מסכת שבת דף פח, ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל,

ליבטיני אחותיך לה, ליבטיני באחת מעינייך.

ליבטיני

זה לשון שאומר שהיה להם, לעם ישראל, קרבה לקדוש ברוך הוא.

הקרבה היא תלויה כמובן בלבו של האדם,

רק כשנשאלת השאלה לשמה צריך הפסוק לומר פעמיים ליבטיני.

ליבטיני אחותיך לה, ליבטיני באחת מעינייך.

אומרים חז״ל בתחילה,

באחת מעינייך.

לכשתעשי בשתי עינייך.

פירושו.

בהתחלה שקיבלת עלייך את התורה,

אז

קרבת אותי,

משכת את ליבי אלייך.

אבל זה רק באחת מעינייך, כלומר היה שם רק

את החלק של קבלה עליכם לקבל את התורה הקדושה.

לכן זה נקרא אחת מעינייך.

לכשתעשי, אבל כשאת תקיימי את התורה,

אז פה כבר יהיה את ההגדרה של אלמבטיני בשתי עינייך.

כי אז יהיה להם בידם גם את הקבלה וגם את קיום התורה הקדושה.

זאת אומרת שיש פה שתי מעלות.

בתחילה הייתה מעלה על עצם קבלתם את התורה במה שאמרו נעשה ונשמע.

ולבסוף אומר הקדוש ברוך הוא, אם גם תקיימו את התורה,

בזה יהיה לכם קרבה גדולה יותר,

כי זה כבר עניין של שתי עינייך,

זה עניין של קבלה וקיום התורה.

אז תהיה ודאי קרבה יותר גדולה.

אמר שוב מבאר

רשי אומר ספר שיר השירים הוא משל לאהבת השם בישראל.

ידוע.

שהיא כי יחס איש ואשתו,

הלא המילות השיר השירים

זה מראה את גודל האהבה והחיבה, וזה נמשל על ידי האהבה שיש בין איש לאשתו.

והוא שיר נעלה על כל השירים, לכן זה נקרא שיר השירים.

זה השיר שבמעלתו גדול יותר מכל השירים כולם,

שנאמר להשם מאת עדתו ועמו בכנסת ישראל,

בו היא מזכירה את השתוקקותה ואהבתה אליו.

כלומר, במילים הללו של השיר השירים

מזכירים שם את ההשתוקקות הגדולה,

את האהבה הגדולה שיש לעם ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא.

מאידך הקדוש ברוך הוא גם כן

מוכיח את אהבתו אלינו, עם ישראל,

מזכיר את חסדי הנעורים שיצאו ממצרים,

את המעלות הטובות שיש בהם,

ומכוח זה נקשר עימם באהבה עזה.

ואחת הדברים זה מה שנזכר כאן,

לבבתיני אחותיך לה, לבבתיני באחת מעינייך.

אפילו שהיה בתחילה רק מעלה אחת,

שזה קבלת התורה,

ועם כל זה,

לבבתיני היינו, קירב ומשכתי אותי אלייך

על ידי קבלת התורה.

נכון מאוד.

קירוב הכוונה,

שזה פועל על ידי ליבו של האדם.

ליבו של האדם פועל לקרב את עצמו לאחרים ואת האחרים אליו. כל הפעולות הללו של קירוב

באות כתוצאה מהאהבה שיש בליבו של האדם.

זה הפירוש.

ליבבתיני היינו, קירבת ומשכת אותי אלייך

באחת מעינייך. כלומר, בשלב הזה של...

למה לא אמר ליבתיני אחותיך את הדעה ואחת מעינייך?

יפה.

זו גופה הייתה, השאלה של הגמרא.

הגמרא עונה שהליבתיני שנאמר כאן פעמיים בא ללמד

שיש פה שני מצבים.

מצב ראשון שבזה אמרו לעשה ונשמע, שזה עצם קבלת התורה.

העצם זה שהם מוכנים לקבל עליהם את התורה הקדושה.

זה ליבתיני.

וזו הבחינה של באחת מעינייך.

הליבתיני השני בא לגלות שיש פה מעלה גדולה יותר.

ובקיום שתקיימו,

תזכרו שזה יהיה

בחינה יותר גדולה.

מובן? אז זה כאילו שהקדוש ברוך הוא אומר, ליבתיני אמנם אחותיך לה,

אבל זה עדיין ליבתיני באחת מעינייך.

אז בשביל מה ליבתיני הזה? זה עדיין לא אומר את זה. אז אני אומר,

הליבתיני השני בא לגלות שהקדוש ברוך הוא מצפה, אז מה זה הראשון? הקדוש ברוך הוא מצפה שהקרבה תהיה גדולה יותר על ידי הקיום שיקיימו את התורה הקדושה.

לכן נאמר פה פעמיים לישון ליבתיני.

ליבתיני פירושו של דבר.

אמנם עכשיו זה באחת מעינייך,

אבל אני מצפה לקרבה גדולה שתהיה יותר מאשר ליבתיני אחת. זאת אומרת, ליבתיני אחת זה אומר

קרבה אלייך,

אבל הליבתיני אחר בא ואומר תוספת של קרבה.

מתי תהיה תוספת הקרבה?

מרמז לנו הפסוק. בינתיים עכשיו זה המצב של מאחת מעינייך.

אבל הקיום יהיה,

כך כבר חזל מגלים, זה לא כתוב מפורש בפסוק,

אבל חזל מסבירים שזה הכוונה שתוספת הקרבה תהיה על ידי שיקיימו גם את התורה הקדושה.

אבל למה הוא אומר שאתה באחד מעינייך, זה מה ש...אמרנו.

שעכשיו בינתיים זה באחד מעינייך.

לא, אבל למה זה לא הראשון, אנחנו לא הראשון.

מה צריך לכתוב ליבתיני עבודי קלע באחד מעינייך?

אז אני אומר שהבאחד מעינייך,

אומנם זה מתייחס למצב

שהיה כבר קבלת התורה,

אבל ברמז נרמז כאן, בינתיים זה אחד מעינייך.

כלומר, כשאני אומר ליבתיני ב...

בדיוק, כן, בדיוק.

כלומר כאילו הפסוק אומר ככה, עכשיו הגעתי ללבבתיני אחותיך לה,

אבל קודם זה היה ללבבתיני באחד מעינייך.

אמר עולה,

עלובה הכלה מזנה בתור חופתה.

כלומר כמה חוצפה יש

אם הכלה מזנה עם אחר

בזמן שהיא נכנסת לחופה עם בעלה,

זה מעיד על חוצפתה הגדולה.

מה זה בא ואומר?

עם ישראל בעודם בסיני,

מקום שבאו בברית עם השם יתברך,

מקום שבו קיבלו את התורה,

באותו מקום הלכו ועשו את העגל

ושרו במצוות השם במי שאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

ועל זה מביא...

אבל הם הביאו את זה לפני מעמדת תורה. מה פתאום?

מה פתאום?

הם קיבלו את התורה ועדו... ודאי, משה רבנו עלה לקבל את הלוחות הראשונות.

קבלת התורה כבר הייתה.

כלומר, עשרת הדיברות כבר שמעו קודם.

משה, כן.

משה רבנו עלה לקבל את הלוחות,

ותוך כדי שהוא, ממתינים לו,

עשו את העגל.

כלומר ביום הארבעים

הם ציפו שכבר אמור היה לרדת,

והוא לא ירד.

וגם השטן בלבל אותם במה שהראה את דמות מיטתו של משה,

פורחת באוויר.

אבל למה לא עשו את הלוחות באותו זמן שעשו את העגלתם?

אינני יודע. זה טעמים שאינני יודע אותם. זאת אומרת, הלוחות,

הלוחות הם הדברים שנכתבו,

אבל היו צריכים לשמוע את כל השם,

וזה היה ראוי שיהיה מקודם לזה.

כלומר, עצם

הידידות והקרבה של השם יתברך על עם ישראל זה בזה שהוא השמיע את קולו עליהם.

לאחר מכן פעל דרך הלוחות הללו,

שיהיה בידם את התורה נכתב,

על ידי זה ידעו איך לקיים.

אז בעוד שמשה רבנו

נמצא בהר סיני לקבל את הלוחות,

טעו הם בחושבם שכבר למעשה לא ירד יותר.

והסטטן בלבל אותם עוד יותר במי שירד מותביתתו פורחת באוויר.

אז לכן הלכו ועשו את העגל. כשהוא יורד,

הוא שומע,

איך אמרו שמה?

מה הוא ראה? הוא שמע שמה קול גדול של צוחקים ורוקדים,

אני יודע מה היה שם.

אז הוא הבין שיש פה איזשהו דברים שזה לא לרצון השם.

ואכן, כשהוא הגיע למטרה כך, תשש כוחו,

והלוחות נשברו, שבר את הלוחות.

כי כמו שראינו כבר קודם,

הכתב פרח מן הלוחות,

ולכן כבר לא יכל להחזיק את הלוחות עד שצריך היה לשוברם.

אמר רב מירי ברירת דבא שמואל, מאקרא

עד שהמלך במסיבו נרדיג,

בהמשך הפסוק, נתן רחוב.

כלומר, גם זה פסוק בשיר השירים, פרק א', פסוק עוד ב'.

רב מירי בנה של בן ביתו של שמואל,

כן?

בן של הבת.

אומר, מאיפה לומדים? מהו הפסוק ששם?

היכן נרמז העניין שכלה זינתה בתוך חופתה, כלומר שהם נדמו, היו במה שעבדו בעגל,

נדמו לכלה שמזנה בחופתה?

לא, אלא היכן נרמז הפסוק

שבתוך החופה,

בתוך זמן שאמורה להתקשר הכלה עם בעלה קשר חזק ביותר,

באותו זמן היא הולכת ומזנה עם אחר.

זה נרמז בפסוק עד שהמלך במסיבו,

נרדי נתן ריחו.

זה הפסוק.

מה ביאור הפסוק?

בעוד שהמלך,

הקדוש ברוך הוא,

מסב במסיבת חופתו יחד עם כלל ישראל,

ריחו הטוב של בושם

חדל

מלהיות ריח טוב.

כלומר זה מרמז

שעדיין תוך כדי שהוא במסיבה,

בקשר חזק עם עם ישראל,

זה זמן והמקום של

ברית בינם לבין הקדוש ברוך הוא.

אז הם הלכו ועשו את ההגל.

זה נרמז,

זה מרמז על העניין הזה של החוצפה הגדולה שהיה להם בעוד שהמלך במסיבו, בעוד שזה היה בתקופה

הכי הכי

מועילה לקשר בינם לבין הקדוש ברוך הוא.

אמר רב, עדיין חביבות ההיא גבן,

דכתיב נתן ולא כתב, הסריח.

אמנם הפסוק הזה מדבר בגנות עם ישראל עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו.

נרדי זה בושם שנקרא נרד.

נרד זה מין בושם.

הנרדי נתן ריחו. מה זה נתן? אז בערנו חדל ריחו.

הריח הטוב חדל ממנו.

אומר רב,

מאחר והפסוק מתבטא בלשון זו,

זה מראה שעדיין יש לנו איזושהי חביבות כלפי הקדוש ברוך הוא,

אצל הקדוש ברוך הוא.

למה?

לא כתוב הסריח,

כתוב נתן.

נתן פירושו,

כמו שאמרנו, חדל ממנו.

כן?

אם הקדוש ברוך הוא היה בכעס גדול עד כדי לנתק את הקשר עם עם ישראל,

היה ראוי שהפסוק יאמר

הסריח רחוק, כלומר נדף ריח רע ממנו.

לא נאמר לשון זו.

ממילא זה מראה שעדיין,

אולי תן לו עתידה,

כן,

זה ודאי.

יהודי שהולך וחוטא,

בתוך-תוכו אין לו רצון ללכת נגד השם יתברך.

בתוך-תוכו.

אלא מה?

טעויות שהוא טועה,

או שגגה שהוא שוגג,

כל מיני דברים.

אבל יהודי שהוא בנם של אברהם יצחק ויעקב,

בתוך-תוכו הוא רוצה לקיים את רצון השם.

אם הוא אכן בנם של אברהם יצחק ויעקב.

אלא מה?

יש

פעמים שנכנס לראש כל מיני שיטות ואידיאולוגיות של כפירה.

לפעמים זה יוצא כתוצאה משוגג, מטעויות.

אבל כשמקלפים את הקליפות הללו ואת האידיאולוגיות הללו,

אתה מגלה את היופי והטוב שבנשמה של כל יהודי ויהודי.

אז לכן,

עדיין, עם כל זה שהם חטאו, וחטאו בחטא חמור,

של חטא העגל, זו עבודה זרה,

האם כל זה הקדוש ברוך הוא מראה להם שעדיין שייך

שיחזרו להיות באהבה כמקודם,

בזה שאמר רק חדלנו להריח, אבל לא הפך להיות למצב של סרחון.

ממילא, בעזרת השם,

עדיין שייך לחדש את הקשר שיהיה באהבה גדולה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.

טענו רבנן,

הזכרנו את העניין הזה של עלובה קלה מזנה בתוך חופתה,

אז מביאים כאן גם כן

מאמר בעניין הזה של עלובים.

היינו, אם אדם,

מעליבים אותו, פוגעים בו,

יש מעלות לאדם שכזה.

בואו נראה מתי.

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא,

עלובים ואינן עולבין,

שומעין חרפתן ואינן משיבין,

עושין מאהבה ושמחין בייסורין,

עליהן הכתוב אומר,

ואוהביו

כצאת השמש בגבורתו.

ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

מה זה עלובים ואינם עולבין?

עלובין ואינם עולבין פירושו, אדם פוגע בך ואתה מרגיש את הפגיעה.

אתה לא

משיב לו כמידתו.

אתה לא משיב לו יותר ממה שהוא פגע בך.

אבל יש מצב של דרגה יותר גדולה.

שומעין חרפתן.

אדם הולך ומחרף אותך

ומבזה אותך בזיון גדול,

ואתה לא משיב אפילו.

לא משיב.

לא עונה כלום.

המצב של אינם עולבין זה אומר שהוא משיב,

אבל לא פוגע בו בתשובה.

פה זאת מעלה גדולה עוד יותר, שהוא אפילו להשיב הוא לא משיב.

ואחר כך יש מעלה של עושים מאהבה ושמחים בייסורים.

אדם הגיע לדרגה כזו עצומה שהוא עושה מצוות מאהבה לקדוש ברוך הוא.

לא מתוך

יראה של,

או יראת העונש,

או מאהבת השכר שיקבל,

אלא מאהבת השם.

וגם שמחים בייסורים.

כלומר, אם בן אדם הולך ומעליב אותו,

וזה ייסורים בשבילו,

הוא הגיע לדרגה גדולה עוד יותר, שלא רק שהוא לא משיב,

אלא הוא שמח במה שפוגעים בו.

שמח.

זה כבר מעלה עצומה

להראות לאיזה דרגת ענווה הגיע הבן אדם הזה.

זה דרגות על גבי דרגות.

כלומר, אתם שמים לי מה שנסברתי.

הראשון בינם עולבין פירושו,

שהוא לא פוגע באחר.

אבל הוא משיב לו תשובה כנגד דבריו שדיבר מקודם.

כנגד העולב.

הדרגה השנייה,

מחרפים אותו, מבזים אותו, והוא אפילו להשיב לא משיב.

הדרגה השלישית,

שהוא לא רק שהוא לא משיב,

אלא גם שמח הוא במה שמעליבים אותו, פוגעים בו.

שמחים בייסורים.

זהו, במצרים אתה מדבר עכשיו.

זה מה?

זה הגויין, הגויין.

על מה? על ציצית אתה מדבר?

על מה?

הוא אמר אף אחד לא קובע, אף אחד לא מדבר עליו.

עליהם הכתוב אומר, ואוהביו קצת השמש בגבורתו.

פסוק בשופטים, פרק ה',

כלומר,

מגיע להיות מכונה בגדר אוהביו של השם יתברך.

אלה שהם בדרגה הזו,

מגיעים להיות בדרגה של אוהביו,

של השם יתברך, ואז יזכו

שלעתיד לבוא, יאירו פניהם כאור השמש.

זה, השכר הזה, זה מידה כנגד מידה.

כך אומר האורחות צדיקים, כיוון ששמע חרפתו ונהפכו פניו

לצבע על גוון אחר,

מאחר שהוא מרגיש את העלבון הגדול.

אז הקדוש ברוך הוא כנגד זה שהוא היה מוכן לסבול את כל מה שעשו לו,

יבהיק השם את פניו יותר מאור השמש.

כי העניין שנאמר, אומר האורחות צדיקים,

וכבוד השם

עלייך זרח.

איזה עניין?

מה?

כמובן שכשאומרים

קצת השמש בגבורתו,

זה כמובן שכר גדול לאותו אדם,

במה שהוא יזכה להארה גדולה.

הלוא כל העניין,

בעולם הבא,

זה העניין של רוחניות, שכר רוחני.

אם כן, כמובן שהוא יזכה לשכר רוחני כזה גדול,

שזה יתבטא על פניו גם כן.

עד כדי כך, כמו שלא יכולים להסתכל

על השמש,

מאחר

שאור השמש הוא כל כך עצום וחזק,

שאדם לא יכול להסתכל על זה.

כך הוא יזכה להארה כזו גדולה,

שלא יוכלו בכלל

להבין

איך הגיע אותו אדם לדרגות כאלה עצומות ונשגבות.

וזה תכלית הענווה.

צריך לדעת

שהמידות והשורש לכל המידות הטובות

זה הענווה.

השורש לכל המידות הרעות

זה הגאווה.

כמה שאדם

ישפיל את עצמו,

לא שהוא לא ידע מה מעלותיו,

הוא צריך לדעת בשביל לדעת את חובתו בעולמו.

הוא ידע את הנתונים שנתנו לו בשביל לדעת את חובתו בעולמו, זה הוא חייב לדעת.

אבל מאידך הוא צריך לדעת שכלום זה לא משלו.

הוא מצידו אין לו כלום,

הוא תלוי בחסדי השם יתברך.

והיכן אני רואה זאת?

על ידי אדם כזה

שפוגעים בו.

פעם

ושוב פעם ושוב פעם,

והוא שותק.

לאט לאט הוא עולה בדרגה,

שעד כדי כך שהוא אפילו לא משיב,

ויש פעמים שהוא מגיע לדרגה עוד יותר גדולה,

שהוא גם הוא שמח,

וזה קשה לאדם מנשוא.

להגיע לדרגה זו, אתם חושבים שלהגיע לשכר כזה זה קל?

שלהגיע לדרגה של צמחין בייסורין,

על העלבון וחלפת בן אדם יהיה מסוגל לסבול את היס...

איסורים שבגוף אבל לא את האיסורים שבנפש

העניין הזה של חרפה שמחרפים את הבן אדם

והוא יושב ושותק

קשה מנשוא

זה לא...

אם הוא בעל גאהבה זה לא... אם הוא בעל גאהבה זה לא... אני מדבר אפילו על אחד כזה שהוא לא בולט בגאהבתו

אדם סטנדרטי, נורמלי

שהוא לא מחפש להתגאות על אחרים

אבל על כל פנים יש לו איזושהי הרגשת מעמד בעיני עצמו שהוא שווה משהו

ובא בן אדם והולך ומחרב אותו

ומבזה אותו ומשפיל אותו, עושה ממנו כלום

כעפר הארץ,

אין לו נותן לו חשיבות כלל וכלל בין בני אדם

והוא בכל זאת שותק,

שותק,

זה מעיד על גודל הענבה של הבן אדם הזה

כי מידה זו, החפץ חיים אומר מידה זו

באה מקדושת הנפש

ומאמונה הטהורה בהשם

שמשגיח על כל דרכי איש

ועושה הכל לטובתו

גם זה שמחרפים אותך,

מביישים אותך,

זה גם כן חלק מהדברים שנגזרו למעלה

והשאלה אם אתה תתמודד ותדע להתגבר ולקבל את זה באהבה

כמו שאם בן אדם יקבל עונש בגופו

אם הוא מאמין באמונה שלמה שאין אדם לוקף את צבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה

אז הוא לא יתלונן

אלא יבין ויקבל את זה באהבה זה רצון השם

כי זה מכפר על חטאיו

ופעמים שזה גם נותן לו קרבה גדולה יותר להקדוש ברוך הוא

כך באותה מידה אם מבזים אותך בנפש

שביזיון הנפש הוא קשה יותר מביזיון הגוף

אבל זה מראה שהקדוש ברוך הוא נתן לך את זה

בשביל לקרב אותך יותר ויותר אליו

כי ככל שהאדם

מגמד את האנוכיות שלו

מצמצם את הגאווה שלו יותר ויותר

כך בזה נהיה פחות חציצה בינו לבין הבורא יתברך

בעלי המוסר אומרים אנוכי עומד בין השם וביניכם

אם אדם מרגיש אנוכי

זה חוצץ עומד בין השם וביניכם

הוא לא יכול לזכות לתורה

לא יכול לזכות להארה מהשם יתברך

לא יכול לקבל השפעה של מעלות מהשם יתברך הלא הכל אנחנו צריכים סייעתא דשמיא

וכי אנחנו יש לנו את הכוח להתקדם במשהו?

כלום, הכל מאיתו יתברך

אז מי כן זוכה לקבל?

אותו אדם שמרגיש שהוא כלום לא אני תלוי בחסדי השם יתברך רק אליו אני פונה

משה רבנו באמת השתבח

באמת השתבח משה רבנו

בזה שהוא ענב

והאיש משה ענב מאוד מכל האדם

אשר על פני האדמה

ואנחנו מה?

כלום לא ואנחנו מה?

איך אפשר?

משה רבנו לא ידע שהוא השליח לעם ישראל?

הוא המנהיגם של עם ישראל?

בזכותו היה עשר עמקות

קריעת ים סוף,

המעלות שהיה להם אחר כך במדבר, גרידת המן,

חנני כבוד

מובא בחז״ל כמה וכמה דברים

נו, לא ידע, מה שייך לומר והאיש משה על ענב כל האדם?

ידע,

אבל הוא הביא נקודה אחת, זה לא ממני

אני בסך הכל הצינור

אני אין לי כלום, כלום לא, שום דבר לא

אפס.

וזה חייב להתבטא אצל האדם, זה לא חוכמה רק לדבר,

החוכמה היא בחיי המעשה.

איפה אנחנו פוגשים את זה,

כן, הכי חזק?

ולמעשה זה נותן כוח לאדם להתחנך בזה

בבית פנימה,

יחד עם האישה בבית.

הלוא בן אדם קשה לו לסבול

שאלה שמקבלים מזון ממנו,

אלה שהוא עמל פרנסתם,

הם מבזים ומשפילים אותו כי הם אמורים להיות מתחתיו,

והוא אמור להיות בעל הבית.

מהם הוא יקבל דברים של ביזיון וחרפה?

אז באופן טבעי הוא רוצה להתקומם נגד זה,

ואולי אפילו גם לעשות מעשים אשר לא יעשו על מנת לבטל את המצב הזה.

אבל דקה, דקה, דקה, דקה, אני אתייחס גם לזה אחר כך.

אבל,

אבל האמת היא שאם הוא יודע בתוך תוכו

שמה שזורקים לו בבית,

אם זה אשתו,

אם זה ילדים כאלה שהוא לא מצווה בחינוכם, כבר עברו את גיל החינוך,

והוא בכל זאת בונם פיו

ומקבל את זה ושמח בייסורים,

זה נותן לו חינוך יותר טוב.

אז הוא לא צריך לחפש את זה אצל מישהו אחר, שיבואו בבית פנימה.

ואני לא חושב

שיש הרבה כאלה,

כן,

שבבית הם לא קיבלו פגיעה כזו או אחרת מאחד מבני הבית.

ואם בכל זאת הוא מקבל זאת,

דרך זה הוא יכול להתעלות המון.

ראש בורכה עושה לו את זה,

איך אומרים, במידה קטנה,

בתוכו פנימה,

בלי שיצטרך להתבזות כל כך בחוץ,

צריך לשמוח בזה.

אבל זה ברור

שאם הוא ימשיך, יעשה זאת לאורך זמן,

אז בוודאי ובוודאי שהמצב בבית יידרדר, כי צריך דמות של אבא,

צריך מעמד של אבא.

אבל צריך גם לדעת איך עושים זאת.

אם זה פועל, אם הוא פועל מתוך גאווה,

מתוך הרגשת עלבון,

אז כמובן שהוא פועל בצורה שונה מאשר כשהוא עושה את זה לשם חינוך,

ולשם זה שידעו שיש פה מישהו בבית.

זה הבדל גדול.

אמר פעם אחת מרבותיי,

שכשאתה צריך לחנך את הילד,

תמתין

עשר דקות,

אחרי שעשה את המעשה שבגללו אתה רוצה להענישו,

ואז כשתהרגע תלך לחנך אותו. בוא נראה איך אז תתנהג אליו.

שונה ההתנהגות שלך,

אם אתה תעניש אותו מיד אחר עשיית המעשה,

לבין אם תמתין עשר או רבע שעה,

רק אז תלך ותוכיח אותו.

זאת אומרת, פשוט הדבר שכשאתה פועל מתוך כעס,

מי אומר לך שאתה תמתין?

הראש איבה שלי, הרב דוד מוברסקי.

הוא היה ראש איבה בפוניביץ'.

הוא אומר, החינוך כך ראוי שיהיה. אתה רוצה באמת לשם חינוך?

אז תמתין.

שלא יפעול מתוך רגשות שלו,

אלא יפעול לשם חינוך באמת נטו.

הדרוח אנחנו נכנסים, וזה כיף היה, לב, פרוש, אה?

כל עיקר שאני מתפוצץ עליהם, כאילו,

קצור להסתדר,

כאילו להסתדר,

לבוי, לבוי, לביאור, ואז תתפתחו.

כל בעלי המשחקים,

שהם מדברים על חינוך ילדים, כולנו באותם.

ברגע של כעס, לא רוצים מכה, אבל שום דבר כזה.

ואחרי זה גם אם אתה נותן איזה מכה או משהו,

חבר הכנסת ימיים.

מיכאל,

אני שמח לשמוע שאתם יודעים,

ואני אומר את זה גם לעצמי,

לא רק אליכם.

אנחנו יודעים הרבה דברים.

אני, במשך החיים שלי למדתי המון דברים.

כשמגיעים לחיי המעשה, הניסיון אז קשה.

אז הניסיון קשה. אני יכול לדבר ולתת דרשות מכאן ועד להודעה חדשה.

שיחשבו אותם מכוח הדרשות כמו מלאך.

בפועל, בשטח, בבית, אתה מתנהג באופן שונה.

אבל מה, צריך בן אדם, צריך בן אדם לחנך את עצמו

יותר ויותר ויותר ויותר,

להגיע למצב הזה שהוא ידע.

כל מה שיש,

איש קורה לך,

זה הכל מייטו ידברך.

וזה רק חייב להיות בן אדם שהוא באמת עניו.

אבל למה זה ככה?

יש מצבים שזה לא קשור לדברים. אתה חינקת אותם עד עכשיו כמו עגלים, אז זה כמו עגלים בגללך, לא בגלל מורא העולם.

כן, זה יכול להיות שכן.

אז למה הוא נותן להם את הפרצה שהם הגיעו למצב שהם יכולים ללכת לפרק לאומי? אז אתה סתום, לא...

זה פשוט, זה פשוט

שיכול להיות שזה מסיבתך.

אבל כשאתה מרגיש את הפגיעה בך,

חייב להיות שזה נובע מזה שמגיע לך.

אתה מבין מה אני אומר? זאת אומרת ככה.

יש מושג שנקרא מגלגלים לזכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייו.

ההוא, כן, ההוא שמקבל, מגיע לו.

ההוא שנותן, הוא גם כן אחד כזה שהוא בגדר חייו.

לכן,

גלגלו את הדבר דרכו.

אז ייתכן בהחלט שהם עשו לא כהוגן.

ואתה עשית לא כהוגן במה שלא היזהרת אותם מראש שלא יגיעו למצב הזה. נכון מאוד.

אבל עצם הדבר שאתה מרגיש כאב גדול בגלל זה,

ולא שופט את זה בצורה אובייקטיבית וקרירה שהם עשו פה מעשה אשר לא יעשה,

זה מעביר ראיה שמגיע לך, החלק הזה של האיסורים.

כי כאב לך, נכון? כאב לך מאוד מאוד אתמול במה שארעית השם עשו.

מה קאב לך?

במתח, במתח. גם המתח וההדאגה זה חלק מהאיסורים.

זה גורם לך איש שלוות נפש.

מה קרה? זו דאגה עצומה.

פתאום נעלמים ילדים בגיל כזה,

לא, בלי ידיעה, מי יודע?

ואז הראש כבר מתחיל לתת כל מיני תסריטים, מי יודע מה קרה?

זה פשוט זה ככה, זה היה חלק מהאיסורים.

תקשיב, אתה עדיין צעיר, אני אומר לך מתוך ניסיון שלי, שאני מבוגר בעשרות שנים ממך, אני אומר לך

שגם אני עברתי מצבים כאלה, לא אחת ולא שתיים,

שפתאום אני מגלה,

עלי טיפוס דאגן מטבעי,

מה קרה? למה אין קשר?

פה, ושם, ושם, ופה.

ומתחיל הראש לדמיין.

אבל למעשה אני יודע בתוך תוכי

שכמה שאני אחנך את עצמי לאמונה יותר ויותר,

אני אבין שהכל זה מאיתו יתברך.

אם לא היה מגיע לי, לא הייתי מקבל את זה.

זה פשוט.

לכן,

זה צריך להגיע למצב של שמחים ביסורים,

כי אם זה נועד בשביל לכפר עליך,

אתה צריך להיות שמח בזה,

כי זה מנקה אותך.

והניקיון פה בעולם הזה נותן המון המון קיזוז מהעונש בעולם הבא.

מעט קושי, מעט איסורים פה בעולם הזה מקזזים המון מהעונש בעולם הבא.

לכן, בן אדם שמתייסר פה באיסורים,

הוא צריך לשמוח בזה,

כי העולם הזה אמור שבן אדם יעבור אותו בשלווה, ברגיעות,

ופתאום הוא לא מקבל את זה באופן סטנדרטי, הוא מקבל את זה בצורה של

המון איסורים על כל צעד ושעל.

רק מה?

בן אדם לקצב לו

איסורים שיקבל,

אבל לפעמים בן אדם יכול להסב את האיסורים

שילכו לדברים טובים, ואז הוא ירוויח בכפליים.

אדם שיושב ולומד תורה,

והוא עמל בתורה,

העמל הזה זה פרושו של דבר לשעבד את גופו,

את כוחותיו,

להסתפק במינימום בשביל לעמול בתורה הקדושה.

זה גם כן חלק של האיסורים.

זה מגמד לו את האיסורים שהוא היה אמור לקבל.

אבל פה לפחות הלכו האיסורים

בדברים חיוביים.

זה גם איסורים.

איזה שאלה, זו מעלה עצומה.

אדם שעמל בתורה,

אדם שקשה לו,

ובכל זאת הוא בא לפה לשבת וללמוד, לפה, לכל מקום, לא משנה.

זו מעלה עצומה.

מה מכריח אותו עכשיו לבוא לפה? הנה, בבגדי העבודה.

מה מכריח אותו לבוא לפה?

יכולנו למצוא איזשהו תירוץ,

וזהו, להמשיך ללכת לעבודה.

לא.

אהבת השם, אהבת התורה שיש בו, נתן לו לבוא לפה.

אז אנחנו חוזים, נו, נו, מה זה אומר? לא, בשמיים זה אומר המון.

ואותו דבר גם להפך, אם בן אדם מתרחק.

יש לו נחשוב,

לא נורא, לא קרה כלום, הוא לא התפלל היום, לא נורא, הוא לא...

לא, כל קרבה לקדוש ברוך הוא,

היא מזניקה את האדם.

ומאידך, אם הוא מתרחק ממנו, אז זה גם כן משהו גדול מאוד.

כי ברוחניות זה לא נמדד לפי העיניים שלנו, כמה. כי אנחנו באמת,

לא יודעים את האומדן האמיתי.

ברוחניות,

כל קרבה להשם יתברך זה כבר משהו חדש.

זה פעמים חדשות באו לך.

ומאידך, אם אדם מתרחק,

ריחוק מהקדוש ברוך הוא, באמת,

רק אז הוא יבין כמה כל ריחוק מהשם יתברך

גרם לו הפסד וצער.

אם בעולם הזה, אם בעולם הבא.

ויעדה לעומת זאת, כשהוא מתקרב, כמה שכר הוא ירוויח מכל זה. כל מאמץ פילוח הכי קטן.

ידוע המעשה עם שתי נשים,

שאחת הייתה,

אשתו של הגאון מבינה.

הן היו עסוקות בלהיות גבאיות צדקה,

היו אוספות כספים או מצרכים בשביל משפחות עניות בדורם, באותו דור.

ואז

אחת

הרגישה שעוד מעט היא הולכת להיפטר מן העולם.

אמרה, חברתה אליה, תקשיבי,

אנחנו מרגישים, את יודעת את המצב שלך.

אבל אני הייתי מבקשת,

אם את תוכלי להודיע, להודיע קצת,

לאחר מכן תבואי ותגידי לי מה השכר הגדול

שיש לאלה שמקיימים מצוות. קצת לתת לנו את המבט האמיתי.

הבטיחה לה, נתנה לה התקף, וההיא נפטרה.

כעבור זמן,

אני לא יודע אם זה היה מייד, אבל כעבור זמן,

הגיעה אליה בחלום ואומרת לה,

את זוכרת,

אני לא יכולה לספר כי לא מרשים לי.

דבר אחד כן הרשו לי לספר.

זוכרת שפעם אחת

היינו באיזשהו,

הלכנו יחד

באחד מצדי הרחובות,

ולפתע ראית איזו אישה שהיא גבירה, שהיא נותנת צדקה,

ואת הרמת יד ועשית לה ככה,

שתמתין עד שנבוא אליה.

את מקבלת תוספת של שכר גדולה יותר ממני בגלל שעשית לה ככה.

על הטרחה הקטנה הזו שעשית לה ככה,

על זה את מקבלת שכר יותר גדול ממני.

אתם מבינים?

כי אין, ברוחניות זה כל מאמץ ולו הכי קטן.

בן אדם נמצא באמצע תפילה,

אז באופן נורמלי, אמן, אמן, אמן, אמן. כן, בסדר.

אבל אם פתאום הוא אומר, רבון העולמי, מה זה אמן, אמן? אני צריך להתבונן מה אני אומר.

ואז הוא אמר, אמן! והתכוון באמן הזה,

אמת, כן יהי רצון,

זה כבר נותן לו כבר תוספת.

זה כבר מעלה גדולה,

כי הוא התקרר פה להשם יתברך. אדם לא צריך לזלזל בשום קרבה להשם יתברך.

כל מה שהוא יכול להתקדם את עצמו, יקדם.

מה שהוא, איך אמר אחד

מגדולי האנושות, כן? לא באומה היהודית. אבל הוא אמר,

גם אם צריכים להגיע להר האברסט, כן? אני לא יודע כמה זה.

אבל כן, אבל גם אם צריך להגיע למרחק,

אבל זה בנוי מצעדים קטנים.

הצעדים הקטנים מובילים אותנו לכבוש את ההר, להגיע עד למעלה ההר.

כך, בן אדם, כשהוא הולך ועושה מעשים,

גם אם בעיניים יורים קטנים,

אבל הצירוף של כל אותם מעשים מביא אותו להגיע למעלות גדולות ונשגבות.

אני יכול עכשיו לנצל את הזמן ללמוד דקה נוספת, אז אני אלמד קצת דקה.

מה זה דקה?

אל תסתכל כך, כי כל מאמץ שאתה עושה,

זה פועל המון.

ואגב, גם בן אדם יקבל השפעה בגלל זה.

שנדע שזה כך באמת.

ופה אני לא מדבר בתיאוריה.

אני חייב להגיד לכם, אני לא מדבר בתיאוריה,

אלא אני מדבר מתוך הניסיון,

שראיתי וחוויתי.

שימו לב, אני מדקדק בלשוני, ראיתי וחוויתי.

אדם שרוצה את השם יתברך,

הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו.

במה?

במה שהוא מגלה לו את סודות התורה הקדושה.

כי הקדוש ברוך הוא חפץ באחד שכזה.

היה אחד מבעלי המוסר,

מתלמידיו של רבי ישראל מסלנט,

שמעתם על מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל ליפקין,

כך קראו לו.

רבי ישראל ליפקין, מהעיר סלנט.

אז הכינוי שלו בישיבות זה רבי ישראל סלנטר.

היה לו תלמיד

שקראו לו רבי יצחוק בלאזר.

זה היה שמו.

וגם הוא הבטיח לידידו רבי נפתולי אמסטרדם, כך קראו לו,

שיבוא לאחר מותו להודיע לו

מה נעשה בדינו.

הוא אמר לו גם אז, כשהוא בא אליו לאחר זמן בחלום, הוא אומר לו, תשמע,

אני לא יכול לגלות הרבה, אין לי רשות.

אבל אני רק רוצה לומר לך דבר אחד.

המשפט והדין שיש לאדם

הוא עמוק ביותר,

הוא קשה ביותר,

קשה לשרוד בו.

מה שאני יכול רק להבטיח לך,

מה שראיתי,

שתלמידי חכמים יש להם מליצים טובים,

סנגורים טובים,

שיש להם זכות להינצל

מאותם דינים קשים.

כאשר בן אדם מגיע לדרגה של להיות לומד תורה,

עמל בתורה,

זה מביא אותו למצב הזה שיהיו הרבה מליצים.

התורה הקדושה שלומדים

זה מחסום בפני ייסורי הגיהינום.

ידוע המעשה עם אלישע בן אבויה.

אלישע בן אבויה לא הגיע למצב של כופר,

בעיקר השמר החן.

אלישע בן אבויה, לאחר מותו,

מובא שלא יכלו להכניס אותו לגיהינום.

לגלעד אלמדי שלו, כי הוא כפר בעיקר.

מאידך לא יכלו להכניס אותו לגיהינום, למה?

בגלל שהוא למד תורה.

אז לא יכלו להכניס אותו לגיהינום.

מה?

יפה מאוד.

עם כל זה, מעלת לימוד תורה שהוא למד

עד אותו זמן,

זה היה כן חסימה,

חסימה שהגיהינום לא יכול לפקוע בו כי הוא יודע תורה.

אז מה זה אומר שיש לו בקר ולא בגיהינום?

אז מה זה שווה? יפה אמרת.

אז מה הגענו?

לא, הוא לא בגן עדן ולא בגיהינום, הלוא בשביל להיכנס

לגן עדן צריך את התיקון בגיהינם.

פה הוא לא יכול להיכנס לגיהינום כי התורה כתוצאה מראה אותו.

אז לא?

אז מה עשה? לא, זה מדובר אחר שכבר היה כף כתב.

אז מובא בגמרא שם במסכת חגיגה

שרבי מאיר, תלמידו,

אמר שכשהוא ייפטר מן העולם הוא יתפלל שם

שיכליסו את אליסא בן אבויה לגיהינם

כדי שיתוקן ובסוף יהיה לו את חלקו בגן עדן.

וכתוב דקה. ורבי יוחנן שהוא היה תלמיד של תלמידו,

כלומר רבנו הקדוש היה תלמידו של רבי מאיר

ורבי יוחנן היה תלמידו של רבנו הקדוש

הוא כשהוא ראה את זה אמר ומובא בגמרא

שכל אותו זמן מאז פטירתו של רבי מאיר היו רואים כביכול עשן עולה מקברו.

זה הכל,

לא יודע אם זו ראייה פשוטה כמו שאנחנו רואים.

אבל החז״ל מתכוונים שמי שהיה לו עדיין לראות הבין שהוא מתייסר עכשיו ביסטורי הגיהינום.

הגיע רבי יוחנן שהיה תלמיד של תלמידו

והוא אמר

רבי מאיר התפלל שיכניסו אותו לשעבן אבויה לגיהינם

מלישע בנבויה, מה קוראים לו לשעבן אבויה?

אחרי שרבי מאיר נפטר, אז הוא התפלל שיכניסו אותו לשעבן אבויה לגיהינם

וכך היה.

ורבי יוחנן, שהיה תלמיד תלמידו של רבי מאיר,

אמר וכי גבורה לגרום לרבו להישרף,

אני אתפלל שהוא יצא מגיהינם.

ואכן אומרת הגמרא, רבי יוחנן התפלל כשהיא נפטר,

התפלל

כן, כשהגיע כבר אל אל-בדין שלמעלה,

ובזכות רבי יוחנן הוציאו את אלישע בן אבויה מהגיהינם,

ונכנס לגרייתר.

ורבי ישראל סלנטר עשה חשבון

שזה לפחות 140 שנה היה בגיהינם.

מאז פטירתו של רבי מאיר,

עד פטירתו של רבי יוחנן לפחות 140 שנה.

140 שנה היה בגיהינום, שכל שעה בגיהינום,

אומר הרבן, זה שווה כמו ייסורי איוב, יותר קשה מייסורי איוב כל ימיו.

כלומר,

אם נתמצת את ייסורי איוב כל ימיו לשעה אחת,

השעה אחת בגיהינום היא יותר קשה מכל הייסורים הללו.

אז 140 שנה יש לנו בכלל טהור,

אבל כשצריך לנקות,

אז מנקים.

כשהכתם כזה גדול,

אתה לא יכול לבוא ולומר, לא נורא, מה עשיתי?

אתה לא יודע.

בעצם זה שאתה עושה עבירה אחת,

אז בפעם הראשונה זה כתם קל.

זה כתם קל, אומנם כתם, אבל כתם קל.

אתה עושה את זה עוד פעם,

אז הכתם הזה מתחזק עוד יותר.

אז זה הופך להיות כתם עמוק, עמוק, עמוק, עמוק, שבשביל לנקות אותו צריך הרבה הרבה מאמץ והרבה עבודה.

לא אריאל, ולא שום מכון אבקת תצליח בזה.

מחליצים אותו לאש בשביל לנקות אותו.

נכון, בגלל זה הוא יצא, התקלקל.

בגלל זה הוא יכפר בעיקר.

ארבעה נכנסו לפרדס,

ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

אבל אלישע בן אבויה,

רגע, כפר בעיקר?

יש מי מהם שהיה ציץ ונפגע.

צריך לדעת ש...

בן עזאי.

כמה שזכור לי.

תגיד אל שפירא,

הוא נפטר, הוא היה כמה שנים בסיום רב.

שמעתי על זה, איסורים היו לו, כן.

איסורים זה דבר עדיף.

הוא היה על המבטאה,

בכל המבטאה של בית חולים בבית,

בבר עם תוריו.

אבל זה כמו...

אור על העצל.

אתה רואה את המערכת ההוג שלו על הדרך. אוי אוי אוי.

סבל נוראי.

סבל נוראי אצלו פעם פעמיים לא יכול להיות על העולם.

ולא יכולתי לחזור בי.

קיצור, כמה שנים הוא היה באמת איסורים לממשלת מוכה.

אוי.

הוא נפטר,

בא בחלום לארגוני נמל.

וכאן אין לנו סיפורים.

שאל אותו בלילה,

כאילו,

הוא אמר לו, מה... איך הדין שלך, משהו כזה?

הוא אמר לו,

אם לא האיסורים שעברתי, בקושי אין לי עומד בדין.

אוי וואי וואי.

מפחיד. מפחיד.

הוא ביקש לקבל איסורים,

בחלום.

ופעם בבוקר הוא נפל על האגן, שבר את האגן, על כיסא גלגלים ועד סוף החיים הוא מדד.

אה, רק ליפור עד שהוא נפתח, רק ליפור עד כיסא גלגלים. שבר האגן מהחלום הזה. מבהיל, מבהיל, מבהיל, מבהיל, מבהיל.

מבהיל.

עם האיסורים בכל שקורה. וענן, וענן, מה נענע בטריום?

אם ככה, מה אנחנו נענע על זה?

פחד. אתה מקבל, אתה מקבל איזשהו סיפור קטן, אתה כבר מתחיל להתלונן.

טיפש.

במקום שאתה תשמח על מה שאתה מקבל, אתה עוד מתלונן.

זה מאיר אבוי, מאיר אבוי.

קשה לקלוט את זה, קשה להבין את זה.

זה היה דוגל שפירה, שיש שאלה. זך, זך.

היה זך ונקי.

זך ונקי היה הבן אדם.

ראית עליו את הזכות והנקיות שלו.

נקיות בנפש, נקיות במידות, נקיות במעשים.

ממש כמו תמיד היה מבהיל.

מבהיל, מבהיל, מבהיל.

איי, איי, איי.

בואו נמשיך, קטע קטן נוסף.

אמר רבי יוחנן, מה ידכתיב השם יתן עומר המבשרות צבא רב.

כאן נראה כמה וכמה מאמרים שמדברים בעניין מעמד הר סיני.

פסוק בטילים

פסוק י״ב, בטילים, פרק ס״ח,

אומר השם יתן עומר המבשרות צבא רב.

מה זה העניין הזה,

השם יתן עומר?

עומר זה משמע לשון יחיד.

המבשרות זה בלשון רבים.

היה ראוי שיאמר, השם יתן עומר המבשר צבא רב.

מה זה שאמר המבשרות?

אלא הפירוש הוא כל דיבור ודיבור.

כשיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.

כלומר, כל אמירה ואמירה, לכן נאמר כאן לשון יחיד עומר,

התחלקה לאמירות רבות,

שהן שבישרו את דברי התורה לצבא רב, והיינו לכל אומת העולם בלשונותיהן. כשאמר הקדוש ברוך הוא,

אנוכי

השם אלוקיך.

אמר זאת כמובן בלשון הקודש,

אבל התפרש לכל האומות כולם, כל אחת בלשונה.

לאנגלים באנגלית

ולסינים בסינית

וליפנים ביפנית

וכן לכל אומה ואומה.

וזה הביאור, השם יתן עומר המבשרות,

שכל אמירה שלו היה מבשר

בשורות לצבא רב, היינו לכל האומות כולם.

תענא אדבר רבי ישמעאל

וכפטיש יפוצץ סלע.

מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות?

אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא

נחלק לשבעים לשונות.

כלומר, בבית מדרשו של רבי ישמעאל

הביאו ברייתא,

שדרשה את הדרשה הזו אמנם, אבל מפסוק אחר.

פסוק בכט בירמיה פרק כג נאמר

הלוא כדברי כאשנו עם השם זה תחילתו של הפסוק

והמשכו הוא כפטיש יפוצץ סלע.

מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות?

כלומר, כשהפטיש מכה על הסלע,

אז הניצוצות יוצאות

מהכאת הפטיש בסלע.

כך כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא במתן תורה נחלק לשבעים לשונות.

היינו, כל אומה ואומה, בכל לשון ולשון

נאמרו לכל האומות כולם, כל אחת בלשונה.

אין בריאה בעולם כולו שמע את זה?

מה?

אין בריאה בעולם כולו שמע. לי לא ידוע דבר כזה שיש בריאה.

מה שמה כאן שכל העולם כולו שמע

את הדיברות הללו.

כל אחת בלשונו.

אמר רב חננאל בר פפאפא, מה דכתיב?

שמעו כמגידים אדבר.

למה נמשלו דברי תורה כנגיד?

לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות,

אף לדברי תורה יש בהם להמית ולהחיות.

מה זה שאומר הפסוק במשלי חטא,

פסוק בו שמעו כנגידים אדבר.

התורה הקדושה מכריזה ואומרת שמעו כנגידים אדבר.

מה פירוש?

התורה נמשלת לנגיד היינו למלך ומושל.

לומר לך,

כדי ללמד, כמו שהנגיד,

היינו המלך והמושל,

יש בו להמית ולהחיות.

כלומר, יכול הוא להמית,

יכול הוא להחיות.

הכל תלוי ברצונו.

אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות.

גם כשהאדם עוסק בתורה,

יש בהם להמית. בן אדם יכול לפעמים להשתמש בתורה,

וזה יכול לגרום לו מוות, אם הוא משתמש בזה שלא כהוגן.

אבל זה גם יכול להחיות,

לתת לו חיים לאדם, אם הוא משתמש בהם כהוגן.

וכמו שהגמרא מביאה בהמשך, ועיינו דאמר רבה,

למאמינים בה סמא דחייה,

למסמיאילים בה סמא דמותה.

כלומר,

אלה שעוסקים בה בכל כוחם,

טרודים לדעת את סודה של תורה,

את הטעם שבתורה,

כמו הימין שכוחה, כוח הימין היא גדולה יותר.

כך הם עסוקים להפעיל את כל כוחם בלימוד התורה,

זה הבחינה של מימינים בה.

אלה זוכים שהתורה תהיה סמא דחייה, סם חיים.

אבל אם חלילה משמיאילים בה,

לומדים אותה, אבל ברפיון,

כמו יד השמאל שהיא חלושה,

לא ייגעים בה ככל הצורך לדעת שדברי התורה הם עמוקים.

זה עוד יותר גרוע. פה מדברים אפילו שהוא לא מגיע למצב שהחליל הזה

לחפור בה.

אלא הוא לומד אותה ברפיון, הוא לא רואה כל כך את גודל לקראתה של התורה,

את עומק התורה הקדושה,

את זה שזה המקשר בינינו לבין בורא עולם,

את זה שרצון השם יתברך תמור בתורה הקדושה.

היה ראוי שיתייחס לזה בכל הכוח.

שהרי סוף סוף כאן טמון ידיעת רצון השם יתברך באופן מלא והוא לא,

הוא מרשה לעצמו להתרפות

ולא לעסוק בה בכל כוחו.

אחד שכזה התורה בשבילו זה סאמה דמותה,

סאמה מוות השם מרחם.

אתה צריך ל... זה ברור שעדיף שבן אדם

ישב וילמד מאשר שלא ילמד.

אבל, אבל צריך לדעת שבשביל להרגיש את החיים יותר טובים,

אם אתה רוצה להרגיש שהחיים האלה יותר מאושרים ויותר מסופקים,

ואתה תרגיש כל כולך שמחה עצומה מזה שאתה חי עם המורה,

זה תלוי ביגיעה שלך לתורה הקדושה.

זה פשוט.

תרגיש, איך אומרים, טעמו, הוראו.

ואני אומר לך את זה מתוך מה שאני רואה

אצל כאלה שאתה רואה עליהם,

משחירים את פניהם על התורה,

כמו שכתוב בגמרא על הפסוק שחורות כעורב.

אין אדם זוכה לתורה אלא אם כן משחיר את פניו

על דברי התורה הקדושה.

כלומר, הוא כל כך מתייגע שאור פניו ירד ממנו כתוצאה מזה שעמד בה כל כך קשה.

הוא כל כולו שקוע,

אין לו זמן בשביל להתעסק בתפנוקים,

בשביל לענג את גופו,

בשביל לדאוג לגופו.

הוא מוסר את נפשו על התורה הקדושה.

אחד כזה זוכה בוודאי שהתורה תהיה סם חיים,

כי אתה רואה עליו,

אתה מרגיש בו.

כשאדם עמל אתה מרגיש עד איזה שמחה יש לו, איזה סיפוק עצום יש לו. שווה לו כל העולם הזה בשביל שהנה פה הוא יכול להתקרב עוד יותר.

ובזה תכף אנחנו נסיים משפט נוסף, דבר אחר.

נגידים,

כל דיבור ודיבור

שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, קושרים לו שני כתרים.

הפירוש אחר בפסוק הזה שהזכרנו מקודם,

שימעו כנגידים אדבר,

שאלנו למה זה נקרא נגידים,

שזה אומר לישון שררה ומלוכה.

לומר לך שכל דיבור ודיבור מחסר את הדיברות שהקדוש ברוך הוא אמר,

היו קושרים לו לדיבור שני כתרים,

כי הייתה ממשות בדיבור,

היו רואים אותו.

ראו, היו,

היו רואים את הדיבור דבר שאין העין יכולה לראות באופן רגיל.

ובכל זאת הם ראו,

העין לא יכולה לראות דבר רוחני,

אבל הם ראו כי הם הגיעו לדרגה של נבואה עצומה,

עד, הם הגיעו לדרגה עצומה

של נבואה,

ולכן זכו לזה.

אומר רשי,

בואו נראה את רשי,

כן?

בתחילה

בקבלה שקיבלתם, אחת היא אצלכם.

כלומר, עצם שקיבלתם בתחילת התורה,

אז זה נקרא שליבבתיני בא אחת מעינייך.

ולבסוף, כשקיימתם שתיים,

אז כבר יש שתי מעלות שגם קיימתם את התורה.

ליבבתיני קרבתיני,

עלובה חצופה, כך נאמר, עלובה קלה שמזנה בתוך חופתה.

זה, מה זה עלובה? מלשון חוצפה, זה עולבנה לשנת חוצפה היא.

הגמרא,

זה בגמרא, זו קלה עדינה, זה נקרא, כן?

עולבנה שנאמר כאן זה בלשון חוצפה,

והאחי אמר במסכת גיטין.

לא אמרנו שעלוב זה משהו עלוב.

מה?

כן, הלשון הזה עלוב, זה את יודעת.

הלשון הזה עלוב

מתפרש לכמה דברים.

פה הפירוש הוא מלשון

חוצפה שיש לכלה שמזנה בתוך חופתה. כי ישראל,

שכשעמדו בסיני,

במתן תורה, חלושיהם קיבלו את התורה,

עשו העגל.

איך כתוב בפסוק?

עד שהמלך במסיבו, בחופתו,

נרדי נתן ריחו. מה זה נתן?

עזב ריחו הטוב לאחרים,

אבל עדיין חביבות ההיגבן, אומר רב,

אף על פי שהמקרא מספר בגינותנו.

זה חברה שנתן ריחו הטוב לאחרים.

מה? לא, לא. עזב.

לא שנתן.

כלומר,

הריח הטוב הזה חדל מלהיות,

מלהיות בו על ידי מה שעשו.

לא, הוא אמר,

נתן ריחו,

ובהסבר הוא שונה כאילו ממה שאנחנו מבינים במשמעות ב- עכשיו. תמיד כשאני אומר נתן, פרושו ההפך, הוא מפיץ את הריח.

נכון. לאחרים. הוא מפיץ את הריח, אז פה זה, פה הוא אומר נתן זה, עזב.

נתן את הריח לאחרים. כן, מה פירושו? הוא באמת נתן, אבל הוא עזב את זה לאחרים. כלומר,

שהריח הטוב,

כלומר, הוא הסיר אותו ממנו ואחרים כבר יכלו לזכות בו.

כן, זה עצם זה שהם הלכו ועשו את ההגה.

אבל אומר לנו רב עדיין חביבו את ההגה בן,

אף על פי שהמקרא מספר בגנותנו,

הראה לנו לשון חיבה מדלוקטיב הסריח.

הנעלבים ואינם עולבים אחרים.

אלה שנעלבים אבל אינם עולבים אחרים.

פירושו באים עליהם בחוצפה ולא אין על אחרים. כלומר החוצפה מתחילה מזה שעליו בחברו.

כלומר העלים את האחר.

אז זה נקרא עלובים ואינם עולבים.

הם קיבלו את העלבון מאחר, ומי שהתחיל בעלבון הזה זה האחרים.

היינו חצופים.

החוצפה הזו התחילה מאחרים, אומר רש״י.

ואלה או אלה שעושים מאהבת המקום ושמחים בייסורים על עליבה הבאה עליהם. כלומר שהם מקבלים את העלבון.

אלה זוכים למדרגה של מאוהביו כתשת השמש בגבורתו.

צבא רב כל האומות.

מה הפטיש? מתחלק הסלע

על ידו לכמה ניצוצות,

למאמינים בה.

עסוקים בכל כוחם

וטרודים לדעת סודה.

כאדם המשתמש ביד ימינו שהוא עיקר.

קושרים לו שני כתרים לדיבור שהיה בו ממש ונראה. כלומר, בדיבור היה ממשות

וגם היה נראה לאחרים.

כדכתיב רואים

את הקולות.

בתורה הקדושה מפורש כתוב שהיו רואים את הקולות.

ממילא זה מסביר את הפסוק הזה גם כן.

שמעו כנגידים אדבר שהיו קושרים לו שני כתרים לכל דיבור ודיבור.

כן, זה בשון שררה, בשון מלוכה.

מרמז על זה.

כן.

זהו, מיכאל?

תקבל את ה... תנתק את הרמקוף.