מסכת שבת דף עח,א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף ע״ח, עמוד א',

אנחנו נתחיל שוב

מהנקודותיים הראשונות שבעמוד.

למעשה זו שורה שביעית מראש העמוד.

אומנם כבר למדנו את זה השבוע שעבר.

נחזור שוב ונלמד ביחד את זה את רשי.

המשנה מביאה מהו השיעור של הוצאת מים אם אדם מוצא מים ברשות היחיד ורשות הרבים.

שיעור המים שאם הוציאו חייב עליו חטאת בשוגג וסקילה במזיד,

אם יש במים הללו כמות שיכול לשוף בהם את הקילור.

קילור

זוהי משכה על העיניים,

והיה דרכם, קודם שמושכים אותה על העיניים,

מנחים לתוך זה מים כדי להמיס

את אותה משכה.

שיעור זה מחייב

בשוגג חטאת ובסקילה במזיד.

באה הגמרא ורוצה לשאול שאלה על העניין הזה של השיעור של המים.

אמר אבייה,

כן, מי יקדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא,

עזור רבנן, פצר דשכיחא לכולה.

אם אנחנו מתבוננים, אומר אבייה,

במשנה

אנו מוצאים

כמה וכמה כללים.

בראשונה

אם יש למשל דבר כזה שיש לו שני סוגי שימושים,

שימוש שהוא שכיח יותר ושימוש אחר שהוא לא כל כך שכיח.

לפי מה אני קובע את השיעור הוצאה שלו

כדי לחייב את האדם שהוציא?

אמר אבייה,

אחרא שכיח, אז הוא רבנן בתר דשכיחא לכולה.

הולכים חכמים,

אחר השימוש השכיח.

ואז, אם השיעור הזה גדול יותר

מהשיעור של השימוש שאינו שכיח,

אז ממילא יוצא שזה לקולה.

בזה מקלים אנו על אותו אדם לומר שאם לא הוציא שיעור גדול,

יהיה פטור.

אנחנו נראה

את הדוגמאות שהוא מביא לזה.

אבל זה בינתיים הכלל.

ובנוסף, אומר אבייה, שכיחא הוא שכיחא,

עזור רבנן בתר דשכיחא לחומרא.

מה יהיה הדין אם זה שני סוגי שימושים

ששניהם שכיחים,

מצויים?

פה רבנן, כדי לקבוע את השיעור של הדבר,

לדעת כמה יתחייב בהוצאת אותו דבר,

זה על פי השימוש

שבו מחמירים על האדם יותר.

אם למשל יש שני סוגי שימושים שכיחים,

והאחד שיעורו גדול יותר מחברו,

אז נלך,

בעניין הזה של הוצאה, אחרי אותו שימוש

ששיעורו פחות יותר.

ואז אומרים לנו שיהיה גם באופן שהוא לקח את השיעור הפחות,

שהוא מתאים,

שהוא למעשה שכיח, כן, אבל

בזה יוצא שאנחנו מחמירים על האדם, גם אז

זה מספיק כדי שנוכל לחייב אותו על הוצאה זו.

והנה הוא מביא לזה דוגמאות.

יין שתייתו שכיחה

ורפואתו לא שכיחה.

ביין אנו מוצאים שני סוגי שימושים.

האחד, שתיית היין,

שזה מצוי יותר,

והאחר,

בעניין הרפואה, משתמשים ביין לצורך רפואה וזה לא שכיח.

מה השימוש שיש ביין לצורך רפואה?

אז מביאי, רש״י מביא שיש פעמים שהיו שפים את הקילור ביין.

אומנם זה לא שכיח, היותר שכיח זה מים,

אבל היה פעמים שהיו משתמשים ביין לצורך זה.

על כל פנים,

יש פה שימוש שהוא שכיח,

שזה השתייה,

ויש פה שימוש שאינו שכיח, שזה הרפואה.

מהו השיעור היותר גדול? כמובן שהשיעור היותר גדול זה השתייה.

לכן,

אז הוא רבנן,

רבנן הלכו ובטר שתייתו דשכיחה לכולה.

אחר השימוש

של השתייה, שזה שימוש שכיח,

ואף אם יוצא מזה כולה,

שהרי השימוש הזה של שתייה שיעורו גדול,

כמו למשל, כמו שאמרנו, כדי מזיגת הכוס.

כדי מזיגת הכוס, ודאי שזה שיעור גדול יותר מאשר

כמות כזו שצריך, שהיו שפים בזה את הקילור.

ממילא החליטו חכמים שמתי

יתחייב האדם בהוצאת יין?

רק אם הוציא כדי מזיגת הכוס.

אבל אם זה פחות משיעור של כדי מזיגת הכוס,

לא יתחייב.

הגם שבאותו שיעור שהוא הוציא יכול הוא לאשוב את הקילור,

אבל לא.

מאחר שהעניין הזה של רפואה לא שכיח,

מצוי יותר ששותים את היין,

אז הולכים לבטל העניין הזה של השתייה.

מוסיף אביי ואומר, חלב אכילתו שכיחה

ורפואתו לא שכיחה.

גם בחלב אנו מוצאים

את העניין הזה שיש שני שימושים,

ואחד שכיח יותר והאחר פחות שכיח.

חלב של מהימה טהורה יותר מצוי ששותים אותו.

אבל רפואתו,

לקחת את החלב,

להשתמש בזה כדי להעמיס את הקילור, לא שכיח.

וגם פה מוצאים מענו, עזור רבנן באתר אכילתו לקולה.

רבנן קבעו את השיעור לפי מה שאדם רגיל

לצרוך תוך כדי שהוא אכילה.

המשנה אמרה, זה השיעור שהוא קובע לגבי דין הוצאה. מהו השיעור בחלב? אמרה המשנה כדי גמיעה.

מה שאדם רגיל להכניס לפיו בפעם אחת.

שתיית הכול בפעם אחת? גמיעה. גמיעה. כן.

שהוא ממלא את פיו בשתייה.

אבל מן הכלל ראוי לאכול, לשתוק את זה בפעמיים.

מה?

לא הבנתי.

אני בדרך כלל אחרת. עזוב, עכשיו לא קשור לחזור.

זה יכול להיות בפעם.

לא קשור דרך ארץ או לא דרך ארץ.

זה לא קשור כאן לדרך ארץ או לא. כאן מדובר לגבי מה הנוהג של בן אדם

לעשות כשהוא הולך ולוקח מזה.

לוקח בפעם אחת. וגם מה שדיברו שם זה לא בכל המשקאות, מדובר ביין שמה.

בחלב.

אני מדבר מה שאמרת, שלא ייקח,

כן?

בפעם אחת יש השתה את הכוס. שלא ישתה את הכוס בבת אחת. זה שתיים ולא שלוש דקות. בדיוק.

אז עניינו שביין זה ככה ראוי להיות.

בכל אופן,

לגבי חלב מוצאים אנו שהוא הולכים אחרי השיעור של אכילתו,

היינו שתייתו.

הלאה, דבש אכילתו שכיחה.

רפואתו שכיחה.

כלומר, בדבש לאומה זאת אנו מוצאים

שיש בזה שני סוגי שימושים.

גם אכילתו וגם רפואתו.

היו לוקחים את הדבש

לצורך רפואה.

יש כאלה מצבים שהאכילה... הוא אומר, מה היו לוקחים את הדבש?

האכילה היא רפואה.

לא, לא. העניין הזה של הרפואה שנאמר כאן זה הכוונה, מה שנזכר במשנה,

כדי ליתן על הכתית.

היינו על אותו מכה שיש על גבי הסוסים והגמלים,

אם אתם זוכרים.

ועל זה מנחים דבש,

כדי להקל עליהם את הכאב של המכה.

על כל פנים,

מהו השיעור

שאומרים לנו לגבי דבש?

עזול רבנן בתרפואתו לחומרה.

שם

תפסנו את השיעור שהוא היותר קטן,

ואז יוצא שמחמירים אנו על האדם,

איפה השיעור היותר קטן?

זה השימוש הזה שהרגילים היו לקחת את הדבש לצורך רפואה.

אלא מה אם,

ממשיך הבא ואומר, לאחר כל הכללים הללו,

יש מקום לשאול שאלה על המים שאמרה המשנה,

ששיעורו כדי לשוב בהם את הקילור.

מקדי שתייתו שכיחה,

רפואתו לא שכיחה.

מה הייתה, מה עזור רבנן, בתר רפואתו לחומרה?

מאחר ובמים אנו מוצאים

שיותר מצוי ששותים אותו,

ולא רפואתו.

שימוש של רפואה לא כל כך מצוי,

זה פחות מצוי מהשתייה.

אז למה כאן בכל זאת הלכו רבנן וקבעו

שהולכים בתר השימוש של הרפואה, גם שהוא לא שכיח כמו השתייה של המים,

ועל פי אותו שיעור של השימוש שהוא לצורך רפואה,

קבעו גם בעניין הזה של הוצאה.

הרי המשנה אמרה שהשיעור של מים,

כדי לשוב בהם את הקילור, שזה שיעור

שהוא לצורך רפואה.

מדוע כך?

הרי ראוי היה על פי הכללים

שילכו אחר השימוש שהוא מצוי יותר,

וזוהי שתיית המים.

אמר רבי...

בגלילה שנו,

אז הבעיה עונה תשובה.

המשנה מדברת בגליל,

שאלה שהיו שם היו עניים

ולא היו משתמשים ביין וחלב

לצורך

העמסת הקילור.

היו משתמשים במים

כדי לשוף את הקילור.

ממילא יוצא שגם עניין זה של רפואה במים באותו מקום

היה שכיח כמו השתייה,

ולכן הלכו חכמים

אחר השיעור שהוא לצורך רפואה,

כי זה גם שכיח באותו מקום.

רב עמאר,

רב עמתרץ עירוץ אחר,

אפילו טיימה בשאר המקומות.

גם אם נאמר שהמשנה מדברת לאו דווקא בגליל,

אלא במקומות אחרים,

בכל זאת לא שייך לבוא ולהקשות למה הלכו במים אחר השיעור שהוא לצורך רפואה.

למה? כדי שמואל, כמו ששמואל אומר. דאמר שמואל

כל שקיאנה

מסו ומטללה

לברו ממאיה דמסו ולא מטללה כל המשקיעים שהיו שבים בהם את הקילור

אמנם היו מרפאים את החולי,

היינו את כאב העיניים שהיה,

אבל מאידך, מה היה גורם?

היה גורם

שהעין לא הייתה רואה כל כך טוב,

בגלל שהמשקיעים הללו הם שמיכים, עבים.

כשהיו מערבים את זה עם המשחה,

זה היה גורם להחשכת מאור העין במקצת.

אבל מים,

מעלתם, שהם גם מרפאים את העין ממכאוביה וגם לא היו מטשטשים את הראייה של העין.

אז מכיוון שכך,

אז השימוש של

המסת הקילור על ידי מים

היה מצוי בכל המקומות,

כמו שתייה,

ולכן

הלכו אחר עניין זה של שתייה, של רפואה,

ואז יוצא שמחמירים לנו על האדם, שגם אם מוציאו רק שיעור כזה קטן,

שיכול לשוב בהם את הקילור,

כבר אז מחייבים אותו.

נראה את רש״י.

מקדה.

אתם רואים ברש״י בשורה השלישית

מראש העמוד.

אני רואה את רש״י.

כל מלדד זה שכיחה ולא שכיחה.

כל ששיערו חכמים לעניין שבת,

והוא ראוי לשני דברים.

כלומר, כל אותם דברים שדיברנו לגבי דיני ההוצאה,

ומצאנו בדברים מסוימים שהיו בהם שני שימושים.

אז אם

חדה שכיחה ואחדה לא שכיחה,

אם שימוש אחד מצוי יותר מהאחר,

אז הוא רבנן בשיעור על מטריו לשכיחה.

אז רבנן, חכמים הלכו

וקבעו את השיעור על פי השימוש המצוי,

ואפילו היקולה.

גם אם יוצא שהשיעור הזה בא להקל על האדם,

למה? ששיעורה גדול,

בגלל שהשיעור הזה של השימוש המצוי הוא גדול יותר ממילא,

רק אם יוצא שיעור גדול יתחייב ופחות מכך יהיה פתור.

אפילו, בכל זאת, אברינן סתמל העביד.

אז אני אומר,

לאחר וזה יותר מצוי, אז אני מחליט שהשימוש ההוא הוא היותר עיקרי לגבי הדבר הזה,

שימוש שהוא שכיח יותר.

אני אומר שזה נעשה לשם אותו שימוש.

ולא אברינן, הואיל וחז נמי למילתא אחריטי, ששיעורה קטן

נזיל בתרא לחומרה ואף על פי דלא שכיחה.

לא אומרים,

הואיל וזה ראוי גם לשימוש אחר,

ששיעורו קטן יותר,

אז נלך אחר זה,

אחר השיעור הזה,

ונחמיר עליו, אפילו שהוא לא שכיח.

לא, לא אומרים כך.

אלא הולכים וקובעים

את שיעור ההוצאה לפי השימוש שהוא שכיח יותר,

ולא לפי השימוש שאינו שכיח.

הגם שיוצא מזה, כולה,

שאני מקל על האדם לומר שלא יתחייב אליו, כי אני הוציא

שיעור גדול.

לעומת זאת, מה יהיה הדין אם זה שני שימושים ששניהם שכיחים?

אומר רש״י,

שכיחה הוא שכיחה.

והאחד ישכיח את הרבעי היו, ואם שניהם מצויים,

אז רינן לחומרה. אז פה קבעו חכמים

את השיעור הקטן יותר, ונמצא שמחמירים לנו על האדם,

ומשער רינן בשיעור הזוטה.

משארים לנו בשיעור קטן.

רפואתו לא שכיחה,

כגון לשוב בו קילור.

העניין הזה של הרפואה הוא לא מצוי.

כמו למשל, לקחת מים,

לשוב בו את הקילור, זה לא מצוי.

ואף על גב דחזילה,

אפילו שלמעשה

זה ראוי.

כן, היין,

היין, פעמים שהיו לוקחים אותו לצורך לשוב בשיפת הקילאו,

דהי כדב יתבחל אבישה.

היו משתמשים ביין עם הקילאו, למה?

להמיס אותו, אותו תפקיד, כן.

נכון, היה צריך,

בזמנם כנראה שזה היה דבר שקודם השימוש היה צריך

להמיס אותו.

היום,

תתבונן טוב,

היום יש את השפופרות

שהם שומרים על הטריות של הדבר ועל זה שמונע את ההתייבשות, נקרא לזה כאלה.

כנראה שבזמנם לא היה זאת.

ממילא

היה מצב שהיה מתייבש.

בשביל שיוכל להשתמש היה צריך להמיס את המשחה הזאת.

והיו עושים את זה, אומר עשי, דהי כדב עוד בחר אבישה,

דהי כדב עוד במאיה.

פעמים היו ממיסים את זה על ידי חלב של אישה.

כיוון דהי כדב עוד בחר אבישה ואיכד עוד במאיה,

וחסין על היין שדמם יקרים.

כלומר, היו מעדיפים אם כבר להמיס,

כן,

היו ממיסים או בחלב אישה או במים, ולא ביין,

כי היין דמם יקרים.

אומנם כשהיה במצבים מסוימים דחוקים, היו לוקחים יין,

אבל זה לא היה מצוי.

כי זה עקר.

לכן, מאחר שהעניין הזה של שימוש ביין לצורך רפואה

לא היה מצוי, אם כך,

אזול בתרשתייתו.

לכן קבעו את השיעור לפי השימוש הזה, שהוא שכיח יותר,

שזה השתייה של היין,

ושיערו בכדי מזיגת כוס.

ועל פי זה שיערו ששיעור הוצאה זה, אם יש בו כדי מזיגת הכוס.

כבר למדנו את זה לעיל, שהיה כוונה רוב הערבית.

ואף, אגב, דלקולה, שיש כאן שיעור גדול. אפילו שיוצא שזה בא להקל על האדם,

שהרי כדי לחייב צריך שיעור גדול.

בכל זאת,

בכל זאת לקחנו את השיעור הזה,

כי זה השימוש, הוא שכיח.

וכן חלב נמי,

וגם לגבי חלב נמי מצאנו חזירה אכילה,

ולשוף קילור. היו משתמשים פעמים גם לאכילה, וזה השימוש היותר מצוי,

וגם פעמים, אמנם פחות מצוי, לשוף קילור.

ומיהו לא שכיחה.

כלומר,

לצורך

שאיפת הקילור,

לא מצוי שלוקחים את החלב, חלב בהמה, מדברים כאן.

שערף המים ראוי לכך.

שהרי אפשר לעשות המסע לקילור על ידי מים.

ויש עוסין במים.

וכך, מאחר והשימוש

של שאיפת הקילור על ידי חלב בהמה, זה לא היה מצוי.

אלא האכילה,

אלקח עזור הבנן,

בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמייה.

לכן פה קבעו את השיעור לפי השימוש של האכילה, שזה היותר מצוי.

ומהו השיעור לגבי חלב המנוך?

בכדי גמייה.

ואף אגב דקולאי, אפילו שלמעשה זה בא להקל על האדם,

שלא יתחייב אלא אם מוציא שיעור כזה גדול של כדי גמייה.

בכל זאת, זהו השיעור הראוי שיהיה.

דבש, לעומת זאת, בדבש רפואת עונה משכיחה.

בדבש הם מוצאים שיש גם שימוש שכיח,

שני שימושים שכיחים, גם אכילה וגם רפואה.

שהרי למה היו לוקחים את הדבש? לכתית.

מה זה הכתית?

מכה שיש על גבי הגמלים.

שאין משקיה אחר ראוי לכתית,

ורפות הכתית לא היה שייך אליהם אלא על ידי הדבש.

אז פה הלכו לחומרה, הואיל ותרוויו שכיחן

לחומרה בעינה, לשיעור מאחר.

ושני השימושים מצויים, גם אכילת הדבש וגם הרפואה של הדבש, שזה...

כן, לכן לחומרה בעינה לשיעור.

לכן צריכים להחמיר, לכן קבעו את השיעור

לפי השיעור החמור יותר, שזה השיעור הקטן.

יפה.

רפואת עונה לא שכיחה, אבל לגבי מה אם שואלת הגמרא?

הרי רפואתו לא שכיחה,

שהרי שאר משכין ראויים לכך,

שהרי היה אפשר להעמיס את הקילור גם על זה שאר משכין,

ויש אפין קילור בשאר משכין. אומר השיש, יש הרבה כאלה

שהיו לוקחים ומיסים את הקילור על ידי משכין אחרים, לא על ידי מים.

אם כן, מה יותר מצוי?

שתיית המים, ולא צורך רפואה,

ושתייתו שכיחה, שרוב, שתיית,

שרוב שתייות, מים הן.

בדרך כלל, מה אדם שותה? מים.

כשאין אדם שותה יין לכל צמאיו,

כי אם לסעודתו, כשבן אדם צמא,

מה הוא לוקח לשתות?

מים.

בסעודה הוא לוקח יין, אבל באופן נורמלי שהוא צמא, הוא לוקח יין. מים.

אם כן, היותר מצוי במים זה השתייה ולא הרפואה.

אז שואל הבא, מדוע אם כן הלכו ועמדו את השיעור, לפי מה השימוש הוא לצורך רפואה?

אז על זה עונה אביי, בגלילה שנו.

אומר רשי, בגלילה שנו,

שהם עניים ומקפידים בדבר מועט, וחסין

על יין וחלב

לשוף

בו קילור,

ואין שפין אלא במים.

מאחר שבגליל

שהיו עניים לא היו שפים אלא במים,

לכן שם, באותו מקום,

וילקח רפואת עונה משכיחה,

בעיני למזל החומרה.

לכן הולכים. אנו במחמירים,

משום שגם רפואתו שכיחה.

אבל רבא אומר לו, לא צריך להגיע לזה. אין הבדל בין גלילה לבין שאר המקומות.

היה מצוי שהיו ממיסים במים גם בשאר המקומות.

למה במים ולא בשאר משכין?

אומר רשי, כל שקיאנה,

כל משכין ששתפיל בהן קילור,

מסו החולי, היו גם מרפאים את החולי,

אבל מאידך, מצד שני, מטללה. מה זה מטללה?

מסככין על העין ומונעין מרעיתו.

כלומר, היו מטשטשים את הראייה

עד שיכלה מרעיתו לגמרי.

כלומר, מתי זה חוזר לראות

בצורה מושלמת?

רק

אחרי שנבלע לגמרי לגמרי בעין אותה משכה,

לפני שאין עבין ונגלדין כמין דבק.

זה הופך להיות כמו דבק על גבי העין. אז זה לא היה כל כך

טוב לראייה, היה מטשטש את ראיית אותו אדם,

אבל בר ממאיה, דעדיפה מכולהו,

המים זה טוב יותר מהכול,

דמסו ולא מטללה. זה גם היה מרפא את האדם

וגם לא מחשיך ולא מטשטש את ראיית האדם.

למה? שנבלעין מיד

או מתנגבין מהר

ולא נגלדין על גב העין.

אכן,

בכל מקום,

שתיית המים שווה כמו השימוש לצורך רפואה,

ולכן הלכו אחר השימוש של הרפואה הגם שזה לחומרה,

הגם שבזה מחמירים לנו על אותו אדם.

נחזור לגמרה בנקודתיים

שבאמצע העמוד הושאר כל המשכין ברביעית.

זוהי ציטטה מן המשנה האומרת שאותם משכים שלא הזכרנו

מהם,

אז שיעורם רביעית.

טענו רבנן, באה הגמרא ומביאה ברייתא

מהו השיעור שחייבים

על הוצאת משכין.

למשל, דם

וכל מיני משכין ברביעית.

אם אדם מוציא דם,

שווה שיעורו כמו לשאר משכין שזה ברביעית.

רבי שמעון בן אלעזר אומר,

דם כדי לכחול

בעין אחת.

השיעור שלו קטן מלביעית.

מה זה לכחול?

כדי לכחול בעין.

בדיוק, כדי לכחול בעין אחת.

רואה מה שמן זית עם הקטן גדול גדול קטן. תרשה לי,

יש פה באחד מהראשונים שאומר,

מה שרבי שמעון בן אלעזר אומר, דם כדי לכחול בעין אחת,

הוא לא מתכוון כל סוגי הדמים,

שיעורם כדי לכחול בעין אחת. לא. אלא יש דם

ששיעורו כדי לכחול בעין אחת. כלומר,

אם מוצאת כמות כזו של דם

שאפשר שיניח

מסביב עין אחת,

אז חייב

שכן כוחלין לברכית,

שהרי מורחים דם כדי לרפות

את הברכית שבעין.

ברכית

זה כמו קירום דק שפרוס על העין.

האם יש דם בשביל הרבה יותר מאז גילו?

לא, לא, לא, לא, לא. מדבר פה על דם בהמה.

כן, על דם בבעל החיים, זאת אומרת.

אז הוא אומר,

אבל יש דם שהשיעור שלו כדי לכחול בעין אחת,

בגלל שהיו משתמשים בזה באופן שזה ברכית. עוד מעט נראה איזה סוג דם. ומה העניינו?

מהו הדם הזה שהיו משתמשים בו כדי לכחול בעין אחת?

לצורך רפואה מהברכית.

מה זה ברכית? אמרנו, קרום דק

שפרוס על העין,

וזה גורם

לאדם שלא יראה טוב,

כן?

ומה הענינו?

דמה דתרנגולת ברא?

מה הענינו?

דמה דתרנגולת ברא?

הדם הזה שמשתמשים בו לצורך זה,

זה דם של תרנגול הבר, תרנגולת הבר.

כנראה שהיה,

כן, אני לא בקיא בזה,

אבל ישנן תרנגולות

שהן גדלות

לא בבית,

אלא רגילות להיות מחוץ למקום יישוב.

אז הדם של אותה התרנגולת,

היו משתמשים בזה לצורך זה.

לכן, אם אדם הוציא דם כזה,

לא על פי רביעית קובעים את השיעור, אלא על פי מה שיש בו, אם לכחול בעין אחת,

אז הוא חייב.

רבן שמואל בן גמליאל אומר,

דם כדי לכחול בו עין אחת,

שכן כוחלין לירוד.

רבי שמואל בן גמליאל מוסיף דבר נוסף, שיש סוג דם

שהשיעור שלו כדי לכחול בו עין אחת,

כן?

ומה זה, מה הצורך שבאותו דם?

שכן כוחלין לירוד.

היו לוקחים ומורחים דם,

אם היה חלילה נולד בעין כל מיני נקודות לבנות,

וגם זה כנראה שהיה מטשטש את הראייה של האדם.

אז לצורך רפואה היו לוקחים את הדם הזה וכוחלים את אותה עין שהיא חולה, שיש בה את הבעיה הזו.

ומה הן יהיו?

שואלת הגמרא,

איזה דם היו לוקחים לצורך זה?

דמא דכרוסטינא,

אתם אומרים מה זה חרוסטינא,

דם של חפרפרת.

מסתם כולכם יודעים מה זה חפרפרת, נכון?

רשי אומר

שזה מה שאנו מוצאים

בין השרצים,

צמשמת.

תנשמת.

בטרוסטינא זה אטלפיה. בראשון חזר זה נקרא אטלף, נכון מאוד.

אבל צריך לדעת שיש שני סוגי אטלפים,

כן?

יש מין עוף

שהוא נקרא, מה שאנחנו יודעים, אטלף שנמצא

על גבי האילנות,

על גבי כל מיני חוטים וחבלים,

שהוא נמצא שם.

זה אחד.

ויש סוג תנשמת, כן? עטלף, בלשון חז״ל,

שהוא נמצא בתוך השרצים, הוא מנוי בכלל מהשרצים.

אומרת התורה, ואלה הטמאים לכם בכל השרץ,

החונד והעכבר והצו,

וההנקה והכוח והלטאה והחומץ

והתנשמת.

מה זה התנשמת שכתוב שם בשרצים?

זה החפרפרת.

מובן.

זה גם נקרא עטלף,

כי זה דומה לעוף שקוראים לו עטלף.

אז הדם של אותה חפרפרת היה מועיל לרפאות למי שיש לו טיפות של אובן בעיניים.

וסימניך,

אם אתה רוצה לזכור

איזה דם מועיל

לאיזה חולי?

גבא לגבא

וברא לברא.

גבא לגבא, הביאור המילולי

הפנימי לפנימי.

כלומר,

דם עטלף,

אם אמצלם, בתוך יישוב של בני אדם

זה מועיל לחולי שהוא פנימי בתוך העין,

שהוא שקוע בתוך העין. הטיפות לאובן הללו זה משהו בתוך העין, פנימה.

אז למה היו משתמשים לצורך רפואה זו, כדי לרפות את הבעיה הזו?

בגבע, בדבר שהוא גר במקום יישוב בני אדם, שזה החפרפרת.

אבל הוא ברא לברא.

לעומת זאת, הדם של התרנגולת, הבר,

היא מועילה לרפות

את הברקית,

שזה בסך הכול קרום

שנמצא על העין מבחוץ,

וגורם לטשטש את ראייתו של האדם.

אז זה רק בתור סימן, כן?

אז מה יוצא מתוך

סיכום דברים אלו?

שכולם מסכימים ששיעור הוצאת דם,

כמו הרבה משקיעים אחרים, ברביעית.

אבל יש שני סוגי דמים ששיעורם שונה.

כן?

הדם של תרנגולת הבר, אם הוציאו,

אז שיעורו כדי לכחול בו עין אחת, כי שימושו כדי לרפות את הברקית,

שזה הקרום

שנמצא על העין מבחוץ ומטשטש את מראיתו של האדם.

והאדם הזה של החפרפרת,

שהיו משתמשים בזה לצורך ירוד, לצורך

הבעיה הזו שהיא פנימית יותר בעין, טיפות לובן, אם נולד האדם, נולדו בתוך העין ממש,

היו משתמשים לצורך זה בירוד. גם זה שיעורו כדי לכחול בו

עין אחת שיש בה את הבעיה הזו.

מוסיפה ברייתא.

במה דברים אמורים?

במוציא.

אבל במצניע כלשהו חיה.

כל השיעורים הללו שאמרנו

שישנם דמים,

והם רוב הדמים למעשה שיעורם ברביעית.

ויש שני סוגי דמים ששיעורם כדי לכחול בו עין אחת.

כל זה דווקא במוציא.

אם הוא הוציא, הוא לא הצניע אותו מקודם.

אז אם הוא לא הצניע אלא הוציא כך,

אז שיעורו כדי לכחול בעין אחת.

אבל במצניע כלשהו חייב.

אבל מה יהיה הדין אם הוא

שם אותו באיזושהי פינה נסתרת,

כי חשוב לו הדבר הזה מאוד.

מאחר שהוא הצניע, אז הוא גילה בדעתו שגם כמות כלשהי שהוא הטמין אותה

היא חשובה לו.

אז מאחר שהוא גילה על פי מעשה זה שגם כמות כזו

היא חשובה לו, אם הוא הוציא את זה אחר כך,

יתחייב, אפילו שאין בזה שיעור

שיש כדי לכחול בעין אחת.

רבי שמעון אומר,

למה דברים אמורים?

במצניע.

אבל במוציא אין הוא חייב אלא ברביעית.

לעומת זאת רבי שמעון חולק ואומר,

להפך בדיוק.

כל מה שאמרנו, שהשיעור כדי לכחול בעין אחת

לגבי חפרפרת,

לגבי הדם של תרנגולי הבר,

כל זה דווקא במה?

במצניע.

הדם שהצניע מקודם לכן,

שיעור כדי לכחול,

והוציא את זה אחר כך את חייהם.

אפילו שהשיעור הזה הוא פחות מרבנית.

אבל מה יעדין אם הוא הוציא את זה בלי שיצניע את זה מקודם לכן?

גם אם זה תרנגול הבר,

גם אם זה חפרפרת.

יתחייב רק בשיעור של רביעית.

למה אתה עושה את זה לעצמה?

פשוט מאוד.

צריך לדעת שכל העניין הזה של מלאכות שבתורה,

עניינו מלאכת מחשבת.

בלשון הזה מלאכת מחשבת כלול,

שהמלאכה הזאת תהיה חשובה בעיני האדם.

אז אם יש פה איזושהי חשיבות,

אפשר להגדיר את זה כמלאכת מחשבת.

אם הוא התניע,

אז זה מוכיח שהשיעור הזה חשוב לו.

ולכן גם אם הוא הוציא רק את השיעור הזה,

זה נקרא מלאכת מחשבת.

מובן?

השאלה עד כמה.

האם נאמר

שגם כלשהו יהיה חייב?

או שנאמר לא.

שאומנם

באמת לא צריך רביעית,

אבל על ידי התנועה יתחייב אפילו בשיעור קטן, אבל לא נוכל לומר אפילו כלשהו יהיה חייב.

זה לא.

וזה הוויכוח בין

שתי הדעות שאומרת על הברייתא.

הברייתא האחת אומרת,

נאמר למשל, אני אביא לכם כדוגמה.

רביעית

זה שיעור נאמר של 86 גרם.

בסדר? יופי.

שיעור כדי לכחול בעין אחת, נאמר שזה ארבעים גרם.

אז דעה אחת אומרת

שבדם של תרנגול הבר

או החפרפרת,

כן?

זה לא נמדד לפי רביעית.

אלא מה זה נמדד?

לפי מה שיש בו כדי לכחול בעין אחת.

כדי לכחול די בארבעים גרם.

ארבעים גרם של דם כזה,

אפשר לכחול בו את העין.

זה סמיכות של הדבר הזה, אתה יודע.

איך זה מועיל בריפוי?

זה צריך לשאול אלה שעובדים במעמדה,

מה בדיוק נמצא בתוך הדם הזה שהוא גורם לרפות את הבעיות האלה, את הסוגי מחלות הללו, כן?

אבל זה מה שכתוב כאן, שבאופן כזה שאדם מוציא

דם של חפרפרת או תרנגול, תרנגול הבר,

שיעורו קטן ולא צריך רביעית.

יש עוד מוציאות הלבנות בעיניים של העולם המתארת?

מסתמה יש, אני לא יודע אותם פה,

אבל מסתמה יש.

נדמה לי שיש מושג כזה היום שנקרא קטרק.

קטרקט?

כן, קטרקט, כן.

ומה, זה גם נדמה לי משהו שהוא...

שכבה כזאת על העין. על העין, זה מה שקראנו, זה הברכית.

זה העון השני, שהמלאכים שם,

לא, עכשיו ניתן לו את האנשים בחוץ.

טוב, שם, שם, הוא שימט עיניהם לגמרי.

אבל גם לא איזה שום שזה היה... קטרקט, נדמה לי שזה רק מטשטש על את הראייה, זה לא...

אם זה שכבה, זה בטושי רואים.

כן, ככל שהיא,

ככל שהיא ערבה יותר.

זה מסתמה,

מסתמה גדלת.

מעניין מה הרפואה, תגיד על זה היום.

כן, נכון.

של החפרפרת או... זה באמת מהעניינים.

לגבי הקטרקט, אם זה אכן נכון שזה הברכית,

אז מובן שזה, המועיל לזה זה דם של תלנגולת הבר,

לא החפרפרת.

תלנגולת הבר? כן.

זה שהיה אצלה את ה...

בנייהו בן יהוידאל, לקחת ממנה את ה...

נו, את ה...

כשמשה רבינו

עשה את האותיות,

נו, איפה הוא היה,

עם הכרמי אור, עם תמוני איזורי,

תולדת השמיר.

אה, לא, אתה מזבלבל.

תלנגולת הבר, אצלו זה היה...

כן, אתה מתבלבל, כן, אתה מתבלבל.

זה שלמה המלך גם. שלמה המלך. כן.

לא משה רבנו, לא ידע עליהם שלום, משה רבנו.

אה, ב... שניהם השתמשו עליו באותו... לא, אבל נדמה לי שזה היה אצל שלמה, שהוא היה צריך ל...

ל... איך אומרים?

את אבני... את אבני המזבח.

כתוב שאסור להעליף עליהם ברזל,

אז ככה חתך את האבנים הללו.

אז הם אמרו לו, משה רבנו, אז השתמש כדי, על האותיות,

על האבן, כדי שלא יוצאים מהם שום...

שלא יצא מהם שאריות, שזה יהיה חלק, ומאה אחוז יישאר.

אז הוא חרט עליהם את השמות של השבטים,

את האותיות על ה... לא, אני לא זוכר את זה, אבל מה שזכור לי זה על שלמה המלך.

טוב, בכל אופן,

אז זה הוויכוח בין התנאים כאן. יש תנאה שאומר שאלה ודאי לא צריכים רבעית.

הדמים הללו של חפרפרת

ותרנגולת טבעה לא צריכים רבעית.

יועיל אפילו כדי לכחול, אבל יש מקום שאפילו נחמיר יותר.

מה פירוש נחמיר יותר?

באופן שהוא לא יצניע, אז יש שיעור כדי לכחול, שזה ארבעים גרם.

ואם הוא יצניע, שיעורו אפילו בכל שהוא.

כמה שיאפילו, עשרה גרם.

לעומת זאת, דעה אחרת אומרת בדיוק להיפך,

שמה שעני מחייב אפילו בארבעים גרם, זה רק אם יצניע.

אם יצניע, אז מחייבים בארבעים גרם, שזה שיעורו כדי לכחול בעין אחת.

אבל אם הוא יוציא את זה בלי שנייה צניעה מקודם לכן,

ורק ברברית.

מובן?

יוצא לפי זה, דקה, יוצא לפי זה שלפי הדעה הזו של רב שמעון,

אם אדם יצניע,

כן, שיעור שהוא פחות, שיעור שהוא פחות מכדי לכחול בעין אחת,

והוציא את זה, הוא לא יתחייב.

למה? כי בזה אני אומר, בדלה דעתו אצל כל אדם.

זה שהוא,

כשיעור כזה קטן הוא הולך ומצניע,

גם אם זה לא חשוב, כנראה שהוא אדם

קהילאי, קמצן מדי, שהוא...

אבל יש פה איזשהו סטנדרט

שאומר לי

שהוא כדי לאכול בעין אחת, זה הסטנדרט.

פחות מזה לא אכפת לי שהוא מצניע.

זה לא נותן לזה הגדרה של פעולה חשובה,

של חשיבות כלשהי.

אבל זה מה שיוצא.

במחלוקת שבין נתן הראשון לבין רב שמעון

ומודים חכמים

לרב שמעון

ומוציא שופכים לרשות הרבים

ששיעורן ברביעית.

כלומר,

הזכרנו בברייתא מחלוקת רב שמעון בן אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל,

שרב שמעון בן אלעזר אומר שדם של תרנגולת הבר הוא-הוא שעל פיו הנמעון.

הוא מחייב אפילו

שיעורו כדי לכל בעין אחת.

רב שמעון בן גמליאל אומר לא, מדבר על דם של החפרפרת

שיש שיעורו כדי לכל בעין אחת.

כל מחלוקתם

זה רק

זה רק באלה.

אבל גם רב שמעון בן אלעזר וגם רב שמעון בן גמליאל מודים

לרב שמעון

שאם אדם מוציא שופכים לרשות הרבים

ששיעורן ברביעית,

שופכין הכוונה משופכין,

שאינם ראויים

לשימוש האדם כמעט,

אז פה התחייב רק ברביעית ולא בהוצאה של פחות מרביעית.

יש במשנה לכמן

בעניין הזה של הוצאת שופכין.

מהו השיעור שמחייב בהוצאת שופכין.

ושם נזכר שהשיעור הוא לא ברביעית,

אלא

אם הוציא שיעור שאפשר לגבל את הטיט,

לעשות בו פיקור.

נגיע לשם, נסביר את הדברים, אבל בינתיים

זה אומר לי ששיעור של פחות מרביעית כבר מחייב.

אז למה כאן כתוב ששיעורן ברביעית?

אבל אומרים המפרשים שכוונת הגמרא כאן,

שכל מה שהוא חייב בפחות מרביעי זה אם אדם מצניע.

אם אדם מצניע,

שופכין,

גם אם זה שיעור קטן יותר מרביעית,

אם זה שיעור כזה שיכול לגבל את הטיט, לעשות בו פיקור, התחייב.

אבל אם הוא לא הצניע,

אלא מוציא שופכין בלי שהצניע אותה מקודם לכן,

על זה אמרו כאן שלא התחייב, אלא אם כן הוציא,

רביעית.

לאחר כל זה נסכם מה למדנו,

והסיכום הזה יועיל לכם

שתקלטו את זה בקצרה.

הברייתא התחילה ואמרה שהוצאת דם

כמו שער משקין,

כן?

חוץ מאלה שכתובים במשנה מפורש,

שזה דבש, חלב, יין, מים,

שער משקין.

דם שיעורו כמו שער משקין ברביעית.

זה הדעת של התנא הראשון,

מה שמוגדר פה בברייתא בלשון חכמים,

כן?

דעת.

תנא כמה? התנא הראשון.

עומת זאת,

יש מי שחולק ואומר שישנם סוגי דמים

ששיעורם פחות מרביעית.

מהו השיעור?

כדי לאכול בעין אחת.

אז רבי שמעון בן אלעזר סובר

שדם של תרנגולת הבר,

שיעור חיוב על הוצאת הדם הזה,

זה כדי לאכול בעין אחת,

כי בזה היו ברפים את מי שיש לו את הברכית.

הברכית זה כרום דק

שנמצא על גבי העין מבחוץ,

והוא שגורם לטשטש לאדם את הראייה ורפואתו על ידי

שבורחים מן הדם של תרנגולת הבר על גבי העין.

ויש דעה שסוברת

שדם של החפרפרת הוא שיעור שמכוחה אני מחייב אפילו על פחות מרביעית,

משום שזה היה מועיל לרפות את הירוד. הירוד זה טיפות לובן בתוך העין.

כן. ושיעורו, שיעור של הוצאת הדם החפרפרת, זה כדי לאכול

בעין הזו שיש בה את אותן טיפות לובן.

לאחר שהבאנו

את הדעות הללו שלא כל סוגי הדמים דינם

שיעור הוצאתם ברביעית,

אלא יש דעות הסוברות שיש סוגי דמים שיצאו מן הכלל הזה,

הביא הברייתא

עניין נוסף,

שמה שאמרנו שפעמים שיש שיעור הוצאה לחיים אפילו פחות מרביעית בדם,

יש דעה סוברת שמה שנאמר פחות מרביעית בדם

זה באדם רגיל

שהוציא את הדם בלי שהצניע אותו קודם לכן,

אבל אם הוא היה מצניע אותו מקודם,

חייב אפילו בכל שום.

דעה אחרת אומרת בדיוק להפך,

שמה שאנו מחייבים כדי לכחול בעין אחת זה אם הוא הצניע אותו מקודם לכן,

אבל כשלא הצניעו, לא התחייב אלא ברביעית גם בדם הזה,

שהיה שייך שירפא בזה את הברכית

או את הירוד,

תלוי אם חפרפרת או טרגולה בר, לא משנה,

גם אז לא התחייב אלא ברביעית.

והוסיפה ברייתא בסיכום הדברים שנדע שבשופכין,

שאדם מוציא לרשות הרבים,

שיעורו ברביעית.

מובן?

זה השיעור, שיעורו ברביעית.

עכשיו נראה את רשי.

כן.

אומר רשי,

שכן כוחלין לברכית.

אתם איתי? כן.

שכן כוחלין לברכית.

אומר רשי,

הוא אומר משהו במילה בלועזית.

המפרשים מסבירים שהכוונה, הכתם

שבולטת בעין.

כן,

אנחנו כבר ביארנו שיש כאלה שמסבירים שזה אותו קרום דק שנמצא על גבי העין.

ומה העניינו?

מאיזה דם כוחלין אותו?

אז אמרנו שזה דם תרנגולת הבר.

ויש שהיו לוקחים את דם החפרפרת לירוד. מה זה ירוד? טבע לול.

ובתוספתא ראיתי לחברור או חברבר.

אינני יודע בדיוק איך מנגדים את המילה הזו.

והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין,

כי נתנן מבחורות כבהם ומין.

מהו אדם שמרפאים בזה את הבעיה הזאת?

דמא דכרוסטינה,

עטלף,

שקוראים בלועזית טלפה.

גבא,

הבאנו סימן, גבא לגבא וברא לברא.

מסביר רשי, גבא כרוסטינה שהוא גבא. מה זה גבא? מצוי בתוך היישוב.

הוא לירוד.

בו מרפאים את הירוד שהוא שוקע בתוך העין.

אבל לברא, כלומר,

דם תרנגולת הבר,

דמה זה תרנגולת ברא לברכית שהיא בולטת.

זה משתמשים בו לצורך הברכית,

שזה חיצוני על גבי העין ולא בתוכו.

במה דברים אמורים? זה בעין השיעורא,

ומוציא לרשות הרבים.

אבל המצניע והוציאו חייב בכל שהוא.

לקמא פריח, והגמרא תשאל בהמשך, עת ומצניע עליו, מוציאו.

רבי שמעון אומר, במה דברים אמורים דמי חיה בשיעור הזוטא כי האי?

ומצניע.

בשיעור הזה, וחזר והוציאו.

אם הוא הצניע,

אז הוא התחייב בשיעור של כדי לכחול בעין אחת.

אבל ומוציא, אדם שלא הצניעו והוציאו,

אין הוא חייב אלא ברביעית.

אפילו האדם הזה,

שהוא החפרפרת או התרנגולת הבאה.

כולם אבל מודים במוציא שופכין. אדם שלא הצניען, אינו חייב אלא ברביעית.

ובציר מאחל, לא חזו כדלקמן לגבל תאית.

אז היא אומרת שזה השיעור המינימלי בשופכין,

ופחות מזה, זה שיעור שאינו חשוב,

ואין לחייב על הוצאת השופכין הללו.

כן,

אני חושב שבזה אנחנו נסיים היום.

אדם שלום, תודה רבה.