מסכת שבת דף קכ"ה עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף קכה עמוד א',

במשנה שבסוף העמוד

האבן שבקרויה

אם ממלעין בה ואינה נופלת,

ממלעין בה,

ואם לאו, אין ממלעין בה.

קרויה זוהי דלת יבשה וחלולה

שהיה דרכם

למלות בה מים מן הבור.

ומאחר שהיא קלה,

אין בה כבדות,

אז היא לא יכולה להיכנס לעומק הבור, אלא צפה על פני המים.

כדי להכביד אותה

היו מניחים בה אבן.

אבן, כידוע,

היא מוקצה בשבת,

זה מוקצה מחמת גופו,

אבל כאן,

אם הוא הניח אבן,

מערב שבת,

בקרויה באותה דלעת יבשה וחלולה

שבה היו ממלעין מים מן הבור,

אם ממלעין בה ואינה נופלת, ממלעין בה.

כלומר, אם האבן קשורה היטב,

וגם כשימלאו בה, בדלעת הזו, מים,

האבן לא תיפול משם,

ממלעין בה, אז מותר לשאוב בשבת בדלעת הזו,

והאבן, כמובן, אינה מוקצה במצב זה,

כיוון שהיא נחשבת כחלק מן הכלי.

אבל,

אם לאו,

כלומר, אם האבן לא קשורה טוב אל הדלעת,

אם ימלאו בה מים היא תיפול אותה אבן,

אין ממלעין בה,

אסור למלעות באותה דלעת בשבת,

משום שהאבן בתוכה אינה נחשבת חלק מן הכלי,

אלא כמו שאר אבנים האסורות בטלטול.

ומאחר והאבן אסורה בטלטול, אז ממילא גם הדלעת אסורה בטלטול,

משום שהרי היא בסיס

לאבן

שזה דבר האסור בטלטול.

גם אם האבן נפלה באמצע השבת, צריך לדעת,

הדלעת תהיה אסורה, כדין כל מוקצה,

שאם בכניסת השבת היה מוקצה.

גם אם לאחר מכן סר ממנו הדבר שגרם לו לאיסור המוקצה,

עדיין יישאר דין איסור טלטול.

מדין מגודל התקצה אל לבין השמשות,

התקצה אל לכולי יומא.

מתוך שהוקצה

בבין השמשות,

הרי הוא מוקצה לכל היום.

גם זו, הדלעת,

מאחר שהיא שימשה כבסיס לדבר האסור,

זה גם כן אחד מסוגי המוקצה שהעשו חכמים בטלטול.

הסוג מוקצה הזה נקרא בסיס לדבר האסור.

הבסיס לדבר האסור, הוא מצד עצמו הפך להיות מוקצה אם בכניסת השבת שימש כבסיס לדבר האסור,

ואשר על כן גם במשך השבת אם הוצרה אותה אבן מן הדלעת,

היא עדיין הדלעת אסורה בטלטול.

שימשו אולי לאכילה.

מה?

שימשו אולי לאכילה.

ראויה לאכילה זה מאכל, זה אוכל.

אבל איך אפשר לאכול? תחשוב קצת.

פה מדובר במה שהוא שואב מן הבור, מים.

אז אין דבר כזה שזה ראוי לאכילה.

דלעת יבשה וחלולה.

זה הסוג ה...

מאכל עצמו הוא לא מוקצה.

אבל אם ה...

אה, אותו דבר. אם זה משמש כבסיס

לדבר האסור, יש פה את הגדרים של בסיס לדבר האסור,

אז זה אותו דבר.

מה זה משנה?

אבל לא רק של אכלוב,

אפשר לפעמים עם המטרה, כמו שלא יכולים להיות בתורה. לא משנה, אבל בתכל'ס זה משמש כבסיס,

והדבר, תלוי מהו, האמת, תלוי מהו הדבר האסור. אם הוא חשוב יותר מגוף המאכל, לכאורה, זה שמשמש כבסיס לדבר האסור.

כן.

מוסיפה המשנה, זמורה שהיא קשורה בתפיח,

ממלאים בה בשבת.

מה הדין אם יש זמור? ענף של גפן.

זה קשור מערב שבת בתפיח. תפיח זה כלי שהיו שואבים בו מים מן הבור או מן המעיין.

הזמורה הזו הייתה קשורה לאותו תפיח,

וכך היו משלשלים

את התפיח

לתוך הבור, כאשר מחזיקו בה זמורה,

ומוריד את הכלי הזה, את התפיח, לתוך הבור, כדי למלא מים.

אז אם זה קשור מערב שבת, אותה זמורה קשורה מערב שבת באותו כלי

הנקרא תפיח,

ממלאים בה בשבת.

כי עצם הקשירה לאותו כלי

נותן לזה הגדרה, גם לזמורה הגדרה של כלי,

ומותר לטלטלה.

פקק החלון,

רבי אליעזר אומר, בזמן שהוא קשור ותלוי,

פוקקין בו.

ואם לאו,

אין פוקקין בו.

החכמים אומרים,

בין כך ובין כך,

פוקקין בו.

כלומר,

אם יש חלון

בבית

ויש שם פקק,

חלון זה הכוונה המקום הפרוץ

ששם חודר אוויר דרך אותו מקום פרוץ.

אבל ישנו דבר הסותם.

זה נקרא בלשון המשנה פקק החלון.

את אותו פקק,

בזמנם,

פעמים שהיו מחברים את זה

לתוך

לחלון,

כלומר כדי לאטום את החלון הזה,

פעמים שהיו מוציאים את זה.

אז מתי מותר לטלטל את הפקק לצורך

הכנסה או הוצאה

כדי לאטום את אותה פרצה או לפתוח את הפרצה?

רבי אליעזר אומר, בזמן שהוא קשור ותלוי.

אם הפקק

קשור בחבל מלמעלה

והוא תלוי באוויר,

כלומר החבל אינו ארוך

אלא הפקק,

הדבר שמכסה את החלון,

הוא תלוי באוויר, הוא לא מגיע עד לארץ.

והמצב הזה פוקקין בו, אפשר לסתום בו את החלון בשבת.

אבל אם לאו,

אבל אם זה לא תלוי באוויר

אלא נגמר על הארץ,

כלומר החבל הוא ארוך,

גם אם קשור בחבל

מלמעלה

עדיין יהיה אסור להשתמש בו

לסגור את אותה פרצה. אין פה קיקין בו.

מדוע?

אז הגמרא מבארת בהמשך

שלמעשה פקק הזה הוא נקרא בגדר תוספת ערעי.

זה מוסיף על הבניין,

משום שמשתמשים בו לסגור את אותה פרצה,

אבל זה ערעי, זה לא אמור להיות שם באופן קבוע.

אז האם מותר להוסיף

על אוהל

בשבת כאשר התוספת הזו היא תוספת ערעי?

דעת רבי אליעזר,

אין היתר,

גם אם זה תוספת ערעי,

אין להוסיף

ולעשות אוהל ערעי בשבת.

תוספת אוהל,

גם אם הוא ערעי,

אסור לעשותו בשבת.

לכן

אין להתיר אלא בזמן שהוא קשור ותלוי.

וכשהוא קשור ותלוי,

זה לא נקרא כתוספת לא אוהל ערעי,

כי זה חלק הופך להיות כחלק

מן הבניין,

ובמצב הזה זה כמו דלת

שאדם סוגר ופותח, הדלת גם כשהיא פתוחה היא נחשבת כחלק מהבניין,

אלא שזו דרכה של דלת, פעמים שנפתחת, פעמים שנסגרת.

אבל זה חלק מן הבניין.

אומר רבי אליעזר, גם אותו פקק, אם הוא קשור ותלוי,

הרי הוא חלק מן הבניין,

ואין זה נקרא מוסיף על אוהל ערעי בשבת.

לעומת זאת, אם אינו קשור ותלוי,

סובר רבי אליעזר שאסור,

כמו שבזה נקרא מוסיף על אוהל ערעי בשבת.

וחכמים אומרים,

בין כך ובין כך,

פוקקין בו.

מה זה בין כך ובין כך, פוקקין בו?

בפשטות הכוונה,

גם אם אינו,

גם אם אינו תלוי,

אלא

נגרר על הארץ.

זה מספיק כדי שיהיה מותר להשתמש.

פה

אמנם צריך שיהיה קשור על כל פנים מלמעלה,

זה הפשטות.

כי זה חוזר כביכול

על דעת רבי אליעזר שבא להבדיל בין אם זה קשור ותלוי לבין כשאינו גם קשור ותלוי.

אז זה בא החכמים ואמרו שלדעתם

גם אם אין שני התנאים הללו פוקקים בו.

אבל ייתכן שהם מצריכים שיהיה קשור על כל פנים מלמעלה בחבל.

לעומת זאת,

יש אפשרות לפרש לחכמים מתירים בכל מצב,

אפילו אם אינו קשור בכלל.

וזה למעשה,

הגמרא בהמשך

תביא את הספק הזה,

מה הכוונה בדעת חכמים שבין כך ובין כך פוקקים בו.

האם מצריכים הם שיהיה על כל פנים קשור,

רק שסוברים הם שאפילו אם אינו תלוי מותר,

או שסוברים להתיר אפילו אם אינו קשור כלל וכלל.

נראה את רשי.

רשי, האבן שבקרויה,

כן, מדף קכ עמוד א',

דלעתי ושבה חלולה וממלעין בה מים

ומתוך

שהיא כלה

אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה.

היא ממלעין בה ואינה נופלת,

אומר רשי, מה הכוונה?

שקשורה יפה לפי הכרויה.

כלומר, אם האבן הזו קשורה היטב,

וגם כשימלא בה מים לא תיפול אותה אבן,

שבי הכלי.

זה נקרא שהוא עושה את האבן כלי,

חלק מן הכרויה.

ואם לאב, אבל אם אינה,

אם היא לא תעמוד במקומה כשהוא יבוא לשאוב מים בכרויה,

משום שאינה קשורה היטב לכרויה,

הרי היא כשאר אבנים.

אז ממילא זה כמו כל שאר אבנים

שאין לטלטל בשבת

ואין מטלטל את הכרויה. ובנוסף,

גם יהיה אסור לו לטלטל

את הכרויה עצמה.

ושבי הבסיס לאבן שנושאתה,

משום שבזה שהניח את האבן בתוכה,

הכרויה נחשבת כבסיס לאותה אבן.

הפכתי את הדף, זמורה של גפן,

אומר רשי, שהיא קשורה בתפיח,

פח

ששואבין בו מן הבור או מן המעיין.

ממלאין בו.

זה שוויה כלי לאח זה מורה.

ותלוי שאינו נגרע בארץ,

שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ.

אין פוקקין בו, לפי רב אליעזר. למה?

ומיכזה כמוסיף

על הבניין.

בין כך ובין כך,

לדעת חכמים, בין כך ובין כך,

פוקקין,

בגמרא מפרש לה. הגמרא תפרש

מה הכוונה בדבר החכמים בין כך ובין כך, פוקקין.

נראה עתה את המשך הגמרא, תנן אתה.

חזרתי לגמרא.

הגמרא מביאה משנה.

להלן בדף קמ״ ב עמוד ב'

מובא במשנה אבן

שעל פיה חבית

מתה על צדה והיא נופלת.

אם

ישנה חבית של יין

ומונח על אותה חבית מונחת אבן,

האבן הרי אסורה בטלטול.

מה יעשה אדם שרוצה להוציא יין מן החבית?

איך הוא יוציא?

אם יבוא להגביה את כל החבית,

בזה נמצא שמטלטלו את האבן.

אז איך יעשה?

אומרת המשנה, מטה על צדה.

הוא יטה את החבית

על צדה והאבן

תיפול מאליה וכך יוכל ליטול את הייל.

כי ליטול

את האבן בידם זה ודאי אסור, כי זה מוקצה.

מחמת גופו.

כלומר, אין לה אבן הגדרה של כלי,

וכשאין לזה תורת כלי,

ואינו מיוחד לשימוש

כלשהו,

אבן זו אסורה בטלטול.

ולא רק שאסור לקחתה בידי ממש,

אלא גם להגביה את החבית עם האבן, זה גם אסור.

אבל המשנה שם מביאה בהמשך

שאם

החבית הזו מונחת בין חביות אחרות,

והוא חושש שאם הוא ינער את האבן בדרך שייטה את החבית על צדה,

הרי החביות יכולות להישבר מן האבן,

מותר לו אפילו להגביה את החבית

כשהאבן עליה,

ושם,

במקום ההוא שיוביל לשם את החבית,

שם יתן לה על צדה.

הגמרא כאן עכשיו תביא לנו מחלוקת

בין תלמידי רבי יוחנן

מה הביאור במשנה זו.

אמר רבא,

אמר רבי עמי,

אמר רבי יוחנן,

לא שנו אלא בשוכח,

אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור.

כלומר,

רבא

שמע מרבי עמי,

ורב אבי שמע מרבי יוחנן,

שהדין הזה שחכמים אומרים כאן בסוף המשנה,

שמותר אפילו להגביה את החבית

עם האבן שעליה,

אם החבית הזו נמצאת בין חביות אחרות וחושש שהפלת האבן

תשבור אחת מן החביות האחרות,

כל זה דווקא אלא בשוכח.

אם הוא שכח את האבן מערב שבת על החבית

ולא התכוון שהאבן תהיה מונחת שם למשך השבת,

אז כאן

אין החבית עצמה נעשית מוקצה

מדין בסיס לדבר אסור,

משום שהוא לא התכוון

שהחבית

תשמש כבסיס לאבן,

בגלל שהוא שכח

כלומר

כוונתו היה שלא תהיה מונחת אותה אבן בשבת

אלא

שכתוצאה משכחה

השאיר את האבן שם במקומה על החבית.

אבל במניח,

אבל מה יהיה הדין אם הוא הניח את האבן מדעתו

ורצה שתהיה מונחת שם בשבת,

גם אם כל כוונתו הייתה שהאבן תשמש ככיסוי לחבית,

עדיין

נעשה בסיס לדבר אסור.

החבית עצמה נחשבת כבסיס לאבן,

האבן הרי מוקצה,

אם כן גם החבית מוקצה מדין בסיס

לדבר אסור.

וממילא במצב שכזה,

החבית עצמה תהיה אסורה בטלטון.

כך אמר רבה ששמע מרבה עמי, ששמע מרבי יוחנן.

אבל רבי יוסף אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן,

לא שנוי אלא בשוכח,

אבל במניח נעשה כיסוי לחבית.

לעומת זאת רבי יוסף

אמר ששמע מרבי אסי,

שאותו רבי אסי שמע מרבי יוחנן.

כשהדין הזה במשנה מדבר בשוכח,

ואז

יוכלו

להגביה את החבית,

אם חוששו שהאבן, כשתיפול,

תשבור אחת מן החביות האחרות.

אבל במניח,

אבל אם הוא הניח את האבן שם מדעתו,

מערב שבת,

כדי שתהיה, תשמש ככיסוי לחבית,

אדרבא, זה מקל יותר.

והאבן בעצמה נעשתה כמו כיסוי לחבית,

ומותר לטול את האבן בידיים ממש,

כי דינה כמו כלי, יש לזה תורת כלי,

כי זה משמש

על פי מכוח, מה שהניחה על פי החבית,

משמש ככיסוי לחבית.

והרי ככל כיסוי של חבית שמותר בטלטול,

נמצא

ששניהם מחלקים בין שוכיח לבין מניח,

אלא שהאחד אומר שהדברים נאמרו להחמיר, שאם הניח בכוונה את האבן על מנת שתהיה בשבת על החבית,

אז זה אוסר יותר,

וכל החבית אסורה בטלטול.

ולדעת המנדאמר השני, אדרבא, זה להקל.

לומר שאם כוונתו היה להניח את האבן

שם

על מנת להשתמש כיסוי להחבית,

אדרבא, מותר אף לטלטל את האבן בידיים.

ויש מי ששואל,

וכל אדם למעשה, כשלומד את הסוגיה הזו, עומד ותמה,

איך ייתכן

שיש פה שני תלמידים?

שיפרשו כל אחד

בשונה מחברו,

עד כדי שלדעת

מנדאמר אחד,

אם מניח,

אז מחמירים בדבר, ויהיה אסור גם לטלטל את החבית,

ולעומת זאת המנדאמר האחר

אומר שאדרבא,

לקולה,

מותר אפילו לטלטל את האבן.

ייתכן ששני תלמידים של רבי יוחנן,

רבי עמי ורבי אסי,

שמעו דברים הסותרים זה את זה?

איך ייתכן?

אומר אחד המפרשים,

רבי יוחנן, כשאמר את דבריו,

הוא אמר שהמשנה מדברת בשוכח,

ולא יותר.

אבל ההמשך,

זה כל אחד פירש לפי הבנתו,

מה התכוון רבי יוחנן כשאמר שהמשנה מדברת בשוכח.

ודאי שכוונת רבי יוחנן לומר שהדין של המשנה מדבר בשוכח ולא במניח,

אבל מה התכוון הוא לומר שלא במניח?

האם כוונתו להחמיר או כוונתו להקל?

אז רבי עמי אחז,

שרבי נראה, היה לו, שרבי יוחנן מתכוון להחמיר, אם הניח,

אז מחמירים בדבר.

ואוסרים לטלטל את כל החבית.

לעומת זאת, רבי אסי הבין בדיוק להפך,

שאם הניח זאת מלכתחילה בערב שבת,

כוונת רבי יוחנן להקל,

שיהיה מותר לטלטל

אפילו את האבן.

אמר רבה

מוטווינן אשר מעטין.

רבה, למעשה,

טען

שרבי עמי אמר

בשם רבי יוחנן,

כן?

שבמניח מחמירים בדבר,

והחבית נעשית בסיס לדבר האסור.

אם הניח אבן, אני חוזר שוב בשבילך, שמואל,

אם הניח אבן על פי החבית,

נכון מאוד, הניח אותה מערב שבת על מנת שתהיה מונחת בשבת שם,

אז כבר החבית הופכת להיות אסורה בטלטול מדין בסיס לדבר האסור.

בא רבה ואומר, מוטווינן אשר מעטין.

אני שמעתי זאת, אומנם, מרבי עמי בשם רבי יוחנן,

אבל

יש לי על זה קושייה.

מהיכן ראה מקום להקשוף על דברי רבי עמי בשם רבי יוחנן?

מהמשנה הזו שלמדנו היום.

התחלנו את השיעור במשנה המובאת כאן אצלנו במסכת שבת,

דף קכ׳ עמוד א',

האבן שבקרויה

היא ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה.

מה כתוב לנו במשנה?

שאם אדם רוצה להשתמש בכרויה, מה זה כרויה?

זוהי דלעתי ושבה חלולה,

משהו פרויזורי שבן אדם פרימיטיבי לא היה לו כלי לשאוב מים מן הבור,

מצא איזושהי דלעתי ושבה חלולה,

והיא משמשת לו כמו

דלי לדלות בו, לדלות בו אותה כרויה מים מן הבור.

אמרה המשנה,

אבל הוא לא יכולה לא להכניס

את הכרויה למים כי היא כלה, ואם כן היא צפה.

הדלעת היבשה והחלולה היא צפה על בני המים, אז איך הוא יוכל לשאוב מים?

יש רעיון, הרעיון הוא יניח אבן

והיא תכביד על הכרויה,

וזה יגרום לאותה כרויה לשקוע בתוך הבור, וכך הוא יוכל לדלות את המים.

אומרת המשנה,

מתי אתה יכול להשתמש באותה כרויה יחד עם האבן בשבת,

דווקא אם

קשרת היטב את האבן,

והאבן

לא תיפול כשיבוא למלות מים מן הבור,

אז יהיה מותר למלות בה.

אז מה רואים?

שאם לקח אדם אבן וייחד אותה לשימוש,

אז זה הופך את הכרויה לבסיס דבר האסור, או אדרבא?

גם האבן עצמו מותרת בטלטול.

זה לא רק טלטול.

יפה מאוד.

רואים אם כן שמותר אפילו לטלטל את האבן בטלטול,

מאחר וייחד אותה לצורך

דליית המים מן הבור.

אם כן, כשם שמותר לדלות מים בכרויה עצמה,

אז גם האבן קיבלה היתר טלטול, כי חלק מן הכרויה זה חלק מן הכלי.

אם כן, מדוע כאן

אשר אדם מניח האבן על פי החבית לדעת

רבי יוחנן, כפי איך שקיבל רבא מרבי עמי,

האבן הזו הופכת את החבית לדבר מוקצה ואסור בטלטול.

מה זה שונה מן הכרויה? שאדרבא,

האבן מקבלת היתר טלטול מכוח הכרויה,

ולא אומרים שהכרויה בסיס לאבן.

כשיגידה פה החבית מתמצת את האבן, ובגלל זה היום הוא מתמצת את הכרויה.

זה כוייץ לטפל ביתה?

פה האבן מתמצת את הכרויה, ופה החבית מתמצת את האבן.

למה?

החבית שמתמצת את האבן, החבית, לא,

לא, אתה לא צודק, ואני אסביר לך,

לא הסברנו את הדברים שאפילו אם הוא התכוון

לקחת את האבן ולשמש בה בתור כיסוי לחבית,

גם אז יהיה אסור בטלטול.

נמצא שלמעשה,

האבן,

האבן,

באה לשמש את החבית,

שיהיה לו כיסוי לחבית,

ובכל זאת

אומר רבא בשם רבי עמי, בשם רבי יוחנן,

שהחבית כולה אסורה בטלטול.

למה?

למה לא נאמר אדרבא?

כיוון שאת האבן הזו לקח על מנת שישמש ככיסוי לחבית,

הרי זה חלק מן החבית,

ויהיה מותר אפילו האבן בטלטול.

אומרת הגמרא, ולא היא,

הקושייה הזו אינה קושייה,

הטם כימן דהדקא שווי דופן.

האבן שבקרויה, לא המשנה בעצמה אמרה,

אימתי מותר בטלטול?

רק אם הוא קשר את האבן היטב,

לקרויה,

שגם בזמן שיבוא לדלות מים באותה קרויה מן הבור,

האבן לא תיפול.

אה, אז אם מדובר באופן שהוא קשר אותה היטב,

והיא מהודקת היטב לקרויה,

הרי זה נחשב כדופן מדופני הקרויה, כלומר כחלק בלתי נפרד

מן הקרויה.

מובן.

אבל אם הוא היה מניח אבן ולא קשר אותה,

אין זה דופן.

ואז רבא,

נאמר שהקרויה משמשת כבסיס לדבר האסור.

ממילא אז גם בחבית.

אתה יודע למה החבית העשית כבסיס לדבר האסור?

כי הוא רק הניח את האבן.

כשהאדם רק מניח את האבן,

לא עשה מעשה המוכיח שזה חלק מן החבית,

ואשר על כן,

הרי החבית משמשת

כבסיס לדבר האסור.

טוב, זה דברי רבא.

רבי יוסף, לעומת זאת, מקשה על שיטתו הוא.

הוא פירש את הדברים בדיוק להפך

ממה שרבא פירש.

הוא הביא דברים בשם רבי אסי, בשם רבי יוחנן.

שאדרבא, אם אדם מניח אבן

בכוונה מערב שבת, על מנת שהאבן תיישם בשבת,

וכוונתו שהאבן תשמש ככיסוי לחבית,

אז זה הופך להיות חלק מן החבית,

ומותר לטלטל את האבן עצמה.

ועל זה רבי יוסף אומר, ומוטבינן אשר מעתיד.

אמר רבי יוסף, ומוטבינן אשר מעתיד.

גם על שימועתי יש מקום לשאול מן המשנה אצלנו.

מה כתוב במשנה?

שהאבן שבכרויה,

רק אם ממלעין בה ואינה נופלת, ממלעין בה בשבת.

אבל אם לב,

אם האבן לא קשורה היטב לכרויה,

וכשידלו מים בכרויה מן הבור,

האבן תיפול,

אין ממלעין בה.

אז מה אתה רואה?

שבהנחה בלבד, אבן לא נעשית כלי.

אז למה כאן,

למה כאן אנו אומרים לגבי אבן שמשמשת כיסוי לחבית,

היא משמשת כחלק מן החבית

גם אם לא קשר אותה לחבית,

אלא היא ניחה על החבית כך.

כך.

מי הבית של יוסף?

הרב יוסף.

חולק עליו וסובר.

אם אדם לוקח אבן

ומניח את האבן

ככיסוי על החבית,

אז האבן הזו, אדרבה, מותרת אפילו היא בתלתור,

כיוון שהיא משמשת את החבית,

הרי כחלק בין החבית.

כאילו היה כיסוי של החבית. בדיוק, מה זה כאילו?

מה זה כאילו?

זה באמת כך.

הוא לקח את האבן. זה לא המקורי, המקורי. על מנת שישמש בתור כיסוי לחבית.

אז למה פה באבן שבקרויה אתה אומר שאם הוא לא קשר...

את זה היטב אסור למלות בה בשבת.

אסור למלות בה בשבת, למה?

הרי אתה רואה פה בכיסוי של, באבן שהניחה על פי החבית,

אפילו אם הוא רק הניח אותה על החבית,

זה כבר הופך להיות חלק מן הכלי, חלק מן החבית. אז גם פה האבן, גם בהנחה בעלמא, גם אם לא קשרה היטב לכרויה,

תשמש כחלק מן הכרויה.

עונה גמרא ולא היא, זה לא קושיח.

הטעם,

כמא דלא הדקא בתולי בתלה.

לגבי אבן שבכרויה, לא מורדקת על הכרויה. אי אפשר, כן.

אז במצב הזה אי אפשר להשתמש

בכרויה אם לא יקשור ויהדק היטב את האבן לכרויה,

משום שהיא תיפול, מה הועיל לו?

מובן?

האבן תיפול מהכרויה, הלוא מה המטרה שלו?

המטרה שלו זה בשביל...

הכרויה גודלת.

נכון.

בשביל שיוכל, היא פסוחה, פסופה. נכון מאוד. היא מתלטת ועושה מים. עכשיו, איך היא תיכנס

לתוך המים?

הרי היא תהיה צפו על פני המים.

בשביל לדלות מים צריך שהיא תיכנס לתוך הבור, לתוך המים שבבור,

וכך היא תוכל לדלות.

אבל היא לא תוכל להיכנס מלכתחילה, כיוון שהיא תצוף

לעולם ולאץ אחר היא קלה.

הדלת הזו היא קלה בתור העצמאית כשהיא חלולה.

אז מה עושה הוא בשביל להכביד אותה, על מנת שתוכל להיכנס לבור?

על האבן, על ידי האבן.

אבל אם האבן...

האבן מלמד או מלמד? מלמד. לא, לא, לא. בתוכו.

בתוכו. היא יעשו אותה כבדה. נכון.

אז מה הוא יעשה במצב הזה?

במצב הזה, אם היא תיפול, אז הוא לא יועיל כלום.

אז לכן, מה הוא צריך לעשות במצב הזה?

צריך להדק אותה.

אז עצם הדבר שהאבן הזו,

הכירויה הזו לא ראויה להשתמש בלי אבן,

למה הוא לא הדק אותה.

בעצם זה שהוא לא הדק,

מזה אני מבין שהוא גילה בדעתו שהאבן לא חשובה בעיניו להשתמש בה,

ואז ביטל אותה מלהיות כלי,

אבל בחבית,

שכל המטרה בהאבן זה רק לשמש בתור כיסוי לחבית,

פה אין צורך בקשירה והידוק.

ממילא, די בהנחת האבן

לשמש כחלק מן החבית, תהיה מותר בתלתון.

זו הסברה

שאמר לנו רב יוסף, בדעת רבי יוחנן, להבדיל

בין אבן שבקרויה לבין אבן שעל פי החבית.

שוב אני חוזר,

אבן שבקרויה,

מאחר שהשימוש הנורמלי והסטנדרטי והרגיל זה רק

על ידי קשירה והידוק האבן לכרויה,

ואם לא קשר וידק הרב מוכרם, מוכיח מכאן שלא החשיב את האבן להיותה חלק מן הכרויה.

מה שאין כאן בהנחת אבן על פי החבית,

שכך דרך השימוש של הכיסוי,

אם רוצהו להשתמש באבן לכיסוי החבית, זה הדרך לשימוש.

ממילא, די בעצם ההנחה

כדי להגדיר את האבן כחלק מן החבית,

או כשם שמותר לטלטל כל כיסוי חבית

שהוא בנוי כחלק מן החבית.

כך אבן זו נחשבת במצב כזה כחלק מן החבית, ומותרת אפילו האבן עצמה בטלטול.

במאי קביב,

שואלת הגמרא,

במה חלקו רבי עמי ורבי אסי?

שרבי עמי סובר

שאם הוא הניח, אז לא די בהנחה כדי לתת לאבן

הגדרה של כלי,

ואדרבא,

מאחר שאין לה הגדרה של כלי, אז האבן נשארת מוקצה,

או ממילא נוצר פה מצב להפך.

במקום שהחבית תטיר את האבן בטלטול,

האבן אוסרת את החבית בטלטול,

כיוון שאם האבן לא משמשת ככיסוי,

לא מועיל להטלטל אותה במצב שהוא מניח אותה בתור כיסוי.

ממילא יוצא שבחבית הופך להיות בסיס, דבר רע,

לעומת זאת, לדעת רבי אסי,

זה לא כך,

אלא עצם ההנחה, די בזה כדי לתת לאבן הגדרה של כלי.

גם אם הוא לא ייחד אותה?

מדובר פה שהוא שם אותה, ייחד אותה לצורך זה.

לקח את האבן והניחה בניחה על פי החבית.

לא ייחד, הוא לא שם, הוא שם אליו.

הניח זה בשביל שישמש בתור כיסוי לחבית.

לא, יש כאלה סמסום, אדוני. לא, לא, לא, כאן, כאן,

כי לא כתוב.

טוב, זהו, אז זו השאלה.

השאלה היא,

האם די בהנחה בלבד,

או שצריך יותר מזה?

אז זה מה שכתוב כאן. מור סבר,

כלומר רבי עמי סבר,

בעין על מעשה.

בשביל להתיר את האבן

שיחשב ככלי,

ואז מותר יהיה בטלטול.

צריך לעשות בו מעשה חשוב של תיקון והכנה.

לכן,

אם הוא יניח את האבן והנחה בלבד יעשה שיניח את האבן על פי החבית,

זה לא נקרא מעשה חשוב כדי שיהיה מותר לטלטל את האבן.

אבל,

לדעת רב האסי, הוא מאור סבר, לא בעינן מעשה.

הוא סבר.

לא צריכים מעשה חשוב

בשביל

שיהיה מותר לטלטל את המוקצה,

לטלטל את המוקצה.

אבל בשביל להתיר אותו צריך שייעשה בו מעשה שעל פי זה ייחד את הדבר לשימוש,

את המוקצה, דבר מוקצה לשימוש.

האם צריך מעשה חשוב לו?

הכנה כלשהי, זה מספיק.

אז די בהנחה הזו

כדי להגדיר את האבן כחלק מן החבית,

והרי כלי וממילא מותרת בטלטול.

כך

בהערה הגמרא את המחלוקת בין רבי עמי לרבי אסי.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ואז זו לטעמיו.

כל מעשה רבי עמי ורבי אסי כאן,

האם, מה, איך ביאנו את המחלוקת? האם צריך מעשה חשוב

כדי להתיר את האבן מטלטול?

לא די בהנחה בלבד.

למעשה חלקו בעניין שכזה בדבר אחר,

אבל בדומה למה שאנחנו רואים כאן.

למה הם הולכים לשיטתם?

השיטה הזו, המחלוקת הזו, המעשה החשוב, אודאי,

בהנחה בלבד,

תואם למה שהם חלקו במקום אחר,

ועכשיו אנחנו נראה את זה תיכף.

זכיית הרב דימי,

אמר רבי חנינא

ואמר אלא מרבי זירא אמר רבי חנינא,

רבי דימי,

כשהגיע מארץ ישראל לבבל,

הוא אמר את השמועה הזו בשם רבי חנינא.

יש שאומרים שרב זירא אמר זאת בשם רבי חנינא.

פעם אחת,

כך מספר רבי חנינא,

פעם אחת הלך רבי למקום אחד,

הוא מצא נדבך של אבנים.

רבי, רבי אילן.

ודאי.

הלך בערב שבת

ורואה שם נדבך, כלומר שורה של אבנים,

שהשורה הזו למעשה הייתה מיועדת לצורך בניין.

ואמר לתלמידיו, צאו וישבו כדי שנשב עליהם למחר.

כלומר,

נלך עד לשם,

נחשוב ב...

לא, לאו דווקא נלך לשם, אלא

צאו הכוונה,

היום תלכו כל אחד לביתו,

אבל מה, תחשבו עליהם לייחד אותם לצורך ישיבה,

כדי שנשב עליהם למחר, ואז נוכל

לטלטל אותם בשבת ולסדר אותם לצורך

ישיבה שנוכל לשבת שם.

כלומר, הוא הסתפק

במחשבה בלבד

כדי להתיר את האבנים הללו בטלטול.

ולא הצריכן רבי, למעשה,

רב חנינא אומר שרבי

לא הצריך אותם, החבר הזה, כלום,

אלא עצם המחשבה שהתכוונו להשתמש בזה למחר,

היה די בזה כדי להתיר את האבנים בטלטול ולסדרן לישיבה.

שלא עשו סיבוב, שלא עשו סיבוב, אני מנהל לא כדי להוציא, אבל אם זה בן-אדם פרטי,

ידידי,

יחידר אותם להשתמש בזכויות מהכם.

שלא עשו סיבוב, שלא עשו סיבוב, דליה מונטה.

רבי יוחנן אמר,

אני אומר לך את האמת,

חושבני שזברה כזו,

עוד לא שמעתי מעודי.

להבדיל, בעניין זה של טלטול מוקצה בין

ציבור לבין יחיד.

זה משהו שנראה לי שירד מהעולם העליון היום,

להבדיל בין היחיד לבין הציבור.

אוי, שינה אפרתה את זה.

זה לא ככה, זה לא ככה, זה גם ימין כזה בציבור,

דבר כזה שהוא שואלים על כך. בכל אופן, תשמע,

אפשר לומר שכמעט כל ימיי גדלתי בין החכמים,

ולא שמעתי סברה כזו להבדיל בין ציבור לבין יחיד.

כך שנראה לי שזברה זו היא לא, החכמים לא יסכימו איתה להבדיל בין יחיד לציבור.

ממילא, אם מועילה המחשבה, אז גם ביחיד יועיל.

אם לא מועיל מחשבה, אז גם בציבור לא יהיה.

ורבי יוחנן אמר, היא צריכה רבי למעשה.

אבל רבי יוחנן חולק ואומר שרבי כן הצריך אותם לעשות מעשה.

לא הסתפק במחשבה בלבד.

קודם אני הסברתי לכם

שמה שהוא אמר, צאו וחשבו,

זה שתצאו כל אחד לביתו ותחשבו עליהם, תתכוונו במחשבה לייחס אותם לישיבה.

אבל אני רואה,

אני רואה, למה, למה הוא, תן לי לסיים את מה שאני התחלתי.

שישהו לבד יחשוב, למה צריך להגיד לכל התלמידים שוב, כדי שכל אחד יהיה מותר לו לטלטל.

אבל אם זה לא מיועד לעשות דבר, רק לישיבה,

מי זה מיועד לתחורה שבעל הבית יכול ללכת ליישוב,

של מי האבנים האלה, של מי ושל מי? או, זו שאלה כבר נפרדת.

איך הוא יכול במחשבתו,

כן,

לקחת את זה?

אתה סתם יכול לבוא ולשאול, מי תראו לבוא ולהשתמש בזה?

אלא ודאי על כורחנו שהוא קיבל רשות מבעל הבית,

כי לבוא לעשות בזה, להשתמש בזה בגזל?

מה אם שואל שלום מדעת?

יש מנדע אמר שאומר שואל שלום מדעת גזלן הוא.

גם אם הוא משתמש,

אבל זה שלום מדעת הבעלים,

הוא לא לוקח את הדבר בעצמו,

זה רק עושה שימוש כלשהו, שלום מדעת הבעלים,

הוא גם נקרא גזלן.

כמובן, גם אם נבוא ונאמר ששואל שלום מדעת אינו גזלן,

אבל על כל פנים,

לא כשר זה פשוט.

הסברה נותנת שבשביל שיהיה מותר לך להשתמש בדבר שאינו שלך,

גם אם אין לך הגדרה של גזלן,

אבל זה שלום ברשות.

רבי ודאי לא היה עושה זאת ללא קבלת רשות מבעל הבית.

מסתמך כי ברשות, אז די בזה. אלא מה?

הדיון הוא לגבי דין מוקצה.

מאחר ולמעשה עדיין כוונתו לקחת את זה לצורך בניין,

איך יתבטל שם מוקצה בשביל שיהיה מותר לטלטל את זה לאותה שבת?

אז רבי חנינא אמר, במחשבה בלבד, כך רבי אמר,

מחשבה, צאו וחשבו,

בלא שום מעשה נוסף.

רבי יוחנן אומר לו, רבי יצטרך שיהיה מעשה.

מהו המעשה? תכף אנחנו נראה.

אבל כך רבי יוחנן אומר.

מובן?

עכשיו רציתי להוסיף ופשוט קטעת אותי באמצע.

צאו וחשבו עליהם, כך אומר רבי לתלמידיו, צאו וחשבו.

מה זה צאו וחשבו?

אני בהתחלה, כשהסברתי,

הסברתי שהכוונה, תצאו לשם.

אבל בסוף שאלתי את עצמי לשם, מה צריך לצאת לשם?

בשביל מה? וכי לא מספיק שיחשבו עליהם מאותו מקום שבו הם נמצאים?

לכן שינתי את הפירוש, צאו, הכוונה,

צאו לביתכם.

אבל ראיתי שטעיתי, משום שהרידווה בעצמו כותב

שמה שאמר כאן, צאו, זה באמת צאו לשם.

ולמה צאו לשם, אומר הרידווה?

שמחשבה לא מועילה לייחד אלא אם כן בודק אדם את האבן הזו שהיא ראויה לשיבה.

לכן צריך אותם לצאת לשם

ולבדוק אם אכן ראויות האבנים הללו לשיבה,

ואז תועיל המחשבה.

מובן?

וממילא אם זה הרידווה אומר, זה אחד מן הראשונים,

אז בזה אני מבטא לדעתי.

ברור הדבר, צאו, צאו למקום האבנים.

ושם תחשבו עליהם.

אינני יודע. בינתיים זה מה שאני יודע, כאן שככה בער הרידפה.

שואל את הגמרא, מה אמר לו?

איך אפשר לבטא את התערות לגמרי שם?

מה אמר לו? אני לא מתעקש להישאר בדעתי.

אני מחפש את האמת.

אמת, אמת, תודה. אבל האם אתה מאפשר לבטא אותה לגמרי? אמרתי, אני לא יודע. אינני יודע, אינני יודע.

סתם, ספר תורה, חברים, גבידות, מגילה.

חצי שלח, חשוב, חצי שלח לא כתוב.

מותר לקרוא בפלאפ הזה מתאמן?

אז הוא יגיד, יש תמה, אולי יש שמועות,

הוא לא סיים אותו, הוא לא יודע, הוא יכול,

בגלל שהיא תמה יתקן את זה,

ונגיד,

יצלין, ויודע מה, יפתור, נגיד, פה זה לא,

העות לא קובן טוב.

אני בכלל לא יודע אם מותר יהיה לקרוא את זה.

משום שלמעשה זה מיועד

לא בשביל לקרוא,

אלא בשביל להניחו בתור מזוזה.

או בתור, אתה מבין?

מגילה מיועדת בשביל לקרוא. אה, בשביל לקרוא. אתה מדבר על מגילה, אתה מדבר.

מגילה, כן. טוב, יש מקום לשאלה, אני אינני יודע.

אינני יודע.

בפשטות, לא יודע שיהיה מקום לעשרות. זה לא מגילה, זה כאילו לא בתור, זה לא מגילה, זה רק ימי הלכה, זה מגילה, איך זה כתוב,

תעבוד שעל סתם, קלף,

כן?

הוא לא מוקצה מחמת חסרון כיס?

בדרך כלל אדם מתכוון לקחת את הקלף רק בתור שישמש לאותו לכתיבה.

אז אדם מקפיד שלא להשתמש בו כל שימוש אחר.

הוא לא כתוב.

אני מדבר, אני מדבר שהוא לא כתוב.

עכשיו החלק הנוסף הזה,

שהוא למעשה, הלוא הקלף בנוי מכמה וכמה חלקים. אתה מדבר על קלף אחד ממש?

לא, אם יש יריעה או כל יריעה. יריעה אחת אתה מדבר? אתה מדבר על יריעה אחת?

זה עמודים, עמודים, עמודים. או, זה כבר מקום לשאלה אם יהיה מותר לטלטל, זה נכון.

אבל אם זה יריעה אחת נראה שזה יהיה מותר.

לא, יריעה, שחקת תשובה, רק אם זה לא פסוק. אני מדבר, כן.

זה לא משנה, לכאורה, אבל

יש רק שם כמה וכמה פסוקים

שאפשר כבר לקרוא.

לא יודע אם צריך להמתין עד שיגמור את כל...

כן, בסדר, אבל שייך לקרוא, שייך לקרוא בתוך זה.

טוב, אינני יודע.

אני שומע את הצדדים.

לסחורה, אתה אומר.

כן, אבל השאלה היא, במצב הזה שאתה קורא,

יכול להיות בזה בעיה. הלוא זה דבר פשוט שכשאתה מתכוון למכור לסחורה,

אתה עובר על זה מקודם,

אז החלק הזה לא מבטל את המצב של המסחר.

מילא אם זה סתם נגמר לקרוא,

אז באמת

זה לא מוסיף לעניין המסחר.

פה אדרבה.

פה אדרבה, יש בזה תועלת שאתה תדע איך זה כתוב, אם צריך תיקון.

טוב, אינני יודע.

אני אומר לך את האמת, אינני יודע.

אני שומע פה שני צדדים.

הלאה.

על כל פנים,

כשרבי יוחנן אמר שהיא צריכה רבי למעשה, מה היא אמרה לו?

כלומר,

מה רבי אמר להם שיעשו בשביל להתיר את הישיבה על האבנים,

לדעת רבי יוחנן?

רבי עמי אמר, צאו וילמדום, אמר לו.

רבי עמי פירש

שכל מה שרבי הצריך את התלמידים,

צאו ולמדום.

כלומר, תלכו עכשיו

וכבר תסדרו את האבנים במקומם,

כדי שנוכל מחר לשבת עליהם,

בלי צורך לטלטל אותם.

אז לשיטת רבי עמי,

כן, האבנים באמת לא מותרים בטלטול.

אלא מה?

הוא אמר להם מראש, תכינו את זה בערב שבת,

שכבר יהיה מוכן,

ומחר רק נשב עליהם.

כשנשב זה לא טלטול, זה רק לשבת.

אב הרבי עסי אמר, צאו ושפשפום, אמר להם.

רבי עסי טוען שרבי שאמר,

הוא אמר לתלמידיו, קודם כל תלכו החוצה למקום האבנים

ותשפשפו, כלומר תנקו את האבנים מעתיד,

ואז

נוכל לשבת.

מתי?

זה לא שיוכלו לשבת בזה מיד, אלא

ינקו את זה מעתיד,

ואז ילכו בשבת, למחרת ילכו בשבת,

ויטלטלו את האבנים ויניחו את זה כל אחד,

כפי הצורך לא ישים את האבן במקומה.

כלומר, לדעת רבי עסי כל המטרה היא רק לנקות את האבן מן התיק,

אבל טלטול האבן מספיק, יכולים לטלטל את האבנים

לאחר השפשוף הזה.

אבל מה, זה לא מעשה חשוב.

נכון?

זה השפשוף הזה.

זה יותר מן הפסוק. לא.

מעשה הכנה חשוב,

זה פירושו אם הוא היה כבר מייעד את הדבר,

להניחו במקומו.

פה הוא עושה איזושהי פעולה כלשהי

להכין את האבנים למחר,

אבל זה לא מעשה חשוב של הכנה.

זה יותר מלחצות.

מה?

זה יותר מלחצות. נכון,

נכון, מסכים.

מחלוקת רבי עמי ורבי עסי זה בדעת רבי יוחנן,

שלא הספיק מחשבה, אלא הצריך מעשה.

השאלה איזה מעשה?

האם מעשה שפשוף בלבד זה כבר הספיק, ואז כבר יהיה מותר לטלטל את האבנים למחרת,

או לא.

או שבשביל להשתמש באבנים הוא צריך למעשה ממש

שיקחו את האבנים וישימו כבר את האבנים במקומם,

וכך לא יוכלו לטלטלם, לא יצטרכו לטלטל אותם.

כי אם לא כך, יאסרו טלטול.

אני מסביר לך ואומר, או שהם מסבירים על התכפון של מסכים במחשבה,

או שזה מתייחסות מעשה.

השאלה היא,

מה באמצע, לא מחשבה ולא מעשה?

תגיד מה, דיבור.

האם הדיבור... דיבור זה כמו מחשבה.

אני מייחק בדיבור, אני אומר, דיבור זה כמו... אני אומר, זה ככה וככה. דיבור, אז אני עונה לך, דיבור זה כמו מחשבה.

דיבור זה יותר ממחשבה. זה כמו מחשבה בעניין הזה.

לא, אין מקום לבוא ולעשות דבר שלישי, כמו שאתה רוצה לומר,

אלא אם אין פה מעשה, אם אין פה מעשה, זה כמו מחשבה בלבד,

גם אם אתה מדבר.

שאני מאבד אורו, שאני קורא לעולמי, שאני מאבד... זה לא דומה.

אני מאבד עם המוח שבה, איזה אחד מדבר בדיבור. הבנתי, הבנתי, אשריך.

אבל אל תשייך את מה שאתה לומד בהלקוט סתם לעניין כאן.

כאן מדברים לגבי עד כמה ביטלו חכמים את

עדין מוקצה בדבר מסוים שהוא התכוון להשתמש בו למחרת.

האם הכוונה או הדיבור מספיקים,

או שצריך מעשה שיהיה מוכיח שכוונתו להשתמש בדבר.

ובמחסה גם כן יש מחלוקת איזה סוג מעשה.

האם מעשה כלשהו, או שצריך מעשה חשוב,

שכל אדם יבין שכוונתו בזה לייחד אותו לצרכיו של אותו אדם.

זה הכול.

אז רואים כאן מחלוקת בין רבי עמי לרבי אשי,

שלדעת רבי עמי

צאו ולמדום. כלומר, אסור לטלטל את האבנים בטלטול,

כי בשביל להטיל את האבנים בטלטול צריך לעשות מעשה חשוב.

לא היה מעשה חשוב, זה לא מספיק כדי להטיל גם בטלטול.

אלא מה אמר להם רבי?

רבי אמר, אומר רבי עמי, ככה רבי עמי מפרש את דעת רבי יוחנן בדעת רבי,

שיקחו את האבנים וכבר יניחו אותם במקומם, שהכול יהיה מוכן.

למחרת,

שיבואו למחרת ורק ישבו עליהם ודיי,

אבל להטיל אותם בטלטול עצמו,

כי לא מועיל מעשה כלשהו, אלא צריך מעשה הכנה חשוב.

לעומת זאת, רבי אסי, שסובב צום ושמשפום,

הסתפק במשי שיסירו תתית,

ובזה כבר יהיה מותר לטלטל את האבנים, כי די במעשה הכנה כלשהו,

ולא צריך מעשה הכנה חשוב כדי להטיל את האבן בטלטול.

ומכוח זה באה כאן הגמרא ואמרה שרבי אבי ורבי אסי, שחלקו,

האם צריך מעשה,

מספיק מעשה הכנה כלשהו, צריך מעשה הכנה חשוב,

זה למעשה מתאים גם לעניין נידון דידן,

לעניין

האבן הזו, שעל פי החבית,

האם העמדי בהנחה על פי החבית כדי להטילה בטלטול,

או שלא מועיל מעשה של הנחה בלבד,

אלא צריך מעשה חשוב כדי להוכיח שזה ישמש בתור כיסוי.

איתמר, רבי יוסי בן שאול אמר,

סבר של קורות אבא.

כלומר, במעשה הזה שהיה עם רבי,

שהלך למקום אחד ואמר לתלמידיו מה שאמר,

אז בבית המדרש אמרו שזה היה מעשה קצת אחרת, זה לא היה עם אבנים.

אלא סבר של קורות, היה שם קורות חדשות,

של מעשה מיוחדות לצורך בניין,

והן כבר היו מסודרות

בצורה ישרה ויפה,

כדי שלא יתעכמו,

ימניחו אותן בצורה מסודרת.

אז זה היה העניין,

שאמר להם, לשם...

להנח עליהם ליתיבה?

כבדיוק, לשבת עליהם.

אמר רבי יוחנן בן שאול, למה?

רבי יוחנן בן שאול אמר, גשוש של ספינה,

והמעשה היה בעץ ארוך,

שזה היה גשוש. מה זה גשוש?

בזמנם,

כדי לדעת את עומק המים, היו לוקחים

עץ ארוך

ומטוענים אותו,

מורידים אותו לעומק המים, כדי לדעת

עד כמה המים עמוקים,

כדי שחלילה לפעמים הספינה מגיעה לאיזשהו מקום,

שאין, בדיוק, כשהקרקע סמוכה, ואז עלולה הספינה להיתקע שם.

בשביל שהספינה תוכל לנות במקומה גם לאחר חנייה במקום מסוים,

בודקים את אותו מקום, שעדיין יש הפרש

בין שולי הספינה לבין קרקעית הים.

זה נקרא גשוש.

המקל הזה שבו בודקים

נקרא גשוש, וזה מה שהיה באותו סיפור עם רבי,

שהיה שם עץ ארוך כזה,

והם רצו לשבת על זה.

מנדה אמר גשוש, כל שכן סבר.

זה שאמר שהמעשה היה בגשוש,

ואפילו החש,

אפילו שהוא עלול להתקלקל יותר,

רבי התיר לטלטלו על ידי ההכנה כלשהי.

כל שכן, בסבר של קורות,

שצריך,

צריך שיהיה מעשה,

שמועיל מעשה יותר נכון,

כי מקפידים על אלה פחות מן הגשוש הזה,

אבל אומנדה אמר בסבר,

אבל גשוש כפיד עליה. אבל זה שאומר שהמעשה היה בסבר של קורות, היינו

בקורות חדשות שמיועדות לבניין,

ואז הצריך רבי והתיר על ידי

הכנה מועטת, התיר לטלטל אותם.

זה הכל בסבר, בקורות הללו.

אבל גשוש, כפיד עליהם.

אבל אם זה היה למשל עץ ארוך שמיועד לנושאי הספינה,

פה הבעלים שלו מקפיד עליו ביותר,

או בוודאי שלא יועיל,

לא יועיל הכנה כלשהי בשביל להתירו בטלטול, אלא אם כן עשה בו מעשה הכנה חשוב.

נראה ברש״י,

אומר רש״י, תנא נתם, אני קורא ברש״י על הגמרא,

תנא נתם לקמן בהאי מסכתא.

כלומר, כאן בפרק הזה, במסכת שלנו,

אנחנו נראה את המשנה הזו בדף ק״ב עמוד ב׳.

האבן שעל פי החבית

הוצלח ליטול מן היין שבתוכה.

מטה החבית על צידה והיא נופלת.

מה נופלת?

האבן שעל החבית.

לא שנות אם מותר לטלטל החבית והאבן עליה.

כל מה ששנינו במשנה,

שמותר יהיה לטלטל את החבית ואת האבן כאשר החבית נמצאת

בין חביות אחרות,

ואז הוא חושש שאם הוא יטה את החבית על צידה, האבן תיפול על חביות אחרות ותגמרן.

ואז התירו במצב הזה לטלטל את כל החבית מהאבן ולקחת אותה למקום אחר,

כדי שלא יהיה סכנה על חביות אחרות.

זה קטן, אם הייתה בין החביות שהיא הריינה הטוטשה שלא תיפול האבן על החבית שבצידה

מקביעה ומטה על צידה והיא נופלת

דווקא בשוכח האבן עליה שלא במתכוון.

אם הוא הניח את האבן ביום שישי והיא התכוון לקחת את זה לפני שבת,

אבל שכח,

מאחר שלא היה לו כוונה להניח את האבן בשבת,

אין החבית נקראת בסיס לדבר אסור.

אבל במניח,

אם הוא הניח את האבן בכוונה שתהיה מונח אסור בשבת,

נעשה את החבית בסיס לאבן,

שהיא דבר האסור,

האסור בטלטול, ואין לטלטל את החבית, אסור גם לטלטל את החבית.

איך הוא מרגיש את זה? מה?

אם הוא שם על החרית,

על האבן שבת גם אם הוא שבטעות אמר מישהו.

נו, אז מה, שוב, מה?

הוא התכוון להניח את זה, נו, אז בשביל מה אתה צריך להגיע לזה? עוד פעם, בית האבן הוא התכוון להניח שתהיה מונחת שם בשבת?

כן, אבל האבן זה יותר הגיוני, כי זה כמו מקצה של החרית. ובכל זאת זה לא מועיל להתיר, הפוך, זה לא מועיל להתיר, אפילו שהוא התכוון להשתמש בזה בתור קיצורי.

כלומר, החרית פה משמשת כבסיס לאבן.

נו, אז מה אתה צריך להגיע לעוד מוקצה?

החבית עצמה היא מוקצה, והחבית היא בסיס לאבן שזה מוקצה.

אז מילא, אסור בצלצול.

אבל רבי יוסף אמר רבי אסי, לכולם אמר רבי יוחנן, בדיוק הפוך.

רבי יוחנן התכוון להקל,

שמה? לא שאלנו, והוא צריך לעצות את החבית ולא לציין לטלטל את האבן להדיה, כל מה שאמרנו,

שצריך לעצות את החבית, ואי אפשר לקחת את האבן בידיים,

אלא בשוכח.

זה לא נתכוון לעשות הכלי.

אבל במניח נעשה האבן כיסוי לחבית,

הוא מגלה אותה כדרכו, אז הוא יכול לקחת את האבן ממש בידיו,

כי בעצם זה שהוא הניח את האבן על פי החבית,

הוכיח במעשה זה שכוונתו לשמש לקחת את האבן מתור כיסוי לחבית.

אשם עתין, אומר רבה, על שמועה שלי שאמרתי במניח אין האבן נעשה כלי,

הקשיתי מהמשנה אצלנו, האבן שבקרויה ממלאים בה.

אם היא קשורה היטב, ממלאים בה עלמא אבן נעשה כלי.

דהאטקה שקשרה יפה,

ואם למה אין ממלאים,

פה מפה יקשה רבי יוסף על עצמו.

ולאמרינן נעשה כלי בהנחה בעלמא.

אני לא אומר שבעצם זה שהוא הניח את האבן מתוך

הכרויה זה כבר כלי.

אם כן בקשה לדידי,

אז קשה למה שאמרתי בשם רבי יוחנן, דאמרי להם,

במניח נעשה כיסוי לחבית,

ולא היא, אבל למעשה זה לא קושייה.

לא קשה לי. דעתם,

הואיל ובלא כשירה לא חזיה למא לאות,

דהא נפלה.

שם,

מאחר ולקביע אבן שבכרויה הכוונה.

אם הוא לא יקשור, הרי אי אפשר למלא עוד בה.

שהרי תיפול האבן

והי לא הדקה. וזה הבן אדם,

לא על הצורך ללכת ולקשור את האבן ולהדק אותה היטב לכרויה.

ממילא ביטו לבד לה מתור הכרי.

כלומר, גל ידעתן, זה לא חסיב לה.

לא חסיב לה. גילה בדעתו שאינה חשובה בעיניו, וממילא אין כוונתו לעשות הכרי.

אבל כיסוי חבית.

ההנחה משוויה לאקליקי, כי זה הדרך שהנחת האבן על פי החבית משמש בתור כיסוי.

ואז הולטה מה היו רבי עמי ורבי אסי,

נדבך של אבנים, אבנים שדורות ומוקצות לבניין.

מה אמר לו?

אמר לו שרבי יוחנן אמר שרבי צריך אותם לעשות מעשה באבנים הללו.

מהו, איזה מעשה? מהי מעשה הצליחה לרבי יוחנן?

צאו ולמדו,

כך רבי עמי מפרש.

סדרו אותם,

והו שיוום,

כן, כדי שלא נצטרך להיגע בהם למחר.

יפה.

לפי שאין הזמנה במעשה, כל תום מועלת לאבן לעשותה כלי.

משום שאין אפשרות

של איזשהו מעשה שנוכל לטלטל את האבן.

רק

תכינו את הכול מראש,

הכול אבן תהיה מונחת במקומה, ומחר הקנבון נשבת על האבנים.

אז רבי עמי לטעמה.

רבי עמי פה הולך לשיטתו, ואמר לו, אלה ונעשית כלי בהנחה.

היא לא נעשית כלי ממותרת בטלטול בעצם ההנחה.

אבל למדום, לפי רבי עמי, כדברה מועד קטן, רוצה להם לימודים,

להסתדר לצברים על פי הבועל. כלומר, סידור הדבר נקרא לימוד,

ושפשפום. לעומת זאת, לדעת רבי עשי, הוא אמר להם רק לשפשף מן עתיד,

שיהיה נאות לשב,

שיהיו ראויות לשבת עליהם.

ולמחר תלמדו, אבל מחר תסדרו אותם כל אחד במקומה.

זה מעשה קולדו, נעשה כלי.

לא צריך מעבר לזה כלום,

אלא עצם זה שהוא שפשף את אותה מן התיק,

זה מעשה קולדו,

והרי האבנים הופכות להיות ככלי,

לעתירה בטלטול.

סבר של קורות אבה ולא אבנים.

כך אומר רבי יוסי בן שאול,

סבר סדר של קורות חדשות,

שמסדרים אותנו לבניין כדי שלא יתעקמו.

גשוש עץ ארוך שמגששים בו המים לפני הספינה, לדעת שהוא בעומקו,

שתוכל ספינה ללך בהן.

מסתבר, מסתבר.

כפיד עלה,

כפיד עלה שלא יתעקם,

ומיחד למקום

ומאקציה בידיים. כך לפי המנדאמר הזה,

שיש מנדאמר שאומר רק סברה של קורות מותר,

אבל בגשוש אסור, כי פה ודאי אדם מקפיד

ומקצה את זה מידיים.

ואפילו לרבי שמעון אסור לטלטלו. גם רבי שמעון מודה שאסור יהיה לטלטל.

זה מוקצה מחמת חסרון כיס.

אפילו רבי שמעון מודה,

כאשר זה מוקצה כזה שאדם מקפיד עליו, זה גדר של מוקצה מחמת חסרון כיס.

אז גם רבי שמעון מודה שאסור לטלטלו.

עד כאן.

איייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי