מסכת שבת דף צט' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נכון. זה המשמעות כנראה, כנראה שכתב זה הפשט הוא אם אתה יכול להגדיר את זה ככתוב. כבוד הרב בכבוד.

מסכת שבת, אבצע דקט עמוד א',

בנקודתיים הראשונות שבעמוד

זה השורה התשיעית מראש העמוד. שתי גזוס תרעות.

למדנו במשנה בתחילת הפרק

שאם יש שתי גזוס תרעות בצד אחד של רשות הרבים

ויש הפסק של רשות הרבים ביניהם,

אדם שמושיט

מזו לזו חייב.

גזוס תרע זה זיזין

שבולטים מן הכתלים ועליהם מניחים קרשים.

אז אם אדם הושיט

חפץ כלשהו,

מגזוצרה אחת

לגזוצרה אחרת שעומדת באותו צד.

לא בצד אחר של רשות הרבים אלא באותו צד של רשות הרבים.

בזה יהיה חייב כי כך הייתה עבודת הלוויים כשפירקו את המשכן.

כי העגלות

שהיו נושאים בהן את הקרשים היו עומדות

זו אחר זו באורך רשות הרבים,

פורקי המשכן היו לוקחים את הקרשים

לאחר שפירקו,

ונותנים את זה, מושיטים את זה לאלה שעל העגלות הסמוכות

לפורקי המשכן,

והעגלות הסמוכות,

אותם לוויים שהיו ממונים על העגלות הסמוכות לפורקי המשכן,

הושיטו את אותם קרשים ראשונים

לעגלות הקודמות להם.

לכן, מאחר וכך,

שכך מצאנו במשכן,

לכן גם לגבי שבת, שהרי כל

מלאכות שבת נלמדות מהעניין המשכן,

אז גם בשבת,

אם יושיט חפץ כלשהו

מגזוסרה זו לגזוסרה זו, כאשר שני הגזוסרות עומדות באותו צד של רשות הרבים,

יהיה חייב.

אומרת הגמרא, אמרה, ושומרה ויחיה.

עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן

רשות הרבים.

הזכרנו זאת בעבר,

שרב אומר בשמו של רב חייא שהעגלות תחתיהן,

כלומר המקום שתחת העגלות,

וכן המקום שבין העגלות, ביניהן,

וכן הצידי העגלות, היינו הרווח

שבין העגלות

לגלגל כולל את מקום עובי הגלגל.

כל אלה חשובים רשות הרבים.

אמר אביה בין עגלה לעגלה

כמלוא אורך עגלה,

וכמה אורך עגלה חמש אמות.

כמה הפרש יש בין,

כמה רווח יש בין עגלה אחת לעגלה העומדת בצדה,

לא מדברים לעגלה שקדמה לה,

אלא כמו שאמרנו,

היו שתי עגלות סמוכות לפורחי המשכן,

ושוב שתי עגלות לפניהם.

כמה היה בין עגלה שבצד ימין לעגלה שבצד שמאל?

אומר רבייק, אם לא אורך עגלה,

כמה שהיה בו אורך העגלה.

למה היה חשוב שיהיה לרבעה? וכמה אורך עגלה חמש אמות.

אנחנו נראה תכף.

בכל אופן,

כמו שהזכרנו בעבר,

העגלה כשלעצמה הייתה שתיים וחצי אמות.

אז איך מצאת, אם כן, חמש אמות?

שילוב של שתיים. ברוחב העגלה?

ברוחב של העגלה.

היכן מצאת?

לא, מה פתאום, זה לא היה שילוב של שתיים.

חמש זה כל עגלה ועגלה.

אבל גוף העגלה, הבסיס עצמו של העגלה, זה שתיים וחצי אמות ברוחב.

כשאתה מוסיף גם את המרווח שבין האופנים,

הגלגלים,

כולל את הגלגלים,

אתה מקבל

עוד אמה ורבע מכל צד.

אז יוצא שיש לך אמה ורבע מצד ימין,

אמה ורבע מצד שמאל,

פלוס השתיים וחצי שזה גוף העגלה,

אתה מקבל פה חמש אמות.

וכשהיו מניחים את הקרשים,

אורך הקרשים לרוחב העגלה,

נמצא בולט מכל צד

שתיים וחצי אמות.

שהרי החמש האמצעיות שבקרש

היו מונחות על העגלה, כולל

החלק שמעל האופנים,

ובולט מהן שתיים וחצי אמות לכל צד,

כי אם כן היה חייב להיות מרחק

בין עגלה לעגלה לכל הפחות חמש אמות.

משום ששתיים וחצי אמות בולט

מכל עגלה,

אם כן אם אתה לוקח שתיים וחצי של העגלה הזו,

וכן השתיים וחצי מן הקרש שבעגלה הסמוך הלאה,

זו שבצדה,

אז יש פה חמש אמות.

אז חייב להיות לכל הפחות

חמש אמות הפרש, ראינו רווח,

בין העגלה לעגלה שבצדה.

שואלת הגמרא, למה לי?

ארבע עופלגא שגא.

למה צריך בכלל שהאורך של העגלה יהיה חמש אמות?

אנחנו מדברים כאן עכשיו על אורך העגלה.

די לכאורה בארבע וחצי אמות.

משום שאם אני לוקח

את הקרשים

ומעמיד אותם, מושיב אותם על הרוחב שבהם,

רוחב הקרשים הלאה היו אמה וחצי,

אז כמה אם כן שורות אתה יכול להניח

בתוך העגלה?

אם זה חמש אמות, אתה יכול להניח

שלוש שורות.

שהרי כל קרל זה אמה וחצי,

שלוש שורות זה ארבע וחצי אמות.

שואלת הגמרא, אם ככה, מדוע אתה צריך חמש?

די שתניח

ארבע וחצי אמות

כדי להניח בתוך זה שלוש שורות.

שהרי בין כך,

אם זה חמש, אז בין כך יותר משלוש אתה לא יכול,

אלא שלוש זה הכי הרבה ששייך.

אם זה הכי הרבה ששייך, אז לא צריך בכלל חמש, תעשה רק ארבע וחצי.

עונה הגמרא, כי היכי

דלא לדחקו קרשים

בפירושו,

כדי שהקרשים לא ידחקו זה את זה,

שהרי מאחר ואתה אמור להניח את הקרש על רוחבו של הקרש,

וזה תופס ארבע וחצי אמות. את הקרש על רוחבו של הקרש.

סליחה.

את רוחב הקרש על פני אורך העגלה,

כן?

אז כאשר אתה תשים את זה בתוך ארבע וחצי אמות בלבד,

אז הקרשים ידחקו האחד את האחר.

וברור שבאופן הזה זה יכול להינזק.

כדי שלא יהיה כך,

לכן הניחו חמש אמות,

עשו את האורך של העגלה חמש אמות,

ואז יש לך פה אפשרות של רווח בין שורת קרשים אחת

לשורת קרשים אחרת

שבאותה עגלה.

אמר רבה,

צידי עגלה כמלוא רוחב עגלה,

וכמה רוחב עגלה שתי אמות ומחצה.

רבה אומר שהרווח שבין העגלה לאופנים,

יחד עם עובי האופנים עצמם,

יחד עם עובי הדופן של העגלה,

זה היה כמלוא רוחב עגלה.

כלומר,

העגלה עצמה ברוחבה הייתה שתי אמות וחצי.

וכשאתה לוקח את עובי הדופן,

פלוס המרווח שבין הדופן לאופנים,

פלוס עובי האופנים,

משני הצדדים זה יוצא שתי אמות ומחצה,

כלומר אמה ורבע לכל צד.

שואלת הגמרא,

למה לי?

באמתא ופלגא סגיא.

למה צריך שרוחב העגלה יהיה שתיים וחצי אמות?

הרי אם הסיבה היא כדי שאם יצטרך יוכל לתת את הקרשים

בתוך העגלה,

אז די, אמה וחצי, ולא צריך יותר.

גם אם רוחב העגלה יהיה אמה וחצי בלבד,

עדיין

יוכל להניח בעגלה את הקרשים על העובי שבהם,

לא על רוחבם.

מתרצת הגמרא

כי היכא

דלא לדדו קרשים.

למה באמת עשו את העגלות ברוחב של שתיים וחצי אמות?

כי אם הקרשים היו מונחים

באורכם על רוחב העגלה,

ורוחב העגלה יהיה צר מדי,

אז הקרשים יכולים לנטות

הנה והנה.

ותוך כדי הליכה מסיעת העגלות

היו יכולים ליפול.

לכן צריך

שיהיה המינימום לכל הפחות

שהעגלה עצמה תהיה ברוחב של שתיים וחצי אמות.

שואלת הגמרא, אלא דקיימלן

דרך רשות הרבים שש עשרה אמה,

ענן דגמרינן ממשכן

דמשכן חמש עשרה אביי.

שאלה יפה שואלת הגמרא כאן.

אם המידות של העגלה כמו שאמרנו,

כמה העגלה אמרנו?

היא עצמה שתיים וחצי אמות.

פלוס

המרווח

של האופנים

זה עוד

המרווח של האופנים, עם הרווח שבין הדופן לאופנים,

זה עוד שתיים וחצי אמות.

אז כמה, אם כן, יש כאן?

כל עגלה זה חמש אמות ברוחב.

כל עגלה זה חמש אמות ברוחב, נכון?

יש לנו שתי עגלות. כמה קיבלנו, אם זה חמש אמות, בכל עגלה עשר?

ועוד מרווח של חמש אמות, ביניהן.

חמש עשרה? חמש עשרה.

אה, ביניהן.

אם כן,

מהיכן אתה לוקח לומר?

הלו מקובל בידינו שדרך רשות הרבים צריך שתהיה רחבה לכל הפחות שש עשרה אמה.

מהיכן לקוח העניין הזה של שש עשרה אמה?

הלוא מאחר ואנו יודעים שכל הדין של מלאכות שבמשכן

למדים מהמשכן, כל מלאכות של שבת למדים מהמשכן,

הרשות הרבים שבמשכן זה היה חמש עשרה.

כמו שראינו כאן,

שהעגלות ביניהן, תחתיהן,

צידיהן, רשות הרבים.

כמה זה רשות הרבים שם היה?

אם כל עגלה זה חמש פלוס הרווח שבין שתי העגלות,

יש לך שתי עגלות כפול חמש פלוס הרווח זה חמש רבים מה בלבד.

ראינו, מה דעה?

איך אמרנו?

אי אפשר ששתי עגלות יהיו צמודות אחת לשנייה ממש, נכון?

אז גם העגלות של מצדדים הן לא יכולות להיות צמודות. עונה הגמרא אמתא יתרה ואי

אמתא יתרה ואי

דאבקאי בר לוי

וכי משתלפי קרשים

הווה נקיד להו

הייתה אמה נוספת,

חצי אמה מכל צד

כדי שאחד המעלביים שמהלך אחר העגלות

יעיין טוב לבדוק

שלא יקרה כלום לקרשים שיכולים הם ליפול תוך כדי נסיעה,

וכי משתלפי קרשים, כלומר אם פתאום

קרש אחד יברח מהשורה,

כן,

ויעמוד ליפול לתוך האוויר,

יוכל לרוץ הלוי

תחת הקרשים הבולטים בצידי העגלה עד מקום הרווח

שיש בין שדרי הקרשים,

ואז יעמוד באותה חצי אמה שבצידי העגלה כדי לסדר חזרה את הקרש במקומו.

בקיצור,

לא מצוין כאן העניין הזה של

קשירה או לא קשירה.

לכן

נוכל אולי לומר שגם אם נאמר שהיה אפשרות לקשור,

אולי, אני לא יודע, אבל גם אם כן,

מאחר והקרשים הם

משקלם מאוד מאוד גדול,

שהרי זה עשר אמות כפול אמה וחצי כפול עובי אמה.

הם נותנים חדר של ספינה, מה, מה הבנתם?

אז כנראה שחששו שבכל זאת יהיו מצבים של בריחה של קרשים,

תוך כדי נסיעה.

לכן הוסיפו עוד חצי אמה

מכל צד,

ואז

נמצא שיש לכאן כאן שש עשרה אמה

פלוס החמש עשרה,

שהזכרנו מקודם, יש לך עוד אמה, חצי אמה לכל אחד,

ולכן מכוח זה מקובל בידינו שרשות הרבים זה שש עשרה אמה.

נראה את רשי.

בני קהת.

רשי.

רשי, בין עגלה לעגלה.

ברור שהיה

היה איזשהו משהו שהיו אוחזים להוביל

את העגלה.

אבל מאחר והיה גלגלים זה הרבה יותר קל.

הלאה.

בין עגלה לעגלה.

נראה לי שזה קצת ביזיון שיהיה דבר כזה.

בין עגלה לעגלה שבצדה הימות נקים לו אורך עגלה.

תאר לך שאתה מביא עכשיו אחד מגדולי הדור,

כן?

עם אופניים.

עם אופניים.

איך אתה תסתכל על זה?

אה?

תאמר לי אתה.

אתה לא יודע אחרי אתה מסתכל על זה.

אז איך אתה היית מסתכל על זה?

זה משהו נורמלי או שזה מבזה? זה שאני מסתכל על זה משהו לא אומר שזה ראייה נכונה.

שאלה אם זו ראייה נכונה או לא.

אולי גדול דור לוחי יכול לבוא גם באופניו ברגל הלכת.

דוד המלך היה רוקד מבזל, לא קשור, אז אדרמה.

כבוד הספר תורה זה יותר מבני אדם.

נכון? זה מה שאתה אומר.

נו אז אם יבוא בן אדם שהוא גדול בדורו,

ואתה תוביל אותו מאופניים זה לא ייראה זול בשבילך?

ידוע על גדולים שהגיעו לבקר בכל מיני עיירות,

ואנשי העיירה

התירו את הסוסים ולקחו בעצמם את העגלות.

זה היה... זה יותר כבוד להראות, להראות, בדיוק, בעל הנתיבות.

בדיוק, אתה כבר יודע.

אז זה מראה

כמה הערכה, כמה הוקרה יש,

כמה חביבות יש לדבר שהוא קודש.

רבי עקיבא ירדו בעצמם. שבן אדם מוכן לשאת בעצמו את הדבר.

אתה מבין?

לכן

מן הראוי שכך יהיה.

על פני קרס לחוק.

ודאי.

זו שאלה.

אומר רשי,

בין עגלה לעגלה,

אתם רואים ברשי, בדיבור המתחיל בין עגלה לעגלה.

בין עגלה לעגלה. מן הסתם, נכון? לא יודע בדיוק מה תפקידו. לא, הוא היה מן המשוררים, כמדומני.

לא, מפני קיאת הוא היה.

כן, אבל היו לווים שתפקידם היה לשורר.

תפקידם היו שוערים.

תפקידם של אלה היו נושאים.

בדיוק

היכן הוא ממוקם, אינני זוכר.

יש מצב מוגדר, למה אני שואל את זה?

אתה אומר שזה נושא אחרות, אתה נכון.

הלאה.

שפקיעה, אתה פשוט,

הכור הזה, בסדר.

בין עגלה לעגלה, אומר רשי, שבצדה

ה' אמות, קימו לו אורך העגלה.

למה לי אורך העגלה, ה' אמות?

למה צריך שיהיה אורך העגלה חמש אמות?

או פרגסאגיה, מספיק ארבע וחצי.

שאם היא מסתדרה על רוחבן,

משום שאם היא מסתדרת את הקרשים.

על רוחבן, היינו הרוחב יהיה ברוחב העגלה.

הרוחב, סליחה,

רוחב הקרש יהיה לאורך העגלה,

אינו מסתדר על ה' אמות יותר משלוש.

הוא לא יכול לסדר

יותר משלושה קרשים.

ואם זה בין כך רק שלושה, אז למה צריך חמש אמות?

מה, הרי בארבע ומחצי יכול לסדרן.

ואם יסתדרן בחודן,

ואם אתה אומר שיסדר את זה בחודן, היינו בעל על העובי, יניח את הקרשים על העובי, ולא על הרוחב.

לא יסדר,

יותר מארבע לא יסדר.

לא יוכל לסדר יותר מארבע שורות,

מפני הפסקת מקום הבריחים

שבאמצע הסדרים.

שהרי הבריחים,

היינו הטבעות שבשם מקליסים את הבריחים.

זה לא יכול, זה אחד מפריע לשני.

ממילא,

ובפרגם, מה נע בי תזכלה?

לא היה צריך יותר,

אלא בשביל מקום הבריחים רק חצי אמה.

עדיין, אם כן, נשאר לשאול,

לא צריך אלא ארבע וחצי ולא חמש.

זה לא להתחכו,

אם בא לסדרן על רוחבן,

אז יהיה פה מצב של דוחק בקרשים,

לכן עשו חמש אמות באורך העגלה.

שדה העגלה,

חלל שבין דפנות לאופנים, ועובי הדופן, ועובי האופן.

כל זה ביחד כמלוא רוחב העגלה.

שני הצדדים כמלוא רוחב העגלה.

כלומר, דהיינו, המא הוא רביע לכל צד.

אז יש לנו את מרכז העגלה,

שזה שתיים וחצי אמות,

פלוס הדפנות,

כן?

כל דופן,

פלוס המרווח בין הדופן לבין האופן,

כולל את עובי האופן,

יש לך אמה ורבע.

אז אמה ורבע בצד זה,

אמה ורבע בצד זה, ועוד...

עוד שתיים וחצי גוף העגלה, מה רוחב הגוף העגלה?

זה ארבע וחצי.

לא.

זה חמש.

אמה ורבע.

אמה ורבע מכל צד.

אז כמה זה ביחד? שתיים וחצי.

ועוד שתיים וחצי מרכז העגלה,

הרוחב זה חמש.

למה לרוחבה תרתו פלגה?

למה צריך שיהיה הרוחב, אומר רשי?

שתיים וחצי, ראינו העגלה עצמה,

אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה, יכניס

בעמתה ופלגה סגה. כלומר, אם

עשו את זה בשביל שיוכל להכניס את הקרש לאורך הקרש, לאורך העגלה,

אז לא צריך, אם ככה,

שתיים וחצי.

מספיק רוחב של

עמה וחצי,

וישכיבי בעל חודדן.

תבואו ותגידי, אבל אם החלל הוא רק עמה וחצי,

איך ייתכן שיכניס קרש שרוחבו עמה וחצי לתוך עמה וחצי?

זה לא שייתכן, צריך שיהיה מרווח כלשהו.

אומר עשי, לא נורא,

אבל הוא ישכיבי את הקרשים על חודדן, היינו על העוביין,

שזה עמה בלבד.

אז עמה בתוך

מרווח של עמה וחצי, זה אכן נכנס מצוין.

כי היכד אלו לדדו קרשים,

שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה,

לרוחבא, מדדין ונותין לך נולחן.

שאם מושבות הקרשים קצר,

מתוך שאין ארוחות ויוצאות לחוץ הרבה,

כלומר אם

העגלה עצמה

תהיה רק עמה וחצי ולא שתיים וחצי ברוחבה,

אז הרי הקרשים הם ארוכים מאוד, עשרה מאוד.

אז זה יהיה בולט לכל צעד,

אם זה רק עמה וחצי אז כמה יהיה בולט לכל צעד?

תגידו לי אתם, כמה יהיה בולט לכל צעד?

מה, מה קורה?

אם העגלה היא רק אמה וחצי,

ואתה מניח דבר שאורכו עשר אמות,

אז כמה יהיה בולט לכל צעד?

ארבע ורבע. בדיוק, ארבע ורבע לכל צעד.

וזה מסוכן מאוד, למה?

כי מאחר והן ארוחות,

הקרשים,

ויוצאות לחוץ הרבה, כלומר בולטות החוצה הרבה,

שזה ארבע ורבע, כמו שאמרנו,

יכבד אחד מן הראשים כשהם מדדים בהליכתן ויפלו.

יכול להיות מצב שאחד מהקרשים פתאום יהיה,

ירגיש איזושהי תנועה כלשהי,

ומחמת כובדו הוא ייפול.

בדיוק.

חמש עשרה אב יאן, שתי העגלות ההלכות זו בצד זו,

רוחב כל אחת זה ה' אמות, הרי עשר,

וה' אמות רווח שבין עגלה לעגלה, הרי טו.

הבנתם?

כלומר, מאיפה הגמלה לקחה שרשות הרבים זה שעשרה,

זה רק חמי עשרה?

שהרי כל עגלה זה חמש,

אז שתי עגלות כאלה פלוס הרווח שבין שתי העגלות זה עוד חמש, כמה קיבלנו?

חמי עשרה.

חמי עשרה. אז איך אתה אומר שש עשרה?

זה שאלת הגמלה.

מובן?

אני אגיד עוד סתם, כל התנועה הזו במקום אחרי העגלות?

לא קשור.

אתה ידוע שכל, היו שלושה שבטים,

סליחה,

תקרא בתורה הקדושה שהמרכז, המשכן,

עם נושאי המשכן,

עם השבט לוי,

הם היו באמצע.

שאר השבטים הלכו מכל הרוחות,

מכל הרוחות האחרות.

שלושה במזרח, שלושה במערב, שלושה בדרום, שלושה בצפון.

את מה לקחת כרשות הרבים? את מה שהיו שם במדבר, נכון?

אבל מה הם הובילו שם ברשות הרבים?

אתה לומד מזה, ממה שהם הובילו.

מה זה היה?

חמש עשרה.

שואל רשי, ואם תאמר... אני לא לומד

מהכמות שהלכו, כמה כמות הלכו... אז מאיפה לקחת השש עשרה?

אתה יודע כמה מדבר קמה רוחבו?

אז תגיד,

אז מכאן תגיע למסקנה שאין רשות הרבים,

אלא אם כן רוחבו כרוחב המדבר.

לא!

מקנה גבול ישראל עד קנה גבול ישראל.

נו, אז אתה יודע כמה זה?

זה היה שלוש פרסאות.

מה? שלוש פרסאות רוחב, אבל שלוש פרסאות אורך.

לא, לא. זה מיידים משכן, זה מייד... אז צריך בשביל שיהיה רשות הרבים 12 קילומטר כמעט. עוד פעם. בשביל שיהיה רוחב...

עזוב אותי, זה רשות הרבים, תגיד לי, אתה בסדר? מה אתה אומר? אתה אומר שרשות... שזה אמרתי... רגע, אתה אומר, שרשות הרבים,

ואם עוברים כבר 60 ריבות, נכון? איך אמרו 60 ריבות? צריך שיהיה מקום ל-60 ריבות!

או זו שאלה שאתה, אני מסכים איתך,

שאתה שואל שאלה מצוינת.

איך ייתכן שאתה מודד פה על פי שישים רבו? אבל תזיינה, מה זה פשוט?

תזיינה, מה זה פשוט?

שזה רשות הרבים.

שאלה, האם צריך גם שישים רבו ייערכו שם או לא?

אתה מבין?

זה הכל.

רגע, אבל איך הגענו בתי שישים רבו?

זה גוף השאלה.

אם אתה מודק על פי העגלות מה הם נשאו שם,

זה ת'ווה.

אז הגמרא מתרצת שהיו צריכים עוד דמה נוספת,

אנחנו נראה את זה בהמשך.

בכל אופן,

רשי אבל קשה לו קושייה.

נראה בתוך הלשון המקשה שכאילו הוא מבין שחמש עשרה אמות זה כל מה שהיה צריך,

כי זה מה שמצאנו בעגלות.

כל עגלה חמש פלוס המרווח שביניהם יחד זה חמש עשרה.

אומר השילון, לכאורה זה עשרים.

למה?

ואם תאמר, בוא נראה ברשי, יותר מהעשרים אין.

שהרי הקרשים אורכן עשר אמות,

והן מוטלות על גבי דופני העגלה לרוחבה.

נמצא אורך הקרשים,

נמצא אורך הקרשים עשרים אמה.

לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של העגלה,

שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו,

ומחקבין הטילו את הילוך העגלות.

מערכת המכב החמש עשרה.

זה אפילו יותר מעשרים.

עשרים זה בגלל הקרשים.

הלוא הקרשים היו מוטלים, אורך הקרשים לרוחב העגלה.

אז אם כן, תמדון לפי הקרשים.

כל קרס זה עשר.

אז שני קרשים, שתי סדרות של קרשים,

זה כבר עשרים.

פלוס, כשאתה צריך להרחיק קצת

את הקרשים שבעגלה הזו מהקרשים שבעגלה הסמוכה לה,

זו שבצדה,

כדי שלא ייתקלו זה בזה,

כמו שדיברנו,

אז זה כבר יותר מעשרים.

אז מה אתה אומר לי? תשמע, זה מספיק חמש עשרה.

אז אולי הם עשו אותה תשובה קטנה אחת תשובה. עונה רשי.

בוא נראה ברשי.

מה רשי עונה על השאלה הזו?

אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הם.

הקרשים למעשה היו מונחים באוויר של למעלה מעשרה,

שהעגלה גבוהה עשרה.

ולגבי רשות הרבים,

עילת לה למחשב אל המקום העגלות ורווח שביניהם שהוא למטה מעשרה.

אתה צריך להתייחס לאותו מקום

שהוא בתוך אוויר עשרה מן הקרקע.

וזה היה באמת רק

חמש עשרה, עגלות והמרווח.

עילת לה למחשב אל המקום העגלות ורווח שביניהם שהוא למטה מעשרה.

דכון למעלה מעשרה?

למה לא שייך להחשיב את הקרשים?

כי זה למעלה מעשרה, וממילא לא ברשות הרבי אמי.

למעלה מעשרה זה לא ברשות הרבי אמי.

אלקח לא חשיב ל...

כן, זה ממילא יוצא ככה.

בתכלת רשי שאל, רשי שאל, אם אתה מחשיב על פי העגלות,

הרי למעשה היו פה קרשים שכל קרש הוא עשר.

אז עשר ועוד עשר.

כלומר,

קרשים שבעגלה הזו, או עם הקרשים שבעגלה האחרת,

זה תפס ברוחב

עשרים מיותר.

היותר זה בגלל המצב שלא יכלו להדביק את הקרשים

של העגלה הזו לעגלה הזו.

כלומר, היה חייב להיות קצת אוויר כדי שלא ייתקלו זה בזה.

על כל פנים זה למעלה מעשרים. אומר רשי, לא מודדים על פי הקרשים,

כי הקרשים זה למעלה מעשרה.

אם אתה בא להחליט את רשות האוויר זה על מתחת,

כלומר זה בחלק של האוויר שבתוך עשרה.

בתוך עשרה.

אם זה בתוך גובה עשרה, שמה מה היה?

רגלות והמירוח שביניהם.

בכל אופן, אם זה שואל המקשה, אז זה מספיק חמש עשרה.

אומר רשי, אמתא יתר אביי.

היה צריך עוד אמה נוספת.

למה?

נראה ברשי.

עוד צריך, כדי שאתם תראו בפנים.

עכשיו זה קצת עמוד א', נאמר עכשיו.

עוד צריך להיות ברוחב הדרך עודף אמה,

שתיתן חצי אמה לכאן,

וחצי אמה לכאן לשני צדדים החיצוניות של שתי עגלות.

אתה צריך להוסיף

גם חצי אמה מכל צד, מהחלק החיצוני של העגלות.

שני צדדים החיצוניות של שני עגלות, בסדר. כן.

דכאי בן לוי, למה צריך את אותה אמה?

היינו חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן.

דכאי בן לוי, שם היה עומד בן לוי,

אם השתלף וזומזו, יפול לתוך האוויר שביניהם?

משום שאם יהיה מצב

שהקרשים יפלו לתוך האוויר,

לתוך המרווח שביניהם,

הבנה קידלו.

כן, הבנה קידלו.

לא הכוונה יפלו,

יפלו הכוונה החוצה מן העגלה.

הכוונה שיפלו לתוך העגלה.

כלומר, הרי הם היו מסודרים בעוביין או ברוחבן, והיו רק שם כמה שורות,

כמה סדרות של קרשים, נכון?

אז יכול להיות מצב שמחמת הנדנות של העגלה,

אז קרש אחד מהעליונות ייפול

בין המרווח,

ואז ייווצר בעיה שיהיה פה בניין של לגו שהכול יתפרק.

לכן היה צריך שיהיה בן לוי

בחצי אמה נוספת, שיהיה לך תמיד

בצמוד לעגלות,

כדי לבדוק שאם יראה אחת מהקרשים עומדת ליפול,

מייד ימקם אותה חזרה במקומה.

אתם מבינים מה אני אומר?

אז גם יש פיתר של חצי אמה. לכן צריך את חצי אמה.

הבה נקיד לו, נכנס לבין האוויר,

אמה שביניהם,

ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדים,

הוא מתקן את הסדר זו על זו, שלא תיפול העליונה,

וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה.

למעשה, באופן רגיל, נורמלי, הוא היה מהלך אחורי העגלה.

וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האוויר,

רק כשהוא היה רואה שהן

בדרך ליפול

לתוך האוויר שבין הסדרות של הקרשים

לבין השורות,

רץ

לתוך

לתחת בליטת הקרשים שבצדדים,

עד שמגיע לאמת האוויר שביניהם,

ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה,

עד שיחזיר הנשלפת למקומה

ועל סדרה.

זה העניין,

ומכאן נלקח

השיעור הזה של טז אמה

לרשות הרבים.

בעצם חצי אמה מקולטה, ויש לי כאן אותה אמה יותר טובה.

בדיוק.

טוב,

נראה את המשנה הבאה.

חוליית הבור והסלע, אשר הן גבוהים עשרה ורוחבן ארבעה,

הנוטל מהן והנוטן על גבן חייו,

פחות מכן פטור.

באה המשנה כאן לבאר דיני אדם שמוצאים מרשות לרשות.

חוליית הבור, מה זה חוליית הבור?

כאשר חופרים בור

והם מוציאים גושי אדמה משם

כדי להעמיק את הבור,

אז החלק, אותו גוש של אדמה שהורידו מהבור, הוא נקרא חוליית הבור.

אדם חפר בור,

לא בשבת,

ביום חול,

והניח גוש

מסביב הבור.

את אותו גוש שהוא מוציא מן הבור הניח מסביב.

מה זה נקרא?

חוליית הבור.

זה נקרא חוליית הבור.

והסלע,

אותו דין יש אם יש סלע שעומד ברשות הרבים.

עכשיו אם החוליה הזו

גבוהה עשרה או הסלע גבוה עשרה ורוחבן ארבעה,

אז איזה דין יש לזה?

אתם זוכרים שלמדנו שמה הכלל ומה הקריטריון

לדעת מה נקרא רשות היחיד?

ארבע על ארבעה, זה על ארבעה טפחים.

ארבע על ארבעה טפחים ברוחב.

ארבעה טפחים.

פלוס גובה עשרה בדופן.

כן?

אז עכשיו יכול להיות אבל מצב

של שני סוגי טפנות.

לא, לא אמר בארבעה.

יכול להיות דפנות שמקיפות אוויר של ד' על ד',

זה רשות היחיד.

כמו למשל כאן,

יש טפנות

ויש חלל של רוחב ארבעה על ארבעה,

נכון?

אבל יש גם אפשרות נוספת,

שזה סלע,

סלע,

ומעל הסלע אין דופן,

אבל מאחר והסלע עצמו הוא בגובה עשרה,

והחלק העליון שבסלע הוא ארבעה על ארבעה,

הדפנות האלה שנמצאות

וסוגרות את הסלע,

הן למעשה הטפנות שנחשבות כאילו משמשות גם את האוויר

שמעל הסלע.

מובן?

זה נחשב כרשות היחיד.

ואשר על כן, כל הערים חלקמים על חלקי היחידים.

ואשר על כן,

הנוטל מהן

והנוטל על גבן,

אם אדם לקח משם חפץ

והניח ברשות הרבים,

זה נקרא שהוא לקח מרשות היחיד והניח ברשות הרבים,

או נוטל על גבן.

הוא לקח אפץ מרשות הרבים והניח על גבי אותם מקומות שזה רשות היחיד,

חייב

כדין מוציא או מכניס

מרשות היחיד זה רשות הרבים או להפך.

פחות מכן פתור.

אם יש, צריך לדעת,

צריך,

צריך לדעת שתלוי כמה ההר תלול.

אתה מבין? לא תאמר על כל איזשהו גובה מסוים,

זה הופך להיות כהר.

יש לזה שיעורים, אנחנו נגיע לזה,

אנחנו נגיע לזה בהמשך.

כאן שההר הוא תלול, ולא שייך ללכת

על הדפנות של ההר.

או סלע, סלע זה הרבה יותר פשוט.

אז זה נחשב כדופן, זה לא נחשב כקרקע.

אז אם זה דופן,

וזה למעשה, החלק שעל גביו זה ד' על ד',

זה נחשב כרשות היחיד.

אבל פחות מכן פתור, אם זה פחות מגובה עשרה טפחים,

או פחות מרוחב ארבעה טפחים,

יהיה פתור. מה פירוש פתור?

פתור אבל אסור.

כי אמנם אין זה רשות היחיד,

אבל יהיה אסור כדין כרמלית.

אם זה פחות מארבעה טפחים,

אז זה הופך להיות מקום פטור מסתמה.

ומקום פטור אין איסור אפילו מדרבנן.

אבל אם זה רחב ארבעה רק פחות

מגובה עשרה,

אז זה נחשב ככרמלית ויהיה אסור על כל פנים מדרבנן.

אם זה פחות מארבע על ארבע אבל מעל עשרה, זה פטור.

זה, זה פטור.

ממשיכה הגמרא, למה לילה מיתנה חוליית הבור והסלע?

לילה מיתנה הבור והסלע.

שמה אתה צריך להגיד לי?

שמע, אם יש פה חולייה מסביב הבור וגם סלע והגובה עשרה טווחים,

חייב.

תגיד, הבור והסלע, גם בור הוא רשות היחיד.

אם יש בעומקו עשרה ורוחבו ארבעה, אז מה דינו?

רשות היחיד.

אם כן, תגיד, הבור והסלע.

עונה הגמרא מסייע לרבי יוחנן.

מתוך זה אולי נלמד

שאם נקטה המשנה חוליית הבור,

זה בא לסייע לדברי רבי יוחנן.

ואמר רבי יוחנן, עומק, אה, בור וחולייתה יצטרפי לעשרה.

שכאן אתה יכול לצרף את החוליה,

את גובה החוליה לעומק הבור,

ואז אם בטירוף שניהם יש לך עשרה, הרי זה רשות היחיד.

נאמר שהבור הוא

מעומק שמונה טפחים,

והחוליה היא עוד שני טפחים,

הגובה שלה,

אז יש לך כאן עשרה.

זה הגוף הבא, משנה לחדש לנו.

ואכן הגמרא מסכמת שזה כוונת התנא,

ללמד אותנו את היסוד הזה,

שבור וחולייתה מצטרפים לעשרה.

תניא נמי החל.

ובאמת למדנו

מברייתא מפורשת,

כדעת רבי יוחנן.

בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבע,

אין ממלאין ממנה בשבת.

אם הבור עמוק עשרה ורחבה ארבע, אז מה הוא נקרא רשות?

ולכן אסור למלא ממנו מים בשבת.

כי אתה מוציא ברשות היחיד לרשות הרבים.

אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה צחי.

אם עשית לבור מחיצה מסביב,

נמצא שהפרדת את הבור מרשות הרבים,

המחיצה הזו סגרה את אותו מקום שעיכבת אותו,

שיחשב להיות כרשות היחיד.

וממילא אשר על כן, אם מוצאת המים

והנחת את תדלי המים באותו שטח שבאותו עיכבת ממחיצות,

אז זה נקרא מוציא מרשות היחיד, רשות היחיד.

הלאה, ואין... אבל אם אתה תוציא, זה משם הלאה. זה ודאי.

זה מס, זה מס, זה מס. נכון מאוד.

נכון מאוד.

אתה צריך להגיד את זה הביתה, אז תתן את זה ככה ואתה צריך לעבור גם לרשות היחיד. לא, לא זו הכוונה.

כאן הכוונה, אם הוא רוצה להשתמש בזה שם,

סמוך לבור,

רק לרדת למטה לבור, לשתות ולאכול. הוא צריך לדלות את המים.

אז כאשר יש

מצב של מחיצה מסביב לבור,

אז יש לך פה רשות הרבי, היחיד,

ואז הוא מוזיא את זה ברשות אחרת, רשות היחיד.

נראה,

אם אתם עומדים את החולייה הזאת שלך,

ו... עוד לא, פה בחלק הזה זה לא מדבר פה על חולייה.

פה מדברים על בור אורגנל,

כאשר אתה רוצה לדלות ממנו מים שבת, אז יש אפשרות שתעשה עם חיצה מסביב הבור.

אין לי אפשרות להוציא מים משם.

חוליה זה בהמשך, עוד לא הגענו לזה בברייתא.

קודם דיברנו על רבי יוחנן,

רוצים אנחנו לתקזק מה המשנה של דברי המשנה מסוימת לדברי רבי יוחנן.

ואנחנו עכשיו אמרנו שטניה נעמי יחף,

והבאנו גם ברייתא שמוכנה כרבי יוחנן, אבל זה לא בחלק הזה.

אנחנו נראה את סוף הברייתא ושם נראה סייעתא לדברי רבי יוחנן.

הבנת?

יש לי שאלה על מה של רבי יוחנן אומר.

בסדר, נגיע לזה.

נסיים את זה, ואז תשאל כבר את השאלה.

נמשיך. ואין שותי נאמנה בשבת,

אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו.

מה היה הדין אם אדם רוצה להכניס איזשהו כלי

ואין מחיץ על הבור

והוא רוצה לשתות בכלי הזה מהמים שבבור?

גם אם הוא מכניס את ראשו לחלל הבור לשתות

והוא לא מוציא את הכלי, אסור לו.

למה?

חוששים אנו שאולי

הוא ימשוך את הכלי למקום שהוא עומד.

הלוא אם הוא לא עושה מחיצה,

אז מה המקום שמסביב הבור? מה נקרא?

הרבים. פשוט הרבים.

אז גם אם אומנם

החלל שהוא כנגד הבור,

האוויר שהוא כנגד הבור הוא רשות היחיד,

כי רשות היחיד עולה עד לרקיע, זה הדין,

אבל לא יכולים לנו לסמוך על זה שהוא תמיד יישאר במצב שהכלי,

נאמר הוא ייקח כוס

במלא מים ויכניס את ראשו לחלל הבור וישתה

באותו כוס.

חוששים אנו שבלי משים לב פתאום הוא יעמוד

ונמצא אם כן

שהוא נכנס לרשות הרבים במקוס הזה,

אלא אם כן הכניס לראשו ורובו.

מתי כן מותר לשתות כאשר הוא מכניס

חלק מגופו לבור,

לחלל הבור?

זה רק אם הוא מכניס את ראשו ורובו.

מה? יש שם כוס במקום.

זה לא כאילו יש שם הכסף, הוא נוציא את ה... לא, לא, לא, זה היה במקום, בתוך הבור באיזושהי פינה.

בתוך הבור? כן, זה הבעיה, אל תדאג.

מצא שם כוס מטיילת, כוס חד פעמית מטיילת

על גבי המים. אז גם בלי כוס,

הייתי זה שהוא ייקח את המים בידיים שלו,

גם כי נכנסים לאנשי מים להוציא את המים החוצה.

הוא יכול לקחת את המים ולהוציא אותם החוצה.

אתה יכול לדבר על הכוס. נכון, נכון.

נכון, נכון, נכון, נכון.

נכון מאוד.

נכון, הבאתי דוגמה.

כן, מדברים פה בן אדם נורמלי.

אתה מבין, כשיהיו מים עמוקים, אז מה הוא יתכופף ובסוף ייפול לעססלתא לתוך המים?

הוא שולח את ידו ומרים בכוס את המים.

הלאה.

ובור וחולייתם יצטרפים לעשרה.

הנה, זהו המקום שממנו רוצים לנו להעביר היה לדבריו ביוחנן.

אבל בלי כוס אפשר לשתות ככה, אם לא ככה. מה זה חתולה?

אם הוא, זה מותר לו. מלקק חתולה.

אבל מותר לו ככה, לא?

עוד פעם, זה לא אסור. אמרתי, עם ראשו ורובו, אין בעיה. לא, רק ראשו.

והוא לא בכלל לא מרים את המים.

הוא לא מרים. אלא מלקק. מלקק.

טוב, בפעם הבאה תראה לי איך אתה עושה את זה, ואז נדבר.

כמו השאלה הם עשו שהם שתו.

תגיד לי, מה אתה? אתה רוצה, אתה רוצה פשוט לדבר על דברים לא מציאותיים?

לא, לא, כתוב. יש עכשיו, יש אסטרונאוטים,

יש אסטרונאוטים שמחפשים מישהו שיצטרף איתם, אתה מוכן?

אתה רוצה לרחב, לרחב בבעלנים, למעלה ברקיע, אין לי בעיה. גם אם כן, מה השאלה? אם אתה לא מוציא... תהיה מציאותי, נו. הקב' אמר לנביא, הקב' אמר לו, אלוהים וחמיס היה,

תבדוק את העם ומי שמלקק ומי ששתה ככה עם הידיים.

תבחר לכל מי שנלקח לצבא.

ובור בחולייתם מצרפים לעשרה.

כשהוא קרא לבעל, אם הוא שותה ככה,

נרקק, אז נשמע שהוא קרא לבעל.

ואם הוא שותה ככה עם הידיים, אז נשמע שהוא לא קרא לבעל.

תגיד לי, אתה מדבר על דברים מציאותיים או דברים של מבחנים בלבד?

אתה מדבר על דברים מציאותיים או דברים שהם למבחן בלבד.

אני יכול להביא בן אדם באמת,

שהוא כבר כמה זמן לא שתה והוא כל כולו משווע למים

אז במצב הזה באמת הוא יעשה ככל הניתן אבל אני מדבר על מצבים אסתרדנטיים ונורמליים אל תחפש לי פה משהו מתחת לאדמה

תחשוב קצת, תתבונה סליחה, כשאין פה כוס אנשים פותחים את הבטן, שותים ככה מעברת ככה מפה נכון, נכון,

נכון אבל אם היה בור והמים למטה, מה הם היו עושים?

יש לו לשון עשרה מטר

אתה עכשיו קצת, דיברתי על נהר, אה אתה מדבר על משהו אחר, מדברים פה על בור ואתה מביא לי נהר

ובור וחולייתם מצטרפים לעשרה, הנה העיסון, המים בבור עד למעלה יכול להיות שיש להם בור והמים עד למעלה,

הלאה, בור נורמלי הוא לא כזה,

בור וחולייתם מצטרפים לעשרה

חולייה זה חולייה זה גוש של עפר שהוציא מן הבור כאשר רצה להעמיק את הבור,

זה הכפר, אז הוא חייב להיות תמון לבור ומסביבו, מדובר

או על כל פנים בתוך שלושה לבור,

בתוך שלושה טווחים, זה מדין לבוד,

אבל מסביבו כולו, למה אם לא, נכון,

הלאה

זה גוף הכתוב כאן, ובור וחולייתם מצטרפים לעשרה

כדעת רבי יוחנן. נראה את רש״י,

חוליית הבור

אתם איתי?

ברש״י

בדף צ׳ט עמוד א׳ חוליית הבור,

קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו

להקיף כמן חומה.

כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביבי הבור,

למה ללמיתנה חוליית הבור והסלע פשיטא לאן

לסלע הנקת לעניין גובה.

הוא בור לעניין עומק,

שנוטל מתוכו ומוצא לרשות הרבים.

כלומר, אם המשנה נקטה בור וסלע,

זה בשביל להשמיע לי שייתכן מציאות של רשות הרבים, רשות היחיד,

על ידי שיש פה גובה של דופן, גובה עשרה טווחים,

או גם עומק של בור שהוא עשרה טווחים.

זה כל העניין.

דהי לעניין גובהו כגון למוריד מחוליה למטה.

אם נגיד

שהכוונה לחדש לי שאם אדם מוריד מהחוליה למטה לתוך הבור

וחגון לרחבה ארבעה,

שהחוליה הזו רחבה ארבעה והוא מוריד אותה לבור,

למה ללמיתני הכלל, הטנא לסלע?

אלא ודאי

למוציא מתוך עוגני בור נקט לה. כאן עיקר החידוש.

כלומר אם אדם מוציא מתוך הבור,

מתוך הבור,

מים נאמר,

וכיוון דאחי הוא חוליה, למה לי?

מאחר והוא מוציא מן הבור, למה צריך את החוליה?

למה לליתנא הבור לעומק והסלע לגובה? שיגיד לי, הבור בעומקו והסלע בגובהו נחשב כרשות היחיד, אם יש שם ארבעה על ארבעה.

אלא בא ללמד שזה מצטרף לעשרה,

לשווי הבור רשותו היחיד.

כלומר החוליה והבור הופך את הבור להיות רשות היחיד, ואם מוציא מתוך עוגן חוליה החייף,

גם אם הוא הוציא

חפץ כלשהו

מתוך החלל שבין החוליות,

גם אז הוא יהיה חייב.

מחיצה עשרה

שיהיה הממלא עומד לפני מן המחיצה וממלא,

ואין שותי נאמנה לעמוד על שפתה

ולשאוב בכלי ולהכניס ראשו לחללה ולשתות.

כדתנן,

לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד,

שמא ימשוך הכלי אצלו. זו משנה מפורשת בעירובין,

ללמד את העניין הזה שאסור לאדם

לעמוד ברשות האבים ולשתות ברשות היחיד.

כלומר שרק ראשו יהיה

בתוך חלל רשות היחיד.

אולי מאחר והוא עומד לרשות הרבים הוא ימשוך את הכלי אליו לרשות היחיד.

לרשות הרבים.

אלא אם כן נכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

בסדר?

תודה רבה.