מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף ע' ג' עמוד ב',

קצת לפני

הנקודותיים

שקרובות לאמצע העמוד,

אם אני אספור את השורות,

ע' ג' עמוד ב', איפה זה כתוב גומר ועדות קול?

השורה החמש עשרה,

שורה החמש עשרה מראש העמוד,

אמר רב יוסף

היימן דקטל אספסטה

חייו שתיים

מצאתם?

לפני שאני אתחיל נזכיר שאתמול הבאנו את התוספות

בדיבור המתחיל וצריך להעצים

ובא לומר סברת עצמו,

בעלי התוספות באו לומר סברה של עצמם

שנראה להם שלפי רבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה,

בזומר שאינו צריך לה עצים

יהיה פטור.

אם צריך לה עצים,

הרי הוא חייב משום קוצר ומשום נוטע.

אם הוא זומר ואינו צריך לה עצים,

אינו חייב אלא משום נוטע ולא משום קוצר.

והיה קשה לתוספות.

האם

לפי רבי יהודה גם יהיה הדין הזה שאם אינו צריך להעצים לא יתחייב משום קוצר?

הרי הסברה אומרת שזה כמו כל מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כמו בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה לדעת רבי יהודה, חייב,

אז גם כאן,

הרי הוא עושה את פעולת הקצירה.

בפועל הוא הולך וזומר.

אלא מה?

הוא לא צריך את העצים.

האם נאמר שיהיה חייב כמו כל מלאכה שאינה צריכה לגופה,

או שפה זה שונה?

הרי מצאנו למשל

שגם לפי דעת רבי יהודה אין חייב בקוריאה אלא על מנת לתפור.

אין חייב במוחק אלא על מנת לכתוב.

למה שלא יחייב רבי יהודה במוחק שלא על מנת לכתוב,

או בקוריאה שלא על מנת לתפור מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה,

שלדעתו חייב עליה.

אלא מה רואים?

שמאחר וזו צורת המלאכה שהייתה במשכן,

לכן דווקא כך

היא המלאכה.

הדין של צריך או לא צריך,

זה בא להסביר מהי צורת מלאכת כותב,

מהי צורת מלאכת מוחק ומהי צורת מלאכת כורח.

באים לחדש בעלי התוספות, ובקוצר גם כך,

שאם

אינו צריך להעצים,

חסר בעצם המלאכה, בצורת המלאכה.

ואכן,

רבי עקיבא איגר כאן

מתעורר לשאול שאלה זו על התוספות,

למה שבאמת יהיה דבר כזה לחדש חידוש כזה עצום,

שקוצר, אם אינו צריך להעצים, לא יתחייב?

הוא טוען

שכל מה שצריך תמיד,

זה מה שכבר נשאלתי אתמול, וכבר עניתי על זה.

השאלה ששאלת אתמול, למעשה זרקי ואיגר שואל אותה,

ואנחנו כבר השבנו על זה תשובה מסיעתא דשמיא, נראה שזה גם מטרף את הכבישה של רבי קיווי איגר.

שאלת,

כל העניין שצריך מוחק על מנת לכתוב,

או קורע על מנת לתפור, בגלל שאלמלא כן, אם למשל הוא קורע שלא על מנת לתפור,

אז זה נקרא מקלקל, זה לא נקרא מתקן.

והוא עדין מוחק

שלא על מנת לכתוב, זה נקרא מקלקל.

אימתי קורע יהיה מתקן ומוחק יהיה בגדר מתקן?

רק קורע על מנת לתפור זה מתקן, או מאחר כך על מנת לכתוב.

כן?

ממילא, אם כך, מה זה שייך עכשיו לקוצר?

וכי כאן, שהוא קוצר ואינו צריך להעצים,

זה פעולת תיקון או פעולת קלקול?

המציאות כאן זה תיקון.

אז מדוע שלא להתחייב?

גם לדעת רבי יהודה.

מובן?

לכל הפחות לדעת רבי יהודה.

גם לרבי יהודה, כשאדם גורר צפצאי,

זה עשה חריץ. זה עניין אחר.

לא צפצא חריץ על זה. שם זה עניין אחר של אינו מתכוון.

כאן אנחנו מדברים קצת מלאכה שאינה צריך לדעת שההגדרות

בדברים האלה הן שונות.

הגדרה של אינו מתכוון פירושו, כאשר הוא עושה פעולה, וכתוצאה מהפעולה הזו

נגרר, יוצא איזושהי מלאכה שהיא אסורה מדאורייתא והוא לא התכוון אליה,

האם

הוא עבר על איסור או לא. אז לדעת רבי שמעון,

גם אם הוא יודע מראש שייתכן שעל ידי פעולת ההיתר יצא איזושהי מלאכה של איסור,

ייתכן שייצא מלאכת איסור,

מותר בשבת לעשות את אותה פעולה.

כגון מה שהזכרת, לגרור כיסא,

והכיסא הזה ייתכן שיעשה חריץ בקרקע,

שחריץ זה פעולה של תולדה של חורש,

מאחר ורק ייתכן שזה יהיה,

אז

מותר לו לעשות פעולת הגרירה הזו.

לעומת זאת, לדעת רבי יהודה... אבל זה גם מלאכה של יצא חן גופה, לדעת רבי יהודה, מלאכה של יצא חן גופה זה הרבה יותר חמור.

זה הרבה יותר חמור,

משום שמלאכה של יצא חן גופה, פשוט הוא מתכוון,

הוא מתכוון למלאכה, הוא יודע מה הוא עושה, הוא עושה פה מלאכה,

רק הוא לא צריך

את התועלת שבמלאכה,

אלא סיבה צדדית.

אתה מבין? ב-אינו מתכוון, זאת אומרת, יש פה שתי פעולות שונות,

כאשר הוא עושה פעולת היתר,

וייתכן שייצא בזה מלאכת איסור.

ייתכן. אז במצב הזה רבי שמעון מקל ואומר מותר אפילו בשבת.

לדעת רבי יהודה אסור, אסור.

כן, אני מדבר באופן שזה לא בסקרה אישי. זה פטור.

נכון?

פטור אבל אסור. זה בשבת אני מדבר.

אבל

במלאכה שאינה צריכה לגובה זה חרבי יותר. זה לא פסיק רשן. אני מדבר באופן שזה לא פסיק רשן.

אם זה פסיק רשן, אז ודאי שחייב, זה נקרא פעולה שלו.

מה? למי? ניתן דעת כולה.

אם זה פסיק רשן, זה אותו דבר, לפי שניהם.

שיהיה חייב, כאשר ברור הדבר שעל ידי הגרירה הוא ודאי יעשה חריץ,

כגון שהכיסא הזה כבד,

והקרקע שהוא גורר אותה עליה זה קרקע שהיא רכה יותר,

הוא בוודאי יעשה חריץ.

הרי זה נקרא פעולת איסור שהוא עושה.

והוא לא יכול לשחק אותה, אני לא מתכוון.

אבל רבי שמעון?

יהיה חייב.

יהיה חייב כמו רבי יהודה.

אבל רבי שמעון אומר לך שאין אצלך בקופה פתור.

או, מצד סיבה אחרת.

מה יהיה הדין אם הוא לא צריך?

זה נכון.

צדקת, במקרה הזה אתה צדקת. אבל מה יהיה הדין?

אם בתוך תוכו הוא ירצה את זה,

רק הוא אומר, אני לא מתכוון.

הוא ישמח בסוף שהיה חריץ.

רק הוא ישחק אותה, אני לא מתכוון.

המשחק הזה באופן שיש פסיק רשת לא מקובל,

רבי שמעון יחייב על זה.

אבל המשחק הזה יכול לפתור... שזה אמרנו, תקשיב.

בשביל זה הזכרנו מה יהיה הדין פסיק רשת לא ניחלה.

פסיק רשת לא ניחלה, מה הדין?

זה חוזר להיות כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אתה מבין?

אם ניחלה מחריץ...

אז זה הפך למלאכה שצריכה לגופה, הוא צריך את זה. רגע, רגע, רגע.

הוא ניחלה, אבל הוא באמת לא מתכוון.

הוא לא חשב... לא יעזור, זה לא ישנה.

הוא עכשיו רוצה לקרוא את הצבצבא, הוא פיחן אותם לב שהאדמה רכה.

הוא לא רואה שאני רכה, הוא חושב שהאדמה לא חשבה בכלל,

הוא לא צריך את האדמה,

הוא לא חשב עליה,

הוא לא חשב עליה,

הוא עכשיו רוצה לגרור את הכיסא. הוא התכוון לעשות פעולת גרירה והוא לא מתכוון שיהיה פעולת חריץ. וברור הדבר, הוא לא יכול לדעת שפה הדבר הקרקע. וברור הדבר שכל אחד יודע שכשגוררים כיסא אז נעשה חריץ.

אז זה כמו בן אדם שיבוא ויגיד, זה כמו בן אדם שיבוא ויאמר,

יש פה את ראש התרנגול,

אני אחתוך את ראשו ואני לא מתכוון שימות.

פסיק רשם ולא ימות.

פסיק רשם ולא ימות.

הרב,

הרב, אני מדבר פה שיש לפעמים אדמות קשות ואדמות רכות,

הוא חשב שהאדמה קשה, הוא לא שם לב שירדימו אותה,

הוא לא שם לב ששפכו מים, הוא תמיד האדמה קשה.

הוא לא ראה ששפכו מים, הוא לא ראה ששפכו מים, הוא לא מסתכל עליי ככה, הוא ראה ספסל גבוה,

הזיז את הכיסא כי הוא רצה את הכיסא,

אחרי שהוא יוצא חריץ,

הוא בכלל יוצא את החריץ,

והוא אמר, איזה יופי,

אז אתה טוען, אתה טוען שהוא התכוון פה לעשות פעולת גרירה ולא פעולת עשיית חריץ

הוא אומר, אה, מיכאלי, אין לי אופי, לכן כשאני שואל איך הוא יכול לשתול כל דברים. ייתכן שזה בגדר מתעסק.

כמו אם אדם מתכוון לעשות פעולה אחת ויצא בטעות פעולת איסור,

שלא יתכוון בכלל לאותה פעולת איסור, זה בגדר מתעסק.

מתעסק פירושו שהוא עושה פעולה אחת,

פעולה אחת,

ולא יתכוון בכלל לפעולה האחרת, פעולת איסור.

זה שיכול לקרות, יכול לא לקרות. אני נשאר על התיר,

יכול להיות שאני אשען ב... יכול להיות שאני אשען על המתק. אמרתי, ייתכן.

צריך לבדוק.

ייתכן. הצדדים האלה שאתה מזכיר, זה גופת הצדדים שאני מסתפק בהם.

ייתכן שאכן זה מתעסק וייתכן שלא,

כיוון שמאחר שברור הדבר שיעשה חריץ,

אז זה נקרא כאילו הוא מתכוון

לגוף הדבר, הוא לא יכול לומר אני לא מתכוון.

אלא מה? זו כבר שאלה אחרת, אם לא נכלה.

אתה מבין? אם לא נכלה אמר, בוודאי, פסוק.

לא, זה לא פשוט.

לא פשוט לדעת כולנו שבסקר שלא נכלה,

שיהיה מותר, אתה מבין?

זה לא מי שמעון מותר, אבל מי הוא צחה?

אז יש רעיות לזה, הראשונים.

דעת ערוך,

כן?

שפסיק לרית לא נכלה למותר,

אבל יש אחרים שחולקים

שאומרים שזה אסור.

שהם פוסקים כמו רבי יהודה, לא עומד פה היום ישראל?

לא, לא, מה פתאום?

דבר על ההלכה, הם פוסקים כמו רבי יהודה.

ההלכה לא פוסקים כמו רבי יהודה.

הם שומעים בדני? בענייננו אני לא מתכוון.

כן, בדעת רבי שהיאות, בדעת ההלכה.

אבל מה, זה הגמרא? טוב, בואו נחזור, אני לא אתקדם כך. אז הגמרא לא כותבת להדיה?

לא, לא, כל אחד מביא רעיות לכאן ולכאן, בכל מיני מקומות.

תפתח את התוספות במסכת כתובות דף עמוד א',

ושם תראה את המשא ומתן בעניין.

תוספות דיבור המתחילה הן מסוחריה דנה זיתא.

בזמן הגאונים,

כל הקושיות האלה שהם מביאו עד לכאן ועד לכאן,

בזמנם הכל היה פשוט לכולם שהכול...

מנין לך.

מה? מנין לך. אין לך תיעוד לבוא ולומר שלא היה מחלוקת.

ייתכן שהיה ביניהם מחלוקת, רק לא הגיע עלינו

תיעוד לזה, זה הכול.

וכי אתה יודע שבכל הדורות כולם לא היה מחלוקת.

ושעד באזמן הראשונים התחילו לחלוקת, וגם הגאונים... כבר בתלמוד וכבר בזמן התנאים אתה רואה מחלוקות.

אז מה אתה רוצה?

כבר בזמנו של פטירתו של משה נשתכחו המון הלכות.

אז מה?

אז למה כבר הלכות שנשתכחו?

אז כבר נוצר בעיה. מה בדיוק ההלכה? האם כך או כך?

אז למה כבר הלכות ברחל בתך קטנה?

למה היא רשמה את הדברים בצורה כזאת, שאני יכול להבין ככה? למה היא יכולה להבין ככה? היא רשמה ברחל בתך קטנה, רק אתה צריך ללמוד. בשביל זה אמרו לך, תלמד ותגיע לכל אותם דברים שהם ברחל בתך קטנה.

אתה אומר שזה אנשים אומרים ככה, ואנשים אומרים ככה. זאת אומרת, זה לא היה בדיוק בהחלוקת, זה האמת.

אז כבר, כבר,

יפה מאוד. אז כבר נשאלתי ממך את זה בעבר,

אתה כנראה שכחת, ועניתי על זה,

שזה גופה שהתלמוד השאיר את זה

בצורה שכזו,

משום שהיה צד לכאן וצד לכאן,

וכל אחד יכול להבין בתורה הקדושה כפי איך שהוא מבין.

זה הכל לפי שורש נשמה של בן אדם, שתדע לך.

יש, ובית שמאי פוסקים כך, בגלל שלפי שורש נשמתם זה הדרך הראויה להם.

בטיל לפוסקים אחרת, כי זה הדרך הראויה להם.

מובן?

זה דרך אחת. דרך שנייה, ייתכן שהתלמוד היה פשוט, ומרוב פשיטות הדבר לא ראה צורך

להדגיש את הדברים,

ואחר כך נחלקו הדורות שאחריהם,

אם אכן כך ניתן להבין, או לא?

אבל ידעו שיהיה מרור זה בהמשך, זה ברור. מי אמר לך שידעו? הם אמרו הרי שאם אנחנו כבני אדם... מה הקשר?

מי אמר לך שידעו?

מי אמר לך שידעו?

שעל כל אותם מקרים ספציפיים שאתה יודע שהיום יש מחלוקת, שהם ידעו מראש האחר נהיה מחלוקת.

הם ידעו באופן עקרוני שכתוצאה

מאורך הגלות,

אחת התורה ישנה, וממילא זה גורם למחלוקת

בין כל מיני לומדי תורה.

בסדר,

אבל לבוא ולהתמקד ספציפית על נושא כזה או אחר, לומר, בזה יהיה מחלוקת,

לא בטוח שזה נכון.

עכשיו, נחזור לענייננו.

בכל אופן, כך רבי קיבי איגר טוען,

ולפי איך שתרצתי אתמול, נראה שזה מטורץ,

משום שכבר מצאנו בעבר,

שלומדים ראשונים בדעת רשי,

שביקוריה על מנת לתפור זה לא בגלל שזה צורת המלאכה,

בשביל לבטל את הדין מקלקל,

אלא להפוך את זה למתקן סליחה על מנת לתפור, לא בגלל שנהפוך את זה למתקן,

אלא זו צורת המלאכה, קורע צורתה על מנת לתפור, מוחק על מנת לחתום,

באים תוספות לחדש ובקוצר, זה צורת המלאכה,

אז צריך להעצים,

ולא זה חסר בצורת המלאכה.

מובן?

זהו.

נמשיך את הסוגיה הבאה.

אמר רבי יוסף

האימן דקטל אספסטה

חייב שתיים,

אחת משום קוצר ואחת משום נוטר.

האימן דקטל אספסטה.

אספסטה

זה מין

עשב

שמגדלים אותו למאכל בהמות.

עשב, זרע מסוים,

מגדלים את זה למאכל בהמות.

כל שלושים יום

עוקרים אותו וזוררים במקומו אחר.

ובתוך שלושים יום

קוצרים אותו שלוש פעמים.

שימו לב מה שקורה.

כל שלושים יום,

כל שלושים יום

גדל הזרע הזה בקרקע.

כשהוא מגיע לגובה מסוים,

הולכים וקוצרים אותו.

לא מוצאים את השורשים,

אלא קוצרים את מה שעולה מעל גבי הקרקע.

ידוע איך זה נקרא? ושוב,

מה שנקרא בלשון, בעברית, שחת.

זה נקרא בלשון התלמוד שחת.

אספסטה זה בלשון ארמי.

עכשיו, הסוג,

גידול הזה הוא, כמו שאמרנו,

כל שלושים יום קוצרים אותו במשך שלוש פעמים. לאחר שנגמרו השלושים יום,

אז

הולכים וזורעים זרעים אחרים,

ושוב עושים כנל

בשביל החודש האחר.

עכשיו,

כאשר בתוך השלושים יום הללו

מביאים התוספות,

קוצרים אותו מיד בתחילת גדילתו שיוצאים העלים.

קודם שיצאו הגבעולים שמהם יוצאים השיבולים.

אז אם אדם בא וקוצץ את השחת מיד,

כשהם יהיו עלים, רואים את העלים על גבי הקרקע,

קוצץ את זה לצורך הבהמה,

ובצורה הזו הוא חוזר וצומח.

לזומר. אם כן,

זו פעולה בדומה לזומר.

חייב שתיים.

הוא עשה פה שתי פעולות.

זומר וקוצר. גם קוצר וגם נוטע. מה פירוש קוצר?

עצם הדבר שהוא קצץ השחת על מנת להאכיל את בהמותיו,

זו פעולה של קוצר. כשאדם לוקח דבר

וצריך את הדבר הנקצר,

כשאדם קוצר דבר והוא צריך את הדבר הנקצר

לשימושו או לשימוש של בהמותיו או שימוש אחר,

זה נקרא קוצר.

אבל יש פה גם נוטע.

משום שהרי על ידי הקטירה הזו,

כוונתו שהשחת,

האספסטה,

תגדל שוב מחדש,

ואולי אפילו טוב יותר.

מאחר וכן

יש פה עניין של נוטע, אז הוא חייב שתיים.

כלומר,

יש פה שתי חטאות,

אחת משום קוצר ואחת משום נוטע.

יש פה שאלה שאחד מהאחרונים שואל,

בעל העגלי טל, זה שמו,

הוא חבר חיבור

חשוב מאוד, על כל מלאכות של שבת.

עגלי טל, כן? עגלי טל, כן, זה שמו.

אז במלאכת זורע שואל הוא,

מדוע פה מחייבים משום נוטע ולא משום זורע?

שהרי לכאורה האספסטה זה מין זרע, כלומר זה זרעים

שמניחים בקרקע על מנת שיגדל הגידול הזה שנקרא שחר.

אבל יש לך סורשים.

אז למה, אם כן, זה לא,

למה שייך להגדיר את זה כנוטע ולא כזורע?

אולי אתה מנסה לומר את מה שהוא מתרץ.

הוא אומר שייתכן שזריעה

זה בגרעין שממנו נעשה צמח.

אבל נטיעה זה בצמח קיים.

מאחר וזה כבר בצמח קיים,

אז זה כבר שייך לנוטע.

אז זהו היסוד.

אז לא משנה לי אם בגלל שראשיתו של הדבר זה גרעין, נכון?

אבל מאחר ו...

למעשה, אתה מתייחס לפעולת הקצירה.

ופעולת הקצירה נעשתה בעצם בדבר שכבר קיים על גבי הקרקע.

אז זה בדומה לאילן

ששייך לסווגו לנוטע ולא לזורע.

אה, יש כאן איזשהו דבר שהייתי רוצה...

אה,

בעניין זורע,

צריך להבין,

כשאדם זורע,

מתי יש את פעולת ההשרשה?

מיידי או רק כמה ימים אחר כך?

שלושה ימים.

יפה מאוד.

אז כשהוא מניח את הזרעים בקרקע ועדיין לא נעשתה פעולת ההשרשה,

האם הוא עבר על איסור?

או שמאחר ועדיין לא השריש,

כבר לא עבר שום איסור.

יהיה

מקום לדון.

אין לי בעיה שהתורה מחייבת בזורע.

בינתיים אין לי בעיה.

הגם של מעשי פעולת ההשרשה היא בימי החול.

נאמר, הוא זרע בשבת, מתי אם כן ישריש?

רק

ביום שלישי.

כן?

נכון? יופי. זה לא מפריע לי.

למה?

כי ככה דרך הזריעה.

אם התורה עשתה זריעה, אז היא באה ואמרה שגם אם אתה מניח זרעים בקרקע

ונשרשים הם לאחר שלושה ימים, שזה יהיה מימות החול,

ככה צורת המלאכה.

זה תגובה מה שעשתה התורה.

השאלה,

האם צריכים אנו את ההשרשה כדי שיתחייב על הזריעה,

או שפעולת הזריעה היא אסורה גם אם עדיין לא נעשתה השרשה.

בעצם, הפעולה ששמת אותה בקרקע זה מספיק.

כן.

נפקא מינא תהיה, האם יועיל לאדם

שיבוא ויוציא את הזרעים מיד ביום ראשון.

נאמר, הוא זרע בשבת.

כן? זרע בשבת.

ולפתע

גילו לו שזה אסור.

מיד הוא רץ ביום ראשון להוציא את הזרעים, כדי שלא ישרישו.

האם הוא ניצול ממלכת איסור,

או שמאחר וכבר זרע,

עבר את האיסור ושוב לא יועיל לו מה שיוציא אחר כך את הזרעים מן הקרקע?

הזרע עצמו,

כבוד השרע, עובד על זה,

אני לא יודע שהוא נשמח להזרעה על הקרקע?

ברור.

ברור. יש שני איזה... זה חשוב. לא. זה ברור. אבל אם לא הייתה השרשה,

עדיין אין שום ביטוי לזריעה.

זריעה, פירושו של דבר,

שכבר מחובר לקרקע על ידי ההשרשה.

אבל כל זמן שהם בגדר זרעים, גם אם ישנו איזשהו תהליך

של ריקבון, נאמר,

אינני יודע בדיוק איך להגדיר את הפעולה הזו. לא שאני יודע איך להגדיר,

אבל ישנה מסתמה, בעצם שהיית הזרעים בקרקע

עוברת איזשהו תהליך מיד כשהם נמצאים בתוך הקרקע, עד ההשרשה.

אבל בזה לבד לא מחייבים,

כיוון שעדיין לא התחברו לקרקע על ידי השורשים היוצאים מהם,

מן הזרעים.

ממילא היה מקום לבוא ולומר

שאם פעולת ההשרשה היא חלק מן האיסור,

כל זמן שלא השריש,

לא עשה כלום.

יוכל אם כן לבוא ולהוציא את הזרעים מן הקרקע כדי להינצל במלאכת איסור.

מובן?

זה לא קשה, כיוון שהפעולה הזו של החרישה היא מיד,

יש אפשרות מיד לזרוע כתוצאה מהחרישה.

אז התועלת מן החרישה היא מיידית.

לא, אבל הזריעה היא נעשתה לצורך מה, לצורך הזריעה.

חרישה, אתה מקווה. כל החרישה היא לצורך מה, לצורך הזריעה. כן, אבל ההנאה של החרישה היא מיידית, כי הוא מיד יכול לזרוע.

זה שהוא לא זרוע זה כבר בעיה שלו,

אבל בתכלס הוא קיבל את ההנאה המקסימלית מיד בתום החרישה,

שהרי הקרקע עכשיו היא רפויה וראויה לזריעה.

גם כשהוא שם את הזרע, מיד הוא מקבל את האלה, כי זה תהליך של שלושה ימים, זה תהליך כבר מתחיל.

כן, אבל ההשרשה היא מחויבת להיות. אם למשל,

מאיזה סיבה תהיה שהוא נתן זרעים שהם מקולקלים

ולא ישרישו, האם יעבור על איסור?

לא יעבור על איסור.

בוא נגיד ככה, אדם שקוצר.

אה, מקולקלים זה משהו אחר. אדם שגוזם את האף. לא, אין לו סיכוי לצאת שוב על החרק. אבל, אבל כשזה סיכוי. אדם שגוזם את האף, על המקום הוא גודל,

ובכל זאת הוא מתחייב שהוא נוטע.

לא, אז מה זה קשור?

מה זה קשור זה לזה?

אבל התחלת,

אבל לא.

אבל התחלת,

מיד בתום הקציצה ישנה איזושהי תחילה של צמיחה.

זה מיד.

כשאילן כבר קיים זה ודאי מתחילה.

מה שאין כאן בזורע זה לא ככה. ההתחלה היא רק בהשרשה.

או שנאמר לא.

איסור תביעה הוא בעצם הכנסת הזיים לקרקע, זה עצם מלאכת זורע.

בלי קשר להשרשה, היא שריש, לא השריש.

זה גובה, אני בא ומביא את שני צדדי הספק.

והרניב הקודקנים לא היה יוצא גם אחרי שלושהיים.

מה יעדי, למשל, אתה מוצא, למשל, בפת.

אדם שהניח פת בתנור,

והוא רוצה שלא לעבור על איסור,

אז הוא רוצה לרודות את הפת לפני שתיאפה.

נכון מאוד.

זה שדיברנו על זה, זה עדיין לא מתרץ כלום. אני רוצה לדעת אבל מה שייך לגבי זורע.

אז מה כתוב? מפורש כתוב, שהוא לא הסתיים בתעריף. מפורש, עזוב, מותר.

בתכלס אם הוא הלך ועשה את הרדיעה

של הפת קודם שנאפתה,

הוא לא עבר על איסור אופה.

הגם שאיזה פעולה נעשתה פה, מה זה אופה?

אופה פירושו שהוא מניח את הבצק בתנור.

קודם האפייה וכוח התנור הוא גורם את האפייה.

עם כל זה,

מאחר וצריכים את האפייה כדי שיעבור על איסור אופה,

הגם שפעולתו מצטמצמת בהנחת העיסה על דופנות התנור,

אבל מאחר והיא נצרכת ומחויבת להשלמת האפייה,

לא התחייב במקרה שהוא הוציא את זה קודם שנאפה.

אם כן, השאלה נשאלת

האם בדומה יהיה גם זורע או לא. זאת אומרת, מה זה תהליך השרשה? צריכים להגדיר מה זה תהליך השרשה. אז הסברתי, השרשה פירושו של דבר שיוצאים מן הזרעים

כעין סיבים שהם הם מתעצמים עם הזמן להיות שורשים. מה זה אחי? ולאט לאט גדלים מזה גם צמחים. תהליך אפייה זה אחר, ההגדרה של תהליך אפייה הוא אחר. בעצם ההדבקה שהתבקת, התחלת איזשהו תהליך אפייה, שזה תופח בסוף, הפתיחה. לא תפיחה.

זה חלק מהשלב הסופי. לא, אתה מתבלבל, אתה מתבלבל, לא התפיחה.

אני לא מדבר על עניין התפיחה, אני מדבר פה על אפייה.

כשאדם לוקח בצק שכבר טפח,

כן?

והניח אותו בתנור.

נעשתה עכשיו פעולת הגחלים,

נותנת חום בבצק,

נותנת חום בבצק, ולאט לאט זה הופך את הבצק להיותו ראוי לאכילה.

השלבים הללו הם הם הגורמים להיותו אופה.

איזה פעולה הוא הגיע למצב של אופה?

באותו זמן שהגיע המצב להיות ראוי לאכילה מכוח

הנחתו בתנור,

זה פעולת אופה.

עכשיו, מה אתה אומר?

כשאדם מניח פת,

כלומר בצק, יותר נכון, בצק בתנור,

עדיין לא נעשתה אפייה,

אבל עצם הדבר שזה צורת המלאכה,

מניחים פת בתנור,

ומניחים בצק בתנור, וכך ראוי שיהיה שאחר כך מכוח אותה הנחה נעשתה אפייה,

אז זה מחייב אותו משום אופן,

אבל כמובן בתנאי שנעשתה אפייה לבסוף.

אבל אם למשל לא נעשתה אפייה לבסוף, אז הוא יהיה פטור.

יש שאלה שנשאלת, מה יהיה הדין באופן

שאדם מניח בצק סמוך ליציאת השבת?

זה האפייה מוצעה. האפייה כשלעצמה מוצעה במוצעי השבת.

אז הוא לא התחייב.

מה אתה אומר?

לא הייתי אומר כך, משום שמצב אפייה נעשתה לבסוף.

אז יוצא שפעולתו שבשבת היא הביאה את המצב של אפיית

אפיית הבצק.

לא אכפת לי, לא צריך שאפייה תהיה בשבת,

כי פעולתו שהיא הנחת הבצק נשלמה בשבת,

והיא היא שהביאה למצב של האפייה אחר כך,

שזה נעשה ממנה מכוח החום שבתנור.

זה אני אומר, יש מחלוקת מה זה תהליך השורשן?

לכולם, לכולי אנחנו אומרים שזה בעצם התהליך הסופי שיוצאים מהשורשים. זה ודאי,

זה ודאי, זה פשוט.

זה פשוט, רק השאלה...

עצם העובדה שזה תפח, ואלונות תפחו, נוצר ממרם לאכילה, זה תהליך השורשן. אז הסברתי, באפייה פשוט הוא, בגמרא, כבר למדנו את זה בעבר, בדף דלת,

שפשוט הוא שכך הוא אופה. אופה פירושו רק לאחר שזה הפך להיות ראוי לאכילה על ידי חום התנור.

אבל אם הוא ירדה,

כלומר יוציא את הבצק

קודם האפייה,

קודם השלמת

הכנת הפת להיותה ראויה לאכילה,

בזה הוא,

איך אומרים, הצהיר את עצמו מאיסור.

אז באופה זה פשוט.

שאלה בזורע,

האם כך יהיה או לא?

האם רדיעה זה איסור רבנן.

אני מדבר, אבל אם בפועל לא חשש לזה,

הלך ורדה, הוא הצהיר את עצמו מאיסור הבצעייה, שזה איסור דהורייתא? כן,

זה פשוט.

השאלה האם גם זורע שייך זאת או לא.

אז מה אומר לנו רפאל?

מסתבר שכן.

אז בואו נראה. נחלקו האחרונים בזורע בשבת.

לפני שנקלטו הזרעים, הספיק להוציאה מהקרקע

עם עובר בזל מלאכת זורע.

מיסוד מחלוקת זו יש להוכיח יסודות,

בעיקר שם הממלכה של זורע.

כלומר,

אנחנו נראה תכף

מה בדיוק יסודות המחלוקת הזו,

ולפי זה נבין

איך, מה זה ההגדרה של מלאכת זורע?

הרשש

הביא

הרשש והחלקת יואב הביאו ראיה

כן מאדם

שהזביק פת בתנור בשבת.

מסקנת הגמרא שהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור שקילה.

מבואר אם כן לגבי

מלאכת עופה

שהיא מוציאה את הפת בתנור לפני שנאבתה אינו עובר.

אם כן, מכאן להוכיח לך הרשש, כמו שאומר רפאל,

הוכיח לך הרשש והיה חלקת יואב, שכן הוא גם בזורע.

אם השליך זרעים לקרקע

והספיק להוציאם לפני שייקלטו,

אינו עובר באיסור זורע.

אינו עובר באיסור זורע.

כך דעתם של רשש וחלקת יואב.

אך המנחת חינוך

כותב לחלק בין

יסוד איסור זורע ליסוד איסור אופה.

בשלמה מבשל או אופה,

גמר האפייה והבישול נקרא בשם אפייה או בישול.

אתם שומעים?

הגמר,

שזה הכנת הבצק להיותו ראוי לאכילה,

או התבשיל להיותו ראוי לאכילה,

זה מלאכת אופה ומבשל.

אבל קודם שנאפל, לא נקרא בשם אפייה כלל,

האב שנתן לתוך התנור.

אבל לשון זריעה

חל תכף כשמנפץ הזרע על גבי הקרקע.

הווה זורע אב שלא נקרא את הזרע.

פירושו נאמר לשון זורע.

מה זה זורע?

כשאתה תשאל ילד,

כשאתה תשאל ילד,

כן,

מה זה זורע?

מה הוא יגיד לך, מה זה זורע?

אפילו ילד.

מה זה זורע?

מניח זרעים בקרקע.

תשאל אותו, מה זה אופה?

אז הוא יגיד לך

שזה אדם

שאיני אכפת בתנור ואפת נאפתה.

זה אופה.

אם כן, יוצא שהאופות, פירושו של דבר, גמר הדבר,

ואילו בזורע, זה עצם פעולת האדם,

גם אם עדיין לא נקלעת בקרקע.

לכן כותב המנחת חינוך,

שהמשליך זרעים חייו מיד כשהיא שליחם.

מאחר והשלכתם

היא המלאכה שעליה הקפידה התורה.

אם כן, לדעת המנחת חינוך,

יש הבדל בין אופה לבין זורע.

אם כן, צריך להבין באמת למה הם חלוקים בהגדרה שלהם.

ולהלכה, וככה זאת אומרת. בואו תראו את הגאונות

של חכמי התורה,

שהם מנסים לבאר את ההבדל

בין

יסוד מלאכת זורע לבין יסוד מלאכת

לבין יסוד מלאכת אופה.

אחד מן האחרונים רוצה לומר

שהחילוק הוא במהות המלאכה.

אם יכולה היא להיעשות בידי אדם או לא.

בבישול,

תוצאת הבישול יכולה להיעשות על ידי אדם,

כגון שהוא יחטא בגחלים

או יגיס בקדרה לקרב את הבישול.

לכן שם המלאכה היא התוצאה.

כלומר, מאחר ושייך שגמר הדבר באפייה ובישול

יהיה על ידי האדם,

אם כן, התוצאה היא המלאכה.

הנחת הפת בלבדה היא עדיין לא המלאכה,

אלא התוצאה שממעשיו היא המלאכה.

מה התוצאה?

שנאבתה הפת,

שמתבשל התבשיל,

אבל באזוריה שאין אדם יכול לסייע לתוצאה,

זה לא משנה.

זה משנה, מה זה משנה?

אבל זה לא ש...

לא, אתה צריך להבין.

זה לא יעזור שזה ייקלט יותר ממה שהוא משקה.

זה לא משנה ממה שהוא לא משקה.

הפעולה של הקליטה היא פעולה ידועה

שזמן מסוים אחר הזירה נעשתה פה פעולת קליטה בקרקע.

הוא לא יכול לעזור בזה שזה יהיה יותר מהר.

כשאין אדם יכול לסייע לתוצאה,

אין שם המלאכה,

רק ההכנה שביד האדם עשו. כלומר,

אז מה מוגדר אם כן המלאכה?

החלק של האדם שהוא-הוא העושה. זו המלאכה.

הגמרא אומרת שהירקות זה מה שאתה רוצה להם,

מה היא נותנת ולהשפיע אותנו. לא, זה לא קשור.

אני מדבר על זריעה שהוא מניח זרעים בקרקע.

כשאדם מניח זרעים בקרקע,

זה פעולת זריעה. פירושו שמאחר וגמר הדבר לא נעשה על ידי האדם ולא שייך שתהיה על ידי האדם,

אז אם כן מלאכת זרע פירושו את אותו חלק שהוא קיים ביד האדם.

מהו החלק שיש ביד האדם?

עצם הכנסת הזרעים לקרקע.

לכן במצב הזה שם המלאכה היא הפעולה עצמה.

אם כן, זה החילוק

שהוא בא להסביר

בין אופה ומבשל לבין זורע. אופה ומבשל

ששייך שעצם האפייה והבישול תהיה על ידי האדם.

אם כן, שם המלאכה הוא האפייה והבישול.

מה שאין כן בזורע עשרה תורה שלא שייך הגמר על ידי האדם.

אז מה עשרה תורה אם כן?

את עצם פעולת השלכת הזרעים בתוך הקרקע.

זאת אומרת, תהליך אפייה חייב להתערבות של האדם.

בלי התערבות של האדם אין תהליך.

לא חייב להיות שייך, לא. הוא רק אומר, אם שייך פוטנציאלית,

כן,

שיהיה פעולת גמר הדבר על ידי האדם,

אז שייך לבוא ולומר שהפעולה הזו, השלמת הפעולה,

היא אב המלאכה.

זו פעולת המלאכה.

מאחר ושייך שהאדם יהיה אפה על ידי מעשיו. איך?

כגון שהוא יחטא בגחלים ואז על ידי חיטוי הגחלים עם פחום גדול יותר והפת תאפה מהר יותר.

או שיגיס בגדירה ועל ידי זה התבשיל יתבשל מהר יותר.

מאחר ושייך שעל ידי פעולת האדם תהיה נשלמת פה המלאכה מהר יותר,

לכן הגדרת המלאכה היא גמר הדבר, האפייה והבישול.

מה שאם כן בזורע,

שלא שייך את השלמת הקליטה בקרקע על ידי האדם.

אז כל האיסור הוא מה שהחלק של האדם, שזה השלכת אזרחים בקרקע.

זה המלאכה.

ולכן זה לא משנה אם בסוף

נקלט בקרקע, לא נקלט. עצם פעולת השלכת אזרחים

זה הזורע. ואשר על כן

לא יועיל לאדם

שיבוא ויוציא את הזרעים

מן הקרקע.

כך צריך לצאת

לפי איך שהוא רוצה לטעון.

מי מדהים?

אני, תקשיבו,

תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו.

יש פה עוד חילוקים,

אני לא רוצה להאריך כי זה לא שיעור ש...

איך אומרים?

בישיבה לאלה.

אנחנו מוסרים שיעור לאנשים שהם

ברמה שיכולים להבין את הדברים.

אז אני לא יכול פשוט להתפרס.

אבל מה שאני רוצה לטעון,

מה שאני רוצה לטעון,

שעדיין זה לא ראייה,

עדיין זה לא ראייה מזה שהמלאכת זורע,

זה עצם השלכת הזרעים,

שהוא לא יוכל להינצל על ידי שיוציא את הזרעים מן הקרקע. ואני אסביר את דבריי.

כשאני בא להגדיר את המלאכה, אני באמת אגיד שהמלאכה היא מה?

הזרעה.

אבל לדעתי צריך תנאי,

תנאי במלאכה.

זה לא חלק מהמלאכה, אבל זה תנאי במלאכה.

מהו התנאי במלאכה?

שבסוף זה ייקלט.

אם לא ייקלט בסוף,

נמצא שפעולתו לא פעלתה את הדבר הראוי והרצוי.

אז מאחר ו...

וצריך את הקליטה

בשביל שיחשב זריעה,

אז זה תנאי במלאכה.

מה זה נקרא? עצם פעולת המלאכה זה הכנסת הזרעים לקרקע,

אבל צריך תנאי שיהיה את הקליטה. עכשיו,

עכשיו בזה אני בא ואומר,

הקליטה השרשה כאילו, אבל מה?

בדיוק, אז זה עדיין לא כלום.

זה עדיין זרעים, כלומר, כשזה עדיין במצב של זרעים בלבד,

ולא נוצר שום שינוי בזרעים.

זה מה שאני רוצה לומר.

זה גוף מה שאני רוצה לומר.

שגם אם נבוא ונאמר

שפעולת הזריעה זה עצם השלכת הזרעים בקרקע,

אבל צריך לדעת שיש לזה תנאי,

והתנאי הוא הקליטה שתהיה לאחר מכן.

לא אכפת לי שהקליטה תהיה אחר כך בימות החול, זה לא מפריע לי.

אבל צריך שיהיה בסוף הקליטה,

כי אם לא תהיה קליטה, נתגלה שהזריעה

לא פעלה את פעולתה.

עכשיו, ממילא,

ממילא זה ייתכן באמת

שיוכלו להינצל

מאיסור זורע אם הוא יזדרז להוציא את הזרעים מן הקרקע קודם שייקלטו.

אם נאמר שבשביל שתתחיל הקליטה צריך שיהיה עד יום שלישי לכל הפחות,

אם הוא יוציא את הזרעים ביום ראשון או שני,

יוכלו להינצל מהמצב הזה של איסור זורע. יש לי שאלה, תודה רבה. כך אני חושב.

אלא מה, יכול מישהו להתווכח איתי ולומר,

באופן שזה בסוף לא ייקלט,

אז זה נכון,

הזריעה הזו לא הייתה זריעה, כי התגלה מלכתחילה

שהזריעה הזו לא הייתה ראויה להביא את המצב של הקליטה.

אבל מה יהיה הדין אם אלמלא המעשה שלך היה ראוי שהזרעים ייקלטו?

אז מצידך אתה עשית את כל מה שקשור למלאכת זורע.

ממילא ייתכן שלא יעזור כבר מה שתוציא,

כי מאחר ואלמלא ההוצאה שלך

הרי היה נקלט,

אז מבחינתך זה נקלט שעשית את המלאכה באופן מושלם.

מובן?

אבל עדיין אני נוטה יותר לומר שמאחר ו...

מאחר ו...

צריכים אנו לחכות

בכל מצב לקליטה, להשרשה.

אם יזדרז הוא ויוציא את הזרעים,

גם אם זה על ידי מעשה שלו,

נמצא שהזרעים הללו לא הביאו את הקליטה,

ואשר על כן הוא לא יתחייב.

אבל קטונתי מלהכריע בין

גדולי העולם.

אני אומר מה שנראה לי בסברה,

אבל הם חולקים בזה ויש מהם הטוענים

שלא יועיל.

יש מהם הטוענים שלו, בוודאי זה יועיל,

והוא ינצל מאיסור זורע, אם הוא יזדרז להוציא את הזרעים מן הקרקע.

יכולים להוציא ליום ראשון?

על זה מדובר.

כן.

טוב, נמשיך הלאה.

כל מה שדיברנו על עניין השוגג,

אותו דבר על עניין המזיד, כן.

אז הוא יזיס לך תקינה, יבואו לבית דין,

ונלמד את הזרעים מנציניים גם ראשון. מאה אחוז.

בושה, הם לא נקלטו.

אז יכול להיות שהוא יצטרך להוכיח,

יצטרך להוכיח שאכן הוא הוציא את זה.

אבל בלאו הכי,

לא נתלה לומר שהוא רוצה, זה ייתכן.

הוא שואל טוב, הוא שואל שאלה מצוינת.

אז יש פה איזושהי שאלה

שיוצא מתוך דבר הנודע, אם הוא התכוון לזה.

הלוא יש דין

שצריך להתרות בו על הוודאי ולא על הספק.

אז אם כן, מתי

יועיל התרעה בכל מלאכת זורע?

כמו בכל מלאכת אופה.

יבואו וייתרו בו,

אל תניח פת בתנור, משום שכך היא תיאפה,

עדיין זה לא בטוח שהיא תיאפה.

היא לא נאכתה.

כי בשביל זה צריך להעלות האפייה לבסוף.

וייתכן שהיא לא תיאפה.

וייתכן שהוא ירדה אותה. אם כן נמצא שזו התרעת ספק

ולא התרעת ודאי. והתרעת ספק

לא שמה התרעה.

אז לעולם לא יכול לבוא לידי

חיוב במזיד.

כי במזיד צריך את ההתראה.

זה מה שכוונתו לשאול.

ייתכן באמת

שבמצב שכזה

ההתראה תהיה ברגע האחרון קודם שיהיה אפה.

אומרים לו, אתה לא תזדרז

כן? להוציא את הפת עכשיו קודם שתיאפה. אתה עובר על איסור.

מובן.

אם אני יכול לכוון את התחייה שיש שריש השורש ולהגיד, עכשיו מסריש. אם ידוע השעה שהוא

זרע את הזרעים

וידוע שזה שלושה ימים מעת לעת,

כלומר כעבור 82 שעות אכן מתחיל להשריש.

אז בתום השעה ה-72 לפני תחילת שעה 73 יהיה צריך להצליח להצליח להצליח בו.

הם יצאו ויגידו, עד דקה אתה מוציא?

הם יגידו, כן, כן, כן, עכשיו אני מוציא.

אבל אני לא יכול עד שאני אגיע לשם, ייקח לי עוד חצי שעה. אז זה נקרא שהוא לא חשש לאיסור,

נכון?

עצם הדבר שהוא התרחק ולא היה אכפת לו שזה יישאר במצב של קליטה,

זה גם נקרא שהוא לא חשש לאיסור זה.

הלאה.

נמשיך

את הסוגיה, את העניין הבא.

רשי אומר, דקתל אספסתא שחת,

וקוצרין אותו ג' פעמים בחודש,

וחוזר וצומח. כלומר, אחר כל קצירה הוא חוזר וצומח,

ובתום החודש זורם חדש.

מובן?

נחזור לגמרא, אמר אבייה, הימן דקניב סילקה

חייב שתיים.

אחת משום קוצר

ואחת משום זורע.

אתם שומעים?

אבייה בא ואומר שמי שחותק חתיכה מסילקה,

סילקה,

רשי אומר,

תרד.

זה לא סילק שלנו, תרד זה נקרא.

אני לא יודע, אמת,

שאני לא יודע עד היום מה זה תרד.

אם תראו לי, אודה לכם.

תרד זה יש את הבורקס. אבל רשי אומר תרד.

מה אמרת?

יש בורקס עם תרד, אתה אומר.

אז אני צריך לחפש קונדיטוריה שבוחרים בורקס עם תרד, כדי לדעת מה זה התרד.

לא, זה אלים, אלים. התרד זה אלים. כאילו מה שאנחנו מכירים מהם, מה שרשתי קונדיטוריה. אלים.

הבנתי.

טוב, בכל אופן, מי שחותק חתיכה מתרד,

שהתרד זה מחובר לקרקע.

לשם מה הוא חתך?

בשביל שהוא רוצה לאכול את זה.

ובנוסף, כוונתו הייתה שמה שיישאר מחובר

יצמח טוב יותר, יגדל.

גם פה הוא יהיה חייב שתיים.

אחת משום קוצר

ואחת משום זורע.

ואחת משום זורע.

ופה הבך מתקן ואומר, צריך לגרוס ואחת משום נוטע.

על אותו דרך שאמרנו באספסטה,

שמאחר וזה נעשה כבר בדבר הקיים בקרקע,

לא בזרעים, אלא בדבר שכבר צמח,

הרי שייך לספגו לנוטע ולא לזורע,

אז הוא עדין כאן, צריך לגרוס ואחת משום נוטע.

הבנתם?

כן.

ברוך השם.

עכשיו נראה את המשך הגמרא.

והחורש

זו אחת מן המלאכות שהמשנה הביאה.

חורש.

להראות שהיא לשונה מבית המשנה.

מה?

לא.

אמרנו כבר, והמשנה כתבה חורש אחר זורע.

כן.

תנא החורש והחופר והחורץ

כולן

מלאכה אחת הן.

אדם שלוקח מחרשה וחורש בה את הקרקע

והוא עדין אם אדם חופר במעדר או בסכין בקרקע,

או שהוא לוקח איזשהו כלי אחר ועושה בו חריצים בקרקע.

כל אלה יש להם

חשיבות של כמלאכה אחת,

שבזה, בדרך הזו מרפים, עושים רפיון

לקרקע כדי שיהיה ראוי לזרוע באותה קרקע.

מאחר וכולן מלאכה אחת, אם עשה את כולם בעליהם אחד,

יהיה חייב חטאת אחת בלבד.

כך רש״י אומר,

כולו לרפואי הערה עביד.

כולם נעשים בשביל לרפות את הקרקע.

מובן?

מה שאמרתי לכם

באור, בחורץ,

שזה גם כשנעשה בכלי, שייך להגדיר את זה כחורץ,

זוהי שיטת

רש״י לא אומר במה הוא עושה את החרצין,

רש״י אומר חורץ, הוא עושה חרצין, אבל איך?

האם על ידי כלי או בידו?

אז המאירי מפרש שהוא עושה את זה בכלי.

מה יהיה הדין בידו?

אחד מן האחרונים טוען

שחורץ פירושו על ידי האדם,

על ידי אדם לבד,

על ידי כלי.

ההבדל בין חורש לבין

חופר וחורץ,

שחורש זה על ידי אדם עם בהמה,

כלומר הוא פועל פה עם כוח הבהמה,

יוצא שיש פה ג' דברים,

אדם,

בהמה ומחרשה,

זה חורש.

ואילו חופר,

זה על ידי האדם לבד, על ידי כלי.

כשלמדנו הרב שקשה שהתקיימו שבע דניים, אחד מבחינתי זה כדרכה. זה לא דרך לעשות את זה בעיה, זה איך לכם דרך כלי.

אני שומע.

זו השאלה. השאלה היא

אם הם סוברים שצריך, שדווקא

יהיה על ידי כלי.

חורץ אני מדבר.

אני לא מדבר על חורש וחופר.

היום כשאתה אומר חופר,

איך אתה מגדיר חופר? מה זה?

בדרך כלל על ידי כלי.

אבל כשהוא עושה חריצה,

אז אומנם לא באצבעו,

אבל ייתכן שהוא ייקח איזשהו מקל,

וכן, זה גם נחשב ככלי.

זה אני מסכים איתך.

זה בסדר.

התכוונתי רק לומר שלא צריך

כלים גדולים בשביל זה,

אלא גם איזשהו דבר מאולתר,

שעל ידו הוא עושה חריצים,

זה גם אהבה חריצה,

חורץ.

כן.

אז אלה, על כל אלה הוא חייב,

חטאת אחת ולא יותר.

עכשיו בפשטות,

מה זה חופר וחורץ?

האם זה גם אבות מלאכה

או שזה תולדות?

פה לא מצאנו את העניין הזה.

אני רואה שמביאים כאן שהרמב״ם

כותב שהמלאכות הללו הן אבות, לא תולדות.

אבל חורץ.

חורש, כן. חופר וחורץ

זה גם כן אבות מלאכה כמו החורש.

לעומת זאת, רש״י,

בדף מו לאוהל ודף ותוספות,

בדף לט אומרים שחופר זה תולדה של חורש.

זה לא אב מלאכה,

אלא תולדה.

אלא תולדה בלבד.

כן.

נראה את רש״י.

רש״י אומר

דקרניב סילקה חותך טרדין מן המחובר

וחוזרין וגדלין.

החורץ

עושה חריצין בקרקע.

מלאכה אחת אין, אינו חייב אלא אחת.

דחולו רפויה ערא אבידי.

מובן?

נאו סייאב.