מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף עין ג' עמוד א',

מיד לאחר הנקודותיים הראשונות,

השורת שעית מראש העמוד.

איתמר.

ברכה השם.

איתמר.

נאמר בבית המדרש,

נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע.

רבא אמר פטור, אביה אמר חייב.

הזכרנו אתמול מחלוקת אביה ורבא

מה כלול בגדר שבכלל מתעסק.

לדעת אביה,

אם אדם מתכוון לעשות פעולת חיתוך,

גם אם הוא מתכוון לעשות חיתוך של היתר ויצא לו חתיכה של איסור,

הרי זה שוגג ולא מתעסק.

לעומת זאת, לדעת רבא,

אם הוא לא התכוון לעשות חתיכה של איסור אלא חיתוך של היתר

ויצא לו חתיכה של איסור,

הרי זה מתעסק ופטור ומן החטאת.

באה הגמרא כאן להביא מקרה נוסף שבו חלקו אביה ורבא

האם יש לזה גדר של מתעסק ופטור מן החטאת או שיהיה חייב חטאת.

נתכוון לזרוק שתיים.

וזרק ארבע.

כידוע שאדם שמעביר חפץ

ארבע אמות ברשות הרבים,

חייב.

זה נלמד מההלכה למשה מסיני.

מה יהיה הדין?

אדם זרק חפץ בשבת והתכוון

לזרוק אותו למרחק של שתי אמות.

אם כוונתו לשתי אמות בלבד,

אין חיוב על זריקה שכזו,

והחיוב הוא רק על ארבע אמות.

הוא התכוון לזרוק רק שתי אמות.

אבל לבסוף,

בטעות, הזריקה שלו הייתה קצת יותר חזקה,

וזרק למרחק של ארבע אמות.

אבל הוא לא התכוון לעשות ארבע אמות. הוא התכוון לזרוק

למרחק שתי אמות, שזו זריקה של היתר,

ולא זריקה של איסור.

יותר נכון, זו זריקה שאינה מחייבת אותו חטאת, שתי אמות,

רק זריקה של ארבע אמות.

האם נאמר שמאחר

ולא התכוון לזרוק ארבע אמות,

אז אין חיוב חטאת, כי זה גדר של מתעסק?

או מאחר וסוף סוף התכוון לזריקה,

יהיה חייב חטאת.

אז רבא אמר, פטור.

הוא פטור מן החטאת.

אביה אמר, חייב, חייב הוא חטאת.

מסבירה הגמרא, רבא אמר, פטור,

דלא כמי חב מתכוון לזריקה דארבע.

למה לפי רבא פטור?

שהרי הוא לא מתכוון לעשות זריקה של ארבע אמות.

ממילא זה נקרא מתעסק.

הוא התכוון לעשות זריקה שאינה...

זה לא חוק עם אבי כמור ורבי יורידן? שאינה, רק רגע.

הוא התכוון לעשות זריקה שאינה מחייבת אותו חטאת.

רק ארבע אמות

זה איסור תורה שחייב על זה חטאת.

אבל אביה אמר, חייב.

למה?

דאקא מכוון לזריקה בעלמא.

סוף סוף הוא התכוון לעשות מעשה זריקה.

אז זה לא נקרא מתעסק, אלא שוגק.

מה שאלת רונן?

זה לא חייב להיות במחלונות, זה מעביר זמן להעביר יהודה. בקשר למה?

דבר שאינו מתכוון.

ש?

שאינו מתכוון.

לא.

לא, לא, לא.

יש הבדל.

דבר שאינו מתכוון פירושו שהוא עושה מעשה אחד ומכוחו נעשה מעשה אחר.

למשל, גורר אדם מיטה, כיסא וספסל.

תוך כדי הגרירה נעשה חריץ.

אז מה הוא עושה? במה הוא עוסק? הוא עוסק בפעולת גרירה.

כן?

אלא מה?

יוצא מזה תוצאה משנית שזה עשיית החריץ בשבת, שזה איסור תורה.

פה יש מקום לדון,

האם נאמר,

מאחר והתכוון לגרירה,

גם אם לא יתכוון לעשיית חריץ, עצם זה שהוא שייך שיהיה חריץ,

יש אפשרות שיהיה חריץ,

זה מספיק כדי לחייבו?

או שנאמר לא.

מאחר שלחריץ הוא לא התכוון,

וייתכן בהחלט

שהיה שייך לעשות גם לא עשיית חריץ.

ממילא זה לא נקרא, גם אם נעשה חריץ, זה לא נקרא שהוא עשה את החריץ,

כי הוא לא התכוון לזה.

אבל כאן מדברים שהוא התכוון לעשות את פעולת הזריקה,

אלא

הזריקה הזו שהוא התכוון זה זריקה של היתר,

ולא זריקה של איסור.

מובן?

פעולה אחת נעשתה כאן. מה הפעולה? זריקה.

אלא,

הוא מתכוון שזה לא יהיה זריקה של איסור, אלא של היתר.

זאת אומרת, מה שרבי יהודה ורבי שמחותים,

זה שהוא חוסף מדבר אחד וקורה דבר אחר. כן. הוא עושה פעולה מסוימת,

והאיסור הוא משהו אחר.

דבר אחר שיוצא כתוצאה מהפעולה הראשונה.

בוא נגיד, אדם רצה למצוא סרוק,

קשר אחד מותר, שתי קשרים עצור, והוא לא רואה שיש קשר אחד.

תן לו דוגמא.

אם הוא קצר קשר,

לא, לא, לא תמיד. רגע, אם אתה יודע שיש קשר, הוא קצר שתי קשרים.

הוא חושב שיש קשר אחד, הוא חושב שזה דבר שאינו מתכוון.

ברוך אתה אלוהינו, מה לך אמר רבי שמחותים, יהיה מבורך.

היה קשר אחד ו... הוא חשב שהוא לא ראה שיש קשר אחד,

והוא עשה לו קשר, הוא חשב שהוא עושה קשר. אז הוא התכוון בקשר הזה לעשות

קשר של היתר, לא קשר של איסור.

כן, אבל הוא עשה בפרוט קשר של איסור. נכון.

אז לפי רב, זה קשר שלא מתעסק.

אז זה מתכוון כמו אביי לרבא, לא כמו אביי לרבא, לא כמו אביי לרבא.

אני מתייחס עכשיו

לפעולה הזו של הקשירה.

הפעולה הזו של הקשירה,

כן,

הוא מתכוון לעשות את הקשירה של ההיתר.

אלא מה? יצא לו בטעות

קשירה של איסור.

לגבי פטור, כמו שעבר, זה כל ספורט אפשר להיות פטור אבל אסור.

שלושה דברים, נכון.

אז פה, גם כשהוא פטור, בכל זאת, זה איסור.

כן, מדברים פה רק לגבי חטאת.

רק לגבי חטאת. בדיוק. האם מתחייב חטאת או לא?

הלאה.

כסבור ברשות היחיד ונמצאת רשות הרבים,

רבא אמר פטור ואביה אמר חייו.

ישנו מקרה נוסף

שבו נחלקו אביה ורבא.

אדם שזרק חפץ של ארבע אמות

והוא חשב

שהוא נמצא ברשות היחיד.

אבל בסוף נמצא שזה רשות הרבים.

אז שוב, רבא פוטר והבעי מחייב.

רבא פוטר כי הוא סובר

שהוא התכוון לעשות זריקה של היתר

ולא זריקה של איסור.

הבעיה אומר, אבל מאחר שסוף סוף הוא התכוון לעשות זריקה,

גם אם הוא לא התכוון לעשות זריקה של איסור,

זה עדיין, זה לא מתעסק.

זה נקרא כמו כל שוגג אחר,

שיהיה חייב על זה חטאת.

רבא אמר פטור, והגמרא מבארת כמו שאמרנו.

למה לפי רבא פטור דע לא מכוון לזריקה דא איסור?

אבל הבעיה אמר חייב.

דע כי מכוון לזריקה בעלמה, סוף סוף הוא מתכוון לזריקה.

גם אם זה לא כוונה לזריקה של איסור,

זה לא גדל מתעסק אלא שוגג.

עכשיו,

שימו לב

שלמדנו עד עתה, כולל מה שלמדנו אתמול,

שלושה מחלוקות

בדברי בין אבא אל הרבא

בשלושה ציורים.

ציור ראשון,

אדם שהתכוון לחתוך איסור,

לחתוך היתר, ויצאה חתיכה של איסור.

רבא פוטר, זה מתעסק.

הבא אומר, לא, התכוון לחתוך.

זה לא מתעסק, זה שוגג.

דבר שני, מצאנו

אדם שהתכוון

לזרוק שתיים, זה רק ארבע.

שוב, לפי רב הפטור ולפי אבא החייב.

האיסור להוליך

או לזרוק

חפץ ברשות הרבים הוא דווקא אם זה ד' אמות.

הוא התכוון לזרוק רק לשתי אמות,

אבל בטעות יצאה לו

זריקה של ארבע אמות.

הוא התכוון לזריקה של היתר,

יצאה לו זריקה של איסור.

של היתר הכוונה מן התורה הכוונה. מדאורייתא זה היתר.

אבל בנה מפרידת.

אז לפי אבא חייב חטאת ולפי רב הפטור מן החטא.

מקרה,

סיטואציה שלישית, חלוקים בזה אבא.

ורבא

הוא חשב שזה רשות היחיד

ונמצא על רשות הרבים.

אז גם בזה חלוקים.

השאלה,

למה הם צריכים

להביא את כל הסיטואציות האלה?

יביאו את היסוד,

ורבא יאמר את היסוד. מהו היסוד? היסוד הוא,

כל אימת שהוא עושה פעולה והתכוון לפעולה של היתר,

כן?

ולבסוף התגלה שהפעולה הזו שעשה זו פעולה של איסור,

לדעת רב הפטור, ולדעת הבעיה חייב, כי סוף סוף הוא התכוון לפעולה.

מה אכפת אם זה שהוא יתכוון לפעולה של היתר? בתכלס הוא התכוון לעשות את הפעולה הזו.

למה אם כן צריכים להביא את זה בשלושה סיטואציות שונות,

מצבים שונים?

הוא צריכה, ועל זה עונה הגמרא, הוא צריכה.

צריך להביא את כל הדינים הללו,

את כל המצבים הללו,

ויש בכל אחד מהם חידוש שחלוקים בזה אביה ורבא.

דיה שמורינן קמאיתא,

באהו כאמר רבא,

דאלה קמיחא ואין לחתיכא דאיסורא.

אבל נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע.

דארבע עבלותרתא לא מזרקא ליה,

המה מודל אלה אביה.

אם היו מביאים לנו את המחלוקת הזו

בין אביהם ורבא

בדין הראשון שהתכוון לחתוך של היתר ויצא לו חתיכה של איסור,

הייתי יכול לומר,

התכוון לחתוך את התלוש או חתיכה של המחובר,

שזו הדוגמה שהתכוון לחתוך של היתר ויצא לו חתיכה של איסור,

הייתי אומר רק שם רבא אומר פתור,

כי באמת הוא לא התכוון לעשות מעשה חיתוך שהוא אסור,

אבל באופן שהוא התכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע,

הרי לא שייך בכלל לזרוק ארבע בלא שהוא זורק שתיים

יוצא אם כן שנעשתה מחשבתו

בתכלס, נכון אמנם

שהוא זרק, נכון אמנם שהוא התכוון רק לזרוק שתיים

אבל כשנזרק ארבע

אז נעשתה מחשבתו על כל פנים שזה יתרחק ממנו למרחק של שתי אמות

כי הרי בתוך הארבע יש את השתיים, נכון?

בכלל מתי? מנה

כלומר כשיש

מרחק גדול יותר

אם נעשתה מחשבתו שסוף סוף זה יתרחק ממנו

את המרחק שהוא רצה מלכתחילה גם כן

ממילא הייתי בא יכול לומר

שמאחר ונעשתה מחשבתו אין פה בעיה של מתעסק

אלא זה נקרא

בדיוק זה נקרא מלאכת מחשבת

זה נקרא מלאכת מחשבת

סוף סוף היה לו מחשבה לזרוק את זה ממנו וזה נעשה

ובתכלס גם בסוף יצא לארבע אמות

הייתי אומר שבאופן הזה רבא יודה על הבעיה

לכן באה הגמרא לומר לא

מאחר וסוף סוף הוא לא התכוון

לזרוק זריקה של איסור

רק זריקה של היתר

רבא פוטר

חתוך את התלוש וחתוך את הפובה

ולא לחתוך את האיסור, את ה... מחובר

אם הוא היה חותך במכה גם את המקובר בטעות הוא רצה לחתוך את הזה, את האיסור, את התלוש היה חותך גם את המקובר וגם את התלוש ביחד זה כמו האופציה השנייה שדיברנו שזרק

יצא לשתי עמוד וזרק לארבע עמוד כי האיסור נמצא בתוך ה... לא זה לא אותו דבר? לא כי באופציה הראשונה הוא רצה לחתוך הוא חתם בטעות את המקובר הוא לא חתך את התלוש

בשתיים וארבע לא שייך שיהיה ארבעה בלא שתיים.

מה שאם כן תלוש ומחובר, כל אחד שייך שיעשה אותו בפני עצמו.

אתה מבין מה אני מתכוון, שמואל?

תלוש ומחובר, אין קשר ביניהם.

נכון שהוא חתך גם את התלוש, גם את המחובר,

אבל שייך שיעשה החתיכה שלו תלוש בלא מחובר,

החתיכה של מחובר בלא תלוש.

מה שאין כן כאן,

שייך שיעשה שתיים ולא ארבע,

אבל לא שייך שיעשה ארבעה ולא שתיים,

כי בכל ארבע יש גם את השתיים.

אז מה הדין אם הוא חתך באמת? זה כבר הופך, זה לשוגג או לשוגג? מה? מה הדין? זה לשוגג או לשוגג? אם הוא חתך ורצה לחתוך... לא, לא, זה גדר הלאה, זה גדר של מתעשה. זה לא מתעשה כדאי. כן, כן.

ויהיה שמואל ארבעה,

ואם היו משמיעים לנו את המחלוקת לגבי זרק שתיים וזרק ארבע,

נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע.

בהאג קאמר רבא. אז היינו חושבים שרק בזה רבא פוטר

באופן שהוא התכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע. למה? דאלוקו מיקוון לזריקה דארבע.

בגלל שסוף סוף הוא לא התכוון לעשות מעשה זריקה של ארבע אמות.

אבל כסבור ברשות היחיד ונמצא ברשות הרבים,

דמיקוון לזריקה דארבע הם המודל אלא הבא יהיה.

צריך ה... אבל באופן, כלומר,

אם לא היו קודמים את הדוגמה של כסבור רשות היחיד ונמצא ברשות הרבים,

הייתי אומר, פה מאחר שהוא מתכוון לעשות זריקה של ארבע אמות,

אלא הטעות שלו הייתה שהוא חשב שזו רשות היחיד

ולבסוף נמצא שזו רשות הרבים,

אם כן רבא במקרא הזה יגיד, זה לא מתעסק,

זה גזר של שוגג.

אין פה שום בעיה במלאכה. במלאכה הייתה לו כוונה לעשות את כל המלאכה

מראשיתה ועד סופה,

אלא טעות גרמה לו לחשוב שזו פעולה של היתר.

מובן?

ממילא המקום לבוא ולומר שאולי יותר רב על הבעיה בזה.

באו חכמים ואמרו לו,

דע לך, בכל המקרים,

בכל המקרים,

בשביל שיהיה בגדר של שוגג,

צריך שיתכוון לעשות מעשה האסור, לדעת רבא.

והטעות שלו הייתה רק בזה שלא ידע שהיום שבת,

או לא ידע שהמלאכה אסורה.

אבל צריך שיהיה לו כוונה גמורה לכל המלאכה.

מובן?

לא.

לא, הוא עמד באיזשהו מקום.

וחשב שיש לזה גדר של רשות היחיד.

ונמצא לבסוף שזה באמת גדר של רשות הרבים.

זאת אומרת, במקום שהוא עמד, הוא חשב שזה...

הוא עומד, הוא חשב שהוא עומד ברשות היחיד.

והוא זרק לאן?

באותו מקום, באותו מקום שבו הוא היה, רק הוא חשב שזה רשות היחיד. הוא חשב שהוא נמצא בכל המקום שהוא נמצא דרך ארבע. כן, הוא חשב שהוא מתוכם.

הוא חשב,

הוא חשב ש... זה צריך לדעת שמדאורייתא,

אם יש מחיצות,

זה גדר של רשות היחיד.

לא משנה מה המרחק.

מובן.

הוא חשב שכל המקום שבו הוא נמצא הוא מוקף מחיצות.

ולמעשה זה לא היה כך.

אלא זה היה באמת רשות הרבים אורגנל.

זוהי דרך בין עירונית שמובילה מהעיר לעיר.

יש במרחק של טז עמה ואולי גם שישים ריבו הולכים שם.

יש בהלכה מה נקרא רשות הרבים.

וכך היה בסוף, כך התגלה.

אפשר לטעות ולחשוב שהוא נמצא, בשביל זה ציירתי את הציור הזה.

שהוא חשב שיש מחיצות,

שהמקום הזה מתוכן, המקום הזה ענק, אבל מסביבו יש חומות,

חומות ברלין,

כן?

ובתכלס לא היה חומות.

מובן.

כמו הוא עשה את כל המלאכה.

פה הוא התכוון לכל המלאכה,

אבל הוא התכוון לעשות מלאכה של היתר.

כן.

מובן?

באופן שהאדם מתכוון לעשות את כל המלאכה,

שהיא האיסור,

אלא מה?

היה לו טעות צדדית

שהוא לא חשב שזה אסור.

הוא לא חשב שזה אסור.

את אותה פעולה...

הוא דומה לשלום במלאכה, לא? מה? הוא דומה לשלום במלאכה. אני מדבר, שוגג במלאכה.

שוגג במלאכה זה שוגג.

רבא לא יודע שזה חייב, אם אדם עשה קצירה.

אמרתי.

ודאי, זה שוגג.

זה לא דומה לפה.

באופן שמתכוון לעשות קצירה, כן?

אני עכשיו קוצר את המחובר.

רק הוא לא ידע שהמדעים... רק הוא לא ידע שהיום שבת.

הוא לא ידע שהמלאכה הזו אסורה.

הוא לא ידע שזה איסור. פה הוא יודע שאסור לזרוק ברשות הרבים.

הוא יודע שהיום שבת.

אלא מה?

הטעות שלו הייתה בזה שהוא חשב שהוא בכלל לא בסיטואציה של רשות הרבים.

טעות כזו זה עדיין נקרא מתעסק.

רק באופן שהוא יודע בכל המלאכה,

כן?

הוא מתכוון לעשות את כל המלאכה.

אלא השגגה הייתה מצד, או מצד היום,

או מצד המלאכה.

פה זה גדר של שוגג.

אבל אם הוא ידע שזה אסור, ידע שהיום שבת.

אלא שחשש שהוא נמצא בסיטואציה כזו שבכלל לא נכנס בייסורי שבת,

כי זה רשות היחד, כמו שאמרנו.

זה כבר גדר שלו מתעסק.

מובן?

נמשיך הלאה.

לפני כן נראה את רשי.

דעה לא יכוון לזריקה דאיסור.

אתם רואים את רשי?

עין ג' עמוד א'.

דעה לא יכוון לזריקה דאיסור.

ויהא שוגג בשבת

או במלאכה.

אבל זה אינו שוגג,

לא בשבת

ולא במלאכות,

אלא מתעסק בדבר אחד של היתר,

והעלת בידו איסור.

כלומר, מאחר

והוא ידע שהיום שבת,

הוא ידע שהמלאכות הללו אסורות,

אלא הוא שגג בגלל שהוא התכוון לעשות

פעולת היתר.

הוא התכוון לעשות פעולת היתר,

ועלה בידו פעולה של איסור.

מאחר והוא לא התכוון לעשות בכלל את הפעולה של האיסור,

לא בגלל שהוא לא ידע שזה אסור,

אלא הוא לא התכוון בכלל לעשות את הפעולה של האיסור.

כשחסר בעצם כוונת המעשה זה גדר של מתעסק

וצריכה להפלוגי בחוליהו

צריך

להביא את כל הסיטואציות הללו

לומר שאבא עברם החלוקים בהם

אף על גב דדמול הדדה

אפילו שיש לכאורה דמיון בכולם

בכל זאת היה מקום לחלק

דה ארבע ולא תלתן לו מי זדריק

אמרנו שהיה מקום לחשוב

שבזה תתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע אז רבא יודה למה?

כי סוף סוף נעשתה מחשבתו

כי לא שייך

שיזרוק ארבע בלא שהוא זרק גם את השתיים מתוך הארבע

וזה שנתכוון לשתיים וזרק ארבע נעשית מחשבתו

דהי יש בכלל ארבע שתיים

וכך למה מתעסק הוא

דה לא איכווה לזריקה דה ארבע ובציר מהנה

לב שם זריקה עלה

כלומר פחות מארבע אין על זה שם זריקה

אז הייתי חושב שרק פה רבא יאמר שזה מתעסק

אבל כסבור רשו תאחידו דה מתכוון לזריקה גמורה

פה יכולתי לחשוב שפה זה לא מתעסק אלא שוגג

ולכן בא התלמוד

ואומר לנו שגם המצב הזה נקרא מתעסק לדעת רבא

נחזור לגמרא ונראה מה הגמרא באה להקשות על רבא ממשנה

תנן

שענינו במשנה והמשנה הזו ברוך השם כבר נמצאת ממש סמוך אלינו

בדף

יותר למטה

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

כך המשנה אומרת נכון

והווינן בה מניין הלמה לי

הווינן בה פירושו

כשלמדנו את המשנה אז עיינו

להבין את דברי המשנה ושאלנו מקודם לכן שאלה פשוטה

שמה תנא מזכיר לנו את מניין המלאכות?

הרי מאחר והוא פירש את כל המלאכות ואמר מה הן

הוא מנה אותן אחת לאחת אז כל ילד יודע לספור מאחת עד ארבעים

והוא מגלה שיש פה שלושים ותשע מלאכות

אז אם כן למה צריך לכתוב מקודם לכן נתן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

היה יכול לכתוב אבות מלאכות הזורע החורש הקוצר וכדומה

אז עונה רבי יוחנן על זה תשובה

ואמר רבי יוחנן שאם עשן כולם בעליהם אחד חייב על כל אחת ואחת

חטא לבא להשמיע לנו ששייך שיעשה את כל המלאכות כולם בעליהם אחד

כלומר לא היה לו ידיעה ביניהם שחטא

ובכל זאת יהיה חייב על כל אחת ואחת

דקה

הבנתם?

בעליהם אחד פירושו

הוא לא ידע שהוא חטא

ובכל זאת

ובכל זאת יהיה חייב על כל אחת ואחת

למה באמת יהיה חייב על כל אחת ואחת?

מה אתם אומרים? למה?

זה כל אחת זה איסור נפרד

כל מה שאני אומר לפתור

מעשה שהאדם חזר ושנה בו

אם זה בעליהם אחד ואז די לו בחטאת אחת

זה הכל אם אותו מעשה חזר ושנה בו עוד פעם ועוד פעם

אבל אם זה שני מעשים שונים או שני איסורים שונים

במצבים הללו

ברור שיהיה חייב גם אם זה בעליהם אחד אין קשר בין האיסור הזה לאיסור הזה

איך הוא מתנר לתוך מלאכות בישראל?

עצם הייתור לשון שאמר ארבעים חסר אחת

אז אני מסביר

הייתור לשון בא לומר שהמקסימום ששייך שהתחייב

בעשיית מלאכות בשבת זה ארבעים חסר אחת

כן, אבל איך זה משתמע שזה יתר ארבעים חסר אחת?

אז אני בשביל זה אמרתי

מה שכתב לנו אותן לארבעים ללמד

אם אדם חטא בשבת ועשה את כל המלאכות

מהו מניין החטאות המקסימלי שיהיה חייב?

אבל איך הוא מתכוון על מילה חסר אחת?

לא מהמילה חסר אחת

מ-ארבעים חסר אחת

מכלל הלשון ארבעים חסר אחת, למה הוא צריך לכתוב מניין?

ארבעים חסר אחת

אה, זו עוד שאלה

זה לא קשור לעניין, אתה מפרש שאלה כזו ואני לא יודע לזה הוא התכוון

אתה מתכוון לשאול את השאלה שלו?

אם הוא יגיד, אז למה הוא יגיד, זה יתר ארבעים חסר אחת? אה, בסדר, זה בסדר, זה בסדר, זה נכון

אז אם כן, לשאלה שלך, אם ככה, אז הוא הבין אותך יותר טוב ממה שאני הבנתי אותך

אז אתה ברוך השם, אז שמואל אומר שהקושייה שלך

למה כתוב ארבעים חסר אחת ולא כתוב שלושים ותשע,

נכון?

לא, אמרתי שבשלושים ותשע הייתי צריך להגיד מול הכושי, אני לא צריכה למנות את זה,

אני יכולתי לא למנות את זה בכלל, להגיד, ארבעות ברחות ולהתחיל להגיד מה ארבעות ברחות, לא, אני אגיד שלושים ותשע, לא, לא,

הוא עשה את כולם בילד אחד, אחד, אחד, אחד ואחד, איך תדע?

שאני כותב שלושים ותשע, אבל אולי הייתי אומר,

הייתי אומר בתכלס הוא חיליל שבת,

מה אכפת לי אם בדרך של קצירה או בדרך של תחינה או בדרך של חרישה?

פתח לזה, הוא עשה פה איסור, לא תעשה כל מלאכה.

זה האיסור הכולל להשיג את מלאכה בשבת.

אז די עם אחת עד אחת.

הייתי אומר...

אז עוד פעם.

זה בסדר, זה בסדר, היה גם לאותה מסקנה.

אבל למה צריך להגיד מלאכות בתשע? תגיד, אבות מלאכות, אחורה, שעון, בלי...

אז על זה כבר ענינו.

שאם היה אומר אבות מלאכות, אז הוא ראה באחורש ולא היה מזכיר מניין כלל וכלל, לא שלושים ותשע ולא ארבעים חסר אחת,

אז היה ישרק לבא לומר, הטלב בא לומר כל מיני סיטואציות שזה יכול להיות חלול שבת.

אבל באמת אם הוא חילל שבת בכמה וכמה מלאכות,

הוא התחייב חטאת אחת בלבד,

כי סוף סוף הוא חילל שבת.

מה אכפת לי אם בצורה כזו או בצורה כזו?

הוא חסר חלול שבת.

אז הוא כבר חילל את השבת במלאכה אחת,

וכי בזה שהוא עשה עוד מלאכה אז הוא חילל את השבת יותר?

השבת תחולל אצלו במלאכה אחת או בכמה מלאכות, זה היה ימוח.

אז למה אתה יודע בין להגיד 39 ולהגידה ולכן עוד? זה כבר שאלה אחרת.

אז אני עונה.

אני אענה עכשיו, אבל קודם לכן שאלת למה לא נראה את זה בעצם שמנה את המלאכות,

שפירש את המלאכות, אז על זה ענינו.

עכשיו אתה שואל למה אמר אלבעים חסר אחת ולא אמר 39?

פשוט יש יותר,

קל יותר לאדם לזכור

את האלבעים חסר אחת מאשר את השלושים ותשע.

זה הכול. אתה, שאתה כבר שיננת את הדברים הרבה,

אז אתה יודע.

אבל כשאדם לומד בתחילה,

כן?

אז הוא לא יזכור את זה אלמלא שיאמר, זה אני אומר לך את החלק הפשוט.

יש פה גם דברים מעבר.

אבל החלק הפשוט זה מניין שיותר מזכיר לו.

אתה מבין?

יש דברים מעבר.

רומזים פה לא עוד איזה משהו

שהוא גם אסור, והוא לא בדומה לשאר המלאכות.

הלאה.

נמשיך.

בישנה מעלה בא ידי אמר כי הגמנה חייב

משכחת לה די ידע דייסור השבת

וידע לה איסור מלאכות

וקטעה בשיעורים

אלא לרב אדם אמר פטור

איך היא משכחת לה

בזדון שבת ושגיגת מלאכות.

בואו נבהר קודם את הקטע הזה ואחר כך נמשיך הלאה.

אם אתה אומר שמדובר פה,

המשנה באה להשמיע לנו את העניין

ששייך שאדם מתחייב 39 חטאות

על ידי שנעלמו ממנו כל הלקות שבת.

לא נודע לו שום דבר מאיסורי שבת.

כלום, כלום, כלום.

ממילא,

איך שייך לבוא ולומר שהיה פה מצב שזה סדון שבת ושגיגת מלאכות?

איך?

אז לפי אביי אני יכול להבין

הוא ידע שיש איסור לעשות מלאכה בשבת

וגם ידע מהן המלאכות האסורות בשבת.

ידע.

רק טעה בשיעור האיסורים.

הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור ובסוף עשה כשיעור.

באופן הזה הוא נקרא שוגג

וממילא התחייב חטאות.

אנחנו הבאנו מקודם

שאביי אומר מה יעדים אם אדם מתכוון

לעשות

פעולה

שהיא פחות מהשיעור.

כל הדין הזה יש להם שיעור? כן.

מה הדין אם אדם מתכוון?

לא תיכנס איתי לזה. עכשיו אני עכשיו לא אתחיל, אנחנו נראה בהמשך, בפרק המוציא, בפרק שמיני,

את ענייני השיעורים.

אני רוצה עכשיו להתמקד איך זה מתקשר לדברי אביי רבא. זה הכול.

אז ראינו שאמר לנו אביי,

שאם אדם מתכוון לעשות שתיים, לזרוק שתיים וזרק ארבע, מה הדין?

מה חייב?

חטאת. כלומר הוא בגדר של שוגג, נכון?

במילים אחרות,

אם אדם מתכוון לעשות מלאכה פחות מהשיעור המחייב,

ולבסוף נמצא שהוא עשה כשיעור שזה האיסור המחייב,

זה נקרא שוגג וחייב חטאת.

אם כן,

שייך לבוא ולומר

שבמה הוא ידע שהשבת אסורה?

אם נבוא ונאמר,

אם נבוא ונאמר שנעלה ממנו כל ערכות שבת,

כל ערכות שבת,

אז גם שבת הוא לא יודע.

הוא לא ידע מה זה קשור שבת, כי מה,

איזה ביטוי יש לשבת אצלו?

איזה ביטוי יש לשבת?

אלא מה?

צריך לומר שהוא ידע שהמלאכות אסורות.

מילא, וזה המושג של שבת אצלו, על ידי המלאכות.

תבואו ותגידו לי, אם הוא יודע שהמלאכות אסורות,

אז מה אתה קורא לזה,

למה אתה קורא לזה חיוב חטאת?

זה מזיד אם הוא ידע.

תשובה, הוא ידע שהן אסורות.

רק הוא טעה בשיעורים. מה פירוש טעה בשיעורים?

פירושו של דבר, הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור המחייב,

ולבסוף, בטעות עושה את השיעור המחייב.

דקה.

עכשיו, באופן הזה יהיה חייב או יהיה פטור?

אומר רבא, יהיה חייב.

אז שייך לבוא ולומר שיהיה חייב באמת 39 חטאות

כמניין המלאכות, כי זה גדר של שוקת.

אתה הבנת מה שאמרתי?

נו.

רבא פה מתחייב.

אב הרבא, לא.

אב הרבא הרי פוטר.

רבא סובר שאדם מתכוון לעשות פחות מהשיעור,

והיא יצא לו שעשה כשיעור.

אז איזה גדר שלו מתעסק ופטור מן החטאת.

אז לפי שיטת רבא, איך הוא יפרש את המשנה שחייב חטאת?

הוא לא יכול לפרש כדברי הבא.

שוב אני חוזר.

אביי יפרש

שבמה מתבטא אצלו השבת, אם הוא חטא בכל המלאכות?

אם אתה מגדיר אותו כשוגג,

פירוש שנעלמו ממנו הלכות שבת.

אם נעלמו ממנו לכל שבת, אז זה לא נקרא שהוא ידע את השבת.

נכון.

ואתם זוכרים מה למדנו? שאם אדם העולם זה וזה בידו, אם למשל הוא שוגג גם בשבת וגם במלאכות,

כמה הוא צריך להביא?

אחת.

ואילו פה רבי יוחנן החידש מכוח המשנה שחייב 39 חטאות.

אלא על כורחנו שמדובר בציור שהוא יודע את השבת.

במה הוא יודע את השבת? אם כל 39 נעלמו ממנו, במה הוא יודע?

על כורחנו הוא גם יודע שהמלאכות אסורות.

אלא מה?

בסופו של דבר הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור שמחייב,

וטעה במה שבסוף נעשה אכן כשיעור.

בזה זה עדיין שוגג והתחייב על זה חטאות.

אלא לרבא שאומר שבדוגמה הזו הוא יהיה פטור.

אז לשיטת רבא, איך הוא יפרש את המשנה?

על כורחנו שמדובר באופן

שהוא היה מזיד על השבת, זה חייב להיות.

והיה שוגג במלאכות.

בשביל להגדיר את זה שוגג,

פירושו של דבר לא היה פה טעות בכוונה שלו,

איזה פעולה לעשות.

הוא התכוון לעשות את הפעולות, רק הוא לא ידע שהפעולות הללו אסורות.

כן? אבל

שהיום שבת הוא יודע.

כי אם נגיד שגם שבת הוא לא יודע,

אז אם כן,

הוא לא התחייב שעושים את 39 חטאות, רק חטאת אחת.

אז אם כן, איך ייתכן לפרש את השגגות אצלו כאן לפי דברי רבא,

רק באופן שהוא סדון שבת ושגגת מלאכות?

עכשיו, בואו נתבונן.

שואלת הגמרא,

האני חי סבר לה כרבי יוחנן דאמר,

כיוון ששגג בך רטוף על פי שאזיד בלהב,

משכחת לה עד ידע ליל השבת בלהב.

כלומר, למדנו עוד מחלוקת, אם אתם זוכרים,

מה יהיה הדין אם אדם

ידע שיש איסור עליו בתורה לעשות כל המלאכות,

אבל לא ידע שיש עליהם כרת.

אתם שומעים?

האם

זה גדר של שוגג או לא?

רבי יוחנן אומר, אם אדם שגג בכרת,

כלומר, לא ידע שיש עליהם כרת, גם אם הוא הזיד בלהב,

עדיין זה גדר של שוגג.

ממילא, אם רבא יסבול כמו רבי יוחנן, אז לא קשה לי. למה?

אני אבוא ואומר כך,

מדובר שהוא ידע את השבת על ידי

שידע שהמלאכות הללו אסורות באמת.

ידע שהמלאכות הללו אסורות.

תבואו ותשאלו אותי, אם הוא ידע שהמלאכות הללו אסורות, אז הוא מזיד, הוא לא שוגג.

הוא אומר, לא, אבל הוא לא ידע שיש כרת עליהם.

ורבי יוחנן סובר שעצם הדבר שלא ידע שיש כרת,

זה מגדיר אותו כשוגג, ולכן חייו חטאת.

אבל יש בעיה שריש לקיש חולק על רבי יוחנן.

ריש לקיס אומר שבשביל שיהיה שוגג, לא מספיק שיהיה שוגג בכרת,

צריך שיהיה שוגג גם בכרת

וגם עליו.

כלומר שהוא לא ידע במצב הזה של המשנה,

חייב להיות בשביל שיהיה שוגג,

לא ידע שיש כרת,

לא ידע שיש איסור מלאכות בכלל,

נכון?

אז אם לא ידע שיש איסור מלאכות,

במה מתבטא אצלו השבת?

אתה קורא לזה זדון שבת, נכון?

כי אם זה היה העלם שבת, היה חייב רק חטאת אחת.

אלא אם אתה מחייב תושיב את זה שחטאות על כורחנו, שזה נקרא זדול שבת.

איך ייתכן זדול שבת אם הוא שוגג בכל המלאכות?

במה מתבטא אצלו השבת?

אלא אם סבא אללה כרב שמעון בלקיש

אני לא עונה לך, תחשוב לבד.

תחשוב ותגיד לי אם לא שאלת שאלה מצחיקה.

אלא אם סבא אללה כרב שמעון בלקיש דאמר עד שישגוג בלה וחרט,

דיעדל על השבת במאי?

אבל אם הוא יסבור קרש לקיש

שהשוגג צריך שיהיה גם בכרת וגם עליו.

אז אם כן,

חייב להיות שפה הוא לא ידע 39 מלאכות.

אם הוא לא ידע 39 מלאכות אז במה מתבטא אצלו ידיעת השבת?

מה אתה שואל?

אם הוא ידע שיש קרש, הוא לא ידע שם מחר תשובה.

לכן אמרתי שהשאלה מצחיקה.

אז אם הוא שוגג.

לכן אמרתי שהשאלה מצחיקה, אני לא עונה לך אפילו.

תחשוב לבד.

הוא ידע שיש כרת, אבל לא ידע שיש איסור.

איך ייתכן שיש כרת ואין איסור?

תחשוב.

לא, הוא יודע שיש כרת על מלאכות שבת.

רק שהוא לא יודע שהמלאכה שמורה.

הוא לא ידע בכלל בכל המלאכות כאן.

אז הוא יודע שיש כרת בלי שיש איסורי שבת.

אז על מה הכרת?

על מה? סתם קורצים לו את הנשמה?

הוא יודע שיש איסורי שבת. בואו נמשיך.

הוא לא מכיר את ההלכות.

הוא עוד יודע שיש איסור כרת, הוא לא מכיר את ההלכות, הוא לא מכיר את ההלכות, הוא לא מכיר את ההלכות, הוא חשב שאסור לו לקום לעבודה בגודל

אין לו, הוא לא יודע שיש איסור, אבל יש כרת

הוא לא יודע מה איסור, הוא לא מכיר את ההלכות, הידיעה הזו היא לא כלום, לא בקיצור, זה מדובר ב...

אם יש כרת, אז הוא צריך להבין לבד, איסורים שקיימים

אבל אם אין איסורים שקיימים,

אבל אם אין איסורים שקיימים,

פה מדובר שהוא לא ידע בכלל שיש איסורים כאלה

אז הוא לא ידע לא זה, לא זה, לא זה, לא זה, כל מה שיש בשבת הוא לא ידע.

אז אם כן, ברור לדבר שלא ייתכן שהוא חשב שיש כרת ואין איסורים.

על מה יש כרת? לא, מישהו אמר לו, תשמע, יש איסור כרת. תינוק של משפט, אמרו לו, יש איסור כרת.

זה לא נקרא ידיעה בכלל, נו, תחשוב קצת. זה לא נקרא ידיעה.

ידיעה פרשתו של דבר שהוא יודע שהוא עושה איסור, הוא מקבל כרת.

אבל אם לקבל כרת בלי שיש איסור, אז על מה הוא מקבל את הכרת?

נמשיך הלאה.

אז אתם מבינים, אז השאלה היא לפי רבי אשר אמר.

אז הנה חינם, הוא הולך לפי רבי אוחנן.

יפה, זו אפשרות אחת, נכון מאוד.

אבל הגמרא חיפשה לתרץ, גם אם רבי יסבור כדש לקיש, עדיין יש מקום לתרץ.

אז שוב פעם, אבל נשנן שוב את השאלה.

במשנה מצאנו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

למה שנה תנא את המניין? כדי ללמד אותנו, אומר רבי יוחנן,

שייתכן שהוא יתחייב 39 חטאות עם עסאן כולה בעליהם אחד.

ועזר נשאלת השאלה,

אם מדובר באחד כזה שעשה את כל המלאכות בשבת, בשוגג,

על כורחנו שנעלמו ממנו כל עלקות שבת.

ואם אתה מחייב אותו מספר חטאות ולא חטאת אחת על כורחנו, שהוא יודע שהיום שבת.

כי אם היה עליהם שבת בידו, הוא חייב אחת אחת אחת אפילו על כל המלאכות.

אז זדון שבת ושוגג במלאכות.

נו אז בוא נתבונן.

מה שייך פה שוגג במלאכות?

לפי מה יהיה אפשר לתרוץ? פשוט מאוד.

הוא ידע שהמלאכות הללו אסורות,

רק טעה במה שהוא התכוון לעשות פחות מהשיעור, ועשה בסוף את השיעור הראוי.

אבל לפי רבא שאומר שבאופן כזה בכלל לא יהיה חייב חטאת,

אז צריכים לחפש אפשרות אחרת לחייב אותו חטאות על שגגת מלאכות. איך?

שגגת מלאכות אורגינל. שהוא לא ידע שהמלאכות הללו אסורות,

הוא לא ידע שיש עליהן כרת, ופה גמראי הכנסת כבר בשאלה.

אם הוא לא ידע בכלל שהן אסורות, אז במלאכות מתבטא אצלו השבת.

על כורחנו הוא ידע שהן אסורות, אז אם הוא ידע שהן אסורות,

אז למה הוא נקרא שוגג?

הוא לא ידע שיש כרת. אז התשובה היא, ייתכן שהוא סובר כמו רבי יוחנן,

שאומנם ידע שהמלאכות הללו אסורות,

אבל הוא ידע שיש כרת עליהן, וגם זה נקרא גדר של שוגג לדעת רבי יוחנן.

אבל הרי אשלקיש לא מסכים עם זה, אשלקיש הראש אומר שבשביל שיהיה כרת,

בשביל שיהיה חטאת חייב להיות שהוא ישוגג גם במלאכה לא רק בכרת שהוא לא ידע שיהיה מלאכה אז אם לא ידע בכל המלאכות כולם אז במה מתבטא אצלו השבת איפה נקרא ידיעת השבת אצלו עונה הגמרא דיעד עלה בתחומים ואליבד רבי עקיבא אצלו המושג של שבת מתבטא רק לגבי איסור תחומים שאסור לצאת בשבת מחוץ לתחום

זה איסור כזה שקורבן לא חייבים עליו

קורבן לא חייבים עליו

ממילא,

וכל זה לשיטת רבי עקיבא

שסובר שאיסור תחומים זה מן התורה כי לשיטת חכמים

אי אפשר לבוא ולומר את האיסור שבת מתבטא אצלו בדרבנן

כי לשיטת חכמים האיסור תחומים ללכת מעבר לאלפיים ממש רק בדרבנן זה לא מדאורייתא

אבל לדעת רבי עקיבא זה איסור מדאורייתא רק שלא חייבה עליו חטאת

אז ממילא הוא לא ידע באמת 39 עוות מלאכות את זה הוא לא ידע

הוא לא ידע

הוא לא ידע, אתם שומעים? הוא לא ידע שהן אסורות

תבואו ותגידו לי אז איפה השבת במה מתבטא אצלו השבת

השבת התבטא אצלו בזה שיש איסור מן התורה לצאת מעבר לאלפיים אמה

של בתחום עירו

אומר רשי

אבל אם הוא התכוון לזרוק 2 ועשה לו 4 אז הוא אומר שהוא ידע מהמלאכה לא?

מה? אם הוא התכוון לזרוק 2 ועשה לו 4 אז הוא ידע שהמלאכה שלו ברור

כן

אז הוא לא יכול לדעת להתבלבל

לא אתה מתבלבל

יש פה כמה וכמה עוקימתות

השאלה נשאלת כשאני בא להסביר את המשנה

שיהיה חייו 39 חטאות

ומדובר פה שהוא שגג בכל המלאכות

במה מתבטא אצלו השוגג במלאכות?

אם נעלה ממנו כל ילכות שבת כי הרי הוא לא ידע שהן אסורות

אז איפה השבת מתבטאת אצלו?

אז לפי הבעיה אני יכול לומר שהוא באמת ידע שכל המלאכות הללו אסורות

בונטו ידע

וממילא זה השבת אצלו השבת אצלו שיש 39 מלאכות אסורות

והיום זה יום שאסור ב-39 מלאכות אז למה בכל זאת הוא שוגג?

כי בכל אחת ואחת הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור

ובסוף יצא לו שהוא עשה את השיעור

הוא אדם כזה שהוא איך אומרים?

דתי מודרני מה זה דתי מודרני?

הוא מחפש את הפרצות בהלכה איפה אפשר להסתדר

בשביל לעקוף את הבעיות שמגבילים אותו בכל מיני איסורים

אז הוא בא ושואל את הרב, כבוד הרב

מה השיעור של קצירה כך, אה יופי אני כבר מסתדר עם קצירה

מה השיעור של תחינה כך, אה בסדר אני אסתדר, בקיצור עם כל המלאכות הוא למד את השיעורים

מתוך זה הוא הבין

שכשהוא עושה פחות מגשיעור הוא לא מתחייב

אז במצב הזה אני יכול לפרש את המשטר

שהוא אכן התכוון לעשות פחות מהשיעור, הוא ידע איסור מלאכות

הוא ידע את השבת

אז במה זה שוגג? זה שוגג במה שהוא התכוון לעשות פחות מהשיעור ויצא לו שעשה כשיעור

אבל רבא לא יכול לפרש כך כי הלא הוא סובר שאם הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור

אז הוא בכלל לא חייב חטאת,

מובן?

אז רבא לא יכול לסבור את הפירוש הזה של אביי

אז הוא חייב לפרש שמדובר שהוא היה מזיד בשבת ושוגג במלאכות

מה זה שוגג במלאכות? זה גוף השאלה

אם הוא שוגג בכל המלאכות אני לא יודע

פעם אחת שהן אסורות, אז במה מתבטא אצלו השבת?

אומרת הגמרא, אפשר לפרש כמו רבי יוחנן,

שהוא ידע שהמלאכות הללו אסורות, רק לא ידע שיש עליהן כרת.

ועדיין זה נקרא שוגג בשביל להתחייב חטאת.

מובן?

אבל לפי ראש לקיש שאומר שבשביל שיהיה שוגג צריך שיהיה גם שוגג בלאו,

אז פה באמת נשאלת השאלה,

איפה במה מתבטא אצלו השבת?

על זה עונה הגמרא, גם זה אפשר לתארץ. איך?

הוא ידע את השבת באיסור תחומים.

ולשיטת רבי עקיבא, זה אומר שאיסור תחומים הוא איסור דאורייתא.

מובן?

מה שצריך לעשות זה לשנן, ואז הדברים יתיישמו על הלב.

לא מבין למה על שתיים, זה רק ארבע.

מה אתה לא מבין? זה כבר למדנו קודם.

שלדעת אביי יהיה חייב, למה? כי סוף סוף הוא התכוון לעשות פה זריקה.

ולפי רוב יהיה חטאת. התחייב חטאת, אני מתכוון.

כן, ולפי רוב יהיה חטאת. אפילו פחטאת לא יהיה, זה גדר שלא מתעסק.

אז יקבלו רבי אוחנן. לא קשור.

לא קשור.

רבי יוחנן בראש להקליש חלוקים אם יש לבן אדם טעות בדעת.

כלומר,

הוא שגג בדבר מסוים בידיעה. השגגה שלו נתמתה בידיעה.

אביי רבא מדברים על עניין אחר,

שהוא התכוון לעשות פחות מהשיעור במעשה, לא היה בדעת.

זו לא טעות בדעת.

אלא התכוון לעשות מעשה מסוים פחות מהשיעור המחייב,

ויצא לו בסוף שהוא עשה החלט בשיעור המחייב.

הוא התלהגים אחרי זה את רובי של דעת משנה של רבי יוחנן.

כן.

לא, אבל לא קשור. אבל איך המשנה תתפרש?

אם רבא סובר שכשאדם מתכוון לעשות

פעולה פחות מכשיעור וייצר לו שעשה כשיעור.

זה לא דבר שמחייב אותו חטאת, אז אתה אוקימתא של אביי כבר לא שייך לומר על ימד רבא.

אז ממילא חוזרת השאלה, לפי רבא,

איך הוא יפרש חייו שלושים ותשע חטאות?

איך?

רק באופן שהוא שגג במלאכות.

היה מזיז בשבת ושגג במלאכות, נכון?

במה מתבטא אצלו השבת אם הוא שגג בכל המלאכות?

ופה שייך לתרץ.

או כמו רבי יוחנן, ואז זה פשוט יותר.

שהוא ידע שיש איסורי להבין, רק לא ידעו שיש כרת.

ולפי ראש לקיש, הוא גם שגג במלאכות,

רק שהתבטאת לו השבת

במה שהוא אסור באיסור תחומין.

ולשיטת רבי עקיבא, שזה אומר שאיסור תחומין הוא מן התורה.

בסדר?

אם יש קושי, אז חוזרים לשמוע את השידור, ואז

קולטים את זה שוב.

מה שאלת, רונן?

אם המלאכה אסורה זה לא שוגג.

מה?

אם הוא לא ידע ש... אם המלאכה אסורה זה לא שוגג.

וודאי, זה כיתו של שוגג, נו.

נו, אז מה אתה שואל?

וודאי.

זה מסתדר כאילו לפי מי? לא, אבל יש פה שאלה אחרת.

אם מדובר שהוא לא... כאן מדובר בסיטואציה שהוא לא ידע מכל המלאכות.

בשביל להתחייב חטא... שלוש חושבים תשע חטאות,

הוא חייב שהוא לא ידע את כל ערכות שבת.

אז אם הוא לא ידע את כל ערכות שבת, אז הוא באמת מתבטא אצלו השבת.

מה זה שהוא שר שירי שבת ואוכל לכם משנה?

הוא לא ידע את התולדות של שבת, מי אמר?

מה?

הוא לא ידע את התולדות של שבת, התולדות של שבת. זה אותו דבר, זה מצחיק. לא, אתה, אבל הוא לא ידע. זה אותו דבר, זה אותו דבר.

אותו דבר.

התולדות והאבות זה היינו הך.

מה זה היינו הך? הוא אומר את התולדות, זה לא... זה אותו דבר.

אם הוא...

אם אתה, אתה לא שומע, אתה לא שומע.

הוא ידע את האבות?

הוא לא ידע את התולדות.

אה, הוא ידע את האבות, אתה אומר,

והוא שגג בפעולת התולדות.

את זה הוא לא ידע.

כן, זה לא נורא. זה גם אפשרי, נכון, נכון מאוד. זו שאלה טובה, אז למה באמת הגמרא לא מביאה את האורקינטה הזו?

שהוא היה מזיד,

ידע את השבת ואיסור האבות,

רק לא ידע שיש איסור תולדות.

זה לא ידע.

והוא עשה מה?

מדובר פה בציור כזה שהוא עשה בדיוק 39 תולדות של 39 מלאכות.

זה ציור קצת...

בסדר,

אני שומע.

טוב, נראה את רשי.

רשי אומר,

מסתמה שואלים את השאלה הזו, מסתמה,

וצריך לבדוק.

מה מתרצים על זה?

אתה אומר שלכאורה יכלו לומר הרבה יותר פשוט,

שהוא ידע את האיסור, את האבות מלאכה, אבל לא ידע.

תולדות המלאכות.

זה השוקק. והוא עשה באמת את התולדות.

כן.

טוב, הלאה.

אומר רשי,

משכחת לה.

אתם רואים את רשי בדיבור המתחילים? משכחת לה?

נו, אתם איתי?

משכחת לה להי שנשתכחה תורת כל ערכות שבת ממנו.

כלומר, אנחנו עסוקים בלדעת איך ייתכן

שאם נשתכח כל המלאכות ממנו ועדיין ייקרא זדון שבת.

ואפילו משכחת לה חשיבה לה כי זדון שבת היא שגיגת מלאכות לחיוב והכל חדה.

בכל זאת,

אתה מחשיב את זה כמו זדון שבת

ושוגג במלאכות כדי לחייב על כל אחת ואחת חטאת אחת.

באיזה אופן שייך לומר את זה? כגון,

דיעדע לה, לפי הבעיה אפשר לומר פשוט,

דיעדע לה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין,

שהתכוון לפחות מכשיעור ועשה כשיעור.

אתם שומעים?

כן?

דלכולן

יש שיעור.

דלכולן יש שיעור.

יש, רשי בהמשך, שטוען

שחורש הוא חייב אפילו בכלשהו.

אז צריך להבין לפי זה אם שייך בכלל לומר שהוא טעה בשיעור לגבי מלאכת חורש. מה שייך?

טוב, בכל אופן,

בפשטות נראה שיש שיעור בכל המלאכות.

אלא לרב אדם אמר פטור, אבל לפי רב אשה אמר שאם הוא התכוון לעשות פחות מהשיעור ועשה לו בסוף כשיעור,

הוא פטור לגמרי מחטאת,

אז אם כן איכם אשכחת ליד ימי חייב שום אדם על כל מלאכה ומלאכה שבעיניהם אחד?

איך ייתכן שבן אדם יתחייב

על כל המלאכות הללו, גם אם נעשו כולן בעליהם אחד, על כורחך,

בזדון שבת בשגיגת מלאכות הוא טבע עד להשכוחת?

רק אם הוא שוגג במלאכה ומזיד בשבת,

אז אתה יכול למצוא את האפשרויות שיתחייב שלושים ותשע חטאות.

והחד יעלמו כולם ומנהי, אבל כאן שנעלמו כולם ממנו.

מהי זדון שבת איכא?

במה ניכר לו שבת משאר ימים?

ועל זה התשובה, כמו שאמרנו, בתחומים

כבר ליבד רבי עקיבא.

בסדר.