מסכת שבת דף פח, ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הקדוש ברוך הוא אמר יצאה נשמתן של ישראל החיבור שלהם היה חיבור

עד

המצב שהיה ניתוק של הנפש מהגוף

שנאמר נפשי יצאה בדברו

זה פסוק בשיר השירים בפרק ה'

שמלמד שכאשר שמעו את דיבורו של השם

נפשם יצאה

שואל את שוער רבי יהושע בן לוי אם מאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן

דיבור שני האח קיבלו

אם ככה יכרחו לשמוע דיבור שני

הלא כבר יצאה נשמתן

מיד לאחר דיבור ראשון

הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים

ואחיה אותם

אומר רבי יהושע בן לוי

לאחר כל דיבור שיצאה נשמתם על ידו

הוריד הקדוש ברוך הוא טל

שהטל הזה עתיד הוא להחיות בו מתים ואחיה אותם

טל

צריך לדעת שהטל הזה זה משהו רוחני

שבכוחו לאחיות מתים,

שנאמר

בטילים פרק ס״ח פסוק י׳

נאמר בעניין זה של מתן תורה, גשם נדבות

תניף אלוהים

נחלתך ונלאה אתה כוננת.

כלומר על ידי טל התחייה הגשמי

וגשמי הרצון שהניף עליהם

כונן השם את עמו ונחלתו היגעים

זה מה שאומר הפסוק, גשם נדבות

היינו הטל הזה שהוא כגשם

והוא בא בנדמה, הקדוש ברוך הוא הניף אותו על עם ישראל ואז נחלתך ונלאה

נחלתך שזה עם ישראל, שזה נחלת השם

שהם הגיעו למצב של אהות, עייפות, הגיעה

אתה כוננת, אתה הקמת אותם, כוננת אותם

מהמצב הזה של הרעייפות שהייתה בעת.

למה הייתה נשמתם? כי זה לא איזה סיפור, והפעם נהיה לי מבואש?

אני שמעתי משהו על זה,

איך?

מהמקובלים, אם לא יוצאת נשמתו,

שבן אדם יוצא לו הנשמה,

הוא רואה בעולמות וכשחוזרת להנשמה,

היא מתנקה שם בעולם, היא חוזרת נקייה בתורה,

זה לא קשור.

לכן הם באותו מילה סערים כאלה, פה כל השם ידבר בפניך,

כל העולם יזדעזע.

זה לא אותו...

כן, אבל זה צריך לדעת,

שהנביאים

הכינו את עצמם בעבודה רצופה

במשך שנים

כדי להגיע למצב הזה שיוכלו להתנתק

לזמן מה כדי לקבל את הנבואה,

וגם זה במשל בלבד.

פה זה עם ישראל

שלא עמדו בדרגות הללו.

זכו לנבואה לשעה מסוימת,

אבל זה בלא עבודה שהקדימו לזה.

ובנוסף,

ובנוסף, משה רבנו בסוגיה הבאה, כן, אנחנו נלמד את זה, שמשה רבנו רצה לענות למלאכים,

ולא ענה להם, אנחנו פחד שבפייהם ישרחו אותו.

אבל הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. ובנוסף, הוא אמר קדוש ברוך הוא זה משהו את הכיסא ואז אתה מדבר.

אני רוצה לסיים את תחילת הדברים. ובנוסף, צריך לדעת שזה דיבור של הקדוש ברוך הוא.

בשונה מנביאים שהיה להם איזשהו גילוי אלוקי.

גילוי אלוקי בצורת משל, חוץ ממשה רבנו, אבל שאר הנביאים זה בצורת משל,

והמשל הזה, הם הבינו מה רצונו של השם, איזה מסר רוצה להעביר דרך זה.

אבל זה לא דיבור ממש,

וזה גם כלל ישראל שלא היו מוכנים לזה.

אז ודאי,

אתה יודע מה קורה כשבן אדם חלילה נפטר

ונפרד מהעולם.

כתוב בספרים שאז הוא רואה את הקדוש ברוך הוא.

ואז כשהוא רואה את הקדוש ברוך הוא, אז ודאי שהנפש כל כך נחשפת

להידבק

באותו אור עצום ורוחני,

הקדוש ברוך הוא.

אז ממילא, הגוף אין לו מקום.

מובן.

זה מה שהיה שם

במתן תורה.

ואמר רבי יהושע בן לוי,

יש איזושהי קושייה אחרת, קושייה קצת שונה.

למה הקדוש ברוך הוא מלכתחילה לא נתן להם כוח

שיוכלו לקבל את הדיבור?

ואז לא היה צריך

שתצא הנשמה ולהחזיר אותה על ידי טל תחייה.

בשביל מה היה צריך את זה?

זוהי קושייה שמקשים אותה המפרשים.

אולי שהם פחדו שלא אחר כך עשו ערוגה אמורות,

צריך להגיע להם דיירה לאורך שערים.

יש משהו פה, דבר. יש לי תשובה, אני חושב,

אני לא מודה בהם.

יש משהו שהבדוק אומר כביכול הוא לא יכול לעשות. לא בגלל שהוא לא יכול,

אלא זה משהו שקשור באדם עצמו. זה עמל שהבן אדם צריך להגיע

מהיגיעה של עצמו.

זה לא ככה שהוא ייתן לך. כן, אבל... הוא חייב לעמול על זה. זה מה שנקרא גזירה בפנייך. נכון מאוד.

זאת אומרת, אבל כאן, אבל כאן...

הוא לא מגיע לדרגה הזאת בעקבות עמאן. מסכים. לכן הוא היה צריך להוציא את הנשמה ולהחזיר אותה. מה הקשר?

הלוא מאחר ולמעשה הם זכו לנבואה, לשעה קלה,

שלא על פי דרגתה,

כן?

ואז ממילא היה זקוק למצב הזה של תל תחייה.

אם בין כך הקדוש ברוך הוא היה לו רצון שישמעו את כל עשרת הדיברות.

על ידי זה שיהיה תל תחייה,

זה הכל מאיתו. אם כן, אם זה מאיתו,

הוא יכל היה ליצור מצב שלא היה בכלל נשמה לעם ישראל שעמדו במתן תורה.

זה השאלה, למה? הוא רוצה שבן אדם יעשה את זה בעצמו.

הם לא עשו בעצמם כלום.

מה הם עשו?

הקדוש ברוך הוא בא והחיה אותם.

זה לא שהם עשו כלום בעניין הזה.

אומר רבן יהוידע,

לענות על השאלה הזאת, מתערץ רבן יהוידע,

שעשה כן כדי להיטיב את לב גופיהם של ישראל.

שלא יאמרו הגופים,

אנחנו עמלים ואיננו מקבלים שכר,

ולבסוף הגוף יתאמן בעפר, והנפש לבדה תתענג בגן הידר.

אדם יכול לבוא ולומר,

הגוף,

יהיה בקבר.

מי יקבל את השכר?

החלק הרוחני.

אבל הגוף גם עמל, הוא חלק מהעבודה שלו,

זה שהוא יתאמץ בגופו לקיים את המצוות.

אז יאמר הגוף,

אני עמל ולא מקבל שכר.

על מה ולמה?

לכן אחיה אותם

באותו טל שעתיד להחיות בו את המתים לעתיד לבוא, כדי שידעו שתהיה תחיית המתים,

וגם הגופים יקבלו את שכרם.

לא, שתחיית המתים זה בשביל להחזיר את השכר של הגוף.

גם של הגוף.

גם של הגוף.

זה העניין של תחיית המתים?

מה המטרה בתחיית המתים?

אבל אם אנחנו כבר עוברים עולם ועברנו פה עולם עוד שמות, כבר ראינו שאנחנו עושים את התיקון, ואנחנו כבר מבינים שהגוף זה רק סתם,

אז בשביל מה באמת להחזיר אותנו לעולם של עוד פעם גוף?

זה מה שאתה אומר זה נכון,

וצריך גם בשביל הגוף שיקבל את השכר,

אבל לא זו המטרה העיקרית בתחיית המתים.

לא זו המטרה העיקרית.

אלא צריכים לעבור איזשהו תיקון

מסוים

והוא אמור להסתיים בסוף ששת אלפים שנה.

אתה מבין?

עכשיו התיקון הזה זה הנשמה עם הגוף.

אז חוץ ממה שהעניין של שכר,

יש גם את העניין הזה של התיקון שאמור בן אדם לעבור.

בעצם הוא מעשה את זה, למשל,

אם בן אדם עכשיו יש לו עגלה,

והוא עכשיו עושה איתה מסעות.

עושה איתה כסף.

כן. עכשיו הוא מרוויח את הכסף, נכון? אז זה כאילו מעניין, אתה צריך להתחלק גם כן עם הגלגלים של העגלה במעגלה עצמה, בגלל שהיא גם כן עבדה.

זה אבסורד, זה אותו רעיון.

זה לא אותו רעיון, מה פתאום?

משום שאתה צריך לדעת שגם בגוף,

בתוך הגוף עצמו,

נמסך גם חלק, נמסך הכוונה מעורב,

גם חלקי הנפש.

ואשר על כן... הנפש עדיין זה לא בשר, זה לא...

אבל הנפש, ישנו איזשהו חלק בנפש

שהוא בלתי נפרד מהגוף.

זה מושג שקיים גם ב...

זה מושג שקיים בספרי הסוד,

וזה נקרא הוולה דה גרמי.

גם בן אדם שנמצא בגוף,

כאשר כבר הכל מ...

לא נשאר כלום מבשרו,

אבל הוולה דה גרמי עדיין קיים.

מה זה הוולה דה גרמי?

זה משהו רוחני שהוא לא נפרד ממנו.

מובן?

ולכן,

בשביל זה צריך ללמוד קצת ספרי סוד בשביל לדעת להבין

מה זה האדם.

האדם למעשה זה התלבשויות על התלבשויות. זה לא כמו שאתם חושבים,

יש את חלקי הגוף, חלקי ההנשמה, הכניס

אחד בתוך אחד, וזה האדם.

לא, זה פועל בצורה של התלבשויות.

אז אני אגיד.

בקיצר, בקיצור, אז אני אגיד בקצרה ברמז.

אני אגיד בקצרה ברמז.

הלוא יש מושג של עביות הגוף, גסות הגוף

וזכות הנשמה.

ככל שאנחנו באים יותר ויותר להגיע למצב של חיבור לנשמה,

כך אנחנו צריכים לזקק יותר את הגוף.

כלומר שעביות וגסות הגוף ייפחדו.

וזה הולך בתוך גופו של האדם,

ישנם דברים שהם יותר זקים מאשר הגוף ממש.

יש את הבשר,

יש את העצמות,

יש את הדם,

ובתוך הדם יש את הנפש.

גם הבקבל.

כמובן הנפש למעשה זה חלק רוחני

שהוא נמצא בתוך הדם.

זה התלבשויות אחר התלבשויות, וגם הנפש

נמצא בתוך הנפש.

הנפש מלבישה את הרוח,

והרוח מלבישת את הנשמה.

אז תמיד זה פועל בדרך כזו שהיותר עב הוא היותר חיצוני,

והיותר זך הוא היותר פנימי.

אבל ביניהם יש,

זה מה שאני יכול לומר, אני לא...

הבנתם מה אני אומר.

לכן לעולם יש מצב כזה של דבר שלא ייפרד,

מה שאמרתי קודם, הוולא דגרמי, שהוא קיים,

וזה חלק רוחני,

חלק רוחני, שיחסית לנשמה הוא יותר עב וגס,

אבל יחסית לגוף הוא יותר זך.

מובן?

זה משהו בעיניי.

כמו שיש למעשה, גם בנבראים כך.

יש, בנבראים, כך מביא אחד מהספרים,

בבריאה גם אתה רואה את זה,

שישנם כאלה סוגי נבראים שהם

בעלי חיים גמורים,

יש כאלה שהם ממוצעים, ממצעים.

למשל, מה שנקרא בלשוננו,

יש בריאה שנקראת בתולת הים.

מכירים את זה?

אז זה כאילו דבר... חצי ארץ. בדיוק.

זה כאילו בא להורות את המיצוע שיש בין בעל החיים לבין בני אדם. יש בכל השלבים בין חצי וחצי. נכון.

אתה מבין?

אז הכל זה פועל ככה. כל הבריאה פועלת

שהיותר גס, כן? היותר גס הוא, מה שאנחנו רואים בעיניים, זה יותר גופי,

והיותר זך הוא יותר רוחני.

אבל יש את המצבי ביניים.

גם האדם עצמו, יחסית לבהמה,

הגוף שלו הוא אמור להיות יותר זך משל בהמה.

כן? אבל יחסית לנשמה שבו הוא עבה וגס.

אבל זה ככה זה, ככה זה הולך.

ככה זה בנוי.

כי זה, יש מושג שנקרא בספרה הזאת השתלשלות העולמות,

והנבראים כולם באו על פי אותו סגנון ועל פי אותה כוונה,

ולכן גם באנו.

ואגב, צריך לדעת שגם בין בני האדם

יש כאלה שהם מבחינת גופים לאנשים יותר גדולים וצדיקים,

שהם כלפיהם נקראים נשמות.

אבל זה, לפתוח את זה יותר ויותר, זה אסור לי.

זה נקרא בחינה של רב ותלמיד,

ויש צדיקי הדור.

אני רק ברמז, איך אומרים?

נותן רק רמזי.

אבל זה מה שאנחנו.

אבא כלפי בניו, אז זה גם כן. יש פה את החלק הזה שהוא

נותן בהם.

הם כביכול זקוקים לחלק הרוחני שבו, בשביל

יקבלו ממנו.

חוץ ממה שהוא נתן את הגוף, יש פה גם את החלק של הרוחניות

שעובר דרכו.

אז חכם, תביאו,

אבל היא פתיעה על התירוץ הזה,

אבל זה היה כאילו זורק כנראה ולא באמת נראה לי נכון בשביל התירוץ הזה.

שכאילו לפני כן, הרי היה להם זוהבה.

אחרי חייזינו ואחרי מתי נעשינו את פסקה, זוהבה אותם.

חשבתי שכאילו, זוכו דיברת אז,

היה להם זוהבה,

וממלא הם מתו.

ואז כשהקדוש ברוך הוא הביא אתם שאת קצת המדינה,

ודיברת פסקה זוהר מתן.

מתי פסקה זוהר מתן?

בדיבור, כשכאשר דיבר איתם. בעצם בדיבור. ולכן הכל כשכאשר דיבר איתם. ולכן שתדיבר איתם,

כל פני שתדיבר איתם היה להם זוהבה.

ואז ברכה נשמתם,

ואז ממלא הכלכה אותם, ואז כאילו הפסיקו ליהם. פרחה נשמתם כדי

פרחה נשמתם בגלל שלא יכלו לקבל את הדיבור כשיש להם את הזוהמה? כן אז למעשה, אבל הם היו צריכים לפרוח נשמתם לפני הדיבור, לא אחרי הדיבור מה? למה נשמתם? כדי שיוכלו לקבל את הדיבור בלי הזוהמה לא, אבל בעצם הדיבור זה התיקון בעצם הדיבור זה מה שטייר אותם הדיבור עכשיו הוא בעצמו טייר אותם אז הדיבור בא להוציא להם את הזוהמה

אבל יש לי פגיעה לזה.

אבל מה הטעם בזה? לא, אבל יש לי פגיעה. יכול להוציא ולהשאיר אותה בחיים, לא הבנתי. לא, לא, העם יש לי פגיעה,

כי כתוב כל דיבור ודיבור. זאת אומרת שגם הקדוש ברוך הוא

פזע נשמתיו וקדוש ברוך הוא הוציאו להם את הנשמה

ובדיבור שני עוד פעם בחה נשמתם.

פשוט, מה שאמרת זה נכון מאוד.

אבל אני אומר שזה לא עונה על השאלה מלכתחילה.

משום שהשאלה הייתה, רשימה הקדוש ברוך הוא עושה את כל זה.

מה המטרה?

למה הוא היה צריך לאברהם אבינו לתת חטא? למה לא נתן להם כוח מלכתחילה?

למה לא נתן להם?

לא, אבל למה הוא לא נתן להם כוח מלכתחילה?

בגלל הזוהמה שיוצאים את הזוהמה בזמן שעומדת הדיבור

רק שמוך הוא מלכתחילה, רק שמוך הוא מלכתחילה נתן כוח באדם הראשון לשמוך

כשהאדם הראשון חדש מילא ויש לו מה, יש לו מה, אי אפשר לשמוך את הדיבור הזה

הכל טוב ויפה, אבל השאלה הייתה למה הקב' הוא לא יצר את המצב שיכולו לקבל את הדיבור בלי צורך שימותו ויחזרו ויחיו

אז יכל, אנחנו עשינו, אני עשיתי את הזרומה בעצמי, אבל הקדוש ברוך הוא רוצה להגיד להם טוב, אני קילקלתי, הקדוש ברוך הוא, האלוהים ברית היה עדיין ישר,

והם ביקשו חשמונות רבים, הוא חשבו חשמונות רבים, הוא חשבו חשמונות רבים, הוא חשבו חשמונות רבים, הוא חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו חשבו ח

טוב, מה הוא צריך לבנות עם מלאכים?

תגיד להם שוב בשקט, קח את התורה ותראה מה צריך את כל ה...

יש איזשהו תהליך מסתובב שהקדוש ברוך הוא בכוונה עושה את זה, למרות שאיזשהו טבע של בריאה, הוא משתמש בטבע כדי... הוא לא רוצה את זה סמבה.

כתוב שגם הקדוש ברוך הוא יכול, לא אוהב לעשות דברים ככה בניסים ובדיונים, הוא אוהב לעשות את זה באיזשהו הדרגתיות שהאדם יקלוט את זה, יבין את זה. אבל פה הוא השתמש בין כך במשהו שעדיין לא היה קיים באותו זמן.

למה? תחיית המתים, זה מצב שהקדוש ברוך הוא חידש אותו. מה זה קיים אותנו בכלל? מה זה קיים אותנו בכלל? הם לא עשו שום דבר. בגלל שהוא אמר, לא, היה עוד ידוע, אתה יודע, בגלל אברהם אבינו, בגלל איזה ארבע מילים.

תגיד אותם לי ארבע מאות שנים. לא, כי הוא מודיע שזה מה שקרה, אבל על הטעות הזאת צריך לקבל בראש, ואין מה לעשות. אבל מה המטרה, עוד פעם, אתם לא מבינים.

אני רוצה לשאול שאלה פשוטה.

היה מטרה להוציא את הזוהמה מהם או לא הייתה מטרה? ברור שהיה. היה מטרה,

נכון?

ואיך יציאת הזוהמה הזו הייתה?

על ידי עבודתם או על ידי רצון ה'.

קבושת הדיבור. קבושת הדיבור. הקבוש ברוך הוא

יכל לעשות זאת גם בלי שיגיע למצב הזה.

אבל בשביל מה הוא צודק לו? המטרה שלו הייתה פה להשמיע עליהם את חסרת הזיברות, נכון?

ושיהיו תאורים קודם. אז בשביל זה אני אומר, להיות תאורים,

מאחר ובין כך... אין תאור אחד. מה הם צריכים לעמוד עשר פעמים? בסדר, זה משהו דחה. אני גם את זה יש לי תראו אותה, אבל לא משנה. זה משהו דחה הוא. בסדר.

אני חושב שהזרומה שלהם הייתה גדולה.

ואז זה...

זהו, זאת האדם הראשון, אנחנו הולכים. הוא מבין שזה הלך בשלבים, אתה מבין? אז אם אנחנו עד עכשיו, אז זאת אומרת שגם אז.

לא, אז רק תראו את העגל.

טוב, תקשיבו. טוב, תקשיבו.

כמו שהם ישראל חטא בעגל,

אז הם לא יכולו לראות את כמו משה רבנו,

כי כתוב, לפני שחטאו בעגל,

הם יכולים לשמוע את השם.

ואחרי שחטאו בעגל, אפילו את משה רבנו לא יכולו לראות.

כן. נכון? כי משה רבנו כיסא את פניו.

זאת אומרת, הרב זה ראשון מפורש, אומר, בוא תראה, לפני שחטאו בעגל,

שמעו את כל השם, ולא פחדו, ולא ראשון,

ולא רדו, ואחרי שחטאו בעגל... ממשה, לא משה. מהשם, כאילו,

לפני שחטאו בעגל...

עמדו לפני ה... לא בדיבור, לא על הדיבור. הדיבור מפורש פה בגמנה, שיצא נשמתה.

לא, אבל על השם, שלא ראינו.

שוב, אז, הוא שאומר...

שלא ראינו. ואחרי שחתום העגל, אז אפילו למשה רבינו מעבדו ומעם.

זאת אומרת, החטא גרם, שהם מתרעשים מהקדושה. שהם מזדזים מקדושה. כי החטא הוא זוהר. אין ספק, אבל אתם לא עונים לשאלה.

השאלה המרכזית הייתה,

ושמה היה צריך את כל זה?

האם המטרה הייתה, כדי שיהיה להם את הכוח לשמוע עשרת הדיברות,

אז למה היה צריך לגרום להם למות בכל דיבור ולאחריות אותם שוב?

בגלל, אם המטרה היא...

אה, זה דרך אגב. לא, הוא לא תופס את זה. תביא לאלף קטן מלמד. אה, זה דרך אגב.

אז אתה אומר, זה לא היה מטרה להוציא את הצהובה מהם.

לא, זה... זה רק דרך אגב.

אין משהו אחר, אין לו פציעות אחרות. יפה, אז למה, אז פה אתה... אנחנו יכולים לשמוע את הגול של הקדוש ברוך הוא. ודאי שלא. יש לי דירות. אין ספק. יש לי דירות. לא, רק רגע, רק רגע.

אז לכן, עכשיו אני שומע מה שאתם אומרים.

שהדיבור הראשון באמת,

המציאות של הדיבור גרמה ליציאת נשמתם,

כי לא יכלו במצב הזה של זוהמת גופם לקבל את זה יחד עם נשמתם.

כן?

אבל, דיבור שני כבר לא היה צריך את זה.

למה, מה, חזרה אליהם, אז הוא אמר שוב, ושוב היה צריך?

אני שומע.

יש פה איזשהו כיוון.

מה אתה אומר?

כן. יש לי דירות, אבל. יש לי דירות.

מה השאלה?

לשאלה הראשונה.

כן. הרי למה הם צורכים את זה?

כי עצם זה,

אם הוא ייתן להם כוח לעבוד בזה, אז הם לא ירושו.

הם צריכים לעבור תהליך של מתהן

מכוח גזירת של האדם הראשון של קדוש ברוך הוא קרנש מיתה. עושה טוב, אין פעם אחת. אבל למה גם לא פעם? זאת אומרת, אם הוא ייתן להם כוח, אז הם לא ימותו.

הם צריכים לתמות, ולפני התחילת הבדואים כולם ימותו, ואחר כך יחזרו על החיים.

הם צריכים לעבוד בשביל לשבור חוק עזה, למות. פעם אחת הם לא ימותו. הם צריכים למות, לא טוב. אז הדחייה, הדחייה שהתחילה קודם,

היא דוחה גם את התירוזה.

אתה יודע מה צריך?

לא, אבל השאלה ששאלת, אז הרבה פעמים. אמרתי, למה שייתן להם כוח? אמרתי, למה שייתן להם כוח? הם צריכים למות. הם צריכים למות, אבל למה שייתן להם כוח? הם צריכים למות. אבל לא הייתה המטרה, אתה לא שומע.

לא הייתה המטרה בשביל לקיים פה את גזירת גזירתו על אדם הראשון,

כי ביום אחריך ממנו מות תמות. למה? כי אחר כך, לא זו הייתה הסיבה. אבל אם אחר כך אתה לא תמות. זה ממילא בא. אחר כך אתה לא תמות, אז לפני שאתה לא תמות,

לפני שאתה תגיע למצב כזה שאני אמרתי לו אם אתם,

לפני כן תצליח, אתה חי על עוד דרך של מיטה.

זאת אומרת, לפני שתגיע למצב שאתה תהיה עד מוות, אתה צריך לבוא עם בתלך של מיטה.

לפני שאתה תגיע למצב שאתה תחיה לעולם, כי הם ימינו, זה החוקים שלו, הוא אמר, הוא לא יוצא נגד החוקים שלו, הוא יוצא איזשהו טבע רצויין. אם לא היו קורטים לך את העגל, הם היו חי... יש לי שאלה!

יש כאלה שזכו את חיית המתים ובסוף מתו?

אותם מתים שאחיה אותם אלישע,

בסוף מתו או שנשארו חיים לנצח?

כלומר שיש מציאות כזו שיש, אתה רואה את המתים,

ובכל זאת אחר כך מתים, כי זה לא על האנושות,

שימותו.

לא, אבל זה לא דבר. נכון?

אבל שם היה עניין שהם ימותו, כי העניין שהם ימותו, כי היום אנחנו שומעים את זה, אם לא היינו מתים... לא, מה הוא טוען? הוא טוען, אתה הקשבת מה שהוא טוען? הוא טוען, הוא טוען שאם הקדוש ברוך הוא היה יוצר מצב,

שהם ישכלו לשמוע את הדיבור,

האם

מה שיש בגופם,

ולא למות, אז יישארו בני על מוות.

אני אומר, זה לא קשור זה לזה. לא קשור, זה לא קשור. מה זה קשור זה לזה?

כשבור הוא נותן כוח לעמוד במצב מסווים מסוימים,

אבל כשהוא מסיר את ידו, ממילא חוזר,

חוזר למצב להיות כגע דמותו.

בן אדם, בן אדם מצד טבעו, תשמע טוב, בן אדם מצד טבעו,

בן אדם מצד, עוד פעם, תקשיב,

בן אדם מצד טבעו

לא יכול לעמוד ברעידת אדמה שמונה בסולם ריכטר.

בסדר? לא יכול לעמוד.

אבל אם הקדוש ברוך הוא חפש שהוא יישאר,

אז גם אם זה תשע ועשר בסולם ריכטר הוא יישאר.

כי אם זה רצון השם, זה רצון השם.

נכון? עכשיו, אותו בן אדם

שברעידת אדמה בשמונה בסולם ריכטר הוא עמד,

יכול להיות שבפעם הבאה זה יהיה בשש סולם ריכטר,

והוא לא יעמוד.

למה?

כי הקדוש ברוך הוא מלא את העולם.

הוא מחליט.

כל מטוס הלב, כולם מתו חדש אחריי איתי.

מטוס הלב, לא, לא, לא, לא, לא, זה מראה שהוא הפעיל שרירים, נו.

יא להבדיל, יא להבדיל, כמו שאני זוכר, לא זוכר איפה שמעתי את זה, או קראתי את זה, שלפני שתהיה תחיית המתים, העתידה שתהיה תחיית המתים, אלה שחיים

אלה שחיים באותו רגע הם ירודו לכמה רגעים ויחזרו בחזרה. הגמרא פה בהמשך.

נכון? כתוב את זה. למה? אז היום צריכים למות. זה עבור לך דיבור,

חייבים לקבוצה שם.

הם מעטו, אין להם אחר כך צריכים ללכות לעולם. כתוב, אני אמרתי אלוהים מתי הם ובני עניין כנוכי, ואחרי כה אתם תמותון.

אני אמרתי שאתם לא תמותו יותר, כמו אחרי בחיית המתים. אבל הם ימותו אומרים לך.

ככה הם היום צריכים לא למות. הם לא היו חודים בהם. הם לא היו חודים בהם. אם לא, אבל עכשיו הם חיים בזרש, הם ימות. אני אגיד לך, בגמרא לקמאן דף קנג עמוד ב מובא מעשה.

נדמה לי שזה היה אחד מהאמוראים.

הלך וחפר בשדהו.

פתאום הוא מרגיש שיש שם איזשהו מת קבור,

ועדיין שלם בגופו.

אז הוא התפלא ואמר, מה זה?

איך אפשר?

והוא התחיל לדבר עם המת.

המת אומר לו, וכי לא למדת?

לא כרית?

וכמה עצמות קנאה?

מי שיש לו קנאה,

אין בו עצמות המרכיבים,

מי שאין לו לא מרכיבים.

עכשיו זה בעצם. רגע, עכשיו זה ככה. עכשיו אם בן אדם הוא לא דתי,

או שהוא דתי שומר מסורת,

אבל קנאה אין לו.

אין לו.

אולי הוא לא ירגם עצמות.

שאלה טובה אינני יודע. יכול להיות שזה בצירוף.

בצירוף.

כלומר ככה, אדם ששומר תורה ומצוות,

וגם יש לו מעלה שאין לו קנאה,

אז הוא זוכה לקבל את זה שלא יעטמו את המרכיבים.

אבל אחד כזה שרק זה קיים,

הוא לא עבד, אדם שתתבונן טוב, אדם שהוא חילוני,

ואין לו קנאה בגלל שהוא טיפוס כזה שנולד כך,

אז זה לא בא מהעבודה האישית שלו.

מה היה מוסר עבודה אישית?

עבודה אישית. מי שאין לו. זה בתור שכר עבור העבודה שלו.

עבור זה שהוא עבד על עצמו,

להחדיר בעצמו את הביטחון הגמור מהקדוש ברוך הוא.

שמה שיש לו זה שלו.

מה שזה לא שלו, אז הוא לא צריך לשאוף אליו ולחשוב עליו, כי הקנאה נובעת מזה שהוא רואה שיש למלאי אדם אחרים.

אחד כזה, בתור שכר מקבל את זה.

קנאה זה דווקא ממישהו אחר, או שקנאה זה אפילו מ...

לפחות הוא תאווה.

לא, לא, קנאה זה קנאה.

צרות עין.

צרות עין. כן.

ברוך אתה המנוי, ראינו מערך עולם שהכל יום גבוה.

אבל אני חושב שלא אוכל... רק רגע, דקה.

אז הגמרא מספרת שם,

שהוא שואל אותו,

החי שואל את זה בקבר,

תקשיבו, חבל שתפסידו,

שואל אותו,

אני לא מבין,

אבל כתוב,

כבר נגזרה גזרה על האנושות,

שכל אדם ימות.

אז הוא אומר לו, ההוא הוא שעה אחת קודם את חיית המתים.

כלומר, שעה אחת קודם את חיית המתים,

אז באמת הם יהפכו להיות כעפר,

כן?

ומהעפר יקים אותם את חייה.

אתה מבין מה שאני אומר? כלומר ככה, הצדיקים הללו שהגיעו לדרגות נשגבות,

שלא יירקבו, יירקב בשרם ועצמותיהם,

אלה,

גם הם יגיע המצב ותנאים שיחזרו לעפר שעה אחת קודם את חיית המתים.

אבל זה לא מצוין.

אבל סתם,

כעוברת תקופה קטנה.

כי יוצאי מצרים, אם לא היו חוטאים בעגל,

אפילו את זה לא היו צריכים לעבור.

כי הם כבר הגיעו למצב שהם עקפו אחרי תחיית המתים, שהם לא יראו את זה לעולם.

הם כבר הגיעו למצב הזה.

כשהם חזרו מחזרה... אתה אומר את זה לבד, או שאתה ראית את זה כתוב?

למדתי את זה. למדת את זה. זה מובן, מה שהוא אמר זה מובן בדרך השם,

לרמחן.

שבאמת כל הסיבה שצריך שיהיה מוות באדם, בגלל הזוהמה,

שנמצאת באדם כתוצאה מחטא אדם הראשון.

הנחש כתוב בה על חווה והטיל בה זוהמה, וזה עבר לכל האנושות כולה.

ואינה מנטהרת ממנו אלא על ידי המוות.

אז הזוהמה הזו,

כן,

היא קיימת, חייבת להיות.

אבל יוצאי מצרים במתן תורה, פסקה זוהמתן.

אז אם פסקה זוהמתן,

היה ראוי, אלמלא שחזרה אליהם הזוהמה,

כתוצאה מחטא העקל,

היה ראוי שיישארו בחיים, כי אין סיבה שימותו.

אבל לצערנו,

היה את חטא העגל,

אה?

עולם, זה מטח לא נראה.

כן, כן.

טוב, בסדר, נוכל להמשיך. מה אמר רבי ישועם אל לוי?

כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא,

חזרו ישראל לאחוריהן

שנים עשר מילה.

שמעתם?

מי זה קילומטר? כלומר, מהפחד שישמעו את קול השם.

אנחנו לא מתארים את זה בכלל.

זה לא מדובר פה על עוצמת הקול בלבד.

זה הרבה מעבר. הלוא הם גם ראו את הקולות.

מעבר לשמיעה העצומה שהייתה כאן.

זה משהו שנכנס פנימה לתוך הלב,

שלא יכלו לעמוד בו.

מהפחד

של הקול שהם שומעים,

חזרו לאחוריהם שנים עשר מיל.

שנים עשר מיל זה היה כמו שיעור של כל מחנה ישראל.

מחנה ישראל היה ארבע פרסאות,

כן? היה שלוש פרסאות וכל פרסא ארבעה מילים.

אז הם היו התחילו להיות נסוגים אחורה מאיפה שהם עמדו בגלל הפחד הזה שהיה להם מהכל.

בקיצור זה התהליך של הדרוזים.

אבל, לא.

והיו, חזרו, חזרו אותם ישראלים. והיו מלאכי השרת מדדין אותם.

כלומר, כל דיבור היה מצב כזה.

התחילו לשמוע,

ענוג! מהפחד הזה תתחילו אולי...

לברוח.

כשנגמר הדיבור היו במרחק של שנים עשר מיל.

אבל בשביל לשמוע את הדיבור הבא...

היו צריכים מלאכי השרד לבוא ולסייע להם לחזור שוב למקומם.

מדדים אותם, מסייעים להם לחזור.

שנאמר מלאכי צבאות,

ידודון ידודון.

זה גם בתהילים פרק ס״ח, פסוק י״ג.

מה זה ידודון ידודון?

אל תקרא ידודון, אלא ידדון.

אותם מלאכי צבאות היו מדדים את ישראל כדי להחזירם למקומם.

ויש להתפלא,

מה הטעם שעשה השם כך?

שיהיו המלאכים

מדדים אותם להחזירם למקומם?

הרי החיה אותם בתלתוחיה,

ולמה לא חסכם שיהיה בהם קול לחזור למקומם בלי סיוע?

שמעתם את השאלה?

מה זה צריך בשתיים עשרים? אתה יודע, אתה מנסה ללכת? כמה זמן זה?

כמה זמן ניתן לך לבוא עד שקורא את הרגל?

יש מושג של קפיצת הדרך, זה אתה יודע.

מה זה נושאים על הציפור?

נושא מאוד מודר, מה קורה?

נושאים על הציפור?

אז מה?

אני קראתי באוצרות התורה שם,

שקפיצת הדרך, כמו שהיו כותבים משהו על הציפור,

וזה היה... אני לא יכול לשם... לא יודע מה הוא.

זה נכון? משהו כזה. לי ידוע שהם מזכירים

שם השם. זה גם, אבל בדור... לפי הידוע למי שמבין בזה,

וככה הוא מגיע למקומו בלי שהוא יצטרך להמתין הרבה זמן.

אתה רוצה עכשיו, מזכיר שם השם,

בירושלים. איפה אתה? בירושלים.

אתה אומר את שם ואתה נזכר בירושלים? לא נזכר.

אלא זו הייתה המטרה בהזכרת השם להגיע לירושלים, ואז אתה ממצא בירושלים.

כתוב שמעלה קפיצת הדרך, כתוב שהמלאכים עזרו להם להתקדם. זה גופה השאלה, מדוע הם צריכים לזה?

למה שלא יהיה קפיצת הדרך,

יוכלו לחזור חזרה בלי סיוע של מלאכים?

אז תשאל ככה, אז אין לדבר סופו. תשאל מה פירושלים, כמו ששאלנו מקודם, לא אמר כדוש ברוך הוא... אז אנחנו מתרצים.

לכן אנחנו מתרצים כל שאלה ושאלה במקומה.

על השאלה הקודמת ענינו מה שענינו,

עכשיו נענה לשאלה הזו גם כן.

ואומר, גם פה אומר בעל הבן איש חי בספרו בניהו, יש לו אחד מהספרים שנקרא בניהו,

שזה בכדי להודיע למלאכים כמה גדולה מעלת ישראל ממעלתם

שנקראים בנים למקום.

ולא כמו שסברו המלאכים שחשובים הם בבני אדם.

שהרי רק להם לגלוע נסתרות ואמרו,

מי אנוש כתזכרנו?

אתם שומעים?

ואז

עצם הדבר שהם-הם

מסייעים לעם ישראל, הם משרתים את עם ישראל.

זה מוכיח שמה?

שעם ישראל גדולים מהם.

הוא מביא משל למלך שהיה לו בן יחיד,

והיה למלך משנה,

שרעיה מצוי לפניו ומגלה לו סתרה, ואתם שומעים את המשל.

היה למלך בן

וגם משנה.

המשנה הזה, כמובן, הוא היה בסודם של דברים.

המלך היה מדבר איתו את כל מה שמתכנן ואת כל מה שהוא רוצה.

ואם הזדמן להם לדבר בדברי סתר, ביות הבן אצל אביו,

היה אומר לבנו לצאת מחדר המלך.

המשנה למלך היה חושב בליבו שהוא חביב וגדול בעיני המלך יותר מבנו.

שהרי הוא משתודד לדבר רק איתו, ולא עם הבן. ההפך, הבן הוא מגרש מהחדר.

עד שיום אחד, בהיותו ביער עם בנו,

ונחלש הבן עד שלא היה יכול לשוב ולעלות על סוסו,

ציווה המלך למשנה להפיל עצמו לפני בנו ולעמוד על ידיו ורגליו כדי שיעלה על גביו אל הסוס.

אז אומר המלך למשנה,

תרד בבקשה מהסוס,

ולא רק זה,

תתכופף כדי שהבן שלי יוכל לטפס עליך,

ומשם לרכב על הסוס.

ובזה הבין שמה שהמלך מוציא את בנו כאשר הוא מגלה לו את סתריו,

אין זה משום שהוא חשוב בעיניו יותר מבנו,

אלא משום כבוד מלכים הסתר דבר.

אבל הבן גדול ואהוב בעיני המלך יותר מן המשנה אלף פעמים.

אוי אוי אוי, המשל הזה כל כך כל כך נפלא,

כל כך כל כך קולע.

המלאכים,

חשובים הם,

נמצאים בחברת,

קרובים לקדוש ברוך הוא,

אבל הם בדרגה של משרתים.

כמה שתהיה קרבתם להשם, אבל הם משרתים.

עם ישראל נקראים בנים.

נו,

אם אנחנו בנים,

אז ודאי שאין מעלה יותר גדולה מזו.

בנים להקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא מעיד,

בתורתנו הקדושה כתוב, בנים אתם להשם אלוקיכם.

מה זה, זה מליצה?

אה, זה מליצה?

לא.

בנים אתם להשם אלוקיכם.

רק מה?

רק מה?

יש, ואדם

שוכח את העובדה הזו.

הוא לא מתנהג כמו בן,

הוא מתנהג כאילו הוא גוי.

עושה תספורות של אלילי הזמר או אלילי הספורט, אני יודע מאיפה.

עושה עגילים,

מגדל זנבות.

צורה שמזכירה יותר את בעלי החיים בג'ונגל

מאשר בני אדם.

סגנון, סגנון ששכח שהוא

הוא לא רק בן אדם, הוא גם בן של מלך.

אתה יהודי,

אתה בן אברהם, יצחק ויעקב.

בנים אנחנו לאשם אלוקינו.

אז אם בן אדם מרגיש את עצמו בן,

אז הוא גם

חי כך,

הוא משדר כך.

ההתנהגות שלו

ראויה וצריכה להיות כמו בן,

בן מלך.

בן מלך, מלמדים אותו תכסיסי מלכות.

מביאים מחנכים,

המלך דואג

למורים ומחנכים

כדי שילמדו אותו איך הוא צריך להתנהג,

איך הוא צריך להתלבש.

בן מלך ילך בצורה פרוצה.

בן מלך ישתולל כאחד הריקים.

נכון מאוד.

נכון מאוד.

בעזרת השם, אתה תגיע למצב הזה שאתה תרגיש את עצמך, בן מלך,

שאתה תבוא ותגיד לי, מה, מה, מה?

מה?

מה?

מה קרה? מה אני...

אין קשר.

אתה צריך לדעת דבר אחד.

כמו כשבן אדם, אני מתכוון

בפנימיות של הדברים.

לא הייתה חלק הביצועי בפועל.

חלק הביצועי בפועל, נזקקנו לאכול,

נזקקנו לשתות,

נזקקנו גם לעשות פרנסה.

אתה שומע מה שאני אומר?

אבל בתוכו פנימה

אתה צריך לדעת ולהבין

שהמעלה שלך כבן

דורשת

הנהגה נאותה ומכובדת יותר.

ברור לדבר שאם היו מצויים לך עכשיו עבודה,

כן?

ושתוכל להשיג את הפרנסה בדרך

יותר ג'נטלמנית,

בדרך יותר מכובדת,

ודאי שהיית עושה את זה.

מי לא ירצה לשבת בסך הכול במשרד,

כאשר הוא מולבש בצורה הגונה,

כן?

התנהגות נאותה,

חברה שמסביבו היא חברה שונה ומכובדת,

מי לא רוצה להיות כך?

אבל בני אדם לא לומדו ולא לומדים,

ולכן הם מגיעים למצב הזה.

אתם יכולים לראות אפילו, להבדיל אצל החילונים.

אלה שהשקיעו שנים,

זה נהיה שופט,

זה נהיה עורך דין,

כל אחד מביא משהו,

אבל זו התנהגות אחרת.

זו התנהגות על כל פנים.

כלפינו אנו, כשאנחנו אומרים, לא יודע מה בבית שלהם,

אבל הם משדרים לציבור שהם מכובדים יותר.

למה? כי הם מבינים שהם ברמה אחרת.

יש להם איזשהו מעמד שמחייב אותם.

לא תמצא שופט,

אני חושב ככה,

שיהיה לכם מכנסיים קצרים כמו איזשהו צאק צאק ברחוב.

לא תמצא כזה, דבר כזה.

הוא מבין שאם הוא שופט,

אז על כל פנים כלפי הציבור הוא צריך להיות מלובש כהוגן.

אומנם לא כמו שהוא יושב בבית המשפט,

אבל לפחות בהתנהגות הולמת, בלבוש נורמלי.

אנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא,

אז בוודאי שזה מחייב אותנו.

מחייב אותנו להתלבש בצורה נכונה,

להתנהג בצורה נכונה.

גם צריכים לדעת, לפעמים בן אדם,

אני רואה את זה ולפעמים אותי זה, לי זה מפריע.

מגישים אוכל,

אתה רואה התנפלות,

מה קרה?

בן מלך,

ככה הוא ניגש לאוכל?

אה? לא, אתה בן מלך.

החינוך אומר,

למה באמת אסור לשבור עצמו את הפסח?

אתם יודעים למה?

זאת אומרת, כי זו התנהגות של אנשים זולים,

לשבור עצמות.

אוכלים, אוכלים בשר. עצמות זה מראה שאתה תאב, את טעמתך אתה מוציא פה בעצמות הפסח.

אתה היום בן חורין.

בן חורין זה משדר מלכות.

לא ראוי שיקחת העצמות.

אז גם אותו דבר בשאר הדברים שאתה רואה בעולם הזה.

אתה צריך לשדר. ואכן, יש כאלה

שקיבלו חינוך כזה,

והחינוך הזה נתן לי את אותותיו עד אחרית ימיהם.

התנהגות מכובדת.

אני חייתי, ברוך השם,

בסביבה של אנשים שכאלה.

היה לי אחד מראשי הישיבה שלי

שההתנהגות שלו הייתה מלכותית ממש.

מלכותית ממש.

היה כל-כולו נקי ומצוחצח,

מדבר בניחותא,

לא ממהר להשיב,

שומע את הבן אדם,

חושב, עונה,

לא נכנס מתוך דיבור של מישהו אחר.

התנהגות ממש מלכותית ביותר.

לעולם לא תראו אותה. להתנפל על אוכל?

בשום פנים ואופן.

כשהוא ניגש לאכול בסבלנות, בעדינות וזה,

אחר כך ניגש לאכול,

לוקח.

לא, הוא מתקוף אל האוכל, כל-כולו בתוך הצלחת.

זה לא התנהגות נכונה לאדם שהוא, שהוא בן מלך.

בקיצור, זה מתבטא בכל שטח משטחי החיים.

ופה אנחנו רואים את העניין הזה, שאם המלאכים משרתים...

אגב, אגב,

מובא ברמחל,

בספר שערי קדושה,

שהוא כותב מפורשות

שמעלת האדם גדולה יותר ממעלת המלאכים.

משום שנאמר כי מלאכיו יצרללך לשמורך בכל דרכיך.

אז המלאכים שומרים אותנו, נכון?

הרמב״ם גם אומר את זה. הוא אמר תלמית האדם שלו. מעלתו של מי גדולה יותר? הקדוש ברוך הוא שומר עליהם. האם השומר או הנשמר?

הנשמר. אם יהולך ויצווה לך.

הוא מצווה את המלאכים שישמרו אותך.

כלומר,

הקדוש ברוך הוא, אנחנו כולנו שלו, גם המלאכים וגם...

אז מי שומר את מי? הקדוש ברוך הוא אומר, אתם תשרתו אותם. אני משרת את הילדים שלי, אז אני, אין לך תל אמונים. תל אמונים. לא, כי אף אחד לא מציבה אותך לזה.

זה נובע מרצון אישי שלך? אה, אבל אני שואל שאלה. אבל אם למשל אתה תיקח מישהו ותגיד,

בבקשה תדאג לילדים שלי,

זה מרגיע שהילדים שלך יתו חושבים ממנו בעייניך, על כל פנים.

מסכים?

אני אשאל שאלה.

אין פעם יראו לי אז אני אשאל את זה.

תגיד, נשמע לך כל חמוץ מסע לחץ.

אמרו לי,

למה אתה לוקח עם הידיים?

לוקח עם, זה לא מנומס, לוקח עם חזלג.

כן. זה הדחת שלי, לא?

כן.

תאכלו בידיים.

מי שהילדים לאכול רק עם מזלג, זה לא בידיים. זה לא נכון רק לחזלג שלא רוצים לאכול.

לדעתי, במקרה הספציפי הזה הם צודקים.

כן.

אבל בעוף, אבל בגלל זה היה... לא בטופם.

עוף לא יוויין.

רק אם תאכלו לרדה. עכשיו, הרמב״ם יכול... יש, אני לא זוכר. אבל ישנם דברים שאדרבה,

הדרך היא לאכול את זה בלא כלים.

תבוא ותגיד, אני אקח עכשיו פרוסה עם פרוסת לחם עם מזלג.

אבל דברים שמטנפים את הידיים,

אני חושב שראוי לאכול אותם הם כלי.

יש דבר כזה באמת,

הוא כתוב באיזה מקום שהעור צריך לאכול ביד?

שמעתי את זה גם פעם. גם אני שמעתי את זה, אני לא יודע מה המקור לזה.

בכל אופן, אתה שומע?

אני לא יודע, אני אומר לך את האמת, אני מגיע

גם בבית אצלי,

גם בבית אצלי,

לא רק במקומות ציבוריים.

אני לא אוכל ככה, מה זה, מה?

יש מזלג,

לוקח איתו יותר מאכל.

אם זה דברים שהם לא, הם יבשים,

כגון פרוסת לחם,

מזונות, משהו, וכדומה.

אבל דברים שמטרפים לך את הידיים, אני לא...

פרוסת לחם כתוב, אתה לא יכול לבוא אותם ככה.

אתה יודע, אתה יודע, כן, בדיוק. כשלא הייתה דרך לאהבתנות. נכון.

אמר לי את זה אחד מה...

למה?

מה תלמידי החכמים, הוא אמר לי. זה גם הסבר לזה.

לימדו אותנו, הוא אמר, לימדו אותנו איך לאכול גם כן.

לא רק לאכול. לא לקחת את הפרוסה, ואתה מתרחב,

כשאתה בשירותים, אתה מתמרן, את כל השלבים אתה מרחם. דרך ארץ, בקיצור.

הרב, גם הלוח ואת הליכוד. דרך ארץ קדמה לתורה.

מלוח ואת הליכוד.

יש מישהו שהולך עם הלוח עם מזלג? אני אוכל את זה על מזלג, כן.

ואם לא ימזג, אז אני לוקח מפית נייר, כן?

מכניס את זה פנימה, ואוכל את זה, בשביל מה?

גם זה הכול. מה?

גם זה הכול, אותו דבר.

כן?

בעניין של הלחם ושאר דברים,

שאומרים לא לאכול את זה,

בצורה הזאת יש לזה סיבה, כאילו יש לזה המץ בפה שלנו. כן. כשאתה נותן כביס,

זה פרוסה שלמה. מה קורה? נהיה כך.

כן.

כך

כמה שיניים יש לבן אדם?

נו.

32. נכון. ל״ב.

כלב. זה נקרא הכלב לכלב. אה, יפה. מישהו חלקם. שמעתי את זה פעם, כן.

יפה מאוד.

טוב?

יפה מאוד.

יפה מאוד.

אז בואו נמשיך.

ואמר רבי יהושע בן לוי.

מה אתה רוצה שישאל את זה על המלחים? הרב, המלחים אמרת שהם ילעגו על האדם? יש פה אבל שאלה מאוד יפה.

למה המלחים לועגים? הרי לכאורה המעלה של...

נכון שהם אלחים ואנחנו בני אדם,

אבל לכאורה לנו יש נשמה ויש לנו גם לבוש.

ולהם יש נשמה ואין להם לבוש. ואין להם את הלבוש.

אנחנו נכון. יש לנו גם נשמה וגם לבוש. והם בלי לבוש.

אז מי מעל אותו גדול... מי מעל אותו גדולה יותר?

אם לנו...

נכון.

נכון מאוד. אבל גם אם היינו היא כמו המלאכים,

אתה יודע, אבל לא יודע, מלאכים כמו המלאכים.

אבל יש לנו גם לבוש.

אז מה גורע או מה מבין בזה שיש לנו לבוש?

בזה שיש לנו לבוש זה כאילו מבין מה אתה מתכוון לשאול? לא הבנתי מה אתה רוצה לשאול בזה. אז למה הם נוהגים?

למה מלאכים נוהגים?

לא, הם לוהגים בכוונה שאת ידיעת סודות התורה הם יודעים יותר מאשר בני אדם.

אבל למה הם רצו שהתורה תישאר למעלה?

כי התורה היא כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

הסודות של כל הבריאה כולה,

ודברים הרבה הרבה יותר גבוהים מנשגבים, נמצאים בתורה הקדושה בדרך של סודות.

ואת זה הם יודעים.

הם יודעים הכול? כן, הם יודעים, הם יודעים הכול, אבל הם יודעים.

יותר מאשר בן אדם. חכה. הם לא יכולים לעלות במעלה שלהם. לא משנה, אבל הם רוצים לעסוק בזה.

רצו לעסוק בזה.

הכוונה שהמעלה הזו של

מציאות התורה אצלהם

תיתן להם את האפשרות שיהיה להם את הקשר עם הסודות הללו

הם צריכים איזשהו קשר עם הסודות הללו שהם ידעו מקודם לכן הם יודעים הכל כבר אז הסברתי לכן אני אומר שהעניין הזה של הידיעה זה משהו רוחני שקיים

כשהתורה הייתה עדיין בשמיים כשהתורה הייתה עדיין בשמיים אז יש להם את הידיעה הזו

אבל עם ישראל, כשזה ירד למטה,

אז רוב העולם,

רוב בני ישראל יודעים רק את הפשט שבתורה.

גם אם לומדים, זה את הפשט.

את החלק של הסודות,

מי כבר, כמה יש כאלה שכבר באו בסוד השם לדעת סודות התורה,

וגם אלה שבאו בסוד השם,

זה מוגבל עד כמה.

אז הם אמרו, מה אם יש כדלקנו,

המעלה של לימוד התורה,

כן, בסודות התורה,

הוא נעלה אליהן ארוך

מהחלק הפשוט של הדברים.

מה משה רבנו ענה להם? זה אנחנו נראה בהמשך.

שהוא ענה להם,

נכון, אבל יש גם את החלק של הפשוט,

וזה אין לכם את החלק הפשוט. עם יהודי,

הוא יכול להגיע גם לסודות התורה,

אומנם לא בקלות,

לא כמותכם, אבל יכול להגיע,

במעמד רב,

אבל אתם לא יכולים, אין לכם מציאות של הפשט.

אז אצלכם, כביכול, החלק הפשוט של התורה לא קיים,

אצלכם, אז זה לא למענכם, זה לא למעננו.

אבל עושים גם העומר,

הם עושים את הסודות,

למשוך את החלק הפשוט. לא הבנת, אבל המציאות של הקיום, לא.

הם לא מקיימים את המעלה. כבר את אביך ואת עמך.

לא שייך שיקיימו.

הגמרא מביאה, לא תגנוב, יש צורש ביניכם,

לא תנאב וכדומה, לא שייך.

אז לכן,

מובן,

על כל פנים,

המערשה מביא פה שאלה יפה,

שאלות מאוד מאוד חכמות, אנחנו לא שמנו לב לזה.

מה עכשיו?

כן, הוא אמר, רבי יהושע, אותו רבי יהושע בן לוי שאמר שהם חזרו לאחוריהם כל דיבור ודיבור, שאתם עושים מיל.

אותו רבי יהושע בן לוי אמר שבכל דיבור יצאה נשמתן.

אז אם יצאה נשמתן, הם חזרו לאחוריהם?

הרי יצאה נשמתן, לא?

אני פעם הבנתי, הם הוליעו אותם אבל.

מה?

התחילו בהתחלה, הם דרדר, דרדר, דרדר, והם כמו דטור.

הרב, אני הבנתי בטח שזה... לא, זה תוך כדי, תוך כדי שהם הלכו אחורה, כבוד הרב, יצאה נשמתם. כשהם חזרו, המלאכים... שים לב, שים לב. יש פה איזשהו דבר נפלא, שחבל להפסיד אותו. אני רוצה, תרשו לי, תרשו לי, תרשו לי, תרשו לי.

אני עכשיו...

אני מטיל וטו, כן?

מאחר ואני הרב של השיעור, אני עכשיו מטיל וטו,

כדי שתקשיבו היטב.

יכול להיות שיש לכם תירוצים לשאלות כאלה ואחרות, אבל אני מעוניין להגיע,

להגיע למסר שהוא אומר בתשובה,

אתם מבינים?

אז תקשיבו לשאלות,

אבל אני אגיד אחר כך את המסר, אחר כך תגידו מה שתרצו.

תקשיבו מה שאני אומר.

שאלה ראשונה הייתה,

האם יצאה נשמתם, איך חזרו לאחוריה עם יב מין?

שאלה שנייה, לא, רבי יהושע בן-לוי בעצמו, למדנו אותו אתמול,

שהוא אומר שכל העולם כולו נתמלא בשמים.

נכון. מה שהם לא מתו, כי הבשמים נועדו להשיב את נפשם.

לא, הבשמים הם שהתאים אותם.

אבל הוא אומר, זה תל תחייה.

זה הבושם. זה הבושם.

אז בואו תשמע את התשובה.

ותרץ.

ותרץ, אמר שם ותרץ.

נכון, במקום שהבושם זה מוכני.

שחלוקים היו לכיתות לפי הטבע.

לא כל הכלל ישראל כולם,

היה להם את המצב הזה שמתו,

אלא היו כיתות-כיתות.

יש מהם

שמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו,

ולהם הועילו הבשמים.

כלומר, הבשמים באו למי?

לאותם אלה שאומנם נחלשו,

אבל לא מתו.

יש מהם שהיו חלושים בטבע ומתו.

להם היה צריך טעל דחייה,

ויש שחזרו לאחוריהם.

אבל יש כאלה,

יוצא שהיו כאילו שלוש כיתות,

קבוצות,

כן? קבוצת אנשים מסוימים שמעו את הדיבור ונחלשו מאוד עד שהיו נזקקים לבשמים כדי לחזקם.

כיתה אחרת, אכן מתו מרוב.

הפחד,

בזה שמעו את כל השם, היו צריכים טעל דחייה.

וכית שלישית,

הם שמעו את הדברים,

לא נחלשו, אבל מאידך

חזרו ונסוגו לאחוריהם, יב' מיל'.

אומר אחד מהמפרשים שלולא דברי המהרשע, אתם שומעים?

לולא דברי המהרשע יכולתי לפרש את הדברים כך

שלושה קולות שמעו ישראל בסיני.

בתחילה שמעו קול עצום ונורא,

שהכירו בו,

שאינו יכול לבוא משום נברא, אלא מהקדוש ברוך הוא.

והיה זה קול הברה בלבד.

כלומר, שומעים איזושהי

הברה כלשהי,

לא היה חיתוך של מילים,

דיבור ממש.

אחר כך דיבר עליהם השם,

והשמיעם את שתי הדיברות הראשונות בחיתוך אותיות.

שמעו אנוכי השם אלוקיך,

שמעו לא יהיה לך אלוהים אחר עם על פדיי,

וכל זה היה בחיתוך אותיות.

כלומר, דיבור, ממש.

זו לא הייתה הברה בלבד.

ולבסוף,

השמיעם את שמונה הדיברות האחרות בדברו אל משה,

וכיוון שדיבר אל משה ולא עליהם,

לא אחזום חיל ורעדה כל כך, כיוון תחילה.

כלומר, כשזה היה ישירות לעם ישראל,

אז באמת היה להם פחד עצום.

וכשדיברו,

כי הוא רצה שישמעו גם את קולו.

לא, הקב' ברוך הוא רצה שישמעו את קולו גם כן.

אם אתה, אני יכול להוסיף

שאחד המפרשים אומר,

למה נשמתם יצאה כדי שיראו שבכוח התורה גם להמית?

אתם שומעים?

כמו שראינו, שם דחי, שם דמותו, כן.

עכשיו, אומר אותו מפרש,

כל אחד ממאמרי רבי יהושע מלוי, יש לנו פה שלושה מאמרים,

מדבר על שמיעת אחד משלושה קולותינו.

ושומעם את הקול העצום,

בלחיתוך הדברים, כלומר, הקול העברה.

לא נזדעזעו כל כך, רק נחלשו והוצרקו לבשמים.

אחר כך, כששמעו את שתי הדיברות שדיבר עליהם השם,

פרחה נשמתם.

ופה באמת, טלתחייה.

הם עדיין חזרו לאחוריהם,

כשאחרי שהיה טלתחייה,

ושמעו את שמונה הדיברות האחרונות כאשר דיבר אל משה,

כבר לא נחרדו כבשתי הראשונות.

אבל,

אתם שומעים?

אבל זה כבר היה יותר מאשר בהתחלה.

יותר מכל העברה.

כששמעו קול העברה, אז רק נחלשו.

פה שמעו דיבור שהוא מדבר אל משה,

אז היה להם פחד פחות מאשר כששמעו את קולו של השם עצמו,

אבל מצד השני זה יותר חזק,

הפחד שלהם היה יותר חזק מאשר כי שמעו את קול העברה.

לא הבנתי. לכן חזרו, ולכן חזרו לאחוריהם. מה אתה אומר?

עוד ככה, שמשה רבנו מדבר איתם במשך כל הזמנים האחרים,

ולא צריכו גם כאן לחזור לאחוריהם לפעמים.

לא הבנת.

הם שמעו את קול השם שמדבר למשה.

הם שמעו את קול השם, קול השם זה קול השם. אה, זה מה שהוא אומר.

שכנראה מאחר וזה לא ישירות עליהם,

אז זה גרם להם פחות... עכשיו, אתה מפחד ממישהו,

אתה מפחד ממישהו לדבר איתך או שאתה באצד ושמע אותך לדבר למשפחה? זה ברור, לא? זה פשוט.

אתה מבין? אבל זוהי המציאות שכך היה לפי אותו מפרש, ועל כן יש פה את השלושה המצבים הללו.

שואל אחד מהמפרשים שאלה מעניינת, ופה זו כבר שאלה הלכתית.

הוא אומר, איך חזרו לאחוריהם של מעשר מעיל?

הלום מתן תורה היה בשבת, נכון?

אסור לצאת מחוץ לתחום בשבת.

הלכו תחומית ודרבנה. מה זאת אומרת? זה לא שהם הלכו ברצונם. שלוש פרסאות.

שלוש פרסאות.

יש ראשונים האומרים שזה דאורייתא.

אלפיים עמד זה דרבנה.

אבל שלוש פרסאות, יש מן הראשונים האומרים שזה דאורייתא. לא הלכו ברצונם.

מה זה משנה? מה זה משנה? מה זה משנה?

הכל תילך ויעיף אותי, אז אני אגיד לו, רגע, רגע, עצור שנייה. אתה יודע מה אדי? אדם שיצא מחוץ לתחום,

כן? יצא מחוץ לתחום.

אסור לה לחזור. אסור לה לחזור. אבל אחים החזירו אותם. שמה? אבל אחים החזירו אותם. מסייעים אותם.

סייעו להם, אבל הם הלכו. הם העבירו אותם רק לקטע שאסור, ואת השאר הם חזרו אותם.

אומר, יש פה תירוץ טוב יותר.

אומר אחד המפרשים,

כיוון שהיו בתוך ענני הכבוד שהיו מסביבותיהם,

נראה כאילו הם היו כמו בחצר אחת.

אה, אה. אתם שומעים?

אז מילא זה לא נקרא שיצאו ממקומם.

ערבו להם תבשילין, עשו ירוק תבשילין המלאכות שלו. זה כאילו, תארו לכם מקום שיש בו מחיצות מכל צדדיו, והוא מקום עצוב בגדול.

מצד הדין דאורייתא,

אם יש שם ארבע מחיצות, זה רשות היחיד.

עם כל איזשהו קילומטרי, אורך ורוחב, לא משנה.

זה רשות יחיד מדאורייתא.

אז פה, ענני הכבוד הללו, נתן להם את ההגדרה כאילו זה רשות אחת ולא יצאו

מחוץ לתחום.

טוב,

נחזור.

אבל למה צריך לשאול את הקושיות האלה?

מה קורה לשאול?

הרי הוא ידע שאת כל הדברים האלה לא צריך לראות את זה.

הוא לא יודע את ההלכה של התחומים.

אה?

אני לא מבין. הוא המציא את ההלכות.

טוב, אני לא רוצה פשוט לזה. מה שתשאל אותי, זו שאלה.

אתה יודע, אתה שואל אותי את הקורונה?

נראה את רשי.

נראה את רשי.

גשם נדמות. אתם רואים את רשי?

לגבי מתנטורקטים, בספר תהילים,

יב מיל,

זוהי מידת מחניהם. כלומר, מחנה ישראל היה במידה הזו של יב מיל.

והיו הקרובים לדיבור, שימו לב, הקרובים לדיבור,

חוזרים מפחד הקול עד קצה המחנה.

רגע, מה שמע מפה, לפי רשי,

שזה היה מחנה אחד. אם זה היה מחנה אחד, בטוח שהיה אירוע שם.

נכון מאוד.

אני לא רואה איך לאנשים שנמצאים בסוף האישום, הם אמורים לדבר על אמריקה. כן. בואו נסיים את רשי.

בואו נסיים את רשי.

ממילא, אם אני לומד את רשי כפשוטו, אז אין קושייה.

מה ששואל אחד מהמפרשים עברו פה על איסור תחומים.

משום שלמעשה הם היו עדיין, אלה שהיו קרובים

הגיעו עד סוף המחנה, אבל לא יצאו את המחנה.

כן, מדדין אותן, מציין אותן להתקרב מעט מעט שהיו חלשים,

כאישה המדדה את בנה בתחילת הילוכו.

ידודון, משמע הם עצמן ידודון.

אבל ידדון, אם אני אומר אל תקרא ידודון אלא ידדון,

פירושו שהמלאכים היו מדדין אחרים.

היינו את עם ישראל.

עד כאן.