הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף צא,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

איזשהו עניין לא בטל מדובר, שיש לך תערובת, הרעב בכבוד, תערובת

שבת דף צדיק א' עמוד א',

קצת אחר אמצע העמוד

כדי שנוכל להמשיך מאיפה שסיימנו אתמול

נחזור בקצרה

על חלק מהשיעור שנאמר

אתמול בשיעור

ביי רבא

קרוב לאמצע העמוד

באחת מן השורות באמצע

ביי רבא

הוציא חסיג רוגרת

לזריעה

וטבחה ונמלח עליה לאכילה

מהו

למדנו אתמול

אתה שומע, הצדיק

למדנו אתמול דבר מאוד מעניין

הדין אומר שאם ישנם אוכלים

שראויים לאכילה ומאידך

ראויים גם לזריעה

אדם יכול להשתמש בהם לאכילה

אדם יכול להשתמש בהם לזריעה, למשל חיטים

חיטים

יכול לקחת את זה לצורך

לטחון את החיטים

והבקה מח לעפות מיני מאפים

זה לאכילה

או לקחת אותם לצורך זריעה

אבל השיעור שבהם

הוא שונה

אם הוא מוציא חיטים לצורך אכילה

אז שיעורם כגרוגרת

אם הוא מוציא שיעור כגרוגרת מן החיטים חייב

אבל אם זה לזריעה

שיעורם בכמה גרגירים

והמשנה בדף

צ׳ עמוד א'

הביאה את השיעור שזה זרעוני גינה זה חמישה חמישה חמישה כלומר חמישה גרגירים

שהם זרועי גינה חייב על הוצאתם

אם כן נמצא שיש פה שיעורים חלוקים

של האכילה שיעורם כגרוגרת בחיטים

ואילו לזריעה שיעורם חמישה גרגירים

חמישה חיטים.

עכשיו,

מה יהיה הדין אם אדם

הוציא

גרוגרת

בתחילת הוצאתו זה היה לאכילה

וכשהוא הניח את זה ברשות הרבים כבר נמלך והחליט שהוא יזרע אותה

או להפך

העקירה ברשות האחיד

העקירה ברשות האחיד

הייתה לצורך זרועה ולבסוף בהנחה

הייתה לו כבר כוונה לאכילה.

אז מה התשובה?

אתה אומר, פשוט זה חייב. משום שהשיעור גרוגרת

הוא שיעור שמחייב בין אם כוונתו לאכילה

בין אם כוונתו לזריעה.

אומנם זה לא כל כך פשוט,

אבל זה הסיכום שסיכמנו אתמול והגמרא מבערת מה החידוש בדברים.

אחר שהקדמנו את ההקדמה הזו, בר רבא ושואל שאלה מעניינת.

אדם הוציא חצי גרוגרת לזריעה.

עכשיו, מה יהיה הדין

אם לאחר מכן הוא היה נמלח ובשעת ההנחה כבר הייתה כוונתו לאכילה?

האם הייתם מחייבים אותו על הוצאה שכזו או לא?

התשובה לא הייתם מחייבים אותו.

משום שהרי מלאכת הוצאה מורכבת משני פעולות,

שזה עקירה ברשות היחיד

והנחה ברשות הרבים.

בשעה שהוא עקר אכן היה שיעור כי הוא קבל לזריעה,

ודי בחצי גרוגרת כדי לחייבו בזה.

אבל כשהוא הניח,

זו כבר הייתה לו מחשבה הפוכה שזה לאכילה,

ולאכילה חצי גרוגרת לא התחייב.

נמצא פה שעשה רק עקירה של איסור

ולא הנחה של איסור.

השאלה היא איפה הוא נמלח? באמצע,

תוך כדי ההליכה להניח.

הוא הפגיע כבר בסדר רבים, הוא לא הגיע לרשות היחיד. אבל לא הניח.

זה לא, זה לא, החיוב, הוא הניח. בדיוק.

החיוב הוא בהנחה. משום שהכל מה שלא הונח,

מי אמר שזה בסוף יהיה הוצאה?

אולי יניח את זה ברשות היחיד.

ואז נמצא שהוא הולך ברשות היחיד, רשות היחיד.

לא עושה פה הוצאה.

אלא מה?

כאן צריך שיניח.

פעולה, תוצאה, מורכבת משני פעולות.

עקירה מרשות אחת והנחה מרשות אחרת.

אז אם

בשעת ההנחה כבר נמלח

לצורך אכילה,

נמצא שהחצי גרוגרת הזו לא יחייב אותו.

משום שאומנם עשה עקירה של איסור, אבל לא הנחה של איסור.

אבל לפני כן אמרנו שעושים על דעתו הראשונה.

שמה?

עושים על דעתו הראשונה, לא? זה שהיה סתמי.

מחשבה סתמית.

אז אני אומר, אם זה סתמי אז אני תולה לומר שעדיין דעתו הראשונה לא נתבטאה.

אבל באופן שהיה לו במפורש כוונה הפוכה.

עכשיו

פשוט הוא שמה יהיה הדין?

שאם זה חצי גרוגרת בלבד הוא יהיה פטור.

את החלק הזה הבנתם, כן?

יופי.

עכשיו,

יישר כוח. נזכה לי בצוות רבות. אני מברכת אתכם.

הרבה הרבה ברכות.

עכשיו, שימו לב.

כאן נוצר מצב מעניין,

שהיה פה שיעור גם בעקירה וגם בהנחה.

איך?

אמנם הוא הוציא חצי גרוגרת, אבל זה תפח.

כלומר,

הפך להיות החצי גרוגרת לגרוגרת.

זה לא חייב להיות חצי גרוגרת,

זה גם יכול להיות

קצת פחות מגרוגרת.

היה קצת פחות מגרוגרת, אז הוא עדיין לא מחייב לאכילה.

אבל באמצע שהוא יוצא החוצה,

תפח.

כלומר, זה גדל להיות גרוגרת.

מבחינת הנפח יש פה גרוגרת.

ונמלח לקחת את זה לצורך אכילה.

והניח את זה בכוונת אכילה.

האם מתחייב או לא?

יש מקום לבוא ולומר,

סליחה,

כל המחשבות, עם כל המחשבות האלה, תמיד היה שיעור.

בא עקירה שהיה לו כוונה לצריחה,

די עם החצי גרוגרת בשביל החייבו.

בא הנחה שהיה לו כוונה לאכילה,

יש פה גרוגרת שמחייבת אותו.

מאידך, יש מקום לבוא ולומר, לא, הוא לא התחייב.

כי מה הסיבה לחייבו?

מהו גמר החיוב? ההנחה.

ההנחה זה על מנת האכילה.

בשביל להשלים את חיובו, הוא חייב את העקירה הראשונית.

והעקירה הראשונית לא הייתה

בשיעור המחייב?

היה רק חצי גרוגרת.

לכן רבא מסתפק,

מה יהיה הדין במקרה שכזה?

ואני אקרא את זה בפנים.

בא רבא,

הוציא חצי גרוגרת לזריעה,

וטבחה, כלומר זה גדל להיות כגרוגרת,

ונמלך עליה לאכילה קודם, שהניח את זה ברשות הרבים.

נמלך, כלומר, התחרט,

וחושב שהוא לוקח את הגרוגרת הזו לאחר שטבחה עם כוונה לאכול אותה, ולא לזריעה.

מהו, מה יהיה הדין שלו?

אם תמצא לומר,

מפרש רבא בעצמו את שני הצדדי הספק שלו.

אם תמצא לומר,

התאמו דמי חייב

דזילהך איכה שעורה וזילהך איכה שעורה, כלומר,

אם

תבוא ותאמר לי,

מה זה שונה

מאם הוא הוציא גרוגרת או עם כוונת זריעה בעקירה או עם כוונת אכילה בהנחה,

התשובה היא לא.

שמה, במקרה שהוא הוציא גרוגרת,

שיש פה שיעור,

זה שיעור אחד שהיה כל הזמן.

אם כן, בין במחשבת אכילה יש פה שיעור המחייב,

בין במחשבת זריעה יש פה שיעור המחייב.

זילהך איכה שיעורם.

בזה אתה צריך חמש, ובזה אתה צריך חיים.

כן, אבל כשיש גרוגרת,

זה ודאי מחייב, זה יותר מאח של החמש.

אז הגרוגרת זה ודאי מחייב בין כוונת אכילה בין כוונת צריכה.

אבל כאן, הכה,

כאן בדוגמה שלנו שהוא הוציא חצי גרוגרת,

כיוון דאבקה לא אבה בשיעור אכילה מאחר ובזמן שהוא הוציא.

עדיין לא היה בזה שיעור אכילה רק

לאחר שהוציא.

לא מחייב, ממילא הוא לא התחייב.

מאחר ולמעשה הוא התכוון

בהנחה לשם אכילה,

כן, כלומר הוא התכוון כבר

לא לזרוע את אותם החיטים אלא לאכול אותה,

אז השיעור זה כגרוגרת.

אבל אנחנו צריכים לשים לב

שמאחר ובזמן שהוא בא לעקור את זה עדיין לא היה פה שיעור שמחייב לאכילה,

אז לא יתחייב גם אם לאחר מכן לא יעשה גרוגרת,

כי העקירה זה חלק מההוצאה.

העקירה הזו היא לא הייתה במחשבת אכילה, וממילא זו עקירה שלו

שהיא אינה של איסור.

או דילמה, או אולי,

כיוון דאילו אישתיק

ולא חשיב עליהם,

מחייב המחשבה דזריעה,

מאחר ואימו היה שותק

ולא היה נמלח במחשבתו לצורך אכילה,

אלא היה מוציא על דעתו הראשונה.

אז מה היה עדיין?

ודאי שהוא יתחייב מכוח המחשבה הקודמת.

השתנה מי מחייב. אז גם עכשיו,

ששינה למחשבת אכילה,

מאחר ובתכלס יש בו שיעור שמחייב,

אז אכן נתחייב.

אלו הם שני...

זה הספק של רבא,

ברוך התוהל הנעורי,

הלוהינו מהלך העולם, שהכל נהיה בגבורה.

ואם תמצא לומר,

כבדי לא אישתיק ולא חשיב עליה,

מחייב המחשבה דזריעה, השתנמי מחייב.

ואם תרצה לפשוט את הספק הזה ולומר,

שאכן התחייב במקרה הקודם,

כיוון

שתחילת העקירה

היא הייתה עקירה שאכן

עקירה היא של איסור.

שהרי לצורך זה היא עדיין חצי גרוגרת.

ממילא יוצא שנוכל לצרף את העקירה הזו שהיא עקירה של איסור,

עם ההנחה שהיא הנחה של איסור,

והתחייב.

אבל בואו נתבונן מה קורה כאן,

מה יהיה עדין אם הוא הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה

ונמלך עליה לזריעה, מה הוא?

מה יהיה אם היה מצב הפוך?

שהוא הוציא,

כשעקר את זה, הוא עקר את זה על מנת לאכול.

מה היה בזה גרוגרת?

נכון?

אבל

לפני שהוא הניח זה כבר הספיק להצטמק

ונהיה בשיעור של פחות מגרוגרת.

אבל המזל שהוא חשב מכאן ואילך רק לזריעה.

שאלה יש מצב כזה באמת, הוא ציוץ.

בהחלט.

בהחלט.

פעמים,

פעמים שכשיש חום גדול,

אז מייבש את הלחות שבדבר וזה מצטמק,

ופעמים,

כן,

ופעמים שהלחות

שיש באוויר גורמת לדבר להתנפח קצת, כן?

אז מה יהיה הדין אם הוא הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה?

כלומר, היא הצטמצמה להיות פחות מגרוגרת.

ונמלך עליה לזריעה מהו, מה יהיה הדין?

האכה,

ודאי כי אשתיקה מחשבה כמה הייתה לא מחייב.

פה יש מקום לומר שהוא לא התחייב.

שהרי אם הוא היה שותק

ולא היה חושב מחשבה הפוכה לאכילה,

לזריעה, סליחה,

אלא היה נשאר במחשבתו הראשונה לאכילה.

האם היה מתחייב בהנחה הזו?

לא.

משום שבהנחה כבר הייתה פחות מגרוגרת.

אז ממילא גם כאן זה לא יועיל לחייבו.

עוד הילמה,

בתרשת אז דיננו מחייב.

או שאולי אני הולך בתרשת, היינו בזמן ההנחה.

בזמן ההנחה מה?

היה פה מצב שהיה שיעור, כן, כי אז הוא כבר נמלך לזריעה.

לא אכפת לי שזו צמקה ונהיה פחות מגרוגרת?

אם כן, יש פה שני ספקות כאשר ספק אחד נוצר מכוח הספק הראשון.

ספק ראשון,

מה יהיה הדין במצב כזה שהוציא חצי גרוגרת לזריעה וטבחה ונמלך עליה לאכילה והניחה כך ברשות הרבים?

נמלך עליה לאכילה,

אז יוצא אם כן, שבין בזריעה היה שיעור,

בעקירה היה שיעור,

כי כוונתו הייתה לזריעה, לא אכפת לי שזה חצי גרוגרת, זה מספיק.

ובהנחה גם היה שיעור.

זה ספק ראשון. ספק שני היה,

גם אם נבוא ונאמר שנחייב במקרה של טבחה,

כי הרי

אם הוא היה נשאר במחשבתו הקודמת,

היה מתחייב,

כן?

היה מתחייב.

אבל עדיין יש מקום להסתפק.

מה היה הדין אם היא צמקה?

אם הוא הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה,

האם הוא מתחייב או לא?

יש מקום לבוא ולומר,

פה לא נחייבנו, פה לא נחייב אותו.

למה?

משום שאם לא הייתה פה מחשבה הפוכה אלא נשאר על מחשבתו הקודמת,

שזה לצורך

אכילה

הוא לא התחייב,

כיוון שזה כבר צמקה ונהיה פחות מדרוגרת.

מאידך יש מקום לומר, לא אכפת לי.

מתכלס אתה צריך את העקירה של איסור והנחה של איסור.

ויש פה עקירה של איסור והנחה של איסור.

מובן?

אלה הם שני הספקות.

ספק שלישי,

שרבא מסתפק.

ואם תמצא לומר,

בתר האשתה, אז לינן הוא מחייב.

ואם תרצה לפשוט את הספק הקודם ולומר,

שאני הולך בתרשתא, היינו בתר ההנחה, אחר ההנחה,

ואם בהנחה יש שיעור,

אכן נתחייב.

אם כן,

עדיין יש מקום להסתפק. הוציא כגרוגרת לאכילה,

וצמקה,

וחזרה, וטבחה מהו.

שומעים?

הוא הוציא כגרוגרת לאכילה.

נו, אז יש פה עקירה של איסור?

לא, אבל עדיין לא גמרת מלאכה.

עשה עקירה של איסור.

אבל מה שקרה,

שזה הצטמק באמצע.

אם למשל זה היה נשאר במצב של הצטמקות,

הוא היה מתחייב, כפי שכוונתו להאכילה לו,

הוא לא שינת מחשבתו.

שאלה מתי הוא הניע.

מה, כשהוא הניע, חזר שוב להיות כגרוגרת.

אז כגרוגרת.

אז אתה אומר, פשוט שהתחייב.

שום דבר לא פשוט.

לא פשוט.

אז בוא נגיד, מה רבא מסתפק?

רבא טוען,

הרי באמצע ההוצאה

היה פה מצב של הצטמקות,

הצטמצם להיות פחות מכגרוגרת.

כן, אבל הוא לא תכנן את זה.

לא משנה, תכנן או לא תכנן.

בתכלס הוא הוציא

חלק מההוצאה הייתה פחות מכשיעור.

אלא מה?

ההנחה היא הייתה בסוף רם שיעור, כי זה בסוף תפח שוב.

אז יוצא שיש פה חקירה של איסור והנחה של איסור,

אבל השלב שבאמצע, שזה היה במצב של הצטמקות,

לא היה של איסור.

אז יש פה מקום להסתפק.

האם התחייב או לא?

יש מקום לבוא ולומר.

שלא, אין הוצאה בהצגה.

בדיוק.

הלוא ההוצאה מורכבת מעקירה והנחה ועצם המלאכה.

עקירת החפץ,

הנחת החפץ, אבל באמצע יש

לקיחת האדם את החפץ

ומוציאו ומטלטלו ברשות לרשות.

זה גם חלק מהמעשה.

זה העניין הוא ברשות לרשות, לא? נכון מאוד.

אז יש מקום לבוא ולומר

שאולי

צריך שכל הזמן יהיה שיעור.

אם באמצע זה יצטמק,

לא יועיל.

והגמרא קוראת לזה כך.

יש דיחוי לעניין שבת?

האם נאמר שמאחר והיה זמן מסוים,

שנדחה דבר מתורת חיוב, מתורת מלאכה,

כיוון שזה יצטמק,

אז זה גמרנו, זה כבר לא מצרף

את העקירה עם ההנחה.

או דין מאו, אין דיחוי לעניין שבת.

או שנאמר,

שלגבי שבת, שימו לב, הדקדוק הוא לגבי שבת.

לגבי שבת,

כבר לא יהיה דיחוי.

לא כבר. זאת אומרת, לא יהיה עניין של דיחוי.

אלא מאחר והעקירה הייתה עקירה של איסור,

וההנחה הייתה הנחה של איסור.

גם אם באמצע היה מצב של הצטמקות,

זה לא יבטל את הקשר בין העקירה להנחה,

ויתחייב.

כמו שבתכלס,

בין בעקירה היה שיעור ובין בהנחה היה שיעור.

ועל זה התשובה תיקו.

מה זה תיקו?

לא, צריך לומר תיקו, לא תיקו.

תיקו הכוונה תעמוד. כלומר,

השאלה הזו עומדת,

ואין לנו פשיטות לספקות הללו.

ועד ימינו זה,

השאלות ששאל רבא לפני אלפי שנים,

עדיין במקומן,

ומחכים אנו שבבארה בימינו יבוא אליהו ויבשרנו,

ובתוך הבשורות גם יפשוט לנו את הספקות הללו.

אבל למה אתה נעים האלה, זה לא אוהב ים?

ידעו לשאול אותו, מסתובבים איתו, מדברים איתו,

זה, הכול ביחד, הם לא יכולים לשאול את השאלה?

מי אמר לך שהיה לו גילוי אליהו? רבי יהושע בן לוי, הוא הסתובב שם, הוא לא יכול לשאול את השאלה.

מי אמר לך שהיה לו גילוי אליהו?

אני

נותן לכם זמן להתקיף,

אני נותן לכם זמן להתקיף, תכינו את ה-RPG,

את הסקאדים, מה שאתם לא רוצים, בבקשה.

כשהשתרשו לי להשיב, אז אני אשיב.

גמרנו? לא, רגע. הטילים נגמרו מאוד מהר.

שימו לב, אז אני אענה לכם

תשובה שכזו.

יש לי שאלה,

אם למשל קיבלנו תשובה משמיים,

יצאה בת קול ואמרה,

התשובה לשאלה הזו היא כך וכך,

כן?

יותר נכון, באה בת קול משמיים ואומרת

שמה שאמרתם כאן זה לא נכון.

נלך אחר מה ששמרנו משמיים או לא?

מה אתם עוברים?

לא בשמיימי.

לא בשמיימי.

לא בשמיימי.

מובא רבי אליעזר, כידוע, שהוא התווכח עם רבי יהושע על תנורו של חכנאי.

אבל עם חכמים, כלום מצליחים לעשות. עוד לא סיימתי.

תנורו של חכנאי.

רבי אליעזר אמר טהור רבי יהושע אמר טמא.

כל חכמי ישראל צידדו בטענתו ובסברתו של רבי יהושע.

אבל אליהו הנביא גם היה בארץ.

ואליהו הנביא דקה.

ואליהו הנביא, ויצא בת קול ואמרה,

מה לכם אצל אליעזר בלי שהלכה כמותו בכל מקום?

אמר רבי יהושע ואמר לא בשמיימי.

לא בשמיימי, לא פוסקים על פי.

אליהו הנביא,

האם יש לזה הגדרה כביכול שזה משמי?

או ממילא לא בשמיימי?

או שזה בארץ.

וממילא תשובתו אכן תתקבל.

מה אתם אומרים?

למה שהוא תתקבל?

אם העמים פה לא מצליחים להגיע, יעבירו את זה בחזרה לקדוש ברוך הוא.

כמו שאברהם אבינו אמר, יבוא בעל הברכות, יברך. אז אני אגלה, אז אני, יחזיר בחזרה, יחזיר בחזרה. אז אני אגלה לכם שיש שני מצבים

שאליהו מגיע כאן

להתגלות לצדיקים.

יש פעמים שהוא מתגלה בדמות מלאך.

ויש פעמים שהוא מתלבש בלבוש בני אדם.

גם לגבי חיובי המצוות, כשהוא בלבוש של מלאך,

אינו חייב במצוות.

כשהוא מתלבש בלבוש אדם, הוא חייב במצוות ככל אחד אחר.

אותו גדר נוכל לומר גם לגבי זה.

נוכל לומר גם לגבי זה,

שכאשר הוא בא בלבוש מלאך,

לא בשמיימי.

כאשר הוא בא בלבוש בן אדם,

נוכל אכן לקבל את תשובותיו.

אז בראשונה נאמר

שמה שהתקפתם מקודם

זה פשוט שאם הוא בא בלבוש של מלאך,

לא נוכל לקבל את דבריו.

אתם שומעים?

או.

עכשיו, השאלה, כשהוא התגלה לצדיקים הללו,

איך הוא התגלה?

האם הגילוי הזה היה בלבוש רגיל כמו של בני אדם,

או בלבוש הרוחני?

כמלאך.

לא אני ולא אתה יודעים.

הבנת?

תשובה או אותה תשובה, האם זה בתור בן אדם או בתור בן אדם?

אתה צריך לדעת

שזה כללים,

תקשיב היטב.

יש לי שאלה.

מי לדעתך יותר יודע את רצון השם?

בשמיים או בארץ?

ובכל זאת קובעים על פי מה שבארץ.

למה?

כי זה הקריטריון, לא בשמיים היא.

היינו, מי שקובע את הדינים זה חכמים שנמצאים כאן בארץ,

שיש להם את הלבוש של גוף,

ואם השכל שלהם מבינים שזה רצון השם,

ככה הוא רצון השם,

שההנהגה תהיה על פי דעת חכמים שבארץ.

למילא אין מקום לשאלה שלך לומר, זו אותה תשובה.

קודם כל, מי אמר זו אותה תשובה?

וגם אם כן,

אתה צריך לדעת שזה הקריטריון שלא מקבלים תשובות כשזה בא משמיים.

בסדר. א', זה דבר ראשון.

דבר שני,

גם אם נאמר שהוא התגלה לצדיקים

בדמות בן אדם,

בדמות בן אדם,

מי אמר שהוא היה רשאי לפשוט את הספק?

אולי זה חלק מהדברים שאמור להיות לזה תשובה רק כשיבוא סמוך לביאת הגואל.

לכן אין מקום לבוא ולשאול את השאלות הללו.

מה, לא יכלו לשאול אותו?

אולי לא היה לו רצון לעשות את זה.

ואולי אליהו הנביא בעצמו,

כן?

גם הוא לא יודע, הוא יקבל את התשובות הללו משמיים,

רק כשיגיע הזמן לבשר לנו את מסורת הגאולה.

הוא בטח לא יודע אהבה, הוא חד מזמן של רבנו ויד המלך,

הם ידעו יותר נביאים מעולה את השאלות של הגמרא.

ידעת השאלות אשר למה הוא יודע את התשובות?

לא ידעת את זה. מאיפה אתה יודע?

מזמן של רבנו. אם הוא פנחס. ומה זה קשור?

מה זה קשור?

מה זה קשור? אתה יודע?

אתה יודע שיהושע, תלמידו של משה רבנו,

יהושע, תלמידו של משה רבנו, הגמרא בתמורה בדף ט״ז מביאה,

שמיד לאחר מותו של משה כבר הסתפק,

נו.

אבל הסבירו אותם, מה חשוב? יהושע, תלמידו של משה רבנו, הסתפק בספקות, מה?

תשובה היא, התורה היא עמוקה, ארוחה. שלוש ספקות של אמוראים.

ארוחה מארץ מדי ורחבה מניים.

זה לא משנה.

אתה לא שומע.

אתה לא יכול לדעת מה השאלה הזו,

אם יסתפק בזה יהושע או לא יסתפק.

אנחנו לא יודעים.

אתה לא יכול לבוא מכוח ההבנה הפשוטה ולהחליט מה, ברור שהוא יודע. מאיפה אתה יודע?

מה, אתה נפגשת איתו ואתה יודע שהוא יודע תשובה לזה?

וגם אם הוא יודע... אני יודע שלא היה מחלוקות בעם ישראל בזמן הנביאים.

לפני בית אבית שמיים.

הכל המלרוקות שהתחילו מאז בית שמא ובית הילד כל הבחלוקות האלו.

ולפני כן כל התורה הייתה כולה, הייתה גרורה.

אבל עם כל זה ספקות היו.

בסדר, אבל עם כל הדינים לא היו בחלוקות.

אבל ספקות היו.

אני מביא לך את הדוגמה מיהושע.

אבל אדוני יפן כנז החזיר את זה, כבוד הרב. נאמר שהוא כבר לא חזיר את זה. פלפול החזירו את זה.

עשו פלפול החזירו הכול.

אז מה הפלפול?

נכון?

הנה, אז אתה צריך לדעת

את הכוח הפלפול בשביל לקבל תשובה.

רבא פה, מכוח הפלפול שלו נשאר בספק.

מה למדנו עכשיו? את הפלפול של רבא.

האם כך או כך?

ואם תגיד כך, אז עדיין יש מקום להסתפק כך.

ואם תגיד כך, עדיין יש מקום להסתפק כך.

זה נובע מפלפול של רבא, זה לא...

אני לא היה לי את השכל.

זה נורא ההוא. רבאים ראשונים כמלאכים.

אוי, מה הציטטות האלה שייכות לפה?

מסבירים לך שגדולים וטובים הסתפקו.

אבל נורא הוא לא... אבל

עבר רבא ליד הנביאים, הוא לא...

הנביאים. אין הפרש בכלל, הנביאים ההוא... לפני שאני אגיד, תשמע, אני מסתפק במשהו, זאת אומרת שגם הראשונים יסתפקו בזה.

אתה לא יודע, עוד פעם.

אתה לא יודע.

אתה אומר בצורה ברורה שזה אכן ככה היה? לא.

אתה לא יודע.

גם אני אוחז כמוך, אנחנו לא יודעים.

אני רק בא לענות לכם על השאלה ששאלתם.

אמרתם,

מה, אלה הנביא לא יכול לפשוט להם את הספק?

קודם כל, מי אמר שזה היה גילוי כזה שיכול לומר להם?

וחוץ מזה, גם אם זה היה אפשרי, ייתכן שלא רצה.

ייתכן שהתשובות לשאלות הללו אמורות להיות רק אז,

ובכל תקופת הגלות, הלוא הסיבת הגלות,

כן, חשקת הגלות,

החושך שבגלות גם גורם לנו לחסר את התורה,

וזה גורם לנו לספקות הללו.

אז עדיין אנחנו נמצאים בחושך,

וזה חלק מצער הגלות שיש לנו,

שיש לנו ספקות בכל מיני הלכות.

לכן התשובה,

תיקו.

זו גמרה חדשה.

אה?

זו גמרה חדשה, אלא יהיה תשובות.

בואו נראה את רשי.

טוב, יחד איתכם נראה את רשי.

כגרוגרת.

מצאתם את הלשון הזה?

רשי, בדיבור המתחיל, כגרוגרת.

כן. כגרוגרת? כן.

בינתיים שמעתי שרק אתה מצאת.

השאלה היא, יש מישהו, נשאל הפוך, אם יש מישהו שלא מצא?

כגרוגרת היא כשיעורא לאכילה ולהוצאה.

כלומר, כאשר הוא מוציא אוכלים כגרוגרת,

זה שיעור שמחייב בין עם כוונתו לאכילה,

סליחה, לאכילה ולהוצאה, כשהוא בא ומוציא את זה,

וכל שכן לזריעה.

כלומר, כל שכן, אם

הוא מתכוון להשתמש בזה לצורך זריעה,

זה שיעורא בכלשהו.

במצב הזה לא צריך גרוגרת, אפילו כלשהו.

כלשהו הכוונה זה הרבה פחות מגרוגרת.

כל סוגי אוכלים, יש לזה שיעור אחר.

הבאנו את זה במשנה כבר בפרק שמיני,

בפרק תשיעי, סליחה.

וטבחה ועמדה על גרוגרת קודם הנחה,

ונמלך עליה לאוכלה, והיא ניחה מהו.

אם תמצא לומר מההיא

הפרגה עבדה עקירה והנחה לך בחד המחשבה, והיא

מחייב

גם אם נסכים

שלא צריך מחשבה, אותה מחשבה שתהיה בעקירה והנחה,

אלא מאחר ולמעשה

הוא עשה פה עקירה מחייבת והנחה מחייבת, אז הוא התחייב.

זה הכל באופן שהיה גרוגרת, בין בעקירה ובין בהנחה.

דזילה אחראי, כאשר

התמוד דזילה חייקה שיעורא וזילה חייקה שיעורא.

אומר עשי, מה פירוש? בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו.

וגם,

ושיעור למחשבתו שנייה.

כלומר, הגרוגרת על איזה שיעור שמחייב בין אם כוונתו לאכילה,

בין אם כוונתו לזריחה. אז לא אכפת לי

שהוא שינה פתאום את מחשבתו,

כן?

מחשבה ראשונה. שבהתחלה היא האכילה, בסוף זריחה או להפך?

חילקח מצטרף לעקירה והנחה, לכן שייך לצרף

את העקירה והנחה שיהיה פה הוצאה של איסור.

אבל האחה, אבל כאן

בעיתא דאבקא לא אמר בשיעור למחשבה שנייה של ההנחה.

כאן הרי

הוא הוציא חצי גרוגרת,

וכשהוא בא להניח, הוא התכוון כבר לאכילה,

ולאכילה צריך איזה שיעור של גרוגרת.

נכון.

ממילא יוצא

שבזמן שהוא עקר,

לא היה פה שיעור של גרוגרת

לצרף את זה למחשבה השנייה, היינו, של ההנחה.

כי אם אתה בא לחייב מכוח,

גם מכוח ההנחה, וההנחה הזו הייתה על מנת אכילה,

אז אנחנו צריכים לראות בשביל זה את העקירה.

עקירה לא הייתה פה גרוגרת,

ולא מצטרפת להנחה לעקירה.

זה צד אחד.

צד שני, הוא אומר, לא, כיוון, דאילו אשתיק

מאחר, אם הוא היה שותק ולא חושב מחשבה הפוכה בהק שנייה,

כלומר,

בהנחה

יתבש שיעור לזריעה ומחייב. הרי אם הוא לא היה משנה את מחשבתו,

אלא היה נשאר במחשבתו הקודמת לזריעה,

אכן היה מתחייב השתנה ממחייבות, גם מחשב שהוא שינה.

היא התחייב, הואיל ויש שיעור במחשבה האחרונה,

סוף סוף יש פה שיעור במחשבה הזו של האכילה,

כי הרי היא טבחה באמצע, ובשיעור זה

איכא שיעורה למחשבה ראשונה ויותר.

הרי בשיעור כגרוגרת

זה שיעור שמחייב גם על מחשבה ראשונה,

ואפילו יותר מזה,

גרוגרת זה יותר ממה שאתה מחייב עם כוונתו לזריעה.

זה שני הצדדים של הספק הראשון.

ספק שני היה,

כלומר, מה יהיה הדין אם זה צמקה?

מה יהיה הדין אם הוא הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה,

וצמקה ונמלאכה לעלי זריעה?

האם נאמר שפה הוא לא התחייב

דה בשעת הנחה לכא שיעור למחשבה כמיתא?

אם הוא היה נשאר במחשבתו הקודמת לאכילה,

אולי הוא התחייב על ההנחה,

שהרי כבר אז לא היה פה שיעור של גרוגרת בהנחה.

או בתר השתא,

בתר מחשבה דהשתא, אז הנה לא הנה הנחה.

אני צריך להסתכל מה המחשבה בשעת ההנחה.

ומאחר שבשעת ההנחה אין לו מחשבה לזריעה, ודי בחצי גרוגרת,

אז התחייב.

ספק שלישי,

מה יהיה הדין אם הוא הוציא לאכילה גרוגרת וצמקה ושוב טבחה?

אז אמנם בעקירה היה איסור שיעור,

וגם בהנחה היה שיעור,

אבל באמצע היה פה מצב של צמקה.

האם נאמר יש דיחוי?

מה שחסרה בינתיים,

אילו אנחה באישה עתה לו מחייב.

הרי אם הוא היה מניח אותו, את האוכל הזה,

מניח את זה בזמן שהיה במצב שזה מצומק,

אז אולי הוא מתחייב.

למילא יש מקום לבוא ולומר, מי אמרינן?

האם נאמר תורת דיחוי

דריתך לו מחיוב חטאת,

ובטלה לעקירה?

לכמה זמן זה יסתמק?

מה? לכמה זמן זה יסתמק? לשתי שניות.

אז זה, לא, אם זה יסתמק קצת, אז אין איזה משמעות במכחשבה.

מה זה משנה?

מה זה משנה? אבל בתכלס זה חלק,

בתכלס זה חלק מפעולת ההוצאה.

אם הוא היה מניח את זה

באותו זמן,

הוא היה מתחייב. חייב להיות שזה צמק אחר שהוא יצא מרשות היחיד.

לא בתוך רשות היחיד.

כי אם זה ברשות היחיד, אם הוא היה מניח, הוא לא היה מתחייב.

כן?

מדובר שזה צמק אחר שיצא.

אז אם הוא היה מניח מיד,

מיד כשזה צמק,

כן? ברשות הרבים.

היה מתחייב.

ממילא יש מקום לבוא ולומר,

סליחה, לא היה מתחייב, הפוך. להצטמא. לא היה מתחייב, כן.

ממילא האם נאמר תורת דיחוי,

שמאחר

שהיה פה מצב שלא היה שייך לחייבו,

ממילא כיוון שנדחה נדחה, כבר לא התחייב לא לצורף את העקירה להנחה ולא את ההנחה לעקירה,

ונדחה לו מחיוב חטאת

ובטלה לעקירה, העקירה הקודמת כבר התבטלה,

וכי עדר טבחה והיא ניחה,

כאשר אחר כך זה שוב טבח והניח אותה,

הווה הנחה בלא עקירה. כלומר, לא יהיה פה צירוף

של העקירה להנחה.

נחזור לגמרא.

בא אם הנה רבה מרב נחמה,

זרק הזית תרומה לבית טמא מהו.

אתם מצאתם?

רבה מסתפק

ספק נוסף

בעניין הזה של הוצאה,

והוא שאל את רב נחמן את השאלה הזו.

מה יהיה הדין אם אדם לקח

תרומה בשיעור של חלקי זית

וזרק את זה לבית טמא?

מה יהיה הדין?

מה השאלה? מה הספק?

אם זה עבר בין...

אתה כבר יודע.

בוא נראה איך הגמרא מבארת.

שואלת הגמרא למאי, לאיזה עניין רבה מסתפק?

אם הוא נוקט

כזאת תרומה לבית טמא.

לכאורה זה מדובר פה לא לגבי שבת, נכון?

כי אם לגבי שבת למה הוא צריך להגיע לתרומה ולמה לבית טמא?

תגיד סתם, זרק כזית לבית, וזהו.

היא לעניין שבת

כגרוגרת בהנה.

אם הוא מתכוון לעניין הוצאה בשבת,

כלומר זרק אותו מרשות הרבים לתוך בית שזה רשות היחיד.

והשאלה שרבה הסתפק בה,

האם התחייב על ההוצאה הזו או לא?

נו, איך אפשר לחייב על כזית? פשוט שיהיה פתור.

עזוב עכשיו את השאלות, יש פה גם שאלות נוספות.

אז למה נקט תרומה?

למה נקט בית טמא? מה השייכות?

אבל בלי כל השאלות האלה, מיד הגמרא אומרת, רגע,

הרי בשביל החיים צריך גרוגרת, נכון?

לא היה פה גרוגרת, אז בוודאי ברור שיהיה פתור.

ויהי לעניין טומאה,

קבץ האוכל אין בעיינה.

ואם נאמר שהוא מסתפק לעניין טומאה,

כלומר האם הכזית הזה יטמא מכאן ואילך מאכלים אחרים או לא?

הרי הכלל הוא שבשביל לטמאות אחרים צריך קבצה,

שיעור של קבצה באוכל,

פחות מקבצה לא יטמא.

אם כן, מדוע אמר הרב הקורן מסתפק?

כלומר, מאחר והדינים הללו שגרוגרת זה מחייב בהוצאת שבת,

זה דין פשוט ומוסכם ולא ייתכן שרבא לא ידעה את זה, זה דין מפורש במשנה.

והדין הזה של לטמאות אחרים, אוכל,

טמא שייטמא אחרים,

גם זה דין פשוט ומוסכם שצריך שיעור של קבצה.

אז לא ייתכן שרבא יסתפק בזה, דברים שהם פשוטים.

על כורחנו שיסתפק פה דברים שאינם כתובים מפורשות.

אז מה הספק שלו?

עונה הגמרא לעולם לעניין שבת.

באמת הספק שלו

לגבי שבת,

האם מתחייב

על

הזריקה הזו,

מרשות הרבים, מרשות היחיד,

לבית הזה, שהוא הרשות היחיד,

או לא.

תבואו ותגידו לי, אבל, הרי פשוט צריך גרוגרת.

למה שיהיה פה צד לחייב אפילו עם זקה זית?

לא, אבל מה העניין, זה טומאת.

עוד מעט, אנחנו נראה תכף.

אנחנו נראה, אכן,

אם יש מקום להבין מה פתאום לגעת פה טומאת.

עכשיו, הוא כגון דעיקה פחות מקבצה אוכלים,

והי, משלימו לקבצה.

שימו לב, בבית יש,

כבר אוכל שהוא הרי טמא.

אבל השיעור של האוכל שיש בבית והוא טמא,

זה פחות מקבצה.

אז הוא יכול לטמאות את האחרים ממה שיש בבית?

לא.

לקח את האוכל הזה, וזרק אותו,

וקלע יחד עם,

עם הכמות של האוכל שהיה פחות מקבצה.

נוצר שזה השלים את השיעור להיות קבצה.

עכשיו, בעצם זה,

שהיה פה הנחה של

הכזית אוכל שהוא זרק ברשות הערבים לרשות האחים, נוצר מצב שעכשיו יש כבר קבצה או חליל בבית הטמא,

והוא יכול כבר לטמאות את האחרים.

ממילא מה יעדי, מה יעדי של מה? של ההוצאה.

נסביר למה.

הוא מטמא?

לא מטמא.

זה פשוט שזה יטמא.

השאלה האם מתחייב על ההוצאה.

האם נאמר,

אפילו שהוא זרק רק כזי.

אבל יש מקום לבוא ולומר...

למה? הוא לא זרק את החלק השני, מה קפצים מה היה זרק?

בסדר, נכון. בואו נקשיב. אני זורק עכשיו שעון מרשות האחים לרשות האחים. על זה נאמר, סוף מעשה ומחשבה תחילה. שניים השתתכו.

נמתין, נמתין. אני עוד לא הגעתי.

השאלה שלך שייכת רק כשאני אגיע...

אני בינתיים עוד לא התחלתי את האות א', אז איך אתה כבר מקשה?

בואו נראה מה כתוב כאן.

מי מצטרף לעניין טומאה?

מי חייב נמי לעניין שבת?

האם נאמר מאחר ולגבי טומאה הזריקה הזו חשובה?

שערי על ידי הזריקה הזו אין להצטרף פה שיעור חשוב של קבצה לטמא אחרים?

ממילא זה נותן חשיבות

גם לזריקה הזו,

וממילא זה מוגדר כמלאכת מחשבת, אפילו שעצם מעשה הזריקה היה רק בקזית,

כי הרי כל המטרה שצריך גרוגרת, למה?

בגלל שצריך מלאכת מחשבת,

כן?

זריקה של פחות מגרוגרת, אין לזה חשיבות.

אבל כאן, מסיבה אחרת יש לזה חשיבות,

שהרי זה יצר מצב

שהפך להיות קבצה או חליל שיכול לטמא את אחרים.

או דילמה, או אולי כל עניין שבת,

כי גרוגרת בעינה.

אומר הרבה, יכול להיות שלא, זה לא עין.

משום שאתה צריך שמלאכת

המלאכה עצמה תהיה גרוגרת.

זה הדין, גרוגרת זה חלק מהמלאכה.

לא רק בשביל, שימו לב, לא רק בגלל שצריך חשיבות,

אלא, כך היא צורת המלאכה.

צורת המלאכה

זה אם הוא מוציא גרוגרת,

פחות מגרוגרת, אין פה מלאכה.

אם כן, מה אכפת לי?

זה יער אמינה הראשון,

אז אם אני אוציא קצת, קצת, קצת, קצת, קצת, זה יסתדר. לא.

כי אדם לא מוציא הוצאה שכזאת.

אבל זה בסוף אותו דבר, שנייה, פה זה משהו אחר. אותו מה שאני מייאר. פה זה משהו אחר.

כי הוא יצר מצב

שזה יכול לטמאות אוכלים.

כלומר, הוא נתן, הוא הפך פה את זה לשיעור חשוב.

הכזית עצמו הפך להיות שיעור חשוב.

אומנם לא לעניין שבת,

אבל לעניין טומאה.

מובן.

לכן יש מקום לבוא ולומר שפעולת הוצאה שכזו, תחייב אותו.

או שנאמר לא.

בשביל לחייב על מאכלים צריך גרוגרת.

מה פירוש?

מציאות של פחות מגרוגרת זה לא מעשה הוצאה או הכנסה.

באוכלים.

כן.

זה היה ספקו של רבא.

בואו נראה

מה רב נחמן עונה לו.

אמר לה תליטוה.

אנחנו מתחברים עכשיו

עם הדור של רבא ורב נחמן.

זה לפני אלפי שנים.

כן?

אנחנו עכשיו נמצאים באותו בית מדרש יחד עם רב אברהם נחמן.

כן? אתם מבינים?

אם רב אברהם נחמן,

כן? אתם חושבים שהם היו אז.

דבריהם הן הן זיכרונם.

כמה זמן הם היו? בדיוק. חז״ל אומרים כל האומר דבר שמועה מפיו.

כלומר, אדם שאומרים דבר שמועה ממה שהוא אמר,

שפתותיו תובבות בקבר.

למה אתה אוכל את רב רבי שמואל?

לא יודע.

אבל רבי שמואל היה בדור ראשון של האמוראים.

והם היו יותר מאוחרים.

הם מוגדרים כבתראי. רב הבתראי היה אחריו גם כן.

אמוראים כאילו?

לא, מה פתאום. הם היו אמוראים.

אבל בדורות יותר מאוחרים.

להגיד לך את ה...

אני לא יודע.

אינני זוכר.

צריך לראות בסדר הדורות,

מסתמן תוכל למצוא שם תשובה מתי נולד זה, מתי יהיה. היו שני רבאים?

היו כמה רבאים, בטח.

אבל מתי הם רבאים זה רבאים?

רבא הרגיל

זה מה שאנחנו רואים כאן, זה היה בר פלוגתא של אביי.

יש רבא ברבות, רב יוסף בר חמא,

יש רבא ברבות,

לא, זה רבא בר אבונא.

היי, אנחנו מדברים באלף בסוף.

יש כמה, אני לא זוכר כזאת מודע.

כמו מאחר ולגבי דין יוצא,

השיעור הוא כזית,

זה עניין שבת נבי וכזית.

אז יהיה חייב גם לגבי הוצאה בשבת וכזית.

למה אמר לנו אבא שאול ששיעור הוצאה של שתי הלחם או לחם הפנים זה כגרוגרת?

השאלה מובנת.

שוב, אני חוזר.

אבא שאול אמר שאם אדם הוציא את שתי הלחם,

שזה בא, מביאים את זה בחג השבועות,

או לחם הפנים, שזה מדי שבת בשבת,

שם אם הוא הוציא את זה מבית המקדש,

אם הוא הוציא את זה מבית המקדש לרשות הרבים,

יהיה חייב

בשיעור גרוגרת.

פחות מגרוגרת אינו חייב.

ועל זה שואל רב נחמן,

אם ההבנה נכונה, מה שאמרת,

שאם מוצאים שזה חסום לעניין אחד,

זה יחייב אותו גם לגבי הוצאה,

אם כן, צריך לראות שגם פה יתחייב אפילו בשיעור של כזית,

שאר לגבי פסול יוצא חייב אפילו בכזית,

אז גם לגבי הוצאה יתחייב אפילו בשיעור של כזית. אלה ודאי רואים

שלא אומרים כך, אלא כל שיעורי ההוצאה באוכלים זה גרוגרת ולא פחות.

לא משנה שלגבי דילים אחרים,

השיעורים הם אחרים.

אבל לא אמרנו בהתחלה שפחות מגרוגרת ואמרנו בגזיין.

אמרנו שזה פחות מגרוגרת.

אמרנו ש...

בגמרא כתוב, זה לא אני.

דף צדיק א' עמוד א' ראית את זה.

זה גרוגרת, זה לא גרוגרת.

אמרתי שיש מצב של פחות מגרוגרת,

אבל צריך שיהיה מינימום כזית.

מינימום כזית.

נכון.

נו, אז מה אתה רוצה?

למה אתה יכול לקרוא לזה שיעור כזית?

גרוגרת הוא שיעור יותר גדול מכזית.

נכון, אבל אם אתה אומר שהשיעור מוצא הוא,

היא מדרוגרת.

נכון.

פירושו, פירושו.

בפועל הכוונה פחות מדרוגרת, לא!

לא זה אמרתי.

צריך גרוגרת בשביל הוצאה.

אמרת מי כתבי עיתונאי?

אוי.

זה דיברנו על דבר מסוים.

מצאנו במשנה כלשהו, שיש דברים כלשהו.

הגמרא לאהל דיברה על אדם שמצניע לזרע לדוגמה ולרפואה,

אז חייב אפילו בכלשהו.

אז הגמרא באה ואומרת, מה זה כלשהו?

היה מקום לחשוב כלשהו, הכוונה לא צריך גרוגרת,

אבל צריך כזית.

לכן, באה הגמרא לשלול את זה ולומר, לא, שזה כלשהו ממש.

אפילו כזית לא צריך.

אם הבנת מה שאמרתי, אין מקום למה שאתה שואל עכשיו.

עוד פעם אני חוזר.

שם דנים לגבי מה הביאור במשנה שאמרה, מצניע לזרע לדוגמה ולרפואה והוציאו,

חייב אפילו בכלשהו.

מה פירוש המילה כלשהו?

אורנה גינה פחות מגרוגרת. זה. זה אורנה גינה פחות מגרוגרת.

המשנה הזאת היא בידי אפתריק נכין. לא דיברו על זה. דיברנו על המשנה בתחילת הפרק שלנו.

כן. אבל, אבל, בתחילת הפרק.

מה זה אורנה גינה פחות מגרוגרת? אמרנו, הפשט הוא כזית.

עכשיו אמרנו, פשט הוא כזית, נכון? שמה?

זה אורנה גינה פחות מגרוגרת.

אז שאלנו למה צריך להגיד פחות מגרוגרת?

איפה זה כתוב פחות מגרוגרת? לא הבנתי.

תעודת תהליך. עמוד א', תחיל למטה, שבוע האחרונה. נו, ומה כתוב שם?

זרוע נגינה פחות מגרוגרת, נכון?

אבל שעתוק הזית, נכון? ככה, ככה, ככה, כן,

נכון, כתוב פחות מגרוגרת, אז אתה חייב,

זה לפי,

עוד פעם, עוד פעם, זה שם מדובר שזה, הוא מוציא את זה לצורך זריחה.

אנחנו מדברים אוכל שמוציאים את זה לצורך אכילה.

אדם שלוקח דבר שראוי לאכילה ומתכוון לאכול את זה, הוא לא מתכוון לזרוע.

מה השיעור לחייב אותו? גרוגרת.

הבנת?

אה,

עכשיו, לאחר שאנחנו יודעים את זה,

האם יש מקום לחייב

בסיטואציות מסוימות,

אפילו בפחות מקרוגרת?

רבא הסתפק,

אולי הוא מצא איזושהי סיטואציה שאולי

היא שייכה לחייבו אפילו, פחות מגרוגרת.

איך? מה הציור?

הוא לקח כזית תרומה

וזרק את זה,

ובא איתה מר.

אז הוא עשה פה איסור הוצאה, הכנסה ברשות הרבים לרשות היחיד.

אבל הכזית הזה הצטרף עם

שיעור של אוכלים שהיה פחות מקבצה.

מה אז הוא יצר מצב?

שעכשיו בתוך הבית יש קבצה אוכלים ויכול לטמות אחרים.

האם נאמר, מאחר ויש פה חשיבות

בעניין הזה של הכזית, שזה השלים את מה שהיה בבית,

ומכוח זריקה זו כבר יוכל האוכל שבבית לטמות אחרים?

לא, אבל כשזה השלים יש ל... בדיוק. אז האם הוא יחייב אותו או שנאמר שלא?

הוא לא התכוון לזרוק את הכול, רק את החלק הזה. כזית, נכון.

האם מתחייב על זה או לא?

מובן, האם לומר, מאחר שיש פה חשיבות כלשהי בזריקה הזו שערק על ידי זריקתו,

נוצר מצב שיש קבצה אוכלית כבר בבית,

מה, קבצה יכולה לטמאות אחרים גם כן?

או שלא אמר לא,

או שלא אמר לא, תמיד בהוצאה או הכנסה חייב שיעור גוגרת.

אבל עבדנו לעניין זרעים ששם מדובר לפי החשיבות של הדבר, אמרנו, דבר שמצמיעו,

דבר שמצמיעו,

ואפילו שהוא לא קשה הוא, אבל עדיף, מה זה שייך פה, איפה אתה רואה החשיבות של הדבר פה?

זה לא דבר שמצמיעו, זה לא דבר שמצמיעו אותו. כשהחשיבות, אפילו שאין חשיבות, כשהחשיבות באה מצד המין, מצד הדבר,

אם למשל פועל המצרי, שני גרגירים,

קישואין,

יש כאלה, חמש גרגירים.

נכון, אבל, אבל חיתים, חיתים שכוונתו לאכול אותם,

השיעור שבהם זה גרוגרת, לא פחות.

נכון?

אם אתה מצמיע אותו, אם אתה מצמיע אותו, אבל הוא כל זה רק, אז מתחייב המצמיע, מתחייב.

המצמיע, נכון, למה המצמיע, אבל פה לא מדובר באדם שהצניע,

הוא לקח פשוט, כי זית חיתה.

אבל מה רואים מפה? שאם אני מצמיע דבר,

אז אני מתחייב פחות מקשור,

זאת אומרת,

שהחיובי תורה זה לא על השיעור עצמו, כי הוא גילה בדעתו,

אלא החשיבות של התורה. כי הוא גילה בדעתו, גילה בדעתו,

שאצלו יש לו חשיבות אפילו בשיעור פחות מגרוגרת. זאת אומרת, ששיעורי תורה לפי החשיבות, ולא לפי

האספקטיבי הזה. נכון מאוד, אבל, נכון מאוד. אבל אתה צריך לבדוק מה השיעור בשביל שזה יהיה חשיבות.

נו, תגיד לי אתה,

גרוגרת.

אבל אם רואים שיש חשיבות פחות מגרוגרת, לא הוא החשיב.

זה לא שהוא החשיב.

אלא נוצר מצב שהזריקה הזו הועילה לדבר אחר, להלכה אחרת.

האם זה שזה יצר מצב חדש,

שחשוב,

זה יהווה גם פעולת ההכנסה, יהווה כחשיבות פעולת הכנסה חשובה?

זה שתי ספקות, נכון? זה שתי ספקות, נכון? זה שתי ספקות. לא?

לא, אתה מתבלבל.

מתחילה יהיו לו שלוש ספקות לגבי המצב של טבחה, צמקה, צמקה וטבחה.

זה עניין אחד.

עכשיו רבא שואל את רב נחמן

שאלה חדשה.

כאשר בן אדם זורק רק כזית,

אבל הועיל מעשיו שהכזית הזו יצטרף למה שהיה בתוך הבית פחות מקבצ האוכלים,

וממילא מכוח זה כבר יוכל האוכלים שבבית לטמאות אחרים.

האם נחייב אותו על ההכנסה הזו?

כי סוף סוף זה הועילה פעולת הזריקה הזו.

פעולת ההכנסה הועילה לגבי זה שיוכל לטמאות אחרים.

מאחר ולגבי טומאה זה חשוב,

אז גם לגבי שבת ניתן לזה חשיבות.

או שנאמר, לא, אין להשליך מאחד לאחד.

אתה צריך להסתכל לגבי שבת עצמה.

שיעור של פחות מגרוגרת הוא לא שיעור חשוב,

אז די, לא יתחייב.

וזה אני אמרתי.

התירוץ שרבא אומר שלא יתחייב.

לא, זה רבא מסתפק, לא ש... כן, לפי ההסתפקות,

לפי אותו האוקימתא, שהוא חושב ש... לא אוקימתא, הצד שבספק, כן? הוא חושב שהוא לא יתחייב. למה הוא לא יתחייב?

כי כשהתורה נותנת שיעור ונותנת שיעור קבוע תמל. כי זה לגבי שבת. לגבי שבת. זה משהו אחר. אבל רואים מילמה מאחורה,

שהנה פה יש דברים שהשיעור,

אפילו פחות מהשיעור,

כשאני, חשוב לי הדבר, בגלל שהוא יחשיב את גוף הדבר.

האדם עצמו יחשיב את גוף הדבר.

אבל פה זה לא האדם עצמו,

אלא הדיל שמכוחו נגרם פה דיל חדש,

שנותן חשיבות לגבי דין טומאה,

זה מסתפקים אנו, שמא יחייבנו גם לעניין השבת.

בטח זה משנה.

כשהאדם עצמו מחשיב,

אז לגביו חשוב גם גלגלין אחד, הוא מוכן להוציא את זה בשביל זה.

אבל אם כלפי האדם זה לא חשוב,

זה שנוצר פה דין חדש, מה זה קשור לאדם?

אצל האדם עדיין אין חשיבות בהוצאה או הכנסה של פחות מגלוגרת.

זה חשוב כי תהיה אצלו, כי תהיה טומאה.

וזה הספק של אבא.

האם זה מספיק?

או שנאמר לא, צריך שיהיה חשיבות כלפי העניין השבת.

שיהיה חשוב אצל האדם.

מובן.

אלה הם שני הצדדים של הספק או של רבא,

ורב נחמן בא לפסוט את הספק

מכוח מה שמצאנו לדעת אבא שאול,

שסובר שאם אדם מוציא

שתי הלחם או לחם הפנים, ואגב זה דין של קודשי קודשים,

שצריך לאוכלם בתוך העזרה,

וגם רק הכוהנים אוכלים,

אלה,

אם הוציאה מרשות בית המקדש לרשות הרבים,

אז זה נקרא שרוצים לשותך על רשות הרבים.

מה השיעור של ההוצאה? גרוגרת, פחות מגרוגרת, לא התחייב.

ועל זה אומר הרב נחמן,

לפי הצד הראשון שלך,

שאם זה מועל לגבי טומאה, יועל גם לגבי שבת, אז גם פה היה ראוי לאבא ישראל לחייב

אפילו על פחות מגרוגרת.

שהרי לגבי דין יוצא,

מצאנו שהשיעור הוא אפילו כזית.

הרי אם הוא יוציא את זה, את אותה לרחם הפנים,

יוציא את זה החוצה,

מן העזרה יוציא את זה החוצה.

זה יהיה נפסל ביוצא, וממילא אדם יאכול כזית מזה יתחייב,

נכון?

יתחייב.

מלקות.

כאילו יחזיר את זה.

לא משנה, זה כבר נפסל.

כבר נפסל.

אז מאחר ולגבי יוצא,

לגבי דין יוצא, שיעור כזית, זה די בשיעור כזית,

אז היה ראוי לחייב גם לגבי שבת, כלומר ששיעור הוצאה

יהיה מרכזית.

למה אתה רואה? שלא אומרים,

לעניין יוצא,

סגי בכזית,

אז לעניין שבת נע מסגי בכזית. לא אומרים, אלא אתה מסתכל

על עניין ההוצאה לכשלעצמה,

לגבי איסור הוצאה שבשבת.

האיסור הוצאה שבשבת צריך מינימום גרוגרת.

אבל מה הצער?

הצער כדבר חשוב.

נכון, וזה לא חשוב.

ואדם, אדם,

אדם לא מוציא,

אדם לא מוציא את פחות מגרוגרת החוצה, זה לא חשוב בעיניו.

אם רואים שיש מציאות שפחות מגרוגרת החוצה. לגבי איזה עניין?

לגבי פסול יוצא.

זה לא לגבי שבת.

אבל לא משנה, זה חשיבות לאדם. זה לא משנה.

אתה אומר... הרי מה זה חשיבות? החשיבות זה העניין של מצניעות.

מה זה חשיבות? זה לא קשור לשבת לשבת. בשביל זה אני אומר שהחשיבות של שבת היא נמדדת באדם.

וזה פשוט,

שאם האדם עצמו הצמיע,

אז הוא גילה שאצלו זה חשוב,

ושווה לו להוציא אפילו בשיעור הקטן הזה.

וסתם בני אדם לא מוציאים, אלא אם כן משיעור גדול יותר.

כאן אנחנו דנים לגבי מצב אחר,

שאין פה הוכחה שאצל האדם זה חשוב,

אלא לגבי דינים מסוימים התורה נתנה שיעורים אחרים.

האם נאמר מאחר ולגבי דינים אחרים יש שיעור אחר,

זה יגרום גם לחייב

מדיני הוצאה בשבת או לא? אבל אם התורה נתנה לנדינים אחרים ושתי הלחם נתנה לנדינים אחרים, לגבי פסול יוצא.

בסדר, אז אוטומטית זה נהפך להיות חשוב אצל האדם, השיעורים האלה. לא, לא, מה הקשר? מה הקשר בין הדברים?

זה שהתורה אמרה כזית זה דין באיסורים.

באיסורים, איסורי האכילה זה בכזית.

אז אדם הפית על הדברים האלה.

מה?

אם התורה אומרת לו, תשמע, כזית הסביר בה קרלה קלטורסי,

אז הוא ישמור את זה שלא יוציאו,

הוא לא יישחק עם זה ככה.

אם התורה אומרת לו, תשמע, וכזית פה, פרחה מבוגרת, אם אתה מוציא את זה אחוז אתה מתחייב.

לא לגבי שבת, אתה לא שומע, זה לא... זה משנה, לגבי שבת זה העניין של מצמיאו.

מה זה חשיבות של האדם? זה לא שימוש... אבל זה כלפי ה... אם אתה מצמיא אותו, זה נקרא חשוב. נכון. לא רק אם אתה אוכל או שותה או זורע את זה. אתה צריך להצמיע... לא!

עכשיו הוספת משפט שהוא לא נכון. למה לא? אמרת, לא משנה מה הוא עושה עם זה.

זה לא נכון.

אם כוונתו לזריעה, השיעור הוא אחר.

כוונתו לאכילה, שיעור אחר.

מצמיח, זה כבר עניין אחר, זה עוד עניין.

אבל הכל נמדד... למה? כי בזריעה הוא מצמיע ככה.

אבל אכילה הוא מצמיע ככה. אבל פה זה השיעור נמדד לפי החשיבות שאצל האדם.

כי אדם באכילה,

הסטנדרט של בני אדם,

שיעור האכילה הוא גרוגרת.

הוא לא יוציא פחות מגרוגרת.

לגבי זריעה הוא מוציא גם פחות מגרוגרת.

נכון, אז לפי ה... לפי ה... לפי ה... אבל זה הכל אצל האדם.

אבל זה הכל כשאתה בא לאמוד את החשיבות על פי בן אדם. לפי האדם, נכון. מתי האדם שומע את זה? פה זה לא ככה. מתי האדם שומע את זה? אבל פה זה לא כך.

פה זה לא היה הוכחה מתוך מעשה האדם שיש לו חשיבות אבל פחות מגרוגרת. אבל מוכרע,

אבל מוכרח שעניין משמור את זה אם התורה אומרת לו, תשמע, בכזה היית, אם אתה רוצה, אתה מתחייב, אתה, אתה, אתה, לא נאמר כך, אתה טועה,

לא נאמר כך, אתה עכשיו אומר דברים שלא כתובים,

נאמר דבר כזה שאם בן אדם הוציא את כוחם הפנים החוצה,

אז נפסל ויוצא,

מכאן ואילך אם הוא יאכל, גם אם הוא יאכל רק את זית,

יתחייב כמו רוב איסורי האכילה, רוב איסורי האכילה.

פסול האכילה, שעורה וכזאת! אז לא הוא יעשה, הוא ישמור את זה, לא להוציא את זה החוצה! הוא יקפיד על זה, טוב טוב שלא יצא החוצה! נכון מאוד, ולכן מה זה קשור לפה? אז זה דבר ש... אבל זה לא קשור לשבת!

זה קשור לדיני קודשים! אבל אם... פסולי עושה את זה בדין בקודשים!

כן, אבל דין בקודשים! אבל אם בגלל הדין בקודשים הוא יצמיע את זה,

זה לגבי, אם הוא בגלל... לא יצניע, מה פתאום יצא? הוא לא צריך להצניע, אתה לא מבין. אם הוא יקפיד על זה, לשמור אותו, מה... שלא יהיה פסול יוצא, זה לא קשור! אבל אם הוא שומע... אבל השיעור, השיעור, אני מדבר מצד השיעור,

לא מצד פסול יוצא. אבל בגלל פסול יוצא הוא יצניע אותו... אז אפילו פחות... עוד פעם, עוד פעם, אתה לא מבין, פסול יוצא זה פסול אחר?

זה לא שייך לגבי החשיבות אצל האדם.

מסיבה אחרת הוא עכשיו לא יוציא,

כדי שלא ייפסק, כדי שהוא יוכל לאכול. אמרתי, אבל בגלל הפסול יוצא, החשיבות של האדם משתנת.

בגלל הפסול יוצא, אז גם הדבר הקטן... אבל אתה רואה בתוך הדברים כאן,

שכל מה שרצינו לחייב,

אם נחייב, זה רק בכזית, לא פחות בכזית.

אתה לא תאמר, הרי הוא מקפיד אפילו על כלשהו שלא יוצא,

אז תחייב אותו אפילו בכלשהו.

לא, זה לא עומד.

האומדן הזה הוא לא אומדן כלפי האדם.

כאן דנים לגבי הדינים.

האם נאמר, מאחר

והועיל מעשיו בהוצאה,

שיחול על זה דין יוצא,

דין יוצא, שזה דין בקודשים,

וזה שיעור אחר של לא גרוגרת אלא כזית,

אז גם לגבי דיני הוצאה בשבת יחול החיוב על פי שיעור כזית.

זו הייתה השאלה.

האם דין אחד ישפיע על הדין השני,

אבל אצל האדם פשוט הוא שפחות מגרוגרת לא חשוב.

לא משנה אם הוא מוציא קודשים,

לא מוציא קודשים,

אין קשר.

כלפי האדם, מאחר וזה אוכלים,

השיעור הוא קבוע,

כגרוגרת, לא פחות.

אלא מה? כי אנחנו דנים. האם הגישה של רבא,

כן, בצד אחד מצדדי הספק אצלו, הוא נכון או לא נכון?

האם נאמר שמאחר ולגבי דין מסוים אתה מוצא שהשיעור הוא שונה,

אז גם זה ישליך לנו גם לגבי דין ההוצאה בשבת.

אומר רב נחמן, מזה שאתה רואה שהבשל הוא עדיין עומד בדעתו שלוחם הפנים ושתהליך עם שיעור הוצאתו מגרוגרת,

ולא מחייבים אותם בכזית, גם שלגבי דין יוצא יחול האיסור אפילו בכזית, אם הוא יאכל מזה.

רואים שלא אומרים שהחשיבות נמדדת מכוח דין אחד,

נכיל פה גם לגבי הוצאה שיעור נמוך יותר מגרוגרת. לא.

נשאר באופן קבוע שיעור של גרוגרת.

כך, הרב נחמן רוצה לפשוט את הספק,

ועל זה באה הגמרא ודוחה

ואומרת שזה לא נכון הראייה של רב נחמן.

הא כי האשתא וכי הדוגמה שממנה אתה מביא

היא דומה למקרה שאנו מדברים?

חתם

מדי אבקה חוץ לחומת העזרה איפסילי ביוצאיה,

השבת לא מחייב.

אדם אפיק לרשות הרבים.

לגבי קודשים שהוציא אותם,

לא צריך שיוציא את זה לרשות הרבים בשביל שייפסל ביוצאיה,

אלא עצם הדבר שהוא הוציא זה מן העזרה,

מן העזרה,

הוא כבר נפסל ביוצא,

הגם שזה עוד לא יגיע לרשות הרבים.

לעומת זאת, לגבי ההוצאה בשבת צריך שיגיע לרשות הרבים.

אז פסול יוצא זה משהו שונה מההוצאה.

יוצא, נמדד, בעצם יציאתו מן העזרה, הגם שלא יגיע לרשות הרבים.

ואילו בהוצאה זה רק אם יוציא את זה לרשות הרבים.

ישנו איזשהו גבול

שאמרה תורה שלא להוציא את זה מחוץ לגבול ההוא.

כן, אבל בין העזרה לרשות היחיד?

זה בוודאי, כל בית המקדש של רשות היחיד, מה הקשר?

רגע, אבל כשהוא הוציא מחוץ לאזרה, אז לא הדרגה לרשות היחיד?

כן.

זה מקשיב להיות בחוץ של רבים. ודאי, אבל פסול יוצא כבר חלקה.

זה לגבי העניין ההוא של שתי הלוחים ולוחים הפנים.

אין בכלל קשר בין פסול יוצא לבין שבת, לא רק בשיעורים,

אלא גם במציאות הדבר,

במציאות האיסור.

איסור יוצא נמדד במה שהוציא מן העזרה, גם שלא הגיעה לרשות הרבים,

ואילו איסור הוצאה בשבת זה רק אם יניח ברשות הרבים.

לכן שיעוריהם שונים.

אבל כאן לגבי אזורי כזית תרומה

לבית בשבת,

שבת וטומאה בדא דא דקהתיה.

הלוא כאן נוצר מצב

שגם דיני שבת

וגם דין הטומאה חל באותו זמן.

שהרי בשעה שהונח בבית,

וזה יצטרף יחד עם הפחות מקבצה שהיה בבית,

נוצר מצב

שניתן פה כוח גם לגבי טומאה,

שמקל ואילך יוכל לטמאות אחרים,

וגם לגבי שבת, שערי שבת נמדד במה שהונח ברשות היחיד.

מה זה איסור שבת?

שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, זה איסור החלצה.

הכנסה והוצאה זה אותו איסור.

כן?

כשהוא מוציא ברשות לרשות.

וזה היה ממש באותו זמן, באותו זמן שהוא זרק.

וזה נח

בבית

בצירוף בסמוך לפחות מקבצה אוכלים הטמאים שהיו שם בבית,

חל גם שיעור של טומאה

וגם שבת.

כן, בהחלט, יש מקום להסתפק.

מה? אני מצטרף גם את מה שאמרתי מקודם.

לא צריך לתרץ תירוץ חדש, מה שאמרתי לך,

זה האמת והנכון.

שאתה באת והשלכת ממה שמצאנו אצל האדם חשיבות,

גם לגבי דינים מסוימים יש לזה חשיבות.

אין קשר.

אין קשר. צריך לדעת שרבא מסתפק, האם מאחר ולגבי

דין אחד מצאנו חשיבות בשיעור נמוך בגלוגרת,

ומילא גם לגבי הדין השני או לא.

רק מה? הרב נחמר חשב שזה כל השאלה.

האם דין אחד ישליך על הדין השני

לגרום שישתנה השיעור או לא?

באה עכברה ואמרה, לא זו השאלה.

השאלה הייתה אם באותו פעולה של ההנחה נוצרו שני מצבים.

גם פעולת ההכנסה נגמרה כאן, וגם

יש פה שיעור לגבי טומאה.

מאחר וזה חל באותו זמן, פה יש מקום לומר

שהשיעור יתבטא בכזית,

כי הרי על ידי הכזית נוצר פה חשיבות של קבץ האוכלים לטמא את האחרים.

לא, זו יותר גדולה,

לא בגלל יותר גדולה.

בגלל שהכזית הזו השלים ושינה פה את הסטטוס של האוכלים שהיו בבית.

עד עכשיו האוכלים שהיו בבית הם רק טמאים ולא יכולים לטמאות אחרים,

או עכשיו מכוח הכזית שהוא זרק

נוצר מצב חדש לאוכלים הללו,

נכון? שיהיה חולים לטמאות אחרים.

מה ההבדל בין זה לבין אם הוא היה מוציא טיפין, טיפין, טיפין, טיפין? אם הוא היה מוציא טיפין, טיפין, טיפין, טיפין, אתה אומר לי הוא לא מתחייב.

זה פשוט.

פה, לכאורה, זה גם כן טיפין, טיפין, טיפין. איפה טיפין? אם הוא היה מוציא את הכזית... איפה אתה רואה טיפין, טיפין?

אין בזה שיעור במה שהוא מוציא, החוצה?

האשור מצטרף רק במה שהוא, רק במה שהוא מתחיל. אבל זה שונה, פה בגלל שזה יצטרף.

הזריקה הזו הייתה חשובה כי זה יצר מצב חדש של טומאה.

אתה מבין? יצר מצב חדש של טומאה, זה כזית.

לא הסתפקו על פחות מכזית פה, אתה יודע מה?

בואו נשאל אותך ככה.

מה היה הדין אם היה פחות מקבצה במשהו,

והוא זרק משהו של טומאה לבית טמא? למה לא הסתפק בזה?

למה היה פשוט לא?

שמשהו הוא לא כלום.

אבל הוא משלים את הכזיים. יפה, בכל זאת היה פשוט לא,

שחייב שיעור.

השאלה האם שיעור של גלוגרת כמו כל שהרוצה.

אבל החשיבות זה חשיבות, זה החשיבות.

אם החשיבות, אם הגוף של החשיבות, אז בשביל זה אני אומר עוד פעם.

אם הגוף של החשיבות, מה אכפת לי? אבל בשביל זה אמרתי,

כאן זה לא האדם יוצר את החשיבות,

כאן זה הדין.

ובדיל פשוט,

ובדיל פשוט שלא, אין פחות מכזית.

הדין הזה של טומאה לאחרים,

או אוכל שאוכל דבר איסור,

יש פה שיעור, השיעור שהוא

אחרי גרוגרת, כלומר יותר למטה, זה כזית.

יותר למטה זה כבר לא כלום, זה לא נקשור.

דין של שיעור המינימלי זה כזית.

משהו זה לא דין שיעור.

אתה צריך להבין. הוא מסתפק רק בין כזית וכרוגרת. אתה צריך להבין. הוא מסתפק רק בין כזית וכרוגרת. כל הספקות שלו זה בין כזית וכרוגרת. בדיוק.

זה מה שאמרתי.

והתשובה, כי זית זה דין שיעור.

משהו זה לא נובע מכוח הלכות שיעורים.

אלא כאילו, בדינים מסוימים שנאמר בהן כל שיעור,

כאילו באה הלכה ואמרה שפה לא נאמר הלכות שיעורים.

לא צריך שיעורים.

מה שאתה אומר למעלה שתי גרגירים זה פחות מכזית כל הדברים האלה זה פחות מכזית אתה קורא לזה שיעור כל הדברים האלה של שכייה אני מדבר על אופן שזה לאכילה עוד פעם אבל לא משנה אבל זה שיעור אתה אומר קדאי זה מימין הוא שיעור אבל אני מסכים איתך אתה מדבר באופן של דברים מסוימים שמבחינת המין חשוב בעיניו גם שתי גרגירים שלוש גרגירים אבל אני מדבר אני מדבר על אוכל

אני מדבר על אוכל ש...

החשיבות שלו או בכזית או בגרוגרת.

לגבי שבת חדשו גרוגרת,

ולגבי שאר אישורים מצאנו כזית.

אז פה השאלה האם נוצר מצב שיש חשיבות לכזית

לגבי דינים מסוימים, אז זה יועל גם לגבי ההוצאה או לא?

פחות זה לא יהיה כלום אם זה פחות מכזית.

מה אכפת אם דינים אחרים? טוב,

לך עוד?

אנחנו נראה.

בשביל זה הוא מסתפק.

בשביל זה הוא מסתפק, מאחר והפעולה הזו של הזריקה הועילה

שיהיה פה חשיבות

במה שנוצר פה שיעור לטומאה.

אז אמרתי לפי היעדר, גם הוא פחות מגבל.

זה לא קשור לדינים של הקדינים של הקדינים של הקדינים של הקדינים אחרים לגמרי. אם אתם מסתכלים לי על החשיבות,

תסתכל לי בכל שהוא גם בכל שהוא.

נו, מה אני אגיד לך? אני מוצא ברוך השם

שבראשונים כתוב מפורשות תוספות,

ברן,

ברשב״א,

כל אלה אומרים בצורה ברורה, רק מכזית.

רבא יסתפר לך רק על כזית, לא על פחות מכזית.

ברוך שכיוונו, זה פשוט, אז הסברה נוטלת ככה.

נראה ברש״י.

אי לעניין טומאה,

דמיבאי עליך, אם נטמא לטמא טומאה תאכלין או לאו,

קבצה בעינה.

כלומר, בהתחלה הגמרא לא הבינה מה ספיקו של רבא.

אם לגבי העניין של טומאה,

האם היא טמא טומאה תאכלין או לא,

הרי פשוט שצריך לקבצה,

לא על כזית.

והגמרא עונה שהשאלה היא

באופן שיש כבר פחות מקבצה או חלין בבית, ועל ידי זריקתו

את הכזית תרומה מרשות הרבים לרשות היחיד,

נצטרף פה הכזית שזרק

לפחות מקבצה שהיה בבית, וממילא כבר יאכל לטמאות אחרים.

והי משלימו, אומר רש״י, שנחה עצמו וישלימו,

ועל ידי הנחה זו נטמאו.

מהי?

מהי הדין?

מדחש שילח זריקה לעיני חשיב נמי לעניין שבת כאילו הוא כגרוגרת ומחייב

או לא?

שיעורן כגרוגרת. כך אמר אבא שאול לגבי

שתהל הלחם ולחם הפנים, היא מוציאה לרשות הרבים בשבת.

ואמי?

למה בכזית מחייב?

למה באמת רק כגרוגרת? שהתחייב אפילו בכזית?

מה פתאום?

דחשיב ההוצאה לעניין לפסול ביוצא.

הרי לגבי פסול יוצא,

מועיל

אפילו להתחייב בכזית.

הרי אם הוא הוציא את זה לרשות הרבים,

גם חוץ ממה שהוא עבר על איסור הוצאה בשבת,

הוא גם גרם לפסול יוצא,

שמכאן ואילך מי שיאכל להתחייב בכזית דיאכלה, הוא עובר בלעם.

זה כל שבגודש פסול, בא הכתוב ליתן,

לא תעשה על אכילתו.

כלומר, כל דבר שהוא פסול בקודשים,

יש איסור לא תעשה.

אז אם זה לא תעשה, הוא צריך ללקוט על זה.

והאכילה בכזית, סתם אכילה,

זה לא פחות מכזית.

אם כן, אז כמו שבכזית זה יהיה לעניין הוצאה,

אז גם לעניין הוצאה בשבת.

ועל זה אמרה הגמרא שזה לא נכון,

כי פסול יוצא חל אפילו קודם, שיגיע לרשות הרבים,

ואילו דין ההוצאה זה רק אם יניח ברשות הרבים.

אז שאין ככה, אנחנו מסתפקים

במצב שהכזית תרומה שהוא זרק השלים את הפחות מקבציה שהיה בבית,

וזה חל בו זמנית.

שיעור ממלכת ההכנסה עם השיעור לטומאה שנהיה שם,

ואז אולי אחד יגרום להשליך על השני.

כן.

חוץ לחומת העזרה, נמשיך ברש״י,

להיקף החיל שלפני עזרת נשים,

או לעזרת נשים שהיא בחיל.

כלומר, הדין יוצא מיד כשהוא יוצא מחומת העזרה.

רש״י אומר, או ישנו מקום שנקרא החיל,

שזה קודם עזרת נשים,

כן?

או לעזרת נשים שהיא בחיל.

כלומר, או בשביל שיהיה אבסורד יוצא,

שצריך שיגע לעזרת נשים.

בָּדָא דָּדֶקָא אַתְיָא דָּעַא דְּעַתְנָא וְלְצַרֶבָא לְמַשָׁעַר לא עֲבֶה בִשְיּוּר.

כלומר,

העניין כאן הוא שונה,

כי בשעת ההנחה כבר נוצר פה מצב שיוכל מה שיש בבית לטבעות אחרים גם כן, לכן יש מקום להסתפק גם לגבי הוצאה.

אין לנו ידיעה גם בספק הזה של רבא.

אומנם רב נחמן ניסה ליישב את השאלה,

אבל הגמרא לא הביאה תשובה בעניין הזה של רבא.

מעניין לדעת אם

יש הלכה ברורה בעניין הזה בספק הזה של רבא.

זהו אז בזה אנחנו סיימנו.

מחר, בעזרת השם, נמשיך הלאה.

זרק הזית אוכלין לביתה. נו, מה קורה שם?

זרק הזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל קבצה.

הרי זה ספק אם להתחייב על כזית מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה

או לא נתחייב.

ספק.