הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף צא,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

גם בשיעור כלשהו יתחייב.

הגמרא מציינת כאן את השמות התולעים שהם גורמים לרקר.

אמר רבי יהודה מקק דה ספרי

תכך דה שיראה

אילה דה עילווה

ופה דתה הנה והיה דה רימוני וכולו, כולו סכמתה.

כלומר

המקק זה שם התולעת

שגורמת לרקבון שבספרים.

תכך

זה שם תולעת

שגורם לעשות רקב בבדי משי.

נשירה זה בדי משי.

הילה זה סוג התולעת, זה שם התולעת

שגורמת לרקבון שיש בענבים.

ופה זה תולעת שגורמת לרקב שבתאנים.

והיה דה רימוני, שם התולעת של הריקבון שברימונים זה היה.

כולו הוא סכמתה.

כל התלועים הללו הם סכנה למי שאוכלם.

לכן

יש להיזהר מאוד

כאשר אדם בא לאכול מהמאכלים הללו,

שתולעים מצויים בהם,

התולעים הללו מצויים בהם,

ראוי שיבדוק היטב,

ובמיוחד במקום

שזה במקום חשוך,

שיש לו בעיה לראות היטב את הפרי,

ראוי שילך למקום מואר, יבדוק אותם היטב,

כדי שלא יסתכל חלילה על ידי אכילת התולעים הללו.

מביאה הגמרא מעשה בעניין הזה, ההוא תלמידה,

לבדוק תלמידה ידי קשה וצריך לעיין היטב, נכון? צריך לבדוק טוב-טוב

כדי להינצל מזה, נכון?

ההוא תלמיד האדם היתיב כמד רבי יוחנן

אבק האכיל תאנה

היה איזשהו תלמיד

שהיה יושב

לפני רבי יוחנן, כלומר היה לומד ממנו.

באיזשהו זמן הוא אכל תאנים

אמר לרבי, קוצין יש בתאנים.

אז התלמיד אומר לרבי יוחנן,

רבי,

אני מרגיש כאילו יש קוצין בתאנים.

למעשה זו הייתה תולעת

שבתאנה הזו שהוא אכל

והיא

הייתה מנקרת בגרונו.

אמר,

כתלה פה לדן.

אז רבי יוחנן אומר,

התולעת הזו שקוראים לה פה,

כמו שאמרנו שזה שם התולעת

שנמצאות בתאנים,

התולעת הזו הרגה את התלמיד הזה.

רש״י

מקק דה ספרי תכך דה שירי,

כל אלו תולעינן

שבכל מין ומין

וחלוקין בשמותיהן,

תכך

אילא פה ה׳

כולו סכנתה לאוכליו.

קוצים יש בתאנים,

היה תולעת יושב ונוקב בגרונו ודומה שהוא קוץ.

היה דומה לו כאילו חשב אותו תלמיד

שזה קוץ

בתוך התאנה.

הוא לא ידע שזה התולעת.

קת לפה לדן,

הרגופה שזה שם התולעת לדן.

לזה היינו לתלמיד הזה.

נחזור שוב

הגענו למשנה המוציא

קופת הרוכלים,

אף על פי שיש בה מנין הרבה,

אינו חייב

אלא חטאת אחת.

אתה יכול לשאול על הרבה הרבה דברים שנדמה לך שהם רק מזיקים,

מה התועלת הזו בהם?

כנראה שיש

תועלת לבריאה

בכל אלה.

אני חושב שהעולם מתקלקל, האורחן חושב שהעולם מתקלקל לכן נהיה התולעת.

העולם חוטא כמה שיותר יורד, יורד,

ככה נהיה יותר תולעת בכל גרוע.

אבל כמה שהיה יותר קרוב לקדם הראשון, לקדוש ברחוב,

ככה היה יותר נוגע ונקי, היה לא יכול לכתוב את התפוח ולקח.

כן, אבל אתה מסכים איתי שאין כל אחד אשדחת השמש.

זה לא דבר זה שהוא... מה התולעת, אני מתכוון שהיא לא הייתה בחיים?

ש?

אני מתכוון שהעולם לא היה מעולם תולעת.

תמיד היה תולעים, אבל הפירות.

למה הגיעו, למה המכה הזאת הגיעה לפירות? לפירות.

יפה. לא, הוא שואל למה נבראו.

אז אני אומר... למה היא רואה תולעת?

זה מה שהוא שואל, בשביל מה צריך את התולעים?

הוא אמר עוד פעם בפירות.

למה הם נכנסים לפירות? את זה שאלת.

מה זה למה הם רואים תולעים? אנחנו סומנים בגללם.

אז הוא התכוון לשאול יותר ממה שאתה מדמיין.

אולי הם נגידו דברים טובים, יש דברים שמוציאים משי, דברים של כל מיני כאלה. יש דברים שיש בהתאם, יש בזה תועלת.

אלא מה, נכנסות פולשות גם למקומות

שזה לא כל כך על עיניים לך ולא נוח לך.

יש הרבה הרבה דברים שהם בגדר מזיקים.

ובכל זאת יש בהם תועלת. למה נבראו עכברים?

למה נבראו עכברים?

ולמה מקקים? אני לא יודע לבדוק. אני לא יודע לבדוק. יש כל כך אדם תותים.

ואם יש כל כך הרבה בעיות תותים,

הם היו אומרים לעזוב אותי כבר לאכול תות.

אז אני כבר לא אכול תות.

טוב, אתה בגדר חסיד,

חסיד, זה עושה לפעמים משורת הדין.

למעשה, אתה יכול לבדוק,

ואם אתה רואה שאין, אז תאכל, אלא מה, יש לך נרבן, אתה רוצה נרבן.

חששות, אולי ואולי ואולי ואולי.

לא, אבל כדי שזה מצוי, שיהיה.

כדי שזה מצוי, שיהיה. אז בודקים, כשזה מצוי, פרשום דבר זה מחייב אותך לבדוק ולא לאכול בלא בדיקה.

אבל אם בדקת ואין, אז זה בסדר, מה הבעיה?

זה יותר קטנים בוועדת החוקים, זה... אולי, אולי.

אתה צריך ללכת ולקחת מיקרוסקופ בשביל לבדוק.

לא, יש כאלה כאלה נקודות קטנים. לא ניתנה תורה למלאכה השרת. אתה רואה שזה נקודה,

אבל אתה רואה שיש, אתה לא יודע שהנקודה זאת נקודה.

אז תלמד.

רואים, יש כנימות.

אתה רק נוגע בהם, אתה כבר לא יודע מה,

מה, מה, מה לכבוש לדפוס, מה זה קטן.

כן, אבל לא, אבל בשביל זה לא יימנע, לא לאכול.

שוטפים אותם היטב,

היטב, היטב, היטב, היטב,

וזהו, ואז אתה יכול, כל פרי הוא פרי לפי מה שהוא.

אתה צריך ללמוד בדיוק מה בדיוק הדברים שמהם אתה צריך לזהר, וזהו.

אבל לא לאכול בכלל,

זה כבר מעבר למה ש...

אלא מה, אתה לא רוצה לבזבז זמן, כי אתה כל חולקך עסוק בתורה ולא,

אין לך זמן לבדוק?

זה כבר בעיה שלך.

מה?

טוב, בסדר.

בכל אופן, את הכלל אני כבר אמרתי לך.

תלמד בדיוק איך, איך את,

מה לעשות בשביל להינצל מהבעיות,

וזהו, אז תוכל לאכול.

אתה מבין, אתה גם לא אוכל לחם, בגלל שאולי, אולי לא ניפו את זה טוב.

לא.

ואולי, ואולי, ואולי, ואולי, ואולי,

ואולי, אז איפה?

אז איך את תגיע?

לא, ולכן, לא אמרו לך את התקצורים,

אתה יכול לדעת?

לא יכול לדעת.

נו, אז אני יכול עכשיו,

עם הנרף שאתה התחלת,

התחלת בזה, אני יכול לתת לך, לגרום לך להפסיק מלאכול בכלל?

לא, דברים שהם מוחזקים, ש... אז אמרתי, אז לבדוק, זה מה שצריך.

בסדר, לא, אבל כולם יודעים,

כולם יודעים שבצעילים זה

מצוי הרבה וקשה לבדוק. אז עוד פעם. כי הם דומים ונראה... אז מה אמרו, אז אמרו לא לאכול?

לא, לא. או אמרו תבדוק טוב? אמרו לבדוק, אם אתה רוצה תבדוק טוב. לא אתה רוצה, לא אתה רוצה.

אם אתה רוצה לא, או שקשה לבדוק.

תפוח קל לבדוק.

לא בעיה, דורר על התפוח תורסת והתולעים לא כאלה קטנים, ולא נכנסים לבדוק על תפוח.

קל לבדוק את זה.

אז זאת אומרת,

אתה בעינייך אסור לאכול...

כמה קשה לבדוק חסה?

כמה קשה לבדוק חסה? אסור לאכול... כמה קשה לבדוק חסה? אסור לאכול... נו, ואמרת, מה עשינו כשלא היה את גוש קטיף? מה עשינו?

כשהיינו צריכים לאכול חסה בליל פסח,

כן, בתקופה שלפני שלושים שנה,

אז לא היה עדיין גוש קטיף,

אז מה עשינו? עם ישראל לא אכלו חסה.

לא יודע, אולי הם יזכו לבדוק. בדקו, ודאי בדקנו.

גם השרינו את זה,

השרינו את זה,

השרינו את זה בדברים ראויים,

שזה יגרום להחליש את התולעים.

אחר כך בדקנו לאור החמה,

אם רואים איזשהו משהו,

ובדקנו.

וזהו, מה ניתן לעשות יותר? מה אתה רוצה?

שלא נקיים את המצוות בגלל החששות הללו?

שתבדוק!

אתה לא רוצה לאכול, אל תאכל, אבל...

אבל אם זה לא תגמור...

אני לא יודע, אני לא יודע לדאוג אותה. צריך להכיר אותה בשביל לראות לדאוג אותה.

טוב, זה לא חשוב.

טוב.

בואו נמשיך את המשנה.

המוציא קופת הרוכלים.

קופת הרוכלים פירושו זוהי קופה קטנה,

של מוכרי בסמים לנשים.

מה הבעיה? בתוך הקופה הזו מונחים

בסמים מסוגים שונים.

שזה אמרתי אסתלמן, מאלה שכבר מבינים בזה,

ומכוח זה כבר תוכל לדעת בדיוק ממה להיזהר.

שוב אני חוזר, אדם שמוציא קופת הרוכלים,

זוהי קופה שמוכרי בסמים,

מניחים שם כל מיני סוגים של בסמים,

והולכים ומוכרים את זה לנשים.

הם מחזרים בעיירות הרוכלים הללו,

ומוכרים

כל מי שרוצה מבושם זה, מבושם כזה.

אז אם אדם מוציא קופה כזו,

אף על פי שיש בה מנין הרבה,

אינו חייב אל החטאת אחת.

אפילו שבקופה הזו

יש כמה וכמה סוגי בסמים,

שהם שונים זה מזה,

ועם כל זה לא יהיה חייב אלא חטאת אחת.

זה יותר מקומה שלך?

ודאי, על זה מדובר.

יש ששואלים,

תוספות כאן במקום שואל, שאלה,

מה החידוש בזה?

הרי אפילו אם בן אדם מוציא,

הוא לאחר מכן שוב מוציא.

זה לא היה בהוצאה אחת, אלא שתי יציאות.

הוציא בתחילה ברשות היחד לרשות הערבים, ושוב

חזר והוציא ברשות היחד לרשות הערבים.

אם זה נעשה באלם אחד, כמה חייב?

חטאת אחת.

מה זה אלם אחד, אתה יודע?

אלם אחד פירושו שלא ידע שזה שבת,

לא ידע שזה אסור,

אלא סיבת השגגה הראשונה הייתה קיימת גם בהוצאה השנייה.

לא נודע לו ביניהם

שזה אסור או שיש היום שבת.

אז הדין אומר שהוא חייב רק כמה, חטאת, אחת.

אז כאן, שהוא מוציא בהוצאה אחת,

פשוט שהוא יהיה חייב רק אחת עד אחת.

אז מה, בשביל מה צריכים לכתוב את זה במשנה?

מה החידוש

שבאופן שהוא מוציא כמה וכמה דברים, כמה וכמה סוגי סמים

בתוך קופה, בתוך כלי כזה,

חייב רק חטאת אחת.

הרי אפילו אם הוא מוציא בשתי פעמיים, שלוש,

והכל עשה בהיעלם אחד, אז מה הדין?

חייב רק חטאת אחת.

שהוא לא ידע שישאר עם סבת. נכון, אז גם פה מדובר בהוצאה אחת.

אתה חייב לא ברשה ההוצאה הזו, היית משוגג, אם אתה מחייב אותו חטאת,

על כל החיים שהיה בשוגג.

אז מה פתאום שתחשוב שמאחר שיש פה כמה סוגי סמים,

אז אולי התחייב כמה חטאות. למה שהתחייב כמה חטאות?

או שלא ידע שהיה בשבת,

או שלא ידע שאסור להוציא.

נכון.

בא רבנו תם ומתרץ תירוץ יפה.

בא רבנו תם ומתרץ תירוץ יפה.

שימו לב.

אם הוא ידע בהתחלה שיש לו, ואחר כך שכח,

אז יכול להיות.

אבל אם בכלל לא ידע,

יכול להיות שזה גדר שלו מתעסק.

יכול להיות שזה גדר שלו מתעסק.

לא היה לו בכלל כוונה להוציא.

לא היה לו כוונה להוציא?

כשבן אדם לא מתכוון בכלל למלאכה, זה מתעסק.

הבנת?

מתעסק פטור מחטאת.

תראה אין לזה דרגת שוגג, זה פחות משוגג.

על כל פנים, שימו לב מה שרבנו תם מתרץ.

רבנו תם אומר, החידוש הוא שאפילו אם הוא נודע לו,

שהוא הוציא

לגבי

מין אחד. כלומר, הייתה פה ידיעה.

ידיעת החטא היה על מין אחד,

והוא הביא עליו חטאת.

ואחר כך נודע לו על המין השני,

גם אז לא צריך יותר להביא.

במובן?

אם למשל

אדם

מוציא

תפוז

או לאחר מכן מוציא

תאנה גרוגרת

בשתי הוצאות.

ושניהם נעשו בעליהם אחד. היינו, לא הייתה לו ידיעה ביניהם

בין הוצאת התפוז להוצאת התאנה, לא נודע לו שזה שבת או שעבר פה על איסור הוצאה. לא נודע לו.

לא נודע לו בגלל שיש איסור הוצאה בשבת.

יופי. אז כמה הוא אמור לתת? כמה?

אמרנו, צריך להביא רק חטאת אחת.

מה הדין אבל אם נודע לו על התפוז

והפריש חטאת ונתכפר בה?

ולאחר מכן נודע לו על הגרוגרת.

אז הוא צריך להביא על הגרוגרת חטאת נוספת.

כי מאחר והחטאת היא ראשונה שהוא הביא זה על התפוז

ולא על

הגרוגרת

אז הוא לא יתכפר אלא אם כן ייתן חטאת נוספת על הגרוגרת.

זאת אומרת באמת הוא חטאת חטאת.

רק רגע. זה באופן שהוא עשה שני הוצאות.

כאשר ישנה הוצאות בעליהם אחד ונודע לו על ההוצאה הראשונה ונתכפר בחטאת.

כשנודע לו על השנייה צריך להביא עוד פעם חטאת.

אבל כאן באים לחדש

שאם נודע לו על מין אחד שהיה בתוך הקופה

שהוא עבר פה על איסור

והביא חטאת

בכל זאת גם כשיוודע לו על המינים הבאים

לא יצטרך להביא חטאת נוספת.

זה גופה החידושקא,

שאף על פי שהביא חטאת

על ידיעתו באחד המינים שהיה בקופה

בכל זאת לא יצטרך להביא, כשיוודע לו על המינים האחרים,

לא יצטרך להביא חטאת נוספת.

למה? כי מאחר וזו הוצאה אחת,

כבר נתכפרה ההוצאה הזו בחטאת שהביא,

גם אם לא הייתה ידיעה עליהם.

ולמה כמה כן?

שמה זה שתי הוצאות שונות.

כאשר זה שתי הוצאות שונות,

אז החטאת הראשונה כיפרה על מה שידע בראשונה.

וכשיתווסף על ההוצאה האחרת, ידיעה,

מתחייב החטאת נוספת.

הבנת מה אני אומר?

זהו.

ממשיכה המשנה.

זרעוני גינה פחות מכגרוגרת.

רבי יהודה בן בטרה אומר,

חמישה.

אם אדם הוציא לרשות הרבים זרעוני גינה,

כלומר משלגים לזרוע בגינה.

אבל הוא הוציא את זה פחות מכגרוגרת.

לא היה במה שהוציא שיעור של גרוגרת,

אלא קצת פחות

שיעור של תאנה.

זה יותר מכזית

ופחות מקבצה.

את השיעור המדויק אינני יודע.

אולי מוזכר בספר

שיעורים של תורה.

יש ספר שיעורים של תורה

שנתחבר כמדומני על ידי

הסטייפלר, זכר צדיק וקדוש לברכה,

ושם הוא מביא כל מיני סוגי שיעורים.

כן?

אולי גם מוזכר גם העניין הזה של גרוגרת,

מהו השיעור שבא.

אחרי השיעור,

כדאי יהיה לבדוק אם יש את הספר הזה כאן.

שיעורים יעקב.

זה נקרא שיעורים של תורה.

הספר נקרא שיעורים

של תורה.

על כל פנים, אם אדם הוציא לרשות הרבים

זרועוני גינה פחות מכגרוגרת,

ויש מן המפרשים מה אומר שזה היה כזית, זו הייתה כוונה פחות מכגרוגרת.

כי השיעור,

השיעורים הוא או כזית או גרוגרת.

אם נאמר פה פחות, אז הכוונה היא כזית.

אז רבי יהודה בן ביתרה אומר,

סליחה,

לפי תנא קמא, סליחה, סליחה.

תן לי להסביר.

שבא התנא קמא ואומר, התנא הזה סובר,

שזה גופה השיעור של זרועי נגינה. אפילו פחות מכגרוגרת, יהיה חייב חטאת.

אבל רבי יהודה בן ביתרה חולק,

רבי יהודה בן ביתרה אומר,

חמישה, הוא מחמיר עוד יותר.

הוא סובר שאפילו אם רק הוציא חמישה זרועונים,

גם אז יהיה חייב.

נכון

שאלה טובה אתה שואל

אבל הכוונה כנראה לומר שלא פחות מכזית, זו הכוונה.

לא הכוונה דווקא כזית.

כשאמר אותו מפרש, לא, כשאמר אותו מפרש כזית הוא לא התכוון שלא יותר.

הוא התכוון שלא פחות.

היה מקום לבוא ולומר

מאחר ועטלה אמר פחות מגרוגרת,

אז ממילא מה?

פחות, אפילו פחות. כמה?

לא נאמר.

לכן אותו מפרש אומר לא,

שהכוונה שזה מעט פחות מגרוגרת.

היינו בין כזית לבין גרוגרת.

מאחר ויש פה כזית

זה מספיק כדי לחייבו אפילו שאין בזה גרוגרת.

נכון.

אפילו פחות מכזית לא עשית את זה.

מה, מה?

גרוגרת זה פחות מכזית.

איפה אתה רואה את זה?

חבר הכנסת האחרון.

דעף אגב זה כל האוכלים שיעורם כגרוגרת. נו.

אנא כבנדלס בריאה קיימת, זה פחות מכזית. נו. אז איך אתה מוציא, יש להם פחות מכזית?

פחות מכזית.

זה פחות מכזית, סליחה. נכון, כי זית זה פחות מכזית.

אמרתי שבשיעור של כזית תתחייב.

אה, כזית זה פחות מכזית? בוודאי.

הילדים רוצים פחות פחות מכזית?

לא, לא חייב.

זה גופר באים לומר כאן,

שצריך את השיעור המינימלי הזה של כזית.

רבי יהודה בן בטירא אומר, אפילו חמישה זרעונים יתחייב.

מובן? הלאה.

זרע קישואין,

שניים.

אם אדם מוציא זרע של קישואין,

אז אפילו שני גרגירים יתחייב.

זרע הדלוים?

שניים.

זרע הפועל המצרי? שניים.

חגיו, חי טהור?

כלשהו.

למה באמת

בקישואין דלוים פועל המצרי, אפילו שני גרגירים יתחייב?

כי זרע תלוי לדבר.

אז אומר רבי עובדיה ברטנורה,

אלה יש להם חשיבות יותר מאשר שתם זרעוני גינה,

ולכן אפילו בשני גרגירים יחייב.

זרעוני גינה ראינו קודם, שלפי תעת הנקמה צריך שיהיה כזית,

נכון?

פה באלה לא נאמר השיעור הזה,

אלא אפילו שני גרגירים, כי הם חשובים.

הלאה.

אדם שמוציא חגיו חי

טהור כלשהו,

אתם שומעים?

מה זה כלשהו? מה פירוש כלשהו?

חלק אפילו לא חייב.

אפילו קטן.

כן? בכל אופן, מאחר ו...

מצניעים אותו,

מאחר ומצניעים אותו, מדובר חי, איך הוא יכול להיות חצי חגיו?

חי.

חגיו חי טהור כלשהו.

שימו לב.

אם הוא עדיין חי והוא חגב טהור כלשהו,

מה עושים בחגיו?

אז אומר רשי,

כי מצניעים אותו לקטן בשביל שישחק בו.

ואם הוא מת,

כגרוגרת.

ואם הוא חגב מת, אז שיעור שלו זה אפילו כגרוגרת, כמו שאר המאכלים.

אבל שימו לב, זה בגלל שהוא טהור.

כי טהור אפשר לאכולו.

אז כאן מילא שיעורו כמו כל האוכלים,

שהם בגרוגרת.

לא השתנה ההלכה, השתנו הידיעה.

לא יודעים מה טהור, מה לא טהור, אבל הטהור ודאי מותר לא אוכלו.

נכון מאוד, גם פה אוכלו.

מי שיודע,

מה שאתה ואני לא אוכלים,

זה בגלל ש...

לא יודעים.

טוב, מי שיודע, יגיד לך.

מי שחלום, גם המסורת של יש יהודים מאוד, יש כאלה ש... אין הכי להאמין. אם אתה סומך על אלה שאומרים שהם יודעים,

בסדר, ואתה מסוגל לאכול, אז בבקשה.

כן.

הלאה,

ציפורת כרמים,

בן חיה בן מתה, כלשהו.

ציפורת כרמים.

בהמשך, בגמרא אנחנו נראה

מה זה ציפורת כרמים.

בגמרא מובא שציפורת כרמים

היא כנראה משהו קטן ביותר,

והיא נמצאת באיזשהו מקום.

לכן, בכרם כנראה.

ולכן נקראת ציפורת כרמים.

ציפור?

כן, מה?

ציפור קטן כנראה.

קטן ביותר.

אני רואה שבמסכת חולין

מביאים שזה מין חגב.

מין חגב והוא טהור.

אבל רבנו עובדיה ברטנורא והרמב״ם כותבים שזה עוף.

טוב, נראה את זה בהמשך בגמרא,

בדיוק מה זה.

אבל מה שנקרא ציפורת כרמים, בן חיה, בן מתה,

כלשהו.

כשמצניעים אותה לרפואה,

כנראה שהיו צריכים אותה

לצורך רפואה, היו שומרים אותה.

רבי יהודה אומר, אב המוציא חגב חי טמא כלשהו.

גם אם הוא טמא,

גם כן שהוא לא בכלשהו.

כשמצניעים אותו לקטן, נשחוק בו.

כן, מה אכפת לך אם הוא טמא או לא טמא?

אם זה רק בשביל לצחוק בו למשחק,

לצורך הקטן,

אז גם טמא.

לעומת זאת,

תנא קמא אומר לא, לא נותנים לקטן חגב חי טמא

לצחוק בו. שמא יאכלנו?

אם כבר נותנים לו, זה רק חגב חי טהור.

מובן?

הלאה.

אבל זה דבר כזה במינון ניצול, אתה קורא לזה.

שמה הוא?

במינון ניצול.

במינון ניצול?

אם הוא יוספק את החגב חי. מה זה קשור עכשיו לצדה?

לא דיברו כאן על צדה.

עכשיו, מה זה קשור למה לזה?

לא, הוא אומר, אבל זה אסור.

אני מבין את השאלה.

צריך לדעת שאם הקטן הולך ועושה את הפעולה הזו

מצד עצמו,

מה הבעיה?

אה?

לא חושבים צדדים לפי מהעובדה.

אני לא בטוח. ייתכן שבזמן שהיו אוכלים אותה,

זה יכול להיות שזה דבר שבמינון ניצול, כן?

זה לא נראה כמו

איך

לוקחים אותה ואיך צדדים אותה.

איך?

אה, אתה אומר לא צריך להפחיד שום דבר, מייד.

מייד, קטן כזה.

לא עבך ובורח לך. אני שומע.

טוב, בכל אופן, אבל בין כך ובין כך, גם אם נגיד שזה כן ניצול,

אבל הקטן עושה את זה לצורך עצמו,

ולא תהיה בזה בעיה.

מובן, אלא מה?

אתה יכול לשאול שאלה,

האם קטן אוכל למלוא בית דין מצווין לאף ראשו? פה יש מקום לשאלה שלך.

אם יש עניין

לדאוג שהקטן לא יעבור על איסורי תורה,

כן?

זה כבר אחרת.

האבא מחויב לפי כמה הראשונים, הוא מחייב

להדריכו, לחנכו במצוות עשה.

מצוות לא תעשה זה כבר שאלה של קטן אוכל למלוא.

זה תלוי במחלוקת, זה בין אם מצווין לאף ראשו או אין בין אם מצווין לאף ראשו.

החינוך הוא במצוות עשה.

אני אומר, לפי כמה מן הראשונים, זה לא כל הראשונים,

אבל כמה מן הראשונים אומרים

שהחינוך הוא במצוות עשה.

לגבי מצוות לא תעשה, זו כבר שאלה כללית,

והשאלה הזו כבר לאו דווקא האבא.

כל

כל אדם ואדם, או כל בדין

מצווה לדאוג לזה, אם בדין מצווה להפריש לקטן שלו לאכול נבלות.

למה יש דין שבשבת יש דין שהאבא אסור לשתוק אם הוא רואה את הבן שלו מחלף שבת או משהו?

שמה?

בן קטן.

נו. הוא מחלף שבת אסור לשתוק או לתת לזה תמורות,

הוא בא ואומר לך שקע. אם הוא עושה את זה על דעת אביו,

שהוא עושה את זה לדעת אביו, כלומר נראה לו ש...

אבל גם לא לדעת אביו, אז הוא חייב לעצור אותו.

אם הוא עושה את זה לצורך אביו,

בשביל אביו, שיהיה נוח לאביו.

לא לצורך כלום, הוא רוצה להדליק את האור

האבא חייב לעצור אותו אני כמה שזכור לי זה לא ככה רק בנאדם מהצד עשו לי לא חייב, אני לא חייב תביאי, תביאי משנה ברורה אחת לגימל

אדרבה, תביאי לי

סימן שמ״ג

אתה שומע?

בוא בוא תביא לי את זה, אני כבר אקרא את זה בפנים

בכל אופן, לפי הראשונים

שהזכרתי

דין חינוך לא נאמר אלא

במצוות עשה

כן,

בוא בוא תשב

קטן או כן לבלות

אין בית דין מצווין להפרישו

אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור דאורייתא

ולהכילו בידיים אסור

אפילו דברים שאסורים בדברי סופרים

וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות

רק רגע, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה,

אז להלכה נפסק

ככה פוסק מרן, ובא על השולחן ערוך

שגם אם נאמר שאין בית דין מצווין להפרישו

אבל אביו מצווה

להפריש אותו מאיסור דאורייתא

איסור דאורייתא

אז חייב האב לחנכו,

שימו לב, חייב האב לחנכו

וגם מוחים ביד אבא כזה שלא מפרישו

להבן מאיסור דאורייתא

אבל

באיסור דאורייתא

אומר המשנה ברורה

הבאיירתא מביא את הדעה הזו

שאם זה דאורייתא

אז גם כן מצווה האב אבל הבדים לא מוחים באב

אם לא יפרישו מאיסור דאורייתא רבנה

אבל להאכילו בידיים, דקה להאכילו בידיים אסור

אפילו דברים שאסורים,

כן?

אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים

מביא הבאר היטב

שאסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לסחוק בו

שמא ימות ויאכלנו

ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו

אסור ליתן לידו כל שכן דבר טמא

דחז יא לאוכלו בעיני, כלומר שאפשר לאכול אותו בפני עצמו

למה זה? למה אסור לו? היי הוא לא נותן לו, לא מאכיל אותו בידיים

מטעם דהה וכימן מאכילו בידיים

אבל מותר ליתן עוף טמא לסחוק בו

אף על גב די ימות לא חזר לאכילה

כלומר עוף טמא

יכול לתת לו

כי הוא לא יוכל לאוכלו

אבל חגב חי

גם אם הוא טמא

סליחה, אם הוא טמא אסור לתת לו

משום שחי שינן שמא יאכלנו

אולי תגיד שמא יאכלנו, אם הוא טהור,

אם הוא טמא ואולי תגיד שמא יאכלנו

שוב,

אם הוא הולך ובאמת עושה את זה, ברור לך שהוא יעשה את זה

אז אתה תהיה צודק

אבל כאן אתה חושש שמא

שמא יאכלנו

מכיוון שאתה לא נותן לו להדיה שיאכל

אלא אתה חושש שמא יאכל

לא יעבור האב על איסור שכזה גם כן איסור שמא יאכלנו, הוא אומר שזה שמא יאכלנו זה בטמא

אתה לא שומע

אבל בטהור אין בעיה לתת לו, לסחוק בו

משום שגם אם הוא יאכלנו, הוא לא יעבור על איסור

אז אני אומר, זה לא חוששים

שאלה עד כמה אתה צריך לחשוש, זה הכול

מכיוון שאתה לא נותן להדיה על מנת שיאכלנו וגם זה טהור

זה לא נקרא שאתה עובר על האיסור בידיים

לא אמרנו שלהאכיל אותו בידיים אסור

זה אפילו דברים שהם אסורים מדרבנן

זה לא נקרא שאתה נותן לו בידיים

אומנם יכול להיות

שכשאבא יראה שהוא עובר פה על איסור דאורייתא

וזה בשעה שהוא עובר

הוא יצטרך לגעור בו

להפריש אותו

אמרתי

כבר הזכרתי קודם

שמה שמוזכר באיסור דאורייתא זה הנפקא מינא לגבי

אם האב לא מקיים את חובתו, האם מוחים בידו או לא מוחים בידו

אז אם זה איסור דאורייתא אז מוחים ביד אב שיחנך את בנו

שיגער בבנו ויפרישנו

אם זה איסור דאורייתא, האב אומנם מצווה

אבל אם הוא לא עושה זאת

הבן דין לא מצווה, לא מוחים בידו

הבנת?

יפה

אבל

באופן שאתה לא יודע אם הבן יעשה את האיסור דאורייתא אלא חשש בלבד

חשש בלבד לא צריך לחשוש לזה

רק אם הוא רואה עכשיו בשעה שהבן בא לעשות איסור דאורייתא

כגון בדוגמה שלך הצידה

או כגון שהוא לוקח אוף והורג אותו, נצילת נשמה

כל אלו

אכן כן, בשעה שהוא רואה

אבל ללכת ולחשוש שמא יעשה זאת

זה האב לא מחויב

האם האב מצווה לקשור את הבן שלו צמוד אליו

שלא

איך אומרים שלא יעבור על איסורי תורה?

זה לא חייבו אותו

אבל הוא מצווה לגעור בו להפרישו

אם הוא רואה שהוא הולך ועושה איסור

פה הוא מצווה לגעור בו להפרישו

ומילא יונתן, אז גם אם אתה צודק,

מה שהזכרתי,

הזכרתי שיטות ראשונים, אתה מביא לי מההלכה,

אתה שומע?

לא, לא, לא, אל תשאל מה לא בראשונים. בראשונים.

בהלכה אתה צודק שבאמת אין הבדל

אלא כלפי האב, האב מחויב יותר מאשר סתם בעדי.

תסתכל בתוספות ישנים במסכת יומא דף פ״ב עמוד א',

שהם מביאים את הראשונים הללו.

נדמה לי שזה בשם רב לייזר ממיץ, הרעום,

שהוא מביא את העניין הזה של מצוות חינוך

זה על עשה ולא על לא תעשה.

נדמה לי שיש גם בדף, ביבמות, תסתכל בקי״ד,

בדף קי״ד הוא דן בסוגיה הזו גם כן.

מסכת שבת, בפרק כל כתבי, גם כן לסוגיה כזו.

אה?

כן, כן, הוא מביא.

כן, הוא מביא שם כמה וכמה

מאלה שמוזכרים בסוגיות ההן.

על כל פנים, מה שיוצא לנו זה כך,

שמה שהוא שאל קודם,

כן, הלו,

בסך הכול אולי הוא ילך ויצוד את זה.

גם אם במינו ניצוד,

אבל זה חשש בלבד.

אם הוא יראה את זה בשעה שהוא בא לצוד אותו,

אז אתה צודק.

אבל כאן זה כבר בידו.

הצידה אני לא יודע אם יש פה, הוא כבר ביד שלו.

כשהוא בא רק למשחק הזה, לא נקרא שהוא צריך לצוד אותו שוב. זה כבר אצלו.

אלא מה?

אולי חששות אחרים.

שמא יהרגנו אולי.

שמא יהרגנו.

טוב,

זה אם הוא יראה אז אתה צודק.

אבל אם הוא לא רואה,

הוא לא עובר על איסור.

מובן?

כך נראה ש...

בשביל לפרש את הדברים הללו.

על כל פנים,

יש מחלוקת אם כן בין תנא תנא כמה לרבי יהודה,

האם

אפשר לתת חגב חי טמא לתינוק?

לקטן? לסחוג בו או לא?

לדעת על הכמה לא נותנים,

משום שחיישין השמא יאכלנו,

ואז אם הוא תמא הוא יעבור על איסור.

לעומת זאת, לדעת רבי יהודה,

מאחר והמטרת הנתינה לקטן זה לסחוג בו,

לא חיישין.

אנשי מה יאכלנו?

הלאה.

בוא נמשיך את הגמרא. ורמיני

זבל בחול הדק

כדי לזבל כלח של כרוב.

דברי רבי עקיבא.

חכמים אומרים

כדי לזבל קרישה.

המשנה הזכירה

שיעורי ההוצאה לכל מיני זרעים,

כל מיני

דברים ש... מה השיעור שבהם?

מה שיצא לנו

שהשיעור המינימלי שנזכר במשנה זה שני גרגירים.

אמרנו קישואים,

דילואים, פועל המצרי, כל אלה

שעוררן אפילו בשני גרגירים.

ורמיני, ועל זה הקשינו סתירה

ממה שלמדנו לעיל בדפי עמוד ב',

שם נאמר במשנה

זבל בחול הדק

כדי לזבל כלח של כרוב.

אם אדם מוציא

זבל

לאכול הדק,

מה השיעור שבהם?

מה נגיד על השפעה?

זבל?

זבל של מה שמזבלים בו. אינני יודע אם זה דווקא השפעה, אבל אולי גם השפעה.

מה זה בדיוק הזבל הזה?

אני צריך לראות

מה זה

זבל בחול הדק.

אתה רוצה שאני אגיד

מה זה בדיוק?

יש דבר שלא ראוי לכלום, זה עשוי. האם דבר שלא ראוי לכלום?

לא מוזכר כאן

ממה זה עשוי.

אבל מה שהם רגילים לזבל בזה את הזרעים.

מובן.

יש דבר שלא ראוי לכלום, אמר?

אני הבנתי דמעי מוצר, שעשר לא ראוי לשום דבר.

אפר זה כבר דבר שהוא

נהדר סרק וזה משהו, נהיה אפר,

לא ראוי לשום דבר. אין בזה שימוש.

אין בזה שימוש.

אני יודע אפילו אם הוא יוציא שצקים גדולים של אפר, הוא לא היה?

אם אין בזה שימוש, אז מה המטרה? אה, לפנות, מטרה שלו לפנות.

לא יודע, שאלה טובה, אני לא יודע, אני צריך לבדוק את זה.

אני לא זכור לי באמת.

אתה נותן לי ל...

איך אומרים?

לזכור את העניין הזה,

ולא זכור לי שבאמת ראיתי את העניין הזה של הוצאת אפר.

מה השיעור? בכל אופן,

אם אדם מוציא זבל

ויש בשיעור הזה

כדי לזמל קלח של כרוב, לדעת רבי עקיבא יהיה חייב.

חכמים אומרים כדי לזמל קרשה.

קרשה זה סוג של ירק,

קרטה,

שראשו שמן.

אם הוא יכול, בזבל הזה שהוציא,

לזמל את הסוג ירק הזה,

זה שיעור קטן יותר ממה שרבי עקיבא אמר,

יתחייב.

נו, נשאלת השאלה,

פה אתה רואה שאפילו קלח של כרוב יהיה חייב עליו,

ולפי החכמים זה אפילו פחות מכך.

אם כן, אתה רואה שאפילו זרע שבא מגרגיר אחד,

יש לזה חשיבות.

אתה מדבר עם קלח של כרוב?

קלח של כרוב לא בגלל בני עצמנו. קלח הכוונה,

קלח הכוונה,

את החלק המינימלי שצריך

בשביל לזרוע באדמה, שייצא ממנו קרוב, זה הכול.

אז הגמרא מבינה שזה אפילו גרגיר אחד.

על זה השאלה,

פה מצאתה שהשיעור המינימלי לחייב בהוצאה,

אז יש שני גרגירים.

במשנה בדף פ',

רואים

שהחשיבות נמדדת אפילו בגרגיר אחד.

אמר רב פאפה,

הא דזרע,

הא דלא זרע.

המשנה למעלה מדברת

באופן שהקרובה או הקרישה כבר זרועים.

אז ממילא עצם זה שזה כבר זרוע באדמה,

אז אפילו גרגיר אחד יש לו חשיבות,

כי אדם הולך

וטורח לזבל גם אם זה גרגיר אחד.

אבל כאן מדובר שעדיין לא זרועים,

עוד לא זרעו את הזרועים.

אלה צריכים שיעור מינימלי של שני גרגירים.

למשל, בקישואין, בדילואין, בפועל המצרי, כמו שאמרנו,

כאשר עדיין לא זרעו אותם באדמה,

אז שיעור הוצאתם זה לכל הפחות שני גרגירים.

למה באמת יש הבדל בין אם זה זרוע כבר לבין אם עדיין לא זרעו אותם?

לפי שאין אדם טורח להוציא נימה אחת לזרועה.

לבוא ולומר שיהיה חשיבות אפילו לגרגיר אחד,

זה לא חשוב בעיני האדם,

כי אדם

לא רואה צורך לטרוח לזרוע גרגיר אחד,

אבל אם כבר זרועים,

והוא הוציא זבל, שבזה מזמלים,

אז אפילו כמות של זבל כזו,

שיכול רק להספיק לזבל גרגיר אחד,

זה כבר מספיק כדי לחייבו,

כי האדם טורח להוציא זבל בכמות שיוכל לזבל גרגיר אחד.

הלאה,

זרע קישואים.

אמרנו במשנה שהאדם שמוציא זרע קישואים,

שיעורו בשני גרגירים, לא חלקוקה.

הלאה, תנו רבנן.

המוציא גרעינין,

כנראה שאם אתה תהיה חקלאי, אז כבר תהיה שונה.

אתה מדבר, לפי

המצב שלך,

שאתה נמצא פה.

לא, יש איזה גת עשיר, ויש לך דמי.

העשיר, הוא לא הסתכל על המשתגגגג,

הוא החול עם עשיר, אם יש לך דמי עני, אין לו מלא, אני יכול ל...

כל אופן, כאן לא רואים את ההבדל הזה בין עשיר לעני,

לא הבדילו.

כן,

תנו רבנן.

המוציא גרעינין,

אם לנטיעה שתיים,

אם לאכילה כמלוא פי חזיר.

אדם שמוצא גרעיני תמרים,

אז אם זה לצורך שהוא רוצה לנטוע אותם,

אז שני גרעינים יהיו חייו.

אבל אם לאכילה,

אם הוא הוציא את הגרעינים בשביל להאכיל בעלי חיים,

שיעור שבהם צריך להיות לכל הפחות כמלוא פי חזיר.

כמה פלוא פי חזיר?

אחת.

שמעתם?

אחת.

אפילו גרעין אחת.

כנראה שאם כבר היו נותנים

להאכיל את החזיר, אז היו נותנים לו אחת-אחת, ולא יותר מזה.

מה אתה אומר?

אני לא יודע.

ברוך השם, אני חושב שלא ראיתי עד היום,

אולי נהיית חזיר.

הוא ראה על שניים, אבל לא על ארבע.

הלאה.

הלאה.

אז קודם דיברנו על כתובים.

אני מבין ששתיים שתיים שתיים שתיים שתיים. אבל גרעין של תמר זה עץ.

עץ חשוב גם אם הוא שותל עץ אחד.

עץ אחד מביא לו הרבה פרות.

וכי היות אתה אומר לך, תשמע, יש לי שתי גרעינים של ארבע ניאור כמה אני יכול לצאת מן השתי אב רדל בשדה.

אתה יודע בשביל שתי אבניות אין לי תוך. בשביל אביני ידחתי למדרח.

אבל גרעין אחד של תמר ייתן לי עץ שלם.

עץ שלם. בשביל עץ שלם לא נחשבין על המדרח.

כנראה, כנראה שההבנה שלך

היא לא מציאותית, כי אם המשנה נתנה לזה שיעור של שתיים, חייב להיות שאדם לא חשוב בעיניו,

אלא שתי גרגירים.

לא ילך ויוציא גרעין אחד.

אבל זה עץ.

נכון מאוד.

כל מה שאמרת קודם אני זוכר, ובכל זאת התשובה,

חשיבות היא רק בשתיים, זו המציאות.

אבל התפקה תהיה פי אלף,

עוד פעם, אתה חוזר ונותן עכשיו כל מיני כיוונים.

אם כתוב שזה שתיים, פירושו שאין חשיבות לפחות משתיים.

ההסבר הוא פשוט.

כי אם לא חשוב, וזו המציאות, לא חשוב, אז לא חשוב.

לך נראה שזה חשוב,

אומרת הברייתא, לא, זה לא חשוב.

כי זו המציאות הייתה. אם תשתנה המציאות,

ואפילו גרעין אחד זה יהיה חשוב,

אז אתה תהיה צודק.

אבל המציאות היא שונה.

הלאה. אם להסיק,

כדי לבשל ביצה קלה.

ואם הוא הוציא אותם על מנת להסיק בהם,

השיעור הוא שיוכל לבשל מהם

כגרוגרת מביצה קלה. מה זה ביצה קלה?

ביצת תרנגולת.

למה קוראים לביצת התרנגולת ביצה קלה?

שהיא קלה להתבשל.

מובן?

אולי יש ביצים לא טובות?

כנראה שביצת ביצים של עופות אחרים,

לוקח להם קצת יותר זמן.

אם בגמרא כתוב שביצה קלה זה ביצת תרנגולת כי היא קלה להתבשל על כורחנו, שהיא יותר מאחרות.

אם לחשבון שתיים,

אם הוא הוציא את זה לצורך סימן

בשביל שידע איזשהו

חשבון מסוים,

אז שתיים, פעמים שהמונים היו דברים מסוימים על פי גרעיני תמרים,

כן?

אז אם הוא היה צריך

להוציא את זה על מנת שיוכל לעשות מזה חשבון,

אז אפילו שתיים יהיה חייב, פחות מכן לא.

אם הוא הוציא אחד אחד אחר.

אז לא התחייב, זה מה שכתוב פה.

לא, שתיים הוא הוציא, אבל אחד אחר. אמרתי, לא התחייב.

צריך שיהיה שתיים באותה הוצאה.

אחרים אומרים חמש,

אחרים סוברים שהשיעור המינימלי זה חמש גרענים אם זה לא חשבון.

הלאה, תנו רבנה.

כן, אחרים זה רבי מאיר.

תנו רבנן,

המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב.

לפי,

מה הסיבה?

שמצניעין אותן לנשבין.

נימין, היינו הכוונה, סערות מזנב הסוס או זנב הפרה.

אפילו שני נימין חייב,

כי משתמשים בזה,

לעשות מזה רשתות ולקול מזה עופות.

נשבין, הכוונה לזה, הכוונה לסוגי מצודה.

אבל בשתי שערות לא יהיה הסוגי מצודה. נכון מאוד.

אבל שניים מוציאים בשביל להשלים מצודה.

אבל פחות מכן לא.

מקשה של חזיר אחת.

אם אדם מוציא סערות קשות

של החזיר,

הסערות הללו מצויות,

הן גדלות על השדרה של החזיר.

השיעור הוא אפילו סערה אחת,

צורי דקל,

שתיים.

כלומר, הענפים הללו

שמוציאים אותם מהדקל,

ענפים תלופים

של הדקל ועושים מהם סלים,

שיעור שבהם זה שתיים.

יוכל כבר לאכול גם את החצי השמאלי

שהיה מונח בתוך אותו קנה.

די, לא,

מעיקר תלמודו,

אם הוא לא יאכל אותו,

אז הוא ישכח את כל החוכמה שלמד

על ידי זה.

נכון מאוד.

אומר רשי

פאליה ביארי,

פאליה ביארי, ניקח שמו,

ומי שתיקח בדקלה דחדנברה בדקל בחור,

שלא נכרח עדיין אליו בסיב אחד, שגדל סביבותו וכורחו,

לחוכמה לפתוח הלב,

גוב תא כנא שיטיל לב דווקא,

אלא מכסהו כיסויים הרבה, כגון זפת,

שעבה על גבה ואדמה,

והושפן כחותמות, ותללה בעברא דסמאלה,

בזרוע השמאלי, סימן לב כסיל,

כגון זה שצריך לפקח לב,

צריך שיהיה לו פיקחות בלבו, לשמאלו.

ואכילי דחפלגה,

בתר דאחכים יוכל לאכול את החצי השני,

ואילו אכילי,

אלא שאדילה, אם הוא יזרוק את זה, מי עיקר תלמודו?

תלמודו ישתכח ממנו, וחוכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו.

אולי בהזדמנות הזו כבר אנחנו פה, נסיים עד

פרק עשירי, בסדר?

טוב, רבי יהודה אומר, אף הוא מוציא.

אמרנו שמחרות רבי יהודה ותנא קמא,

האם דווקא היו רגילים לתת

חגב חי טהור לקטר לשחוק בו,

או אפילו חגב חי טמא?

ותנא קמא סבר,

תנא קמא שאומר דווקא חגב חי טהור

שיעורו בכל שהוא, ולא חגב חי טמא.

מה הוא סובר?

לא. כלומר, הוא סובר שלא היו מביאים אותו לקטר,

אם הוא טמא,

לא היו מביאים אותו לקטר לשחוק בו.

מה היא טמא?

דילמה אכילי.

חוששים אנחנו שמא יאכל אותו.

יא הכי טהור נמי?

אם ככה, אז למה חגב חי טהור לא חוששים?

הלא נחשוש שהוא אולי יאכל אותו כשהוא חי,

הוא לא ימיט אותו מקודם.

ואז הוא יעבור על איסור.

אתם שומעים?

איזה איסור?

איסור בעל תשע קצור.

דא רב כהנא, אבא קאים קמד רב.

רב כהנא היה פעם עומד ולומד לפני רב,

ואבא קמא בר שושי ואפומה.

הוא היה מעביר סוג של חגב טהור,

ליד הפה שלו.

אמר ל... אז רב אומר לרב כהנא, שקלה, תיקח אותו.

אל תקרב אותו לפדל, עולה ברומי חלקה אכילש. לא יאמרו שאתה אוכל את החגב כשהוא חי.

וכעבר משום מה לא תשקצו את

נפשותיכם. על כל פנים רואים שאדם שאוכל חי,

הוא עובר על מה תשקצו, אפילו שהוא טהור.

אם כן, למה לא חוששים לתת חגב חי טהור לקטן, גם אם זה לשחוק בו.

אבל תחשוש שמא יאכלנו כשהוא חי,

לא עובר על מה, אל תשקצו את נפשותיכם.

מה זה, אסור לאכול חי?

אסור לאכול חי.

יפה.

עונה גמרא אלא דלמא מאית ואכילא. הטעם שלא נותנים חגב טמא לקטן,

בגלל שחושבים שאולי כשהוא ימות הוא יאכל את החגב טמא.

אבל אם הוא טהור,

אז כשהוא ימות אז זה בסדר, מותר לא אוכלו.

תתגדלנו על החיים. מה?

איי, איי, איי, זה דבר שטעון שחיטה, יש איבר מלאכה. לא דבר שלא טעון שחיטה.

אבל רבי יהודה,

אמא אית משפט ספידלה.

אבל רבי יהודה סובר שגם אם הוא ימות, אין מה לחשוש. למה?

בגלל שאם הוא ימות, במקום לאכול, הוא ילך וישפיט אותו.

הוא יגיד למה, אוי, ביי.

אחגב הזה מת.

מובן?

קיצר, אין חשש שיבוא ויאכל אותו.

אז זו המחלוקת

בין תנקמא לרבי יהודה,

ואנחנו נראה את רשי.

ותנקמא סבר, חגב טמא לו מצעאל אל הקטר לשחק.

דילמא אכיל, אולי הוא יאכל אותו.

ואפילו למאן דאמר קטר אוכל ואלוהו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו.

גם לפי זה שאומר שאין בית דין מצווין להפריש את הקטר,

מודה הוא דלהבין עליו בידיים.

אבל הוא מודה,

שאסור לתת לו בידיים. גם מרשי משמע, אגב,

לא כמו שנפסק בהלכה. אתה שומע, יונתן?

הוא לא אומר, מודה הוא, שאביו אסור לו.

אלא אומר, חשינן,

בגלל שדלהבין אכילו בידיים.

כן?

מודה הוא דלהבין לו לבידיים, דתנן לו תאכלום ולא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים,

שיש איסור לגדול לתת לקטן בידיים, דבר שאסור באכילה.

אי הכי, ככה שאלה הגמרא,

אם החשש לפי תנא כמה שמא יאכל את הטמא, אז גם אם הוא טהור,

עדיין לחשוש.

יא הכי טהור חי נמי דילמה אכילה כשהוא חי.

ואם משום איסור אבר מנה חי, דאין בו איסור אבר מנה חי,

דרך אגב אין טעון שחיטה. גם אם תאמר שאין איסור אבר מנה חי,

שהרי אין טעון, אגב לא טעון שחיטה,

אבל אי בהמיה משום מל תשקצו.

אבל איסור מל תשקצו יש בזה,

וזה מובן מסכת מכות.

כי זה רב כהנא, כמו שראינו פה, מעשה עם רב רב כהנא.

שושיבה אמין חגב טהור,

אלא עונה הגמרא,

לא משום דחה איש דילמה אכילה חי, לא בגלל שחוששים

שהוא יאכל אותו חי,

אלא החשש הוא אלא דילמה מית ואכילה.

אולי הוא ימות ואז הוא יאכל אותו,

וכאכיל טמא.

אבל אם הוא טהור, אם אבא ייתן לו חגב חי טהור,

הוא לא יאכל אותו כשהוא חי, אבל גם אם הוא יאכל אותו כשהוא מת,

שפירדה, אין שום בעיה בזה.

לעומת זאת, לפי רבי יהודה, למה הוא היה מרשה לתת לתינוק

חגב חי טמא?

בגלל שאם הוא ימות, הוא לא יאכל אותו, אלא

משפט צפית לתינוק, התינוק יספיד אותו.

כלומר, יצטער עליו

ולא יבוא לאוכלו.

החדרן הלך, אמר רבי עקיבא, בלי נדר.

בסייעתא נשמעיה, נתחיל פרק עשירי, פרק המצביע.

המצביע לזרע או לדוגמה ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא,

וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו.

חזר ואחד וכניסו אינו חייב

אלא כשיעורו. וזה, בעזרת השם, נבהר בשיעור הבא.