מסכת שבת דף פז,א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ארבע עשרה שורות,

קודם תחילת שורות הרחבות שבסוף העמוד.

למדנו אתמול בשיעור מחלוקת רבי יוסי והחכמים

מתי

קיבלו עם ישראל את התורה,

האם בז', בסיוון או בו' בסיוון.

מתוך הדברים יצא שעיקר מחלוקתם הייתה מתי נקבע החודש

וגם אימתי נצטוו על מצוות הפרישה אשר התורה אומרת, והיו נכונים

לשלושת ימים, אל תגישו אלישע.

כלומר, שנצטוו על פרישה מנשותיהם,

אימתי זה היה?

האם בחמישי בשבת ובשבת קיבלו תורה,

או ברביעי בשבת?

רבי יוסי סובר,

שמצוות הפרישה בנשותיהם היה ביום הרביעי בשבת.

כך

למדנו אתמול

בגוף דברי הגמרא שביום רביעי,

ואילו חכמים סוברים יום חמישי.

והשאלה כאן בגמרא על דברי רבי יוסי מהפסוק

תא שמה

והיו נכונים ליום השלישי,

קשיאה לרבי יוסי.

הלוא הקב' ברוך הוא אומר למשה לומר לעם ישראל

והיו נכונים ליום השלישי. כלומר,

שביום השלישי יהיה יום מתן תורה, ואז צריכים להיות מוכנים

ומזומנים וטהורים.

אם כן, משמע,

שאם ביום השלישי קיבלו תורה,

נצטוו, אם כן, רק להמתין יומיים.

שני ימי פרישה היו, ולא שלושה ימים.

אם כן, נמצא שזה בחמישי בשבת,

שהרי בשבת לכו לעלמא נתינה תורה.

אם כן,

ימי הפרישה הם חמישי ושישי,

ולא מהרבעי.

עונה הגמרא, אמרינן,

יום אחד הוסיף משה מדעתו.

אכן,

עיקר ציוויו של הקב' ברוך הוא היה מיום החמישי,

אבל יום אחד הוסיף משה מדעתו.

הוא הבין

שראוי שיהיה יומיים שלמים, כל יום,

יום ולילה,

ומשום כך

ציווה אותם על הפרישה כבר ביום רביעי, כדי שיהיה יום חמישי מלא ויום שישי מלא,

בלילה ויום.

אבל מצוות השם אליו הייתה אכן

שביום השלישי מיום הפרישה יקבלו תורה.

והיה די לזה שיפרישם מנשותיהם

מהיום החמישי ואילך.

אבל בכל זאת, משה רבנו הוסיף מדעתו יום אחד

להפרישם כבר מהיום הרביעי.

תא השמע,

מוסיפה הגמרא ומביאה ראיה נוספת

לאחת מהדעות שהזכרנו קודם.

וגם במחלוקת רבי יוסי והחכמים.

בברייתא כתוב, שלישי,

שלישי בחודש.

שלישי בשבת.

כלומר,

אם אני רואה

שבו יום השלישי בשבת

היה גם השלישי בחודש,

אם כן רואים אנו

שביום ראשון

נקבע החודש.

ראש חודש סיוון היה ביום ראשון.

ולכן זה מסתדר שביום השלישי בשבת היה גם גימל בחודש סיוון,

שלישי בחודש.

אז אם כן קשה מכאן על דעת רבנן הסוברים,

שבו בסיוון קיבלו תורה,

שלדעתם ראש חודש הוקבע ביום שני ולא ביום ראשון.

אם כן, לשיטתם זה יום שלישי בשבת, זה רק ב' בחודש.

שני בחודש ולא שלישי בחודש.

אמרי לך רבנן,

האם אני רבי יוסי.

רבנן יכולים לתרץ ולומר שהברייתא הזו,

שכתוב שם ששלישי בחודש זה שלישי בשבת,

זו הברייתא ששנה אותה רבי יוסי.

כלומר,

ייתכן בהחלט שאחד מתלמידי רבי יוסי כתב את הברייתא הזו.

ממילא

אין מכאן קושייה על שיטתנו אנו.

שואלת הגמרא, שלישי למאי,

מלשון הברייתא נראה

שחוץ

משלישי בחודש, שלישי בשבת,

היה גם יום שנקרא יום שלישי.

כי הרי לשון הברייתא, שלמדנו אותה קודם,

ברייתא אומרת שלישי,

שלישי בשבת,

שלישי בחודש, שלישי בשבת.

אז היא מרמזת כאן

שבאיזה מקום שנכתב שלישי,

זה הכוונה שלישי בחודש, שלישי בשבת.

על זה באה הגמרא לברר מה זה השלישי שנזכר בתחילת דברי הברייתא,

למה זה מתייחס.

עונה הגמרא הלך דתניא

למה ששנינו בברייתא אחרת,

בפסוק

נאמר בשמות יט פסוק ח', וישב משה את דברי העם אל השם,

וכתיב

ויגד משה את דברי העם אל השם.

מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,

ומה אמר משה לישראל?

ומה אמרו ישראל למשה,

ומה השיב משה לפני הגבורה?

כלומר, הפסוק אומר בתחילה, וישב משה את דברי העם.

כלומר, משה החזיר את תשובת העם לקדוש ברוך הוא,

לומר לו את תשובת העם.

פסוק אחר אומר, ויגד משה את דברי העם אל השם.

כלומר, את הציווי,

את מה שדיברו העם, הגיד משה להשם.

נו, מה זה וישב ומה זה ויגד משה?

למה מתייחס הווישב משה?

מה היה צריך להשיב להשם,

ומה הגיד להשם את דברי העם?

על איזה דבר אמר את זה לקדוש ברוך הוא?

וזה שואל את הברייתא, מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה?

כלומר, לא כתוב כאן

מה הקדוש ברוך הוא אמר למשה לומר לעם ישראל,

לאחר שהוא השיב את דברי העם אליו.

וגם,

מה אמר להם משה לישראל בשם השם, כפי שנצטווה?

לא קשור. עכשיו, לא באים לתרץ עכשיו

את השיטות.

הם באים לבאר את גוף דברי הברייתא.

גוף דברי הברייתא, גם על ייבת רבי יוסי,

כן?

מה זה שלישי?

למה צריכה הברייתא לומר שלישי?

זה שלישי בחודש, שלישי בשבת.

כלומר, מה שהיה פה איזשהו מקום שנזכר שם יום שלישי,

שנזכר שם שלישי,

ועל זה באים

התנאים בברייתא, בא רבי יוסי, לפי דברי הגמרא,

לומר שזה שלישי בחודש, שלישי בשבת.

אז מהו השלישי שאתה צריך לבאר, זה שלישי בחודש, שלישי בשבת? איפה נזכר העניין הזה של שלישי?

לא זו השאלה.

השאלה,

כשהוא בא לבאר שלישי,

פירושו שהוא בא לבאר מקום שכתוב שם שלישי.

נו, אי סמך מה רבי יוסי כתב את זה?

אז מה הוא בא לבאר? לא.

את מה הוא בא לבאר?

איזה שלישי שנזכר בפסוק שהוא בא לבאר זה שלישי בחודש, שלישי בשבת?

מובן?

אני אומר, כשנזכר באיזה פסוק שלישי,

והלך רבי יוסי לבאר

שהשלישי שנאמר זה שלישי בחודש, שלישי בשבת.

איפה, על איזה שלישי מדובר שהוא צריך לבאר, שזה ג',

שזה שלישי בחודש ושלישי בשבת?

איפה מצאנו בפסוק העניין של שלישי,

שתאמר זה היה שלישי בחודש, שלישי בשבת.

כתוב אמנם והיו נכונים ליום השלישי,

אבל שם השלישי זה הכוונה שיהיו נכונים ליום השבת,

שאז יקבלו תורה.

לא, זה לא שלישי בחודש

וגם לא שלישי בשבת.

אז אם כן, מה זה השלישי שהוא מבאר שהכוונה לשלישי בחודש הוא שלישי בשבת?

אז הגמרא מתחילה להביא ברייתא אחרת,

שמתוך זה נבין את התשובה לשאלה הזו

שמצאנו שני פסוקים

בעניין מתן תורה בפרשת יתרו נאמר שם, וישב משה את דברי העם אל השם.

משה החזיר את תשובת העם להשם יתברך.

והשאלה היא,

מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אחר שהשיב את תשובת העם?

ושוב,

חזר משה והגיד את דברי העם אל השם.

מה הוא אמר משה לעם ישראל בשם השם?

על פי ציווי השם?

ומה אמרו ישראל למשה על כך שאת זה הוא השיב לפני הגבורה לקדוש ברוך הוא?

כלומר, היה פה תהליך של דברים בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל,

כאשר המתווך בינתיים זה היה משה רבנו.

הוא היה שומע את ציווי השם, העביר לעם,

שומע את תשובת העם, החזיר להשם.

אז מה היו הדיבורים שהיו ביניהם?

שאת זה היה משה רבנו צריך, ללכת חזור מהשנה,

לעלות לה הקדוש ברוך הוא שוב,

ושוב לרדת לעם, ושוב לחזור לה הקדוש ברוך הוא.

אז זה אנחנו באים לבאר כאן.

אז אומרת הברייתא,

זו מצוות הגבלה.

הקדוש ברוך הוא בא לצוות את עם ישראל,

מצוות הגבלה.

הגבל את ההר וקדשתו.

מה זה הגבל את ההר וקדשתו?

כלומר שביום מתן תורה,

צריך שיהיה גבול

להר סיני,

כדי שידעו שההר

נבדל מהם ואסור להם לעלות אליו.

לכן עשו גבול, זו הגבלה.

אז משה ציווה את עם ישראל למצוות ההגבלה,

וגם משה חזר והשיב לקדוש ברוך הוא שאכן קיבלו עליהם את

מצוות ההגבלה.

מובן.

מה זה זה?

אז בואו אנחנו נגיד.

וישב משה את דברי העם אל השם,

זה על עצם

קבלת התורה, שאמרו לעשה ונשמע.

לאחר מכן נאמר, ויגד משה את דברי העם,

כלומר שהיה פה איזשהו דבר בינתיים, ביניהם,

שהקדוש ברוך הוא אמר למשה לצוות את עם ישראל,

והוא שמע את התשובה מעם ישראל,

היה צריך לחזור שוב ולויגד משה את דברי העם אל השם.

מה היו הדיבורים שהוא שמע מהקדוש ברוך הוא באותו זמן שהוא עלה?

כשהוא עלה לומר שקיבלו עם ישראל ואמרו לו נעשה ונשמע.

נצטווה ציווי מסוים,

ואת הציווי הזה ציווה את העם,

והחזיר אחר כך את תשובת העם לקדוש ברוך הוא כמו שנאמר בפסוק הבא, ויגד משה את דברי העם אל השם.

איזה עניין, מה היה הדין הוא דברים שהיה צריך

את הציווי של השם ואת תשובת העם ואת חזרת התשובה לקדוש ברוך הוא.

מה זה היה?

אז הוא אומר לנו, התנא רבי יוסי בר יהודה, זה מצוות הגבלה.

כלומר,

לאחר שאמר לקדוש ברוך הוא שעם ישראל אמרו לעשה ונשמע,

קיבלו עליהם את מתן תורה,

אז

ציווה אותם על מצוות ההגבלה,

רש״י כאן במקום עומד על זה,

הרי לכאורה בפסוק

נראה שמצוות ההגבלה נאמר אחר מצוות הפרישה.

כן, נאמר אחר מצוות הפרישה.

ואילו אנו יודעים,

כן, ואילו אנו יודעים

שמצוות הפרישה היה הכי מוקדם ביום רביעי,

אולי אפילו ביום חמישי.

ואילו כאן, לפי הדברים שאנחנו רואים כאן,

זה היה ביום שקודם לכן,

ביום השלישי.

אז איך זה מסתדר?

אם מצוות ההגבלה, לפי איך שרבי יוסי בר יהודה אומר,

נאמרה כאן ביום השלישי, כלומר קודם שניצבו על הפרישה,

הרי בתורה הקדושה כתוב מצוות הגבלה, הגבל את הר וקדושתו אחר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה והיו נכונים ליום השלישי.

כלומר מצוות הפרישה בפסוק

כתובה קודם

מצוות ההגבלה.

זה רש״י שואל במקום.

אז הוא אומר, דע לך, אפילו שזה כתוב אחר מצוות פרישה,

אבל האמת שהיא נאמרה לו בשלישי.

בשלישי. ואת זה היה צריך להשיב לקדוש ברוך הוא

שאכן קיבלו עליהם,

ואז

לקראת היום הרביעי

נצטווה על מצוות הפרישה.

רק מה?

הקדוש ברוך הוא אמר לו ברביעי

לצוותם על מצוות הפרישה, הוא לא אמר לו שיאמר להם לפרוש מלישותיהם ברביעי,

אלא מה אמר להם? והיו נכונים ליום השלישי.

כלומר, שמאחר שבשבת תינתן תורה,

אז אם כן, יומיים מספיק, חמישי ושישי.

אלא מה? אומר רבי יוסי, הוסיף בדעתו להפרישם כבר באותו יום רביעי ששם נאמרה לו מצוות הפרישה.

אני רוצה שכל מה שכתוב כאן,

העניין השלישי,

זה לגבי מצוות הגבלה.

הדברים מובנים.

יפה.

רבי אומר,

בת תחילה פרש עונשה,

דכתיב וישב משה דברים שמשבבין דעתו של אדם,

ולבסוף פירש מתן שכרה,

דכתיב ויגד משה דברים שמושכין

לבו של אדם כאגדה.

רבי אומר שבפסוקים הללו יש רמז,

שמיד כשהם באו לסיני, משה רבנו פירש להם

את העונש של מי שאינו שומר את התורה הקדושה.

היינו,

אותם

עם ישראל שקיבלו מצוות ואמורים לקבל מצוות,

שידעו להם אם הם מקבלים מצוות ולא ישמרו,

יהיה להם עונש גדול.

לא מצב כזה שאם ירצו יקיימו, אם ירצו לא יקיימו. לא.

אלא אם אתם מקבלים עליכם את התורה הקדושה עם כל מצוותיה,

אז תראו לכם שגם יש עונשים למי שלא מקיים את מצוות השם.

וזה מה שכתוב, וישב משה.

מה זה הלשון? וישב משה,

דברים שמשבבים דעתו של אדם.

משבבים פירושו,

אמר להם דיבורים כאלה שגורמים לבן אדם להימנע,

למרוד.

כלומר שדעתו של אדם לא תהיה מוכנה בגלל דברים

אלו שהוא אמר להם לקבל את התורה.

מובן?

אז מה זה?

העונש יהיה למי שיקבל על עצמו את עול המצוות ולא יקיים.

ולבסוף הפסוק הבא שאומר ויגד משה,

שם בא לפרש את מתן שכרה.

הם הסכימו, ואז לא תמתן את התורה.

כן.

כך יוצא.

אבל למה אתה תגיד פה דברי העם אל השם? לא היה כאילו דברי העם אל השם.

איי, איי, איי, איי, איי.

הכוונה היא כזו.

אתה שואל טוב,

אומרים שאתה מבין טוב את העניינים.

מה זה דברי העם?

מה זה דברי העם אל השם? שואל אתה מיכאל.

היה צריך להיות, וישב משה

לעם, לעם.

מה זה וישב משה את דבריו?

אומרים המפרשים,

וישב זה בא לרמז שהוא אמר לעם דברים המשבבים דעתו של אדם. היינו

עונש לאדם אם קיבל עליו עול מצוות ולא מקיים.

ואת התשובה, את העניין הזה,

הוא חזר ואמר לעשים שהם קיבלו עליהם.

את גוף הדברים שבגדר משבבים דעתו של אדם,

חזר ואמר לה הקדוש ברוך הוא.

אף שקדוש ברוך הוא יודע את הכל,

לא צריך שיגידו לו,

אבל זה דרך ארץ,

שאם אדם שולח אותך שליח, עם אדם, וכל שכן

מלך מלכה המלכים,

ראוי שהשליח יחזור למשלחו ולומר לו,

עשיתי שליחותך.

אכן,

זוהי התשובה.

במובן?

זה הכל עניין של דרך ארץ. כך

מבארים המפרשים.

זה לא אני, זה כתוב אפילו במכילתא,

דברי תנאים.

כן,

על כל פנים,

החלק של ויהשם משה הבנו,

שהכוונה שהוא פירש

את עונשה של תורה,

ולבסוף,

לאחר מכן בא ואמר להם את מתן השכר של מי שמקיים את המצוות.

וזה הלשון ויגד, משה.

מה זה ויגד?

מלשון אגדה.

דברים שמושכים ליבו של אדם כאגדה. כמו כשבן אדם שומע אגדה,

כן?

אז הוא נהנה, נכון?

רוב העם, כשהוא שומע

שתי סוגי שיעורים,

שיעור אחד בגמרא ושיעור אחד בדרשה.

מה יעדיפו ללכת? לאן?

לדרשה.

הוא לא צריך הרבה לעמו,

ככה יושב, שומע, נהנה.

אבל בדבר שהוא צריך להפעיל בו את המוח,

גמרא וכל שכאלה אם עושים.

את המפרשים, ראשונים, אחרונים, צריך להחזיק ראש.

אז לא הרבה מחזיקים ראש, לא הרבה אוהבים מזה.

לכן באים כאן ואומרים שהוא אמר להם את השכר,

וזה הבחינה של ויגד.

שזה סוג דברים שהוא אמר להם,

שגרם להם להימשך אחריהם כאגדה, כמו שאדם נמשך

אחר דברי אגדה.

שזה מתן שכרן של מי שמקיים מצוות התורה הקדושה.

וגם זה יחזיר להשם, שהם אכן

שמעו את מתן שכרה של קיום המצוות.

אבל לתורה רשוי למה שכרתם לצפות?

מה? על איכות אביהם ושילוח אצלנו. זה מה שכתוב במפורש.

קהל מדברים שהוא אמר להם,

לא כתוב מה אמר להם, אבל מתוך הדברים מבינים

שהוא בא ואמר להם, דעו לכם,

אתם עכשיו הולכים

לעשות מפנה היסטורי,

והמפנה ההיסטורי הזה,

הוא לא רק כלפיכם,

שזה באמת משנה המון המון את כל

אורח חייכם,

זה שינוי כלפי כל הבריאה כולה, שהרי אלמלא מתן תורה העולם היה חוזר לתוהו ובוהו,

אז כל הבריאה כולה תלויה עכשיו

בעם ישראל שיקבלו את התורה.

זה מפנה אדיר.

לא היה כמותו בהיסטוריה מאז בריאת העולם עד היום. אין דבר כזה.

מפנה שכזה, שעם שלם

יצטרכו לשנות את כל אורח חייהם.

שינוי גמור.

להכניס על עצמם את עול המצוות,

שכל צד ושאר הם צריכים לדעת להיות אירעים החרדים שלא יעברו על סיווי השם.

נכון מאוד, ודאי וודאי.

נכון מאוד.

אז ממילא היה צריך לבוא ולהגיד להם,

אתם הולכים עכשיו,

שבת בעזרת השם,

שיהיה אותו מעמד היסטורי

שלא היה כמותו מעולם, שהקדוש ברוך הוא יורד ואתם שומעים מפיו אנוכי אשר מאלוקיך, זה כזה גילוי נבואי אדיר.

אז אתם צריכים לדעת לאן אתם הולכים?

אחריות.

אחריות. יש עול מצוות.

אז אתם צריכים לדעת שמי שלא מקיים,

זה לא שהוא בסדר, לא קיים, אין דבר כזה.

קיבלת את עול המצוות, אתה מחויב לקיים,

ואם לא, אתה תיענש.

ומאידך הוסיף ואמר להם אחר כך גם מתן שכרם של אלה שמקיימים את המצוות.

לא יכול אדם לבוא ולומר,

תשמע,

זו בחירה אישית שלי,

אני אעשה מה שאני רוצה.

נכון, הקדוש ברוך הוא לא ימנע אותך בכוח שלא ללכת נגד ציוויו,

אבל אתה מפסיד בעצמך,

לעצמך.

כלומר, ההפסד הוא כולו שלך.

אתה בעצמך לוקח את הדרך שהקדוש ברוך הוא אומר, לא כדאי ללכת בה, לא טוב לך,

אתה תפסיד מזה.

זוהי דרך מסוכנת בשבילך.

אתמול בא

אחד מבני ביתי ואומרים לי ששואלים

איפה הקדוש ברוך הוא היה בשואה.

אמרתי, אז אני עניתי תשובה,

עניתי תשובה ככה, זו הייתה פליטה במפקדה של היטלר,

בתוך המפקדה של היטלר.

איך ייתכן,

עם סגולה,

עם חביב,

ככה עושה לקדוש ברוך הוא?

אמרתי, אדרבה,

נתאר לנו שני סוגי בני אדם,

חולה אחד

שעדיין יש תקווה ממנו אלא שצריך לעבור ניתוחים,

וחולה אחד שהוא סופני ולא יעבור לו כלום.

לפי הנראה בעינינו

מי יותר סובל,

זה שצריך לעבור ניתוחים,

ואילו זה שהוא סופני

הוא מקבל ממתקים לכל אורך היום,

עושה מה שבא לו, נהנה כביכול.

אבל מה ההגדרה האמיתית?

זה חולה סופני,

כבר אין תקווה ממנו.

כשאין תקווה, אין צורך לבזבז זמן על ניתוחים.

תן לו לחיות את שארית חייו

בהנאות המדומות הללו.

אבל אדם שעדיין יש תקווה ממנו, עושים לו ניתוחים.

אז ממילא עם ישראל, בגלל שהוא התקווה של כל העולם כולו,

מתקווים ממנו והוא מרחבים ושייך לתקן אותו,

עושים לו ניתוחים.

אומנם ניתוחים קשים,

ניתוחים כואבים,

בסדרה של ניתוחים,

אבל זה מראה שעדיין יש תקווה.

וחוץ מזה, מה הפליאה?

הקב' ברוך הוא

נתן לנו תורה לפני אלפי שנים,

והוא בעצמו כתב בתורה הקדושה,

שאם ילכו שלא בדרך השם.

אז הם לעצמם בוחרים את הדרך הזו שהיא מובילה לעונשים.

לא שהוא יעליש!

מהקדוש ברוך הוא לא יצא הרעות.

אין דבר כזה שרעות יצא מהקדוש ברוך הוא.

אתה בוחר לעצמך את הדרך.

בן אדם לוקח חומר מחטא ושותה אותו.

אז הוא הזיק לעצמו. למה?

כי חומר מחטא מזיק.

אז כך בנפש ובנשמה,

כשבן אדם עושה דבר עבירה,

הדבר עבירה זה מעשה רוחני שמשפיע על נשמתו.

כמו שבחלק הגופני ישנם דברים שמזיקים לגוף,

ואם בן אדם הלך ולקח את זה,

אין מה לעשות,

הוא הזיק לעצמו.

כך בחלק הרוחני זה אותו דבר.

אז מה לענוקי נתלונן?

אדרבה.

הקב' ברוך הוא ברוב רחמיו,

אם בן אדם עושה תשובה, נותן את האפשרות לשוק בתשובה,

ובזכות זה הוא מחטא אותו בדרך יותר נקייה,

בדרך יותר סטרילית,

בדרך פחות כואבת.

נו.

אבל אם חלילה לא שומעים,

אז אין מנוס.

זה מה שאתה בחרת.

זה מה שרצית.

במהות שלך אתה צריך לקיים את המצוות.

המצוות והיהודים והישראל זה דבר אחד, חדא מחטא.

מה שחסר לך לנשמה זה קיום המצוות.

ובריכה מהעבירות.

והאם אתה לא מקיים מצוות ועושה את העבירות,

אז אתה פועל להכניס בך את השלילי

וזורק לבך את החיובי.

ממילא זה

מזיק לנשמה שלך.

אם כן, כמו שאמרנו,

הקדוש ברוך הוא היה חייב, משה רבנו היה חייב

לתת להם את הדברים שידעו להיכן

ומה אמור להיות ביום השבת, שזה יום מתן תורה.

מוסיפה הגברה, ויהי כדאמרי

בתחילה פירש מתן שכרה,

דכתיב וישב משה דברים שהם אישי ואין דעתו של אדם,

ולבסוף פירש עונשה דכתיב ויגד משה

דברים שקשים לאדם כגדהיל.

יש אומרים שזה הפוך.

הפסוק ויישב משה זה בא לרמש ובתחילה פירש את מתן השכר של מי שמקיים בצוות השם,

והלשון וישב זה פירושו דברים שמשיבים דעתו של אדם,

משיבים הכוונה שגורמים לו אדרמה לחזור ולשמוע את הדברים, לרצות לשמוע את הדברים,

ולבסוף פירש עונשה,

אבל לאחר מכן

פירש את העונש של מי שלא מקיים בצוות,

וזה הביאור ויגד משה,

מלשון גידין,

דברים שקשים לאדם כגידין,

היינו כמו הגידין,

שזה סוג של ירק מר,

וזה קשה בעיני האדם כשהוא אוכל אותו.

כך העונש ששמעו הם ממשה רבנו גרם להם להרגיש מרירות

על העניין הזה.

כן,

עכשיו,

בואו נראה,

אם כן, איך היה הסדר של הדברים.

אז קודם כל צריך לומר שהגמרא באה לומר שהיום השלישי

שמוזכר בה ברייתא,

אמרנו והבאנו ברייתא הקודמת שלישי,

שלישי בחודש, שלישי בשבת.

זה שלישי לדברים משום שכבר מראש חודש

התחיל משה להמשיך את ליבם של ישראל בדברים לקבלת התורה,

על ידי שפרש העונש,

מתן השכר.

אז היום השלישי לאותם דברים

שהוא הולך ואומר להם, עונשה ושכרה של מקיימי משומרי התורה הקדושה,

זה היה בשלישי בחודש ושלישי בשבת.

לא כתוב כאן האם,

יכול להיות שהוא אמר באופן כללי אדם שכן מתבוא על המצוות. זו השכר, השמיים. מסתבר, זה השכר. או שעל כל מצוות המצוות, מסתבר,

שהוא אמר לכל, על כל דבר. כי אנחנו יודעים שסוגי העונשים הם שונים.

ישנן עבירות שמקבלים עליהן סקילה,

ויש כאלה שרפה, יש כאלה הרגע, יש כאלה חנק, יש כאלה מלקות,

ויש כאלה כרת,

ויש עונש של מיטה בית השמיים.

יש שם המון סוגי עונשים שאדם מקבל על עבירות שהוא עושה.

אז מסתבר שהוא פירש להם את כל זה,

וגם אמר להם את השכר על כל המצוות כולן.

כך נראה ומסתבר.

עכשיו, אם כן, נסכם את הדברים.

אחרי שהקדוש ברוך הוא,

אחרי שמשה רבנו

משיב לה הקדוש ברוך הוא ביום השלישי

את דברי עם ישראל,

שאמרו כל אשר דיבר השם

נעשה ונשמע.

נאמר לאחר מכן באותו יום מצוות הגבלה.

מה זה הגבלה?

הגבל את ההר וקידושתו.

ולאחר מכן נאמרה מצוות הפרישה.

כן,

כן.

עכשיו אני רואה...

על כל פנים...

אין בזה סיכה, נכון?

לא.

עכשיו, אם אנחנו מתבוננים היטב בברייתא,

ישנן שתי לשונות בדעת רבי.

האם קודם הוא פירש את העונש ואחר כך את השכר,

או בתחילה את השכר ואחר כך את העונש?

אתם שומעים?

מה בדיוק העניין בדעות הללו,

שזה אומר כך וזה אומר כך?

אז המהר״ל,

המהר״ל שהיה מגדולי הדורות,

הוא מפרש ששתי השיטות בדברי רבי חלוקות

מה טוב יותר.

האם כשהוא מסיים בדבר טוב,

והטוב נשאר להם בתודעה ולא יראה את העונש,

או לא טוב לפתוח בעונשים?

כי אם היום הוא פותח בעונש,

היו יראים מה העונש והלב שלהם לא יהיה כל כך

רצון לקבל את התורה.

אז אדרבה, כדי לקרב

את עם ישראל לתורה קודם אמר להם את השכר,

ואחרי שיאמר להם את השכר,

כבר יהיו מוכנים גם לקבל את העונש.

כן,

נראה את רשי,

קודם שנמשיך נראה את רשי,

תא אשמה.

כן,

אני לא יודע אם אתם תמצאו את זה.

בדיוק, תתן לי בברייתא.

זה 14 שורות משורות רשי, קודם השורות הרחבות שברשי.

תא אשמה נתניה בברייתא האחי.

שלישי,

שלישי בחודש היה.

שלישי בשבת היה.

כך מובא בברייתא.

שהשלישי

זה השלישי בחודש ושלישי בשבת.

כלומר,

ביום שלישי בשבוע חל ג' סיוון.

ולכמה באה,

ובהמשך הגמרא תשאל,

שלישי כמה למאי?

השלישי שנזכר בדברי הברייתא,

הראשון שנזכר בדברי הברייתא,

למה זה? מה הכוונה?

על כורחך,

במילתא לשלישי כמאיירא.

אתה חייב לומר שיש פה איזשהו שלישי

שבא תנא לפרש אותו ולומר,

כי אמר על השלישי, זה שלישי בחודש.

אז זו השאלה, השלישי למאי?

מה היה עד יום השלישי?

שאת זה אתה אומר שזה שלישי בחודש, שלישי בסיוון.

שלישי בשבת.

בכל אופן, אבל לפני שאנחנו מבארים את העניין הזה,

באה הגמרא ושואלת על החכמים.

אתם חכמים אומרים

שהחודש, ראש חודש סיוון היה ביום שני.

אז יוצא שיום שלישי זה יוצא בית בסיוון.

ואילו בברייתא כתוב

שיום שלישי בשבוע זה היה יום ג' בסיוון.

זה תואם לדעת רבי יוסי, לא לדעת חכמים.

קשה לרבנן,

אז אם כן קשה לרבנן,

זה שמעינן,

שהרי מגוף דיברה הברייתא רועים,

באחד בשבא יקבע יערך.

אם כן, על כורחך בשבת אמר ואתם תהיו,

תהיו.

כלומר, בשני בשבת אמר להם ואתם תהיו לי עם מלאכת כהנים וגוי קדוש.

בתלתא, כלומר ביום השלישי מצוות הגבלה,

באה ארבעה פרישה,

ובשביעי ניתנה תורה. דעה לכולי עלמא, בשבת ניתנה תורה.

כך היה סדר הדברים.

משום שאם אתה רואה שיש ג' בסיוון זה ג' בשבוע,

אז ראש חודש הוא שהוקבע בו,

ואמרנו אתמול,

שבאותו יום הם הגיעו למדבר-סיני בראש חודש עצמו,

וביום הזה הוא לא דיבר אתם.

למה? משום חולשת וטרחת הדרך.

אז רק למחרתו, היינו ביום שני.

מה אמר להם ביום שני?

זה העניין שהוא אמר להם.

ואתם תהיו לי ממלאכת כהנים וגוי קדוש,

ופירש להם את השכר, כמו שראינו מלקמן,

את העונש.

למה? למה מטרחת הדרך? אבל הם לא,

זה לא על-ידי כבוד שיישאו אותם.

שאלה טובה אתה שואל.

היה פה איזשהו עניין, אתה צריך לדעת שהיה פה עניין

של על-טבעי.

זאת אומרת ככה, כל אותם דברים

שלא היה שייך בלא הנס,

אז היה צריך את הנס.

אבל מה שיכלו ללכת בדרך הטבע,

הלכו.

אתה צריך לדעת שעם כל מה שהיה נראה שהם הולכים והכול,

אבל אלמלא העניין הזה של ענני הכבוד

ועל כתפי נשארים, כמו שכתוב,

אלמלא זה הם לא היו מצליחים להגיע עם שלם, ללכת ממצרים עד,

אתה יודע, מה זה?

מדובר פה על מיליונים,

והכול מסודר בסדר מופתי,

ולהגיע עד לשם,

זה דבר לא מצוי.

לא שייך שיהיה דבר כזה, אלמלא

רצון השם ואלמלא הנהגתו את עם ישראל באותו זמן בניסים.

אבל ברור שהחלק הטבעי של הלכת, הלכו,

אז היה להם חולצת טרחת הדרך.

זה אני אומר לך מסברה שלי.

ייתכן,

ייתכן שבמפרשים מבואר

לבואר אחרת.

בואו נראה אם מזכירים את העניין הזה.

לא, אני לא מוצא כאן

את העניין הזה.

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני רוצה להודות

זה אמר שהיה כמו גנדל,

אבל מה שצרתי אותו,

לא הרגישו כמו זה, מה שזה לא היה מעריך,

טוב, הלאה, לא, אני לא מוצא פה שמתעכבים על זה כאלה מפרשים,

אבל ייתכן, כמו שאמרתי לך,

שהיה, הנה, שהלכו,

אלא מה,

אם כל ההליכה הזו היה צריך איתה על עיני כבוד,

אל תשכח שהיו זקנים,

היו ילדים,

היו חלשים,

ובכל זאת כולם הגיעו בשווה.

אתה מבין?

אז חולשת וטרחת הדרך עדיין הייתה קיימת,

עם כל זה,

ולכן לא רצה, הלב לא מיושב כל כך,

כשחוזרים,

איך אומרים, מצעדה שכזו, מהליכה שכזו.

לכן המתין עד היום הבא, וביום הבא אמר להם את העונשים,

את השכר,

נתן להם להבין את מעלתם

כלפי שער האומות.

ולאחר מכן אומר רש״י, נאמר להם מצוות הגבלה בשלישי וביום הרביעי. הוא אמר להם את מצוות הפרישה.

השאלה האם היא מפרישם ביום הרביעי כבר,

וכך נצטווה,

או לא, שציווה בעצם ביום החמישי, רק עושים מדעתו יום אחד.

אז זו המחלוקת

של תנאים.

כן, לך נתניה. אז בואו נראה את המשך רש״י.

ואחרי כמה,

מה שכתוב בשלישי הכוון היום, שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבמן של ישראל ולפרש עונשן ומתן שכרן.

אותו יום, מה היה שלישי בחודש,

שלישי בשבת, ורבי יוסיקה אמר לה?

וישב ויגד, שני פסוקים.

הקדוש ברוך הוא למשה בין וישב משה דנעשה ונשמע

לביגד משה שאמר להם לישראל

כלומר אתה אומר שמשה רבנו חזר ואמר לקדוש ברוך הוא את דברי העם

וישב אולי זה נקרא תשובה וישב וישב כתוב וישב זה מלשון תשובה כן אבל הוא השיב את האסם לגבי התשובה של האסם לא לא לא וישב זה מלשון תשובה

נראה את ההמשך ומה אמרו ישראל למשה על כך

שהוצרח משה להגיד למקום.

והלוא לא נאמר בינתיים אלא הנה אנכי בעליך באב הענן.

כלומר, רשמיה צריך

לחזור ולהגיד למקום,

ומה אמרו עם ישראל למשה שזה היה צריך להחזיר ולהשיב לקדוש ברוך הוא.

זו מצוות הגמלה.

רבי יוסי מדבר לגבי

מתי זה היה.

זה היה,

אתה שומע?

לא, לא רבי יוסי.

רבי יוסי.

איזה רגוס השני. יש פה שלוש כיתות.

מצוות הגבלה, מי אמר?

מה?

בשלישי אמר מצוות הגבלה.

לפי רבנן, אותו רבי יוסי, זה אותו רבי יוסי.

אותו רבי יוסי שחלק עם ו' בסיוון או בז' בסיוון,

חלקו חלקם חכמים.

כן?

שלפי רבי יוסי זה היה בז' בסיוון.

למה פה אומרים בר יהודה,

מה?

לא, רבי יוסי בר יהודה מפרש את התשובה.

אבל זה מתאים לדעת רבי יוסי שבשלישי בשבת נאמר מצוות הפרישה.

אתה מבין?

מצוות, סליחה, מצוות הגבלה, לא פרישה. הגבלה.

ואחר כך ברביעי נאמרה מצוות הפרישה.

גם בלשון הגמרא כאן,

תסתכל בראש העמוד, מיכאל.

אז מובא בראש העמוד בתלת העמוד ומצוות הגבלה בארבעה עמוד פרישה.

זה לדעת רבי יוסי.

ורבנן צברה?

רבנן חולקי וסוברים שבשני בשבת הוקבע החודש

ואז לא אמר להם כלום, אלא יום למחרתו.

ומה אמר להם ביום השלישי?

לא מצוות הגבלה לפי חכמים,

אלא ואתם תהיו לי במערכת כהנים.

וברביעי נאמר מצוות הגבלה ובחמישי עשו פרישה.

הלאה.

שאף על פי שהיא כתובה אחר מצוות פרישה,

שאלת השאלה,

הלוא אם אתה אומר שנאמרה מצוות הגבלה בשלישי,

כן?

וידוע לנו שהגבלה הייתה קודם הפרישה.

על הפרישה נצטוו מתי?

לפי כל השיטות,

אחר הגבלה.

או ברביעי, או בחמישי.

ואילו ההגבלה נאמרה לפני כן.

ואילו בפסוק מה?

בפסוק, כשאתה פותח את הפסוקים, אתה מגלה שעל מצוות הפרישה,

מצוות הפרישה נאמר בפסוק קודם, שנאמר מצוות הגבלה.

אומר רשי, אף על פי שבפסוק כתוב

מצוות הגבלה אחר מצוות הפרישה,

אבל דע לך שהיא נאמרה למשה כבר בשלישי.

בשלישי נאמרה לו,

והוא צרח לעשיים שקיבלו עליהם.

ואת זה היה צריך לחזור לקדוש ברוך הוא לומר לו שאכן קיבלו עליהם את מצוות ההגבלה.

מה זה הגבלה, אתם יודעים?

הגבל את הער וקדושתו.

כלומר, שיהיה גבול שמשם ואילך לא יעלוב.

רגע, זה אומר בעצם שמותה קיבל מהקדוש ברוך הוא, שמצוות הפרישה קודם מהגבלה? לא.

בדיוק הפוך.

בפסוק

נראה שמצוות הפרישה נאמרה קודם מצוות הגבלה.

אולי נאמרה למשה באמת קודם, אבל הוא צריך להגיד אחרי.

מה?

אבל הוא אמר אותה אחר כך.

לא.

מתוך הדברים כאן רואים שאת זה גובה הוא החזיר לקדוש ברוך הוא באותו יום.

את מצוות ההגבלה, את תשובת העם.

שהם קיבלו עליהם מצוות הגבלה.

אבל משה אמר קודם כל על פרישה?

לא.

אבל בפסוק אמרו פרישה.

עוד פעם, בפסוק כתוב שמצוות הפרישה ציווה אותו על הפרישה.

אבל דע לך, אין מוקדם ומאוחר.

מצוות הפרישה נאמרה ברביעי.

כן?

ומה זה ברביעי? השאלה האם לומר את זה כבר ביום הרביעי או רק ביום החמישי.

ואילו ההגבלה נאמרה כבר ביום שקודם.

בפסוק כתוב למי נאמר פה? כתוב פרישה ועד הגבלה? כשאתה רואה את הפסוקים,

אתה רואה שם שכתוב שם את העניין והיו נכונים ליום השלישי,

ורק אחר כך כתוב והגבל את ההר וקידשתו.

אז היה אפשר לחשוב שכך היה סדר הדברים גם במציאות,

שנאמר קודם והיו נכונים ליום השלישי,

ואחר כך הגבל את ההר.

התשובה היא לא. במציאות היה שהגבל את ההר נאמר לו כבר קודם והיו נכונים ליום השלישי.

רק כך הסתדר בתורה הקדושה,

משום שאל מוקדם ומאוחר בתורה.

ויש הרבה טעמים שהם נסתרים מאיתנו,

מה רעה הקדוש ברוך הוא לסדר את זה בצורה שכזו.

אני מדבר אבל לפי החלק הנגלה שנאמר כאן בתלמוד.

הכלל הוא אין מוקדם ומאוחר בתורה. גם דברים שאתה רואה כביכול,

שזה מאוחר לזה,

יכול להיות שזה בדיוק הפוך,

שזה שכתוב מאוחר יותר הוא למעשה מוקדם למה שקדם לו בפסוק.

עדיין.

בפסחים, הגמרא מביאה את העניין הזה של אין מוקדם ומאוחר בתורה.

מתי אומרים את זה?

זה נפקא מיניה לגבי ללמוד כל מיני דינים, הלכות,

אבל זהו כלל.

בתורה עצמו. הלאה.

בואו נמשיך.

עונשה של תורה,

משבבין כמו וילך שובב,

שמונעין מלקבל,

שאם יקבלו, ייענשו.

הדברים הללו משבבין את ליבם מן המקום.

ומה זה משבבין?

היינו מונעים.

קוראים לבן אדם למרוד, לא לרצות.

ואבל, על פי כן, קיבלו עליהם. זה סוג דברים שגורמים לאדם להימנע מלקבל את התורה.

כלומר,

עונש של מי שלא מכירים את המצוות, ובכל זאת קיבלו.

ואילו לפי שיטה אחרת, בדיוק הפוך. הוא בתחילה פרש מתן שכר,

ובסוף ויגד משה, שזה עונש מלשון גידין.

ויגד זה מלשון כגידין.

כגידין, אומר רש״י, ירק מר.

נראה את המשך דברי הגמרא, תא אשמה.

שישי בחודש.

שישי, שישי בחודש, שישי בשבת.

קשיא לרבנן.

שוב, בריתא נוספת.

ששם נאמר שישי.

מהו השישי הזה?

זה שישי בחודש, שהוא שישי בשבת.

במילים אחרות,

מתי יצא ו' בסיוון?

ביום שבת או ביום שישי?

יום שישי.

ואילו לדעת חכמים, אז מתי יצא ו' בסיוון?

בשבת.

כי לשיטתם ראש חודש הוקמה ביום שני.

אז אם אני מודד ביום שני, א', ב', ג', ד', ה', ו', נמצא ששבת זה ו'.

ואילו כאן זה תואם לדעת רבי אוסיקה,

שאומר שראש חודש הוקמה ביום ראשון,

וממילא נמצא שו' בסיוון זה ביום שישי.

עונה גמרא הנמי.

רבי אה, רוסי, גם הברייתא הזו,

זוהי דעת רבי יוסי. כמו שבהרנו מקודם,

ייתכן, הרי כדברי הברייתא זה תנאים שרשמו דברים שקיבלו מרבותיהם על גבי כל מיני דפים או קלפים, או אני יודע מה, כל מיני דברים ששייך לכתוב עליהם.

אז ייתכן בהחלט שזה תלמיד של רבי יוסי כתב את זה, מה שהוא קיבל מרבו,

וזה הוא כתב.

אבל אין מפה קושייה על חכמים, ככה הם יגידו, בסדר.

זה תלמיד של רבי יוסי כתב את זה.

אנחנו חולקים על רבי יוסי עצמו.

אנחנו סוברים

ששישי בחודש זה היה בשבת ולא בשישי בשבת.

בשישי בערב, אולי בלילה.

ו' בסיוון

יצא לדעת חכמים בשבת.

כלומר,

ליל שבת ושבת.

אנחנו אצל היהודים זה?

הלילה קודם היום, כן.

זה מעניין שגם לפי מה שלמדנו מקודם,

אמרנו שבימים הללו עד השלישי

הוא אמר להם, שימו לב,

את מתן השכר ואת העונש

שיש למי ששומר את התורה,

או מי שעובר על התורה, כן?

אבל אמרנו הלא למעלה,

שכולם מודים, גם רבי יוסי, גם אם נאמר שהברי תעזור רבי יוסי,

אבל רבי יוסי סובר שביום הראשון

לא אמר להם כלום,

משום חולשה דאורחא, כלומר, בגלל חלישות

חולשת וטרחת הדרך.

אז מה זה שאחר מכן הגמרא מביאה שהוא אמר להם,

מתן שכרן ומתן עונשן?

אז מביא הרידוה,

אין פירושו,

הפירוש של הדבר שהוא לא אמר להם, הכוונה,

הוא לא אמר להם דבר שהוא שמע מפי השם לומר להם.

כלומר, ציווי השם לא אמר להם באותם ימים,

אבל מעצוי

כמו הלך ואמר להם

את

מתן שכרה ועונשאה,

וזה אכן כן אמר להם,

גם ביום ראשון.

מובן?

לקבל את ציווי השם זה לא היה ביום ראשון.

ללכת ולומר להם ציווי השם זה לא אמר ביום ראשון.

אבל דברים שהוא רצה מעצמו ליידע אותם לקראת מה הם הולכים,

זה הוא אמר להם כבר מהיום הראשון,

וביום השני עד היום השלישי, כמו שראינו,

שביום השלישי כבר ניצבו על מצוות ההגבלה,

זה הפירוש שלישי,

שלישי בשבת, שלישי בחודש.

שלישי הכוונה, כמו שאמרנו, לדברים שנזכרו כאן, היינו מתן שכרה ועונשה.

ביום השלישי של החודש. זה יכול להיות ביום השלישי או ביום שמישי. זה כולל את שניהם לפי הברייתא ההיא.

ג' סיוון יצא בג' בשבת. ביום הראשון זה היה הראשון בחודש. בדיוק.

ובברייתא הזו גם כתוב, גם כן ככה,

ו' בסיוון זה יצא ביום שישי.

זה תואם לדעת רבי יוסי, זה לא רבנן, זו התשובה.

זה לא כושר רבנן, כי רבנן יגידו,

זה רבי יוסי. כלומר,

זה שיטת רבי יוסי.

אולי תלמיד של רבי יוסי כתב את זה.

כן.

ממשיכה הגמרא ושואלת, שישי למאי?

גם פה יש את אותה שאלה,

מה זה שהברייתא מתחילה ואומרת שישי?

שישי בחודש, שישי בשבת.

שמה הזכירו את העניין הזה של שישי?

שיגיד.

יגיד שבמתן תורה, שישי בחודש, שישי בשבת.

מה זאת אומרת שיש פה איזשהו עניין של שישי,

שהברייתא לא בערה לגבי איזה עניין קראו לזה שישי?

עונה גמרא ואמר לחנייתא.

כלומר,

שישי, לזמן שהם חנו. הלוא הם חנו מתי?

סביב רבי יוסי, מתי הם חנו?

ביום ראשון.

ביום ראשון. ואז הוגמה החודש גם כן.

נכון.

הם באו וחנו נגד ההר בראש חודש.

ואז היום השישי לחנייתם זה שישי בחודש ושישי בשבת.

רבא אחלה בר יעקב אמר למסען.

כלומר, השישי הזה לא רק לחנייתן,

אלא גם למסען.

הלוא כתוב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני.

אז רבא אחלה בר יעקב בא ללמד כאן

שבאותו יום שהם נסעו מרפידים הגיעו למדבר סיני.

זה היה באותו יום.

נמצא שהיום הראשון בשבוע שבו הוקמה החודש.

היה גם יום שיצאו בו מרפידים,

והיה גם יום שהגיעו וחנו שם מול הר סיני ומדבר סיני.

לכן באה הברייתא לדעת רבי יוסי ואומר ששישי היינו לחנייתן ולמסען,

זה היצא בו' בסיוון וו' בשבת, שישי בשבת,

וכמיף לגאה בשבת דמרה.

לא בדיוק שורש המחלוקת בין רבא ורב אחלה בר יעקב.

אבל אני לא הבנתי,

הם אומרים שזה היום השישי, הארץ המייתן.

נכון. מה הם סוברים?

כי הם חנו עוד לפני ראש חודש?

לא.

אבל הם סוברים שלוש חודש היה ביום שני.

לא, מה פתאום?

לא מדברים בשיטת רבי יוסי.

הברייתא הזאת זה לדעת רבי יוסי.

ורבי יוסי סובר שלוש חודש.

אבל חכמים צריכים לתרד, מה זה קרה? חכמים כבר תרצו שהברייתא הזאת לא קושייה עליהם,

כי זו דעת רבי יוסי,

זו לא דעתם הם חולקים.

עכשיו, השאלה בגוף דברי הברייתא, שזה רבי יוסי האחר.

מה פירוש הדברים? שישי?

שישי לחודש, שישי בשבת.

אז הוא בא ואומר שהשישי הזה, הכוונה שישי,

זה מזמן חנייתם.

כלומר, השישי מזמן שהם חנו בו.

מתי הם חנו?

ידוע לנו בראש חודש.

ולפי רבי יוסי, מתי זה ראש חודש? ביום ראשון.

אז אם כן, שישי בשבת,

שזה ו' בסיוון,

טועם אכן שזה שישי לחניה תל.

מוסיף רבח אבר יעקב, שזה גם שישי למסען.

היינו, מאיפה הם הגיעו למדבר סיני? מרפידים.

כך כתוב מפורש בתורה.

אז באותו יום שהם יצאו מרפידים,

הם גם הגיעו לחנות שם במדבר סיני.

כמה המצב שלהם היה, שישי מרפידים לסיני, כמה ימים היום?

לא, אין, זה כתוב פה יום אחד.

יום אחד. באותו יום. באותו יום. יפה. אז הם עשו, אז לא היה זה. הם עשו כמו קפיצת הדרך ביום ראשון. וכמיף נגה בשבת דמרה. ממשיכה הגמרא ומבארת את המחלוקת

שרב אברהם אחא חלוקים במצוות שבת שנצטוו בה במראה.

מראה זה שם מקום,

ושם נצטוו על מצוות השבת. מה עם המראים שם? דכתיב, דכתיב,

כאשר צוותך השם אלוקיך,

ואמר רבי יהודה אמריו, כאשר צוותך במראה.

כתוב בפסוק,

כן,

שמור את יום השבת לקדושו,

כאשר צוותך השם אלוקיך,

זה בדברים ה' פסוק יב',

ששם נזכר בעשרת הדיברות מצוות השבת,

ומוסיפים שם, כאשר צוותך השם אלוקיך.

מה זה כאשר צוותך?

משמע שכבר נצטוו במצווה הזו עוד קודם שהקדוש ברוך הוא אמר להם, והזכיר את זה בתוך עשרת הדיברות.

היכן זה היה כבר, אם הוא ציווה אותם מקודם?

על מי אמריו.

אז אומר רבי יהודה אמריו,

כאשר ציווה במראה, שם הוא כבר ציווה אותם על מצוות השבת.

השאלה,

מה בדיוק נצטוו שם?

מה צוות?

השבת

אבקוד, התחומין לא אבקוד.

כלומר,

רמב״ס אומר שהם הצטוו במראה שלא לעשות מלאכה בשבת.

זו הכוונה, השבת אבקוד.

אבל על תחומין,

היינו שלא ללכת

ולא לצאת מחוץ לתחום,

על זה עדיין לא נצטוו עד שניתנה תורה, עוד עניין, כן? כמה זה תחומין? האם זה אלפיים אמה או רק ג' פרסאות?

וזה הכל

מדין תורה.

לפי רבי עקיבא, אלפיים אמה זה דין תורה, שלא לצאת מאלפיים אמה.

ולפי החכמים,

רק שלוש פרסאות

זה דין תורה. אבל זה לא נכנס בשלושים ותשע מלאכות.

מה? מה? זה לא נכנס בשלושים ותשע מלאכות.

לא מצאנו, נכון, אתה צודק.

על כל פנים,

מה שנצטוו במראה זה על איסור מלאכה,

אבל לא על איסור תחומין.

את איסור התחומין זה רק היה בזמן שקיבלו תורה,

בעשרת הזיברות.

ממילא היה מותר להם, אומר רבא, ללכת בשבת יותר מאלפיים אמה.

אז אם כן,

לא צריך לומר שהם נסעו באותו יום ארפידים.

ייתכן שהם נסעו בשבת.

כלומר, התחילו לזוז ולנוע כל העם

בשבת,

ורק הגיעו ומחנו במזבר סיני ביום ראשון.

זה לפי רבא. זה לפי רבא, בדיוק, ממילא יוצא,

שזה יום ראשון רק לחנייתם, אבל לא למסען, לא למסען מלפידים.

אומר סבר, אמר הלאכה סובר,

התחומין נמי יבקעו.

במראה נצטוו לא רק על איסור מלאכה בשבת, אלא גם שלא לצאת מעבר לאלפיים אמה.

היינו מצוות התחומין.

אז נאסר להם לנסיעה בשבת.

מאחר וכן יצאו, אם כן, רק ביום ראשון,

וביום הזה גם הגיעו לסיני.

ממילא היום הזה הוא ראשון לא רק לחנייתם,

אלא גם למסעם.

על חנייתם במראה נאמר,

שם שם לו חוק ומשפט.

שם, היינו במראה,

נצטוו שם על כמה מצוות,

ואחת מהן

היא השבת.

כך מובא בסנהדרין לנובע עמוד ב'.

אומנם מצאנו גם לגבי

הירידת המן, נאמרו כמה וכמה דיני שבת.

זה נאמר גם קודם מתן תורה.

אם כן, מדוע לא תפרש שמה שאמר הפסוק, כאשר ציווך השם אלוקיך,

זה לדינים שנאמרו שם בפרשת המן.

כך שואלים המפרשים, ועונים,

שמסתבר שכאשר הקדוש ברוך הוא, אם כתוב בתורה, כאשר ציווך,

אז כמו שנאמר, כאשר ציווך בכיבוד אב האם,

זה מכוון לציווי שהיה במראה,

כך גם כאשר ציווך אמור לגבי השבת,

מדבר בציווי שנאמר במראה.

לכן

אמר רבי יהודה רב,

שכאשר ציווך שנאמר שם במצוות שמור את יום השבת לקדושו,

זה הכוונה שנצטוו

כבר קודם לכן במראה.

לגבי עניין תחומין, נסכם את הדברים שאיסור תחומין

הוא לא, כמו שאמרנו קודם, הוא לא נכלל

בכלל ל' ט' מלאכות שבשבת.

באיסור הזה יש מחלוקת תנאים,

יש אומרים שזה מדאורייתא.

יצא איש ממקומו ביום השביעי.

יש אומרים

שהוא מדברי חכמים, היינו רק מרבנן,

לא מן התורה.

מה שנאמר שם על יצא איש ממקומו ביום השביעי

זה רק דין לגבי ליקוט המן.

שלא יצא אדם ביום השבת לחפש את המן

כמו שהיה רגיל בימות החול.

אבל לא נצטוו כאן

על דין תחומין.

אומנם מביאים את הפסוק הזה,

אבל זה הכל אסמכתא.

בעיקר איסור תחומין

לצאת

מעבר לתחום

אינו אלא מדרבנן.

העניין הזה של כמה הוא התחומין,

אז זה צריך לדעת שאלפיים אמה,

אלפיים אמה

לכולי העל, מה זה מדרבנן להלכה?

כולם מודיעים שזה מדרבנן?

וג' פרסאות זה מחלוקת ראשונית.

ג' פרסאות

זה י'ב' מילים, כל מיל זה אלפיים אמה.

פרסה זה ארבע מילים.

ג' פרסאות זה 12 מילים, וכל מיל זה אלפיים אמה.

נמצא שיש פה כל האיסור מן התורה,

זה לצאת עשרים וארבע אלף אמות.

כן, בערך.

זה תלוי לפי איזה שיטות, כמה זה אמה.

אם כמו החזון איש, אם כמו

חיים נועה, יש שיטות בזה.

חזון איש שישים הוא.

כן, קרוב לשישים, כן.

נראה את רש״י.

אנחנו נראה את העמוד א', כן, פז עמוד א',

שישי, שישי בחודש,

לכמה בא בהמשך, גמרא תשאל, שישי קמא למאי.

השישי הראשון שנזכר בגוף דברי הברייתא, למה זה בא?

דאחלה קלמר שישי לאותן דברים.

פה לא שייך לומר שישי

לדברים שהזכרנו מקודם,

מתן שכרה, עונשה,

דבישנמה, השלישי דברייתא לאל,

השלישי שנזכר בברייתא הקודמת,

זה מובן שנאמר שם שלישי,

קלמא מרדעי רבו,

דאכל שלושה ימים היה משה מדבר באותן הדברים.

אפשר לומר את זה, שלישי לדברים,

שהרי משה רבנו היה מדבר על העניינים הללו,

ואתם תהיו לי במלאכת כהנים.

בתוך זה גם נכלל מתן שכרה ועונשה,

דאר כורחיך ויגד משה בד' כתיב

דברים שקיבלו בשלישי.

כלומר,

אתה חייב לומר שמעבר לזה כבר לא היו יותר דיבורים,

אלא

משה רבנו

החזיר לקדוש ברוך הוא את תשובת העם

על אותן מצוות שקיבלו עליהן בשלישי,

וחזר ברביעי ואמר לקדוש ברוך הוא את תשובתו,

ואחר כך נאמר מצוות הפרישה, וזהו, אחר כך לא אמר דברים.

אז אם כן, מה זה השישי שנזכר בדברי הברייתא?

קשה לרבנן? אז אם כן, קשה מכאן.

על רבנן,

שאומרים,

דאמא אשמא דאבחד בשבא יקבע ירחא,

מהברייתא הזו משמע,

שביום ראשון בשבת תקבע החודש,

ולא, כמו שהם אומרים, בשני בשבת.

אז על זה ענינו, מה שענינו זה רבי יוסי.

הם לא סוברים שזה קושייה עליהם,

כי אולי תלמידו של רבי יוסי כתב את זה.

לחנא יתן,

באה הגברה לבאר מה זה שישי, שישי למה?

לחנא יתן,

שהרי בראש חודש חנו.

ואחרי כמה?

וכוונת הברייתא כך.

שישי לחנא יתן הוא השישי בחודש,

הוא השישי בשבת.

למסען.

אם הם חנו, זאת אומרת, הם באו ממסע וחנו.

ברור שזה יום שישי למסען, לא, אבל השאלה מתי התחיל המסע.

האם זה התחיל באותו יום

או יום קודם?

זה השאלה, אוקיי. זו השאלה.

אז לדעת רבא,

זה שישי רק לחנא יתן, כלומר הם חנו בראש חודש,

שזה באלף בסיוון.

א' בשבוע גם כן.

נמצא ששישי,

יום השישי זה ו' בסיוון.

כן? וגם שישי לחנא יתן.

אבל למסען לא רק הם, נסעו בשבת,

שיטת רבא, כמו שביארנו בהמשך.

אבל לדעת רבחה בר יעקב, גם למסען, למסען אף למסען,

שביום שבאו למדבר סיני נסעו מרפידין.

וקם מפלגיהם,

רבחה ורבא,

הם חלוקים ביניהם במצוות שבת שנאמר להם במראה.

אם נצטוו על התחומים בו ביום, או לא.

דכתיב

בדיברות אחרונות

סבור את יום השבת לקדשו,

כאשר צוויך אשמה מנה קודם הדיברות נצטוו בה.

אז מה יש לך שכבר קודם שנאמר עשרת הדיברות

נצטוו במצוות המראה.

ואמר רבי יהודה המראה, וכאשר צוויך במראה דכתיב,

שם

שם לו חוק ומשפט.

התחומים לא יפקו,

כלומר, במראה לא קיבלו את מצוות התחומים,

נלקח.

כשנשאו מרבדים נשאו בשבת,

שלא הוזהרו,

שלא הוזהרו, שלא ללך יותר מאלפיים אמה.

עדיין אז לא היה איסור תחומים,

ולכן אכן הלכו בשבת,

ואם כן שישי זה רק לחנייתן ולא למסען, לדעת רבה. שהם הלכו כאילו יותר מאלפיים אמה. כן.

תודה רבה.