הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת דף צ,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכלל.

מסכת שבת, דף צ״ק עמוד ב',

תחילת פרק עשירי, פרק המצניע,

במשנה שהיא קרובה לסוף העמוד.

המצניע לזרע ולדוגמה ולרפואה,

והוציאו בשבת

חייב בכלשהו,

וכל אדם אין חייב עליו

אלא כשיעורו.

הזכרנו בפרקים הקודמים

שיעורים שונים בכל מיני דברים שהאדם מוציא

ברשות היחיד, ברשות הרבים.

הבאנו שישנם דברים שהוא מתחייב על הוצאתם

אפילו בכלשהו.

אומנם יש דברים שיש לזה שיעור מסוים.

לעומת זאת,

יש דברים שמתחייבים אפילו בכלשהו.

אז לאחר שנתבהר בפרקים הקודמים שאדם

מתחייב חטאת רק אם הוא הוציא דבר בשיעור מסוים,

וכל דבר ודבר לפי השיעור שבו,

כי רק בשיעור הזה יש חשיבות למלאכת ההוצאה.

באה המשנה כאן ומביאה אופן

שזה שהוציא יתחייב בכלשהו הגם שאדם אחר שלא הוא שהוציא

לא יהיה אצלו חשוב הדבר אלא בשיעור היותר גדול.

המשנה אומרת כך, אדם שהצניע דבר

לצורך זריעה.

ולדוגמה,

או שהצניע את זה בשביל להראות לאחרים,

או שהצניע את זה לרפואה,

והוציאו בשבת חייב בכלשהו.

אנחנו שמים לב כאן לנקודה אחת שמדובר פה באדם

שהוכיח על ידי מעשה ההצנעה שלו שחשוב בעיניו אפילו שיעור כלשהו.

אז מאחר שהוא גילה בדעתו

על ידי מעשה ההצנעה,

שחשוב בעיניו אפילו כלשהו,

לכן כלפי המצניע, אם יוציא אותו, אותו מצניע יתחייב אפילו בשיעור של כלשהו.

נגיד, זה המצניע היחיד, בדיוק כך.

אבל אדם אחר שלא הוא שהצניע,

לא יהיה חייב עליו, אלא אם כן יש בו את השיעור הראוי.

נביא לדוגמה.

הבאנו במשנה הקודמת

מהו שיעור ההוצאה לחייב

בזרע קישואין או דלעין או פועל המצרי.

אמרה המשנה הקודמת שהשיעור הוא שני גרגירים לכל הפחות.

זרע קישואין שניים,

זרע דלעין שניים,

זרע פועל המצרי שניים.

שני גרגירים זה מחייב בהוצאה.

גרגיר אחד לא מחייב בהוצאה.

באה המשנה כאן ואמרה, אבל מה יהיה הדין?

אם אדם הצניע גרגיר אחד, שמר אותו בבגירה,

בשביל שיוכל להשתמש בו לאחר מכן.

למה? בשביל לזרוע אותו.

מאחר שהוא שמר את הדבר לצורך זריעה, או לדוגמה, או לרפואה,

הוכיח בעצם מעשה ההצנעה הזה, שחשוב בעיניו,

גם גרגיר אחד,

ומשום כך, אם הוא יוציא אותו ברשות היחד לרשות הרבים בשבת,

יתחייב.

אך גם שלגבי אדם אחר שהוציא את הזרע הזה, הגרגיר הזה,

לא יתחייב, אלא אם כן הוציא שניים.

כי סתם בן אדם לא הוכיח במעשיו שחשוב בעיניו גרגיר אחד.

זה גוף הבא במשנה לומר שישנה דעה

שהמשנה בעד אומרת

שכל מה שנזכר שם שיעור

זה רק כלפי אדם שלא גילה בדעתו שחשוב בעיניו גם גרגיר אחד.

אבל אם זה האדם בעצמו הוכיח על ידי מעשיו שחשוב בעיניו גם גרגיר אחד,

אה פשוט מאוד.

ברור.

הנקודה היא פשוטה.

מה נחשב בעיני האדם

כדי שיתחייב?

כמו שאמרנו, כל המלאכות בשבת צריכות להיות מוגדרות כמלאכת מחשבת.

מה פירוש?

אחד מהפירושים של מלאכת מחשבת שתהיה מלאכה חשובה,

שיהיה לה חשיבות.

העומדן

וההבנה של חז״ל

מה נקרא חשוב בעיני האדם

זה שני גרגירים,

בדוגמה הזאת.

כן.

שני גרגירים זה חשוב בעיני האדם.

זה נקרא לפי הבן אדם, זאת אומרת, זה יכול להיות...

אז פה מדברים על אדם סטנדרטי.

שנייה, כשילד מתייער,

גרגיר אחד שיכול לעשות קישור עכשיו הוא יתלהלם את זה.

אבל סתם נאום על בני אדם,

אף אחד לא יתלהלם את זה. לא, אז בשביל זה יש לנו את הכלל.

כל שיעורי חכמים כן הוא. כלומר, כשנתנו שיעור,

כבר לא הבדילו,

אם אין גילוי מפורש בדברי חז״ל שיש הבדל בין אדם לאדם,

אז זה סטנדרטי לכל אדם. אבל עכשיו אתה אומר שבן אדם יכול... רק פה,

בדוגמה כזו שהוא הצניע,

ואז הוכיח בעצם מעשיו שחשוב בעיניו גם גרגיר כלשהו.

אם הוא הצניע, כמו שאמרנו שהוא רוצה לזרוע אותו. אם זה לזרוע זה בסדר, אבל אם הוא רוצה להראות דוגמה לבן אדם,

אז הגרגיר עצמו, אין לו הערך בשבילו, הוא לא רוצה להראות אותו. אותו דבר. אבל לעצם הגרעין עצמו אין לו חשיבות. לא, אותו דבר. כי עצם הדבר שהוא שומר גרגיר,

הלו, למה זה לא חשוב באופן נורמלי פחות משניים?

כי אם זה גרגל אחד, אז אנשים משליכים את זה להשפעה.

אבל אם הוא שומר גם את זה,

פרוסו של דבר שעצם זה שהוא לא משליכים להשפעה ושומר את זה לצורך מסוים,

זה מוות, אבל חשוב, חשיבות כלשהי.

זהו, שאני בא להסביר משהו אחר.

אם הוא בא לסרוע, אני מבין.

אם הוא בא להראות דוגמה למישהו...

לא, לא צריך שהוא יראה דוגמה בשבת.

עצם הדבר שהוא הצניע את זה, לצורך דוגמא,

גם אם זה בחול, זה לא משנה.

אם הוא הצניע, כלומר, הוא גילה במעשיו...

הוא גילה במעשיו שזה חשוב לעניין דוגמה, לא לעניין זה. מה זה משנה?

אחרי שהוא יראה לו הוא יזרוק את זה. הוא כבר לא משליך את זה להשפעה.

אחרי שהוא יראה לו. עוד פעם.

אבל עכשיו, במצב הזה, חשוב בעיניו לשמור אותו? כן. אז מאחר שיש עדיין חשיבות בעיני האדם הזה,

אז הוא התחייב אפילו בשיעור כזה

של גרגיר אחד.

אבל הנה חינם, אם למשל הגיע המצב

שאדם במצב שלו כבר משליך לאשפה, וגם הוא משליך לאשפה, זה כמו מי שקובעים לפי הרוב,

אם מי שקובעים לפי הרוב, אז רק שני דברים גרים. נכון, זה גם לפעמים שאני אומר, שאם יווצר מצב, כמו שאמרת,

הוא כבר עשה את השימוש שלו באות הגרגיר,

ומכאן ואילך הוא כבר משליך את זה לאשפה.

אלא לא התמזל מזלו, לא היה לו פח אשפה בסמוך,

אז הוא השאיר אותו שם, אבל מצדו הוא כבר אין לו חשיבות.

במצב הזה ינחה לנו, כי זה יהיה כמו כל אדם,

הוא לא יתחייב בגרגיר אחר.

אתה מבין מה שאני אומר?

אם... לאותו גרגיר, ברור. כל הגרגיר שאירו אחר כך. לא, לא, לא, לא, לא. מדובר פה על הגרגיר הזה, שהוא ש... בטח. זה לא ברגיר הזה. לא.

אדם שמצניע דבר מסוים,

והוציאו את אותו דבר שהוא הצניע,

מאחר והוא שמר את זה לצורך מסוים,

גם אם זה פחות חשוב כלפי שאר בני האדם, אבל אצלו יש לו חשיבות בזה.

חשוב בעיניו הדבר הזה. לכן התחייב

אפילו בכלשהו. אז גם עבור, אם היו לו שתי גרגירים והוא זרק אותם לפח,

ודפח שהוא זרק אותם אחר כך בשבת והוציא את הזה ולחוצה,

והיו שם שני גרגירים בפח, זה כבר יש, יש מקום,

אז בשביל זה אני אמרתי.

במשנה אין תזכורת

לומר מה שאתה אומר,

שייתכן שיהיו בני אדם כאלה שהם יהיו שונים.

אמרו כלל.

הכלל הוא אדם שמוציא שני גרגירים של קישויים, חייב.

למה?

כי על הסטנדרט חשוב בעיני אדם

שני גרגירים. אבל אם הוא גילה מילדה...

בשביל זה אמרתי שאין דזכורת לומר שאם הוא, היה לו גילוי הפוך שהוא ישליך את זה להשפעה.

אם הוא כבר השליך להשפעה בפועל, ייתכן שאתה תהיה צודק.

אבל אם הוא לא עשה כך,

אז ממילא ייתכן שעצם הדבר שיכול עוד להשתמש בו,

וסתם בן אדם, זה חשוב בעיניו שאול כזה,

אז הוא התחייב.

בקיצור, אני לא יכול לבוא לחדש דבר שלא כתוב.

כתוב זה רק קישוי לשניים. די, נגמר.

לא כתבו, תשמע, אם הבן אדם הזה ספציפית זה חשוב בעיניו, לא חשוב.

לא הלכו ועמדו כלפי כל אדם ואדם מה חשוב בעיניו.

כי אם ככה אתה תבוא ותגיד,

מה יהיה אדם כזה שהוא לא חקלאי,

הוא לא עובד בשדה,

או אדם שהוא מיליארדר.

האם תגיד, המיליארדר הזה,

אצלו לא חשוב לא שניים ולא ארבע ולא שמונה.

בכל אופן, אבל לא מודדים את זה לפי כל אדם ואדם,

אלא נתנו חכמים את זה.

איזשהו שיעור שהוא אמור להיות לכלל בני האדם.

אלא מה? המשנה בעצמה מדגישה שאם זה האדם עצמו שהצליח,

פה כלפיו אני מחמיר יותר כי הוא גילה בדעתו שגם שיעור זה חשוב בעיניו, גם גרגיר אחד.

אבל להפך, לכולה, אני לא רואה את זה פה.

הבנת?

הלאה.

חזר והכניסו, והכניסו,

אינו חייב.

אלא כשיעורו.

זה מה שהזכרנו קודם.

מה יהיה הדיל אם הוא הוציא אותו לזרועה, נאמר,

וחזר בו?

בסוף הוא החליט

שלא להשתמש בו לזרועה.

והוא הכניס אותו מרשות הרבים לרשות היחיד.

האם יהיה חייב או לא יהיה חייב?

התשובה היא פה הוא כבר לא יהיה חייב.

למה?

כי מאחר והוא גילה בדעתו שכבר אין לו צורך לזרוע אותו,

ואין לו כוונה יותר לזרוע אותו,

ממילא הוא לא התחייב.

בהתחלה, כשהוא, אתה לא שומע, בהתחלה הוא הוציא אותו עם כוונה כזו אישית להשתמש בו לצורך זיעה.

הוא שמר?

לא, לאו דווקא.

אבל הוא שמר אותו על כל פנים לצורך זיעה.

אבל אחר כך הוא נמלח, התחרט ואמר לו.

לא,

לא צריך.

במצב הזה, איפה זה שם?

גם אם הוא לא השאיר שם.

הוא לא חייב להשליך את זה מיידי.

אלא עצם הדבר שבמחשבתו כבר אין לו חשיבות לדבר,

ממילא הוא חזר להיות כמו שאר בני האדם.

אם החשיבות הוא יוכל להיות מוקצה.

מה?

אם כבר יש לו בעיה,

טוב, אנחנו מדברים לגבי חיובי חתרות, לא לגבי מוקצה.

עניין זה רבנן, זה עוד עניין.

כאן מדברים לגבי אם הוא עשה פה איסור דאורייתא במה שהוא הכניס.

התשובה היא,

מאחר שהוא נמלח בו,

הוא כבר לא מתכוון לשמור את זה לצורך זריעה.

לא יהיה חייב,

אפילו שלמעשה זה פעולת הכנסה של מה שהוציא מקודם.

על ההוצאה הוא התחייב,

אבל על ההכנסה הוא לא התחייב.

כי כשההוצאה הייתה,

עדיין היה לו חשיבות באותו גרגר.

כשההכנסה הייתה, כבר לא הייתה לו חשיבות,

לכן לא התחייב.

זהו היא המשנה.

ונראה את רש״י,

נדקדק היטב בדברי רש״י, המצניח בכלשהו.

כך אומרת המשנה.

למה?

אומר רש״י דהא אחשווה.

מה זה אחשווה?

העצם זה שהוא הצניע את זה, הרי בזה הוא נתן לזה חשיבות.

אז אפילו כלשהו.

אבל סתם בן אדם, רק כשיעורו. אלא כשיעורו. בכל אחד,

שיעור המפורש לו.

בזרעונים, חמישה.

זה רק כשיעין, עוד דלוינו פועל המצרי, שניים.

ובשאר דברים, כגון יין או אוכלין או גמי,

כשיעור המפורש, בגלל גדול הוא מהמוציא. בקיצור,

יש כל אחד את השיעור שלו, צריך ללמוד בשביל זה פרק שביעי ופרק שמיני.

כן?

וצריך לדעת שזה נאמר לסתם בן אדם ולא לזה שהיא צניעה.

חזר והכניסו, אומר רש״י,

זה שהצניעה

פחות מכשיעור והוציאו,

אם חזר ונמלך שלו לזרעו והכניסו,

אינו חייב בהכנסה זו, אלא אם כן יש בו שיעור שלם.

וכיוון שנמלך עליו שלו לזרעו,

ביטל מחשבתו,

והרי הוא ככל אדם.

חוזר להיות כמו סתם בן אדם,

שדווקא בשיעור של שניים, אם זה פעולה מצרי,

קישואין, דלוין,

או שיעור גדול יותר, בשאר זרעונים וכדומה.

כן,

נחזור לגמרא.

מה?

קודם כל,

אני לא בטוח שזה לא מוקצה.

לא, ברור, למה מוקצה יותר רעיון?

זה צריך להיות מוקצה באופן נורמלי.

למה?

כיוון שהוא לא ראוי לאכילה.

אוכלים את זה.

אבל הוא טעיר אותו, איך הוא בין למטרו,

זה דבר כזה, הוא לא מוקצה, זה לא נורמלי. אני חושב שהוא השאיר אותו בחוץ. מה הקשר עכשיו בין זה לזה?

כשהוא יצא איתו,

היה לו תחמיר.

זה היה חשוב לו, אז זה לא מוקצה.

תגידי, יש לי שאלה אליך. אגב, הוא לא רצה אותו, היה יכול לזרוק אותו. בשביל מה הוא הכניס אותו בחזרה לפני? זאת הדבר שלנו.

לא, לא, אבל הוא מתכוון לשאול.

חשבתי סתם על המצב ה... לא, אמרתי עכשיו שהוא רוצה להחזיר, זה כבר מוקצה בשבילנו.

הוא לא צריך לדבר.

הוא שואל, זה סתם מוקצה, זה מה ששאלת שואל.

זה לא סתם מוקצה. זה לא מוקצה אתה טוען? למה זה לא מוקצה?

נראה לי שלא.

לא, לא, בהחלט זה מוקצה.

דבר כזה שהוא מייעד אותו לזריעה וגם לא ראוי לאכילת בן אדם,

אין סיבה שלא יהיה מוקצה, הסיבה פשוטה.

קודם כל זה לא ראוי לאכילה. מה תבוא ותגיד לי אבל הוא שומר אותו לצורך זריעה?

זריעה זה דבר שאסור בשבת.

ממילא זה הופך להיות מוקצה בחמת איסו.

לא, אבל הוא ראוי לאכילה אולי.

אה, אלא מה, ראוי לאכילה?

אז אני שואל... לא, זה לא מיועד לאכילה, ציפור.

זה מיועד לזרוע אותו.

זה לא כי הוא עושה את זה ככה. אז אני אומר, ישנם דברים שהם בגדר זרעונים והם לא ראויים לאכילה.

ובכל זאת אין סתירה,

כי המשנה עכשיו לא נכנסת לגבי דיני מוקצה.

המשנה מדברת לגבי חיובי חטאות.

חטאות מתחייבים על אדם שעובר איסור דאורייתא.

מוקצה זה לא, על מי שמטלטל מוקצה הוא לא עובר איסור דאורייתא.

הוא עובר על איסור דאורייתא, זה הכול.

אז אנחנו דנים פה לגבי איסור דאורייתא של הוצאה והכנסה.

אדם שמוציא ברשות היחד לרשות הרבים או שהוא מכניס ברשות הרבים לרשות היחד, חייב.

אם זה משוקק החטאת ואם זה מזיד סקילה.

וכל דבר ודבר לפי השיעור שבו.

הבנת?

מה?

במזיד, בלי אדים ואטרה זה כרת, אבל במזיד ואטרה זה סקילה, כן.

הלאה.

אם זה אורי לאכילה,

אז זה אפילו גם גן אחד יהיה חייב.

לא יודע, יכול להיות שזה לא חשוב בעיני אדם לשמור דבר כזה לאכילה.

אבל אם אדם מוכר, הוא בא לוקח, הוא שם לשמור.

אבל אם נשאר לו אחד,

אז נראה כזה שהוא שומר.

מי יש לו אחד בצלאח?

נו, נו באמת, אתה צריך להיות בן אדם סטנדרטי,

נורמלי, לא?

בן אדם ילך וישמור גרעין אחד, כן, של גרעיני פיצוחים, כן?

אז תגיד שהוא שומר את זה.

אבל אם יש לו נשאר לו אחד בצלאח, אז הוא לא ייקח את זה בפה,

הוא מעלה את זה. הרבה כאלה שזורקים, מה?

לא זורקים.

בטח זורקים, משליחים.

אתה חושב, עד כדי כך מדקדקים לראות שלא יישאר שום דבר?

טוב, נמשיך הלאה.

שואלת הגמרא למה ללמיתנה המצמיע.

ליתנה המוציא לזרע או לדוגמה ולרפואה

חייב בכלשהו.

הגמרא הבינה שעצם הדבר שהוא מוציא,

מוציא, שים לב, ככה הגמרא הבינה.

אחר כך נראה מה הבעיה מתרץ.

אם ההוצאה שלו הייתה לשם זרע,

לזרוע אותו,

או אפילו לא בשבת, אבל הוא הוציא את זה מהבית שלו החוצה,

ואחר כך, כשמוצאי שבת, הוא יזרע אותו.

זו דוגמה אחרת. למה? כי אמרנו בהתחלה שמינימום זה שתיים, נכון? כן.

אז כבר קבענו כלל ששתיים זה מספיק. פה המשנה באה לחדש לך שאפילו במקרה של גרעין אחד,

שהוא הצניע אותו, זאת אומרת שהוא נראה כבר בזה שהוא באמת,

הוא חשוב לו הגרעין הזה, ולא שכדרך אגב אנו... טוב, אז יש לי שאלה אליך, יש לי שאלה.

מה יהיה הדין אם אדם מוציא גרגיר אחד בשביל לזרוע אותו?

הוא לא הצניע אותו קודם.

אבל עכשיו הוא מוציא אותו לצורך זיהה.

הוא התחייב או לא?

הוא התחייב.

פשוט שהוא התחייב.

משום שעצם זה שעכשיו הוא לוקח את הגרגיר על מנת להשתמש בו,

הרי הוא מוכיח בעצם מעשיו שחסות בעיניו גם גרגיר אחד.

והוא עדין עם זה לדוגמה, והוא עדין עם זה לרפואה.

אבל אמרנו שיש כלל לפני כן, יש כלל. לא מסתכלים על בן אדם ספציפי, מסתכלים על כלל. אבל פה אתה מוציא את המצניע מן הכלל.

אמרת שהמצניע הוא לא בכלל. למה?

כי הוא הוכיח מתוך מעשיו.

אז למה צריך שיצניע? יש אפשרות שהוא יוכיח מתוך מעשיו גם בלי שיצניע.

עצם זה שהוא מוציא לזרע, לדוגמה, לרפואה,

היא חיה בכל שוק, יש פה את ההוכחה.

בוא נראה מה בא עם הארץ. אמר רבייה,

הכה במעסקינן כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו,

והשתה כמפיקלס תמה.

מהו דתימה,

בטולה בטלה מחשבתו,

כמשמע לן,

כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

אביי בא ואומר, זה פשוט,

שאם אדם מוציא גרגיר אחד

לצורך זרע, לדוגמה, רפואה וכדומה,

בעצם מעשה זה הוכיח שחשוב בעיניו גם גרגיר אחד,

הוא התחייב אפילו אם לא הצניע אותו מקודם.

כאן במשנה שמצריכים את העניין הזה של הצנעה,

מדברת באדם שהצניע את הדבר לצורך זה,

של זרע, דוגמה, רפואה,

אבל אחר כך שכח.

למה הוא הצניע את זה? שכח.

כשהוא הלך

הוא הוציא אותו, אז הוא כבר לא חושב

זה כאילו מה שנזכרנו מקודם

כלומר

ברור הדבר שאם יוציא לזרע, לדוגמה לרפואי, יהיה חייב

כאן מדברים בציור, שים לב

כאן מדברים בציור

שהוא מוציא את הגרגיר הזה לא לצורך זרע, סתם הוציא אותו, בלי סיבה

לקח אותו, הלך לכתב, הוציא אותו מהצדרה, סתם

תקשיב, הוא רצה לקחת אותו מבית לבית

ביום חול הוא הצניע את זה בבית שלו בתוך המגירה

אבל הוא היה צריך ללכת לבית אחר שלו,

ואז הוא עלי שבמקום שיהיה בבית הזה, יהיה בבית הזה

זה הכל

אבל בראש שלו הוא לא חושב בשעת ההוצאה שזה לצורך זרע או דוגמה או רפואה

אבל העצם זה שהוא לוקח את זה להצניע את זה במקום אחר, זה לא מושג חשוב לו

שהעצם זה שמה הוא? שהוא לוקח את זה להצניע את זה במקום אחר

זה כבר אומר שזה חשוב לו, זה נקרא מה, מה זאת אומרת שהוא לוקח את זה ולא זורק את זה, זה חשוב לו, אז אני אומר, זה נקרא מחשבת סתם

כלומר אם יש מחשבה באופן חיובי לזה

אז אתה צודק,

יהיה חייב למה לא,

כאן מדובר באופן כזה שהיה לו כוונה בסך הכל להוציא את זה מהבית הזה לבית הזה

זה היה בבגירה פה לא רצה,

הוא רצה לשים את זה בבית אחר.

הוא אפילו לא זוכר למה.

מה שהוא כן יודע שהיה במגירה,

הוא לא משליך דברים, הוא משאיר את זה,

מיישר את זה במקום אחר.

עכשיו, בתוך תוכו, במוחו,

הוא לא מתכוון לשום דבר.

אלא... זה לא תכתוב בתחילת דבר, לא מצניע, ולא זה, תרשום המוציא משהו,

שזה תלוי לפי מחשבתו, אם חשב... לא, אבל פה מדברים,

אפילו שלא היה לו מחשבה, עוד פעם.

לא היה לו מחשבה.

הוא אומר שהכלל יהיה, אם הוא חשב על משהו,

שיהיה חייב, אם לא היה חושב על משהו,

שיהיה פתור. זה גובה באים לחדשה, אפילו שבשעת ההוצאה הוא לא חשב,

אבל מחשבתו הראשונה גורמת לחייב אותו. אה, די. זה גובה, זה גובה כתוב.

שאף על פי שעכשיו הוא מוציא את זה באופן סתמי,

בלי כוונה מיוחדת, זו לא דוגמה רפואה,

אלא הוא טיפוס כזה,

שהפריע לו שזה פה,

שם את זה במקום אחר.

אבל בתחילה, כשהוא הצניע את זה ביום חול,

היה לו כוונה, אבל בשעה שהוא הוציא, הוא שכח.

לא יודע למה הוא שומר את זה.

אז היה מקום לומר, עצם הדבר שהוא עכשיו מוציא אותו באופן סתמי,

אז בתולה,

בתולה בטלה מחשבתו,

דקה.

מחשבתו הזו התבטלה, המחשבה הראשונה,

וממילא אין פה חשיבות ולא יתחייב,

כמה אשמע לאן, לכן בא תנו להשמיע לנו.

מה הוא בא להשמיע?

קול העושה, על דעת ראשונה הוא עושה.

כלומר, גם כשאדם עושה מעשה שהוא סתמי,

שהוא לא חושב לצורך מסוים,

אני מפרש שכוונתו על דעת מחשבתו הראשונה.

למה?

למה?

כי כמו שאתה הזכרת מקודם,

עצם הדבר שהוא רואה צורך לקחת אותו ממקום למקום

ולא משליך אותו,

אז אני אומר שהוא שומר את זה לצורך

שהוא

שיבוא לו, לצורך הזה,

לצורך הראשוני,

אלא מה? הוא לא זוכר בדיוק למה, אבל הוא לא...

הוא עדיין לא זוכר. כן. זאת אומרת, אם האישה בבית השניאה את זה,

והבעל עכשיו הוא לא מתאים לו, ואין לו שום מחשבה, האגב הוא לא יודע שהסתורית תחייבה לשניאה את זה,

הוא לא חשוב, לא כן חשוב, לא לא מעניין אותו אגרתי. נכון. מי השניאה את זה? מי היה חשוב עליו? יש אבל דעה ש... הוא לא, אבל הוא, הוא לקח. נכון, נכון, נכון. אז הוא לא פטור. בדיוק, אבל יש דעה,

שזו דעת רב שמעון בן אלעזר, למדנו את זה בעבר, אנחנו נראה את זה גם בפרק הזה,

שזה אומר שאם אדם מצניאה,

אז כל אדם אחר מתחייב במחשבתו של זה.

איך? אז הגמרא דנה בזה, איך זה ייתקן?

הגמרא אומרת, מדובר פה בתלמיד ורבו,

נגיע לזה בעזרת השם בהמשך.

מובן?

אבל באופן הנורמלי, מה יוצא פה מהמשנה?

שכלפי המצניע,

אם היה לו איזשהו זמן של חשיבות בדבר,

כל זמן שהוא לא ביטל בפועל את מחשבתו הראשונית,

עדיין נתחייב גם אם היית... מה זאת אומרת ביטל בפועל? כלומר שהוא חשב, לא, אני כבר לא מתכוון להשתמש בזה, אני אשליך את זה להשפעה.

אם למשל הוא הצניע,

בסוף הוא החליט, מה, אני כזה קמצן?

יאללה, אני אשליך את זה. זה לא היה סמוך אליו.

זה לא היה סמוך אליו.

כשהוא החליט ככה, זה נגמר.

המחשבה הזו הראשונית התבטלה,

אבל באופן סתמי... זאת אומרת שאפילו עכשיו, אני מצייר דוגמא, סתם דוגמא, אז הוא עכשיו ביטל את זה בראש שלו, אוקיי?

עכשיו אמר איזה מישהו, סתם דוגמא, אם היה חוויה פה איזה משהו,

ובדיוק החלק הזה טועם לחלק הזה.

אז פה כבר יכול להיות שיש לו, אם ירצה להגיד לך, לא, לא, לא, אל תחזור ביתו, זה יכול לטלפון.

השאלה היא אם בכלל, בעצם הדבר,

אם הוא יכול לשמש לו כמשהו,

באופן כללי, אם הוא יהיה חייב או לא.

מי זה, הבן אדם שהצניע או בן אדם אחר?

זה הבן אדם שמצניע. שהוא אחר כך חזר בו ורוצה כן לשמור אותו.

לא אותו דבר, אז זה עדיין חשוב אצלו.

אתה מבין?

אני מדבר באופן שגמרנו.

חזר בו במחשבתו הראשונה, ויותר לא מתכוון להשתמש בו.

הוא חזר להיות כאחד האדם,

שגרגיר אחד לא חשוב בעיניו,

משליך אותו.

אז הוא יהיה פטור.

הבנת?

אתה הבאת דוגמה של בעל ואישה.

למה אתה תפסת דווקא בעל ואישה?

חשבת בגלל שזה בעלה, זה יהיה אחרת, זה גוף אחד, אה?

אשתו כגופו.

למה זה מתאר שתהיו הבעלים של זה?

טוב.

שלא תגיד לי את האדם.

אתה אומר בגלל שזה אולי מצוי,

מצוי דברים כאלה בין בני זוג,

שהאישה היא, איך אומרים, חסכנית,

והבעל הוא בהפך, ויש מצבים הפוכים,

שהבעל הוא חסכן והאישה היא בזבזנית, אתה מבין?

יש מצבים בין בני זוג

שהם שונים בטבעם.

יש כאלה בעלים שהם שומרים

אפילו דברים שבאופן סטנדרטי, אנשים רגילים זורקים.

אבל הוא לא מסוגל לזרוק.

הוא גדל, ואני יודע מה, במצבים קשים, וזה נכנס לו, מעצמות,

יש לא לזרוק שום דבר.

ומאידך אשתו היא להפך, או מצבים הפוכים.

שהאישה היא, איך אומרים,

שומרת דברים, והבעל הוא מרגיש יותר חופשיות לזרוק דברים.

אבל זה לא משנה, כל אחד ואחד לפי מה שהוא.

מובן?

ככה צריך לצאת.

אומר רשי,

ליתנה,

כן, אני קורא יחד אתכם את רשי, ליתנה מוציא זרע בכל שהוא חייו,

ואף אגב זה לא התנוע מעיקר על האחר.

אפילו שלא הצניע אותו מלכתחילה לשם זה.

דהא דבעינן שיעורא,

מסביר רשי, למה באמת אם אדם מוציא לזרע חייו אפילו בכל שהוא?

דהא דבעינן שיעורא, כל מה שהצריכנו תמיד שיעור.

חיינו טעמה, כדאמרן, כל הטעם הוא בגלל, כמו שאמרנו, שאין אדם טורח להוציא נים מאחד לזרועה.

אדם לא שומר גרגיר אחד בשביל לזרוע, אלא משליך אותו.

זה באופן רגיל.

שאם הוא הוציא לא על מנת לזרוע,

אז פה אני אומר,

לא יתחייב בגרגיר אחד, כי אדם נורמלי זורק את זה.

ומסתמה גם זה שהוציא לא מתכוון לשמור את זה אצלו.

הלקח, מוציא סתם, פטור, עד שיהיה בו שיעור.

אבל זה, אבל אותו אחד שהוציא את זה לשם זרע,

שהוציא נים מאחד לזרועה בהדיה.

כלומר, היה לו כוונה לזה.

גלי דעתה,

גילה בדעתו, זה טרח ועשמי.

גילה בדעתו, שהרי הוא טרח והחשיב את הגרגיר הזה,

שהרי הוציא את זה על מנת לזרועה.

אמר אבייה, אז על זה אם את הרצף הבא ודאי מוציא לזרועה, חייב.

אם אדם מוציא לצורך זה, הוא עוד מדי יהיה חייב

אפילו בגרגיר אחד, אפילו שלא הצניע אותו מקודם.

אבל גם זה לא הצניע מעיקרא.

ומתניתין, זה באי, מצניעה.

כל מה שכתוב במשנה שצריך שיצניע את זה מקודם,

במוציא סתם כמה.

דובר שההוצאה הייתה

בלי כוונה מיוחדת, כגון לטלטלו מבית לבית.

דאינו חייב,

אלא משום דא אחשביה בהצנעתו.

פה במקרא הזה,

מאחר וההוצאה הייתה באופן סתמי, בלי כוונה מיוחדת.

אז כל הסיבת חיובו זה רק בגלל שההצנעה הראשונה נותנת לנו את הדיאגנוזה עליו, שהוא יחשיב גם גרגיר אחד.

ואם תאמר,

שואל הרשי,

כבר שנו בכלל גדול.

כל שאינו כשר להצניע,

אינו חייב אלא מצניעו.

המצניע חייב.

בשביל מה המשנה צריכה לכתוב לי את זה פה שוב?

הלוא המשנה בפרק כלל גדול, זה פרק שביעי,

כבר אמרה את הכלל.

שכל שאינו כשר להצניע, כלומר, הדבר

שבפאת הדבר כשל עצמו אנשים לא רגילים להצניע אותו, זה לא חשוב בעיניהם,

לא יהיה חייב אדם אחר אלא מצניעו.

כלומר, זה שחשוב בעיניו יהיה חייב.

סתם בן אדם לא יהיה חייב. אז מה אתה רואה את הכלל?

שיש הבדל בין סתם בן אדם לאדם שהצניע.

אז מה החידוש פה במשנה? בשביל מה צריכים לכתוב את זה במשנה?

מובן?

זה שאלת רשי.

מתארץ רשי

מתארץ רשי יחד במעסקינן

זה צריך למי תהיה כגון שהיא

מצניעו, חי מצניע לזרע או לדוגמה,

ושכח למה מצניעו,

והשתמא פיקלס תמא לטלטלו מבית לבית.

התשובה הזו של רשי זה לא תשובה לשאלה שלו.

זו תשובתו של אביי, רשי בא לפרש מה אביי בא לתרץ,

אבל הוא לא עונה על השאלה שלו,

לכאורה, ככה צריך לצאת.

למה הוא עונה?

מה עונה?

הוא אומר שם מדובר על מצניע שהוא הצמיע והוא ידע שהוא מצניע משהו כך חשוב לו, זה ברור שהוא יהיה חייב שם.

זה ברור שהוא ראה, והוא מצניע והוא עושה דבר חשוב בשבילו, בשביל כל העולם, זה לא חשוב.

אבל פה, בהבנה, עוד פעם, שם זה כמו ההבנה הראשונים שהייתה לנו פה.

שם, אבל גם שם כתוב שאתה מחייב בגלל שהוא הצניע אותו,

לא בגלל שהוא הוציא אותו.

זה מה שכתוב שם, לא חייב אלא מצניעו.

כלומר, שזה שהצניע חייב.

האם צריך שיהיה גם הצנעה וגם, אה, אתה טוען שאולי הפירוש הוא שבמשנה שם הייתי אומר שחייב רק אם הוא גם הצניע אותו וגם הוציא אותו לשם זה.

נכון? זה מה שאתה רוצה להגיד?

אני לא יודע מה היה שם, אבל אני זוכר להגיד. אז אני אגיד לך, במשנה שם כתוב,

שדבר שאינו קשר להצניע, היינו,

שבאופן סטנדרטי אנשים לא מצניעים אותו אלא משליכים אותו להשפעה,

אם מחמת עצם הדבר שהוא לא חשוב,

או בגלל שהשיעור שבדבר לא כזה חשוב בעיני האדם ולכן משליכים להשפעה,

לא נחייב את סתם בן אדם, רק מי שהצניע.

כלומר, רק מי שגילה בדעתו על ידי הצניעה שזה חשוב בעיניו.

נכון?

זה מה שכתוב.

לכאורה, זה המשנה שלנו.

אז השוער רשי,

ובשביל מה מי שתתחיל לכתוב את מה שכתבה פה?

כבר כתבה את זה בכלל גדול.

מה החידוש?

התיעוד הוא כמו אביי.

מה כמו אביי?

התיעוד כמו שאביי אמרנו. אביי בא לענות על הלשון כאן המצניעה.

אביי בא לומר, בשביל מה צריכים את ההצנעה? למה לא מספיק שהמוציא לזרע לא לדוגמה?

על זה הוא עונה, פה מדובר שהוא לא הוציא לזרע, אלא הוציא סתם.

לכן מחייבים אותו מכוח ההצנעה הקודמת.

זה בשביל לתרץ ללשון המשנה כאן.

אבל פה אנחנו שואלים שאלה אחרת.

את אותו עניין שיוצא לך מהמשנה כאן,

כבר למדת את זה במשנה הקודמת,

בפרק גדול, בדף ע' עמוד ב'.

על זה רשי לא עונה.

אתה מבין מה אני אומר?

חשבתי שאתה רוצה לומר שהמשנה בדף ע' ה', אם הייתי לומד את המשנה בדף ע' ה', הייתי טועה לומר

שמתי יהיה חייב המצניע? דווקא אם הוא נשאר במחשבתו,

נשאר במחשבתו מכוח ההצנעה גם בשעה שהוציא.

זאת אומרת, שימו לב, מדובר שהוא לא הוציא לזרע.

הוא באמת הוציא את זה, הוא באמת הוציא את זה עכשיו לא לזרוע.

אבל עדיין יש לו כוונה להשתמש בזה לזרע, בהמשך,

באיזשהו, באחד מימות החול.

אז באופן הזה שהוא מתכוון להשתמש בזה עדיין, כפי מחשבתו הקודמת,

במה שהוא הצליח, יתחייב.

עכשיו בהוצאה הזו הוא לא עושה את זה לזרע,

אלא הוא עושה את זה בשביל להעביר את זה מבית לבית.

אבל הוא עדיין מתכוון להשתמש בזה לזרע.

פה היה מקום לומר שרק באופן הזה יהיה חייב,

כי עדיין יש לו כוונה בשעת ההוצאה להשתמש בזה בעתיד לצורך הזריעה.

אבל המשפטה כאן מדברת בציור אחר,

שבשעת ההוצאה היא לא ידעה בכלל למה היא צניעה.

ממילא במחשבתו כבר,

המחשבתו הראשונה לכאורה בטלה.

אז ממילא הוא חזר להיות כמו כל אדם.

כן, פה, כך יכולתי לומר.

לכן הוא ידע. לכן באו לחדש, לא, פה מדובר שהוא שכח למה היא צניעה.

אבל הוא ידע שהוא מצניע, באותו זמן הוא מצניע. בשעה שהיא צניעה אכן הייתה לו כוונה. עכשיו הוא שכח למה זה פה. עכשיו,

כעבור יום-יומיים, שלושה, שכח.

החליט לטלטל את זה מבית לבית, יהיה מה יהיה.

אבל בתוך תוכו, בתוך תוכו,

הוא לא חושב בשעת ההוצאה על זריעה.

הוא יודע שזה היה במגירה, הוא לא זורק. אז הוא העביר את זה למגירה בבית אחר.

מובן?

אז היה מקום לומר שמאחר

שההוצאה הזו הייתה באופן סתמי,

וגם לא הייתה לו כוונה בשעת ההוצאה להשתמש בזה יותר מאוחר לזרע.

היה מקום לומר שבתולא בטלה מחשבתו הראשונה.

המחשבה הראשונה שהייתה לו לא תחייב אותו על ההוצאה הזו,

כי בשעת ההוצאה בכלל לא הייתה כוונה להשתמש בגרגיר הזה.

לכן באו לחדש לו, כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, שהוא יתחייב.

ומה זה, מה המשנה שם?

אמרנו שהמשנה שם מדברת, זה תירוץ שאני מנסה לתרץ.

רשי לא אומר את זה.

רשי מביא את הקושייה ואין לנו פה מה התירוץ שהוא תרץ על שאלתו.

למה הוא מביא תירוץ רב?

זה אביה, הוא מפרש את אביה, לא את ה... הוא מדבר על אביה, הוא שאל על אביה.

לא, הוא שאל על המשנה.

על המשנה הוא שואל.

מה החידוש במשנה? כבר שנינו את זה בכלל גדול.

תשמעו אותי שאלה אחרת.

למה אני צריך לא להגיד את זה פה כמו במשנה הקודמת? אבל במשנה, במשנה שם דיברנו על כללים, הוא רצה להגיד לנו במשנה שם, עכשיו נראה לגמרי ועוד כלל אחר אמרו וכו' שכל אדם, שדבר שהוא לא לכל אדם הוא פשוט, שהוא דבר שהוא לא צריך... איזה דף אתה מסתכל? זה העיני. העיני עמוד ב'. כן. כשכתוב כל שאלו קשה להציע ו...

אז מה הדין?

אינו חייב אלא מצניעו.

בדיוק. נו, אז מה הפירוש?

הם באו להגיד לנו שם, המשנה באה להגיד לנו שכל דבר,

שאפילו שכולם מבטלה הדעה שלו, של כל הדעה.

כן.

בשביל כל העולם זה לא חשוב.

אבל הוא ראוי, הוא הצפיע את זה,

ואוטומטית כשנוע זה נהיה חשוב, הוא מתחייב עליו בכל דבר. נכון. זה מה שכתוב פה. נכון, זה מה שכתוב פה. לא, אבל פה המשנה לא מדברת לי ככה. היא אומרת, המצניעה לזה, אבל היא אומרת, זה לא ככה.

הבעיה פרש, לא נכון. מה זה אחר כך, מה אתה מדבר? לא נכון, הבעיה פרש,

שמה שכתוב במצניעה,

מדובר באופן שהוא בשעת, היה הצניעה בימות החול,

ובשבת שכח למה הוא מוציא.

נכון.

אתה מדבר, אתה מדבר. נו, אז גם שם צריך להגיד אותו דבר.

למה? למה? כי אם נגיד,

אם נגיד שלא ההצניעה, זה סיבת החיוב.

אז למה כתוב אין חייב אלא מצניעה? מה זה קשור להצניעה?

כן, איך הרב רוצה שיהיה כתוב יום ראשון עין ו... אדם שמוציא לזרע, יהיה חייב.

לא כתוב ככה. אבל זה לא כתוב ככה, כי שמה לא מכריחים את זה.

מה זה אומר? למה לא מכריחים? אתה יכול, כל דבר שאני חייב, אני צריך אותו בשבילי.

לכל דבר שהוא, אם בכל העולם הוא לא צריך אותו,

הייתי חושב שזה מוצר. איך יודעים שזה חשוב לך? איך יודעים שזה חשוב לך? אני צריך את זה למשהו אבל אם לא תגיד לי שאני צריך את זה למשהו תגיד לי שזה דבר שהוקלקו אמותו. כאילו הוא אמר במילים אחרות אבל אם אני לעזריה הוא גם יוציא את זה וגם הוא יוציא את זה אז גם אני לעזריה אז כולם יתחייבו על זה למה שהוא יתחייב?

למה שלא? לא כתוב שהוא לא חשוב כתוב אינו חייב אלא מצמיעו נכון זה החידוש פירושו שמי חייב לא חידוש

זה כתוב מפורש במשנה. זה הכי טוב במשנה, מדבר אחד השני, לא מעניין. שמה?

שמי חייב... אם הוא מצניע התחייב על דבר שכולם לא התחייבו. נכון, ולמה? בגלל שהוא?

בגלל שזה חשוב לו. בגלל שהוא הצניע.

בגלל שהוא יראה שזה חשוב לו, נכון? בגלל שהוא הצניע, נכון? כן. יפה מאוד.

עכשיו, שם אני שואל,

מדובר באיזה ציור

שבשעת ההוצאה הוא התכוון לזרוע או לא התכוון לזרוע?

התכוון, בוא נגיד. התכוון, אז לא צריך להגיע למה שהוא הצניח, עצם זה שהוא התכוון, זה כבר מחייב אותו.

כן, אבל הייתי יכול להגיד, אבל הייתי יכול להגיד, אם היו כותבים לי שהמוציא לזריעה יהיה חייב, כן. הייתי יכול להגיד שזה כל דבר שהוא בר חיוב. כתוב המוציא, חייב, מי שהוציא לזרע. אני חושב גם בקול שהוא כל דבר. עוד פעם, אבל כתוב המוציא יהיה חייב.

זה שהוציא לזרע.

אם הוא הוציא זה לצורך זריעה חייב, אז אני לא אצטרך לחשוב שכל אדם.

כל אחד ואחד לפי משהו.

לא כתוב המוציא, כתוב המצניע.

פירושו שאתה מחייב אותו בגלל שהוא הצניע.

למה? אז אתה חייב להגיע לטיירות של אביי, גם שם,

שמדובר שבשעת ההוצאה לא הייתה קבלה לזריעה.

ובכל זאת אתה מחייב אותו בגלל ההצעה הקודמת.

אז אני שואל אם ככה זה כבר כתוב במשנה אצלנו.

בשביל מה שתי משניות?

זה היה קשה לרשי.

על זה אני מנסה לענות בכוחי הדל,

ואני אומר שייתכן

שאפשר לתרץ כך.

שם מדובר, שימו לב, בציור כזה שהיה לו הצנעה,

ובשעה שהוא הוציא,

אומנם בעצם מעשה ההוצאה לא היה לשם זריעה,

אבל הוא עדיין מתכוון להשתמש בו בעתיד.

היה מקום לומר שמאחר ובשעת ההוצאה לכשלעצמה לא עושה את זה לשם זריעה,

היה מקום לומר שיהיה פתור בשביל זה, אמרו לו, אם אתה גילאת את דעתך מקודם,

שחשוב בעיניך,

כן,

ולא היה פה מעשה אחר שמוכיח שלא,

אז יהיה חייב.

אבל כאן שהוא שכח למה הצניע אותו,

חידוש גדול יותר

שהוא שכח,

היה מקום לומר, עכשיו שהוא מוציא,

אין לו בכלל כוונה בהוצאה הזו לשם זריעה,

כי בכלל הוא לא יודע שזה לשם זריעה,

אז אולי תהיה פתור.

התבטאה המחשבה הראשונה,

באה משקר השבלי עוד יותר, שאפילו בחיי גוונא,

שבשעת זאת הוצאה לא היה לו כוונה כי הוא שכח,

בכל זאת להתחייב, כי כל העושה,

על דעת ראשונה הוא עושה.

מובן.

אבל למה במשנה בעיילים?

רש״י כותב, אם נעשה חביב לאדם אחד וצניעו,

חייב על הוצאותו.

למה הוא לא כותב אם מציעה את זה במזוריה?

זה הכוונה חביב.

זה הכוונה, זה הביאור.

תרשה לי, תרשה לי.

חביב זה יכול להתפרש מכמה סיבות.

נו, אבל תביא לי סיבה חוץ מאותה.

אני, דוגמה, רפואה.

מה, זה חסר את הדוגמאות שבן אדם,

בשבילו זה חשוב לגרגל אחת?

או, הוא שומר את זה בשביל

הוא שומר את זה בשביל להביא את זה לתינוק שלו.

לא חסר סיבות. נו, לא משנה. זה כבר לא משנה.

טוב, נראה את ראשייה חבי מעסקינן,

דאי צריך למית דאי ככל שהיא צנועה היא מצניעה לזרע או לדוגמה, ושכח למה מצניעו, ואשתמפיק לסתמה לטלטלו מבית לבית.

מהו דתימה? אני בצדיק א' עמוד א', כיוון זה שכח בשעת הוצאה

שלא היה זכור בהצנעתו.

בטלה לו מחשבתו, נחשוב אולי שכבר המחשבה הראשונה בטלה,

ואין כאן. לא חשיבות מחשבת הצנעה, ולא מחשבת הוצאה.

כמה אשמה לאן?

זה כל העושה, סתם על דעת הראשונה עושה.

ובחשיבות כמה כאב.

הוא עדיין בחשיבותו הראשונה.

נמשיך הלאה בגמרא.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל.

אני חוזר לגמרא.

בסדר?

מחייב היה רבי מאיר

אף במוציא חיטה אחת לזריעה.

כלומר, רבי מאיר סובר שאפילו אם אדם

מוציא חיטה אחת לצורך זריעה,

יתחייב.

זאת אומרת, זה לא לזריעה או לא חייב?

מר היה.

חוץ מזה, מה זה רבי מאיר? איפה מצאנו פה רבי מאיר?

מה, תראה, אם ייתן לו לזריעה או לא חייב?

מה?

תראה, אם הוא מוציא לא לזריעה או לא חייב?

לזריעה, פירושו של דבר, שעצם הדבר שהוא מתכוון להשתמש בגרגיר הזה,

זה חשוב בעיניו.

שואל את גמרא פשיטה.

שאלה אחרת, שאלתה אם זה מוגמד על רפואה.

כן.

אם בן אדם מוציא לרפואה, אז מה האיסור שלך?

האיסור של מה?

מדובר פה על רפואה, אבל זה לא פיקוח נפש.

זה לא פיקוח נפש.

זה לא פיקוח נפש.

זה לא פיקוח נפש.

אז אני מסביר, פה זה לא... עכשיו אם את השלושים ותשע הוא מתאר רותחי,

סתם לדרבנן,

לדרבנן, בסוף דשאלות, אני רואה אותך שאלה, אני מתחושבים את השאלה, זה שאלה, זה שאלה, לדרבנן.

תקשיב, תשע ותשע חום. אם אתה תשע מאוד, מותר לו. למה דרבנן, ומתאר דרבנן, נכון הרב? רק הוא מתחזק והולך כברי זה אסור לו, מחושים.

לא משנה, זה לא עכשיו, זה באמת,

אני רוצה עכשיו להתמקד במה שאת שאלת,

כן? שאלת על רפואה, התשובה היא פשוטה.

פה מדובר, זה לא פיקוח נפש.

הוא צריך את זה, להשתמש בזה לצורך רפואי.

לא, הוא לא הבין בכלל איך הוא חייב. אז ממילא, אז ממילא,

זה באו לומר, שעצם הדבר,

עצם הדבר שאפילו כלשהו חשוב בעיניו, יתחייב.

בכל אופן, שאלה הגמרא,

הגמרא שואלת פשיטא,

הגמרא שואלת פשיטא, זה פשוט,

שיתחייב אם הוא רוצה לזרועה.

איפה הוא פשוט כל כך?

הוא פשוט, כי אם הוא רוצה לזריעה, הוא רוצה לשוט לך. פחות מזה, למה שמואל אומר רבי מאיר?

איפה יודעת דעת רבי מאיר זה אפילו חטא אחת?

מה זה מה אתה יודע? אם הוא אמר, הוא יודע מה הוא אומר.

זה כמו מה אני אומר. מה, הוא שמע מרבי מאיר? הוא לא היה תלמידו של רבי מאיר. אבל הוא אומר, הנה, היה רבי מאיר, היה, הוא אומר כאילו... מחייב היה רבי מאיר. השאלה, מה זאת אומרת? מישהו אמר לזה, רבי מאיר היה... איי, איי, איי, שימו לב,

הוא למד את המשנה אצלנו.

סתם משנה רבי מאיר.

כשכתוב במשנה דעה, ולא כתוב מי אמר אותה,

סתם משנה רבי מאיר.

אז ממילא...

ומי אמר את זה שזה רבי מאיר?

מה? זה כללים שכבר ידועים.

מי איך זה? בגמרא.

לא זוכר איפה, בסנהדרין או...

מה?

הכל כתוב.

על כל פנים,

שמואל, אתם שומעים?

שמואל בא ואומר, לדעתי רבי מאיר מחייב אפילו אם מוציא אחת לצורך זריעה.

שאלה הגמרא פשיטא,

כלשהו הותנא.

הרי במשנה, שזה רבי מאיר,

כתוב שאם אדם הצניע לצורך זרע והוציאו,

חייב אפילו בכלשהו.

אז מה אתה רואה?

שיהיה חייב.

אפילו בחיטה אחת, עונה גמרא מאודתימה כלשהו לאפוקי מגרוגרת.

ולעולם, אדיקה כזית,

כמה אשמע לה.

אלמלא שמואל,

יכולתי לחשוב שמה שהמשנה אמרה,

כלשהו, היא לא התכוונה ממש כלשהו.

היא התכוונה לומר שזה לא יהיה כמו שאר אוכלים. שאר אוכלים חייבים כגרוגרת.

גרוגרת, שזה שאול יותר גדול מכזית.

אז באה המשנה, באה לומר, לא,

פה לא צריך שיעור כגרוגרת.

גרוע זה קטן מאתנו.

לא, יותר גדול.

מה קצו מכזית ולא כזית?

זה כתוב פה. מה קורה לך על זרע?

שאלה מה יהיה הדין. נכון מאוד.

לא, זה שיעור, כזית זה שיעור, זה לא זית.

זה שיעור של כזית.

נאמר שכזית זה עשרים ושמונה אגרא. תן לי לדבר על שיעור כשכזית.

השיעור של כזית זה הרבה.

נכון.

אז היה מקום לומר,

אז היה מקום לומר שלמה התנא קורה כלשהו,

התנא קורא כלשהו כלומר לא התחייב דווקא בשיעור של גרוגרת

שזה השיעור הסטנדרטי לאוכלים

אלא התחייב אפילו פחות מגרוגרת אבל מה צריך שיהיה על כל פנים כזית

כתוב ומוציא זרע אחד

זרע אחד פחות מגרוגרת ופחות מגזית ופחות מכל זה

איפה כתוב זרע אחד?

איפה כתוב?

איפה כתוב?

אמרנו שיש לנו כלל, אמרנו שיש לנו כלל שמי שמוציא מעל שתי גרגירים חייב. נכון. כל מה שהבאנו לדבר על גרגיר אחד אפילו. לא, זה אתה מדבר, לא. זה אתה מדבר... וגם שתי גרגירים זה לא פחות מכזה. אתה מדבר, אתה מדבר על קישואין, דלוין, פון המצרי.

אבל אני מדבר באוכלים.

באוכלים ששיעור הוצאתם כגרוגרת.

אדם שלוקח אוכל ושרוצאתו כגרוגרת,

שם אם הוא יוציא פחות מכגרוגרת הוא יהיה פטור.

אבל הוא פחות מכגרוגרת שיער, לא?

פה באים לחדש.

יש רוב האוכלים, אז עוד פעם אני חוזר.

אז אני חוזר.

רוב האוכלים שלא נזכר שם שיעור,

השיעור בהם זה גרוגרת.

עכשיו,

היה מקום לחשוב. זה שיעור כדי לחייז?

כן.

יש גם ככותבת, ככה.

יש לי ככותבת, יש כזית. אמרנו,

השיעור שהוא מוזכר פחות מכגרוגרת זה כזית.

זה השיעור.

עכשיו היה מקום לומר כך,

שיעור ראש, תקשיבו,

אם אתם לא תקשיבו,

אז לא תקבלו תשובה, נו.

אז שימו לב,

היה מקום לבוא ולומר שמאחר ורוב האוכלים שיעורן כגרוגרת,

ממילא,

אמנם נכון שהמשנה באה לחדש, שאדם שהצניע לזרע יתחייב אפילו בכלשהו.

מה הכוונה בכלשהו?

שלא צריך גרוגרת.

אבל זה לא אומר שהוא יתחייב בכל שהוא ממש,

אלא יצטרך על כל פנים שיהיה כזית.

כי מצאנו שיעור של כזית, למשל, בחייבי אכילה.

אדם שאוכל חלב,

מה מחייב אותו? כמה צריך שיוכל?

כזית.

נותר? כזית.

קודשים? כזית.

שאר מאכלות עשו מעוד כזית.

כלומר, כזית יש לזה שיעור של חשיבות.

פחות מזה לא התחייב.

אז היה מקום לומר שהתנא התכוון שפה לא צריך לחייב על ההוצאה של גרוגרת,

אלא התחייב אפילו פחות מגרוגרת,

כי הוא הוציא את זה, הוא הוצנע את זה מקודם לזרע.

ברור.

מה?

ברור.

לא, אבל מה, היית חושב שעל כל פנים הוא מצריך שיהיה את השיעור המינימלי הזה של כזית.

בערך יצריך, אבל זו סתירה למה שאתה בכל מקום, הוא נותן פה את הדוגמה במשנה.

איפה, איפה, איפה? הוא נותן במשנה את הדוגמה המוציא לזרע.

יש זרעים שהם, רוב הזרעים... מה זה לזרע? הם פחות משיעור של גרוגרת וקבצה וכאלה. לא, מה פתאום? אתה לא צודק. לא צודק. כשאדם מוציא לזרע באופן נורמלי, סטנדרטי,

אדם לוקח כמות ומתחיל לפזר על פני השדה.

כאן אנחנו מדברים שיעורים מינימליים לחייב עליהם.

אז ה... ה...

הדין אומר שאם אדם, עכשיו אתה מדבר לגבי הוצאה.

אדם שבא ומוציא אוכל,

מה הוא השאול? מה אמרת לי קודם לפי אחד? הבאתי רק דוגמה. אמרת דוגמה שתמיד חייבו בשתי גרגירים ממל. נכון. פה באנו לחדש שאפילו גרגיר אחד אם הוא הצמיע זה אפילו... אמרתי לך... הגרגיר הזה זה פחות מכל שום. נכון, אני אמרתי לך את האמת

מכוח הדברים שאנחנו נלמד עכשיו.

אבל, אבל, כי זה הביאור האמיתי במשנה.

אבל אנחנו שואלים על שמואל.

שמואל, אתה בא לחדש חידוש?

מה אתה בא לחדש?

הלא, זה הביאור במשנה.

אז הוא אומר לך, שמואל, לא, בן עדיי יכולת לטעות, לפרש את המשנה האחרת.

איך היית מפרש?

שמה שכתוב כלשהו,

תמיד כתוב כלשהו, זה לא חייב להיות כלשהו.

יש שיעור, רק שיעור הזה הוא לא חשוב כל כך בשביל שיזכירו את השיעור שבו.

פה היה מקום לומר, אולי שהתכוונו לומר, שלא צריך גרוגרת.

השיעור הרגיל בהוצאת אוכלית בשבת זה גרוגרת.

פה, באופן שאדם הצליח, לא צריך.

אבל צריך שיהיה מינימום לכל הפחות גזית.

נכון, אתה אומר את זה, אבל תניע לזרע, חי.

לא, לא, לזרעק ולא לזריעה, לא. לזריעה. כן.

אז ממילא היה מקום לבוא ולומר שהכוונה במה שאמרה המשנה כלשהו, זה רק לאפו כן מגרוגרת.

למעט שלא צריך גרוגרת.

ולעולם עד היכה כזית, אבל לא התחייב אלא אם כן יש על כל פנים שיעור כזית כמס בעלן.

לכן בא והשמיע לי לו שאם הוא הוציא לזרע אין שיעור,

אלא אפילו שיעור המינימלי ביותר שזה חיטה אחת.

אם זה חשוב.

מה?

לא צריך.

אם הוא הוציא, הוא התחייב, אפילו בלי שיצניע.

כל מה שהצרכנו זה הצנעה,

בגלל שבשעת ההוצאה אולי אין לו מחשבה,

אבל באופן שבשעת ההוצאה הוא חושב לזרע,

פה הוא התחייב אפילו על התחת.

זה מה שאמרנו.

למה שנחשוב עד שיהיה גזית? המשנה שצריכה את ההצנעה,

כמו שאמר הבית.

למה שנחשוב עד שיהיה גזית? לא הבנתי. הרי כל המשמעות פה למעלה, שמדובר על שתי סוגי גרעינים, אין בהם גזית.

שני חיטים, אין בהם גזית.

הרי אם היינו אומרים, אם רבי מאיר אומר שתי חיטים... מדברים פה על חיטים, חיטים. שתי חיטים. חיטים.

חיטה. חיטים.

מה זה חיטים?

אני אומר, חיטים זה לא זרעוני גינה.

חיטים,

היה מקום לבוא ולחשוב שחיטים זה כמו כל שאר אוכלים,

שהתחייב

מגרוגרת אם לא היה מחשבה מיוחדת לצורך גזייה.

ופה המשמעות החדש,

שאם זה לצורך זריעה, היא התחייבה אפילו פחות מגרוגרת.

זה הכל.

אנחנו נקטנו את הדוגמה, נסברנו... אבל הרב, הרב, אם היה שתי חיטים,

הייתי אומר,

היה לי הרעיון שהוא אבא אמינא להגיד שזה יהיה מותר? שתי חיטים בקלוקציה. אני רוצה להגיד לך עוד יותר.

אם אדם יוציא, יוציא אפילו חמש חיטים,

ואפילו שש ושבע ושמונה ועשר,

וזה לא היה לצורך זריעה,

מאחר שאין בזה שעול גרוגרת, הוא יהיה פטור.

אבל זה מזריעה, זה לא חטא של אכילה.

מה זה משנה? אבל הוא לא התכוון לקחת זריעה.

בשביל זה אמרו גרוגרת.

אבל זה עומד לזריעה. שאדם, אדם לא שומר,

אדם אין לו חשיבות, לא עשרה גרגירים.

אבל קודם כול למעלה אמרנו שתי גרגירים.

זה דברים אחרים, זה לא מדובר על חיטים.

חיטים זה שיעור אחר.

וזה גם כן,

מה שאמרתי לכם, זה מוזכר גם כן בחתם סופר. מביאים כאן

שהחתם סופר מקשה קושייה.

הלוא כבר למדנו במשנה בדף צ׳ עמוד א', זרעוני גינה,

מחייבים עליהם אפילו בחמישה זרעונים,

שהם פחות מכרוגרת.

נכון?

אז למה אתה בא ואומר שהמשנה,

היית חושב שגם אם הוא היה מצניע אותם, יתחייב,

יתחייב פחות מכרוגרת?

אם זה,

אם מדובר פה בזרעוני גינה,

אז פשוט שהוא יחייב אפילו פחות מכרוגרת, אפילו בלי שהיא יצניעה אותה.

לא צריך להגיע להצנעה בשביל לחייב אותו על שחור של פחות מכרוגרת.

משנה למעלה.

זרעוני גינה.

אומר החתם סופר, אין ללמוד חיטה מזרעוני גינה.

למה? משום שזרעוני גינה אינם ראויים לאכילה,

ועומדים רק לזריעה.

זו חיטה לא מוצלת. לכן שיעורה פחות מכרוגרת.

לא, מה פתאום.

זרעים של חיטה, אבל קולאים את זה.

על ידי קליאה אפשר לאכול את זה. דקה.

זו אותם דנים טובה. מה? כן, אותו דבר.

אך זרעים של חיטה, אומר החתם סופר,

שסתמה עומדים לאכילה,

הם עומדים לצורך שיאכל אותם,

או על ידי שיטחן אותם ויהפוך את זה לקמח.

אבל זה לא בעיות ללוי.

עוד פעם.

נכון, אבל הם עומדים למה?

לצורך אכילה.

אז מאחר והם עומדים לאכילה,

אז השיעור שהוא חשוב זה דווקא גרוגרת.

ודאי שיעורם כגרוגרת.

אם לא הצניעם לזרע.

אם הוא הצניע אותם לצורך זריעה, אז אנכי למי.

בקיצור, התשובה שהשבתי לך, ברוך השם, זה אחת מסופר עונה,

שדיברנו קודם על זרעון נגינה.

כאן מדברים על חיטים.

חיטים שעורם מגרוגרת.

מה ההבדל?

זרעון נגינה, כל ייעוד אמור לצורך זריעה.

אבל חיטים שעיקר הכוונה לטחון אותם ולאכול אותם לאחר אפייה,

או לקלוט את זה ולאכול את זה כך,

זה גם אפשרות של אכילה אצל החיטים.

דקה.

הנקודה היא מה חשוב בעיני האדם.

אחר כך הוא הוציא את זה, הוא לא התכוון, לא שוב. זה חשוב בעיניו, מה משנה אם זה לזריעה או לא? זה גוף הכתוב פה. שאם זה לא לזריעה,

אלא שאתה מוציא את זה איתו.

זה לא סתם, הוא נתן לגרוג את זה.

לא, אפילו לא לזרוק.

לא, לא, לא.

אפילו לא התכוון לזרוק.

לא צריך להגיע לזה.

מאחר והרוב בני האדם באופן סטנדרטי זה לא חשוב בעיניו.

המעשה הזה של ההוצאה לבד לא מספיק אם לא הייתה לו כוונה מיוחדת

לשם דבר שחשוב בעיני בני האדם.

הוא אומר, אם הוא לא רוצה לעשות לו צל. אז אם הוא יוציא את זה באופן סתמי, מה צל, מה צל?

אתה רוצה לעשות לו צל. טוב, אם יהיה שייך

שיהיה שימוש כזה בשיעור של פחות מגורגות, אתה צודק, אז זה אותו דבר.

כאן מביאים דוגמא.

כן, אבל הנקודה היא, בקיצור,

מאחר וזה עומד להכילה,

מאחר וזה עומד להכילה,

אז באופן סתמי השיעור הוא גרוגרת.

פחות מגרוגרת לא התחייב.

בא המשנה כאן החדש, בא הרבי שמואל החדש, שאין הפירוש הוא

שצריך שיוציא,

שצריך כזית.

אלא שמואל בא לחדש לו, לא צריך בכלל שום שיעור,

אפילו כלשהו ממש.

מובן?

בלי שמואל, מה אני הייתי אומר?

נכון, לא צריך גרוגרת.

המצניע לא צריך גרוגרת.

גרוגרת צריך במי שלא הצניע.

מי שהצניע,

יתחייב אפילו בלי גרוגרת, אבל צריך שיהיה כזית.

כמה שמעלן לו, שאם הוא מוציא את זה לתוך גזירה,

אפילו חיטה אחת התחייב.

הלאה.

מה תקיף לה רבי יצחק ברד רבי יהודה?

רבי יצחק בא ומקשה קושייה על אביי.

אביי אמר שהמשנה מדברת באיזה ציור,

שאדם הצניע גרגיר אחד, נאמר, של דילואין

בתוך המגירה לזרע, לדוגמה, לרפואה,

או חיטה, לא משנה.

הצניע.

והוא שכח למה הצניע,

ובשעת ההוצאה הוא מוציא את זה באופן סתמי.

מה אומר אביי?

שזו הכוונה במשנה.

שהייתי חושב שמאחר והמחשבה הייתה באופן סתמי.

והוא שכח.

ממילא זה נקרא שהתבטלה מחשבתו הראשונה,

כמה שמעלם שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

שואל הרב יצחק ברד רבי יהודה,

אלא מעתה, לפי דבריך, אביי,

בגלל שהיה בדעתו בהתחלה להשתמש בזה,

ואתה אומר כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.

אם כן, חישב להוציא כל ביתו,

אך אינם ידלו מחייב עד למפיק וכולי.

מה יהיה הדין

אם אדם

חשב להוציא את כל הבית שלו בבת אחת?

נו, אז אם הוא הוציא את זה טיפין-טיפין,

שעורין-שעורין, הוא לא יתחייב.

כי אם אתה אומר שהכל תלוי בדעתו,

כאן שהמציע גילה בדעתו שאפילו גרגיר אחד לא מתחייב, אז גם להפך.

מה יהיה אם הוא גילה בדעתו שלא חשוב בעיניו, אלא אם כן

היה פה כמות עצומה,

לא התחייב אם הוא הוציא את זה פחות ממה שהיה במחשבתו.

אבל גם בקצוע שהוא מוציא, הוא מקבל לא עצומה.

משנה, אבל זה לא מלאכת מחשבת.

אבל זה לא מלאכת מחשבת.

למה לא מלאכת מחשבת? כי בעיניו לא חשוב, אלא אם כן יוציא את כל ביתו.

אין הוואי

הוא אומר לך, הוא אומר לך, הוא אומר לך, הוא אומר לך,

הוא אומר לך, לא שווה בעיניי להוציא חלק-חלק, אני רוצה להוציא את הכל.

אני רוצה להוציא את הכל. נכון.

אבל אם תיקח אותו בפוזיציין אחר ותגיד לו, תשמע, חמוד,

הוצאתי לך את הכל, אתה רואה את זה, זה נשאר פה.

אם לא, אני את הכל זורק לזה. זה לא קשור, אבל ההוצאה, מדברים פה על ההוצאה.

האם בעיניו חשובה ההוצאה של השיעור הזה שהוציא?

אז הגמרא סברה שמאחר והוא התכוון להוציא את הכל בפעם אחת,

זה לא נקרא לצורך המלך החשובה, כי החשיבות מתבטאת אצלו, רק באופן...

פשוט מאוד.

אדם חשב להוציא כיסא,

כיסא שלמעשה הוא מורכב מחלקים,

כן?

מלבישים חלקים חלק על חלק וככה יוצאים את הכיסא.

הוא התכוון להוציא את כל החלקים האלה בפעם אחת.

כן?

באיזשהו שלב, לא שם לב, לקח

חלק אחד והוציא, ושוב חלק שני והוציא.

היה מקום לחשוב, מכיוון שהוא התכוון להוציא את הכל בפעם אחת,

לא חשוב ממנו בהוצאה כזו של חלקים חלקים.

נכון,

אבל כל הוצאה והוצאה היא הייתה פחות ממשהו חשוב בעיניו.

זה תגובה השאלה.

אנחנו נראה תכף את התירוץ

למה אין מקום לקושיה של רבי יצחק בר-איודעה,

אבל רבי יצחק הבין שהבעיה מתכוון,

עצם הדבר שאתה תולה את הכל במחשבתו של בן אדם,

וזה משנה אותו מהשיעור הרגיל,

אז גם להקל,

כמו שלחמיר אתה אומר,

שהתחייב אפילו בכלשהו, אפילו שסתמבר אתה לא חייב בכלשהו,

אז גם לחומרה,

גם להקל אתה תבוא ותגיד את זה,

שאם הוא התכוון להוציא רק בהוצאה גדולה, ובסוף הוא הוציא את זה טיפין-טיפין,

לא יתחייב.

בואו תראו את התשובה של הגמרא.

התשובה זה כאלה דברים שאתם דיברנו קודם.

אמרתם, אתם שאלתם,

מה יהיה הדין, אדם כזה שלא חשוב בעיניו הוצאה שכזו?

האם הדין הזה של היעדר הקישואין זה שניים,

ואדם מסוים בשבילו השניים זה לא חשוב?

הוא לא חקלאי, אלא הוא מיליארדר, אני יודע מה.

האם אחד כזה יהיה לו שיעור אחר? כי כלפיו ספציפית החשיבות נמדדת בצורה שונה?

מה הוא מסכים על זה?

אוה,

אז עונה הגמרא, אתה בתלה דעתו אצל כל אדם.

זה הפרק בתלה דעתו אצל כל אדם.

כלומר, מאחר ובעיני סתם בני אדם,

אז הוצאת הדברים חשובה בשיעור זה,

יתחייב

בשביל להגדיר את החשיבות,

ברור הדבר שלא ייתכן להקל,

כי עצם זה שכלפי בני אדם זה חשוב,

זה מספיק כדי להגדיר את זה כבני המחשבת, אבל כשאתה דן

כלפיו ספציפית,

מאחר שהוא בשבילו שווה להוציא גם שיעור שכזה,

עצם זה ששווה להוציא שיעור כזה,

זה נקרא פה מלאכת מחשבת.

מבין?

כלפי האדם עצמו,

אם יש פחות משאול והוא מוציא את זה...

פשוט, התשובה עצמה היא שאלה, למה? כי אתה אומר שאם עכשיו אני ידוע לכולם ששתי גרגירים בשבילי זה כלום.

נכון.

ומה אתה אומר?

לא, אני אומר כמו כולם.

למה פה אתה אומר כמו כולם?

למה ב...

קודם נשאל שאלה הפוכה, למה פה להחמיר ופה להקל? אז פה אתה עושה אותו דבר.

למה פה להקל ופה להחמיר? תגיד שגם פה, אם הוא בשבילו שתיים לא חשוב,

אז זה עניין שאין מחשבה.

בשביל זה אנחנו אומרים, כשאנחנו מסתכלים על מלאכה,

כן, כשאני מסתכל על מלאכה,

מה היא נקראת מלאכת מחשבת?

שייך שתהיה בשני אופנים.

מלאכת מחשבת

או שתהיה חשובה אצל העולם,

או שתהיה חשובה אצל הבן אדם.

זו ההגדרה מלאכת חולה של מלאכת מחשבת.

נכון.

זה ההגדרה מלאכת מחשבת.

אבל באופן שזה לא יצוא חשוב ולא אצל העולם,

אז יהיה פתרון.

הבנת?

זו ההגדרה מלכתחלה של מלכת מחשבת.

המלאכה הזו חשובה,

ושייך שהמלאכה הזו תהיה חשובה באחד משני האופנים.

או,

במלאכת מחשבת יש כמה וכמה פירושים שכולם לכונן,

שיהיה לו כוונה למלאכה,

שתהיה מלאכה חשובה,

שיהיה צריכה לגופה למנדע אמר מסוים.

אתה מבין?

במלאכת מחשבת נכנסים כמה וכמה כללים.

כלל אחד,

תחזיר שזה לא יתר,

שבשביל שדובר עכשיו אתה עושה את זה.

בדיוק הפוך.

בדיוק הפוך. דבר אחד.

עוד פעם, אני רוצה שאתה תבין.

הוא שאל שאלה יפה,

והתשובה היא בשביל להגדיר מלאכת מחשבת,

יש אחד משני האופנים. השאלה אם אסור את זה בגלל מישום של,

איך אמרתי את זה? של מרית העין. לא, לא, לא, זה דאורייתא.

לא, לא, דאורייתא מישום מרית העין.

אין מרית עין דאורייתא.

מרית עין דאורייתא אין.

אם אסור את זה אסור.

זה נקרא דבר שהוא שם שחפים של הרבנה.

טוב,

נראה את רשי,

נראה את רשי, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

נראה את רשי.

בסדר?

כלשהו הותנה.

מצאתם?

וסתם משנה רבי מאיר.

מסביר רשי.

מה הקושייה? פשיטא?

כלשהו הותנה.

שמואל מדבר על רבי מאיר, מה אתה מקשה מהמשנה?

אומר רשי,

הקושייה היא,

כי אם אתה רואה את זה במשנה, וארץ את המשנה רבי מאיר,

יוצא שכתוב במשנה שרבי מאיר צובר,

שיהיה חייב אפילו בכלשהו.

על זה התשובה, לא, יכולתי לחשוב שזה אפוק עם גלוגרת.

רק למעט שלא צריך גלוגרת, לשאר אוכלים.

מצאנו שישה רוחלים, שיעור המדבר אוגרת.

אלא מעטה אתם עתידים בדעתיה. אז תלינן, קדקה אמרת.

עכשיו שאתה אומר, רבי,

שהמשנה התכוונה לחדשה, הכל תלוי בדעתו של המוציא.

מישהו עובד על דעת ראשונה, מחשב לשיעור. מאחר והייתה לו דעת ראשונה,

לחשיב אפילו גרגיר אחד.

לכן זה נקרא שיעור חשוב.

אם כן, חשב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת,

זה לא אחשבה, אלא אם כן הוציא כולה כאחד.

אחי נעמי,

אחי בגלל שהוא חשב להוציא את הכול מבת אחת ולא טיפין-טיפין,

אז הוא לא התחייב.

אחי נעמי, אחי פורטה-פורטה, אם הוא הוציא את זה מעט-מעט,

לא מחייב.

מה קורה שהוא עושה כל ביתו?

הלוא היינו צריכים על החלק הראשון להגיד, והוא לא שם לב, אני מבין, אבל היה איזה שני והשלישים והארבעים. לא משנה, אבל התכוונו רק לומר,

הוא רוצה להוציא את זה ככה. אז לא משנה, אז התכוונו אפילו על החלק הראשון, בסדר?

אבל בתכלס,

מאחר והאלוק כמובן להוציא את הכול, אז לא חשוב בעיני מוצאה של חלק אחד.

היה מקום לחשוב שהוא לא התחייב,

לפי דבריך עונה אבא אלוהו.

במקום שזה חשוב בעיני כל אדם,

לא יעזור המחשבה האישית שלו.

בדלת עתה ושיעור הדחשים לאין שחשים.

מה שחשוב בעיני העולם,

זה מגדיר את המלאכה כמלאכת מחשבת.

מובן?

אם הוציאו אותי חלק חלק, אז אני נכתב להוציא.

אם יש בזה שיעור באותו דבר, כן.

אם כלפי סתם בן אדם זה נחקה שיעור, אז בסדר.

מה זאת אומרת פורטה פורטה? מה זה שיעור?

פורטה פורטה הכוונה שהוא לא את הכול בבת אחת, אלא חלקים חלקים, אבל בכל חלק יש את השיעור הראוי לו.

האם יש פחות שיעור? לא התחייב, ברור שלא.

טוב,

בזה אנחנו נסיים.

סיעת אלשמיה מחר, נמשיך הלאה.

אנחנו כבר בדף צדיק א', שמואל, אתה רואה?

ברוך השם, קומץ על ידי הרבה.

אתה השתתפת בתחילת מסכת שבת, רונן?

אתה רואה?

מתקדמים עוד קטע ועוד קטע ועוד קטע.

ברוך השם.

יש פה נציג שיכול

לעזור בעניין.