מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת דף ע״ג עמוד ב',

לפני שנתחיל את הסוגיה של היום,

נסכם דברים שקשור ללימוד שלמדנו בשיעורים שעברו.

דיברנו על עניין זורע,

חורש, קוצר.

כן?

אז בספר ארוחות שבת מביא כמה וכמה דינים שקשורים לאחת מן המלאכות הללו.

ראשית דבר הוא מזכיר מה זה זורע,

הזורע הוא אחד מלמד את אבות מלאכה,

כמו שראינו במשנה.

ואף אם הזרעים לא נקלטו בקרקע אלא אחר השבת,

מכל מקום חייו,

משום שעצם נתינת הזרעים בקרקע היא המלאכה.

כאן הוא לא נכנס לעניין מה יהיה הדין באופן שהוא יוציא את הזרעים

מיד קודם שייקלטו.

פה הוא לא נכנס לזה.

הוא מתכוון לומר שאם אדם זרע

והנורמה היא שהקליטה נהיית רק שלושה ימים אחר כך,

נמצא שהקליטה

שהיא מחויבת שתהיה, הלוא זה אחד מהתנאים

בשביל חיים במלאכת זורע,

זה שיהיה אפשר שזה ייקלט בקרקע אחר כך.

כי אם הוא ישים דבר שאין שייכות לקליטה,

זה לא מה, וזורע.

אז אף על פי שהקליטה היא נהיית ביום חול,

אבל מאחר שזה מלאכת זורע,

זה מה שעשרה תורה.

אז היא באה ואמרה שעצם זה שאתה נותן זרעים בקרקע

ושייך שהם ייקלטו שלושה ימים אחר כך,

כן?

או נגדיר את זה בצורה קצת שונה. אם אדם מניח זרעים בקרקע

ונקלטו לבסוף ביום, אכן ביום, שלושה ימים אחר כך,

גם אם הקליטה הייתה ביום חול, מאחר שזה העניין של מלאכת זורע,

היא החיה.

אמנם

אם זרע לפני השבת, אין בזה איסור,

אף באופן שהזרעים נקלטים בקרקע בשבת.

כלומר, לבוא ולומר שיהיה אסור לעשות זריעה, למשל ביום שישי,

או יותר נכון ביום רביעי,

וכתוצאה מהזריעה שביום רביעי תהיה קליטה שלושה ימים, שזה ביום השבת.

האם יהיה אסור?

ברור שאין איסור.

מעשה הזריעה זה עצם נתינת הזרעים בקרקע, זה מעשה הזריעה,

וזה מה שעשרות תורה.

ומתי אסרה את תורת הפעולה הזו?

בשבת.

רק שהתנאי לזה שצריך שייקלטו

שלושה ימים אחר כך, או שיורים לקליטה שלושה ימים אחר כך.

אבל לבוא לאסור, לעשות פעולת זריעה שכזו ביום חול, בגלל שזה ייקלט בקרקע, לא אסרה תורה את הקליטה,

אסרה תורה את הזריעה בשבת.

כן.

זה קיבל את החלק של האדם בפעולת הזריעה.

בדיוק. בדיוק. בתוך האדמה זה כבר לא עובר בידיים של הבן אדם, זה כבר

קיצור, לא אסרה תורה את הקליטה, אלא את הזריעה בלבד.

כן.

הלכה נוספת שהוא מביא כאן,

אין לזרוק זרעונים במקום שקרוב לוודאי שייקלטו בקרקע ויצמחו.

זה אדמה כורייה עוד איזשהו. אף באופן שאין כוונתו לזריעה,

נאמר, הוא משליך, לפעמים בן אדם, אחר שהוא

מסיים לאכול,

רוצה להשליך את הפסולת, ובתוך הפסולת יש לפעמים גרענים

שעלולים לצמוח.

האם יהיה מותר לו להשליך את זה בכל מקום שהוא? התשובה היא לא.

במקום שיש חשש גדול שזה ייקלט אחר כך

בקרקע ויהיה בזה צמיחה,

אז זה אסור.

גם אם אין כוונתו לזה.

ביום שבת.

מה?

ביום שבת. ביום שבת ייקלטו בזריעה, מה רע?

אני מדבר בשבת. על מתי אני מדבר? בוודאי.

אמנם, אם אין זה קרוב לוודאי שהזרענים ייקלטו בקרקע,

מותר לזרוקם אף שיש חושש שהם ייקלטו בקרקע.

כיוון שאינו מתכוון לזריעה,

בגלל שזה נקרא פסיק רשע,

זה נקרא, אינו מתכוון

וזה אינו פסיק רשע.

אבל בדוגמה הקודמת שזה קרוב לוודאי שיקלטו,

זה כבר פסיק רשע.

לא יודע כל בן אדם את החילוק

כמה קרוב לוודאי.

ייתכן שהוא יבוא וייתר אפילו באופן שזה ודאי ייקלט.

לכן באו ואסרו ואמרו כך,

מאחר ובאופן זה אינו מתכוון וזה פסיק רשע.

כלומר ודאי הדבר שזה ייקלט.

אז זה פעולה שהיא אסורה גם לדעת רב שמעון,

כן?

וחייבה לה.

אז לכן אמרו, אם זה קרוב לוודאי, כבר אז אסור לו להשליך את הזרעים לקרקע. אם זה קרוב לוודאי, שיצמחו שם.

אסור להנביט זרעונים בשבת

מה זה להנביט? היינו, שאין ליתן את הזרעונים במקום לך

על מנת שינבטו.

גם זה אסור.

זה בגדר זריעה.

אסור לתת גרעין של אבוקדו בתוך מים

על מנת שיצמח.

משום איסור זורע.

השאלה, מה יהיה הדין אם זה בעצית שאינו נקוב?

בעצית שאינו נקוב,

יש בזה מחלוקת הפוסקים.

הוא מביא שיש בזה מחלוקת הפוסקים, בהמשך.

אז הורי הבעצית שאינו נקוב, נחלקו בו הפוסקים.

יש כתבו שאיסורו

מן התורה,

שהרי מלביט את הזרע בתוך האדמה,

ויש לדמותו לדין מלביט זרעים,

כמו שהזכרנו אחרי, לגבי אבוקדו.

ויש כתבו שאין בו אלא אסורת רבנן,

כיוון שאין זה דרך זריעתו וגידולו של הצמח.

טוב.

למה?

מה?

למה אם זה ירח הרבה מגדלים בארכיב?

אנחנו מדברים פה על...

אני מדבר על דברים כאלה שאין דרכם

לגדול שם.

אם זה דברים שזה דרכם, יכול להיות שזה אחרת.

וממילא, מאחר ואין דרך זריעתו וגידולו

של אותו צמח, נאמר כך,

בעציץ שאינו נקוב,

ממילא

זה הופך להיות איסור רבנן כמו כל מלאכה שעושה אותה שלא כדרך.

כן.

השקיה בשבת,

כן, יש פה עוד כמה וכמה דברים.

הבא להעמיד ענפי אילנות או פרחים במים.

מה יהיה הדין אם יש לאדם פרחים?

כן. ורוצה לשים אותם בתוך

כד או אגרתה למים, בדיוק.

יש להבחין בין זה בין שני אופנים.

א',

אם יש בענפים אלו פרחים

העתידים להיפתח מכוח המים,

אין ניתנה במים בשבת בשום שיש בזה איסור זורע.

ואפילו כבר היו הענפים האלו בתוך המים מבעוד יום ונפלו לחוץ,

אסור להחזירם למים בשבת.

זה על האופן שהפרחים

עלולים להיפתח מכוח המים. זה מדאורייתא, כן? כן. פה הוא לא הזכיר מדאורייתא או לא,

אבל נראה שכן, משום שבסך הכל זה הדרך,

כן? וזה דרך, וכך,

ויש איזשהו שינוי בפרחים כתוצאה מהכנסתם למים.

כך נראה.

ב', אופן שני,

הענפים שאין בהם פרחים העתידים להיפתח,

אין ליתן אותם במים בשבת, משום איסור טרחה בשבת.

כלומר,

ללכת ולתת אותם לכתחילה במים,

אם הם לא עתידים להיפתח,

גם כן אסור.

אמנם זה לא איסור זורע,

אבל טרחה בשבת.

אין פה איסור זורע, כי זה לא עושה שום פעולה בפרחים.

אבל משום איסור טרחה יהיה אסור.

ואם כבר היו נתונים בתוך מים

ונטלו מהם,

מותר להחזירה.

אם הוא משיב אותה,

מדובר באופן שאין פרחים העתידים להיפתח, ברור.

ואם הביאו לו ענפים כאלה מערב שבת,

שכח ליתנם בכלי לפני כניסת השבת,

אפשר להקל ליתנם בשבת אם כבר מוכן לו כלי

שיש בתוכו מים.

שיש בתוכו, מה אכפת? כן. מה אכפת אם יש פרחים או אין פרחים עליו? אם יש פרחים, הם יפתחו.

מאיפה הם יונקים? מתוך הגזע עצמו.

אז כמה זה גזע עצמו? אז אני אומר, אני אומר, מדברים פה,

אתם מכירים את כל סוגי הפרחים שכולם ודאי יפתחו?

לא.

אז לכן כנראה שיש בזה שני סוגים.

ולכן הוא מביא את שני האופנים הללו, שאם זה באופן כזה שהפרחים עתידים להיפתח,

אז זה חמור יותר, זו כבר שאלה של איסור דאורייתא,

או אפילו דרבנן, אבל יש פה משום עניין זורע,

כן?

אבל באופן כזה שאין בהם פרחים, אז איסור זורע אין פה.

לכן במצב הזה אין לאסור עליהם שום טרחה, זאת אומרת זה איסור דרבנן בלבד

שלא יעשה שום טרחה בשבת, באופן שהוא שם אותם לכתחילה

בעציץ או בכד או אגרטל שיש שם מים.

כן,

עכשיו הוא מביא פה בהלכה נוספת, אסור להשקות צמחים בשבת.

למה באמת הגמרא במועד קטר מביאה שיש בזה מחלוקת, אמוראים,

אם זה תולדה של זורע או תולדה של חורש?

להלכה הרמב״ם והאורזרוע פוסקים שאחייבו משום זורע.

משקה מים לצמחים.

אם הוא הולך למשקה, משקה צמחים בשבת.

איזה איסור זה?

להלכה הרמב״ם פוסקים, זה השקייה, זה קשור לזריעה, לא? אז זה גוף המחלוקת, זה מחלוקת בגמרא.

להלכה הרמב״ם והעור זרוע פוסקים זה משום זורע,

אבל הראשונים האחרים, הסמ״ג, הגאות מימוניות, הרוקח,

פוסקים שיש פה גם זה וגם זה, גם זורע וגם חורש.

שאר הציון מביא כך גם כן בשם הגאון מווילנה.

כן, מה זה משנה,

מה זה משנה אם זה אשור משום זורע או משום חורש?

בין מבות מלאכה.

נכון מאוד, אז מה זה משנה?

אז שער הציון מביא

מה יהיה הדין אם אדם משקה קרקע שאיננה זרועה,

אך עומדת לה חרישה.

כן? היא לא זרועה, אין שם צמחים.

אם החיוב משום חורש, אז גם בקרקע הזו חייב.

אבל אם החיוב משום זורע,

לא יהיה חייב באופן שאין שם צמחים.

כן, באופן,

או, והוא מדקדקים פה מלשונו של שער הציון.

אתם יודעים מה זה שער הציון?

זה על חופץ חיים.

אז הוא כותב,

משמע מלשון השער הציון שקרקע שאין בצמחים

אם איננה עומדת לחרישה ולזריעה,

אין איסור לשפוך בה מים.

כלומר,

מאחר וכל מה שאסור זה דווקא עומדת לחרישה,

אם אין שם צמחים,

אבל אם גם לחרישה היא לא עומדת,

אז אין שום איסור לשפוך שם מים.

אבל אם ברגע ש...

השאלה,

מה יהיה הדין אם היא לא עומדת,

לא עומדת לחרישה,

אבל שייך באופן תאורטי לזרוע שם

או לחרוש שם.

אז מביאים פה דעה בשם האגלטל,

כן, זה הספר שאני הבאתי אותו היום לפה.

זה לא קודם, לא?

אגלטל, בעל האגלטל כתב על כל מלאכות שבת,

גם הלכות וגם

משא ומתן גדול בכל ההלכות האלו שהוא מביא כאן.

על כל פנים, האגלטל סובר שיש איסור חורש

בקרקע הראויה לזריעה, אף אם איננה עומדת לזריעה.

גם אם היא לא עומדת.

לכן

צריך מאוד מאוד להיזהר בזה,

שלא לשפוך מים.

מה זה להחמיר? אם זה אסור, אז זה אסור.

לא, אני אומר, יש מחלוקת אז מקלים.

אבל לכול, אבל בדרך כלל נושא של הלכות שפעת, זה דווקא לחומרה. גם מן הספק.

כן, גם מן הספק. טוב, אין אני יודע.

קראתי על השלל.

אני לא יודע.

יכול להיות שזה עניין של הנהגה שראויה לחסידות,

חסידים.

זאת אומרת, אלה שמדקדקים במעשיהם, מחמירים אפילו בספק.

אבל הכלל הזה של ספק דרבנה לכולה, קיים גם בשבת.

אני לא יודע על דבר אחר,

שבשבת כאילו זה שונה, לא ידוע לי.

עכשיו הוא מביא פה גם כן

שקרקע עומדת לחרישה, אסור להשקוט, אפילו אם עדיין איננה זרוע,

כן, כמו שאמרנו.

אחר כך הוא מביא, אסור לשפוך מים לגינה או למקום שיש בו צמחים,

אף אם אינו מתכוון להשקוט את הצמחים,

שהרי זה פסיק רשא.

כלומר, מאחר וודאי

מועיל לצמיחת הצמחים,

אז ודאי שאסור.

לכן צריך להיזהר שלא ליטול ידיים במקום שגדלים בו צמחים.

וכן, אין אגרוף מים מהמרפסת למרזב, גם מהרגליים לדבר. אם הם יורדים לגינה,

אם הם יורדים לגינה,

עוד מעט נראה מה שאתה אומר,

אם הם יורדים לגינה או לקרקע שיש בה צמחים,

כן?

כלומר, אם

אתה גורף

ומייד כתוצאה מהגריפה שלך המים הללו

מגיעים למקום שיש שם צמחים,

אז זה אסור,

כי זה פסיק רשת.

ולעניין פתיחת גגון שעל גבי סוכה שיש על גביו מגשמים,

והם נופלים לגינה,

אז הוא מביא פה משא ומתן בעניין,

שאם בשעת הפתיחה נופלים המים שעל גבי הגגון על אדמת הגינה,

יש בזה לכאורה חסר איסור של השקיה בשבת.

אם המים נופלים ישירות על הצמחים,

אז אני אקרא מעשה בידיים.

רק מה, היה מקום אולי לבוא ולהתיר מצד שזה נקרא כאילו פסיק רשת לא נחלה.

כלומר,

לא מועיל לו כל כך המעט מים הללו שנשפך שם,

בפרט אם זה ירד גשמים לגינה,

כבר ירד המון גשם.

מה זה כבר יועיל לו הטיפות מים הללו שיורדות מן הגגון הזה? למה זה פסיק רשת? בכל אופן, אבל איסור, אבל איסור,

איסור יש כאן.

איסור יש כאן.

יש מי שחולק וסובר שאין מה לאסור דבר כזה.

אם זה ירדו גשמים קודם,

זה פסיק רשת לא ניחה להם,

אז אפשר כן להתיר.

כן.

הלאה, מותר לשפוך יין למקום שיש בו צמחים.

יין.

שמתוך חריפותו של היין, אין הוא גורם צמיחה, אלא מונע את הצמיחה.

אבל אסור לשפוך משקים שמעורבים בהם מים,

כגון שיכר או משקאות קלים וכיוצא בזה.

זה אסור.

כנראה עצם זה שזה מעורב וזה מים,

זה כן מועיל לצמיחה.

מעניין, ביין,

סתם יינות של היום, גם מעורב וזה מים.

ערבה.

הוא,

בכל זאת, הוא אומר, מותר לשפוך.

אני לא יודע אם הוא דיבר דווקא באופן כזה שהיין הוא ללא תוספת מים,

כן?

יין שאין בו תערובת מים.

אם הוא מונע את הצמיחה,

גם אם יהיה מעורב בו קצת מים, זה לא... זה השאלה.

זה גוף אני מסתפק. זה היה סוג של יין. או שנאמר לו, שמאחר וזה יין,

אז חריפות היין,

חריפות היין מונעת הצמיחה אפילו עם מעורב שם מים.

אפילו בתערובת.

נראה שאתה צודק,

מאחר והוא הזכיר את התא שמתוך חריפותו של היין,

אם הוא גורם צמיחה.

אם נאמר שמדובר פה ביין שאין בו תערובת מים,

אז הוא לא צריך לבוא ולהסביר למה באמת

מותר לשפוך מתוך חריפותו. אתה צריך להגיע לזה.

דרך ההשקעה זה המים. היין זה לא משקה שעל ידו זה יגדל,

אלא כנראה שהוא מתכוון לומר שזה שזה יין, גם אם יש תערובת מים,

בכל זאת,

חריפות היין יבטל

את כוח הצמיחה

לגבי ההשקיה הזו, אני מתכוון,

כן?

שההשקיה הזו לא תועיל לו.

כן,

ובהלכתת הוא כותב, מותר להטיל מרגליים בקרקע שיש בה צמחים.

אין בזה בעיה, זה שולחן ערוך מפורש,

סימן ש״ו.

המנקש עשבים שוטים מהגינה חייב משום תולדת החורש,

ומשום תולדת אזוריה,

כי עצם הניקוש מועיל גם לזרעים שנמצאים שם,

וגם מאידך, עצם זה שהוא על ידי הניקוש

הוא עושה ריפוי הקרקע, זאת אומרת, הוא גורם שהקרקע תהיה רפואה יותר,

פחות קשה.

אז תולדה של חורש.

זה תולדה של חורש, הפעולה הזו.

כן.

עכשיו, יש פה סוגיה שלמה,

כן, פרק שלם שמדבר על העציץ,

נקוב ואינו נקוב,

איזה סוג של עציץ, מתכת, חרס, עץ,

אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

אם יעזרנו השם,

כשנגיע לעניינים הללו,

נוכל להסתכל גם בזה. נעבור עכשיו לעניין חורש.

אנחנו דיברנו על זורח שם, לעבור לחורש.

החרישה היא אחת מלמדת אבות מלאכה.

בעיקר הגדרת המלאכה נחלקו רעשים והרמב״ם.

כלומר,

מה בדיוק, מה נקרא מלאכת חורש?

רש״י כותב שעניין המלאכה הוא ריפוי ערא,

דהיינו לפורר את הקרקע.

לפורר הכוונה שהיא

תהיה רפויה יותר ואז ראויה יותר לזריעה.

למעשה, רש״י,

יש לו מקור טוב מאוד שהוא נסמך עליו,

זה גמרא מפורשת מועד קטן,

שהיא אומרת מה דרכו של חורש,

זה ריפוי הערא.

אז רואים שזה הפעולה של חורש.

מה זה נקרא ריפוי הקרקע?

ריפוי הכוונה מלשון רפיון.

כן.

היא לא קשה,

היא פחות גושית, נקרא לזה ככה.

קודם היא גוש,

גוש אחד,

ועל ידי החרישה אתה יותר פירור של אותו גוש לחלקים דקים יותר, קטנים יותר.

מהרמב״ם, מה שעניין המלאכה הוא ייפוי הקרקע.

דהיינו, כל פעולה מכשירה את הקרקע ועושה אותה ראויה לזריעה.

זאת אומרת, לא העניין הוא בגלל שאתה במציאות גורם רפיון,

אלא אם הפעולה הזו מועילה,

שמכוח

הפעולה הזו הקרקע תוגע רגולה לחרישה,

זה כבר מוגדר כמלאכת חורש.

ועל המאמין?

מחלוקת בין הרמב״ם לרש״י.

זה לא נפסק על זה? זה הרמב״ם. הרמב״ם עוסק על הלכה את העניין הזה.

המקור של הרמב״ם זה מהירושלמי, ששם כתוב

שכל דבר שהוא להניית הקרקע חייב בשום חורש.

הניית הכוונה לתועלת הקרקע,

שכמו שאמרנו, כנראה שהיה כוונה בגלל

שהעניין הזה שיראוי לזריעה.

כן.

עכשיו,

זה הגדרת המלאכה.

זה מה?

ריפוי הקרקע זה לא לפעול את ריפוי הרצופה.

לא, זה...

השאלה היא הפוכה. מה יהיה הדין

אם אדם עושה איזושהי פעולה להכשיר את הקרקע לזרירה?

שהיא לא רפיון. והוא לא, בדיוק.

והוא לא עשה רפיון בקרקע.

כך נראה לי.

האם זה יהיה חורש?

או לא יהיה חורש? לא, אתה שאלת הפוך.

אם זה מה שהתכוונת לשאול,

אז כנראה שזה גוף יהיה המחלוקת מראה של הרמב״ם.

לפי הרמב״ם, עצם זה שזה מועיל לקרקע,

כן? לגבי זה שתהיה ראויה לזריעה.

לא אכפת לי שנעשה בצורה כזו שלא עשתה רפיון בקרקע.

לדעת רעשי זה לא יספיק. בשביל להגדיר את זה כחורש חייב שיהיה

ריפוי הקרקע.

עכשיו, זו ההגדרה של המלאכה.

מה נפקא מינא? מה התוצאה ההלכתית בעניין הזה?

אז בואו נראה. החורש תעשה את זה בשבת חייב חטאת, כמו שאמרנו.

אם זה כמובן בשוגג.

וכן כל העושה פעולה מכשירה את הקרקע לזריעה חייב חטאת.

עם הכלים המתאימים עושים שחרר ביד.

ולכן, לא, אם זה מיד, אז זה לא כדרך.

ולכן, כן?

תלוי מה עושה.

אם הדרך הוא לחרוש

עם היד, אז זה משהו אחר.

זה מה שנקרא בהמשך.

יש עניין של חורץ,

חופר,

אבל בכל אלה מצאנו שזה עם כלים.

גם חופר זה על ידי כלי של חפירה,

וחורץ על ידי איזשהו דבר, אפילו מאולתר,

שבו אתה עושה חריץ בקרקע.

זה לא מדאומית, זה מדרבנאי. דרכו של אדם ללכת ולעשות בידיו חריצה בקרקע?

לא נראה לי.

כן.

בואו נראה.

בואו נראה את בהמשך, אולי נגלה את העניין בצורה טובה יותר.

וכן, כל העושה פעולה מכשירה את הקרקע לזריחה וחטאת,

ולכן המסכל אבנים מן הקרקע

או עוקר ממנה עשבים שוטים,

הרי זו תולדת מלאכת חרישה, משום שמפנה את הקרקע ומכשירה לזריחה.

אתה שומע? יש פה דבר לא פשוט.

הוא נוקט,

נראה כמו הרמבה.

הנה אדם שמסכל אבנים מן הקרקע.

כשהוא מסכל אבנים מן הקרקע,

איזה פעולה של רפיון הקרקע הוא עשה?

הקרקע נשארה אותו דבר.

אלא מה?

על ידי שהוא מסיר את האבנים,

יכול הוא להכניס כאן את המחרישה ולחרוש.

אז זה מספיק כדי שזה ייחשב

כתולדה של מלאכת חרישה.

וכן, אם מסיר גבשושית מן השדה,

או מלבה גומעת שנעשתה הקרקע חלקה,

הרי זו תולדת חורש. זה מה שלמדנו בשבוע שעבר, ביום חמישי.

אם נטל גבשושית,

או הייתה לו גומה ותממה,

אז חייב משום חורש.

מה זה?

לא אבנים של חורש, אלא תולדה של חורש.

חורש האורגינל זה כמו שאמרנו,

שלוקח את המחרישה

וחורש בקרקע.

אבל שתיהם, רבבה ורשי, מדברים על אבן.

פה על היקוי של הקרקע זה לא אבן, תולדה.

בסדר, אבל אם היסוד הוא של המלאכה...

רשי שולל את זה, כאילו אתה... אם היסוד של המלאכה

זה לפורר את הקרקע,

במקום שהוא לא עושה פעולה שכזו, למה שזה יהווה תולדה של חורש?

אתה מבין?

המקור לכל ההלכות הללו שהזכרנו

זה הרמב״ם באמת, הרמב״ם.

הלאה, אסור לזבל או לדשל את הקרקע,

משום תולדת החורש.

גם זה אסור.

החופר בקרקע או עושה בחריץ,

הרי זה בכלל מלאכת חורש.

וכן,

הממלא גומה בקרקע ערויה לזריעה,

הרי זה בכלל מלאכת חורש.

ובבית,

חייב משום בונה.

חייב משום בונה.

איסורים אלו של הכשרת הקרקע לזריעה

נאמרים בין בשדה או גינה העומדים לזריעה,

ובין בקרקע הראויה לזריעה אף שאינה עומדת לכך.

כל העניין הזה של תולדה של חורש

או מלאכת חורש,

כל זה דווקא בקרקע כזו שהיא ראויה לזריעה.

גם אם היא לא עומדת לזרעה.

זה אסור בשום חורש.

כי סוף סוף זה ראוי לזריעה.

כן?

כמו שדיברתם בעבר, מה יהיה הדין אם זה

קרקע חקלאית,

לא חקלאית, סליחה, קרקע שעומדת לבניין.

אז למעשה המטרה של הקרקע הזו שיבנו שם.

אבל בתכל'ס היא ראויה לזריעה או לא ראויה לזריעה? ראויה לזריעה.

אז יש פה בעיה של איסור חורש.

אך

ברחוב או בית,

אף שאינם מרוצפים,

אין מלאכת חרישה.

למה?

משום שהם מיועדים להילוך

או לשימוש דירה.

ולכן תיקון הקרקע שלהם אינו אסור מטעם חורש,

אלא מטעם מלאכת בונה.

העושה סוכה במקום שאינו מרוצף

צריך להיזהר

שלא להשוות את פני הקרקע,

לא להסיר גבשושיות שבה,

כדי שהשולחן והכיסאות יעמדו היטב,

משום

שיש בזה איסור בונה.

העושה סוכה במקום שאינו מרוצף,

הכוונה שהוא עושה את הסוכה מקודם השבת.

אבל בשבת הוא רוצה להניח שם

את השולחן והכיסאות,

הוא מכניס את זה ביום השבת.

אז הוא צריך לשים לב

שלא ליישר את המקום

שהוא מתכוון להניח שם את השולחן והכיסאות.

משום שבמצב הזה

זה הופך להיות

תולדת בונה.

וכן יש להימנע מלצדד את השולחן או הכיסא

על גבי הקרקע כדי לישבם היטב.

גם זה אסור.

לצדדם הכוונה לעשות איזושהי פעולה דרך השולחן,

כן?

עד שישב טוב על גבי הקרקע.

גם זה אסור.

העושה גומה בקרקע, אם כוונתו להניח בתוכה זרעים,

הרי זה חייב משום חורש.

אם כוונתו להניח בתוכה חפצים,

הרי זה חייב משום בונה.

כי על כל פנים,

פעולת הגומה הזו

הועילה לו

לחלק מהשימושים של האדם.

שזה להטמין חפצים, זה גם כשהם אחד משימושי האדם.

אם בזה עניין של בונה,

והעושה גומה בלי כוונה להצניע בחפצים ובלי כוונה לזרוע בה,

מה היעד אם הוא עושה גומה, אין לו כוונה לא להניח בחפצים

ולא לזרוע שם.

נו, יהיה אסור או לא יהיה אסור?

מה?

אם הוא בבית, יש בזה איסור בונה.

בקרקע שאין בה שימושי דירה,

הרי זה אסור משום חורש.

זה מאוד מפליא, כי אנחנו למדנו, אם אתם זוכרים,

שזה עניין של מקלקל.

אמנם בגמרא מצאנו שהאדם שעושה גומה

ואינו צריך על ההפרה.

אז מה יסוד ההיתר הוא?

שפה הוא עושה גומה,

כן?

והוא לא צריך את הגומה.

ההפך, זה מקלקל. בשבילו זה מבחינה של קלקול.

כאן

הוא בא וטוען, כאן הוא עושה גומה.

אין לו כוונה לא זו ולא זו, לא לזרוע ולא להניח חפצים.

אבל עצם הדבר שלא מפריע לו הגומה הזו, והרעייה שהוא עושה את הגומה,

אז ממילא זה הופך להיות אצלו

כחלק מהבניין.

למה הוא עושה אם הוא לא רוצה?

הוא בוודאי רוצה את זה.

מאחר והוא רוצה את זה,

אז זה כבר לא מקלקל.

מקלקל זה באופן שהוא היה שמח אם לא היה גומה.

אם היה לו למשל עפר,

והוא לא היה נזקק להגיע לחפירת הגומה בשביל זה,

הוא היה שמח יותר.

אז פה, במצב הזה, חפירת הגומה היא קלקול.

אבל באופן שלא מפריע לו,

והרעייה שהוא חופר גומה

מסתמה יש לו צורך בזה.

אז מאחר ויש לו צורך,

גם אם זה לא לצרכים שהזכרנו להניח חפצים או לזריעה,

אבל עצם זה שטוב לו שיש את הגומה הזו,

זה לא מקלקל.

לכן בבית יש בזה משום איסור בונה.

עכשיו, מה יהיה הדין עפר תיחוח?

כלומר, עפר חול.

חול.

מכירים את החול שמביאים לבניין.

החופר בעפר תיחוח באופן שמיד על נטילת העפר נופל העפר שבצדדים למקום הגומה.

כלומר, מיד הגומה מתבטלת. לא נשאר גומה.

אה? מתמלך בזרוע.

אני לא שומע.

אה? אין לו חיוב.

אין בזה איסור עשיית גומה.

אבל אם העפר אינו תחוח כל כך,

או שהוא הולך באופן...

שאין העפר שבצדדים נופל למקום עגומה,

הרי זה אסור כשמעשי עגומה.

ולכן אין להתיר לילדים לשחק בארגז חול,

אלא אם כן החול הוא רק דק ויבש,

באופן שמיד המנצלתו נופל חול מהצדדים,

ומכל שכן שיש להזירם,

שלא לחפור שם בעומק,

שאז יגיעו לעפר שאינו תיכוח כל כך.

כן.

פה מדברים מסתמך על ילדים שהם בבר החינוך, זאת אומרת,

כבר בגיל כזה שהם

מחויב לחנכה.

שזה מגיל שש, במה?

שבע, שש-שבע.

אין להתיר לילדים לשחק בכל שער שפת הים,

אף באופן שאין בו איסור עשייה גומה,

משום שהחול הוא מוקצה,

וגם פעמים שיש בזה משום טלטול דלת עמוד בכרמלית.

זאת אומרת ככה, בארגז חול,

שהארגז מיועד למשחק של הילדים,

זה יעודו.

אז פה אי אפשר לאסור משום מוקצה, אלא רק משום עשיית גומה, ופה תלוי

עד כמה זה טיחוח, עד כמה באמת הגומה תישאר או לא תהיה.

אבל באופן שזה לא מיועד בכלל למשחק של ילדים,

אז החול הוא מוקצה.

וכן אסור לטלטל חול העומד לבנייה, גם זה אסור.

כי מאחר שהוא עומד לבנייה,

אה, זה מוקצה.

כל מה שנשאר לדון, מה יהיה עדין חול שנשאר מהבנייה.

וילדים כבר משחקים בו בימות החול.

האם עצם זה שכבר שיחקו בו,

וכבר לא מתכוונים לקחת אותו לצורך בנייה,

האם זה ביטל מזה את השם מוקצה או לא?

מסתעמנה נראה שכן.

כן.

אכן, אתה צודק. נראה שיתבטל מזה איסור מוקצה,

כיוון שעצם הדבר שכבר משתמשים

לצורך משחק,

וגם אין כוונה לקחת מזה לצורך בניין,

זה לא יהיה מוקצה.

כך נראה.

כן.

איסור עשיית גומה נאמר גם בעפר שכבר נתלש מן הקרקע

והוא מונח בכלי.

אדם לקח גוש עפר,

הניח אותו מאיזשהו ארגז.

הוא רוצה באותו עפר לחפור גומה. זה יהיה מותר או אסור?

הוא כתוב שזה אסור.

כן.

אסור לנעוץ חפץ בתוך עפר

משום עשיית גומה.

אם יש לו עפר,

הוא רוצה לנעוץ שם איזשהו חפץ בתוך ה...

העפר,

אסור לו.

ולכן אסור לשבת

על גבי כיסא העומד על הקרקע,

אם הוא באופן שבוודאי ייכנסו רגלי הכיסא בקרקע

ויעשו בגומה.

זה מאוד מעניין, כי בסך הכל

יש פעמים שיש בזרזרניה של מקלקל,

למשל בחצר,

וגם זה לא כדרך, זה דרך של שינוי.

גם לא מתכוון.

זה כמו גורר אדם מוצל.

ופסיק רשת לא ניחה להם.

זה כמו גורר ספסל, לא?

מה?

כמו גורר ספסל.

גורר ספסל וזה לא פסיק רשת.

אם זה לא פסיק רשת, אז אמרנו שמותר באמת.

נכון, לא, אבל פה הוא יושב,

כמו שהוא גורר ספסל, לגרור את הספסל זה מותר.

כי דרך אגב, נהיה אחרים. אז כן. פה הוא יושב, לשבת אין בעיה.

נכון. דרך אגב, נהיה פה. לא, אבל אין בעיה אם זה לא פסיק רשת.

כאן הוא מדבר אם הוא באופן שבוודאי ייכנסו רגלי הכיסא.

אתה מבין?

אז באופן שבוודאי ייכנסו רגלי הכיסא, זו כבר שאלה של פסיק רשת. אלא מה?

אתה יכול לומר, בתכלס הוא לא יתכוון לעשות,

ובשבילו זה קלקול,

ועוד שלא ניחה להם.

אז לכאורה מצד כל הדברים הללו,

היה מקום לבוא ולהתיר. בכל זאת אסרום.

אבל אתה מדבר בציור שהוא בכלל לא פסיק רשת.

זה לא קרוב לוודאי שיהיה חריץ

על האופן הזה, בוודאי שמותר.

השולף דבר נעוץ מן הקרקע ונשארת במקומו גומה,

אין בזה איסור של עשיית גומה,

משום שהגומה כבר הייתה עשויה בתחילה.

המוליך עגלה על גבי האדמה ונוצר חריץ בקרקע,

אחרי זה מותר,

אף באופן שהעגלה כבדה, ובוודאי ייווצר חריץ.

נו, למה?

לכאורה,

מה זה שונה מאשר אדם כשגורר כיסא,

ורגלי הכיסא קרוב לוודאי שיעשו חריץ.

אז זה עשו לו אפילו באינו מתכוון.

למה פה זה שונה?

ועתה, מפני שהעגלה אינה יוצרת חריץ על ידי הוצאת עפר ממקומו,

אלא היא כובשת את העפר ממקומו.

עשיית חריץ רגילה,

היא פועלת

לקחת את העפר שיצא ממקום החריץ,

ולהניח אותו בצדדים.

אבל עגלה שהיא כבדה,

אז זה יוצר קרן מכבש על גבי העפר,

ומכוח כבדות העגלה,

אז הקרקע נכנסת פנימה.

אותו מקום בעפר שהיה כנגד גלגלי העגלה.

לכן במצב הזה זה לא נקרא עשיית חריץ.

אמרתי, זה לא דרך.

כן.

כיבוד הבית והדחת הרצפה.

כן, מה זה?

כיבוד הבית והדחת הרצפה.

כן, לקליטטות.

לקליטטות הבית או להדיח את הרצפה על ידי מים

במגב מתאים שאין בזה עניין של סחיטה.

יש היום מגב סיליקון, כן?

אומרים שהמגב סיליקון, אין בזה בעיה של סחיטה.

אז מה יהיה הדין בזה?

אז הוא מביא את המקורות לזה בתחילה.

הראשונים נחלקו עם גזירת חכמים שעשרה כיבוד הבית,

נאמרה גם בקרקע מרוצפת. למעשה המקור זה מבואר בגמרא בשבת דף צדיקי, שאסור לכבד בשבת הקרקע,

היינו, קרקע שאינה מרוצפת.

הייתה חולית, אז קרקע היא מרוחות.

כפי שהיה מצוי בזמן הגמרא, כן.

אז אסור לכבד.

למה? משום השבויי...

השבויי גומות. השבויי גומות, בדיוק.

עכשיו, והאיסור זה כמובן מטרבנן, כמו שאמרנו, משום השבויי גומות.

הראשונים חולקים מה יהיה הדין קרקע מרוצפת.

האם גם זה אסור?

או לא. היום,

שאנחנו נמצאים עכשיו בבתים, דרים בבתים,

שיש כל הקרקעות מרוצפים,

כוונין קרקע בית מרוצפת.

חשש של השבויי גומות אין.

השאלה, האם גוזרים

שלא יטטה את הבית, לא יכבד את הבית אפילו בקרקע מרוצפת,

עטו, משום

שאולי יבואו להתיר לטטות את הבית גם בקרקע שאינה מרוצפת.

וזה בתנאי, תודה רבה, שרוב האוכלוסייה יש להם, דוגמה, קרקע חולית, ויש כאלה שיש להם קרקע מרוצפת.

אז בואו נראה. היום זה הפוך, הרוב הרוב הזה בקרקע מרוצפת. הראשונים נחלקו,

האם גזירת חכמים שעשרה כיבוד הבית

נאמרה גם בקרקע מרוצפת?

האם נאמר שגזרו מרוצף עד לווא שאינו מרוצף, או שבקרקע מרוצפת הקלו?

פה כבר לא אמרו לאסור.

ולהלכה זו מחלוקת ראשונים.

להלכה,

השולחן ערוך מקל במרוצף,

והרמה מחמיר.

אמנם,

בעיר שברוב הבתים שבה מרוצפים,

כתב הביאור ההלכה שיש להקל,

וכן המנהג.

כלומר, היום בזמננו,

שעוד לא נכנסתי לבית,

כמדומני,

בחמישים שנה האחרונות,

לא נכנסתי לבית שלא ראיתי אותו מרוצף, אלא אם כן הוא בשלבי בנייה.

אבל בית רגיל

לא ראיתי.

אולי אצל הבדואים,

כן, להבדיל בין קודש לחול.

אולי אצל המוסלמים, הערבים,

אולי שם אתה מוצא בתים שאינם מרוצפים.

אבל אולי,

גם זה אני לא בטוח, הם כבר השתכללו.

יש להם לפעמים בתים נעים יותר משל עם ישראל, אבל לא משנה.

בכל אופן,

בעיר שרוב הבתים שבה מרוצפים,

כתב הביאור ההלכה שיש להקל וכן המנהג. כלומר, גם

אלה בבני ישראל האוחזים ביד רמה,

כן, הולכים בשיטת הרמה, מקלים,

לכבד את הבית

היום באופן שהבית מרוצף,

ורוב בתי העיר מרוצפים.

כן.

אסור גם להדיח את הקרקע בשבת,

זה גם עניין ש... פה אני קורא בינתיים את המקורות,

כן, את היסודות של העניינים. תכף אנחנו נראה את כל ההלכות היוצאות מכאן.

להדיח, להדיח למה אסורות?

אפילו בקרקע מרוצפת עשו זאת.

גזירה, זו קרקע שאינה מרוצפת, אותו דבר, בשום משוויית גומות.

והנה, כאשר מדיח את הרצפה על ידי סמלטוט או מגב ספוגי,

יש בזה איסור שחיטה, זה חוץ מזה.

לא הוצריכים לגזירה זו של הדחת הרצפה, אלא באופנים שאין בהם איסור שחיטה.

מה שצריכים להגיע לאיסור חכמים שלא להדיח,

אין מדיחין קרקע. כך נאמר בגמרא,

וגם נפסק להלכה שאם זו קרקע שאינה מרוצפת, ודאי שעשו.

פה מדובר במצבים שאין בזה עניין סחיטה.

אם יש ביזו עין לסחיטה זה פשוט שיהיה אסור. לא, כאילו מטעם מה זה אסור ל... עכשיו, יד גומות, עשוו יד גומות, אותו דבר. אה, לא טוב עדיין. גזרו חכמים שלא לכבד,

היינו לא לטאטא את הקרקע בשבת.

טעם האיסור, כבר אמרנו,

בימינו שכל בתי העיר מרוצבים מותר לכבד את הבית.

ולגבי שטח מרוצב שבחצר

או ברחבה הסמוכה לבית,

פה יש משא ומתן בעניין.

יש, שרוצים לטעון שזה תלוי במחלוקת הפוסקים,

לגבי לטאטא שטח מרוצב שבחצר או במזרחה הסמוכה.

כי פה, לגבי החצרות,

אי אפשר לומר שלא בחצרות מרוצפות.

יש הרבה כאלה שהחצרותיהן אינן מרוצפות.

ממילא אז לא נוכל לבוא ולהקל,

לבוא ולומר שפה אין לגזור מרוצב עד שאינו מרוצב.

גם אם הרוב מרוצפות אז הרוב יש להם אדמה ליד הריצור,

כי אז המים ילכו לשמה או כל מיני כאלה.

בכל אופן, יש בזה משא ומתן, רוצים לטעון כאן

שלדעת השולחן ערוך

יכול להיות שיהיה אסור, לדעת התוספות והרמה זה מותר.

יש דיון בזה.

המדרכה שברחוב

נראה לכאורה שאם רוב מדרכות העיר מרוצפות, הרי זה מותר.

טוב,

בכל אופן,

אדם שלא חייב לכבד,

כן, לטטות את החצר

או את המדרכה,

אז עדיף שלא יעשה זאת.

באופן שהוא חייב לעשות זאת, נגיד באים לו אורחים

וזה מפריע לו להילוך

או על כבוד הלא נעים לו מהאורחים שיבואו,

פה יעשה שאלת חכם לדעתי.

יש מקום להקל בזה,

שחלק גדול מרוב החצרות הבתים אכן מרוצפות.

טוב, אבל בכל אופן, כדאי שלא... לא להסתבך, לא תלמד.

לא להסתבך. אנחנו מדברים

בשביל שיוכל להתענג בשבת באופן מלא.

אתה לא יכול לבוא ולומר, אל תסתבך,

אל ת... עכשיו הכל אסור.

אל תאכל, שמה תעבור על איסור.

אל תישן, שמה תעבור על איסור.

יש דברים מותרים, דברים אסורים, זה לא חכמה לבוא ולהגיד הכל אסור. אסור, אסור, אסור, אסור, אסור.

מה העניין בזה? העניין הוא שתדע שדרכיה דרכי נוע מכל נתיבותיה שלום.

כלומר שהעניין הוא שתדע

מה מותר כדי שבוודאי תוכל להשתמש במותר.

אבל אדם שיבוא ויאמר אסור,

אז לא יענה כלל מן העולם הזה, יהיה פרוש

ויסתגר בתוך איזשהו חדר סגור

ולא יראה את האוויר שבחוץ

ולא ינשום

שמא בפעולה כזו היא איסור של תורה.

כל השיגעון של אותם אלה שהיה להם נרבנון, מה זה נרבנון, עצבים

שהגיעו בזה לדרדור הנפשי,

הכל נובע בגלל זה שהכניסו להם שזה אסור וזה אסור וזה אסור וזה אסור ופה צריך לפחד ופה צריך לפחד

אבל לא ידעו להציב גבולות לדעת

שצריך ללמוד מה מותר מה אסור

אז כשבן אדם יודע מה מותר ומה אסור אז הוא יודע גם

תוך כדי שהוא מקיים את התורה כדת וכהלכה באופן מושלם

גם לעשות יותר בשמחה כי הוא יודע מה מותר ומה אסור

אתה מבין?

אין להדיח את הרצפה, עכשיו הוא עובר להדחה

מעניין, פה הוא מכניס את העניין של

ניקוי שטיחים

שעל גבי הרצפה

הוא שולח אותנו לפרק י' הימל

ניקוי שטיחים שעל גבי הרצפה

סי ו',

תכף אני

אגיע לזה, בואו נראה מה הוא מסכם שם

טוב, נמשיך הלאה

אין להדיח את הרצפה תוך כדי שימוש בסמרטוט

או במגב העשוי חומר ספוגי

משום איסור סחיטה, כבר הזכרנו זאת בעבר

אסרו חכמים

להדיח את הרצפה אף באופן שאין מזה חשש איסור סחיטה וסחיטה

ועתה משום שגזרו

שמא יבואו להדיח קרקע שאינה מרוצפת

ויבואו להשוות גומות

איסור זה קיים

אף באופן שרוב בתי העיר מרוצפים

השאלה היא, יותר חמור מכיבוד, מכיבוד

וצריך לדעת באמת למה זה באמת

לעניין הדחת הרצפה במקום שרוב בתי העיר מרוצפים

נראה לכאורה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים

ולפי רשי והתוספות שהקלו ברוב בתי העיר מרוצפים

הסתבר שיש לה הקל אף בהדחת הרצפה

כלומר לא יהיה שונה כיבוד,

הדחה מכיבוד,

כמו שבכיבוד מותר,

אז גם בהדחה.

אבל הרמב״ם לא חילק כלל בין רוב בתי העיר מרוצפים לבין רוב בתי העיר מרוצפים,

לא, אלא חילק בין הפעולות השונות שלעניין כיבוד הבית

הקל במרוצף.

הרמב״ם הזכיר שלגבי אלכבת הבית, מותר.

אפילו כשאין רוב בתי העיר מרוצפים,

הוא לא הזכיר את התנאי הזה.

כלומר כיבוד מותר במרוצף.

לא צריך את התנאי שרוב בתי העיר,

אם אתה, האיסור הוא רק שאינו מרוצף.

אם זה מרוצף,

אתה יכול, לא משנה אם רוב בתי העיר מרוצפים או לא, זה כבר לא משנה.

אז פה הוא למעשה הקל יותר מהרשי והתוספות.

רשי והתוספות אמרו שכיבוד הבית התירו

גם אם זה מרוצף, רק אם גם רוב בתי העיר מרוצפים.

לדעת הרמב״ם לא הזכיר שצריך שיהיה רוב בתי העיר מרוצפים.

אם היא צריכה מרוצפת, זה לא... בדיוק.

ולעניין הדחת הרצפה, הרמב״ם החמיר

במרוצף

ולכאורה היינו אף באופן

שרוב בתי העיר מרוצפים.

הוא לא עושה את החילוק

עם רוב בתי העיר או לא.

אלא כיבוד

מותר במרוצף.

מסתכלים ספציפית כלפי אותו בית.

הבית הזה מרוצף, מותר לכבדו.

להדיח את רצפתו, זה אסור.

ולכן אין להקל

להדיח את רצפת הבית בשבת.

אמנם

במקום שהוא שעת הדחה גדול

והדחת הרצפה נחוצה ביותר,

יש שהקלו בזה באופן שאין בו איסור סחיטה.

מכמה טעמים?

זאת אומרת, יש כאלה שמתירים.

אמרתי, אמרתי.

נכון מאוד.

שעת הדחה גדול. כלומר, אם זה גורם לך,

אי נוחות לשבת שם בשבת.

אתה רואה את זה, זה מבטל ממך את עונג השבת.

השבת הופכה להיות פחות מכובדת בצורה הזו

שיש שם שטח גדול, שיש בו כתם ברצפה.

אז אפשר להקל והוא מביא למה.

מה הטעמים בזה?

א',

המגיד משנה עצמו כותב

שמה הטעם שהרמב״ם מחלק בין כיבוד להדחה?

משום שכיבוד הבית נחוץ יותר מן ההדחה.

לכן

לא גזרו במרוצף

בכיבוד הבית.

אבל בהדחה,

שזה לא כל כך נצרח, אז לא.

אם ככה, אם זה הטעם,

אם כן יש לומר את זה במקום שההדחה נחוצה מאוד,

יהיה דינה ככיבוד הבית

ויהיה מותר לדעת הרמב״ם.

מאחר וכל הטעם שהרמב״ם אוסר בהדחה,

זה רק בגלל שכמו שמירה מגיד משנה,

בגלל שאין כל כך צורך בזה,

ממילא במקום שאכן יהיה צורך,

אז יהיה אפשר לעשות זאת,

כן?

והשמירת שבת כהלכתה

מביא

שאפשר להקל אולי מטעם זה להדיח את הרצפה בבית חולים,

להביא לצורך חולים,

כן?

ממילא

אז אם זה כמובן בתנאים המותרים שלו, נביא לא נכון.

דווקא אם שופכים מים ולי סמרטוט בלי כלום

וגורפים עם אגב סיליקון.

כמה גויים עושים?

אני מדבר אבל אפילו אם אין גויים,

כן.

ועוד יש לומר, עוד טעם שאפשר להקל במקום של שעת התחק גדול,

שבמקום שעת התחק גדול יש לסמוך בית רבנה על שיטת רשי והתוספות

שהקלו ברוב בתי הערים הרוצפים.

כלומר, הלוא להלכה,

גם אם נגיד שהרמב״ם אוסר הדחה לגמרי,

כן?

אבל כל המחלוקת ביניהם זה בית רבנן,

כי כל איסור הדחה זה עניין איסור רבנן.

יוצא שזה מחלוקת.

את בית רבנן.

מאחר וכן

אפשר להקל בית רבנן

לסמוך על דעת רש״י והתוספות

שמקלים באופן שרוב בתי העיר מרוצפים.

כמובן, אז כמה וכמה טעמים,

אם לאדם

יש

כתם גדול ברצפה

ולא נעים לו לשבת שם,

אז באופן שכזה

אולי נוכל להתיר, כמו שאמרנו, בגלל העניין הזה של

שאין פה עניין של שבוי הגומות,

וגם שרוב בתי העיר מרוצפים.

אז גם אם הרמב״ם לא הזכיר את הפרט הזה,

אבל נוכל לסמוך בזה על

רש״י והתוספות.

אם הכתם של הרצפה התייבש, התקשר,

זה לא כתם כזה, כתם שהתקשר, לא שמו לב, בגדול זה מחכיר את השבת. מה הבעיה?

אפשר לשפוך עליו מים?

עם סבון קצת או רק סבון?

סבון נוזלי, אולי כן, אבל...

סבון נוזלי, נוזלי, אני מתכוון, נוזלי,

לא הנוזלי של היום.

הנוזלי של היום הוא קצת סמיך,

והשאלה כמה סמיכות זה באמת בעיה.

אתה צריך להכין לך, תמיד גם כשבאים לנקות, למשל,

לשטוף כלים,

כן?

אתה שוטף כלים בחומר של משחת כלים, מלוא משחת, זאת אומרת,

נוזל. נוזל לכלים.

הנוזל לכלים אנחנו מכינים

מיוחד לשבת,

שיהיה ממש ממי.

מים, ממש מים,

עם קצת סבון בפנים.

זה הכול.

ואי אפשר מהנוזל לפות שם? זה מאוד מיוחד.

לא, זה לא מספיק.

זה ממרח אמה? שאלה מה, אה?

ממרח.

ממרח, נכון, נכון.

אם יש סכנת החלקה,

כגון שנשפך שמן על גבי הרצפה,

מותר להדיח את הרצפה במגב שאינו עשוי מחומר ספוגי,

ועתה, משום שבמקום שיש חשש נזק כגוף,

התירו חכמים, כמו שאמרנו קודם.

אם נשפכו מים בכמות מרובה על הרצפה,

מותר לסלקם במגב שאינו ספוגי,

ואין בזה איסור של הדחת הרצפה.

זה כיוון שלא נתנת מים לשם הדחת הרצפה,

אין סילוקם כלול בגזירה זו של הדחת הרצפה.

זאת אומרת, אפילו במקום שזה לא שעת הדחק.

סתם הוא רוצה עכשיו להוציא את המים משם.

הוא לא שופך את המים, זה ממילא נשפך.

על השולחן היה לו כל מיני משקאות,

פתאום נפל איזה בקבוק ונשפך על הרצפה.

מאחר שהוא לא עשה את זה לשם הדחה,

אז הוא יודע שיהיה מותר לגרוף את המים

במגב כשר.

כל האו, יין, לא משנה איזה משקיעה. פה, זה בסדר. אנחנו שופכים עליו קצת מים ומושכים אותו, כדי שאתה יודע, לא יישאר דרך. אז אני בא ואומר,

אם זה שעת הדחק,

אז יהיה מותר, אבל אם לא, אז לא, אם אתה יכול להסתדר עם זה. תבין, אם אתה יכול להסתדר עם זה,

אתה לא מפריע לך,

אז אין להתיר.

אין להתיר.

משום שיש פה את העניין של הרמב״ם, כמו שאמרנו.

אם אתה רוצה לסמוך על הרשי והתוספות,

גם באופן זה, אז בסדר, אתה יכול לסמוך, אבל...

אבל שוב, אתה נכנס פה כבר לשאלה בהלכה.

לעניין הדחת השיש שבמטבח

או האסלה שבשירותים,

אז הוא מביא פה

שכל דבר המחובר לקרקע,

אף אם הוא גבוה מן הקרקע,

כגון שיש שבמטבח או אסלת השירותים,

יהיה בזה

בעיה של להדיח אותם.

זה הכול

במקום שהוא רוצה להדיח את כל השיש,

לעשות ניקוי, כמו שאומרים,

יסודי.

אבל אם מנקה רק מקום מסוים בהם, אז זה קל יותר.

זאת אומרת, למשל, הרבה פעמים יוצא שאתה,

נאמר, שוטף כלי,

כן?

מניח את זה ב...

ב... זה, נו, ב... בייבוש כלים. בייבוש כלים, כן.

במייבש, נקרא לזה כך, ונוזלים מים עדיין על השיש.

פה יכול להיות שיהיה מותר לבוא...

לגרוף את זה. לגרוף, אני מדבר על לגרוף, לגרוף עם אגב סיליקון.

על שיש אפשר. כן.

אני אומר, אבל לא שתבוא, תעשה עכשיו ניקוי

מיוחד ללכת ולשפוך.

אם יש כבר, אז לגרוף.

הרי שבתי שם, גם לגרוף ניקוי ניקוי.

אמרתי,

אם יש כבר שם, אז זה ודאי בסדר.

אם אתה בא לעשות ניקוי, אתה נכנס פה כבר לשאלה

של מחלוקת הראשונית.

אם אתה בא עכשיו לכתחילה לשפוך מים,

בשביל לנקות את השיש, שיהיה...

שיהיה יפה ונאה.

מותר להטיז מים על גבי הקרקע אף כשאינה מרוצפת כדי שלא יעלה אבק,

או גול משעת ריקודים, וכיוצא בזה.

טוב, לא יודע באיזה סיור זה מדובר.

רוקדים?

רוקדים בשבת?

זו כבר שאלה נוספת.

טוב, עכשיו נגיע למלאכת קוצר.

מביא פה מעניין,

העניין הזה שהזכרנו מקודם, השבוי אגומות,

שאין לשחק בג'ולות.

או בכל משחק אחר שזקוקים עבורו לקרקע שווה וחלקה.

כן?

מחשש שמיישבי אגומות שבקרקע.

ואפילו בקרקע מרוצפת יש בזה איסור,

משום שגזרו בזה מרוצף,

עטו שאינו מרוצף.

זה כבר על אותו דבר, שהיום זה נראה, זה לא עולם.

אם אתה רואה ילד,

כן?

מדובר פה

על גדול שרוצה לשחק בג'ולות.

עדיין לא הספיק לשחק בקדנותו,

הוא עדיין רוצה להמשיך לשחק.

לאחר שכבר הגיע לגיל בר מצווה.

לגבי קטנים, נוכל לסמוך על הרשי והרמב״ם,

שבמקום שרוב בתי הערב לא צפים,

אז אין בעיה.

הלאה. עכשיו מלאכת קוצר.

התולש פרי מהאילן

חייב משום מלאכת קוצר.

וכן התולש ענבים

ועלים ופרחים,

או שעוקר את הצמח מגידולו,

הרי זה בכלל מלאכת קוצר.

הוא יקרב גם משום אזוריה, לא על...

מה?

לא, הוא לא התכוון לאילן.

הוא התכוון בשביל שהוא צריך את הענפים או העלים.

אם הוא מתכוון גם לשם הצמחת האילן, אז אתה תהיה צודק, אז יש פה נוטע.

אילן שהתייבש... אבל האילן יצמח ממנו.

מה?

האילן יצמח ממנו.

ברגע שרוזבים לאילן את הפירות או הענפים, אז ידוע שזה מודל.

כן, אתה שואל טוב. אז אתה אומר, מה זה משנה, בתכלס?

ראינו את זה, אם אני לא שואל. יש פה פסיק רשע שזה ודאי יועיל להצמחת האילן.

האמת, האמת היא כזו,

שיש לא כל זמירה מועילה לאילן.

אדם שהוא זומר, הוא יודע מה לקחת ומה לא לקחת.

אז אם הוא עושה את זה באמת,

שהוא לוקח כדרך כל זומר אחר

במצב הזה, אז הוא מועיל להאילן גם בלי שירצה.

זו כבר שאלה של פסיק רשע,

ומסתם אני אחלה בזה,

זה יעשו.

אבל באופן שהוא לוקח, בלי הבחנה,

כן?

לוקח גם ענפים, עלים, פרחים,

שמה הוא עושה את זה? רק בשביל שהוא צריך אותה.

אז באופן הזה, אין פה פסיק רשע,

זה יועיל להצמחת האילן.

זה משום תולש.

אבל קוצב יש פה, כן.

לא, הוא שאל למה אין פה גם עניין של נוטח.

אילן שהתייבש,

אסור לתלוש ממנו פירות או ענפים.

אסור לתלוש, גם אם הוא יתייבש.

משום שמאחר שהאילן עדיין מחובר לקרקע,

אז זה אסור.

וכן אין לתלוש עשבים מבשים.

ענף שנתלש מן האילן ויש עליו פירות או עלים,

אם כבר נתלש,

ועל הענף התלוש יש פירות או עלים, מותר לתלן ממנו.

אין בזה משום מלאכת קוצר.

מותר להלך על גבי עשבים אף...

לא, לא, אתם מתבלבלים.

מדברים פה על ענף שנתלש מן האילן בערב שבת.

אז איזה מוקצן?

איזה שום מוקצן.

כן.

מותר להלך על גבי עשבים אף לפעמים מתלשים עשבים מכוח ההליכה.

כיוון שאינו מתכוון לתלוש,

וגם אין זה קרוב לוודאי שיתלשו עשבים,

הרי זה בכלל דבר שאינו מתכוון ומותר.

אבל עם עשבים ארוכים, אין ללך עליהם במרוצה.

כלומר, לרוץ עליהם. משום שבאופן זה, קרוב לוודאי שיתלשו,

ואין בזה היתר של דבר שאינו מתכוון.

אם יש עשבים שהם לא ירוקים, הם צהובים.

הוא כבר הסכים קודם שזה אסור.

התולש פטריות מן הקרקע.

כן? פטריות, בדיוק.

לא, אין להם שורש ומדע. הם לא מחוברים בקרקע.

או במקום שהן רגילות לצמוח בו, הרי זה בכלל מלכת קוצר.

וחייב, משום שעוקר אותן ממקום גידולן.

פרי המחובר באילן, אסור להריח בו.

משום שחששו חכמים שמא יתעה ויתלשנו על מנת לא אוכלו.

צמחי בושם, מותר להריח בהם.

ולא חששו חכמים שמא יתלשם.

משום שאין הם עומדים עליהם על מנת להריח, והם ראויים לכך

אף בעודם מחוברים,

אז יוצא שדבר שהוא עומד להערכה מותר.

דבר שהוא לא מיועד להערכה, אסור.

כן, בדיוק כך.

טוב, זהו.

סיימנו כאן.