מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף ע״ג עמוד ב׳

למדנו אתמול את שלושים ותשע המלאכות

אבות מלאכות שאסורות בשבת

המשנה קודם שמנתה

ואמרה את אותם אבות מלאכות

הקדימה ואמרה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

שואלת הגמרא מניאנה למה לי

לשם מה תנא

צריך לומר את המניין של המלאכות

הרי יכולים אנו לדעת את זאת לבד מאחר והוא מפרט מהם המלאכות

נוכל לספור ולמנות את המלאכות בכוחות עצמנו

לא צריך שהתנא יבוא ויגיד לנו את מניין המלאכות

כידוע שכל דברי תנאים הם מדקדוק

ואין מילה אחת מיותרת

כאן לכאורה ישנן כמה וכמה מילים

שהיו מיותרות

הונה הגמרא לא

יש כוונה בדברי התנא מהי הכוונה?

אמר רבי יוחנן

אם עשאן כולם בעליהם אחד

חייב על כל אחד ואחת

כבר הזכרנו זאת כמה וכמה פעמים בעבר

שרבי יוחנן מפרש

שהתנא הזכיר את מניין המלאכות לומר שאם אדם

נתעלמו ממנו כל הלקות שבת ועשה את כל המלאכות הללו

בעליהם אחד

לא נודע לו, לא הייתה לו ידיעה באמצע שהוא חטא בחילול שבת

בכל זאת יהיה חייב חטאת על כל אחת ואחת

לא נבוא ונאמר שמאחר וכל המלאכות הללו

הן חילול שבת

רק צורות החילול השבת הן בצורות שונות

ממילא זה יהווה כאיסור אחד

כמו שאם אדם אוכל

חלב

בכמה וכמה פעמים

והכל נעשה בעליהם אחד חייב אחת

היה מקום לחשוב שכאן

גם אם הוא עשה כמה מלאכות

הרי זה הכל חילול שבת אחד והתחייב רק חטאת אחת

באה התנא לומר אומר רבי יוחנן

שזה לא קל

אלא כל מלאכה הרי זה איסור בפני עצמו

וכשם שאם אדם אוכל חלב ודם ונוטר ופיגול

גם אם זה בהיעלם אחד חייב על כל אחת ואחת

הוא עדין כאן

ועשה את כל אבות המלאכות הללו

גם אם עשה אותם

בהיעלם אחד

ולא שהייתה לו ידיעה ביניהם

יהיה חייב חטאת על כל אחת ואחת

ואת זה צריך לדעת להבין

שמדובר פה באופן שהוא יודע שהיום שבת

רק שאינו יודע את איסור המלאכות

כלומר הוא היה שוגג במלאכות

כי אם הוא היה שוגג גם בשבת

כלומר לא ידע

את העניין של שבת או שהיום שבת

אז הוא חייב רק חטאת אחת

כי כבר סיכמנו בסוגיות קודמות

שאם העלם זה וזה בידו אין הוא חייב אלא אחת

כלומר אם נעלה ממנו גם השבת וגם המלאכות

חייב אחת

אם כאן מחייבים אותו חטאת על כל אחת ואחת על כורחנו

שהוא היה מזיד על השבת

והיה שוגג במלאכות אז מאחר שיש פה ריבוי שגגות

שלא ידע על המלאכות הללו שאסורות

כל שגגה בפני עצמה היא גרמה לו לעשות את אותה מלאכה

לכן יהיה חייב חטאת על כל אחת ואחת

מה רציתי אותך לשאול?

אז כבר שמה אנחנו ראינו שיש רמז מהתורה הקדושה

מאחר שהיא

מאחר שהיא מפרטת

היא הולכת ואומרת לא תעבדם, כבר אמרה קודם לכן

את העניין הזה של סוגי העבודה האסורות בעבודה זרה

כוונת התורה לומר, בלא תעבדם, לומר שהכל הוא

כלב אחד

מה שאין כן כאן

התורה צריכה שתזהיר

לא תעשה כל מלאכה, אז הרי במילים לא תעשה כל מלאכה

רק אחר כך התורה באה לפרט מה הן המלאכות

האיסור שמה בעבודה זרה קיים גם בלי לא תעבדם

יודעים אנו

את זה מפסוקים אחרים

אם כן, במה שהתורה חזרה ואמרה לא תעבדם, נלמד

שעל הכל יהיה חייב אחת

מה שאין כן כאן, שעל לא תעשה כל מלאכה באה לעצם האזהרה שלא יעשה אדם מלאכה בשבת

ואין לזה משמעות לומר שהכל אחת

לכן

ראוי שיתחייב על כל אחד ואחת

מובן?

אנחנו נראה את זה בפנים שוב

אמר רבי עמי,

כן, בדף ע' ב' עמוד ב' זיבח וקיטר וניסח

בעלמה אחת אינו חייב אלא אחת

כך רבי עמי אומר

אז אומרת הגמרא שם בסנהדרין

שרבי עמי למד את הדין הזה מזה שכתוב כמה פעמים ולא תועבדם, כתוב שם כמה פעמים

ואת כולם הוא דורש ובאחד מהם הוא דורש

ללמד אותנו שבא לכלול את כולם כאחד

כך מסביר

רשי

במסכת סנהדרין

את טעמו של רבי עמי שאינו מחייב אלא

אחת על כמה וכמה עבודות בעבודה זרה

מה שאין כן כאן

שהלא תעשה כל מלאכה באה לעצם האזהרה

אם כן לא נלמד לי כאן משמעות שכוונת התורה לומר שכולם אחת

אלא פה נאמרה עצם האזהרה של עשיית מלאכות בשבת

נאמר לא תעשה כל מלאכה

התורה אחר כך רק פירטה את אותן מלאכות, מה הן המלאכות?

וגם זה ברמז,

זאת אומרת דרך לימוד של סמוכים שהתורה הסמיכה את פרשת השבת לעשיית המשכן

לא תמצא כתוב מפורש אסור לחרוש

אסור לקצור וכדומה

אומר רשי

מניאנה למה לי

לתנא אבות מלאכות הזורע והחורש

ואנה חזינה

אי ארבעים נינו

כלומר רשי מפרש מה הקושייה של הגמרא

מדוע עתנא לא יאמר אבות מלאכות הזורע והחורש וכו'

ואני אדע לבד שהם ארבעים חסר אחת

שאם עשאן כולן

בא רבי יוחנן לומר שהתנא התכוון לזה

שאם עשאן הוא בא להודיעך,

התנא בא להודיע לך שאם נתעלמו כל הלקחות שבת ממנו

כלומר

היה שוגג בכל המלאכות

בכל 39 המלאכות

האסורות בשבת

כמה חטאות חייב עליו?

אז באת לנו לומר מהם מספר החטאות שהיה חייב

לכן הקדימה אמר ארבעים חסר אחת אלו מניין המלאכות

אלו מניין החטאות שהתחייב אם עשה את כל המלאכות

גם אם הם בעליהם אחד

ממשיכה הגמרא נחזור לגמרא הזורע והחורש

זוהי ציטטה מן המשנה

ובתחילה הזכיר את מה שהזכירה תנא בראשית המלאכות שזה זורע וחורש

כבר נשאלה שאלה אתמול בבית המדרש

מדוע מנה מתוח הזכיר את הזורע לפני החורש

הלוא מה בדרך כלל, איך עושים בדרך כלל בשדה?

קודם חורשים ואחר כך זורעים,

נכון?

זה מנהגו של עולם

חורשים כדי שיהיה ראוי לזרוע אחר כך

זתנאי צריך לומר החורש והזורע ולא הזורע והחורש

נראה את זה בתוך הגמרא מי יחדה מי יקרב קר ומרעשע

ליתנה חורש והדר ליתנה זורע

מאחר והחרישה נעשית קודם

הזריעה כי זו הדרך

שעל ידי החרישה הוא מכין אותה

להיות הראויה לזריעה

כי הרי מטרת החרישה

להכשיר ולתקן ולרכך את הקרקע שתהיה ראויה לזריעה

אז אם כן ליתנה חורש שיכתוב בתחילה חורש

ואחר כך יכתוב זורע

מדוע שינה ואמר בהפך הזורע והחורש

עונה הגמרא

תנא בארץ ישראל כך

לזרוע ברשע ועד

דר קרווה.

התנא ששונה את המשנה

הוא

היה תנא שהיה בארץ ישראל

והוא שנה לפי מנהג שהיה באותו זמן בארץ ישראל.

מה היה הנוהג בארץ ישראל?

שקודם היו זורעים

ואחר כך חורשים.

ההסבר הוא

מאחר והקרקע הייתה קשה,

היו צריכים לחרוש לאחר הזריעה.

באופן

שהקרקע רכה,

אז עצם זה שהוא כבר שם את הזרעים בקרקע,

אז הם מתכסים מאליהם,

כי באופן נורמלי ישנן רוחות

והרוחות הללו

גורבות

שגושי עפר

הולכים מכאן לכאן ולאט לאט מתכסים הזרעים.

אבל בקרקע קשה,

הרוחות לא מספיקות לזה.

אז מה לעשות בשביל שיתכסו הזרעים לאחר הזריעה?

היו צריכים לחרוש לאחר הזריעה כדי שבזה יתכסו הזרעים.

התנא בא להשמיע לנו

שאפילו החרישה הזו,

שהיא נעשית לאחר הזריעה,

זה עדיין אב מלאכה של חרישה.

לא יבוא ויאמר אדם,

חורש זה רק אם הוא

מכין אותה לזריעה.

אבל כאן שכבר זרה בקרקע,

והחרישה נעשתה אחר הזריעה,

זה לא חרישה.

לכן בא תנא לומר לא,

אל תתעה בזה,

אלא גם זה חרישה וגם זו חרישה.

כלומר, מאחר וזה נעשה לצורך הזרעים,

החרישה שנעשית בארץ ישראל לאחר הזריעה,

היא נעשתה לצורך הזריעה כדי שהזרעים אכן ייקלטו בקרקע

ויהיו גידולים וצמחים,

זה גם פעולת חרישה שהיא מועילה לזריעה והיא אסורה,

ואב מלאכה כמו החרישה שקודם הזריעה.

יש ראשונים האומרים,

וזה מסתבר כך,

מסתבר כך, דקה, זה יענה על מה שאתה שואל,

כנראה שמה שהתכוונת,

שבארץ ישראל היו עושים שתי חרישות,

אחת קודם הזריעה

ואחת לאחר הזריעה.

מה אתה שואל?

אתה פורש את הערמה כשאתה מכניס את הזריעה?

כן.

אתה פורש עלול להוסיף את הזריעה?

לא, לא באותו מקום.

הלוא ישנם תלמים, זה אתה מסכים איתי שכשהוא מניח את הזרעים,

הוא מניח אותם בתוך התלמים.

בגומות, אבל אתה לא... בגומות, כן.

לאחר וזה,

בתוך

התלמים,

אז כשהוא בא לחרוש, הוא צריך להיזהר

לעשות את זה בצורה שכזו, שאכן ילך שלא במקום התלמים,

ואז באופן נורמלי הוא יוצר תלמים חדשים,

והעפר שיוצא מיצירת התלמים

מכסה את הזרעים שנזרמו מקודם.

הבנת?

הבנת את העניין או לא? כן, אז... זה הכול.

הלאה.

תנא,

מראה עכשיו מביאה ברייתא

שישנן פעולות נוספות

שזה כלול בכלל זורע.

הברייתא אומרת ככה, זורע, זה מה שהזכרנו כבר במשנה,

והזומר,

מה זה זומר?

אדם שמגזם

את הענפים שבגפן,

או ענפי שער אילנות, לא משנה איזה אילן,

ומטרתו כדי שהאילן והגפן יגדל יפה,

מאחר וזה נעשה לצורך הגידול,

שיהיה טוב יותר ויפה יותר,

זה גם כן כלול בכלל, זורע. זה תולדה, זה זורע.

לא.

לא.

לא פשוט.

האמת שזה לא פשוט.

רש״י, בוא נראה מה רש״י מפרש כאן.

היי נאמר זורע, זה זורע.

אז זה אבא מלאם. דקה.

רש״י אומר, אתה צודק, רש״י אומר שזומר זה תולדה.

אבל שאר הדברים פה, תכף אנחנו נזכיר, נראה שזה לא כך.

הזומר זה תולדה.

כי המטרה היא להועיל

להצמחת האילן.

אבל הפעולות הבאות שנראה בברייתא,

רש״י אומר שכולן אבות.

בוא נראה.

הנוטע והנוטע.

אדם שלוקח

איזשהו ענף,

כן, ונוטע אותו בתוך הקרקע.

זה פעולת הנטיעה,

והיא

נקראת זריעה.

רש״י אומר, רק שהזורע זה בזרעים,

והנוטע זה זורע באילנות.

זה שתילם כל מיני. אבל זה אותו אב מלאכה.

והמבריך,

יש עוד דרך

לתואר אילן.

הוא לוקח ענף

שיוצא מאיזשהו אילן.

שוב,

הוא עדיין מחובר לאילן הקודם,

ומכניס אותו לקרקע

שסמוכה לאותו אילן,

ומכסה את אמצעיתו של הענף בעפר.

אז יוצא שחלקו

העליון בולט כלפי חוץ,

חלקו האחר מחובר עדיין באילן,

והאמצע של הענף מכוסה בעפר.

כשיש כבר שורשים מכוח אותה הברחה בקרקע,

אז הוא יכול לחתוך את

החיבור של אותו ענף לאילן הקודם,

וכך נוצר אילן חדש.

זה מבריך.

זה הברחה.

הרכבה הוא מרכיב שני אילנות זה בזה.

זה מה שכתוב לנו בהמשך. והמרכיב...

זה מבריץ מאותו אילן?

כן.

פשוט לוקח ענף

מאילן מסוים,

משפיל אותו לכיוון הקרקע,

כאשר מכסה רק את אמצעיתו של הענף,

וחלקו של הענף, החלק העליון של הענף בולט כלפי חוץ,

וחלקו האחר עדיין,

קצה האחר של הענף עדיין מחובר מאילן,

רק אמצעו של הענף

מכוסה בעפק.

יהיה שורשי.

כשיושרש

בקרקע, אז חותכו,

גוזמו אותו מחיבורו לאילן הקודם.

וההרכבה הזו שהוא מרכיב,

שני אילנות זה בזה.

כל אלו,

כולן מלאכה אחת הן.

ורשי מדגיש,

כולם חוץ מזומר,

הם אבות.

רק

זומר זה תולדה.

כולן מלאכה אחת הן.

לא.

אתה אומר, לא? לא.

קוצר פירושו, אני אסביר.

קוצר פירושו של דבר שהוא צריך את מה שהוא קצר.

פה הוא לא צריך את מה שהוא גזם.

הוא עושה את זה לשם הצמחת האילן.

לכן זה שייך יותר לזורע ולא לקוצר.

כן.

שואלת הגמרא, מה היא כמשמע לה?

הברייתא,

שאומר את כל זה,

מה היא באה להשמיע לנו במה שאמרה?

קול אלה מלאכה אחת הן.

יכל לבוא ולומר,

הזורע,

וכן הזומר,

וכן הנוטע, וכן המבריח,

וכן המרכיב, אסורות בשבת.

שמה הוא צריך להזכיר?

כולן מלאכה אחת.

הקמא אשמלן, בתרצת הגמרא,

הברייתא בעלה שמיע לנו,

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת,

אינו חייב אלא אחת.

כלומר, מאחר וכל אלה

שייכים

לזורע,

גם זומר מקצת תולדה,

גם האחרים, מצד שהם נחשבים כזורע.

רק

שנוטע מבריח מרכיב זה באילנות,

וזורע זה בזרעים, אבל זה אותו עניין,

אותו עיקרון.

ממילא, זה לא נחשב

כפעולות נפרדות. אם עשה את כל אלה בעלה מחד,

יהיה חייב רק חטאת אחת כמו, אם הוא זורע ושוב זורע ושוב זורע.

אז אם זה בעלה מחד, חייב אחת על הכול,

כך שהוא זורע ומבריח ומרכיב

וזומר ונוטע,

כל אלה,

כשזה בעלה מחד, יהיה חייב רק חטאת אחת.

אנחנו הזכרנו במשנה זורע וחורש.

אז בתחילה ביארנו שמה שאמר התנא זורע לפני חורש,

זוהי שאלה שאתה שאלת אתמול.

הקדים

ואמר זורע לפני חורש, היה ראוי לומר חורש לפני זורע.

אז ביארנו בגמרא שהחורש

זה סוג החרישה שהיה בארץ ישראל, שהיו עושים אותה אחר הזרעה.

כי כדי לכסות את הזרעים,

אחר והקרקע הייתה קשה בארץ ישראל, היו צריכים לעשות חרישה נוספת

אחר הזרעה כדי שיתכסו הזרעים.

התחילה פנימה, יש חרישה לפני דבריה ויש חרישה אחרי דבריה. נכון, אז באים, נכון מאוד, אכן כיוונת לדברי אחד מן הראשונים.

מתן הבא להשמיע לנו שגם

זו חרישה כזו שמטרתה לכסות את הזרעים,

היא גם כן פעולה אסורה וזהב מלאכה.

גם וגם. בדיוק.

ולאחר מכן הבאנו את הברייתא.

לאחר מכן

הבאנו את הברייתא שאמרנו עכשיו,

שכל אלה זורע, זומר,

נוטע, מבריך, מרכיב,

כולם זה מלאכה אחת, לגבי זה שאם עשאן כולם בעליהם אחת,

אינו חייב אלא חטאת אחת.

פעולות אלו, אני חוזר שוב,

זורע,

זומר, נוטע, מבריך, מרכיב,

כל אלה

אם עשאן בעליהם אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת. למה?

כי כולם נכנסים לקטגוריה של זורע.

אבל זה היה מלאכה שווי.

למה לחצנו את מלאכה אחת? כן, אז אתה חולק על מה שכתוב בגבלה. טוב,

מה נגיד. אנחנו לא, אתה אמרת לי וקודם אתה לימדת אותנו שאם אנחנו, למה אתה תהיה מלאכות מלאכות בין חסר אחד,

שאם כולם עשה כולם בעליהם אחד, חייב, כי זה אבות מלאכה שונות.

נו, זאת לא אבות מלאכות. כולם בגדר של זורע. כולם שייכים לאותה משפחה.

אז הוא לא יראה שלושים ושבעים כמו עשה את כולם בעליהם אחד.

עוד פעם.

אם זה הפעולות האמורות במשנה,

יהיה חייב שלושים ותשע.

אם זה מה שהזכרתי כאן בברייתא,

שכל אלה שייכים למשפחת זורע,

אלה יהיו חייבים עליהם רק חטאת אחת עם עשאן בעליהם אחד.

מה אחת חטאת במשפחת זורע זה משפחת זורע?

מה?

זורע, זומר, נוטע, מבריח, מרכיב.

אבל זורע אמרנו שזה תולדה. נכון.

כולם זה זורע של זורע.

לא.

כל האחרים חוץ מזומר הם אבות מלאכה.

אומר רשי רק שזורע זה אב מלאכה בזרעים

והאחרות זה באילנות.

אז למה הם אבות מלאכה בזורע?

הוא נקט את הדבר הזה שהוא זורע, אבל למעשה כולם אותו דבר.

אז כולם אבות מלאכה זורע.

כולם שייכות למשפחת זורע.

תחשוב שיש משפחה שקוראים לה זורע ובתוך הבית משפחת זורע יש ילדים.

יש גם הורים.

אז אתה צריך לדעת להחליט מי נמצא במעמד של

הורים ומי נמצא במעמד של ילדים.

אתה מבין? בינתיים יש להם רק ילד אחד, קוראים לו זומר.

כן.

אבל מה זה זומר?

מה זה זומר?

שהוא מגזם את ענפי הגפן או שאר אילנות על מנת שיצמיח טוב יותר,

שהאילן יגדל טוב יותר.

בואו נראה ברשי.

בואו נראה ברשי.

שבקיץ יצמחו יותר טוב.

רשי אומר,

מיכרב קרבה, אתם רואים ברשי?

אתם רואים ברשי?

מיכרב קרבה, השורה הרביעית מראש השורות של רשי.

חורשין.

בארץ ישראל קשה היא,

כלומר הקרקע

בארץ ישראל היא קשה יותר, ואין יכול לכסות את הזרעים בלא חרישה.

בא שמועינן,

ובא תנא להשמיע לנו,

דענן מחרישי.

שגם חרישה שכזו היא חלק מפעולת חורש,

כי כל אלה נעשות בשביל הזרעים, בשביל הזריעה,

לצורך הזריעה.

כולן מלאכה אחת הן,

זה הברייתא שהזכרנו, דזומר נמי

לצמוך האילנה הוא.

גם זומר מטרתו כדי להצמיח את האילנה.

ונפקא מינה,

ונפקא מינה,

כלומר לשמה תנא צריך לומר זאת,

דעי עבדלי כולן בהדי זרע לא מחי המלאכדה.

אם הוא יעשה את כל אלה יחד עם זרע,

כמה חטאות הוא יהיה חייב?

אחת.

דע עושה מלאכות הרבה,

כן? מעין מלאכה אחת.

בעליהם אחד, כמו שאמרנו, חייב חטאת אחת.

מסביר רש״י זורע אב מלאכה.

ונוטע נמי אב מלאכהו, דהיינו זורע, אלא שזה מזרעים וזה מאילנות.

יוסקר פה בהמשך מה זה תולדות? וכן מבריך ומרכיב,

אבל זומר תולדה.

מובן?

בואו נמשיך

את הגמרא במה שמביא

רבי עמי.

אמר רבחה, אמר רבחיה, אמר אשי, אמר רב עמי. אז למה לא הכניסו את הזומר?

הזומר חייב משום נוטע.

הזומר חייב משום נוטע.

מה שהזכירו את הזומר, כנראה שכל האילנות צריכות את הגיזום של הענפים

בשביל שיצמחו.

אבל יש עוד פעולות.

זה אומר זה נשמע כמו קוצה, זה נקרא, לא?

אז זומר חייב, אז כבר הסברנו מקודם.

שאם זה בשביל שאתה צריך את החלק של הקצירה,

אז זה קוצר.

מה יהיה הדין אם אדם, למשל, הגמרא אומרת בהמשך, אם הוא זומר וצריך לעצים?

אז פה יהיה חייב שתיים.

גם שמועיל לאילנות, לאילן, וגם שהוא צריך את העצים.

זה משום קוצר.

לא, הוא בא, הוא הופך שתי...

לא, לא, לא, אותה פעולה, אבל היה לו מטרה משנית.

שתי מטרות.

אז באותה פעולה הוא עושה שתי לאווים?

זה לאוו אחד, אבל הוא שתי פעולות.

הוא עבר על שעונה, הוא אמר שניים.

לא, אבל הוא אדם בדין של קוצר.

אבל הוא עוד פעם, הוא שתי קטעים.

יש שם כאילו שתי קטעים.

אז הרב, מה יהיה אדם שעושה ככה בשבת,

משוגג, אז לא יסע אף שתי מטעות?

במה, במה?

שהוא זומר, גם הוא דבר אציל. על זה מדברים, כן, ודאי.

הלאה, זומר חייו משום נוטע.

זו תולדה של נוטע, כמו שאמרנו,

והוא יהיה חייו.

הלאה,

והנוטע והמבריח והמרכיב

חייו משום זורע.

אדם שהוא נוטע ומבריח ומרכיב,

אז זה יהיה חייו משום זורע. זה גם כמו זריעה, כמו שאמרנו.

שואלת הגמרא,

משום זורע עין,

משום נוטע. לא.

אם אתה אומר בתחילת דבריך

שהזומר חייב משום נוטע,

פירושו של דבר שישנו אב מלאכה שנקרא נוטע.

כן?

נקרא נוטע.

באילנות,

איך נקרא פעולת הזריעה באילנות? נוטע.

עכשיו כשאתה אומר מבריח ומרכיב חייו משום זורע.

היי, גם אם זה נוטע, נוטע זה משום זורע, נכון? משום זורע עין,

משום נוטע, לא?

איך ייתכן לבוא ולומר שהמבריח והמרכיב

הם יחשבו כזורע,

ואילו משום נוטע לא יהיו חייבים?

למה זה נוטע?

הלא כשאתה אומר,

זה צריך לדעת,

כשאתה בא ואומר המבריח והמרכיב חייב משום זורע,

או הזומר חייב משום נוטע.

הגמרא הקדימה לומר זאת

בשביל להסביר כמה חטאות יהיה חייב.

אם אדם זמר ונטע,

אז יהיה חייב חטאת אחת,

כי אם הוא חייב משום נוטע,

אז זה אותו דבר.

עכשיו, מבריח הוא מרכיב שחייב משום זורע,

משהו יהיה חייב אם הוא זרע וגם יבריח והרכיב,

אז מה יהיה הדין?

חטאת. חטאת אחת. אבל מה יהיה הדין אם הוא נטע ויבריח והרכיב?

גם נטע.

אבל, אז למה אתה לא אומר גם משום נוטע?

לבוא ולומר, לבוא ולומר, איפה כתוב בוא נוטע?

איפה כתוב בוא נוטע?

זה זורע. רבי עמי בא ואמר המבריך והמרכיב חייב משום נוטע,

נכון?

יודע זה זורע.

נכון מאוד.

אז אני שואל, כשאתה אומר משום נוטע,

למה אתה לא אומר משום נוטע, משום, סליחה, כשאתה אומר משום זורע,

זה ודאי שזה משום נוטע,

פירושו של דבר שאם הוא הבריך, אז למה הוא לא אמר את זה?

הלוא מטרתו של רבי עמי היא לכאורה לבוא ולומר

כמה חטאות יהיה חייב, אז הוא בא ואומר, תשמע,

אם אדם הבריך וערכי וזרע,

יהיה חייב חטאת אחת.

אם אדם זמר,

כן, וגם נטר, חייב חטאת אחת.

אבל עם דרך אחרת,

יכול להיות שיתחייב שתיים.

משמע כביכול שאם אדם...

הבריח והרכיב

יחד עם זורע ולא, יחד עם נוטע ולא עם זורע

אז פה הוא יהיה חייב כביכול שתיים. למה? אולי יחד עם חורש.

חורש זה, פשוט לא טעינו בזה.

לא היה לנו מקום לטעות לחשוב שזה חורש.

הכל ההבדל הוא האם לשייך את זה לשורח או לשייך את זה לנוטח.

תגידו לי אתם, מבריח ומרכיב,

למה יותר שייך, ניתן לשייך?

האם ניתן לשייך יותר לזורע או לנוטח?

מאחר ומבריח ומרכיב זה באילנות,

כן?

אז מסתבר שזה נוטח.

רק שיש נוטח שהוא לוקח ענף

יחידי ונוטע אותו באילן, זה נקרא נוטח.

ומבריח ומרכיב זה נעשה בצורה אחרת.

כולם, נכון.

אז אין לי בעיה שאם אדם עשה זריעה יחד עם הברכה והרכבה,

אז אחת.

אבל למה אומר רבי עמי, משום זורע? היה צריך לומר גם שאם אדם נטע

והבריח והרכיב יהיה חייב חטאת אחת.

זו שאלת הגמרא, משום זורע ומשום נוטח לא?

וכי כשאתה אומר משום זורע, אז מה שאתה בא לומר רק משום זורע ולא משום נוטח?

וכי יש בזה סברה לבוא ולומר שאם עשה זורע,

אם הוא הבריח והרכיב חטאת אחת,

ואילו אם נטע עם הברכה והרכבה,

יהיה חייב שתיים?

זה ודאי לא מסתבר,

שזה יותר דומה לנטיעה מאשר

בזריעה שניהם, הברכה והרכבה,

זה באילנות כמו נוטיה,

ואילו זורע זה באזרעים.

עונה הגמרא, אימה אף משום זורע.

כלומר, כוונת רבי עמי

לא משום זורע, רק משום זורע,

אלא כוונתו גם משום זורע.

פירושו שגם אם יעשה הברכה והרכבה יחד עם הזריעה,

יהיה חייב רק מה?

אחת.

אם היה אומר משום נוטיה,

אז היית אומר,

הברכה והרכבה, אני נטיעה,

זה ממש אותו דבר, כי הכול באילנות.

יהיה חייב אחת,

אבל אם הוא יזרע עם הברכה והרכבה,

זה לא יהיה שייך לומר חייב אחת עד אחת.

לכן נקט מאמר זורע,

לומר אף משום זורע.

הוא נקט לך את הדבר שהוא היותר מחודש,

שאפילו בזרע עם הברכה והרכבה,

לא התחייב אלא חטאת אחת.

אומר רש״י.

הרב, מדובר באילן אחד, כן? רק רגע.

עכשיו יוצא לנו פה איזשהו חידוש.

הרב, מדובר באילן אחד, כן? כן, כן, ודאי, ודאי.

יוצא לנו פה איזשהו חידוש,

שמה שרבי עמי אמר, זומר חייב משום נוטע.

כן?

למה פה הוא כן אמר זומר חייב משום נוטע?

אז אמרנו, זומר חייב משום נוטע, למה?

בגלל?

למה?

יפה.

בגלל שזה למעשה,

את הפעולת הזמירה הוא עושה באילן,

וזה שייך לומר שזו תולדה של נוטע.

שימו לב.

נו, אז עכשיו לפי זה,

למה על זה הגמרא לא שואלת?

זומר חייב משום נוטע ולא משום זורע?

למה הגמרא שואלת רק על מבריך ומרכיב?

שישאל, משום נוטע עיר, משום זורע, לא?

הגמרא לא שאלה.

אז מזה משמע,

שהיה טוב לה שזומר יהיה חייב משום נוטע,

ולא משום זורע.

פירושו,

אומר אחד מן הראשונים,

הרי הוא מפרש כך,

שרבי עמי בא לומר

שאם אדם זמר ונטע, יהיה חייב חטאת אחת,

אבל אם אדם זמר וזרה, יהיה חייב שתיים.

שמעתם?

למה? אז הוא פוסק כאילו שזה שני אבות מלאכה שונים?

לא, זה לא שתי אבות מלאכה,

אלא כאשר אדם עשה פעולה של

זריעה בזרעים.

ועשה

זמירה,

שזה תולדה,

תולדה של

נטיעה,

אז יהיה חייב חטאת אחת,

אבל

יהיה רק נטע וזמר, אבל זמר וזרע,

יהיה חייב שתיים.

למה?

השאלה היא למה.

לכאורה לפני כמה דקות למדנו ברייתא,

שהוא אומר שכולם,

זומר,

זורע, זומר, מבריך, מרכיב, נוטע,

כולן חייב עליהן חטאת אחת, אם נעשו מעליהם אחד.

אז הוא אומר שזה תולדה, בסדר, אבל כתוב במפורש בהמשך,

כולן

חייב עליהן רק חטאת אחת,

לא בהמשך, זאת אומרת למדנו את זה קודם.

לא יכול להיות שלא יהיה להם אחד. אז איך זה מסתדר?

אומר הריתוה, שמה מדובר שהוא עשה את כולם, גם נוטע.

אז במה שהביא קורבן על הנוטע,

כלל ונפטר גם על הזומר.

אבל במקרה שהוא עושה זמירה לבד וזריעה לבד,

פה במצב הזה הוא התחייב אכן שתי חטאות.

אז אם זה ככה, לפי דבריו,

כל האדם שעושה יעד מלאכה בתולדה שלו, יהיה חייב שתיים.

לא תולדה שלו, זה לא תולדה שלו.

זה גוף הבא, אם אנחנו נאמר.

זה גוף הבא, בשביל זה בא הריתוה. הריתוה בא ואמר כך,

שאם אתה בא ואומר שזו תולדה,

זו תולדה של נוטע.

זה זורע.

לא.

זה שייך

לאותה קטגוריה של זורע,

לבוא ולומר שמאיכן אתה יודע את האיסור הזה של נוטע?

זורע.

זה נכון.

לא, זה לא אותו דבר.

רק זה בזורע. כשאתה בא לחייב, אתה צריך להבין, כשאתה בא לחייב

את כל הפעולות האלה שהן אבות מלאכה.

אז פה אני אומר, לא שייך להפריד ביניהן.

כשהוא גם

זרע,

וגם הבריח, הרכיב ונטר,

כל אלה אבות מלאכה

להתחייב חטאת אחת, כי כולם שייכים לאותה משפחה.

אבל כשאתה בא לדבר על תולדות,

אתה צריך לשייך את התולדה לאותו אב,

אצלו זה שייך. זה אב אחד אמר. ממילא,

אז זה מה שאני בא לומר.

שרבי אבי בא לחדש, בשונה מההבנה שלנו מקודם,

שהזומר זה שייך להיות תולדה של נוטע בלבד,

ולא להיות תולדה של זורע.

ואשר על כן, אם הוא יעשה...

זה נוטע, אבל לתת לו זורע של זורע.

לא, נוטע זה אב בפני עצמו, רק,

רק,

אז אני מסביר.

הנוטע וזורע זה אותו עניין,

אותו יסוד, רק שזה בזרעים וזה באילנות.

כמו שאופה מבשל ואופה זה היינו אך,

כן?

רק שבפת זה נקרא אופה, ובשאר הדברים זה נקרא מבשל,

אבל זה אותו עניין של הכנת המאכל.

כך שאדם

עושה איזושהי הכנסה של איזשהו דבר שהוא רוצה לגדלו בתוך הקרקע,

מכניס אותו לקרקע, וכך

יהיה צמיחה של הדבר הזה,

זה נקרא בשם הכללי זורע.

אבל צריך לדעת שאם באים

ללכת ולומר איזה אב זה נקרא,

זה נקרא נוטע.

בתורה הקדושה כללו את זה לומר זה זורע,

אבל זה נוטע נוטע.

הדסיה אהק,

זורע,

בורר, יש דברים שכל דבר בעיקרון שלהם... כשנגיע לשם, תראה שהגמרא תדבר על זה.

בינתיים אנחנו נמצאים עכשיו באלה שהם זורע,

זומר, מבריך, מרכיב, נוטע.

כל אלה אמרה...

כל אלה אמרה הברייתא

שהיא אחיה וחטאת אחת, וזה אני מבין.

מאחר ונוטע וזורע,

זה אותה פעולה

שבתוך הקרקע. זו פעולה שהיא נעשית בתוך הקרקע.

במצב הזה,

זה נחשב

כדבר אחד, להתחייב אחת עד אחת.

אבל,

זומר...

לא שקט אפילו זה זומר.

לא. אז אני... בשביל זה אני אומר... אם אתה עושה זורע, שזה אז,

ונוטע שזה אז,

הבן אדם אז אני מתחייב. אבל זה אותו... ואני מתחייב לך. אבל זה אתה צריך לדעת, זומר שהוא תולדה בכל שעבר, אבל זה פעולה בקרקע.

כשאדם עושה פעולה בקרקע... זאת אומרת, זה לא פעולה בקרקע? לא, לא. זה לא נקרא פעולה בקרקע, הוא רק מגזם את עלפי האילן.

נכון אמנם,

נכון אמנם שזה נעשה לצורך הצמחת האילן,

אבל מאחר וזה לא בגוף הקרקע, זה כבר מוגדר בגדר תולדה.

אם זה כבר תולדה, אז אתה צריך לשייך את זה למה שיותר שייך.

מה, לאן זה שייך יותר?

זה שייך יותר לנותח, כי הוא עושה את זה באילן.

ממילא צריך... נותח חייב אישום מה עם שום תורח?

לא.

נותח חייב אישום נוטח, רק שבתורה כשעשרו את הזורח,

כלול גם אלה, אבל נוטח זה נוטח.

ומבריח ומרכיב, אני יכול להסכים איתך. מבריח ומרכיב זה אותה פעולה של נוטח.

כן, וכן הברכה הרכבה, זה כולל אב מלאכה, זה גם אב מלאכה, זה רק התורה, הזומר,

התורה נתנה לנו בשום זורע, שניהם יהיו חייבים, אבל אתה לא יכול לרקוד על שתי חתונות,

אתה לא יכול לרקוד על שתי חתונות, אם יש לי זמן,

אם יש לי זמן, אני יכול לרקוד אפילו על עשרה חתונות, אין לי בעיה,

אתה לא יכול להגיד שאם הוא עשה את כולם ביחד, אז הוא חייב אחת, ואם הוא חילק את זה, אז הוא עושה שתיים,

אתה רוקח שתי חתונות, עוד פעם, אם זה שלח לנותח,

תשאיר את זה לילותי אבקמה אפילו שהוא זרק, אתה צריך להבין. ואם הוא עשה את זה באמת, הוא גם מתחרב שתיים. יפה. אתה אומר שזרק זאת מלאכה בפני אבך.

אז

אחרי שסיימת את הדרשה אני אענה לך תשובה.

כאשר בן אדם עושה אב

יחד עם התולעדה,

למה באמת הוא נפטר בחטאת אחת?

למה? אתה יודע למה?

אה, זה התולדה כאילו... כן. כי התולדה, לא לכאורה, זו פעולה אחרת מהאב.

אז למה אתה מחייב רק חטאת אחת?

אז רשי אומר במסכת בבא קמא,

שכאשר מביאים את החטאת,

אז זה למעשה מביאים את זה על האב.

ומאחר והתולדה זה משהו שהוא רק בגדר תולדה,

זה כאילו נגרר להתכפר באותה כפרה של האב.

אבל הוא מביא אותה על האב.

אתה שומע?

על האב מלאכה.

כשבן אדם עושה אב ותולדה,

שתי פעולות, שהאחת זה אב והאחת זה תולדה,

ושניהם נעשו בהיעלם אחד, שעל זה אני מחייב כמה חטאת אחת,

אומר רשי את החטאת הוא מביא על האב,

והתולדה ממילא מתכפר.

ממילא.

לעומת זאת, כשאדם עושה

שתי פעולות

שמוגדרות כאב,

זורע שבזרעים

ונוטע שבאילנות,

ששניהם זהבות מלאכה,

על שניהם הוא מביא את החטאת, על זה ועל זה.

רק

למה מספיק חטאת אחת?

כי מאחר וכמו שהאדם זורע ושוב זורע, והכל עשה באיילם אחד חייו וחטאת אחת,

כך כשאדם זורע ונוטע זה נחשב כאילו זרע וזרע באיילם אחד.

אבל הוא מביא את זה על שניהם.

למה זה? זה לא מתכפר ממילא.

למה זה? זה לא, תקשיב,

תקשיב, זה לא מתכפר ממילא.

אז אני מסביר.

זה לא שתי אבות מלאכה בשביל להסביר שהיא תהיה פה חיובים נפרדים.

מאחר וזה שייך

לאותו עניין של זורע, זה כאילו זרע ושוב זרע.

אבל אתה אומר שרק נולדה זה נגרר, אתה אומר שזה אב וזה אב, ורק נולדה נגרר.

אני מסביר על מה מביא את החטאת.

כשאדם עושה שתי פעולות שמוגדרות כאבות,

אז הרי אלו שייך שיביא את החטאת וצריך שיביא את החטאת על שניהם.

החטאת תכפר על שניהם כי הוא מביא אותם על שניהם.

על הזורע ועל הנוטע.

הוא יכול להביא את החטאת לשתי אבות? לעומת זאת,

שתי אבות כאלו זה נקרא כאילו אב אחד.

כיוון שכל מה שנלמד,

איסור נטיעה,

זה מהדין זורע שאמרה המשנה, זה אותו דבר.

רק שזה ביזרענית, כאשר השינוי הוא במה,

אבל בתכלית זה אותה תכלית,

כן?

כל העניין הוא בשינוי בחפצא,

אבל בתכלית זה אותה תכלית. מה התכלית?

ללכת ולעשות פעולת הכנסת דבר מסוים בתוך הקרקע על מנת לגדלו ולשמחו.

למה, אז למה, אז מאחר וכן זה שייכים שייך לאותה קטגוריה.

תן לי לסיים.

אז לכן,

כאשר אתה בא לחייב

ולפטור את התולדה באותה חטאת,

אתה צריך לדעת לאן לשייך אותה בשביל שזה יהיה תפל לאותו אב מלאכה.

לאן זה תפל, התולדה?

מאחר וכל פעולת הכפרה של התולדה זה מכוח שהוא תפל,

תפל זה רק לאותה מלאכה שממש מיוחד לה.

זאת אומרת, העניין הזה של הזמירה,

מאחר והיא נעשית באילנות,

אז אתה צריך לדעת שמתי זה יתכפר?

רק אם הוא עושה גם נטיעה.

אבל אם הוא עושה זריעה, שזה בשני דברים שונים,

זה לא שלא משייכים את התולדה לומר שזה

תולדה של זורח.

זה תולדה של נוטע ולא זורח. לכן לא שייך שיתכפר,

אגב, שמביא על הזורח, יתכפר גם הזומר.

זה שני דברים שונים.

אפשר להביא גם בני אשתיהם, כמו שהוא מביא על נוטע.

זה לא ש... זה אתה צריך לדעת, זה לא תלוי בבן אדם.

זה קריטריון איך אדם יכול להתכפר.

זה לא שאתה מחליט, תשמע, אני מחליט איך אני מתכפר, לא.

אלא כך צורת הכפרה.

צורת הכפרה, שאם אתה עושה אב את תולדה,

אז אתה,

האב למעשה הוא העיקר כאן בכפרה,

והתולדה ממילא מתכפר.

לעומת זאת, כשזה שני אבות, גם אם זה שני אבות מאותו בית,

כן?

אז

שייך שיתכפרו באותו, באותה חטאת, אבל צריך

שהוא למעשה מביא אותם,

מביא את הכפרה על שניהם גם יחד.

אז זה אבא ואמא.

לא אבא ואמא, הייתי אומר סבא ואבא.

רגע, רגע, רגע, הרב, הרב. אז בכל אב מלאכה אתה יכול להגיד שלכל... נאמר שאז... תקשיב. זה אח שלו, חכה. זה אח שלו. תקשיב.

אני בשביל, אני אומר לך,

אני אומר לך,

אני אומר לך, משל,

כדי שאתה תבין מה אני מתכוון.

יש סבא, אבא ונכד,

כן?

שייך שהסבא והאבא יתכפרו ביחד.

האבא והנכד יתכפרו ביחד.

אבל שהסבא והנכד,

זה כבר יש מרחק ביניהם, הם לא מתכפרים.

אז נאמר רק כמשל.

הזורע זה הסבא,

והאבא הזה נוטע.

והנכד זה כבר זומר.

אז הוא אומר שאיך שיתכפר עם הנוטע שזה אביו.

והאו הדין נוטע שאיך שיתכפר עם

הסבא שזה הזורע כי זה אביו.

אבל הנכד עם הסבא אז אומר עם הזורע, זה לא.

יש כבר מרחק ביניהם.

מובן?

זה לא אני אומר,

זה אומר את זה הרידבא.

כך הוא רוצה לומר בדעת רשי

שזו כוונת הגמרא במשהו רבי עמי בא וחילק

ואמר מבריך ומרכיב חייב גם משום זורע ונוטע,

ואילו על עניין זומר לא הקשו בגמרא אלא הבינו את דברי רבי עמי שאמר שחייב משום נוטע.

אז כנראה שהכוונה אומר הריצב״א

לומר שבמבריך ומרכיב,

אם עשה את זה עם זורע או עם נוטע

הכל זה כפרה אחת.

אבל בזומר רק אם עשה את זה עם נוטע שייך שיתחייב חטטת אחת ולא יותר.

אבל אם עשה את זה עם זורע,

התחייב שני החטאות. מה שאמרה הברייתא מקודם,

שהתחייב חטאת אחת

כאשר עשה את כל אלה,

זורע, זומר, נוטע, מבריך מרכיב,

שמאחר שיש נוטע בתוכם,

ממילא מתכפר גם הזומר

אגב הנוטע.

אבל זה לא מתכפר אגב הזורע.

אני הבנתי דברי הרגפה נכון.

זה עוד יפה שהזורע והנוטע וכל אחד אבו בפני עצמו,

רק אנחנו מכלילים את זה בזורע ובזורע. כן, זה אבנר בפני עצמו, כן.

אבל זו אותה משפחה. אותה משפחה, ואז הזומר הוא... זה נקרא מועיל מלאכה אחת רגע, כן. הזומר הוא תולדה של הנוטע.

כן.

ואז הוא יכול להתכפר אגב הנוטע ולא אגב הזורע. נכון,

בדיוק. אז יצא אחותי ניסחם.

נכון מאוד, וזה לשונו,

זה לשונו של,

זה לשונו, אכן, של הרידווה.

נמצא שריבוי המלאכות ממעט את הקורבנות.

ואוי לו חוטא לסחר כזה שנזכר החוטא.

אוי לו.

כי כל פעולה שהוא עושה,

הוא יקבל את הבין ואת הכילין, אתה מבין?

יבוא בן אדם ויגיד, יאללה, באותו עניין אני כבר אעשה עוד קצת.

זה,

יתחשבנו איתו,

איך אומרים? יעשו אותו הדק היטב, הטבע הדק,

בשביל שיתנקם מכל מה שעשה.

טוב, כל מה שביארנו עד עתה זה הכל לדעת רשי,

שמפרש את הדברים של רבי עמי

ואת הברייתא לגבי חיוב חטאות.

כן?

אבל יש מן המפרשים,

זה ראשונים כבר,

שמפרשים שדברי רבי עמי לא נאמרו לגבי חיוב חטאות,

רק לגבי התראה.

כלומר, מה צריך להתרות באותו בן אדם שעושה את פעולת ההברכה,

ההרכבה?

הוא הדין זומר.

אז יוצא כך, שבזומר רק אם יבואו ויאמרו לו

אל תעשה פעולה זו,

בגלל שהיא תולדה של נוטע,

אז יתחייב.

אבל אם יתרו לו ויאמרו

אל תעשה פעולה זו כי זו פעולת זורע, זוהי התראה שלא תחייב אותו.

כמובן, לעומת זאת, במבריך ומרכיב,

גם אם יבואו ויגידו לו משום זורע או משום נוטע,

שניהם

זה יכול לחייב אותו כי זו התראה אכן ראויה לחייבו על המזיד,

אם בעדים בהתראה סקילה ואם בשוק...

כן, אמר רב כהנא

אבל לפני שנראה את רב כהנא, נראה את רשי

רשי אומר

זומר חייו משום תולדת נוטיה

דלסמוך האבי

כלומר פעולת הזומר

זה שהגלית להיות תולדת נוטיה

כי מה המטרה?

לגרום

צמיחה טובה יותר באילן

ונוטע גופה וכן מבריך ומרכיב

חייו משום זורע.

כלומר, אינו נמי זורע הם זהב בזרעים

וזהב באילנות.

ועל זה שאלו בגמרא משום נוטע, לא,

המבריך והמרכיב כאלה.

שאלת הגמרא כאן זו חוזר על מבריך ומרכיב

למה הם רק משום נוטע ולא משום

סליחה, למה רק משום זורע ולא משום נוטע?

למה רבי המהמר משום זורע? הרי גם משום נוטע זה צריך להיות.

כי אדרבה זה יותר דומה לנוטע מאשר לזורע.

אמה אף משום זורע

דאך זריעה באילנות.

כלומר, שייך לומר זורע,

כן,

באילנות.

פירושו

זה צורת תזריעה באילנות. על ידי הנטיעה, על ידי ההברכה, ההרכבה.

ואי עביד לבא דזורע, ממילא אם

יעשה אדם הברכה והרכבה

ביחד עם זורע,

מי חייב חדא ותו לא, יתחייב רק אחת ולא יותר.

וכל שכן אם יעשה את זה עם נוטע, זה כל שכן.

מה שאין כן אומר הרי צווה, כמו שאמרנו, בזומר,

רק אם יעשה זאת יחד עם הנוטע יהיה חייב אחת בלבד.

אבל אם יעשה את זה עם הזורע,

תחייב שתי חטאות.

נחזור לגמרא. אמר רב כהנא

זומר וצריך להעצים

חייב שתיים.

אחת משום קוצר

באחת משום נוטעיה.

אם אדם

הלך וזמר את ענפי הגפן או אילנות אחרים,

והוא צריך את העצים להסיק בהם,

אז הוא עשה פה שתי פעולות.

גם כוונתו הייתה בזמירה כדי לגרום

לצמיחה טובה יותר של האילן או הגפן,

וגם צריך היה את העצים

לצורך העסקה. היה לו שתי מטרות.

מה זה קוצר?

קוצר לתועלת אישית.

בן אדם קוצר פירושו... אז זה לא צריך לתועלת אישית. זה לא לתועלת אישית. קוצר, תרשה לי.

קוצר זה בתבואה.

קוצר פירושו של דבר שהוא קוצר את התבואה. ומה המטרה?

בגלל שהוא רוצה את התבואה.

הוא רוצה את ה...

זה תועלת אישית למטרה מסוימת של דבר שהוא קוצר. נכון, אבל הוא קוצר למה?

בשביל להצמיח את הגידול שנשאר באדמה, לא נשאר כלום. הוא לוקח את הכול איתו.

אז הוא עושה את זה רק לשם

משהו קצר.

כן?

עכשיו, כשאדם זומר וכוונתו

אינו צריך את העצים, הוא זורק אותה, משליך אותה,

אלא כוונתו רק בשביל שהאילן יגדל יפה יותר, זה זומר. זה נקרא זומר,

וזה נקרא מה זה?

נוטע.

למה זה נוטע?

כי בזה הוא גורם להתמחת האילן טוב יותר.

מה יהיה הדין אם אדם זמר,

כלומר, היה לו כוונה גם לשם

שיגדל האילן יפה יותר,

וגם צריך את העצים.

אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. פירושו הוא התחייב שתי חטאות, אם זה היה בשוגג,

גם משום קוצר וגם משום נוטע.

רגע, ואם משום קוצר

הוא עשה את זה במזיד.

הוא הזיד.

הוא אבא עדים והתנאה.

וממשום נוטע הוא עשה את זה בשוגג. עוד פעם.

הוא עשה את זה אחרי משום נוטע.

לא ידע שיהיה אסור לנטוע.

כן, לא ידע.

אבל משום קוצר הוא עשה במזיד.

ברגע שזה נוטע.

אז הוא יהיה חייב גם סקלה וגם

קוצר?

אם זה היה בבזן...

אם זה היה עדים והתראה ויתרו בו רק על ה...

קימלי לימודי רבן מיניהו. אה, כן, כן, כן.

יש

עניין אחר,

של יש קימלי מדרה במיניה האורגינל, זה במיטה וממון.

כאן הוא מדבר על מיטה ומלקות.

גם על זה יש

מי שאומר

שמי ש... מת ואינו לוקה.

זו מחלוקת בגמרא,

האם

האם ייפטר מן המלכות בגלל שהוא מת,

או שנאמר לו,

ילקו אותו ואחר כך הם יטעו אותו.

זה בתאובה.

אתה מבין?

אבל זה פשוט לך, שבאופן הזה שעל האחת הוא מזיד,

למדים והתראה, ועל האחרת הוא שוגג.

הוא שוגג.

פה הוא מדבר בשוגג, אז זה חטאת.

אתה מבין?

אז פה זו כבר שאלה אחרת.

האם

נבוא ונאמר

שבמיטה הוא כבר יתכפר גם על השוגג,

אם כבר ממיתים אותו?

שאלה מעניינת.

מסתבר שהמיטה תואיל לכפר גם על השוגג.

בפרש לזה אותה פעולה.

אם זה שתי פעולות שונות,

כן?

הוא חילל שבת חלקן ושוגג חלקן ומזיד.

יכול להיות שבאמת את החטאות הוא יצטרך לתת.

אבל כאן זו אותה פעולה.

מסתבר שהכפרה תהיה כבר באופן כולל גם על ה...

אז לפי זה... אבל אני צריך לבדוק את העניין.

אני אומר לך בסברה שלי.

רגע, לפי הסברה הזאת, אם זה בלי עדים והתראה, והוא יהיה חייב כריף משמיים,

הוא יפטר מקורבן? לא. כי אתה אומר לי, כפי דרום. לא, לא.

מפורש לא.

אין, אין, אין, אין, אין בכרת כי אם נמדרה במיני.

זה רק דעת רבי נחונה בן הקנה.

ההלכה לא פוסקים כך. כרת

לא פותר מחיובים שהם בידי אדם.

לא בטח.

כרת זה בידי שמיים.

כן.

הבנת?

זהו.

עכשיו, מה משמע מתוך הדברים הללו?

שבגלל שהוא צריך להעצים,

הוא חייב גם משום קוצר.

מה יעדים אם הוא לא צריך להעצים?

הוא לא היה חייב רק משום נוצר ולא משום קוצר.

נשאלת השאלה,

יש דעת רבי יהודה סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב?

למה שזה יהיה שונה מכל מלאכה שאינה צריכה לגופה?

פה הוא עושה עלו מלאכה,

שזה קוצר,

רק שאינו צריך את גוף המלאכה. כוונתו להצמיח את האילן.

נכון?

מדוע שלא נחייב אותו גם על הקוצר,

הגם שאין לו כוונה לצורך העצים,

כי יש פה מלאכה שאינו צריך לגופה.

אתה לא מכיר אותו על הגופה.

זה לא נוצר לגופה, זה לא נוצר לגופה.

השאלה, מה זה שונה מכל מלאכה שאדם עושה והוא לא צריך לגופה?

הבאנו כדוגמה, אדם שמוציא מת

מרשות היחיד לרשות הרבים.

אז מה זה מוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה?

הוא עושה פה פעולת ההוצאה,

רק ברצונו,

הלוואי שלא היה נזקק להגיע לזה.

הוא גם לא רוצה שהמת יהיה שם.

הוא רוצה שהוא לא יהיה פה.

אמר את זה כתוב, ולכן אינה צריכה לגופה? זה רבי שמעון.

אבל מה רבי יהודה סובר?

שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.

כאשר הוא עושה פעולת הוצאה,

גם אם הוא צריך את המטרה שבהוצאה, המטרה בהוצאה זה שהוא רוצה שהחפץ יהיה שם.

פה אין לו מטרה שהמת יהיה שם.

המטרה שלו שלא יהיה פה.

זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

רבי יהודה מחייב.

אז למה לא נאמר בכל אדם שזומר ענפי אילן,

וכוונתו לצורך הצמחת האילן,

שנחייב אותו גם באופן שאינו צריך להיעץ עם משום קוצר,

כמו כל מלאכה שאינו צריך לגופה?

יכול להיות שזה יותר חמישים אותו.

התשובה היא צריכה לדעת

שהעניין הזה של צריך

לועצים

זה מהות המלאכה של מלאכת קוצר.

כאשר הוא לא צריך זה לא נקרא קוצר בכלל.

אני עכשיו קוצר נשא. אתה צריך לדעת שבשביל להגדיר, אני לא רואה את זה כשאתה אמרתי על קוצר?

בשביל להגדיר קוצר

בשביל להגדיר קוצר,

פירושו של דבר שהוא עושה את זה בגלל שהוא רוצה את הדבר שהוא קוצר אותו.

אם אינו צריך להעצים זה לא קוצר.

אז לפי רבי יהודה, כך, תסתכל בבקשה בתוספות.

תוספות בדיבור המתחיל וצריך להעצים.

אני לא יכול, אני רק את המהות.

לפי רבי יהודה, אם אני עכשיו רוצה לבנות בית,

ולכן אני קצרתי את הצדה בשביל לפנות את המקום,

שדה ממש, לא עכשיו כשמה שאמרנו זה אומר.

ממש.

אם תוספות אמרו, אם תוספות אמרו שכשאדם לא צריך, תתבונן טוב.

אם תוספות אמרו שבאופן שאדם לא צריך, לא אבי יהודה, הוא קצר את התבואה. אני חוזר, בשביל זה אני אומר,

שאם תוספות באו לחדש שמלאכת קוצר,

פירושו שזה דווקא אם צריך להעצים,

לא שייך להגדיר את זה כמלאכת קוצר, אם אינו צריך להעצים.

הוא עושה את מלאכת קוצר.

הוא עושה את הגופה של המלאכה, זה המלאכה. צריך להדליק אש, איך מדליקים אש? לוקחים גבור, איך מדליקים אש. אז זה לא אומר, זה לא הדליקת אש. מה זה? זה המלאכה.

מה זה קוצר? זה קוצר.

עכשיו אני רוצה לקצור עשם. זה המלאכה. רק שאני לא צריך לגופה.

אז אני מבדיח את זה כלא צריך לגופה.

אז בסדר. אבל אתה יכול להגיד שזה מלאכת עמוס שזה לא קוצר, אבל זה קוצר.

זה המלאכה, זה המלאכה, בהגדרה של המלאכה. עכשיו נראה את רשי.

אני אראה את רשי, אחר כך נעבור לתוספות.

נראה את רשי קודם.

אני מבין מה שאתה אומר יותר מדי, אבל הבעיה שאתה מקשה ולא קראת את התוספות.

אתה צודק, בשאלה אתה צודק,

והשאלה שלך זה בסברה.

אבל אני אגיד לך תשובה פשוטה.

התוספות אומרים שככה הוא הדבר.

אבל צריך להבין. אז צריך להבין, לא, אבל צריך להבין. מה צריך להבין? תוספות אמרו שהתחדש לנו כאן מהסוגיה

שמלאכת קוצר פירושו, מהות המלאכה הזה צריך.

כשהוא לא צריך זה לא נקרא קוצר. זה לא נקרא שהוא עשה מלאכה לא לשם,

אלא זה לא נקרא שהוא עשה בכלל מלאכה.

מלאכה ואינו צריך,

ואינו שאינו צריך לגובה פירושו לדבר שלא חסר בעשיית המלאכה.

בצורת המלאכה.

צורת המלאכה, עשיית המלאכה הייתה באופן מושלם,

רק שהיה פה איזשהו אינטרס צדדי.

פה במלאכת קוצרת חדש, כשהוא לא צריך להעצים, זה נקרא שהוא חסר בצורת המלאכה.

נכון?

זה חידוש.

אבל זה מה שתוספות אומרת.

אה, הראשונים מקשיבים על הגמרא?

כך... האחרונים מקשיבים על הראשונים?

אז אני גם שואל תושיעה, וקשה לי להבין את זה.

לא שאני חד ושם לא חולק, אבל הוא שואל.

בוא תשמע,

בוא תשמע שאלה, בוא תשמע שאלה מכוח דברי תוספות.

מה יהיה הדין עם אדם,

מה יהיה הדין אדם שקורע,

כן,

שלא על מנת לתפור?

חייב או פטור?

קורע שלא על מנת לתפור?

לפי התוספות? לא לפי התוספות.

זה משנה מפורשת, קורע על מנת לתפור, לא?

אז מה משמע?

שאם קורע שלא על מנת לתפור?

פטור?

פטור?

לרבי יהודה.

זה גוף הליבה לשאול.

אתה חכם.

אז אני שואל,

למה בקורע שלא על מנת לתפור? אמרה המשנה שיהיה פטור אף מלאכה זה רק קורה על מנת לתפור. שלא על מנת לתפור הוא פטור,

זה לא אישרום מדוארייתא,

כן?

למה?

נכון, אז זה מלאכה שאני צריך לגופה.

הוא עושה פה פעולת קריאה,

רק שהוא לא צריך את גוף המלאכה.

זה קלקול, כי זה קלקול.

לא בגלל זה קלקול.

אתה לא רמב״ם אמר לו, זה לא קלקול. כן, נכון מאוד, אבל תוספות רוצים להוכיח מכאן

שצורת המלאכה,

אתה זוכר שדיברנו על זה?

מה שאתה אמרת זה ברמב״ם,

אבל ברש״י הוכיחו הראשונים שקורע

פירושו שצורת המלאכה של קורעת זה על מנת לתפור,

אבל אם הוא קורע שלא על מנת לתפור,

גם אם הקורע שהוא עושה זה לשם תיקון,

הוא יהיה פטור מצד קורע.

כך אומרים הראשונים בשיטת רש״י,

לגבי פותח בית הצוואר בשבת, אם אתה זוכר שדיברנו על זה.

חייב מישהו מכה בפטיש,

ככה רש״י אומר שם.

אז ממילא תוספות כאן, נראה שהם למדו

שקורע על מנת לתפור פירושו,

גם אם זה פעולה של קורע שהיא תיקון,

אבל אם זה שלא על מנת לתפור, פטור. למה?

כי זה צורת המלאכה.

גם על איבד רבי יהודה.

אז כמו שעל איבד רבי יהודה צריך קורע על מנת לתפור, ואני לא מחייב שלא על מנת לתפור במצד מלאכה של המצלחה על גופה,

כי פה זה צורת המלאכה.

הוא הדין מחדש עם התוספות, שזה אומר שאינו צריך להעצים,

הרי זה כמו קוריאה שלא על מנת לטפור. אז אם אני מדליק אש לא לטורף אש? צורת המלאכה זה רק,

מובן?

דיברו, לכן הדגשתי קוצר.

לא, זה באשת של הפסוק הקודש. קוצר אמרתי.

הבנת?

אני צריך להיות צמוד לדברי ראשונים, לא לחדש מדילי דברים.

תוספות אמרו שכמו שבקוריאה צריך דווקא על מנת לטפור,

כמו שבמוחק דווקא על מנת לכתוב,

הוא הדין בזומר דווקא בצרק להעצים,

ולא צריך להעצים, לא יהיה חייב בשום קוצר אפילו, ואפילו לרבי יהודה.

נראה את רשי,

נסיים את רשי, חבל על הזמן,

אנחנו כבר באיחור.

רשי אומר, זה אומר להצמיח הגפן וצריך להעצים להעסקה,

משום שזה צריך להם, הווה תולדה זה קוצר, זה צריך נמי לקצור,

זה תולדה של קוצר.

הלאה,

כל אדם שקוצר הוא צריך את הדברים,

הוא צריך את מה שהוא קוצר.

אז כאן אם הוא צריך להעצים, זה בדומה לקוצר.

עכשיו התוספות,

רונן, תוספות

ודיבור המחלק וצריך להעצים.

נראה, דאפילו לרבי יהודה זה מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בעיניין צריך להעצים.

זה לא מקרי בעצים קוצר,

אלא בעניין זה,

מידי דאבה, כמו שמצאנו, הקורא על מנת לתפור,

הוא מוחק על מנת לכתוב.

עד כאן.