מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עב,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף עין בית עמוד א',

במילה האחרונה שבעמוד,

נקדים שהזכרנו בשיעורים הקודמים,

שישנן עבירות שחייב עליהן אם עשאם בשוגג חטאת,

ישנן עבירות שאם עשאם בשוגג חייב עליהם אשם.

הדין הזה, למשל, שאם אדם מחלל שבת

בשוגג חייב חטאת,

פירושו שהוא התכוון לעשות את מה שעשה,

התכוון לעשות את המלאכה,

אלא שהיה שוגג בדבר.

שוגג פירושו או שלא ידע שהיום שבת,

או שלא ידע שהמלאכה הזו אסורה.

במצב שכזה, זה גדר של שוגג,

שחייב על זה חטאת.

אבל יש פעמים

שאפילו קורבן אינו צריך להביא.

בגלל שהגדרת המלאכה שלו זה פחות ממלאכה בשוגג,

אלא יש לזה גדר של מתעסק,

פירושו.

אם הוא לא יתכוון כלל על המלאכה,

במצב שכזה הוא פטור מקורבן.

רק כשיש מחלוקת, אמוראים, שנראה תכף,

עד כמה

הוא יעשה ועדיין ייקרא מתעסק.

שיהיה פטור מכוח זה מקורבן.

אז נתחיל. איתמא,

נאמר בבית המדרש,

נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור.

אם למשל נפל לאדם סכין

בערוגת ירק, כך אומר רש״י,

נתכוון להגביה את הסכין מאותה ערוגה.

זו הכוונה, נתכוון להגביה את התלוש. הרי הסכין

זה דבר שהוא תלוש.

לא, לא, לא.

אנחנו ממשיכים.

איך אומרים? מעניין לעניין באותו עניין.

אנחנו דיברנו עד עתה על סוגי

חילולי שבת שעליהם צריך להביא, אם עשה בשוגג חייב חטאת.

ועכשיו נראה דוגמאות

למתי יהיה פטור אפילו מלהביא חטאת.

זה נקרא, כבר הזכרנו,

מתעסק.

אז מסבירה הגמרא,

אם למשל נפל לאדם סכין בתוך ערוגת ירק,

שהיא כמובן מחוברת לקרקע,

הוא התכוון להגביה את הסכין,

ובשוגג חתך את המחובר.

בשעה שהגביה את הסכין, בטעות הגביה ירק יחד עם הסכין,

ותלש אותו.

אז התשובה היא,

האם יחייב

קורבן או לא?

פטור.

אומרת הגמרא, הוא יהיה פטור מן החטאת.

למה? כי הוא בכלל לא יתכוון לעשות מלאכת תלישה.

אלא, לעשות הגבהה של דבר התלוש.

במצב הזה פשוט הוא שיהיה פטור מקורבן, כי זה גדר של מתעסק לדעת כולם.

רש״י במקום

מביא

שלומדים מן הפסוק אשר חטא בה,

וחז״ל דורשים פרט למתעסק בדבר אחר,

ועשה דבר זה.

כלומר,

כתוב בתורה, או הודא אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא קורבנו שעירת עזים תמימה נקבה,

פירושו אם נודע לו החטא שחטא,

אז,

מאחר ועשה את זה בשוגג,

צריך להביאו שעירת עזים תמימה נקבה,

שזה נקרא חטאת, כדי לכפר על חטאו.

דורשים חז״ל אשר חטא בה פרט למתעסק בדבר אחר,

עשה דבר זה.

כלומר, אם הוא

התעסק בכלל בפעולה אחרת,

ויצא לו פעולת איסור,

זה פחות מדרגת שוגג ופטור מן החטאת.

מתי כן חייב חטאת? במצב שהוא נקרא שוגג. אומר ראשי, מה זה שוגג?

הוא התכוון לעשות את הפעולה,

אלא שלא ידע, או שהיום שבת,

או שלא ידע שהמלכה הזו אסורה.

הלאה.

מה יהיה הדין אבל אם הוא רצה לחתוך את התלוש

וחתך את המחובר?

הוא התכוון לחתוך.

הוא התכוון לחתוך

דבר שהוא תלוש מן הקרקע.

אלא מה? בשוגג חתך

דבר אחר שהיה מחובר.

נאמר למשל,

נאמר למשל,

היה איזשהו שני ירקות

שהאחד תלוש והאחד מחובר נמצאים זה ליד זה.

הוא לקח סכין,

כן?

והתכוון לחתוך את אותו ירק שכבר תלוש,

שהיה תלוש מקודם כניסת השבת.

ובשוגג חתך ירק אחר שהיה בסמוך לו,

שהוא היה מחובר.

האם גם זה נקרא מתעסק ויהיה פטור מן החטאת?

לא. או שמאחר והתכוון לעשות מעשה חיתוך,

אז זה לא גדר של מתעסק, ועדיין יהיה חייב חטאת.

אז בזה רואים אנו מחלוקת אמוראים.

רבא אמר פטור,

אביה אמר חייב.

רבא אמר פטור, באה הגמרא להסביר את סברות מחלוקתם של רבא ואביה.

רבא אמר פטור,

דאה לא נתכוון לחתיכא דאיסורא.

הרי הוא לא התכוון לעשות

מעשה חיתוך האסור.

הוא התכוון לעשות מעשה חיתוך בתלוש,

שהוא מעשה חיתוך של היתר.

וכי אסור לאדם לחתוך דבר שהוא תלוש כבר,

מותר.

אז זה נקרא שהוא התכוון לעשות פעולת היתר.

אלא מה?

יצאה לו בטעות

פעולת

חיתוך של איסור.

זה עדיין נקרא מתעסק

ויהיה פטור.

אבל אביה אמר חייב.

דא אקמך ואין לחתיכה בעלמא.

אביה אומר הוא יהיה חייב.

בגלל שהוא יתכוון לעשות מעשה חיתוך.

כאשר הוא מתכוון לעשות מעשה חיתוך,

אז הפעולה הזו הוא התכוון אליה.

אז זה כבר גדר של שוגג, זה לא גדר של מתעסק.

לדעת אביה,

מתי

אדם ייחשב כמתעסק,

זה רק באופן שהוא בכלל לא התכוון לעשות את מעשה החיתוך.

כגון בדוגמה הקודמת, הוא התכוון להגביה דבר תלוש.

לא התכוון לחתוך.

אבל אם הוא התכוון לחתוך,

גם אם כוונתו הייתה לעשות חיתוך המותר,

והיא יצאה לו בטעות ובשוגג חיתוך האסור,

עדיין צריכו כפרה ומחויבו להביא לכפרתו קורבן חטאת.

אמר רבא, מנע אמנע לה.

הולך רבא להוכיח, כשיטתו,

שגם אם רק לא התכוון לפעולת איסור,

זה גם מספיק כדי להגדירו כמתעסק ויהיה פטור מן החטאת.

מאיפה אני לומד את זה, אומר רבא? נתניה.

ישנה ברייתא.

כתוב בברייתא חומר שבת משאר מצוות,

וחומר שאר מצוות משבת.

ישנה חומרה בשבת מאשר שאר מצוות.

עוד מעט נראה מה היא.

לעומת זאת,

יש פעמים שיש חומרה בשאר מצוות ולא בשבת.

חומר שבת משאר מצוות, חומר שבת משאר מצוות,

שהשבת עשה שתיים בעליהם אחד,

חייב על כל אחת ואחת.

מה שאין כן משאר מצוות.

אתם שומעים?

כלומר בשבת,

אם אדם עושה שתי מלאכות בעליהם אחד,

חייב חטאת על כל אחת ואחת.

עוד מעט נראה אם זה מובן, מה שכתוב פה.

בינתיים

זה מה שכתוב.

אדם שעושה שתי מלאכות

בעליהם אחד,

חייב על כל אחת ואחת.

מה שלמדנו בשיעורים הקודמים,

שכשהוא עושה בעליהם אחד חייב אחת,

מדובר שהוא עשה את אותה פעולה רק כמה פעמים.

כאשר הוא עושה את אותה פעולה כמה פעמים,

נאמר, עסק בקצירה.

קצר ושוב קצר ושוב קצר.

אם הכל לא עשה בעליהם...

בהיעלם אחד, הרי זה רק מלאכה אחת של איסור,

וחייב חטאת אחת.

הוא עדין בחלב.

אם אדם אוכל שתי...

אז חכה, חכה, הגמרא תסביר מה בדיוק הכוונה.

בינתיים, מה כתוב בברייתא?

בברייתא כתוב שבשבת, אם הוא עושה שתי מלאכות בהיעלם אחד,

חייב על כל אחד ואחת,

ואילו בשאר מצוות,

גם אם הוא עושה כמה איסורים,

וזה בהיעלם אחד, יהיה חייב רק חטאת אחת.

זה מה שכתוב בינתיים.

את ההסבר נראה בהמשך.

אם אכן ההבנה הפשוטה שלנו היא הנכונה,

או שיש פה כוונה עמוקה יותר.

הלאה, כתוב בהמשך הברייתא, וחומר שאר מצוות משבת.

לעומת זאת, ישנה חומרה בשאר מצוות שאין אותה בשבת.

שבשאר מצוות שגג בלא מתכוון, חייב.

מה שאין כן, בשבת.

לגבי שאר מצוות,

אם הוא לא התכוון בכלל לעבירה שעשה,

הוא התכוון בכלל לדבר אחר, ויצא לו עבירה, עבירה.

באופן הזה, חייב חטאת.

מה שאין כן בשבת, בשבת, אם הוא

לא התכוון בכלל

לעשות את הפעולה הזו, פטורו מחטאת.

עד כאן זה בגדר מילים.

אבל מה ההבנה בכל הדברים של המנועתה?

אז הגמרא מסבירה.

המרמר.

המרמר, הכוונה,

הביאה הברייתא

כמה וכמה דברים שצריכים ביאור.

והאמוראים,

ברוב גדולתם, ידעו לפצח ולבער את דברי התנאים.

אז כתוב בברייתא, חומר שבת בשער מצוות,

שהשבת עשה שתיים בעליהם אחד,

חייב על כל אחת ואחת.

מה שאין כן בשער מצוות. כלומר,

מהו השוני שבו אני מוצא את החומרה בשבת ולא בשער מצוות?

השוני הוא שבשבת אם הוא עשה שתי מלאכות בעליהם אחד, כמה הוא חייב?

שתיים.

לעומת זאת, אם הוא שאר מצוות,

נאמר, אכל חלב ודם, כך יצריך לצאת.

אכל חלב ודם

בעליהם אחד, הוא יהיה חייב רק חטאת אחת.

זה הביאור? בואו נראה אם זה נכון.

היכה דע מהם.

מה הכוונה ובאיזה מקרה מדובר שבשבת יהיה חייב שתיים,

גם אם הוא עשה עבירות בעליהם אחד?

שלא נודע לו ביניהם שהוא עשה איזושהי עבירה.

אם אדם למשל קצר,

כן?

ושוב קצר,

אבל בין הקצירה הראשונה לקצירה השנייה, נודע לו שהקצירה הראשונה הייתה קצירה של איסור,

הידיעה הזו מחלקת את

שתי הקצירות לשתי פעולות של איסור, וחייב על כל אחת חטאת אחת.

כלומר,

יש פה מצב של שתי חטאות.

עכשיו, כאן מדברים בעליהם אחד,

אבל מה השוני?

בשבת דיברנו

על שתי מלאכות בעליהם אחד.

כלומר,

הוא עשה גם קצירה

וגם טחינה,

ולא נודע לו ביניהם שהיום שבת.

נאמר שהשגגה שלו הייתה בשבת, הוא לא ידע שהיום שבת.

כן?

אז אם

הוא

קצר, ושוב טחת, גם אם זה בעליהם אחד,

יהיה חייב שתי חטאות.

זו השאלה אם זה אכן נכון. בואו נראה.

אי לימה דאבה, אי לימה דאבה, קצירה וטחינה.

אם מדובר

במקרה שהוא עשה גם קצירה וגם טחינה,

ושניהם היו בעליהם אחד,

ומדוע יהיה אם כן חייב חטאת על כל אחת ואחת?

בגלל זה שיש פה שני סוגי איסורים.

קצירה זה פעולה אחת,

טחינה זה פעולה אחרת.

זה שזה בעליהם אחד זה לא סיבה להתכפר בחטאת אחת,

שהרי יש פה שני סוגי איסורים.

קצירה זה פעולה שאסורה בשבת,

טחינה זה פעולה שאסורה בשבת.

ממילא זו הסיבה שיהיה חייב חטאת על כל אחת ואחת,

הגם שזה בעליהם אחד.

נו, אבל עדיין צריך להבין מה זה אם כן מה שאין כן בשאר מצוות.

זכבתה בשאר מצוות, אז לפי זה יוצא,

שעל מה התכוונת לומר ששאר מצוות זה שונה?

אכל

חלב ודם.

שהוא עשה שתי איסורים,

האחד אכל חלב ובאחרת אכל דם.

ועל זה תאמר שכמה הוא יהיה חייב.

לא, אם נבאר שהברייתא מתכוונת,

שעל מה חייב בשבת שתיים בעליהם אחד, על קצר ותחר?

שתי פחות.

אז על זה כשאתה אומר מה שאין כן בשאר מצוות, מה הכוונה שאם הוא אכל למשל חלב ודם יהיה חייב חטאת אחת?

וכי ככה הם הדברים?

אך אטרתם אל חייב ואך אטרתם אל חייב.

כאן הוא חייב שתיים וכאן הוא חייב שתיים.

כלומר אין הבדל בין שבת לשאר מצוות.

אם זה שתי איסורים ושתי סוגי איסורים,

ברור שגם אם זה בעליהם אחד, יהיה חייב על כל אחת ואחת.

אין הבדל בין שבת לבין שער מצוות. כמו שבקצר ותחרן בשבת גם אם זה בעליהם אחד יתחייב שתיים,

או הדין באכל חלב ודם יתחייב שתיים גם אם זה בעליהם אחד.

אז אם כן, אי אפשר לפרש שזו הכוונה בברייתא.

אלא על כורחנו,

אלא שער מצוות זה לא מי חייב אלא חדא,

היכא דמא,

מה אם כן

צריך עימנו לפרש את הברייתא שאומרת שמשאר מצוות ומעצה מאה להם אחד

אינו חייב אלא חטאת אחת,

באיזה מקרה מדובר, דאכל חלב וחלב.

אם אתה רוצה לחייב חטאת אחת משאר מצוות, על כרחנו שמדובר,

שהוא אכל חלב,

ושוב אכל אכילה פעם נוספת ושוב אכל חלב.

כלומר זה אותו סוג איסור,

אלא שחזר עליו פעמיים.

מובן? אכל כזה את חלב, ושוב אכל כזה את חלב.

ועל זה אני מבין מדוע יהיה חייב חטאת אחת,

כי מאחר שזה בעלם אחד,

כן, וזה גם איסור אחד, אותו איסור, זה חלב וזה חלב,

גם החלב הראשונה הייתה חלב,

גם האכילה השנייה זה חלב, זה אותו סוג איסור.

בעלם אחד אז בוודאי שיהיה חייב אחת.

את זה הבנו.

אז מה שונה השבת מזה?

אז אם כן, לפי זה צריך לבאר, מה זה אם כן בשבת,

שעל אותו אופן תאמר שיהיה חייב שתיים?

דכבתה גבי שבת דעבת קצירה וקצירה.

אם ככה, אתה צריך לומר שלגבי שבת,

מה שזה שונה, זה מדובר גם על אותו אופן

שהוא עשה את אותה פעולה,

אלא שהרבה לעשות פעולות אלו.

עשה קצירה, ושוב עשה קצירה.

ועל זה כאילו תאמר שאם עשאה בעלם אחד,

יהיה חייב שתיים, כי ככה אמרה הברייתא.

וכי ככה הם הדברים?

האך האחד המחייב, והאך האחד המחייב.

אם זו אותה פעולה, רק שהרבה בה כמה וכמה פעמים,

והכל נעשה בעלם אחד,

בכל מצב יהיה חייב אחת, בין בשאר מצוות ובין בשבת.

עונה כברה לעולם, דעבהת, קצירה וטחינה.

ומה עם השאנקל משאר מצוות,

העבודה זרה.

וכי רבי עמי, דאמר רבי עמי

זיבח וכיתר וניסח

בעלמה אחת,

אינו חייב

אלא אחת.

כלומר,

חייבים אנו לומר שאם כתוב בשבת שכשעשה המעלם אחד חייב על כל אחד ואחת,

על כורחנו שמדובר רק בציור שהוא עשה שתי פעולות של איסור,

קצירה וטחינה.

אז פה בא הברייתא לומר שגם אם נעשו מעלם אחד, מאחר ויש פה שתי סוגי איסורים,

קצירה זה איסור כשלעצמו וטחינה זה איסור כשלעצמו,

אין סיבה לחייב רק חטאת אחת,

חייב ודאי שתיים.

אז אם כן עדיין, אבל נשאלת השאלה, אז איזה מקום אתה מוצא,

אם זה לא בשבת,

שיהיה חייב חטאת אחת, על אותו אופן?

הרי זה מה שהיה קשה לנו מקודם.

אז מה זה מה שאם כן משאר מצוות הוא חייב חטאת אחת?

על חלב ודם? הרי הוכחנו שיהיה חייב שתיים על חלב ודם.

אומרת הגמרא, אתה יודע מה הכוונה, מה שאם כן משאר מצוות,

היינו שבשאר מצוות יהיה חייב חטאת אחת,

הוא התכוון דווקא לעבודה זרה.

שעבודה זרה יהיה הדין שונה באופן שהוא עושה כמה וכמה פעולות של איסור.

אם אדם עובד עבודה זרה בשתי עבודות,

גם אם זה סוגי פעולות, סוגי עבודה שונים,

עדיין יהיה חייב רק חטאת אחת. כמובן, עשה בשוגג, לא במזין.

אני מתכוון רק על עבודה זרה, לא עכשיו אני מתכוון.

מה?

בדיוק, הוא מתכוון רק על עבודה זרה.

אז למשל, אומר רבי עמי,

אם אדם זיבח,

כלומר הוא...

קח בהמה ושחט אותה

לעבודה זרה,

לשם עבודה זרה מסוימת.

וגם קיטר,

כלומר גם הקטיר,

העלה אותו על גבי

האש

לשם עבודה זרה,

וגם אחר כך ניסח,

ניסח יין

לכבוד העבודה הזרה,

והכל נעשה בהעלמה אחת.

כלומר,

לא ידע בכלל שזה עבודה זרה.

אינו חייב

אלא אחת.

והשאלה,

למה באמת יהיה חייב

רק

חטאת אחת

במצב שבעבודה זרה הוא עשה כמה וכמה סוגי פעולות?

הרי זה פעולות שונות, כל אחת זה איסור לכאורה כשלעצמו.

אז הגמרא

מבארת,

וגם רשי

שולח אותנו לגמרא במסכת סנהדרין,

מאחר וכתוב כמה פעמים ולא תעבדם,

זה לשון שנאמר גם בשמות פרק כ'

וגם בכג' וגם בדברים ח'.

אז התורה כאילו באה לכלול כל סוגי עבודה במילה אחת, באיסור אחד, ולא תעבדם.

אז האיסור הוא נובע מכוח לא תעבדם. זה לאו אחד

שכולל כל מיני אפשרויות של נעשים לכבוד עבודה זרה.

מאחר וכן,

אז הוא חייב רק חטאת אחת. הוא לומד את זה מכוח הלימוד.

אותנו מעניין עכשיו אבל איך מתבארת הברייתא.

אז אם כן, החלק הראשון של הברייתא אנחנו מבינים.

מה שנאמר שחומרה בשבת בשאר מצוות הכוונה,

שבשבת אם הוא קצר וטחן,

גם אם זה בעליל מחט יהיה חייב שתיים.

אבל שאר מצוות הכוונה רק לעבודה זרה,

שאם עשה כמה וכמה סוגי פעולות של עבודה לכבוד העבודה זרה,

כגון זבח, קיטר ונסך,

כל אלו,

גם אם נעשו

כל אלה שהם איסורים לכשל עצמם,

אבל מאחר ונעשו בעלם אחד,

יהיו חייבים עליהם רק חטאת אחת.

כן.

אם הרב אומר שבגלל, למה בעלם אחד על כמה קטונות הוא חייב חטאת אחת בגלל אותו עוזב, אז אין ההבדל בין העלם אחד לכמה

לבין עבודה בשתי העלמות.

כאילו, אם זה נכנס בתור עולם אחד שלא טובים,

בין מאלם אחד ובין שתיים, אנחנו יהיו חייבים בהחלטות אחד.

מה ההבדל?

אתה צריך לדעת שעלות עובדיהם

זה לימוד אחרי שאני יודע שיש איסור זיבוח, קיטור וניסוך.

עכשיו, אתה חייב לומר מתי נאמר הלאו כשלעצמו ומתי נאמר עלות עובדיהם.

זאת אומרת, יש פה איזושהי סתירה. מצד אחד,

אתה מוצא שיש איסור זיבוח,

אתה מוצא שיש איסור ניסוך,

אתה מוצא שיש איסור הקטרה.

ומצד שני, אתה רואה לאו כולל של אותו עובדיהם.

אז בא רבי עמי ואמר, מסתבר שמתי זה לאו כולל?

זה במצב של עלמה אחת.

ואם זה בשתי העלמות, אז אכן יהיה חיוב נפרד על כל אחת ואחת.

נמשיך הלאה.

במה יוקים תא בעבודה זרה?

שאלה הגמרא,

אתה מפרש את הברייתא שמה שאמרה שאר מצוות ברשע, זה הכוונה עבודה זרה בדווקא.

לא כל שאר המצוות.

אין מה סיפא, אז לפי זה, בואו נראה אם אכן

נוכל לבאר על פי זה את הסיפא,

מה כתוב בספר של הברייתא, חומר בשאר מצוות

מאשר השבת, כן?

שבשאר מצוות שגג בלא מתכוון חייב.

מה שאין כן בשבת,

מה זה שאר מצוות? לפי מה שאמרנו קודם, מה הכוונה?

עבודה.

זרה.

אז כאילו כתוב כך,

שגג בלא מתכוון בעבודה זרה יהיה חייב על כל פנים חטא,

אבל בשבת,

אם שגג בלא מתכוון, יהיה פטור מחטא.

ככה אתה צריך לבאר, נכון?

בואו נראה אם זה מסתדר.

היי שגג בלא מתכוון בעבודה זרה, היכי דמי.

מהו המקרה שאתה קורא לעבודה זרה שגג בלא מתכוון?

איזה סוג דבר הוא עשה?

ואתה קורא לזה שגג בלא מתכוון.

אילי מה כסבור בית הכנסת הוא והשתחווה לה,

אם נאמר שמדובר בציור,

שהוא ראה בית עבודה זרה, אבל חשב

שזה בית הכנסת,

והלך והשתחווה.

עכשיו, כשהוא השתחווה, הוא התכוון לעבודה זרה?

למי הוא התכוון?

לקדוש ברוך הוא, נכון?

כי הוא חשב על זה בבית הכנסת.

אם כן, אז למה אתה מחייב אותו?

הרי ליבו לשמיים.

הוא בכלל לא התכוון להשתחוות לעבודה זרה.

כי הרי ליבו, כשהוא השתחווה,

הוא התכוון, את מי?

לכבד בהשתחווה הזו?

את הקדוש ברוך הוא.

אז ודאי שהוא יהיה פטור מן החטאת.

ואלא,

אלא מה נאמר אולי?

דחזי אנדרטה וסגיד לה.

פה אולי נבהר כך,

שמה שנאמר שגג בלא מתכוון בעבודה זרה,

הכוונה הוראה פסל,

שעשו בדמותו של המלך.

כדרכם של המלכים בהיסטוריה ידוע,

שכל מלך רצה שיזכרו אותו גם לאחר מותו,

ואז

היה מצווה לעשות פסלים בדמותו.

זה אנדרטה.

אז הוא הולך

והלך וישתחווה לה.

וזה הפשט שגג בלא מתכוון,

שאני מחייב אותו על זה חטאת.

נשאלת השאלה, היכי דאמי?

באיזה אופן מדובר? האם קיבל אותו בתור אלוה או לא?

אידי קיבלה עליה באלוה.

אם מדובר שהוא קיבל על עצמו את הפסל הזה לאלוה עליו,

מזידו.

אם ככה,

הוא לא שוגג, אלא מה הוא?

מזיד.

אז פשוט

שלא רק שיהיה חייב,

אלא יהיה חייב מיתה.

כיוון שאדם שעובד עבודה זרה במזיד,

הרי הוא חייב מיתה. מובן?

ואידי לא קיבלה עליהם אלוה?

לאו כלום הוא.

ואם מדובר

שהוא לא קיבל על עצמו את הפסל הזה לאלוה,

אז זה לא כלום.

אין איסור במעשה שכזה.

שהרי לא נעשה לשם עבודה זרה.

אז למה אם כן אתה אומר שיהיה חייב חטאת?

אז גם זה שללנו.

אי אפשר לומר שמדובר שהוא ראה אנדרטה והשתחווה לה משום שממה נפשך?

אם קיבל את זה מאלוה, זה מזיד חייב מיתה, לא חטאת.

ואם לא התכוון,

כן?

אלא רק השתחווה לכבוד המלך, אבל לא התכוון לעשות אותו אלוה?

אז במצב הזה לא חייב חטאת אפילו.

אלא מאהבה ומאיראה.

אלא חייבים לומר שמה שנאמר שגג ולא מתכוון,

מדובר שהוא השתחווה לעבודה זרה מאהבה ומאיראה.

מה פירוש מאהבה ומאיראה?

בגלל שהוא אוהב בן אדם מסוים שהוא רוצה לראות אותו משתחווה לעבודה זרה.

או היא מתייראה ממנו.

כאשר זה מאהבה ומאיראה,

והוא לא התכוון באמת לעבוד עבודה זרה,

הוא יהיה חייב חטאת על כל פנים.

זה נקרא שגג בלא מתכוון.

פירושו הוא שגג במה שחשב שמאחר ואני לא מתכוון לעבודה זרה,

אלא רק

בשביל האדם הזה שאני אוהב אותו, ירה ממנו,

זה נקרא שגג בלא מתכוון.

הוא חשב

שמאחר ואינו מתכוון מותר, אבל הוא שגג בזה.

ולכן יהיה חייב על כל פנים, חטאת,

מובן.

שואלת הגמרא,

אז אם אתה מפרש שמה שנאמר שגג ולא מתכוון בעבודה זרה, חייב חטאת,

זה שהיה פה השתחווה,

אבל לא שהתכוון לעבודה זרה, אלא רק מאהבת אדם מסוים או מיראתו,

זה עדיין לא מובן. למה? כי יש בזה הרי דעות,

אם

הוא עבר איסור במצב הזה.

הניחא לאביי דאמר חייב.

מה שאמרנו לחייב אותו, חטאת,

זה הכל יהיה טוב לדעת אביי שאומר,

שאם אדם עובד עבודה זרה מאהבה ומאיראה של אדם אחר,

אז הוא חייב מיתה, אם זה במזיד,

וממילא מובן,

שאם זה בשוגג,

יהיה חייב חטאת.

אין על רב אדם הרפטור,

מה יקרא למימר?

אבל לפי רב אשר אומר,

שאם זה מאהבה ומאיראה ואין לו כוונה לשם עבודה זרה,

אז הוא פטור ממיטה ומקורבן,

הוא גם במזיד יהיה פטור, וגם יהיה פטור מהקורבן משוגג.

אם כן, מה יקל ממאר, אז חוזרת הקושייה.

אתה לא יכול לומר שמה שנאמר שגג בלא מתכוון חייו ועבודה זרה, זה הכוונה מאהבה ומאירעה,

כן?

כי מאהבה ומאירעה דעת רבה שבכלל אין איסור.

אלא, בעומר מותר,

אלא אתם חייבים לפרש

שמה הכוונה שגג בלא מתכוון בעבודה זרה שאתה מחייב אותו חטאת?

זה באדם שטעה ואמר מותר,

הוא חשב

שאין איסור כזה עבודה זרה בתורה.

איך יכול להיות?

גר שיתגייר,

ומיד אחר גרותו הלך לדור בין הגויים,

ולא נודע לו שיש איסור עבודה זרה.

וזו הכוונה שגג בלא מתכוון.

שגג בלא מתכוון הכוונה שהוא לא ידע מעולם שאסור לעבוד עבודה זרה.

אם ככה הם הדברים,

אז לא מובן המשך הברייתא.

מה שאין כן בשבת,

זה פטור לגמרי.

אז לפי זה מה?

רק בעבודה זרה אתה מחייב חטאת אם הוא אמר מותר.

אבל בשבת פטור כתוב בברייתא. על איזה אופן פטור לפי זה?

על אומר מותר.

אם כל מה שאתה מחייב שער מצוות חטאת זה על אומר מותר בעבודה זרה, כן?

אז על אותו דרך אתה חייב לומר שמה שהמשכה הברייתא ואמרה, מה שאם כן בשבת שיהיה פטור, זה על אותו אופן שאמר מותר יהיה פטור בשבת.

נו, השאלה היא, עד כאן לא באה מיני רבא מרב נחמן,

אלא היא לה חיובי תראחדה אלא חיובי תראטה.

אבל מיפטר לגמרי? לא.

כלומר,

לעיל הבאנו את דברי רבא ששאל את רב נחמן,

האם אדם שלא ידע שיש איסור שבת בתורה,

האם מתחייב

חטאת אחת

או שתי חטאות,

או שלוש חטאות, הכל לפי מספר הפעולות.

והגמרא מביאה

שמסתבר שאם רבא בא ושאל,

הרי כל שאלתו הייתה אם לחייב אחת או יותר,

אבל לפתור לגמרי,

גם הוא הבין שלא צריך לפתור.

אם כן, לא מסתבר לומר שמה שנאמר כאן,

שגג ולא מתכוון בעבודה זרה חייב חטאת,

זה הכוונה אומר מותר,

כי אם כך

צריך אתה לומר שמה שנאמר בהמשך, מה שאין כן בשבת, זה פתור, זה על אותו אופן שאמר מותר,

וזה פשוט שלא ייתכן לפתור אותו לגמרי.

אהבה מהירה זה גם לא... חכה, חכה, אהבה מהירה כבר גמרנו, המסוגיה של אבה מהירה.

אז הגמרא כבר דחתה את זה, עוד פעם.

לפי הבית זה מסתבר עכשיו.

מה? בסדר, אבל מדברים עכשיו לפי רבא.

הרבא עצמו הוא בונה את הדברים לפי איך שהוא הבין.

אתה מבין?

הוא אוחז שהאדם שאומר מותר פשוט שחייב חטאת אחת.

אז לשיטה זו לא צריך לבוא ולהסביר

שמה שנאמר

בעבודה זרה חייב חטאת, ובשבת יהיה פתור על אומר מותר.

כי אומר מותר גם בשבת יהיה חייב חטאת אחת על כל פנים.

מובן?

אז אם כן,

מה ההסבר של אברייתא או מירבה שמחלקת בין שאר מצוות לבין שבת,

אלא לאו רשע בעבודה זרה וסיפה בשאר מצוות.

אלא על כורחנו שהרשע של אברייתא אומנם

היא קוראה לעבודה זרה שאר מצוות.

כשהיא באה ואומרת יש חומר בשבת משאר מצוות,

הכוונה חומרה בשבת כלפי עבודה זרה בדווקא.

באיזה אופן? כבר ביארנו מקודם שבשבת אם עשה קצירה וטחינה בעלם אחד חייב שתיים.

מה שאין כלבע עבודה זרה אם זיבח וכיתר וניסח והכל בעלם אחד אינו חייב אלא אחת.

אבל הספאה אומרת חומר משאר מצוות בשבת כגון ששגג ולא מתכוון,

שם באמת הכוונה שאר מצוות כלפי שבת. לא עבודה זרה כלפי שבת, אלא שאר מצוות.

כמו למשל,

שגג ולא מתכוון בשאר מצוות, איכה דמי.

אז עכשיו ניתן לנו לבאר מה זה אם כן בשאר מצוות שגג ולא מתכוון,

דסבור דשומנו ואכלו.

יכול להיות שהיה מונח לפניו חלם

והוא חשב שזה שומן ואכל אותו.

אז על זה אומרים לנו שמה הוא יהיה חייב?

חטאת.

זו הכוונה חומר משאר מצוות בשבת.

ששגג ולא מתכוון בשאר מצוות חייו, מה הכוונה ששגג ולא מתכוון?

שהוא בטעות אכל

חלם

בחזקת שזה שומן. כלומר, הוא חשב שזה שומן, שומן. אין אסור לאכלו.

אבל הוא בטעות

חשב שזה שומן ואכל את החלם.

מה שאין כן בשבת זה פתור,

אז לפי זה על מה המשיכה הברייתא ואמרה שבשבת יהיה פתור לגמרי?

זה נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פתור.

מובן

שהוא התכוון,

הוא התכוון לחתוך תלוש

ובסוף חתך את המחובר,

כמו למשל באכילה.

הוא התכוון לאכול.

הפעולת אכילה הייתה,

כן?

הייתה.

רק במה הוא שגג?

במה שהוא התכוון לעשות אכילה של היתר,

ויצא לו אכילה של איסור.

אז משאל מצוות הרים חייב.

אבל בשבת פעולת החיתוך,

אותה פעולה של חיתוך, הוא חשב לעשות חיתוך של היתר,

ויצא לו חיתוך של איסור.

ועל זה אמרה הברייתא, פתור.

אם כן, מוכרח כדברי רבא.

זה רבא מוכרח עם רבא והבריית. זה גוף הרבא בא להוכיח.

הבאנו את הברייתא כולה

לבאר את הדברים, מהיכן לומד רבא את דינו.

אז הוא אומר,

אם כתוב בספר של הברייתא,

חומר משער מצוות בשבת,

ועל כורחנו שאר מצוות הכוונה, לא עבודה זרה.

ספר הכוונה שאר מצוות.

בשבת זה קל יותר.

באיזה אופן אתה מוצא חומרה בשאר מצוות בשבת?

כמו למשל,

אדם שהיה,

התכוון לאכול

מאכל מסוים, וסבר בטעות שהוא אוכל פה דבר המותר,

ויצא לו איסור.

אז על זה בשאר מצוות אתה מחייב, אבל בשבת יהיה פתור.

כשאתה אומר על אותו אופן יהיה פתור בשבת,

כלומר הוא התכוון לחתוך,

רק שהחיתוך היה של,

הוא התכוון לעשות חיתוך של היתר,

ולא חיתוך של איסור. רואים

שאף על פי שהוא עשה, הוא התכוון לחיתוך,

אבל עצם הדבר שהוא לא התכוון לחיתוך של חתיכה של איסור,

אלא חיתוך של היתר,

זה יהיה גדר של מתעסק, מאשר על כל פטור מחטאת.

כי אם זה לא היה גדר מתעסק, אז למה הבריתה אומרת פטור?

היה צריך להיות כמו כל שוגג אחר שיהיה חייב על זה חטאת.

אלא כורחנו,

שאם אני פוטר אותו לגמרי מן החטאת, במקרה זה שהתכוון לעשות חיתוך של היתר,

ויצא בטעות שעשה חיתוך של איסור,

על כורחנו שיש לזה גדר של מתעסק,

ולא כמו שהמאי הסביר, שאם הוא התכוון לחיתוך,

פה זה כבר גדר של שוגג.

לא אכפת לי שהוא יתכוון לחתיכה של היתר.

לא, לא, אדוני.

אם הוא התכוון לעשות חיתוך של היתר,

גם אם יצא לו חיתוך של איסור, אומר רבה,

זה לא יהיה, אלא מתעסק ויהיה פטור מן החטאת.

כך

בארלן הוא רבה את הדברים,

מאיפה הוא לוקח לומר את כל מה שאמר.

מובן,

עכשיו נראה איך אביי יפרש.

אביי לשיטתו לא יכול לומר ככה, נכון?

אביי סובר שאם הוא יתכוון לחתיכה של היתר,

גם אם בסוף יצא איסור,

הוא יהיה חייב, חטאת.

אז הוא לא יכול לפרש מה שכתוב, מה שאין כאן בשבת שפטור.

הכוונה שהוא יתכוון לעשות חיתוך של היתר ויעשה חיתוך של איסור.

מובן?

אז איך הוא יפרש, אם כן, את ספר של הברייתא?

ואביי שגג בלא מתכוון, איך דמי?

לדעת אביי, איך הוא יפרש את הספר בשגג בלא מתכוון,

שאני מחמיר בשאר מצוות ולא בשבת?

אומרת הגמרא,

זה סבור,

רוקו ובלעו.

מדובר שהוא באמת, הסוג הזה היה חלב שנימוח, כלומר היה כמו משקה.

הוא חשב

שזה רוק,

הכוונה משקה,

והתכוון לבלוע אותו, אז הוא בכלל לא התכוון, מה?

לאכול אותו.

אתם שומעים?

כן. אז מאחר ולמעשה הוא בכלל לא התכוון לאכול, אלא...

לעשות מעשה בליעה,

אז

בשאר מצוות אמנם זה לא יפתור אותו מן החטא,

אבל בשבת יהיה פטור, למה?

מה שאני פוטר בשבת זה על אותו אופן שהוא בכלל לא התכוון לפעולה הזו.

מה שאין כן בשבת זה פטור,

זה להתכוון להגביה את התלוש,

וחתך את המחובר, פטור. רק במקרה שהוא בכלל לא התכוון לעשות מעשה חיתוך,

אלא התכוון רק להגביה את התלוש. היינו את הסכין, כמו שאמרנו,

מתוך ערוגת הירק.

אבל,

להתכוון לחתוך את התלוש וחתק את המחובר?

חיה.

מובן?

כל אחד מבאר לשיטתו את הברייתא,

וממילא מחלוקת זו,

שהיא ברבא ואבייה,

קיימת עד ימינו זה,

ולא נודע לנו שאחד מהם חזר בו

לאחר מכן.

אבייה ורבא, שאמרו את דבריהם לפני אלפי שנים,

עד ימינו זה,

הרי זו מחלקת אבייה ורבא,

האם באופן שהתכוון לעשות פעולה מסוימת,

אלא שהתכוון לעשות את הפעולה הזו בהיתר,

ויצא לו שהוא עשה את אותה פעולה, אבל באיסור,

האם זה גדר של מתעסק

או שוגג?

לדעת אבייה הרי זה שוגג,

וחייו חטאת, ולדעת רבא זה מתעסק ופתור.

לאחר שלמדנו את כל זה,

נראה

יחד איתכם את רשי.

ואין תשובה על זה?

זו התשובה, זו המחלוקת, זו התשובה.

מה עושה? אין תשובה?

אתה שואל מה ההלכה,

אה?

אז אתה יודע שבכל המחלוקות שיש בין אבייה לרבא,

אז

הלכה כאבייה רק בשישה דברים,

ובשאר המחלוקות הלכה כרבא.

הלכתה כבטדה אבייה

ביעל כגם.

מה זה יעל כגם?

תדע מה זה יעל כגם.

שישה סוגי מחלוקות,

שישה סוגי עניינים שבהם חלקו אבייה ורבא.

יעל כגם זה סימן.

י' זה ייעוש שלא מדעת,

ע' זה עת זומם,

ל' זה לחי העומד מאליו,

ק' זה קידושין שלא נמסרו לביאה,

ג' זה גילוי מלתא בגיטין,

ומ' זה מומר אוכן לבלות.

כמובן,

לא נתחיל לבאר כל אחת ואחת במ' הם חלקו, אבל זה הסימן.

שאר הדברים,

מלאכה כרבא,

ואכן יש פה ציון

לפסוק כרבא,

שבאופן שהתכוון לעשות חיתוך של היתר,

ובטעות ובשוגג,

עשה חיתוך של איסור.

פטור מן החטאת, כי גם זה נקרא מתעסק.

אומר רשי, יחד איתכם נתכוון להגביה את התלוש.

אתם יודעים מי המרוויח הגדול פה?

אני מרוויח.

כי אני גם קורא את הדברים,

ואתם רק שומעים.

אז אולי כדי שאתם גם תרוויחו, שתוך כדי שאני קורא, גם אתם תקראו בלחש.

שיהיה לכם

עוד כמה וכמה מיליוני מצוות מכל מילה.

נתכוון להגביה את התלוש.

כגוד נפל סכין בערוגת הירק, ונתכוון להגביהו.

וחתך את המחובר, פטור.

זה מדובר באופן

שהוא התכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר.

דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכרתות פרט למתעסק בדבר אחר.

ועשה דבר זה,

כבר ביארנו את זה מקודם, שמהפסוק הזה למדים

שאם אדם בגדר מתעסק, הרי הוא פטור מן החטאת.

מה זה גדר מתעסק?

אז העניין הזה של להתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פה לכול העלמא,

זה נקרא מתעסק, כי הוא בכלל לא התכוון לעשות

פעולה של חיתוך, הוא התכוון לעשות פעולת הגבהה, ולא חיתוך.

שוגג איכה דמה, מה נקרא שוגג?

כדי לחבו חטאת, ככל שנתכוון לכך, הוא התכוון לפעולת איסור.

אבל שגג זה סבר שאין היום שבת,

או סבר שבלאכה זו מותרת.

אבל וזה, כלומר, הדוגמה שאנו מדברים מתכוון להגביה את התלוש,

שם הוא יהיה פטור, למה?

מתעסק בהגבהיה,

ולא בחתיכה, הוא בכלל לא התכוון לחתוך.

אז אין פה בכלל כוונה לפעולה.

אז ודאי וודאי,

שזה יהיה מתעסק ויהיה פטור.

דא לא איכה ואין החתיכה דאיסורא.

כלומר, אם אדם

התכוון לחתוך תלוש, וחתך את המחובר, אומר רבה, יהיה פטור.

זה אומר שהוא לא התכוון לעשות חיתוך של איסור.

דא לא איכה ואין החתיכה דאיסורא בשגגת שבת, או בשגגת מלאכות,

אלא מתעסק בחתיכת התרמה,

שהיא יודעה שהוא שבת, היא יודעה שחתיכת מחובר אסור.

הוא יודע ששבת, שאיסור לחתוך במחובר,

אבל הוא מתכוון לעשות חיתוך של היתר.

זה לא נקרא שוגג, זה נקרא מתעסק, לדעת רבה.

מה שאלקל בשאר מצוות, זה מובא בברייתא, כולם מפרש לו ואזיל.

רשי מקדים ואומר, במקום שתשאל שאלות,

תמתין עד שנראית כל הגמרא בהמשך,

שמבארת את כל דברי הברייתא,

שהגג מלאכות מתכוון לכמן מפרש לה, גם את זה יסבירו בהמשך.

חלב ודם

דומיה דה תחינה וקצירה שאין שתי גופים.

כלומר, אם נגיד שעל תחינה וקצירה,

על זה אני מחייב בשבת שניים,

אז אם כן בשאר מצוות זה חלב ודם,

ועל זה אתה מחייב רק אחת, וכי ככה הם הדברים?

פשוט הוא שבחלב ודם, ובמזה בעליהם אחד, יהיה חייב שתיים.

אלא, אני חוזר לרשי, אלא בשאר מצוות יחד דמי דה פטור,

מה שמצאנו שבשאר מצוות פטור,

כגון חלב וחלב בעליהם אחד.

וגם זה הגמרא דחתה, אז מה זה אם כן בשבת שתום חייב שתיים?

על קצר וקצר בעליהם אחד, פשוט ופשוט,

שגם שם יהיה חייב רק אחת.

אלא, מה שנאמר, מה שאין כן בשאר מצוות, הכוונה על עבודה זרה,

זה רבי עמי במסכת סנדרין בפרק ד' מיתות,

יליף למלתי מקרא, הוא לומד את העניין, את הדין הזה, מפסוק.

דין חילוק חטאות

לעבודה זרה.

והשתחווה לה, והיין הוא שגג,

שהיא עבודה זרה.

כלומר,

הוא שגג

בגלל שלמעשה הוא עסק בעבודה לעבודה זרה.

אבל בלא מתכוון, מה פירוש בלא מתכוון?

שלא נתכוון להשתחוות לעבודה זרה.

אם זה חשב,

אתם שומעים?

אם הוא ראה איזה בית יפה והוא חשב שזה בית הכנסת,

ובטעות זה היה בית עבודה זרה, מסגד,

מנזר, מנזר, מסגד, איך זה נקרא?

אה?

של הנוצרים אני מדבר בדווקא, אה?

כנסייה. כנסייה, אוה, כנסייה.

ובטעות זה היה כנסייה.

אז במצב הזה הוא לא היה חייב הרי לבוא לשמיים,

ומה חיוב יש כך?

הוא אפילו ידע שהוא בית עבודה זרה והיא השתחווה בו,

והכוונה שלו הייתה לשמיים, אין חיוב כאן.

אנדרטה, צורת המלך, שעושים לכבוד המלך,

הוא משתחווה לה, ולא לשם אלוהות.

הוא אמנם משתחווה לאנדרטה, שזה פסל של המלך,

הוא יודע שזה פסל,

והוא משתחווה, אבל לא לשם אלוהות, לא בשביל שהוא עושה אותו אלוהה.

אז הגמרא דנה בזה, האם

בכלל שייך לחייב אותו חטאת?

ממה נפשך? אם הוא קיבל, הוא יחייב מיטה, ואם לא קיבל,

זה יהיה פטור לגמרי.

אלא מאהבה ומאיראה. אומר רש״י, מה זה מאהבה ומאיראה?

מאהבת אדם

או מיראת אדם השתחווה לעבודה זרה.

וקרילה שוגג ולא מתכוון.

אז למה זה נקרא שוגג ולא מתכוון, אם זה מאהבה ומאיראה?

כלומר, שגג בהכה,

דסבור, כיוון דאל מתכוון ליבו לאלוהות, מותר.

הוא שגג בעצם הדבר שאם הוא לא מתכוון לאלוהות, אז זה מותר. בזה גופה הוא שגג. זו הכוונה שגג ולא מתכוון.

הוא שגג בהבנה,

מה נקרא, הוא שגג בעניין בגלל שהוא לא התכוון.

מובן?

אמרתי לפני זה אמרתי שהוא לא התכוון אלוהו,

לא הבנתי.

רשתי למעלה, אני מבין, ואמרתי שהוא לא התכוון לאלוהות.

באיזה אופן אתה מדבר?

לא, שם מדובר

שהוא עושה את זה לכבוד המלך,

בלי שהוא מתכוון לאלוהות.

הנה, הנה, נעבור מהירה.

אני מסביר.

זה מסביר, כיוון שאין מתכוון לכבוד אלוהו, הוא מותר.

נכון.

נכון מאוד.

אבל שם מדובר,

שם מדובר

שהוא

שהוא הלך והשתחווה

רק בגלל שזה לכבוד המלך.

לא, לא, ולא בגלל זה.

לא, לא, לא בגלל שהוא לבוא לשמיים.

אם הוא יש כאן אפילו ידע שעובד עבודתה והשתחווה בו לשמיים, אין חיוב כזה.

זה מדובר על מה? על עבודת הרעי.

על...

לא.

שם זה מדובר על אופן שהיה בית הכנסת.

זה היה כנסייה,

וחשב שזה בית הכנסת.

על זה נאמר הרי לבוא לשמיים.

אבל מה יהיה הדין אם הוא ראה אנדרטה, פסל.

אז תקשיב, תקשיב. אפילו הוא ידע שהוא עובד עבודה זרה.

אפילו הוא ידע שהוא עובד עבודה זרה והשתחווה לשמיים משהו אחר.

משהו אחר.

השתחווה בוא לשמיים, פחות של דבר שהוא השתחווה לכבוד השם,

ולא לכבוד העבודה זרה.

אז הוא אחר.

אז פה ודאי שאין בעיה.

אני מדבר על אופן שהוא השתחווה לא לכבוד השמיים,

אלא לכבודו של המלך.

הוא לא התכוון לעשות את הפסל

או את המלך אלוה עליו,

אלא כך היה דרכם,

שאיך מכבדים את המלך, כאשר רואים את הפסל, משתחווים.

במצב הזה,

אז זה מה שכתוב בגמרא, שהוא לא יהיה חייב.

אם הוא לא קיבל אותו באלוה, אז הוא ודאי לא עשה כלום. לאו כלום הוא, ככה כתוב פה.

אתה מבין?

אבל מאהבה ומאירעה,

שומע?

מאהבה ומאירעה

היה לו איזשהו אינטרס,

אבל למעשה בפועל הוא השתחווה לעבודה זרה.

אתה מבין?

רק אלמלא אהבת אדם או יראת אדם, הוא לא היה משתחווה לעבודה זרה.

זה שונה מאשר שהוא משתחווה לכבוד המלך,

שההשתחווה היא לא לפסל,

ההשתחווה הזו היא בגלל שזו הייתה צורת כבוד למלך,

שכשרואים את הפסל, משתחווים.

אם בן אדם רואה מלך,

כן?

וצורת הכבוד זה על ידי זה שהוא מנשק את ידו.

יש בזה איזושהי עבודה זרה?

אה?

כך עושים לבן אדם מכובד.

ואם דרכם של כל בני הארץ הזו,

המדינה הזו,

שכך עושים למלך,

אז זה חלק מכבוד המלך.

מובן.

אז ודאי שאין בזה שום בעיה אם הוא לא מקבל אותו באלוה, והוא עושה דבר כזה לכבודו של המלך, אין בעיה.

כאן מדובר באהבה ומאיראה, מדובר,

שומע הרב רפאלי?

הוא עושה את זה באמת השתחווה, הוא משתחווה.

למעל הפסל.

אלא מה?

אין לו עניין

בשביל הפסל, בשביל עבודה זרה.

אלא יש לו פה איזשהו אינטרס צדדי,

בגלל שהוא אוהב בן אדם מסוים,

וככה הוא מקבל,

איך אומרים, לקבל איזשהו קידומים בכל מיני עניינים.

או שהוא ירא ממנו, הוא מפחד שהוא יעשה לו איזשהם דברים שיכולו להינזק מהם בהמשך.

אז למה זה מאפלה בעיר? דקה. מובן.

אז כאשר יש לו כוונה להשתחוות לעבודה זרה,

רק שהוא לא מתכוון בתוך ליבו לעבודה זרה, אלא מאהבה ומאיראה,

פה יש כבר מקום לאסור.

אתה מבין? זה שונה מאשר אדם שעושה רק לכבוד המלך,

שאין לו בכלל עניין של עבודה זרה, זה רק סתם לכבוד המלך.

מובן.

מה אתה אומר?

זה אדם עוזרף לפי אבן?

אז מה אבאיס אומר?

שהוא חייב.

אז את זה אפשר כן להסביר.

שמה שאמרה אברייתא,

חומר בשאר מצוות, זה הכוונה בעבודה זרה, באופן שזה מאהבה ומאיראה.

ועל זה אמרו שבשאר מצוות יהיה חייב.

זה הכל טוב לפי הבעיה. אבל אבא שאמר פטור על אופן של אהבה ומאיראה,

אז לא נוגע לפרש מה שנאמר חומר בשאר מצוות לגבי אהבה ואיראה.

כי אם זה מאהבה ומאירא לדעת אבא, הוא בכלל פטור.

אתה מבין מה אני אומר?

בברייתא כתוב חומר משאר מצוות.

והבאור הוא בהתחלה הגמרא סב רשא, הכוונה שאר מצוות, עבודה זרה.

כמו שברשא ביארנו,

חומר בשבת משאר מצוות, הכוונה חומר בשבת מעבודה זרה.

ככה ספר,

חומר משאר מצוות משבת, הכוונה חומר בעבודה זרה משבת.

אז מה הכוונה שאתה מחמיר בעבודה זרה יותר משבת?

אם באופן של מאהבה ומאיראה,

זה טוב לפי הבעיה, כי הבעיה זאת אומרת שבאהבה ומאיראה אכן יהיה חייב בעבודה זרה.

אבל לפי רבא, שבכלל פוטר,

אז אי אפשר לומר שזה האצבער בברייתא, כי הוא פטור בחטאת.

ואילו בברייתא כתוב, שגג מלא מתכוון,

חייו חטאת, נכון?

לא נוכל לפרש מעבודה זרה ומאהבה ומאיראה,

כי לדעת רבא פטור.

הבנת מה שאמרנו, אראל?

לא, מאהבה ומאיראה, מה שרצנו להגיד פה,

שזה שוגב ש... זאת אומרת, מחייבים אותו.

לפי אביי.

כן.

למה? וההסבר הוא פשוט. אנחנו מסבירים מה זה שונה מאנדרטה.

באנדרטה, אם הוא לא קיבל אותו באלוה,

אז זה לא כלום.

למה? כי אין בכלל, אין לו כוונה להשתחוות לפסל,

אלא עושה את ההשתחווה לכבוד המלך, כי ככה היה דרכם. כשרואים את הפסל,

צריכים לכבד את המלך במה שנזכרים במלך ומשתחווים לכבודו.

אבל באופן שהוא משתחווה לעבודה זרה, היינו לפסל עצמו,

אלא שיש לו אינטרס

צדדי של אהבת אדם או יראת אדם.

פה, לדעת הבעיה, זה כבר חמור יותר, ויהיה חייב.

ואילו רב עמר, גם אם זה כך,

מאחר וזה רק מאהבה ומיראת אדם אחר, ולא לשם עבודה זרה,

אז הוא יהיה פטור.

אלא בעמר מותר.

אלא אולי נאמר, שמה שאמרה הברייתא,

שהגב לא מתכוון בעבודה זרה,

חייב חטאת זה באומר מותר, כגון

גר שנתגייר בין הנוגרים.

כסבור שאין עבודה זרה בתורה, וקרילה שגג ולא מתכוון.

ואברייתא קורל לאחד שכזה, שגג ולא מתכוון.

והיא באה לחייב אותו חטאת אחת על כל פנים.

כן?

ועל זה שואלת הגמרא, אז אם כן, מה זה מה שאין כן בשבת,

שפטור לגמרי, גם על אופן שהוא אומר מותר?

איך זה ייתכן לפטור אותו לגמרי?

די פטר לגמרי, בתמיהה.

עד כה לא כבא עמיני רב אמר רם נחמן.

העלם זה וזה בידו מהו?

לא אל בפירקין,

הלא מצאנו שרב השאל את רם נחמן מעדין,

אם הוא לא ידע שהיום שבת,

ולא ידע שהמלאכות הללו אסורות. יש לו גם העלם שבת וגם העלם מלאכות.

שואל אותו רב אמר רם נחמן, האם מתחייב אחת,

או לפי מספר המלאכות שעשה?

דהיינו למעשה מה? אומר מותר.

אם

לא יודע על שבת, לא אומר,

אין שבת בתורה. זה האופן של העלם זה וזה בידו. היינו, העלם זה וזה.

אז אם ככה, אם אתה אומר

שגם בעומר מותר בשבת,

יהיה חייב אחת על כל פנים, וכל השאלה אם תחייב יותר, אבל אחת, ברור שיהיה חייב.

אז לא נוכל לומר מה שאמרה אברייתא, מה שאין כן בשבת שפתור, הכוונה בעומר מותר.

כן?

אלא הגמרא מסכמת,

שמה שנאמר בספר, שער מצוות, זה באמת שער מצוות ולא עבודה זרה.

ומה זה שגג ולא מתכוון בשער מצוות?

זה סבור, אומר רש״י, שומאנו ואכלו.

הוא ראה איזה חתיכה,

והוא חשב שזה שומאן.

והיינו, זה שגג, זה סבור, שומאנו.

ולא נתכוון לאכול חלב.

וחייב.

לכן הוא יהיה חייב, על כל פנים, מה? חטאת אחת.

ואף על פי דה מתעסק הוא לרבא.

דה לא מתכוון לאכילת איסור.

אפילו שלכאורה גם שם הוא נקרא מתעסק.

כי איך רבא אומר? רבא אומר שגם אם הוא התכוון לפעולה,

רק הוא התכוון לעשות את הפעולה הזו בהיתר,

ויצא לו פעולה כזו באיסור, הוא עדיין נקרא מתעסק.

אז למה באופן שהוא ראה חלב,

מתכוון לאכול,

אלא שהוא חשב שמותר לו לאכול את זה כי זה שומאן.

נו, עדיין זה מתעסק לפי רבא, אז למה מחייבים?

אומר רשי, אף על פי דה מתעסק הוא לרבא,

דה לא מתכוון לאכילת איסור.

חייב.

למה באמת בחלב הוא יהיה חייב הגם שהוא מתעסק?

דאמר שמואל בכרתות,

בחלבים ובעריות מתעסק חייב.

שכן

מפעולה כזו של איסור, שהיא נותנת לו הנאה,

גם אם זה דרך של מתעסק, הוא יהיה חייב.

זה הכל לגבי מה?

לגבי שאר מצוות.

היינו, מוצאים אנו בשאר מצוות את הדוגמה הזו שמתעסק יהיה חייב, כגון בחלבים ועריות.

אבל בשבת,

על אותו אופן, שגם אם הוא מתכוון לחיתוך של איסור, של היתר,

ויצר לו חתיכה של איסור, הוא יהיה פטור.

אבל בשבת פטור דה לא נהנה.

והיינו, סייעתא לדידיה, ואם כן, יש פה סיוע לדברי רבא, דאמר,

מתכוון לחתוך את התלוש,

וחתך את המחובר, פטור.

ואביה אמר לך,

ואביה לעומת זאת אומר,

לעולם כי היגהבנה

אף בשבת חיה.

אם זה יהיה על אופן זה שהתכוון לעשות את החיתוך,

אלא שהתכוון חיתוך של איסור ולא חיתוך של היתר ולא חיתוך של איסור.

במצב הזה ברור שיהיה חייב גם בשבת, זה לא מתעסק,

וזה לא מתעסק,

אומר אביה.

אז לפי זה, איך נפרש את ההבדל בלשאר מצוות לשבת?

ואיך ידע מהם מתעסק לשאר מצוות חייו?

כי הסבר רוק הוא,

שהיה חלם נמוח,

ובלהוד זה לא התכוון לאכילה,

דרוק לב בר אכילה הוא.

אי אפשר להגדיר את אכילת הרוק כאכילה, אלא בליעד,

דכתיב עד בו ירוקי.

אבל אל תביא בידו אכילה.

ממילא אז כאן מאחר ולמעשה הוא בכלל לא התכוון לאכול אלא לעשות בליעה ולא אכילה

דא לא אכוון לאכילה

אז ודאי וודאי שיש פה שני סוגי פעולות הוא התכוון לבליעה ויצא לו אכילה

על זה אני אומר שבשאר מצוות יהיה חייב אבל בשבת

אם הוא לא התכוון לעשות בכלל חיתוך

אלא הגבהה ויצא לו שעבר על איסור אז יהיה פתוח

ודאי ודאי שבת דא פתור

התכוון להגביה ועלתה בידו חתיכה

מובן?