מסכת שבת דף ק"כ עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף קכ עמוד בית שורה רביעית מהשורות הרחבות

עורמי דרבנן עד רבנן

עורמי דרבי יוסי עד רבי יוסי

הגמרא כאן באה להקשות סתירה במחלוקת חכמי ורבי יוסי

למדנו אתמול במשנה לגבי העניין של גרם כיבוי, האם מותר לעשות

מחיצה

בפני הדלקה על ידי כלי חרס חדשים מלאים מים

שבוודאי יתבקעו

מכוח הדלקה והמים שבהם יישפכו ויכבו את הדלקה

לדעת חכמים

מאחר שזה רק גרם כיבוי מותר

ולדעת רבי יוסי

גם גרם כיבוי אסור

פה באים להקשות סתירה ממקום אחר

שרואים שאדרבא רבי יוסי מחמיר בדבר רבי יוסי מקל בדבר שהוא בגרמה

והחכמים מחמירים

דתניא

למדנו בברייתא הרי שהיה השם כתוב לו על בשרו

אם יש שם השם כתוב לו על בשרו של האדם

הרי זה לא ירחוץ

ולא יסוך

אסור לו לרחוץ עצמו במים

אסור לו לסוך בשמן

את הבשר שבאותו מקום שם השם

כדי שלא ימחק אותו

ולא יעמוד במקום התינופת

אסור לו גם לעמוד במקום שיש שם לכלוך

כי בזה זה דרך של ביזיון

לשם השם שעלה

הזדמנה לו טבילה של מצווה

כורך עליה גמי

ויורד וטובל

כלומר

אם זקוקו לטבול

כמו למשל אם הוא זב או מצורע

או שאר חייבי טבילות

כמו למשל נגע בשרץ

שזהבה טומאה ומטמאה את האדם

אז כדי שיהיה מותר לו לטבול

צריך שיכרוך על המקום השם גמי

זה סוג של צמח גומה

וכל זה עושהו כדי שהשם השם לא יימחק

מחמת המים

ורק לאחר מכן ויורד וטובל

רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו

ובלבד

שלא ישפשף

רבי יוסי אומר לא,

אין צורך

לכרוך עליה גמי,

יכול הוא לטבול כדרכו

מאחר וזה רק גרם מחיקה ולא מחיקה בידיים

אין בזה שום בעיה

אבל זה הכל בתנאי שלא ישפשף

באותו מקום, מקום בבשר שיש שם שם השם

כי פה זה כבר נקרא שהוא מוחק בידיים וזה אסור, זה אסור, לא זה אסור, על כל פנים

רואים מחלוקת בין רבי יוסי לחכמים

לדעת חכמים

גרם מחיקה אסור

ולדעת רבי יוסי גרם מחיקה מותר אם כן לכאורה זה סותר את מה שרואים אנו כאן

לגבי גרם כיבוי שרבי יוסי הוא המחמיר לאסור

ואילו חכמים מקלים ומתירים גרם כיבוי

עונה הגמרא שאני התם

דאמר כרב איבדתם את שמם מן המקום ההוא

לא תעשו כן להשם אלוקיכם

עשיהו דאסור

גרמא שרה

הגמרא באה לתרץ

שלמה רבי יוסי מתיר גרם מחיקה

אף על פי שלמעשה בגרם כיבוי הוא אוסר

בגלל שבתורה כתוב לא תעשון כן להשם אלוקיכם

אסור לאבד שם השם

והם למדים שזה דווקא בדרך של עשייה, בידיים

אבל אם זה בדרך של גרמא מותר

זה מתרץ

את השוני בדעת רבי יוסי

שבגרם כיבוי הוא אוסר ובגרם מחיקה מתיר

שאלה הגמרא

וכי

גרמא מותר רק לגבי מחיקת השם?

הרי גם לגבי עשיית מלאכה בשבת

גם כן אתה יכול למצוא שרק עשייה במעשה בידיים ולא בגרמא

איפה רואים זאת?

אי אכן כך

הכנם הכתיב

לא תעשה כל מלאכה עשייהו דאסור גרמא שרה

אם הדיוק שלך מן הפסוק

שגרם מחיקה מותר בגלל שלמדים מה המילה לא תעשו שכל האיסור הוא דווקא עשייה ולא בגרמא

אז גם לגבי איסור מלאכה בשבת נאמר לא תעשה כל מלאכה

משמע עשייהו דאסור

רק מעשה בידיים אסור לעשות מלאכה בשבת

אבל לגרום שתעשה המלאכה מאליה זה מותר

שאלה אני כתבתי את שם השם על היד

אם המחיקה הייתה אותה פעולה של כמו הכתיבה אלא הפוך והייתי מוחק אותה זה אסור מה זה הפוך לא הבנתי כמו הכתיבה ככה המחיקה

זאת אומרת אני כתבתי עכשיו את שם השם כתבתי כן אם אני הייתי במחיקה הפעולה הפוכה עושה וזה סוג של כתיבה וזה מוחק את זה

אז זה בעצם אסור כן אבל פה זה אני טובל דוגמה זה לא שאני כמו הכתיבה אני משקיע

זה שונה. זה גרמא. בדיוק.

ודאי, זה מדובר. זה לא שאני שפכתי מים על הארץ ונכתב שם השם.

אז אסור להכניס את זה וזה אותה, אלא הכוונה שזה...

הנקודה היא פשוטה. איסור, מחיקת, לא משנה איך כתבת.

הנקודה היא כל איסור מחיקה נאמר דווקא כשאתה עושה זאת בידיים. יפה. ולא כשאתה עושה את זה בדרך של גרמא. הכתיבה בידיים.

אם ממילא,

ממילא שואלת הגמרא, אם ככה,

אז גם לגבי איסור מלאכה יצריך שיהיה יותר גרם כיבוי.

שהרי גם לגבי איסור מלאכה נאמר, הלשון לא תעשה כל מלאכה. הוא עושה את זה בידיים. ואז נדייק מזה, דווקא עשייה אסורה, אבל לא גרמא.

אז למה בכל זאת רבי יוסי אוסר גרם כיבוי?

עונה הגמרא,

מתוך שאדם מהול על ממונו,

ישרית לאטלחמויה.

למה חכמים אסרו לדעת רבי יוסי לגרם כיבוי?

זה מדרבנן, לא מדאורייתא.

האמת מדאורייתא,

מותר לגרום לכיבוי.

כי כל האיסור הוא דווקא מעשה בידיים, אבל לא בדרך של גרמא.

רק למה בכל זאת אומר רבי יוסי אסור לגרום כיבוי?

זה מדרבנן, חששו מתוך שאדם מהול על ממונו.

אם יתירו לו לעשות פעולה של גרם כיבוי,

אטלחמויה יבוא גם לכבות בידיים.

טוב, כל זה מתערט את השוני בדעת רבי יוסי,

מדוע אוסר הוא בגרם כיבוי ומתיר בגרם מחיקה.

אבל מה עם הסתירה בדעת חכמים?

איהכי קשי אדרבנן אדרבנן?

עוד יותר.

עכשיו יש לנו כבר תוספת

שיהיה קושייה יותר חזקה בדברי חכמים.

לא מובן. אז למה בחכמים סוברים?

למה חכמים סוברים שמגרם מחיקה אסור?

ומה הטעם?

דא אדם בהול על ממונו, שארי

אם לגבי גרם כיבוי,

ששם יש סברה שהיה ראוי לחשוש שאם תתיר לו

הוא יבוא לכבות בגלל שאדם בהול על ממונו יבוא לכבות בידיים.

בכל זאת חכמים לא רואים צורך לגזור.

התירו גרם כיבוי.

האכה?

לא כל שכן.

אז כאן לגבי מחיקת השם,

שאין שום חשש למחוק בידיים,

לא כל שכן שיהיה מותר לגרום למחיקה?

מדוע הם כן מצריכים הם

שיכרוך גמי

על המקום שיש שם שם השם?

ותסברה,

ועכשיו הגמרא מתרצת

לומר שלא מסתבר שהטעם של חכמים בגלל שזה גורם למחיקה.

לא,

לא זה הטעם.

ותסברה, וכי סבור אתה שהטעם שחכמים הצליחו לכרוך גמי על מקום השם זה בגלל שלא יימחק?

היי גמי יכד דמי. אז בואו נשאל, מה זה הגמי הזה?

כלומר, באיזה אופן הוא כורך אותו כדי להגן על שם השם?

אידי מאידק,

אם מדובר

שהגמי מהודק לבשרו,

ואז

בטוח הוא שהמים לא ייכנסו וימחקו את שם השם.

אם זה מהודק, כאבי חציצה.

אז יש בעיה מצד אחר.

כשהוא הולך וטובל,

זה מה וחציצה, אז מה עולה לו הטבילה?

ואילו מידק,

ואם נגיד שמדובר פה שזה לא מהודק על בשרו,

אז מה הועיל?

איילה במאיה.

אז עדיין ייכנסו לשמים וימחקו את שם השם.

אלא ודאי חייבים לומר שכאול מה שהחכמים הצליחו לכרוך גמי, זה לא בגלל שבדרך הזו,

כדי ששם השם לא יימחק זה לא בגלל שבדרך הזו,

על איסור מחיקת השם

אלא

כמו שבאמת הם מתירים גרם כיבוי, הם מתירים גרם מחיקה

ומדובר פה באמת בגמי שאינו מהודק, חייב להיות שהגמי אינו מהודק כי הם לא יכולים לצאת חציצה

ובעיקר הדין

היה צריך

היה צריך באמת להתיר, מותר גרם מחיקה, מותר כמו גרם כיבוי

אז למה בכל זאת

חכמים מוסרים ומצריכים שיכרוך גמי על מקום השם

זה בגמרא בהמשך, הגמרא מביאה את התא.

בינתיים הגמרא מיד עוברת

להוכיח שלא ייתכן שמדובר בגמי מהודק

הלוא הגמרא אמרה שלא ייתכן שמדובר פה בגמי מהודק כי אם כן זהב וחציצה.

שואלת הגמרא חציצה,

טיפוק למשום דיו.

למה אתה צריך לומר שכל החציצה בגלל הגמי?

הרי גם בלי הגמי יש פה חציצה

בגלל שהרי הוא כותב בדיו על גבי בשרו

אז הדיו עצמו מהווה חציצה

גם בלי העניין של החציצה שעל ידי הגמי.

עונה הגמרא

עונה הגמרא בלחה

בבריתא מדובר

שהדיו עדיין לך ואז זה לא חוצץ

דתניא שלמדנו בבריתא

הדם והדיו

הדבש והחלב

יבשים חוצצים

לחים אין חוצצים

אז מה אתה רואה שכל אלו דם ובתוכם גם דיו יש פה ארבעה דברים

שמצוינים כאן אם זה לך זה לא חוצץ

פה מדובר שהדיו עדיין לך אז זה לא בא וחציצה

אבל אז ממילא לכן הגמרא שאלה גם אם נגיד שהדיולך ומצד זה זה לא היה וחציצה

אבל על כל פנים הגמי אם הוא מהודק

ודאי יש חציצה

אלא בזה חייבים לומר שהגמי אינו מהודק

נו אז אם כן חוזרת השאלה אז למה הם אסרו לטבול

כשהוא צריך לטבילה מכל מקום קשיא

אז למה בכל זאת הצליחו לכרוך גמי על אותו מקום

אלא אמר רב אמר רבשילה

היינו טעמאיו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ארום

רבשלה מפרש שכל הטעם של חכמים

שמצריכים לכרוך גמי על מקום השם

זה בגלל שהם סוברים שאסור לעמוד בפני השם ארום

זה נקרא ביזיון

אוקיי. לכן הוא מכסה את השם בגמי

לא בגלל מחיקה, איסור מחיקה

זה מין של צמח, צמח גומה, כן

על כל פנים

על כל פנים זה כבר סיבה אחרת

למילא אין סתירה

אלא כמו שהיא תראו בגרם, מצד האיסור באמת

איסור של גרם מחיקה אין פה

כי הם סוברים שכל דין מחיקה זה רק בדרך של עשייה

זה האיסור מחיקה אבל אם זה בדרך של גרמה מותר כמו שהתירו בגרם כיבוי

רק למה בכל זאת הצליחו כשהוא הולך וטובל

הצליחו לכרוך גמי

הרי זה אינו מודק, חייב לומר זה לא מודק

אז למה הצליחו לכרוך גמי?

רק בשביל שלא יעמוד בפני השם ארום

מכל אז רבי יוסי סבר מותר לעמוד בפני השם ארום?

שואלת הגמרא אם ככה אז לא מובנת דעתו של רבי יוסי

אז למה רבי יוסי לא מצליח לחלוך על זה גמי?

וכי הוא סובר

שמותר לעמוד ארום בפני השם?

הלא בתורה נאמר ולא יראה בך ערווה דבר

ולא יראה בך ערווה דבר

כשאדם ארום

הרי ערוותו נראית

וזה איסור

בפני השם אשם

עונה הגמרא דמנח ידי עילווה

דובר שהוא מניח את ידו על שם השם שהוא ארום

זה הכל, אז בדרך הזו הוא מסתיר את העניין של הביזיון

למה לא?

מדובר שהוא לא מהדק את ידו על זה

שואלת הגמרא אם ככה לרבנן נמי דמנח ידי עילווה

אז גם לפי חכמים יספיק העניין הנחת היד, למה הוא צריך לכרוך גמי?

עונה הגמרא זימני דמישתילא ושקילא

לא תמיד בן אדם יזכור

הרבה פעמים יכול להיות שתוך כדי הוא ישכח

ויסיר את ידו מעל גבי מקום השם

לכן אמרו חכמים כדי שלא יהיה מצב כזה

עדיף שתיכנס

כאשר אתה כורך גמי מקודם לכן על אותו מקום השם

וכך תטבול

שואלת הגמרא אז למה לפי רבי יוסי מותר?

רבי יוסי נמי זימני דמישתילא ושקילא

אז גם לפי רבי יוסי, יחשוש רבי יוסי

שאולי תוך כדי תמילה ישכח ויסיר את ידו מאותו מקום

ממקום השם השם

ואם כן נמצא שהוא עומד בפני השם ערום

אלא עונה גמרא אידי כגמי הכן אמן

באמת אם היה גמי אז גם רבי יוסי מודה שעדיף שיהיה גמי על שם השם

וכך יתבול

אבל הכבא בעסקינא להדור היה גמי כאן מדובר

שאין גמי מצוי בידו

אלא הוא צריך לחזר אחריו, לחפש, למצוא

ממילא

אם

הוא צריך לחזר אחריו

והוא יודע שאם הוא לא

יתבול עכשיו

יעבור הזמן והוא יתבול רק למחרת

פה זה כבר יש לו בעיה בזה,

למה?

רבנן סברי

טבילה בזמנה לאו מצווה

גם אם כתוצאה מהחיזור אחר הגמי

ייווצר מצב שהוא לא יוכל לטבול באותו יום

אלא רק למחרת ונמצא טבל טבילה שלא בזמנה

אין עניין של מצווה לטבול דווקא בזמנה

ומהדרינן ממילא צריך לחזר אחר גמי גם אם אין לו בידו

גם אם על ידי כך

תידחה הטבילה למחרת

אבל רבי יוסי סבר טבילה בזמנה מצווה

ולא בהדרינן

ראוי שיטבול באותו יום שהגיע זמן טהרתו

וממילא

לא יחזר

אחר הגמי

אלא יזדרז לטבול כדי לקיים את המצווה של טבילה בזמנה

ויסתפק בזה שהוא יכסה בידו את מקום שם השם

שואלת הגמרא וסבר רבי יוסי טבילה בזמנה מצווה

וכי רבי יוסי סובר

שיש מצווה לטבול בזמנה באותו יום

והתניא

עזה ועזבה

המצורע והמצורעת

פועל נידה ותממת טבילתן ביום

נידה ויולדת טבילתן בלילה

ובעל קרי טבל והולך

כל היום כולו

רבי יוסי אומר

מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול

הברייתא

מדברת

על כל מיני סוגי טמאים

אם זה זב, זבה,

מצורע, מצורעת

פועל נידה וטממת

מתי הם צריכים לטבול?

זמן טבילתן הוא דווקא ביום

ביום השביעי

שלהם

הם טבלים, לא מחכים עד הלילה

ביום, ביום השביעי עצמו

ממילא

גם אם חל באותו יום השביעי יום הכיפורים

טבלים באותו יום

נידה

שיש לה גם טומאה שבעה ימים

והיולדת

שגם כן טומדת בסוף שבוע ללידתה כידוע

תלוי אם זה לידת זכר או נקבה, נקבה זה ארבע עשרה יום, לידת זכר זה שבעה ימים

טבילתן בלילה,

הם טומדים בלילה

לא ביום השביעי אלא בלילה

שנגמר היום השביעי

יפה מאוד

אז ממילא אם יצא למשל שהיום השביעי זה ערב יום הכיפורים

כן?

ונמצא שהן צריכות לטבול בליל יום הכיפורים היא שיטבלו בו

כי זה הלילה

של מוצאי יום השביעי שלהם, שזה זמן תפילתן

בא על קרי,

טבל והולך כל היום כולו, אדם שראה קרי

ומדברי סופרים תיקנו שצריך לטבול

אז הוא טבל והולך כל היום כולו

כלומר גם ביום הכיפורים

ומתוך הדברים הבאים

צריך לומר שהכוונה בדברים שגם אם הוא ראה קרי לאחר שהתפלל את תפילת המלחה

הוא יכול להמתין

לצורך התפילה הוא יכול להמתין עד שתחשך

ואז יטבול קודם תפילת ערבית בלילה כשכבר יצא יום הכיפורים

בכל זאת יטבול מיד ביום הכיפורים

בגלל שהיא תפילה בזמנה מצווה

רבי יוסי אומר מלמלכה ולמעלה אינו צריך לטבול

ואם הוא ראה קרי ביום הכיפורים רק לאחר המנחה,

אז פה הוא לא יטבול ביום הכיפורים.

אלא מה?

ימתין עד מוצאי יום הכיפורים,

ואז יטבול ויתפלל תפילת ערבית.

משום שאין מצווה לפי רבי יוסי לטבול

בזמן הטבילה, יכול להמתין

עד הלילה.

אז מה אתה רואה אם כן?

שרבי יוסי סובר טבילה בזמנה,

למה מצווה?

מה ראיה?

שגם כשהוא ראה קרי ביום הכיפורים מן המלאכה למעלה,

אמר שיטבול במוצאי יום הכיפורים.

עונה הגמרא,

ההיא רבי יוסי ורבי יהודה דאמר דיה לטבילה באחרונה.

הברייתא הזו שאומרת, רבי יוסי אומר,

אין טבילה בזמנה למצווה,

זה לא רבי יוסי הידוע, אלא רבי יוסי ורבי יהודה.

רבי יוסי ורבי יהודה ככה סובר,

שדיה לטבילה באחרונה, כלומר שלא חייב

לטבול טבילה בזמנה.

מה מדבר רבי יוסי ורבי יהודה?

אז צריך לדעת

שרבי יוסי ורבי יהודה מדבר במקרה שאישה באה לפנינו לאחר שהפילה.

היא לא יודעת מתי היא הפילה,

היא גם לא יודעת מה היא הפילה, אם זה זכר או נקבה.

עכשיו, יש פה ספק

מתי חל זמן טבילתה ללדתה.

כן?

לא יודעת.

הרי ידוע שהיא צריכה לטבול,

נכון?

אמרנו שביום השביעי,

בליל המוצאי, בליל ה...

בליל ה...

במוצאי השביעי, צריכה היא לטבול.

עכשיו, אבל לא יודעת מתי היא הפילה.

גם לא יודעים האם זה זכר או נקבה. האם במוצאי היום השביעי או במוצאי היום הארבע עשרה?

שהרי לנקבה צריך ארבע עשר מטומאה.

אז אומר רבי יוסי ורבי יהודה,

דיה לטבילה שתהה באחרונה.

כל אותם ימים שמסופקים בהם, תמתין.

לא,

לא צריכה לטבול כל פעם מספק שאולי זה היום השביעי, אולי זה ה...

יש שם מדע, אמר, שחולק על רבי יוסי ורבי יהודה ואומר, לא.

בכל יום היא תטבול שם היום זה מוצא היום השביעי שלה.

או מוצא יום ארבע עשר.

והוא עדין ולמחרת אותו דבר. והוא עדין... בקיצור, יוצא לה שהיא תומרת בכל לילה ולילה במשך זמן רב

עד שהיא יוצאת בכלל ספק.

אומר רבי יוסי ורבי יהודה,

לא צריך,

תחכה את השבועות

שבין כך היא אמורה להיות מסופקת בהם,

ובסוף

תטבול טבילה אחת,

ובזה ייגמר הסיפור.

מה אם מסופקת? מה בדיוק... זה יכול לעבור שבוע, מה אם מסופקת?

לא, מדובר פה שלא יודעים מתי היא הפילה.

גם אלה אם היא לא יודעת, אז יכול להיות שהיום הראשון שהיא באה אלינו,

זה כבר מוצא יום השביעי.

אז יש מדע, אמר שאומר, תטבול היום.

יש מישהו, ותטבול מיד במוצא היום הזה.

וביום השני שוב,

כי אולי למחרת זה מוצא היום השביעי.

טוב, כמה זמן ביום ההפלה צריך לראות?

אמרתי, אם זה זכר,

זה מוצא היום השביעי.

אם זה נקבה, מוצא היום ה-14.

מובן?

וכאן שיש לך גם ספק מתי היא הפילה,

אז זה יוצר ספק על גבי ספק.

ואשר על כן, למאן דה אמר תבילה בזמנה המצווה,

אז באמת מצריכים אותה לטבול המון טבילות. כל יום,

שמא זה הזמן טבילתה,

או ממילא תטבול גם היום, גם למחרת, וגם אחר כך, וכדומה.

שזה נמשך לאורך זמן.

אבל דעת רבי יוסי, טבילה בזמנה למצווה,

והיא תטבול טבילה אחת ביום האחרון שבו אנו מסופקים,

ובזה נגמר העניין.

אם כן, אתה רואה שרבי יוסי ורבי יהודה הוא שסובל טבילה בזמן על המצווה.

אבל רבי יוסי סתם, כשאומרים רבי יוסי,

שאומר טבילה בזמן המצווה, זה לא רבי יוסי ורבי יהודה.

כן.

אומר רש״י,

אני קורא ברש״י,

כורך עליו גמי.

כעס על כדעתה חשת כדי שלא יימחק שם השם במים.

כלומר הגמרא חשבה שהסברה למה צריך לכרוך גמי על מקום השם

כשכתוב הוא על בשרו?

כדי שעל ידי הטבילה לא יימחק שם השם.

עלמא לרבנן גרם מהחג אסור

ורבי יוסי שרה

ובלבד שלא ישפשף

דע ומוחק בידיים

ותסברא דעך הגמי דאצלכו הרבנן משום שלא יימחק הוא.

חי גמי איך אדמה?

איך דמה להגן עליו? איך זה מגן עליו?

אי דמעידק

שלא ייכנסו בו מים

וימחק

וחציצה והיא דלא מידק לבשרו

איילה במאיה אז כן ייכנסו שמים ואין לו מגן מלמחוק

טיפוק לדא משום דיו ולא גמי נמי חי את דיו

אז הרי גם לי הגמי יש פה חזיצה על ידי הדיו

ובשנה בלאכה

מכל מקום קשה גמי לרבנן למה לא?

אמרה הגמרא כדי שלא יהיה ביזיון אסור לעמוד בפני השם ערום זו הנקודה

בכלל רבי יוסי מותר

וכי רבי יוסי מתיר בתמיהה

והכתיב לא יראה בך

סוחר בדבר

אלא איכא גמי אך אינה מידמות רבי יוסי צריך לכלוך עליו גמי כולם יודעים שאם יש גמי

וזה בהישג ידו ודאי שיכלוך גמי

ולא סגי לילה נוחה ידיו עליו

לא נסתמך על ידי הנחת היד

דילמא מישתלה

אולי הוא נשכח ושקי ללידה

אז בוודאי שאם יש גמי זה עדיף יותר מהכל

אבל השאלה אם אין לו גמי הוא צריך לחזר

ועל ידי זה שיחפש יכול להיות שיעבור היום ויעבור זמן הטבילה

האם באמת זה לא מפריע או שזה כן מפריע

להשתדל לטבול באותו יום

אומר רשי טבילה בזמן המצווה כך לפי

כך לפי רבי יוסי דכתיבה היה לפנות ערב ירחץ במים

אבל חכמים סוברים טבילה בזמן עליו מצווה

ואילו משכח גמי היידנא

אם הוא לא מוצא גמי היום

להשתהיה עד למחר לא נורא

שיחכה עד למחרת

אולמנדא אמר לו מצווה

שאלת השאלה אבל כתוב בתורה והיה לפנות ערב ירחץ במים

מזה מדייקים עלו לכאורה שטבילה בזמן המצווה

אז מה יענו חכמים שאומרים טבילה בזמן עליו מצווה?

כולמנדא אמר לו מצווה קרא עצה טובה כמשמע לנא פסוק הרקבל ללמד אותנו

עצה טובה

כדי שיערים שימשו ביום לאחר תמילה אומרים לו כדאי לך לטבול

קודם השקיעה

שקיעת השמש

כדי שיהיה מיד ערב שמש שיהיה ערב שמש

השקיעה תהיה בסמוך

אז מיד בצאת הכוכבים יוכל לאכול תרומה אם הוא כהן

שאם ימתין לטבול עד הלילה אבל אם הוא לא יטבול מיד אלא עד הלילה

לא יהיה לו ערב שמש עד לילה מחרת

והוא לא יוכל עדיין לאכול תרומה

עזבה עזבה הברייתא הזו אצל יום הכיפורים שנויה בתוספת עד יומה

עזבה עזבה המצורבה בו אין לדעת מי מת

טובלין ביום משאיר המזרח ביום השביעי שלהם

ותעמה

למה באמת זה כך מפרש בפרק שני דבגילה

מקרא מפסוק דביום השביעי

מקצת שביעי ספירה

גם אם אתה סופר מקצת מהשביעי זה נקרא שסברת שבעה ימים ואתה רשאי לטבול שם

זה לגבי זם זבה מצורע מצורעת בעול נדעות באמת

כן ואם חל שביעי שלהם ביום הכיפורים

ממילא באים חכמים כאן לומר שאפילו אם יצא שיום השביעי שלהם זה ביום הכיפורים

טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב

מותר להם לטבול ביום

כדי שבערב יאכלו לאכול תרומה

נידה ויולדת טובלות כדרכן ולילאי יום הכיפורים

כמחל שביעי שלהם בערב יום הכיפורים

שאינה יכולה לטבול ביום שביעי

אלה

נידה ויולדת היא לא יכולה לטבול ביום עצמו

דכתיב

נכתיב בהן תהיה בנידתה בהווייתה תהיה כל שואה. כלומר,

הטבילה צריכה להיות רק מתי?

במוצאי השביעי.

לכן אם יצא ערב יום הכיפורים זה יום השביעי שלהם,

נמצא שזמן טבילתן זה במוצאי השביעי זה ליום הכיפורים.

גם אז יכול לא לטבול, כי טבילה בזמנה מצווה.

בעל קרי שצריך טבילה לדברי תורה ולדברי סופרים,

ואפילו אין אוכל טהרות

אפילו אין אוכל טהרות.

כלומר,

כל אדם שהוא בעל קרי

והוא רוצה

לעסוק בדברי תורה,

ראוי שיטבול,

וכל זה כמובן בבית רבנן, אין חיוב מדאורייתא

לטבול לצורך דברי תורה.

טומן כל היום כולו,

אף על פי שראה קרי מן המנחה ולמעלה לפי דעת חכמים,

גם אם הוא ראה קרי מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים הכוונה,

לאחר שיתבול לצבילת המנחה,

שהראוי יכול להמתין עד שתחשך ויתבול לצבילת ערבית. מה הבעיה? לפי אבי עוסקי. לפי חכמים. הוא יכול לראות.

ובכל זאת חכמים אומרים לא, לא,

לא.

אלא מה?

אתמול ביום הכיפורים עצמו, אחר המלחם.

למה?

זה רבי יוסי בן יעקב, דקה אחרי, עושה כיפור.

כן.

אפילו אכן תובל ביום הכיפורים בעוד יום,

אף על פי שאסור ברחיצת הרשות,

אפילו שלכאורה לרחוץ סתם זה ודאי איסור גמור,

שהרחיצה זה אחד מהדברים שזה כלול בחמשת העינויים שאדם מצווה עליהם ביום הכיפורים,

אבל פה מותר, זה תפילה בזמנה המצווה.

אז אפילו ביום הכיפורים, אף על מישהו לא צריך את זה לצורך התפילה,

שהרי תפילת המנחה הוא כבר יתפלל, ותפילת ערבית זה יהיה בלילה.

בכל זאת,

תפילה בזמנה המצווה. אבל רבי יוסי אומר,

מן המנחה ולמעלה, אם רעקר אלא אחר שהתפלל תפילת המנחה,

שהרי הוא יכול לתבול, להמתין

עד שתחשך

ויתבול ויתפלל תפילת ערבית.

תפילת נעילה נמי סבירה לה, שיכול להתפלל בלילה

כרב דאמר,

תפילת נעילה פותרת

של ערבית.

מובן?

כלומר, רש״י אומר, לפי רבי יוסי שאומר מן המנחה ולמעלה, אינו יכול לתבול.

ולמה?

בגלל שהוא סובר תפילה בזמן על המצווה.

תפילה בזמנה

לאו יצווה.

מצד התפילה הוא יכול להתפלל,

הערבים מתפללים בלילה.

קודם התפילה שיתבול ואז יתפלל, מה הבעיה?

אבל יש פה שאלה אחרת.

נכון, אמנם שהוא יתפלל תפילת המנחה,

אבל מה עם תפילת נעילה?

הרי יש תוספת של תפילה שנקראת תפילת נעילה ביום הכיפורים.

נו, אז איך?

בתפילת נעילה לכאורה מתפללים אותה ביום.

נו, אז למה שלא יתבול מצד התפילה, תפילת הנעילה?

למה אמר רבי יוסי

שימתין עד מוצאי היום הכיפורים?

אומר רש״י,

הוא סובר שיכול אדם להתפלל תפילת נעילה בלילה.

כי הרי הרב ככה אמר תפילת נעילה,

פוטר אצל ערבית.

אין צריך לטבול ביום

משום זמן תפילה. דלא מצווה

לטבילה בזמנה.

מובן?

זה לא,

זה לא,

זה לא הבגן,

זה לא באמת... כך סובר רבי יוסי ורבי יהודה. אין עניין של מצווה בטבילה בזמנה.

לכן, אם הוא ראה כרגע רק אחר המנחה... זאת אומרת, זה רק עידור מצווה.

כן.

לא, לא עצם הטבילה.

בזמנה זה עידור.

דיה לטבילה שתהיה באחרונה. כך אומר רבי יוסי ורבי יהודה.

בסכת נידה בפרק המפלט.

שם עובד דעתו של רבי יוסי ורבי יהודה. גם באישה שיצאה מלאה ובאה ריקנית,

ואינה יודעת מתי ילדה.

ומצריכים עליה ל'ה טבילות.

מצריכים אותה 35 טבילות.

לספק ארבע טבילות שעליה.

משום שהיא צריכה לטבול פה ארבע טבילות,

ומכוח הספק של ארבע הטבילות היא טובנת 35 טבילות.

טבילת זכר

ליום השביעי,

או טבילת נקבה לשבועיים,

ובלילה.

מובן?

זה שתי טבילות.

אולי במוצא השביעי,

אולי במוצאי הארבעה עשר.

זה שתיים, כן?

עוד שתיים,

או שמא יורדת זכר בזוב,

וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה.

או שיכול להיות שהיא ילדה זכר כשהיא הייתה זבה מקודם,

ואז היא צריכה גם לטבול

בשביל הטומאת זבה שהיה עליה.

או יורדת נקבה בזוב הייתה.

או שהיא ילדה נקבה כשהיא הייתה זבה מקודם.

ואז היא צריכה לטבול טבילת זבה משום

ומשוב דלא ידעין על מתי ילדה ומתי,

מה תזמן תביא לדידה.

מאחר הרי הזבה אנחנו אמרנו שהם תובלים ביום,

נכון?

ואילו אלה תובלים בלילה.

היולדת תובלת בלילה

והזבה תובלת ביום.

כאן שאני לא יודע,

כאן שאני לא יודע איזה מצב היא הייתה,

האם היא ילדה זכר או ילדה נקבה?

אז כבר נוצר לנו פה צורך לשתי תבילות. איזה? במוצאי השביעי מחמת הספק ובמוצאי ארבעה עשר מחמת הספק.

ועוד שתי תבילות ביום.

אחת ביום, ביום, אחת

ביום השביעי,

בגלל שמסופקים שם ילדת זכר וזוב,

ואחת ביום, ביום הארבעה עשר, משום שחושבים שהיא ילדה נקבה לאחר שהיא הייתה זבה.

הלאה,

ובשוד לאדוני מתי עלתה ומתי מתי זמן תבילת דידה,

מצליחים לה לטבילה כל לילה,

וכל יום שיש לי סיפוק בזמן תבילתה. אז כל אותם לילות וימים

שנכללים בכלל הספק,

מצליחים אותה לטבול. זה יוצא למדי תבילות.

ופליג רבי יוסי ורבי יהודה עלה ואמר,

דיה לטבילה שתהה באחרונה.

לסוף סבורים של נקבה, דהיינו לסוף

שלוש שבועים, כלומר שלושה שבועות.

שאם ילדה נקבה בזום,

טמאה שבועיים ללידתה,

ושבעה נקיים בשביל עזיבה.

הרי גם אם ילדה נקבה,

כמה זה?

ארבע עשר יום.

אבל אתה צריך גם שבעה נקיים בגלל העניין של עזיבה שהייתה מקודם.

לא, אוקיי.

אז כמה זה צריך ביחד?

ארבע עשרה בגלל הלידה, ועוד שבעה נקיים.

שזה עוד שבוע. זאת אומרת, רגב יש ילדה שזה נקי, צריך לספור שבעה יום. נכון.

אז כמה זה ביחד?

שבועיים ועוד שלושה שבועות.

ממילא בסוף שלושה שבועות תטבול. ולא אברינה טבילה בזמנה מצווה. אין עניין לטבול כל יום ויום.

שמא זה היום טבילתה, כמו שאמרו חכמים שם.

אלא דיה לטבילה שתהה באחרונה.

יפה.

נראה את המשנה.

נוכרי שבא לכבות.

אין, אומרים לו, כבה ואל תכבה,

מפני שאין שביתתו עליהן.

אם יש דלקה בשבת,

והנה

באים גויים לכבות, הם עובדים בתור מכבי האש.

האם היהודי הזה,

שהוא ירא שמים,

מותר לו לדבר איתם על העניין הזה,

לכבות או לא לכבות?

אם למשל,

בא גויים, שואל את היהודי, בעל הבית,

אותו בית שיש בו בלקה,

האם אתה רוצה שאני אכבה?

אסור לו לומר לו כלום.

אסור לומר לו שיכבה.

למה באמת אסור לו?

כי יש פה גזירה

חכמים גזרו שלא לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת בעבור יהודי.

זה מה שנקרא אמירה לנוכרי שבות.

יש עניין,

מדרבנן כמובן, שלא לומר לגוי לעשות מלאכה

עבור יהודי.

מאידך הוא גם לא חייב למחות בו להגיד לו אל תכבה.

אם הוא מתחיל לכבות מדעת עצמו,

שיניח לו, מפני שאין שביתתו עליהם.

הישראל יהודי לא מצווה על שביתתו של נוכרי בשבת.

אבל קטן שבא לכבות,

אין שומעים לו,

מפני ששביתתו עליהם.

לעומת זאת, אם הילד הקטן,

כן, בא לכבות תדלקה בשבת,

מנועים אותו מלכבות.

למה? מדובר פה בקטן.

מפני ששביתתו עליהם.

הגדול מצווה על הקטן.

להזהיר גדולים על הקטנים.

ממילא האדם מצווה שלמנוע את הקטן

מלעשות איסור מלאכה.

יפה.

עכשיו הגמרא, בגמרא בעצמה,

היא תבהר שמדובר באופן שהוא עושה לדעת אביו.

כלומר,

שניכר באבא שהוא שמח במה שבנו עושה. זה אסור.

אבל אם למשל

האבא לא נותן שום רמז שנוח לו בזה,

אלא הקטן מכבה מאליו,

לא שהוא עושה לדעת אביו.

במצב הזה אין פה איסור.

כך, רוצה הגמרא לומר,

בואו נראה את המשך הגמרא. אמר רבי עמי,

בדלקה התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.

כלומר, אם נופלת דלקה בביתו של אדם יהודי,

מותר לו לומר בפני הגוי שנמצא שם,

כל המכבה אינו מפסיד.

כלומר,

מי שיכבה יקבל שכר.

ומילא בזה, הוא נותן ל...

נוכרי להבין שבאמת נוח לו בזה.

אמנם זה לא שליחות גמורה, כי אם זה שליחות אז זה אסור,

אבל גילוי דעת

שזה נוח לו במה שהוא יכבה.

אבל גוי יהיה, הרי הוא לא יודע עברית,

הוא מדבר בשפה של הכול. אותו דבר, זה לא משנה באיזה שפה אתה מדבר,

העיקר זה בתור דרך של גילוי דעת

ולא בדרך של ציווי

שאתה מצווה עליו

או מבקש ממנו.

נעימה מסייע להם.

באה הגמרא ורוצה להעביר ראייה למה שרבי עמי אמר שאם זה בדרך רמז בלבד, על ידי גילוי דעת מותר.

מה הראייה?

במשנה כתוב לו, אחרי שבא לכבות, הם אומרים לו כבה ואל תכבה,

מפני שאין שביתתו עליהם.

כבה הוא דלא אברין עליהם.

רק לומר לו תכבה, זה אסור.

הכול המכבה אינו מפסיד, אברין עליהם.

אבל אם זה בדרך של רמז,

כן אומר לו.

הם הסיפא, בואו נראה מה כתוב בסיפא.

אל תכבה לא אברין עליהם.

וכל המכבה אינו מפסיד נמי לא אברין עליהם.

מצד שני,

כתוב כל המכבה, אל תכבה לא אומרים.

אז מה אתה רואה? שאפילו אל תכבה לא אומרים.

אז כל שכן,

כשהוא מגלה בדעתו שהוא רוצה את זה, אז ודאי שיעשו.

אז לכאורה,

אמנם מהרשע נראה כביכול כמו רבי עמי,

אבל מהסיפא מוכח להפך.

שאפילו אל תכבה, אסור להגיד לו. אסור שיהיה לך שום קשר

עם הנוכרי,

לא בדרך כזו ולא בדרך אחרת.

לא בדרך שנוח לך ולא בדרך שלא נוח לך.

אתה בצד.

לא נמצא בכל העסק הזה של כיבוי הדלקה.

ממילא אז עדיין אין הוכחה למה שרבי עמי אמר,

שרשאי אדם לומר,

כל המכבי אינו מפסיד,

אלא מהלקה למי ישמע מנה.

ודאי שמהמשנה לבד

אי אפשר להביא ראייה לא לדברי רבי עמי ולא להוכיח כנגד רבי עמי.

ממילא

אין לנו ראייה לרבי עמי. אז רבי עמי אמר את דינו,

אמר את שלו,

ומדברי תנאים אנחנו לא רואים אסמכתא לדבריו.

אומר רש״י, אין אומרים לו כבה

רבנן גזור על אמירה לנוכרי בשום שבות,

ולא תכבה, אין צורך למחות בידו, אלא אין יחנו ויכבה,

שאין שביתתו של נוכרי עליהן.

דישראל אינו מוזר על שביתתו של נוכרי

שאינו עבדו.

כבהו דלא אמרינלה שעושהו שלוחו ממש.

אה, כל המכבה אינו מפסיד?

ונוכרי מדעתי דידי עבי איצריה,

אל תכבהו דלא אמרינלה

שאינו צריך למחות בידו.

ומי הוא גילוי?

גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נבי לא תשתרן.

ממילא אבל גם גילוי דעת ייתכן שאסור יהיה להגיד.

די גילוי דעתא שראה,

למה ללמית נספא אין צורך למחות?

אם גילוי דעת מותר,

אז למה צריך לכתוב בספר שלא צריך למחות?

אפילו גילוי דעת מותר.

אז ודאי וודאי

ודאי וודאי שיכולו לומר,

אם גילוי דעת מותר, מה צריך להגיד לי שאל תכבה?

שלא אמר לו אל תכבה.

אלא מהכה עליך למי שמאמין נהד, ודאי מתניתן לאו כולה דווקא.

המשנה, אי אפשר לומר שהכל זה בדווקא.

משום שיש סתירה מן הרי של הספר.

מהרשע המוכח שמותר לרמוז לא ברמז,

ומהספר המוכח שאפילו ברמז אסור.

אל אחת המינה יהיו דווקא, או רשע או ספא.

אחד מהדברים, זה נכתב בדווקא,

וזה אנו לא יזין מה בדיוק נכתב בדווקא. האם זה הרשע?

ותנאי דקת או האם, אילו החלק האחר

נכתב משום הרשע.

או, ולא יזין עליהם, מינה יהיו דווקא, דניגמר מיניהם.

מאחר ואני לא יודע איזה חלק במשנה נכתב בדווקא,

ממילא לא נוכל להוציא מזה הלכה, לא כדעת רבי עמי,

ולא כנגד רבי עמי.

בזה אנחנו נסיים היום, מחר בעזרת השם נמשיך הלאה.