הרב אבנר עוזרי שליט"א | שערי תשובה ומסכת שבת דף צא עמ' ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

וחלק חוויון בגן עידן, הרב, בכבוד.

כן? בכבוד.

מאחר ואנחנו קרובים ממש

לראש השנה, ימים נוראים,

מן הראוי קצת להתעורר.

הרמב״ם אומר,

ללכוד תשובה

על העניין הזה של תקיעת השופר.

אולי הוא אומר את זה בלכוד שופר,

אבל המטרה היא, הדברים שהוא אומר שם,

הוא כותב ככה,

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב,

רמז יש בו. כלומר, עורו רישנים משינתכם,

ונרדמים הקץ ומתרדמתכם,

וחפשו במעשיכם, וזכרו בהוראיכם,

וחזרו בתשובה.

אלו השוכחים את האמת באבלי הזמן,

ושוגים כל שנתם בהבל וריק,

אשר לא יועיל ולא יציל.

כלומר,

בנוסף

לטעם

הנסתר מאיתנו במצוות תקיעת שופר,

יש גם כוונה שעל ידי תקיעת שופר נתעורר

ונבין

שכל מה שאמור להיות איתנו בשנה הבאה,

הכול תלוי

ביום ראש השנה,

ובוודאי ככל שנכין את עצמנו טוב יותר,

כך ייטב לנו ויועיל שהפסק דין שיהיה באותו יום

יהיה כולו לטובה.

נצטווינו במצוות התשובה.

זוהי מתנה עצומה

שאין כדוגמתה,

שהקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו.

הרי זה ברור שאם אדם

הרס וקלקל

לא ייתכן

שהדבר יתוקן בעצם

כשהוא חושב בליבו,

מתחרט אני על מה שעשיתי,

מקבל אני שאני לא אעשה מכאן ולהבא עוד,

הרי זה לא יתקן את מה שקלקל והרס.

כאן, לעומת זאת,

גם אם האדם

הורס בחטאיו ובעוונותיו ובפשעיו

עולמות-עולמות

שקשורים

בשורש נשמתו,

האם כל זה

על ידי תשובה שישוב לה הקדוש ברוך הוא בלב שלם,

יוכל לתקן את הקלקול הזה?

אם כן, זוהי מתנה גדולה,

ומאחר וזו מתנה גדולה,

ודאי שמי שלא משתמש בזה,

בזה הוא מבזה את נותן המתנה.

הפסוק בטהילים אומר, טוב וישר השם

על כן יורה חטאים בדרך.

כלומר,

מאחר והקדוש ברוך הוא טוב וישר,

תובע מאיתנו ישרות,

שנלך בדרך הטובה.

גם אם חלילה אנחנו מבולבלים

ולא יודעים בדיוק מהי הדרך הנכונה,

כי זה אומר בכה וזה אומר בכה,

אבל מי שבאמת ובתמים רוצה בכל ליבו לשוב בתשובה לבוראו ולתקן את אשר קלקל,

מבטיח הקדוש ברוך הוא שהוא יורה לו את הדרך הראויה לו לתשובה.

על כן יורה חטאים בדרך.

הראשונים כבר בספריהם

כותבים כמה וכמה דברים שנצרכים בשביל שהתשובה תהיה תשובה שלמה.

רבנו יונה בשערי תשובה

מעריך בספרו לבאר

מהם הדברים שנצרכים במצוות התשובה.

בראשונה הוא כותב

שצריך לדעת שאם אדם יש לו את האפשרות לשוב בתשובה ואינו שב,

הרי הוא מגביר את הכעס עליו יותר ויותר,

כאשר כל יום שהוא משתהה מלשוב בתשובה

גורם שהכעס יגבר עליו יותר ויותר.

העיקרים

והדברים שהם

נקראים עיקרי התשובה,

אומר רבנו יונה, העיקר הראשון זה החרטה.

בראש ובראשונה צריכים לדעת,

צריכים להבין וללמוד

שהוא מקלקל בראשונה לעצמו.

לא רק

את הקשר שלו עם בוראו הוא מקלקל,

אלא גם יקבל תשלום

של עונשים קשים ומרים

על עוונותיו.

גם אם נראה לו שהקדוש-ברוך-הוא לא שילם לו עבור זה,

אבל הקדוש-ברוך-הוא ברוב רחמיו ממתין

שמא ישוב בתשובה.

אבל

יהיה איזשהו זמן

שהקדוש-ברוך-הוא

יחליט שאז ראוי שכבר יקבל תשלום על עוונותיו,

ולכן מן הראוי שישוב בתשובה קודם

שתהיה ההחלטה הזו.

כי אדם שחוזר בתשובה

רק מתוך האיסורים,

אין זה תשובה שלמה.

צריך הוא לשוב בתשובה מחמת

רצון השם יתברך,

שיתקרב אליו חזרה.

יבין לבבו, אומר רבנו יונה,

אם הוא נכנס והוא חוזר בתשובה.

אבל צדיק, כשהוא מקבל איסורים,

זה יכול להיות כאילו תעולה הפוכה שהוא יכול

לבד את העבודת השם בגלל האיסורים.

כמו ברא נורא, שאתה אומר לזה אוהב יותר... קשה לי לקבל את זה.

קשה לי לקבל, חושבני שהמציאות היא הפוכה.

שאדם שהוא צדיק

ויש לו איסורים, אז אדרבה.

כמו איו, כמו איו. אדרבה.

תקשיב.

והאיסורים שלא עזבו, תקשיב.

אני מדבר מתוך הניסיון

ומתוך מה שראיתי.

כשאדם צדיק מקבל איסורים,

אז זה מביא אותו עוד יותר להתחזק ולהתקרב לבוראו.

ובמה זאת, אדם רשע שמקבל איסורים,

אומנם לא כולם,

אבל יש הרבה מהם

שבועטים בייסורים,

מתלוננים על זה.

ובמקום להבין את הרמזים,

פונים הם עורף

ומקשים את ליבם עוד יותר.

זה מה שאני יודע מתוך המציאות שאני רואה.

לא נפגשתי מעולם עם צדיק שהיה לו איסורים,

ששמעתי ממנו תלונות,

אלא אדרבה.

נכנע יותר,

מתקרב לקבל יותר,

מתנתק מהעולם הזה.

זוהי המציאות

של אדם,

ואני עכשיו אומר לך,

של אדם

שחווה את זה עליו.

הקרבה של האדם בשעה שיש את היסורים

היא קרבה עצומה שאין כדוגמתה.

היה כל כך נעים

להתגעגע לקרבה,

לא לאיסורים, לקרבה שהיה באותו זמן שהיו האיסורים.

הקרבה הייתה כל כך כל כך מיוחדת ונפלאה,

שכואב

מדוע עדיין אין את הקרבה הזו גם היום.

זוהי המציאות.

על כל פנים,

רבנו יונה אומר, יבין לבבו כי רב אמר עוזבו את השם,

וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושילם על העוון.

כלומר,

הקדוש ברוך הוא

ישלם על העוון הזה

בכל מיני דרכים.

פעמים שזה יהיה עונש בלבד,

פעמים שזה יהיה בחינה של נקם.

בחינה של נקם

זה כביכול הרגשה שהאדם הוא מוגדר כשונא השם.

הקדוש ברוך הוא נותן לו נקמה.

נוקם בו,

פחד, פחדים,

לראות עד להיכן יכול אדם להגיע.

הכל כמובן תלוי

באדם

עד כמה הוא מורד בבורו, האם זה מתוך השוגג,

האם זה מתוך המזיד,

האם זה מתוך כפירה.

ויאמר בלבבו

מה עשיתי?

יתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו מה עשיתי?

מה עשיתי? כלומר,

איך בכלל הייתי מסוגל לעשות את המעשים הללו?

איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיניי?

ולא אגורתי מתוך אחות על עוון

ומן השפטים הרעים,

כי רבים החווים לרשע.

איך לא התמוננתי

שהקדוש ברוך הוא בסוף ייתן ויוכיח

ביסורים

קשים

על העוונות

שבן אדם עושה?

לא חמלתי על גופי,

לא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד.

טעמה שרגע אחד יכולה להוביל בן אדם לאיסורים במשך כל ימי חייו.

אם חלילה עובר בן אדם

עבירה שיש בה כרת,

עבירה שיש בה כרת,

כמו למשל עריות,

כמו למשל חילול שבת במזיד.

הרי ידוע דינו של מי שהתחייב כרת,

שגם אם עשה תשובה,

תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין.

ונמשלתי, אומר רבנו יונה, ונמשלתי לאיש

שיגזול ויחמוס

ויאכל ויסבר,

ויודע כי אחרי אוכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצד שיניו.

הלוא זה פשוט.

בן אדם שיודע שתכף,

אחר שהוא גוזל וחומס,

יקבל עונש

וכי הוא יעשה את זה.

נמשלתי לאדם כזה,

כזה טיפש וכזה שוטה,

שאגם שהוא יודע שמייד אחרי הגזלה והחמס יקבל עונשו ועונש קשה וכואב,

ובכל זאת עושה, אין לך שוטה גדול מזה?

כעניין שנאמר,

ערב לאיש לחם שקר, ואחר ימלא פי וחצץ.

וכי כשאדם לוקח לחם שקר,

לחם שאינו שלו,

לחם האסור,

וכי זה ערב לו

אם הוא יודע שמייד לאחר מכן ימלאו את פיו בחצץ,

באישורים קשים.

ורעה מזאת,

חוץ ממה שיהיה אישורים בגוף,

וזה לבד צריך שיהיה, ייתן לי

תמרור אזהרה לדעת מה אני עושה,

אבל צריך לדעת כי הייתי על הנפש היקרה האכזרית,

ונטמעה בגילולי יצרי.

יש פה את החלק הזה של ימתקו,

ועם כל זה שבן אדם יודע שאחר ימלא פי הוא חצץ,

אבל עם כל זה,

כאשר

זה בא

עם איזושהי הרגשה שקודם לא היה לו,

ובמעשה קל כבר הפך להיות שלו,

אז יש לו איזה בתיקות כלשהי.

כאן מדברים על ערבות,

פירושו של דבר,

הנאה לכל אורך הדרך,

וכי הנאתו תהיה מושלמת בזמן אכילתו אצל לחם שקר,

כשהוא יודע שמיד אחר כך ימלא פיו חצץ.

ולא די בזה.

רעה מזה, שכמו שדיברנו,

הייתי על הנפש היקרה האכזרי ונטמעה בגילולי יצרי.

ומה הועילה בכל קנייניה, אם רעה בעיני אדוניה,

מאשר כל הקניינים שיש לך,

אם אינך רצוי ונחמד

ואהוב

בעיני אדוניה, בעיני הקדוש ברוך הוא.

מה הועילה בכל קנייניה?

גם אם יש קניינים,

לא רק קניינים גשמיים,

אלא גם אם זה קניינים נפשיים,

כל מיני דברים שקשורים לכוחות בנפש.

אבל זה לא שווה כלום.

זה לא שווה כלום

אם רעה בעיני אדוניה.

אם יש מצב,

אם יש מצב שהיא רעה בעיני אדוניה.

איך החלפתי בעולם חולף,

עולם עומד לעד לעולם.

איך נמשלתי כבהמות נדמתי

והלכתי אחרי יצרי כסוס,

כפר עדן אבין,

וטעיתי מדרך השכל.

והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים,

חכמת לב וטובת שכל להכירו ולראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו.

היי, היי, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי בי הפך מזה, למה לחיים?

אלה הם המחשבות והערעורים שצריכים להיות לאדם,

שזה יביא אותו לחרטה גמורה ממעשיו.

אבל חושבני שראוי שהאדם יבין

מה העוצמה ומה העונש

ומכמה קלקול יש בכל חטא שהוא חוטא.

בן אדם לא מבין

מה זה חטא רוחני שפוגע בעולמות.

אבל כשאנחנו קצת קוראים,

פותחים ספרים,

שומעים מחקרים,

יודעים שאנשים כאלה שחזרו

עם מתים קליניים

או בכל מיני צורות תקשורת אחרות,

מסבירים

מה הם סובלים שם

על כל עבירה ועבירה.

אנחנו עדיין כאן בעולם הזה.

יש לנו עדיין אפשרות לתקן.

כל אימת שנוכל נעשה תשובה.

לא עכשיו עושים תשובה גמרנו, אני בא על תשובה, נגמר הסיפור.

נשכח העבר.

אף אחד לא יכול להיות בטוח שכל העבר שלו נמחק.

אז כל הזמן צריך להיות בתשובה.

יום אחר יום,

השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך.

אם קבעו את זה בתפילה שלוש פעמים ביום,

פירושו שכל אדם באשר הוא

צריך להתפלל שיחזור בתשובה.

גם אם נדמה לו שהוא לא חוטא,

וכל שכן אדם שחטא,

החזירנו בתשובה שלמה.

אז אם כן, כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר להעליב עוד לא לתקן.

אם אנחנו עדיין חיים בעולם הזה,

יכולים לתקן בקל.

זה עדיין נקרא בקלות

כלפי המצב שהוא יצטרך לתקן, אם חלילה כבר יהיה אחר שייפטר מן העולם.

למה להיות טיפשים?

למה להיות טיפשים? נלמד מאלה שקדמונו.

נראה את הצדיקים, איך הם מתנהגים.

נלמד מהלימוד לקח שיש לרשעים.

מזה נלמד שאפשר פה לתקן.

בן אדם מציב לעצמו הרגשה,

לא,

אני לא מסוגל,

אני לא אהיה גדול הדור.

מישהו חייב אותך להיות גדול הדור?

חייבו אותך שתנצל את הזמן שלך בצורה מקסימלית.

מה שייצא יצא,

אבל זה מה שצריך לעשות.

היצר הוא המרפא מהאדם, גורם לו רפיון.

אתה לא תצא פלוני-אלמוני.

וכי כתוב שאני צריך לצאת פלוני-אלמוני?

אני צריך לחפש וללמוד מדרכי הצדיקים,

ולנצל את הכוחות שיש לי באופן מקסימלי.

זה מה שאני צריך.

אז למה אנחנו יושנים?

למה אנחנו יושנים כשאנחנו בעמידה?

יום עובר, ועוד יום עובר, ועוד יום עובר, בתכלס,

תעשה חשבון מה אתה לא התקדמת במשך יום אחד.

לא כל שבו כשאתה בודק בעצמך חודש ימים,

שנה שלמה. נו, מה ההפרש?

כמה כבר התקדמתי בין השנה שעברה לבין השנה?

כל כך הרבה?

הלוא את מה שאני התקדמתי, גם אם התקדמתי,

יכולתי להשביק את זה בזמן הרבה יותר קצר.

זו ההרגשה.

נותן לנו לישון.

כמו שאומר בעל חובת הלבבות,

אתה ישן לך, אתה ישן והוא ער.

היצר הערני,

כל כולו גורם לך להיות ברביון ובשינה.

מרדים אותך.

יש כאלה שהוא שולח אותם, תעשה כסף.

יש לך הלוא אידיאולוגיה לפרנס ילדים,

לדאוג לאישה.

ודאי.

צריך לדעת שיש חובה כזו.

אבל מה עם החובה העיקרית שלך,

שזו ההתקדמות האישית שלך?

למה יש בני אדם

שבתוך עשר שנים מתקדמים, מגיעים לפסגות,

ויש בני אדם שאחרי ארבעים שנה נשארו אותו דבר? למה?

למה? אתם יודעים למה?

בגלל שהאדם הזה,

שהציב לעצמו מטרה,

והוא מבין שבשביל להגיע למטרה הוא חייב לנצל את הזמן. הוא כל הזמן מעורר את עצמו עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, וככה לאט-לאט מתקדם.

אבל אלה שבמשך ארבעים, חמישים שנה נשארים אותו דבר,

בגלל שהם אומרים לא עכשיו, מחר.

לא מחר, החודש הבא. לא החודש הבא, השנה הבאה.

זה החורבה.

אמרתי על דרך הדרוש,

ראה אנוכי נותן לפניכם היום

ברכה וקללה.

אתם יודעים מה זה היום ברכה וקללה.

המילה הזו, היום,

לפעמים היא ברכה,

לפעמים היא קללה.

אם האדם אומר, היום אני חוזר בתשובה,

היום אני לומד,

היום אני עוסק במצוות,

זה ברכה.

וזה מה שכתוב, את הברכה אשר תשמעו.

אם היום

אתה שומע על השם יתברך,

וכל יום ויום באשר הוא, אתה אומר היום, לא מגיע למחר.

אבל אם זה יהיה מצב כזה, אם לא תשמעו,

היינו לא היום,

מחר.

אם יש מצב שבן אדם אומר, היום אני עישן ומחר אני אתחיל,

זוהי קללה.

אז היום הזה,

פעמים שזה ברכה, פעמים שזה קללה, השאלה מה נותן לך היום הזה.

האם מהווה לך התעוררות,

או נותן לך את ההרגשה שיש עדיין זמן.

אין זמן, תדעו לכם, אין זמן.

אין זמן, אני ראיתי,

אני מבוגר מכם,

ובמשך שנות חיי ראיתי מי אלה התלמידי החכמים

שבצעירותם היו תלמידי חכמים קטנים,

וגדלו וגדלו וגדלו.

הגדלות לא בנויה על פי הפרסומת.

אצלי זה לא המודד.

המודד לגדלות אמיתית

זה לראות עד להיכן הוא הגיע בעבודת השם.

זה כולל את ידיעותיו בתורה,

זה כולל את הקרבה שלו לקדוש ברוך הוא,

זה כולל עד כמה זיככת מידותיו,

זה כולל את היראת שמיים שבוערת בו.

מי אלה? אתם יודעים מי זכה להגיע?

מה שראיתי במשך שנות חיי,

זה אלה שניצלו את הזמן,

שהיה בוער להם, חבל על הזמן.

עוד שעה עברה,

עוד חצי יום עבר, עוד יום עבר,

והם לא מוותרים לעצמם.

לא מוותרים.

אני חייב כל יום ביום,

וזה יכול להיות בדרך של עצה ממני,

מה שאני חושב שיכול לעזור לכולם.

אם בן אדם לוקח על עצמו מטלות מדי יום ביומו,

אבל לא לדחות את זה למחרת,

אין דבר כזה.

היום אני חייב להספיק כך וכך.

מחר יש את העבודה של מחר,

מחרתיים את העבודה של מחרתיים.

כך בן אדם יכול להתקדם.

והיו כאלה ששמעו לי,

אני כבר מדבר על זה שנים,

והיו כאלה ששמעו, והיום הם מודים לי.

ישנם, ישנם כאלה שפלטו משפט את נפשנו אנו חייבים לך,

כי מכוח התוכחות הללו,

מכוח הראייה הזו, מהמבט הזה, התקדמו.

לא ישנו במקום, התקדמו עוד ועוד ועוד ועוד.

הנה, נתאר לנו, אנחנו לומדים מסכת שבת.

התחלנו לפני איזשהו זמן.

האדם שהוא עצלן,

יכל לומר, איפה? מתי נגמור מסכת שבת?

אז זה דרכו של היצר הרע. תשמע, זה הר גבוה, איך תגיע?

אבל האדם החכם אמר,

כשמגיע זה שהגיע לפסגת ההר, איך הוא הגיע?

גם להגיע ולכבוש את הפסגה,

זה מתחיל בפסיעה אחת קטנה.

פסיעה ועוד פסיעה ועוד פסיעה,

כך מגיעים לכבוש את הפסגה.

כך כשאנחנו נשב וננצל את הזמן,

קובץ על ידי הרבה.

היום נלמד קצת,

נתחזק קצת,

מחר את העבודה של מחר,

וכך מתקדמים ומתקדמים. וכך אנחנו כבר היום נמצאים בדף,

סייעתא דשמיא, צדיק,

א' עמוד ב'.

למה?

זה בגלל זה שכל יום יש את ההתקדמות שלו.

יכולים לגמור את כל השס כולו בעזרת השם.

הכל תלוי בקביעות,

לא לבטל.

השם יעזור לנו בעזרת השם.

כמובן שזה בינתיים היום,

בשיעור הבא נוסיף

ונזכיר עוד כמה דברים שמלמד אותנו רבנו יונה.

ועכשיו נתחיל את השיעור בגמרא.

אנחנו במסכת שבת,

דף צדיק א',

עמוד ב',

בנקודתיים הראשונות שבעמוד

ברוך הוא טוב אבנוי,

הלוהינו מהלך העולם

שהכל נהיה בדבורה.

תסתכל בגמרא ואז תבין

על מה זה נאמר מעביר ראשון ראשון.

הילו שלא יהיה בחינה של הכרעת הכף לחובה.

אתה שומע?

אבל כתם,

כתם

קיים בכל מצב.

בשביל לנקות את הכתם,

ככל שהכתם הוא יותר עמוק,

כך צורת הליבון והניקוי

היא יותר קשה,

הם חומרים קשים יותר.

זאת תשובה מאהבה מבטל את הכול. מובן?

מה? זאת תשובה מאהבה מבטל את הכול, נכון?

תשובה מאהבה, עוונות נהפכות להיות כזכויות.

אבל צריך לדעת

שאנחנו לא יכולים

להסתמך על המילים ולהגיד תשובה מאהבה. לא. צריך לדעת, צריך לדעת

שלהגיע לדרגת תשובה מאהבה

זה מאוד מאוד מאוד קשה.

להגיע לתשובה שלמה זה מאוד מאוד קשה.

הלוא אנחנו לא יודעים

כמה נקשרנו לחטא.

הלוא בן אדם שעושה עבירה

הוא נקשר לחטא.

ככל שהוא מוסיף,

הקשר שלו יותר חזק.

איך הוא יצליח לבטל את זה?

כמו הגברה מביאה, כאבות העגלה חטאה.

כלומר, באיזשהו זמן

יכול אדם להגיע למצב שהחטא כל כך כבד וקשה,

שקשה לו להתנתק.

גם אם הוא אומר, עשיתי תשובה,

אבל נטיית הלב לניסיונות לעשות את העבירה הזו קיימים אצלו.

זה מראה שעדיין לא ניתק לגמרי,

עדיין יש לו קשר לזה.

מתי אם כן הוא יכול לבוא ולומר, ניקאתי?

זה הכול אם הוא לא מרגיש שום נטייה לעבירה,

שום ניסיון.

יש לו רק כוונה אחת

בעצם המצאותו בעולם הזה, להתקרב לבוראו.

הוא יכול לעבוד כל החיים שלו.

יכול מאוד, בשביל זה אמרתי שהעבודה מאוד קשה.

מי שמדמיין לעצמו שזה קל, טועה.

אבל מאידך, צריך לדעת

שהאדם החכם מתחיל כבר מהיום.

לפחות למזער,

למזער את הנזק,

למזער את הקשר.

ואם הוא יזכה להגיע למצב שכבר לא יהיה לו ניסיון,

אשריו ואשר חלקו.

אשריו ואשר חלקו.

הלוא בשביל להגיע לדרגת תשובה שלמה, מה אומר הרמב״ם?

עד שיעיד עליו יודע תעלומות

שלא ישוב לזה אחת לעולם.

זו עדות של בורא עולם, כי אף אחד אחר לא יכול להעיד את זה.

שלא ישוב לזה אחת לעולם. אין קשר, מה שאמרת לא קשור לכך.

אל תאמן בעצמך עד יום מותך.

לדעת שבן אדם מסוגל פתאום להשתנות, זה יכול להיות.

אני מדבר עכשיו על המציאות שהוא קיים בתשובה.

האם יכול אדם להגיע לדרגה של ניתוק הקשר שלו עם העבירה?

ואיך הבחינה של לדעת אם אתה ניתקת את הקשר אם אפילו ניסיון אין לך?

אתה מגיע לאותו שעת ניסיון כמו שהיה לך בעבר בזמן שעשית את העבירה,

ואין לך את ההרגשה הזו,

אז ניקית לגמרי.

ניקית לגמרי.

אבל אם עדיין אתה עובר ויש לך איזושהי הרגשה כלשהי בלב,

אז יש לך עדיין מה לתקן.

זה לא אומר שלא יהיה להם נטייה רק בעבירה.

בשביל זה אמרתי.

בשביל זה, לא.

אם יש נטייה, חייב לדעת שיש פגם.

חייב לדעת שיש פגם.

כי אם...

נכון.

יכול להיות, בהחלט.

בין אדם שמתקן את עצמו ועובד

בהתנגדות

לניסיונות הללו,

זה אחד כזה שהוא...

יעידה עליו יודע תעלומות.

חכם של החכמים וגיבור של הגיבורים וכולם עצמם לדעת שם.

נכון מאוד. תבין, שמשון ושלמות. אני מסכים במאה אחוז.

אבל שוב אני אומר,

שאם אתה יכול בן אדם

לבוא ולומר ניקיתי ואני נקי לגמרי,

בפרט אם הוא עבר כבר חלילה עבירה,

תשוב על דוד המלך ונפתחה אז בשבילי, מה?

דוד המלך אבל...

אחר כך הוא נלך עם העצר אף הוא ביטל אותו. בדיוק.

הגמרה במסכת בבא בתרא דף י'ז עמוד א' כותבת את זה.

שלושה לא שרת בהם יצרה ויש אומרים גם דוד, לא רק אבותינו הקדושים אדרם ונצוחים ויעקב,

אלא יש אומרים אף דוד שנאמר וליבי

חלל בקרבי.

זה יחידי הסגולה, מה לנו ואלייך אמרנו?

אבל תדע לך, כל הגדול מחברו יצרו גדול אמנו.

דוד המלך כידוע היה אדמוני ונטיותיו

היו קשות להתגברות.

מאחר וכך הוא נולד,

אז זה ברור שהקושי שלו הוא הרבה יותר חזק.

אנחנו, כשאנחנו קטנים,

אז הקב' ברוך הוא ברוב לחמה והניסיון שלנו יותר קטן,

אבל לפחות שנעמוד בניסיון שלנו.

אבל אני לא טועה,

בפרטים הראשונים של ספר אטניה,

הוא מסביר על רבה אומרים גוללה...

הוא אומר שאם בן אדם, אני זוכר שראיתי את הבעל הטאניה

והוא כותב שאם בן אדם

בשערה

שהוא עושה מצווה,

יש לו עדיין איזה שהרהור כלשהו לעולם הזה,

אז הוא בגדר בינוני.

אפילו שהוא לא עושה עבירה,

אבל עצם זה שיש לו איזה שיעור, אפילו לתאוות המאכלים,

סתם,

באמצע המצווה פתאום הוא חושב על איזה שהוא אוכל טוב.

זה כבר לא.

אז תשאיר לי להגמלה, מה זה? תשאיר לי להגמלה. אז זה עבודה, אבל זה עבודה.

לא צריך להיוולד.

אתה יכול ליצור את עצמך להיות כמלאך

עם עבודה מאומצת. בשביל זה אני אומר, העבודה היא מאוד מאוד לא פשוטה,

לא קלה,

אבל עם הזמן, אם בן אדם עובד על עצמו, לאט לאט הוא מתנתק מהקשר שלו עם העולם הזה.

תבין,

כשבן אדם מאוד רוצה את זה, כשברוך הוא עוזר לו.

אם בצעירותי

או בצעירותך היה לך הרגשה שאתה רואה אוכל טוב,

אתה חייב להגדיל על האוכל הזה,

כשאתה גדל עם עבודה כמובן,

לאט לאט מתגמד בעיניך הצורך בזה.

הקבוצה ברוך הוא עוזר לך,

אבל רק תרצה, הוא יעזור לך להתבטל ממך את הקשר.

לעבירה זה ודאי שבן אדם שהוא באמת אוהב השם,

הוא סולד מהעבירה.

כואב לו לראות אחרים שעושים עבירות.

הוא כל כולו בוער באהבת השם, הוא לא יכול לסבול לראות בעלי עבירה.

זה אדם אמיתי.

הוא לא יכול לסבול לראות את זה.

רבי עקיבא, אשתו של ארצותו אחד שבסוף התחתן איתה,

ניסתה אותו, נכון? זה מה שהאל אמר, אם תנצה אותך.

הוא עמד בניסיון. נכון.

זה היה נקרא ניסיון בשבילו.

מי זה נקרא ניסיון? רבי עקיבא. אבל הוא עמד בניסיון.

אבל זה נקרא ניסיון, זאת אומרת,

שזה הוא, גם לו הייתה משיכה, אתה לא יכול להגיד שהוא ארץ.

לא, לא. אני רוצה לומר לך, שאתה מפרש אחרת את העמידה בניסיון.

אתה פירשת עמידה בניסיון, פירושו,

היה לך מחשבות ובכל זאת התגברת.

לא זה העמידה בניסיון שהיה של רבי עקיבא.

אלא יכול להיות לך מחשבות ובכל זאת התגברת שלא ייכנסו המחשבות הללו אליך.

זו התשובה וזו העמידה בניסיון של רבי עקיבא.

אבל זה תלוי

בגדלותו של האדם.

כמה הוא

רומם את עצמו עם השנים.

בן אדם יכול להגיע לזה.

בן אדם יכול להגיע לזה,

שאם העבודה מאומצת,

לא יהיו לו את הניסיונות הללו.

איך אמר הרב דסנר? הרב דסנר כותב

שהחוכמה בעבודת השם

זה להרחיק

את חזית המלחמה כמו במלחמה,

כאשר צד אחד רוצה לנצח,

אז מה הוא עושה?

הוא מעמיק את חזית המלחמה שתהיה יותר בשטח האויב.

כלומר, הוא כובש שטחים משטח האויב,

ואז חזית המלחמה מעמיקה יותר בשטח האויב, זה כבר לא בשטחו הוא.

פירושו של דבר,

שהאדם עצמו יש לו

כך וכך חסרונות,

ואז הוא מתקן אותם אחת לאחת.

כך הוא כובש יותר משטח האויב.

את החיסרון הזה תיקנתי.

נשאר לי עוד כך וכך.

חיסרון כזה תיקנתי.

והוא מצמצם את החסרונות שלו,

עד שלאט לאט הוא מגיע למצב

שהוא קרוב להיות מושלם לכל הפחות,

ואם יזכה, יוכל להיות מושלם באופן גמור.

אבל זה לא קל.

זה לא קל.

אני אומר לכם מתוך ניסיון

שלתקן מידה אחת, מידה אחת,

צריך שנים על גבי שנים.

שנים על גבי שנים.

ניסיון אישי שלי,

תיקון של מידה אחת,

כן,

לקח לי תשע שנים.

תשע שנים

לקח לתקן מידה אחת קטנה.

מידה שלילית.

תשע שנים.

בזמן שבן אדם יכול לגמור שס תוך שנה,

ואולי אפילו תוך חצי שנה,

אבל לתקן מידה אחת,

כי זה העני שלו.

המידות הרעות שיש בבן אדם זה חלק מהעני שבו.

אז הוא צריך לקרוע מהעני שבו

בשביל לתקן את המידות הללו.

זה לא תלוי בהחלטה במחשב.

זה מתחיל מזה.

אבל זה לא תלוי בזה. זה לא מהעני מחליט שאם כך, אז כך.

לא, זה לא רק זה.

ברור הדבר שבן אדם צריך לדעת קודם כל להכיר

מה החסרונות שבו.

הוא ודאי נמצא פה בשביל לתקן.

מה בדיוק הוא בא לתקן?

בן אדם

סובל כאבים.

מה הוא הולך?

הוא הולך לרופא.

הרופא אומר, לא תשמע, יש לך בעיות כאלה וכאלה.

לאחר שהוא מנתח ונותן דיאגנוזה מהן הבעיות,

אז הוא מתחיל לבדוק איך לרפות.

בעיה כזו, נותנים תרופה כזו.

לבעיה כזו, נותנים תרופה אחרת וכדומה.

אבל בראש ובראשונה הוא נותן דיאגנוזה.

אבל בן אדם שיבוא ויבכה כל הזמן,

תשמע,

אני חולה.

מה יש לך? אני חולה.

אז איך אנחנו נדע מה לתקן?

איך נדע רק לרפות אותו?

אז תבדוק את עצמך.

אם אתה לא רוצה ללכת לחכם,

מחכמי הנפשות,

היינו הצדיקים,

שתשב איתם ותנתח בדיוק את החסרונות שיש בך,

אז לכל הפחות בינך לבין עצמך,

תנתח מה אתה רואה,

מהם המידות הרעות שיש בך, מהם החסרונות, ולאט לאט תבוא לתקן אותן.

אבל אם אתה לא עושה את החשבון הזה, חשבון הנפש,

אתה מרגיש את עצמך מושלם, אז לעולם לא תתקן.

אבל איך אתה יכול לעשות בתקופה ברגע אחד,

לתקן מילה שנייה.

פשוט מאוד. לחזור בתשובה פירושו של דבר שהוא שינה את הדרך.

אם עד עכשיו הוא הלך בדרך ההפוכה מבורא עולם,

עכשיו הוא עשה פנייה חזרה לכיוון בורא עולם.

אבל המציאות של הקרבה לקב' ברוך הוא מתחילה מכאן ואילך.

כמה שהוא יותר יעמיק בתשובה,

כך הוא יותר ויותר יתקרב.

החזרה בתשובה פירושו של דבר,

סטייה חזרה, סטייה.

לצטות מהמסלול הרע שהיה בו,

לשנות את הדרך.

זה חזרה בתשובה.

בדיוק.

בדיוק.

אז ממילא כשבן אדם מקבל עליו,

אומר רבנו יונם שערי תשובה, שאם אדם מקבל עליו באמת בקבלה גמורה,

ברגע אחד יצא מאפלה לאור גדול.

מאפלה לאור גדול. עצם הדבר שאתה פנית,

קודם היית בחושך,

עכשיו אתה מתקדם לכיוון האור.

זה גם שינוי טבע.

מה?

זה גם שינוי טבע. לא.

קבלה של חזרה בתשובה זה לא שינוי טבע,

אלא קבלה בליבו לשנות את הדרך.

הוא מתחיל לחפש את הדרך הראויה,

ומכאן ואילך הוא מתחיל לפסוע לכיוון,

אבל אם הוא עמד בהבנה והגיע להבנה

שהדרך שהלך בה זה לא הדרך הראויה,

והוא עוצר פה ומתחיל ללכת בדרך אחרת,

ומכאן ואילך הוא רק יבדוק על ידי חכמי הדור,

צדיקי הדור, מהי הדרך ואיך להגיע,

פה הוא כבר עשה, עצם הקבלה זה כבר התשובה.

אבל הטבע, חלק הטבע שיש בו עדיין לא תוקן.

אז הנה, אבל הוא כבר בכיוון.

הוא כבר בכיוון, הוא לא בכיוון ההפוך.

אז הקב' ברוך הוא ברוב וחמיו

יעזור לו, יסייע בו,

כי הבל יטהר,

מסייעים בעדו.

יסייעו לך, אתה תרגיש כוחות,

יהיו לך עדיין ניסיונות, אין מה לדבר, והניסיונות הללו,

זה בא בשביל,

בשביל לקרב אותך לקדוש ברוך הוא.

כי הניסיון הוא המחשל את האדם,

הוא נותן את החיזוק להחזיק בכל כוחך בבורא עולם.

כי ככל שאתה משקיע בעבור בורא עולם,

ככה הקשר שלך עם בורא עולם הוא יותר חזק.

כמו ילד שלך, שאתה תשקיע בו יותר, אתה תאהב אותו יותר.

כי אתה השקעת בו.

זה דבר טבעי שקיים באדם.

כך,

בכל דבר ודבר שבין אדם משקיע, אם תשקיע בעבור עבודת ה'

לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא,

תגיע גם כן

לאהוב אותו.

ולאט לאט עם הזמן, מה שלך תתעצם יותר ויותר,

עוד יותר ועוד יותר.

אבל כמובן,

נזכור טוב שלא חלילה ללכת לדרך ההפוכה שוב.

לא, זה לא יעזור.

אם למשל אני יודע שהייתי מסתכל באייפון

בכל מיני מכשירים, דברים מקולקלים,

וזה הרס אותי בנפש.

אני הרגשתי נטיות רעות מתוך החיבור שלי בתקשורת הזו.

אם אתה לא תנתק לגמרי,

תתקבל על עצמך קבלה גמורה.

אין יותר מכשיר כזה.

זה הרס אותי.

זה הוריד אותי לעמקי שאול.

עדיין אין שום ערובה, אתה

עדיין בדרך אם לא קיבלת על עצמך.

אם עדיין האייפון בידך ואתה רק אומר, אני אחזור עם התשובה.

כן, כן, אני מקבל עליי.

לא, אתה צריך לדעת שגם הסיבה שהביאה אותך לחטא,

גם אותה אתה צריך

לשרש ממך, לעקור אותה ממך.

חייב להיות שזה יהיה בכל כוחך. זה קשה,

ואני מבין שזה קשה.

מתוך שיחות שהיו לי עם כאלה,

מאוד קשה להתנתק

מדברים כאלה שלכאורה התועלת וההנאה הרגחית שבעולם הזה קישרה אותך עם זה.

אבל האמינו לי,

אני מדבר מתוך מה שאני מכיר בעצמי.

לי, למשל, אין לי את הניסיונות הללו.

אין לי ניסיון ללכת ולהצית לתוך מכשיר כזה.

למה אין לי את הניסיון?

קודם כול, מעולם לא.

מעולם לא פניתי לזה.

זה כניסה שאתם ברחוב.

נכון.

אז ניסיון שהולכים ברחוב, אז מה עושים?

הראש צריך שיהיה תפוס בדברי תורה,

שכל-כולך תהיה בעבודת השם.

אז כבר מה שיש לך מולך ברחוב יתגמד בעיניך,

ולא רק יתגמד,

יכאב לך לראות את המצבים הללו.

זה לא ימשוך אותך, יכאב לך.

לא בגלל שאתה מרגיש קשר לזה,

אלא איך אנשים מסוגלים ללכת ולעבור על רצון השם,

ללכת ולהכניס את בורא עולם.

אתה תהיה בוער בעבודת השם.

כך ראוי שיהיה.

כי אם אתה כל-כולך ונמצא במצב כזה,

החיים שלך הם חיים שונים.

זה חיי רוחניות.

אני אומר לכם את האמת,

אני מדבר מתוך מה שאנחנו חיים וחווים,

מה שאני רואה מול העיניים, וכאלה שהגיעו למצבים הללו.

אצלם בכלל זה לא מדבר.

הם שומעים על החלקים הרעים שיש בעולם הזה,

הם נדהמים עד להיכן מגיע, הם בכלל לא מחוברים לזה, הם מנותקים.

הם מרחפים בעולם הזה.

הראש שלהם, התפיסה שלהם, ההשגות שלהם, זה השגות שונות.

אז ההשגות הרבה יותר גבוהות.

כל מה שיש בעולם הזה בכלל לא קיים אצלהם.

כל השטויות שיש פה בעולם הזה.

אבל הרב חושב שאתה משתמש בטכנולוגיה,

אני מנהל שיהיה הורים לזה. לא, לא, לא, לא, לא.

לא.

אל תשתמש בטכנולוגיה ואל תשתמש בכלום.

אתה רוצה להתקדש?

תתנתק מהכל. כן, לא, עכשיו, אני צריך לדאוג לעצמי.

אבל במצב שני, אני גם צריך לדאוג להחליט את זה. כבר דיברת איתי על זה. כבר דיברת איתי על זה.

ועל זה אני אומר.

אם אתה בחנת את הדברים עם צדיקים,

שאכן ראוי שייתן לך בדרך הזו ומתו,

אבל באופן כללי,

אני לא ממליץ לאף אחד להתקרב לזה.

מה שפחות, להתקרב לזה.

לי אישית בבית, אין לי מחשב בבית.

אין לי מחשב.

למה?

משום שאני לא צריך.

אם יש תורך, אז אני פותח את הספרים הקדושים

ועמל בהם ומתמעיין בהם.

חסר לי משהו?

האמין לי שאם היית בודק מבחינת רמת הסיפוק

ורמת האושר שיש לי כלפי אנשים אחרים,

בטוחני שאני הייתי בעשרה אחוז העליונים שנמצא בעולם הזה.

הגם שמבחינת קנייני העולם הזה, אתה יודע שאין לי כמעט כלום.

אבל בכל זאת, בבחינת רמת הסיפוק והעושר,

אני בטוח שאני ברף של העשרה אחוז העליונים ביותר.

למה?

למה?

כי אני חי עם הקב' ברוך הוא.

אני נהנה מדברים רוחניים וסולד מדברים ישמיים, בורח.

אבל מאיפה זה בא?

זה בא מזה שאתה עמל ועוד עמל ועוד יום ועוד יום.

ואני אדאג לעצמי, אבל זה בסופו של דבר יותר מזכור, גם אגוהית,

כי הוא רק לא יודע לעצמי.

בשביל זה אני אמרתי שצריך, אותם פרטים,

אותם מעטים,

שנראה להם, נראה להם שהם יכולים להועיל לכלל,

צריכים להתייעץ עם חכמי הדור, אם אחר ראוי כך.

אבל על הרוב, כשאתה,

כשאני הייתי בא להורות לרבים,

ודאי שההוראה שלי לרבים זה לא להתקרב לטכנולוגיה.

אתה רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא,

תגיע לבתי מדרשות,

תפתח ספרים,

תתקרב לצדיקים, זה הדרכים שצריכים.

לא במצבים כאלה,

שהם לפעמים ניסיונות קשים.

זה אישה שלא עומדת נגיד עכשיו באחריות מחשבים,

בניסיון שלה לעשות עבודה. זה הכל כורח ואילוץ.

למעשה, לפי האמת,

לפי הדרך שביהדות,

היה ראוי שאישה בכלל לא תעסוק,

במלאכה.

היא צריכה להיות בביתה ולדאוג לכל צורכי הבית.

היום זה אחרת. היום זה אחרת. זה עניין של כורח ואילוץ.

אבל גם אם זה כורח ואילוץ, צריך לדעת מה הצורה, מה הכמות והיכן.

מובן?

אבל שגם תדע שיהיה לה את הפרופורציה המתאימה לדעת את מקומה בבית.

מובן?

זה אילוץ, אבל...

אבל אין מה לעשות. כמו שנאלצים לאכול,

כי בלי זה לא נוכל להגיע להשלים את יעדינו.

כך נאלצים גם כן לעסוק במקצוע.

אבל אדם שמסוגל בלי זה,

אדם שיכול בלי זה, השרבה שלו חלקו.

אדרבה.

אדרבה. כמה שפחות.

אני לא יודע, אני לא מבין. אני רואה אנשים,

גדולי הדורות,

שאם היית בודק כמה הם לקחו מהעולם הזה,

ממש מיעוט שבמיעוט.

והם האריכו ימים.

ויש כאלה שלקחו מהעולם הזה מלוא חופניים.

קנו וקנו ואכלו ושתו ומה לא.

בילויים,

התבלו, מה שאתה לא רוצה.

והם לא חיו מספר שנים כמו אלה.

איך יהיה המצב הזה? הם היו חזקים.

חזקים?

אני אוכיח לך גדולים,

גדולים שמבחינה פיזית לא היית יכול,

היית רק דוחף אותם, היית כבר להפיל אותם. חיפה כזו.

בכל זאת הם מאריכים ימים, ברוך השם.

למה?

כי החיים הם ברצון השם,

לא לפי הדמיון הפורח שלך,

שזה תלוי בקניינים כאלה ואחרים.

לזה אין שום ניסיון, אתה לא מבין.

אני מדבר במצבים שיש להם ניסיונות לעטות אותך לרער.

מהם אתה צריך לברוח.

אותם אלה שהם עזרים בשבילך ואין בהם שום ניסיון,

מה הבעיה? אדרבה.

אם אתה יכול להיות יותר בעבודות בגלל החזרים הללו,

אין בעיה.

אבל זה באותם דברים שיש שם ניסיון לטוב או לרע.

פה תשתדל להתרחק.

כמה שיותר.

וזו המציאות שאתה רואה מול העיניים.

אתה רואה, אני, לא משנה, אני לא יודע אם אתה רואה,

אבל אני רואה את זה.

הכרתי תלמידי החכמים, ברוך השם.

היה לי גם

חברותא כזה,

שהמינימום שבמינימום הוא העולם הזה.

אם היית שואל אותו האם אתה מרוצה, למה לא להיות מרוצה?

כל החיים כולם כדאים הם לו.

הוא חי על חיים מלאי סיפוק.

לא היה לו מבון

ולא היה לו כבוד מי יודע מה,

אבל הוא חי עם הקדוש ברוך הוא.

לא, אני אגיד לך שזה בעל תשובה איך הוא שמים דחף כזה לזכות בחינים. למה? כי כמו שהוא זכה,

הוא רוצה כאילו מכורים שגם אצלם אחרים מספיקים דחף כזה בגלל שזהה אצלו איש,

בבנייה אישית,

אני מדבר מבחינת הרצון. יכול להיות שבנאדם שהוא לא בא על תשובה ולא כלום, אז הוא לא קורא את החלטה. טוב, בסדר גמור.

אנחנו פשוט

נמשכנו לזה יותר ויותר, לא זו הייתה הכוונה.

לפחות נלמד קטע קטן בגמרא.

אנחנו בדף צדיק א' עמוד ב',

בנקודתיים הראשונות, שזה למעשה שורה חמישית מראש העמוד.

חזר והכניסו

אינו חייב אלא כשיעורו.

אמרה המשנה

שאדם שהצניע

איזשהו

דבר

שבאופן רגיל כלפי כל אדם ואדם,

השיעור הזה אינו חשוב

כדי לחייבו על הוצאתו מראשית היחיד לרשות הרבים.

אבל אם אדם הצניע אותו,

מוכיח על ידי מעשיו שגם המשהו הזה חשוב בעיניו,

והתחייב אם הוציאו החוצה.

בראשית היחיד לרשות הרבים.

הוסיפה המשנה,

חזר והכניסו.

אבל אם הוא חזר והכניס, הוא לא התחייב.

למה? כי אין פה שיעור לחייבו.

אך ההוצאה שלו היא אכן תחייבנו,

כי בעצם מעשיו הוא עשה את זה לצורך זה.

שהוא יוציא את זה,

את המשהו הזה יוציא את זה החוצה.

אבל לאחר שכבר הוציא,

אם חוזר הוא ומכניס הרי הוא ככל אדם,

ולא התחייב על פחות מאשרו,

שאלה הגמרא פשיטא.

הרי זה פשוט

שהוא לא התחייב.

מאחר ולא זרע אותו, נאמר המצניעה לזרע.

הוא הוציא אותו בשביל לזרוע, אבל בסוף חזר והכניס.

כלומר שעכשיו כבר אין לו כוונה.

אז אם כן, הוא ביטל את מחשבתו הראשונה.

למה אתה לא צריך לכתוב את העניין הזה,

שאם חזר והכניסו, אינו חייב להקשור לו? הרי הוא פשוט שהוא כמו כל אדם

במקרה הזה, כי התבטלה מחשבתו הראשונה.

אמר אביי,

אכה במה עסקינן,

כגון שזרקו לאוצר ומקומו ניכר.

אביי אומר, במשנה מדובר שהוא לא חזר במפורש מהמחשבה הראשונה.

אלא לקח את הדבר הזה שהוציא וזרק אותו לאוצר, היינו למקום שיש שם כל הפירות.

הוא לא הקפיד להניח אותו לבדו בשונה משאר הפירות.

טוב,

עבר עדיין מקומו ניכר.

אומנם נכון שהוא לא הבדיל

לשים אותו במקום

מיוחד ושונה מאשר שאר הפירות,

אבל מקומו ניכר עדיין ניכר בדיוק היכן הוא.

ואז היה מקום לחשוב, לומר מהו דתימה קמא דמקומו ניכר

במלתה קמא יתקאי,

מאחר ועדיין ניכר הוא בפני עצמו,

גם אם לא היה לו כוונה לאדם

להניח אותו בפני עצמו,

אבל מקומו ניכר,

זה יהווה לנו מודד לומר שבמלתה קמא יתקאי,

שעדיין עומד דינו הראשון,

ששיעורו בכל שהוא, שהרי אם ירצה שוב להוציאו לזריעה,

יוכל לקחתו משם,

כמה שמע לאן?

לכן באתנה להשמיע מדזרקה לאוצר,

בתולה,

מאחר והוא זרק אותו לאוצר עם שאר הפירות שלו,

גם במיקומו ניכר,

הוא ביטל אותו,

את המחשבה הראשונה,

וממילא לא יתחייב, אלא אם כן יש בזה את השיעור הידוע לגבי

אותו מין שהוא הוציא.

אומר השיפשיטא,

כיוון דלא זרעי,

בדלה במחשבה קמא הייתא,

ואבלה ככל אדם.

אמר רבייה,

מתניתין משלא נמלך עליו בפירוש.

כן, מתניתין,

משלא נמלך

עליו בפירוש, אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו. לא הייתה פה מחשבה מיוחדת

שלא להשתמש בו יותר לזריעה.

אלא מה?

לקח אותו וזרק אותו עם הפירות.

וזהו ביטול מחשבה

מדלא עצנא אלא חודא.

זה נקרא שהתבטלה מחשבתו מאחר שהוא לא הצניע אותו בפני עצמו,

אלא זרק אותו עם שאר הפירות.

ולמי תניה אי צריך?

אז למה צריך לכתוב את זה במשנה?

כגון שמקומו ניכר.

מדובר שעדיין מקומו של החפץ ניכר, שלא נתערב יפה עם השאר,

והרי הוא ניכר ביניהם.

מהו דתימה?

כיוון דמקומו ניכר במילתא קמאטא.

הייתי חושב שזה ניכר שעדיין עוד בטלה מחשבתו הראשונה.

דאמה ליה כמאן דאטנו אלא חודא.

כמשמע לאן מדי זרקה לאוצר

ביטולי בטלה.

מזה שהוא זרק אותו לאוצר,

הוא ביטל את מחשבתו הראשונה.

מובן, עד כאן.

תודה רבה.