הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף פח,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עוד אחר תחילת העמוד.

מאחר שבשיעורים הקודמים הזכרנו

את הזמן שבו היה יום מתן תורה,

נלמד היום כמה וכמה מאמרים,

דרשות,

על עניין קבלת התורה.

ויתייצבו בתחתית ההר,

אמר רבי עבדימי בהר חמא,

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית,

ואמר להם,

אם אתם מקבלים התורה מוטב,

ואם לאו,

שם תהא כיבורתכם.

בפסוק יז פרק יט מחומש שמות

נאמר והתייצבו בתחתית ההר,

שזה פסוק שמדבר על היום שבו קיבלו את התורה.

רבי עבדימי בר חמא,

בר חסא,

מפרש מה זה שנאמר כאן בתחתית ההר,

נראה שעם ישראל היו מתחת ההר, כך נראה מהפשטות של הפסוק.

אם כן, מה זה בא לומר?

מלמד,

אומר רבי דימי בר חמא בר חסא, מלמד שקבע הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית.

גיגית

זהו כלי עגול שמטילים שם שיכר.

כלומר, עושים שם

כל מיני דברים שראויים שיהיה בהמשכה.

אז אכן הם עמדו תחת ההר ממש,

כיוון שאת ההר,

הר סיני,

הקדוש ברוך הוא כפה אותו עליהם כגיגית,

כמו אותו גיגית, שזה כלי גדול עגלגל,

והיה ממש, היו ממש מתחת ההר.

כשאומרים בתחתית ההר,

זה פירושו מתחת ההר.

אני אפילו אומר למישהו,

כרגע למטה לתחתית ההר,

מתחתית זה למטה בהר. לתחתית או בתחתית.

יש את ההבדל. כשאת אומרת בתחתית,

אז משמעותו יותר שהם היו מתחת ההר.

וזה, בא רבי דימי בר חמא לדייק,

שממש היה כך,

הקדוש ברוך הוא כפה עליהם את ההר כגיגית

על מנת שיקבלו את התורה,

ובזה הוא נתן להם את הכיוון שיבינו

שאם אין מתן תורה על-ידי עם ישראל,

אז כל העולם כולו לא יהיה לו קיום.

אמר להם, אם אתם מקבלים את התורה, מוטב,

כך יהיה בסדר.

אבל אם לאו,

אם לא תקבלו את התורה,

שם תהיה כיבורתכם.

הלא כידוע שאומרים חז״ל

על הפסוק

לגבי יום השישי,

במעשה בראשית נאמר,

ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.

מה נשתנה שפה נזכר בה, יום השישי,

בשונה משאר הימים שלא נאמר, אלא

ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון,

יום אחד, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי.

מדוע כאן אוסיף את ההי ביום השישי?

ההי, אומרים, חז״ל בא לרמז, שתנאי התנא הקדוש ברוך הוא למעשה בראשית,

שכל הבריאה כולה תהיה רק אם אכן יקבלו ישראל לבסוף את התורה הקדושה בזמנו ובעיתו.

אבל אם לא,

לא יהיה קיום לעולם.

פה רמז להם את העניין הזה שאם אתם מקבלים את התורה, מוטב.

אז כך יוכל העולם להתקיים,

ובוודאי ובוודאי שיהיה לכם שכר גדול על זה.

המעלה והאיכות של עם ישראל זה בעצם זה שהם

קיבלו את התורה יותר משל אומות.

אבל אם לאו,

שם תהיה קיבורתכם.

אין קיום לעולם.

המהרשע אומר שההר נהיה עליהם גם מן הצדדים,

כלומר כמו קבר.

לכן נזכר העניין, ואם לאו שם תהיה קיבורתכם.

פירושו שממש

היה מצב שאלמלא שהיו מסכימים למתן תורה,

אז הקדוש ברוך הוא היה משאיר את ההר כך,

והיו נקברים שם באותו מקום.

התוספות כבר במקום,

שואל שאלה,

זה ההר, הוא בעצם היה ההר הכי קטן, נכון? כן.

זה הכניסה,

הקדוש ברוך הוא, אצלו אין בעיה גם ליצור מהר קטן שיהיה הר גדול.

על כל פנים, התוספות כאן שואל,

שמה היה צריך לכפות את ההר כגיגית?

וכי עם ישראל,

קודם

שמשה רבנו קבע וקיבל את ההוראה של יום מתן תורה,

הרי הוא שאל את עם ישראל?

הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו חזר על כל האומות,

והם לא רצו לקבל מכל מיני סיבות,

ורק עם ישראל אמרו נעשה ונשמע.

אם כן, כבר קודם מתן תורה, הם אמרו לעשה ונשמע.

שמה היה צריך לכפות את ההר כגיגית?

אתה יודע, למה כניסה רבנו חזר על פני המדינה? למה לא יצא רבנו את זה, ואמר רפויה במבקה אחת?

זו שאלה שלא כל כך קשה.

זה בשביל לתת לנו את ההבנה שכך היה, אבל לא שהוא צריך את הדברים הללו.

את הקדוש ברוך הוא, אתה יכול לשאול הרבה שאלות.

למה באמת הוא היה צריך

לשאול אותם?

אבל הוא יודע מראש שהם יגידו שלא.

ימצאו כל מיני סיבות.

מה זה השתדלות? הקדוש ברוך הוא יודע את הכל.

אז אין שאלה על הקדוש ברוך הוא.

על הקדוש ברוך הוא עצמו, למה עשה זאת, יש מספיק טעמים.

אנחנו צריכים...

אפשר להגיד שהוא רצה להביא את הדוגמה כמו לאומה באומה המחשוב שמה? מה?

כמו לאומה באומה, ושמה מה אומר שהוא הלך

ישמעאלים, לא תגנוב.

אז כל דבר ככה, הוא רוצה ללמד אותנו, כל דבר מי?

היה צריך לעשות את כל זה בשביל ללמד אותנו מי הם.

ללמד אותנו, הוא לא צריך שום לימוד. אני אומר, אז אני אומר, לא היה צריך ללכת לחזר, יכל לבוא ולהגיד את המחדלים הללו של אותן אומות,

בלי לצורך לחזר אחריהם.

אתה אומר לך גודל הטעמה של האדם.

מסתמה יש פה... כן, אני שומע, אבל מסתמה. אני אומר, זה לא רק להודיע.

כי אם המטרה רק להודיע, לא היה צריך להגיע למצב הזה שיחזר אחריהם.

כנראה זה בשביל לבטל מהם טענה עתידית

שהם היו מוכנים לקבל את התורה.

הלוא באמת כך הגמרא בעבודה זרה מביאה,

שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא,

מניח ספר תורה וחיקו ואומר, כל מי שעסק בה יבוא וייטול שכרו.

ובאים האומות בשביל לקבל את שכריו.

מה פירוש?

מה פירוש? אנחנו,

בזכותנו, עם ישראל יושבים ולומדים.

איך כתוב שם שמלכות רומי באה ואומרת,

בנינו קשרים,

בנינו מרחצאות.

אם נתרגם את זה לשפה של היום,

עשינו כבישים,

סידרנו רמזורים,

בנינו בניינים יפים שאפשר לאכלס בהם הרבה הרבה כאלה לומדי תורה.

את הכל עשינו, והכל לא עשינו אלא בשביל ישראל.

כך הם טוענים.

בכל אופן, היה שם משא ומתן בין הקדוש ברוך הוא לבינם,

והם אומרים, למה לעם ישראל אתה רוצה לתת?

מה פירוש?

הם קיבלו את התורה.

אומרים האומות לער הקדוש ברוך הוא,

אבל עליהם כפית את ההר כגיגית.

עלינו לא.

אז חז״ל מביאים שם, שהקדוש ברוך הוא אומר, אתם יודעים מה?

ניתן לכם מצווה אחת, נראה איך

תוכלו לעמוד בה. הוא מביא להם את מצוות סוכה.

ואז הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מן הרתיקה,

והחום מכה שם בתוך הסוכה,

והגויים, כתוב שם, בועטים בסוכתם ויוצאים.

שואלים חז״ל, שואלית הגמרא שם,

אבל גם עם ישראל יוצאים מהסוכה,

משום שמצטער במצב שכזה, פטור מן הסוכה.

אומרת הגמרא, יהודי כשהוא יוצא, כואב לו, הוא יוצא בכאב.

חבל, למה הפסדתי את המצווה?

אבל הגויים בועטים בזה.

זהו מוכיח על מהותם שאין להם חפצים בקיום מצוות ה'.

זה גם מודד כלפי כל אדם ואדם באשר הוא לדעת אם הוא

בועט במצוות,

גם אם הוא פטור או שכואב לו. חבל, למה הפסדתי את המצווה?

מזדמן לפניו גמילות חסד.

אז יש, ואדם עושה גמילות חסד, מה לעשות? אני חייב, מה לעשות?

מה אני אעשה?

הלוואי שהייתי פטור.

יש בן אדם אחר שהוא בדיוק הפוך.

חבל, חבל שאני פטור.

הלוואי שהיה לי את ההזדמנות לעשות את זה.

זה גם מודד בין כל אדם ואדם

כלפי עצמו.

על כל פנים,

תוספות שואלים פה שאלה, למה היה צריך לכפות את ההר כגיגית על העם ישראל?

הלוא הם אמרו קודם מתן תורה נעשה ונשמע.

תוספות במקום, תסתכלו בבקשה בתוספות

בדיבור המתחיל קבע לאין הר כגיגית. אתם רואים?

אומר התוספות, שמא יהיו חוזרים

כשיראו האש הגדולה.

שיצתה לשמתם.

כלומר, הייתה שם אש גדולה,

והאש הזו בדי שהייתה רוחנית,

והאש הגדולה גרמה אימה גדולה לעם ישראל עד כדי שיצתה לשמתם.

נראה בהמשך

לאיזה מצב הם הגיעו ביום מתן תורה,

בזמן מתן תורה.

אז בואו הלכו.

רצה, עם כל זה, שיראו את האש הגדולה.

לא תהיה להם

איזושהי מחשבה, איזושהי מחשבה,

חבל שקיבלנו.

לא.

דעו לכם, אחת מהשניים, או אתם

עם תורה, או אין חיים בכלל.

כי הם חיינו ואורך ימינו זה כפשוטו הם ממש.

כי הם חיינו, זה החיים.

בלי תורה זה לא חיים.

ואתם הדבקים, חיים.

אם לא דבקים,

אז לא חיים.

נראה שחיים, אבל זה לא חיים.

כי החיים פירושו,

מזון לנשמה זה נותן חיים.

מזון לגוף, גם בעלי החיים הם,

יש להם מזון לגופם.

אבל זה לא חיים. מי היה רוצה לחיות חיי בעל חי?

הנשמה,

החלק הרוחני שיש באדם,

הוא-הוא שזקוק לחיים, וצריך לזה מזון.

מהו המזון לנשמה?

זה התורה שלנו.

התורה היא הנותנת את המזון.

על כל פנים,

זה מה שכתוב כאן, לכן היה צריך לכפות עליהם את ההר כהגית.

מוסיפה הגמרא, אמר רבי אחמא יעקב,

מכאן מודעה רבה לאורייתא.

שימו לב,

רבי אחמא יעקב אומר,

מכאן מודעה רבה. מה פירוש מודעה?

כלומר, ישנה מודעה גדולה

לעניין העמדת ישראל בדין על התורה.

כלומר, אם הקדוש ברוך הוא יביא ויזמין אותם לדין,

למה לא קיימו מה שקיבלו עליהם?

יוכלו להגיד תשובה. מה התשובה?

אנחנו היינו אנושים לקבל אותה.

הרי

כפיתה את ההר כגגיתו עלינו.

אם כן, זה היה המצב

שבגלל זה.

לכן, זה קצת יקל בעונש.

ואמר רבי

תוספות במקום גם כן

בא ודן בזה. מה זה מכאן מודעה רבה לאורייתא?

הרי הם חייבים,

הרי הם היו חייבים לקבל את התורה הקדושה.

כן?

זה אומר, מודעה רבה לאורייתא, אומר התוספות, היינו על מה שלא קיבלוה,

אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה.

כלומר,

לא לקבל,

כי מתוך הדברים משמע, שאם הוא היה, אם הוא היה כופה עליהם,

לא היה להם תשובה.

ופה בגמרא כתוב בהמשך שאדרבא,

בגלל שהוא כפה, אז יש להם תשובה.

ועל זה אומר התוספות,

אם הוא היה כופה, אז היה להם תשובה לגבי זה שאם לא היו מקיימים.

אבל לגבי עצם הקבלה,

ברור הדבר שהעניין הזה של הכפייה,

קבע עליהם הרכיגית, זה מחייב אותם היה לקבל,

ואכן מתוך,

גם אם זה מתוך אונס,

אבל הייתה קבלה שלמה,

משום שבזה הם מקבלים את חיותם,

בלי זה חייהם אינם חיים,

כמו שכתוב שם, תראה כבודתכם.

אמר רבה, אף על פי כן, הדור קיבלוה בימי אחשורוש.

גם

אם היה איזשהו זמן

שבו יכלו לטעון, היינו אנוסים לקבל את התורה הקדושה,

כפית עלינו את ההר כגיגית,

מילא לא תוכל להעניש אותנו כל כך על מה שלא קיימנו,

אבל מצד שני צריך לדעת שבזמן מסוים

קיבלו את התורה מרצון. זה כבר לא היה בקבלה מאונס.

מתי זה היה?

בזמן אחשורוש.

נכתיב, קיימו וקיבלו היהודים.

מה זה קיימו וקיבלו היהודים?

דורש רבה, קיימו

מה שקיבלו כבא.

כלומר,

הם קיבלו במתן תורה,

את התורה הקדושה מתוך אונס,

אבל מאהבת הנס,

שניצלו מהגזירה של המן ואחשורוש,

קיימו את התורה, היינו נתנו לזה תוקף, חיזוק,

לקבלה הזו, שתהיה קבלה מתוך רצון.

כי הם הבינו שבזכות זה שקיבלו את התורה,

זכו להינצל

מגזירות קשות כאלה.

לכן,

כשחוקים במצב אז לא קיבלו?

לא. קיבלו, אבל זו הייתה קבלה מאונס.

אימתי נתנו לזה את התוקף של קבלה ברצון?

ואדרמה,

נתנו לזה חוזק גדול יותר.

זאת אומרת, עד אז זה לא היה מרצון.

עד אז יכלו לטעון. ברור שהיה פה איזשהו עניין של כפייה,

כפיית ההר כגיגית.

אבל,

כמו שאומר לנו רב אחאבר יעקב,

עד זמן אחשורוש,

עוד יכול אדם לבוא ולומר,

אני הייתי אנוס במה שקיבלתי את התורה.

אם זה יקל עליהם קצת מהעונש, אם לא מקיימים את התורה.

אבל לאחר שהגיע הנס למחשוורוש ויאמר,

פה קיבלו את זה מרצון,

מכאן ואילך,

אין טענה,

אלא אדרבה.

יהודי שמח בתורה הקדושה.

יהודי אמיתי שמבין מה זה המתנה הגדולה של התורה הקדושה,

הוא שש בשמח כל ימיו,

משום שבאמת

ההבדל בין אחד שיש לו תורה לבין אחד שאין לו תורה הוא עצום ורב.

אדם שחי עם תורה הוא כל הזמן חי עם אושר.

יש לו אושר, האושר לא מתבטא.

אנשים צריכים לדעת להבדיל

בין עונג לבין אושר.

עונג זה משהו גופני,

בן אדם מתענג בגופו.

זה לא אושר. אושר פירושו שהוא חי עם סיפוק.

כדאים לחיים.

הוא מרגיש עצם הדבר שהוא חי, וחי למען מטרה,

והוא מתקדם, וחי עם בורא עולם, עם האבא,

אבינו שבשמיים, זה נותן לו סיפוק,

שתמיד הוא שמח.

לא חסר לו כלום.

למה לא חסר לו? גם אם יש לו ייסורים והכול והכול,

אבל הוא עם אבא.

אדם חי,

והאמת שאני ראיתי את זה לא אחת ולא שתיים, אלא הרבה הרבה יהודים

שזכו להיות דבקים בתורה הקדושה בכל כוחם,

בכל מאודם,

שכל הזמן הם ששים ושמחים. על מה?

על מה? יש להם ייסורים.

יש להם לפעמים בעיות בריאות השם מרחם, לפעמים בעיות כלכליות.

לא חסר בעיות עם שכנים.

אבל תמיד הוא שמח.

על מה ולמה? איך הוא הגיע למצב הזה?

התשובה היא כי הוא יודע שכל מה שיש לו

זה אבא.

ואם זה אבא, שווה לו להיות בצילו של אבא, עם כל זה שהוא מקבל לפעמים

מכות פה ושם,

מאשר לחיות רחוק מאבא.

ועל זה נאמר, טעמו ורעו.

אנשים מבחוץ לא מבינים,

כי הם עדיין לא חשים את זה.

אבל בן אדם שחי וחש את הדברים,

לא צריך שיסבירו לו הרבה, הוא מיד מאשר את הדברים.

נו, ודאי זה ככה.

אנחנו מרגישים שזה ככה.

אדם שחי את זה,

אין צורך הרבה להסביר לו,

כי הוא חווה את זה יום-יום.

אז כאשר זה במצב הזה של קשר תמידים עם הקדוש ברוך הוא על ידי לימוד התורה,

אז באמת זה אושר אינסופי.

אמר חזקיה, בואו נמשיך. מאי דכתיב משמיים משמעת הדין, ארץ יראה ושקעת.

חזקיה בא לבאר את הפסוק בתהילים ע״ו.

בפסוק ט' נאמר שם, משמיים משמעת הדין,

ארץ יראה ושקטה.

אם יראה, למה שקטה?

ואם שקטה, למה יראה?

כלומר, כשאתה אומר יראה ושקטה,

זה נראה שהיה מצב של יראה,

אבל לאחר מכן שקטה.

למה יצא, למה,

למה, מה זה שני המצבים הללו?

אם היה יראה,

אז למה שקטה? כלומר, איך אחת כך שקטה?

המצבים... עכשיו עומדים לידיון אף אחד מוזמן על כך,

אני צועק,

ואז הוא מבין שבאמת יש לו את כך, הוא כמובן לראש, הוא סותם את הבדל, הוא עומד בשקט,

והוא יושב לראות מה יהיה איתו.

שקטה, לא.

שקטה זה כשקטה מן היראה.

לא.

או שקטה מהיראה, כי היא קטשת שזה אהבה.

או, או, עכשיו אתה מתחיל לומר משהו. כלומר,

המצב של שקטה היינו שהתבטלה היראה.

בתחילה הייתה...

היראה, ואחר כך שקטה.

כלומר, התבטלה היראה הזו.

כמו שאומרים שאומרים, זה לא פחות,

כאילו מדובר כאן היראה מאחורה,

ובמקום כל מי שתוער הוא אומר,

ואז הוא רואה את האבא שלו, אה, אבא.

נכון.

על כל פנים...

היראה פה על מה זה? על ישראל או על כל העולם?

אז בואו נראה, בואו נראה.

יש פה את התשובה למה שאתם שואלים.

אלא בתחילה יראה, ולבסוף שקטה.

לפני שאמרו עם ישראל נעשה ונשמע,

אז הבריאה הייתה יריאה.

כל הבריאה.

אבל אחר כך, כשקיבלו עליהם את התורה,

שקטה.

יפה מאוד.

שאלתם, טוב, ממה יראה?

ולמה יראה?

כי דרש להגיש.

דאמר אש לה קיש.

מאי דכתיב.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום השישי.

ה' יתרה.

למה לי?

למה נזכר השישי?

בשונה משאר הימים שלא נאמר שם.

לא האחד, השני, השלישי, אלא רק כאן, ביום השישי. נזכר פה בתוספת ה'.

מלמד שהתנא הקדוש ברוך הוא למעשה בראשית.

אמר להם,

אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים,

ואם לאו,

אני מחזיר אתכם

לתוהו ומבואו.

ה'

זה ה' הידיעה כידוע.

זה בא לרמז על אותו יום שישי המיוחד

שבו היה מתן תורה.

ביום ו' בסיוון

קיבלו עם ישראל את התורה לדעת חכמים,

כמו שהזכרנו

בשיעורים הקודמים.

ביום ו' שישי זה נאמר ביום שישי הבריאה.

נכון מאוד.

אבל נרמז על ידי ההי

שהיום השישי על יום השישי שבו קיבלו את התורה.

לא שישי לשבוע.

לא,

בילד כזה היה ביום הבריאה. כתוב השישי, לכן כל הכל... אבל נרמז זה הכל ברמז.

השישי שכתוב בגוף הפסוק,

זה מדבר על המעשה בראשית, שהיה אכן ביום ו' בימות השבוע.

אבל זה עוד שם הכל... אבל נרמז,

נרמז, הלוא ידוע שמתן תורה היה בשבת. למדנו את זה בשבוע שעבר.

בשבת זה היה.

אבל זה היה בו' בסיוון.

נכון?

אז זה נרמז פה, ברמז.

שיום השישי היינו שכל הבריאה כולה הייתה תלויה,

ביום השישי היינו ביום השישי של ו' בסיוון.

עד יום מתן תורה, אז כל הבריאה כולה הייתה בפחד.

בשביל זה אני אומר, השישי זה בא לדבר על ו' בסיוון. בדיוק.

זה הדרשה הזו מדברת לדעת חכמים.

רבי יוסי אין לו את הדרשה הזו.

כי לפי רבי יוסי זה היה בז' בסיוון.

אבל הדרשה הזו היא תואמת אכן לדעת חכמים.

וגם כך אנחנו עושים.

מתי אנחנו נוהגים את חג השבועות?

בו' בסיוון.

אז זה מה שכתוב כאן.

שעד שהגיע היום הזה היינו יום ו' בסיוון,

אז כל מעשה בראשית היה תלוי ועומד.

שמא יקבלו?

שמא חלילה לא יקבלו? ואז כל העולם יחזור לתוהו ובוהו.

לכן,

מכוח זה שקיבלו את התורה,

אז הגיע המצב שאכן היה פה קיום

תמידי לבריאה

מכוח קבלת התורה של עם ישראל.

וזה מה שכתוב בפסוק.

משמיים משמעת הדין,

ארץ ירעה ושקטה.

כלומר,

כאשר השמיע הקב' ברוך הוא

לעם ישראל, מקבלים אתם את התורה או לא?

באותו זמן היה פחד.

מה יגידו עם ישראל, כן או לא?

כל הבריאה כולה הייתה בפחד גדול.

הכל תלוי במתן תורה, בקבלת התורה של עם ישראל.

אבל לאחר

שעם ישראל קיבלו את התורה, שקטה.

אפשר לקרוא גם בשאר העולם.

כן.

אם הם שמעו שהבן כותב ברוך הוא מציע להם שכולם יראו לדעת מה כשמתן תהיה,

זאת אומרת שהיה להם אפשרות בינתיים לצעוק, אנחנו רוצים גם,

לא צעק.

שוב, תאמר שוב, מה אתה אומר?

אני אומר, אפשר לטעון על אומות העולם. כן. אבל אנחנו מקשים, למה אנחנו לא חוקו בעלינו,

לא חוקו בעלינו.

הם אומרים כך.

כן. כן. זאת אומרת, אפשר לטעון גם גנות טענה עלינו.

ובזמן ששמעתם וירד, מהרתם, אם ישראל יגידו כן או לא,

יכולתם לקפוץ ולהגיד אנחנו נשמע. זה לא האומות.

זה לא האומות.

הבריאה.

הבריאה עצמה. הבריאה כולה, כן. זה הכוונה. לא האומות. לא, כן. ודאי שלא.

אבל הבריאה עצמה,

היה המושג הזה של הכוח שמחזיק את הבריאה כולה,

כן?

מעוניין בזה שהבריאה תתקיים.

כי זה מוסיף

לקידוש השם בעולם.

אז ברוך הוא כשברא,

הוא ברא את זה למטרה מסוימת.

אם חלילה עם ישראל לא יקבלו ויחזור העולם לטוב עבור,

אז המטרה הזו כביכול לא תתקיים.

אז מילא זו הייתה הנקודה שהיה החשש הגדול שעם ישראל לא יקבלו,

אבל הם קיבלו, ברוך השם.

עכשיו אני רואה פה דרך אגב,

שאלת קודם מה יגיד רבי יוסי,

נכון? כך שאלת.

אז אני עניתי לך

שזה לא מסתדר לפי רבי יוסי, הדרושה הזו, רק לפי,

רק לפי חכמים.

אבל אני רואה שמביאים כאן תוספות בעבודה זרה,

שהוא שואל את השאלה הזו, מה שאתה שאלת, מה להגיד לפי רבי יוסי.

אז הוא אומר, אומר התוספות,

גם לדעת רבי יוסי שסובר,

שבשביעי בסיוון ניתנה תורה,

מכל מקום ראויה הייתה להינתן בשישי,

אלא שמשה הוסיף יום אחד בדעתו.

אז לכן זה עדיין נרמז ושווה.

זאת אומרת, לפי זה משמע,

שהיה לפי רבי יוסי היה ראוי שתינתן מתי?

ביום שישי ממש,

לא בשבת.

שאז זה יוצא גם בווה בסיוון וגם בימיו, בימות השבוע.

רק מאחר שמשה הוסיף יום אחד בדעתו,

כשבורוך הוא הסכים במה שהוא אכן נתן את התורה בשבת,

מזה לא נמשך כשבורוך הוא ישים עימו.

כל מה שהוא הסכים וגם בגלל שזה מה שמתכוון,

אבל זה אינטרס שזה נכון.

הקדוש ברוך הוא נתן לו את האפשרות לקבל את ההבנה הזו.

זאת אומרת ככה, אם הוא לא היה מבין ככה,

אם הוא היה לוקח את הדברים כפשוטן ולא דורש את הדרושו שדרש,

מה היום שישי ללא עימו, חמישי ללא עימו,

אז אתה היית צודק,

אתה מבין?

אז אכן

התורה הייתה ניתנת ביום שישי.

אבל מאחר שהקדוש ברוך הוא נתן לו את האפשרות לדרוש,

אז עצם זה שיש אפשרות לדרוש כך, ואכן כך הוא הבין,

אז הקדוש ברוך הוא הסכים איתו.

מובן?

מה אני מתכוון?

אם הקדוש ברוך הוא היה מעונן מלכתחילה לתת את זה בשבת,

אז למה הוא לא אמר לו מפורשות?

למה הוא צריך לתת לו בדרך של רמז?

אז התשובה, הקדוש ברוך הוא מלכתחילה נתן את האפשרות שהוא יבין כך.

הוא לא ציווה מפורשות, כי באמת הקדוש ברוך הוא אמר,

אם יהיה יום השישי, יהיה יום השישי.

אבל אם יחליט משה רבנו שלא, אז לא.

מובן.

מכאן אתה למד מה כוח לומדי התורה הקדושה.

פעמים שהרמב״ן לומד כך והרשב״א לומד כך.

נכון?

אז יש מקום לבוא ולהגיד, רגע, מי צודק?

זה צודק או זה צודק?

מה האמת?

כדעת הרמב״ן או כדעת הרשב״א? דוגמה אני מביא.

מה התשובה?

התשובה, עצם זה שהקדוש ברוך הוא נתן לרמב״ן להבין כך,

ולרשב״א להבין אחרת,

פירושו שהוא רוצה שהרמב״ן ינהג כך והרשב״א ינהג כך.

שיש איזשהו כיוון

בתורה הקדושה, כך או כך.

לכן זה לא בכדי שהקדוש ברוך הוא נתן

לרמב״ן להבין בצורה כזו.

כי על פי מה שהרמב״ן צריך לראות בתורה, כך הוא צריך לצאת.

אתה מבין מה אני אומר?

ודאי, מטעם הרבנות, ודאי.

בבית המקדש טוען אם אני לא רוצה להיות כואל,

ואני רוצה להיות כואל, וגם יבוא בית המקדש, גם הם מעיינים אותם, שאמרו שיבוא בית המקדש הוא קטון בשביל

לשחוט כבשים ולעשות את זה בשביל כל העם.

הוא איש פשוט.

הוא מצא את אחד גם מנהם העדתי שם.

תקופה סלולה, קיבלו, וה...

שירים מאותה משפחה והכל, אבל הוא אומר לך אם זה לאו דהורייתא והכל זה, אבל מה אני אעשה כשמצאתי את האבא שלי ואני לא מצליח לשתכנע אותה?

בקיצור, מה אנחנו עושים? אנחנו עושים כולם ליפן, לאונייה.

כפריסין אתה מקבל עלייה.

כפריסין. כפריסין, כן.

הסריבנסקה שם, הלכו באונייה, נכנס איזה מישהו מטעם המלחמה,

מפקטים, מזר.

אבל יש להם תעודות כאלה מיוחדות, זה נקרא תעודה זוכית,

לא יודע, משהו כזה שאתה יכול לקבל משכנתא, אבל אתה יכול לקבל דברים, אבל כאילו אתה עוקב את ה...

עכשיו הם כאילו מחפשים איזה רב שיצליח להתיר להם את העניין הזה.

בסדר.

אז אמר הרב של רמת אביב, שבשמו הוא אמר גם לאביב,

הרב, כאילו יש לי שם מוכר כאילו,

הוא אמר שיש לו איזה משהו בהלכה שהוא כמו עובד על זה.

אוהיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיאיא

לציל מום בקודשים, לומר שהרב עובדיה יוסף

עשה דברים שלא כהלכה,

אז הוא פשוט אפיקורס גומר ואין לו חלק לעולם הבא. הוא אמר, זה היה לו כוח.

עוד פעם, היה לו כוח על פי מה שנמצא בהלכה.

בקריטריון ההלכתי

אין דבר כזה.

כשיבוא בן אדם ויגיד

שהוא מוצא היתר שיהיה מותר להתחתן לכהן עם גרושה,

פירושו שהוא אחד שהוא נקרא מגלה פנים בתורה שלו כהלכה,

ודינו אפיקורס שנגזר דינו להיות בגיהינם לנצח הנצחים.

אין דבר כזה.

אין דבר כזה שכהן,

כמה מכותב ימים, אין דבר כזה שכהן יורד מכהונתו?

מחלל את כהונתו.

מתחלל מכהונתו.

אולי הוא מתחלל מכהונתו?

אמרתי, אם הוא נולד חלל,

לא, אבל אם הוא נולד חלל.

אה, הוא נולד חלל.

אבל אם הוא היה כהן, לא יישאר אחר כך שזה...

כהן לא יכול לרצות מגדולה. אין דבר כזה.

אומנם לא יהיה קשר לעבודה במצבים מסוימים,

אבל האיסורים יישארו עליו.

לעבודה בבית המקדש הוא יהיה פסול.

אם חלילה, למשל, כהן שופך דמים,

השם מלכהן,

לא יוכל לעבוד בבית המקדש.

אבל לא בן כהן.

אבל כהן הוא בדרך, זה אסור לו לשאת.

אסור לו לשאת גרושה.

ברור הדבר.

אתה מבין?

הוא מפסיד את המעלות, אבל מאידך,

הוא מפסיד את המעלות, אבל מצד שני,

הם לא מתבטלים מהאיסורים בגלל זה.

אלא אם כן אדם נולד חלל.

פירושו של דבר, הילדים הללו שייוולדו

מהזוגות האלה של כהן וגרושה,

הם אכן חללים.

הם אכן חללים, והם לא יהיו כהנים.

מובן, אבל הם עוברים על איסור.

אותם אלה שיעשו את זה הם עוברים על איסור בכל פעם ופעם.

דרש רבי סימאי,

בשעה שהקדימו ישראל לעשה לנשמעו,

באו שישים ריבו של מלאכי השרת,

לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים,

אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

כלומר,

שישים ריבו מלאכים ירדו,

וכל מלאך ממלאכי השרת הללו

קשרו לכל יהודי משישים ריבו של עם ישראל

שני כתרים.

זו לא הצעה שלושה ריבו.

לא.

כל מלאך

מן אותם שישים ריבו של מלאכים

קשרו לכל אחד ואחד מעם ישראל שהיו גם הם שישים ריבו

שני כתרים,

אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

כלומר, על עצם

קבלתם

לומר נעשה, גם לפני ששמעו מה.

ולאחר מכן גם קיבלו לשמוע את ציווי השם.

אבל כיוון שחתוי ישראל ירדו מאה ועשרים ריבו מלאכי חבלה ופרקום,

שנאמר,

ויתנצלו בני ישראל את עדיה מהר חורב.

בשמות ל״ג, לאחר שעשו את העגל,

נאמר על הפסוק הזה, ויתנצלו בני ישראל.

מה זה ויתנצלו בני ישראל את עד ים?

עדי זה תכשיט.

בא לומר שהסירו מעליהם

את התכשיט שהיה בידם מהר חורב.

הר חורב ידוע זה הר סיני,

ששם

נקשר להם שני כתרים לכל יהודי ויהודי.

אז אותם עדאים, אותם תכשיטים, שזה הכתרים,

הסירו זאת מעליהם,

אותם מאה ועשרים ריבו מלאכי חבלה.

שאלה טובה שאלת.

תוספות במקום

תוספות במקום

עונה על השאלה הזו ואומר,

בגלל שיש עניין גדולה, מידה טובה, מידת פורענות.

כלומר,

כשהקדוש ברוך הוא נותן שכר,

זה גדול יותר מאשר כשנותן עונש.

במה זה מתבטא כאן?

מלאך טוב קושר שני קשרים,

אבל מלאך חבלה לא היה בו כוח כי אם להסיר אחד.

כך, תוספות במקום

עונה על השאלה הזו ששאלת מדוע הנצרכים היו במאה ועשרים ריבו על אחי החבלה.

אמר רבי חמא ורבי חנינא בחורב טענו,

בחורב פרקו.

כלומר,

בחורב היינו בהר סיני,

שם הטעינו את עם ישראל בכתרים אותם

שישים ריבו מלאכי השרת,

אבל גם בחורב פרקו מעליהם את הכתרים

אותם מאה ועשרים ריבו מלאכי החבלה.

בחורב טענו כדאמרן.

רבי חמא מבאר מאיפה לומדים את זה?

מזה שבחורב טענו זה ענו, כמו שכבר אמרנו.

אמרנו את העניין הזה, ויתנצלו את עד ים מהר חורב. מה פירוש את עד ים? את אותם עדאים שהיו בהר חורב.

משמע שהם קיבלו את העדאים בהר חורב.

ובחורב פרקו,

נכתיב ויתנצלו בני ישראל

מהר חורב.

כלומר,

המהר חורב מתייחס

גם לומר שקיבלו שם את העדאים,

וגם לגבי העניין של ויתנצלו.

ראינו, הסרת הכתרים הייתה גם כן

מהר חורב.

נכון מאוד.

כשהתנצלו הגיע, אז היה התנצלו.

המער חורב

מתייחס לשני מצבים.

גם פשטות הפסוק מורה, ששם אכן טענו אותם באותם עדאיים, באותם כתרים,

כן?

וגם מתייחס לוהתנצלו,

שגם הסרת הכתרים הייתה כבר מהר חורב.

אז גם ההטחנה,

התנצלו והתנצלו זה לא בלשון כמו שאתה מבין ההתנצלות שאנחנו מבינים אלא הכוונה הסרה הסרה של הכתרים מהם זה הכוונה וזה הלשון והתנצלו

אם אתה תפתח את התרגום אתה תגלה שכך הוא גם כן מפרש את הויתנצלו

כן? אני לא זוכר את לשונו המדויק אבל המשמעות של הדברים שם

שזה מלשון הסרת הכתרים מהם

וזה באור המילה והתנצלו.

אמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלה

את הכתרים הללו זכה משה וקיבל אותם

וסמיך לה ומשה ייקח את האוהל.

האוהל דורשים כאן רבי יוחנן

שזה מלשון הארה וזריחה.

מצאנו פסוק מאיוב פרק כ״ט

בהילו נרו עלה ראשי

בהילו כלומר ההילה

שזה מלשון הארה זריחה כלשהי

זה היה אצל משה

משה ייקח את האוהל, את אותה עילה וזריחה

שפרקו מעם ישראל, משה לקח את הכל.

משה זכה לקחת את כל ההערות הגדולות

שזכו לזה כלל ישראל.

וצריך לדעת...

אם אתה לוקח את הפשטות,

הכוונה שכשהוא היה רוצה להורות לעם ישראל, הוא לוקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה,

והיה כל מבקש השם יצא

אל האוהל

כדי לשאול את השאלות שהוא זקוק להן.

זה הפירוש הפשוט.

אבל רבי יוחנן דורש זאת גם לגבי העניין הזה של

לקיחת העילה והזריחה שהייתה לעם ישראל,

והוא זכה לכל זה.

לכן צריך לדעת.

העורכה עם הקדוש בן-אלי כותב שכל בן תורה שישנו במשך הדורות,

הוא זוכה לקבל, הוא זוכה לקחת את אחד מהניצוצות של משה רבנו.

משה רבנו הוא זה תורה קדושה,

ואם כן אותם בני תורה שבזכותם יש תורה בעם, כל דור ודור לפי מה שהוא,

הם זוכים לקבל חלק מהניצוצות הללו.

אז תראו כמה הארה הוזריחה הייתה לעם ישראל,

למשה רבנו,

ואת זה מקבלים במשך הדורות אותם בני תורה,

אותם אלה שזוכים גם כן ללמד את העם תורה.

זה לא בכדי,

אלא באמת זה טמון

בכל יהודי ויהודי שהוא זוכה אכן להיות בן תורה,

זה טמון בהם את אותן ניצוצות של הארת התורה הקדושה לעם.

אמר ראש לקיש, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו,

שנאמר ופדויה השם ישובון,

ובאו ציון ברמנה ושמחת עולם על ראשם.

שמחה שמעולם על ראשם.

ראש לקיש בא ואומר שהקדוש ברוך הוא בעתיד יחזיר את אותם כתרים

לעם ישראל,

וכל יהודי ויהודי יהיו עוד אותם שני כתרים שנלקחו ממנו.

מהיכל למד זאת ראש לקיש,

מנבואתו של ישעיה בפרק ל״ה פסוק י׳,

פסוק אומר, ופדויה השם ישובון

ובאו ציון ברנה, זה מתייחס לזמן העתידי,

שבעזרת השם יהיה במהרה בימינו שנבוא לציון ברנה בזמן הגאולה

עם אות המשיח,

ושמחת עולם על ראשם.

מה זה ושמחת עולם?

שמחה שהייתה מעולם, כלומר לפני דורות רבים,

שהייתה שמחה מעולם, היינו מקודם לכן,

תחזור להיות על ראשם,

היינו את אותם כתרים.

כתרי זיו השכינה שהיו על ראשם בסיני יחזרו עם ישראל ויקבלו זאת שוב.

נו, ברוך השם, אני רואה שזכינו לכוון לדברים שאומר

בעל מנורת המאור אומר,

משה רבנו שלקח את אותם כתרים,

זכה ונטלן ברשותו להחזירן לכל מי שילמד ממנו בחייו

ומתורתו לאחר פטירתו.

כלומר,

מי שבחייו ילמד ממנו

יוכל לתת לו את הכתרים הללו שמתאימים לו,

כלומר הוא קיבל את זה שהוא יוכל להחליט למי לתת.

אז זו הבטחה שכל מי שילמד ממנו בחייו יקבל זאת,

וכן מי שילמד מתורתו לאחר פטירתו.

לאחר פטירת משה רבנו במשך כל הדורות

היו תלמידי חכמים,

היו בני תורה, עמלים בתורה,

הם זוכים לקבל את הכתרים הללו.

מה זה הכתרים הללו?

הכתרים הללו,

זה צריך לדעת,

שזה עניין של הארה רוחנית.

הרבה פעמים בן אדם תוך כדי לימוד,

פתאום נזרק לו איזה שהן הברקות כלשהן,

דברים שלא היה משיג אותם אלמלא שחפץ הקדוש ברוך הוא בתורתו,

מכיוון

שהוא עמל בתורה, והקדוש ברוך הוא חפץ באחד שכזה,

אז הוא מגלה לו את סודות התורה הקדושה.

דברים שנסתרים מסתם בני אדם, הוא זוכה לקבל אותם.

זה אותם כתרים שנמצאים על אותו יהודי,

והם הם נותנים לו את כוח ההארה שהוא לומד בתוך הדברים, הגם שבפשטותם של הדברים הוא לא רואה זאת,

אבל אחר שהוא זוכהו הוא מגלה בתורה הרבה הרבה מעבר

למה שכתוב

בתוך התורה הקדושה.

כי צריך לדעת גם איך מנתחים סוגיה.

כשאתה לומד סוגיה הרבה פעמים,

אז אתה יכול ללמוד אותה פשוט,

ואתה מסכם, יוצא כך, כך, כך,

הנה זה מה כתוב.

זה להבדיל כמו קריאת טקסט.

אתה קורא את הטקסט,

כן?

ואם אתה, אין לך בעיה בהבנת הנקרא,

אז אתה מבאר את מה שכתוב.

אבל אדם שהוא חכם,

והוא יודע מה טמון בין השורות,

אז הוא מוציא גם דברים נוספים מתוך הדברים.

כיוון שעל פי קודים שיש לו,

הוא יכול לדעת מה טמון

בין משפט למשפט,

ובין מילה למילה,

ומה כל מילה אומרת כאן. יש לזה כמה וכמה משמעויות.

יש לזה הרבה הרבה דרכים שהוא יכול להוציא פי כמה וכמה. איך חז״ל מוציאים כל כך הרבה מפסוק אחד, זה רשע כזו,

זה רשע כזו,

זה רשע כזו,

זה רשע כזו.

איך כל כך הרבה?

התשובה היא, כי התורה הקדושה כך ניתנה,

שכל יהודי ויהודי שהקדוש ברוך הוא חפץ בו,

יוכל לזכות להוציא ממנה

כמה וכמה פנים יש לתורה.

הכל תלוי כמה אתה עמל בתורה הקדושה.

כשאדם יש לו כישרון,

הכישרון הזה הוא טוב והוא מצוין,

אבל אם הוא לא ישתמש בו,

אז זה כמו מכונית ללא דלק.

יש לו מכונית,

יש מנוע,

אבל בלי דלק

היא לא נוסעת.

אתה רוצה שיהיה לך את הדלק בשביל שהכישרון הזה יוביל אותך לתוצאות טובות?

תשים דלק,

תלמד תורה, זה ייתן לך את הדלק בשביל שהכישרון הזה יוביל אותך לתוצאות טובות.

אז יש הרבה כאלה שיש להם כישרונות ואולי אפילו מוחות גאוניים,

אבל הם מוצאים את זה לשטויות ועבלים,

לדברים שהם קשורים לעולם הזה.

זה טוב בשביל גויים. גויים

יכולים לעשות את הדברים הללו.

אנחנו, יש לנו

תפקיד הרבה הרבה יותר חשוב והרבה יותר גדול,

בזה שאנחנו נכין את עצמנו לעולם הבא,

וזה על ידי לימוד התורה הקדושה, בן אדם

משחיז את עצמו יותר ויותר ויותר ויותר.

האם הזמן לאט לאט הוא מתקשר לתורה עד שבן אדם מרגיש כזו אהבה שהוא לא יכול להתפרד מהתורה הקדושה?

וזה דבר פשוט וברור.

יש בן אדם שעמל בתורה,

האם הזמן מתעצמת אצלו אהבה,

ועוד יותר חזק,

מאוד יותר חזק, מאוד יותר חזק.

אם הוא עושה את זה מתוך כפייה,

אז באמת זה לא טוב לו.

אז הוא כבר רוצה לזרוק את זה ממנו.

ואמר לי את זה פעם איזשהו תלמיד,

שהוא התחיל ללמוד איתי בסביבות גיל ה-40 שלו.

הוא אמר לי, האמין לי, כשאני הייתי בתיכון,

הוא למד בתיכון,

כשהייתי בתיכון,

סנאתי את לימוד הגמרא.

והיום, משום מה, אני מרגיש אהבה עצומה

ללימוד התורה הקדושה.

מה השתנה?

הוא אמר לי, אני אגיד לך.

הוא מקדים והוא אמר לי כבר תשובה.

שם זה היה מתוך כפייה.

מתוך כפייה, אז ברגע הראשון רציתי כבר,

רק גמרתי את הבגרות,

לא פתחתי יותר את הדברים הללו.

אבל עכשיו אני בא מתוך רצון.

ואם זה מתוך רצון, אז אני כבר שומע יותר.

מעוניין לשמוע, מעוניין לדעת.

לאט-אט זה מקשר אותו.

עד שהיום הבן אדם הזה,

הבן אדם הזה, היום,

עד לא מזמן הוא היה עובד באיזושהי עבודה בבנק,

וגם כן ניצל את השעות של,

קודם תפילת שחרית היה לומד חברות עם שני תלמידים שהוא היה מלמד אותה.

ואחר כך בינו לבין עצמו.

ואחר כך אחרי הצורן, כשהיה בא יושב לומד.

וחברותות בשבת.

עכשיו לא בזול, הוא יצא לפנסיה,

עזב את הכול,

והלך ללמוד תורה עכשיו בקוהלת.

לומד כל היום, מהבוקר ועד הלכה.

כי אהבת התורה שהתעצמה בו עם הזמן,

זה נתן לו חבל על הזמן.

פעם שאלתי אותו,

מה אתה מתכוון לעשות אחרי הפרסיון?

אז הוא התפלא ואומר, מה השאלה בכלל?

ברור שאני אלך ללמוד תורה, זה מה שאני מחכה כל הזמן.

ואכן כך, ברוך השם.

הלך ולמד,

והוא עמל ויגע להוסיף עוד מסכת ועוד מסכת ועוד מסכת, אתה רואה עליו, רק אתה מדבר איתו כולו ככה, נהנה.

הוא אותו אחד שאמר לי שבצעירותו לא יכל לסבול את לימוד הגמרא,

אבל עכשיו הוא מרגיש כזה הנאה עצומה.

והוא כבר מלמד אחרים גם כן, הוא זוכה כבר ללמד אחרים גם כן.

נראה את רשי.

אומר רשי בדיבור המתחיל,

תחתית ההר.

מצאתם?

אני יכול להתחיל?

תחתית ההר, תחת ההר ממש.

גיגית,

זה סוג כלי שמטילין בה שכר.

כלי גדול, ששם היו מתסיסים,

אומרים פה המפרשים, את השיכר או את היין.

מודעה רבה שאם יזמינם לדין, למה לא קיימתם?

מה שקיבלתם עליכם?

יש להם תשובה שקיבלוהה באונס.

אבל בימי אחשוורוש

קיבלו את זה מרצון, מאהבת הנס

שנעשה להם.

דין תורה, כלומר כתוב משמיים משמעת הדין.

מה זה דין?

היינו, דין התורה, כלומר,

האם יקבלו את התורה או לא?

בתחילה, קודם, כשאמרו ישראל לעשה ונשמר,

יראה.

שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתוהו ובוהו, כי דרש לקיש.

אבל לבסוף, כשקיבלוהה, שקטה.

יום השישי, מאי שינה דכתיב ה',

ביום,

ביום גמר מעשה בראשית.

מלמד שיתנה, השישי משמע השישי המיוחד במקום אחר.

אה, כי דאמרינן בעלמא, כמו שכבר מצאנו במקום אחר.

הירך, כתוב על הירך,

ה', הנוספת, המיומנת.

זה בא ללמד

על הירך שהיא מין.

למשל, גיד הנשה,

כתוב שם, על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך.

מה זה הה?

חז״ל ההיא בא ללמד

מה שחזק אצל האדם, שזה בדרך כלל הימין.

הירך, ההיא מלמד המיומנת.

אף כאן,

ויהי ערב, ויהי בוקר,

של גמר בראשית,

תלוי ביום השישי,

מהובב בסיוון שניתנה בו תורה.

גמר מעשה בראשית היה מתי?

בתום יום השישי.

לכן שם נרמז

שכל הגמר הזה עדיין היה תלוי ועומד עד ליום השישי של ו' בסיוון.

מריבוי דהא דריש בעינה מיהא.

מההא לומדים גם את הרמז לעניין של יום הטנטורה.

שני כתרים מזיו שכינה,

מאה ועשרים, כל אחת ואחד נטל כתר.

טענו הכתרים,

והכם משמעו, וכוונת הפסוק כך,

את עדיעם אשר היו להם מהר חורב.

בחורב פרקו דמשמע נמי,

ויתנצלו את עדיעם מהר חורב.

ומשה ייקח אותו עדי,

לשון אחר את האוהל,

לשון בהילו נרו.

והוא היה קירון

עור פניו. זה מה שכתוב,

שמשה קרנו פניו,

ולא יכלו בני ישראל להביט אליו,

עד אשר שם על פניו מסכה.

כי מרוב ההארה והאזריחה שהייתה,

עקב הכתרים הללו,

אז לא היו יכולים להסתכל בפניו של משה רבנו.

אני זכיתי לראות

גדול בתורה,

שלמדתי ממנו,

וראיתי קצת קצת

מההילה שהייתה לו,

מההארה שהייתה לו.

היה קול קולו בוהק,

משום שהרמחל כותב,

שאדם שמקדש את עצמו ומטהר את עצמו,

ודמוק בין הקדוש ברוך הוא,

אז ההארה של נשמתו ונשמתו פורצת החוצה ונראית על פניו.

וכמו שכתוב, חוכמת אדם

תאיר פניו.

וזכיתי לראות את זה בסייעת הישוויה.

מה אתה אומר?

פססססססססססס

יפה שזה לא לא

המעלה בו אבל המעלה שהם ראו

שהם הבחינו אתה מבין זה מעניין מאוד

כי לא כולם, לא כולם זוכים לראות דברים כאלה.

בשביל לזכות לראות

דמות של אדם מיוחד,

פעם, לא בזמן, יצא לי לדבר.

אז אני שומע אחד מהיושבים לידי,

מסתכל על איזה בן אדם ועושה פססססססססססססססססססססססססססססססססססה לידו אומר לו,

מה מה התלהבת?

הוא אומר, תראה איזה,

איזה הארה יש לו על הפנים וזה שהוא הביט עליו.

והוא אמר לו, תפסיק, נו, אתה מדמיין דמיונות, נו, אתה.

אמרתי לו, אני גם רואה את ההערה הזו.

לא מהיום, אני ראיתי את זה

כבר הרבה זמן קודם על אותו בן אדם.

אז מה התשובה?

זה נכון.

זה נכון.

אתמול לא בזמן,

אתמול בעצם דיברתי עם הבת שלי,

ואמרתי לה,

שבני אדם צדיקים רואים עליהם הילה,

רואים עליהם איזה הארה

בפניהם בפניהם.

אז הוא אמר דלימה,

אתה בגלל שגוון עור הפנים הוא יותר לבן ובהיר,

אז נראה לך כאילו זה הארה.

אמרתי לו, לא, לא.

אני ראיתי את הארה הזו גם על הרב שרעבי, שהוא היה כהה בצבע עורו.

הוא היה כהה בצבע עורו, אבל עם כל זה ראית הארה.

הארה לא תלויה בגוון העור.

הארה תלויה בגלל שבן אדם זורח.

והזריחה הזו היא לא סתם,

אלא היא באה

מהנשמה הקדושה שיש בתוכו.

טוב, אנחנו נסיים פה היום.