מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן?

מסכת שבת, דף עין גימל עמוד בית

בנקודותיים

שבאמצע העמוד

והחורש

זוהי תחילת שורה, והחורש

באמצע העמוד, אתם רואים?

זוהי ציטטה מן המשנה, מביאה את המלאכה השנייה שהזכירה המשנה

והיא החורש.

מביאה הגמרא ברייתא, תנא החורש והחופר והחורץ

כולן מלאכה אחתן.

זה כבר למדנו את זה אתמול,

אם אדם חורש במחרשה,

או שהוא חופר במעדר או בסכין,

או שהוא עושה חריצים בקרקע

על ידי איזשהו כלי

זה נקרא מלאכה אחת לגבי זה שאם עשה את כולם בעליהם אחד

אינו חייב, אלא חטאת אחת.

כן.

הרמב״ם

הרמב״ם טוען

שכל המלאכות הללו,

חורש, חופר, חורץ,

כולן אבות מלאכה.

אבל רש״י,

בדף מו,

סובר שחופר זה תולדה של חורש.

זה לא אב מלאכה כמו שהרמב״ם אומר, אלא החופר

זה תולדה של חורש.

מסתמא,

זה כבר לא ראיתי שכתוב,

אבל מסתמא הוא הדין חורץ.

משום שהחורץ

זה בדומה לחופר.

ממילא, אז

גם זה יהיה תולדה ולא אב מלאכה.

אמר רבששת,

נמשיך את הגמרא הלאה, הייתה לו גבשושית,

ונטלה.

בבית חייב משום בונה,

בשדה

חייב משום חורש.

אם אדם היה לו

ערמה כלשהי של עפר,

תל קטן,

זה גבשושית.

הוא הלך ולקח את הגבשושית הזו.

אם הגבשושית הזו היתה איתו בבית,

והוא עשה ונטל את הגבשושית כדי ליישר את הקרקע,

לא נאה שבית יהיו ברצפה גבשושיות.

בזמנם לא היה כמו שהיום בזמננו, שיש ריצוף,

אלא

קרקע פשוטה וחלקה.

אז אם הוא הסיר את הגבשושית כדי ליישר את הקרקע שם בבית,

חייב משום בונה,

כי כך מתקנים את הבית,

שהבית יהיה ראוי יותר לדירה

בלי שהגבשושית תפריע לו.

אבל אם זה בשדה,

חייב משום חורש.

על ידי נטילת הגבשושית,

הרי

הוא מכשיר את הקרקע שמתחת לזריעה,

כי המפרשים אומרים שמדעת רש״י צריך לומר שעל ידי נטילת הגבשושית

הוא מרפה את הקרקע, כלומר מלשון רפיון,

תהיה הקרקע רכה יותר, ואז ראויה יותר לזריעה.

מה ההגדרה של בית ומה ההגדרה של שדה?

אז מביא בעל העגלי טל,

שבית

זה כל מקום המוכן לדירה.

זה לאו דווקא בית שיש בו מחיצות,

אלא גם חצר,

מבוי,

שראוי לדיור של בני אדם.

יכולים להיות שם בני אדם ולגור שם. מה זה מבוי? שיש תקרה למעלה? לא, לא חייב להיות.

זה שאנשים לא דרים

זה בגלל שיש להם בתים,

אבל

מי שאין לו,

הולך וישן על ספסל בפינת הרחוב.

יש לו מיקום, נכון?

זה גם ההגדרה של בית, כך אומר העגלי טל.

שדה, לעומת זאת,

זה מקום שראוי לזריעה ואינו עומד לדירה או להילוך בני אדם.

זה שדה.

ממילא.

כי זה לא עומד לזריעה, זה פשוט.

ההפך, אנחנו צריכים לדעת

שההגדרה של שדה היא יותר מצומצמת.

כלומר,

כל אותן קרקעות

שהן מיועדות

ועומדות לזריעה,

הרי בזה תיקן את השדה כי הכשיר את זה לזריעה.

אבל קרקע אחרת שאינה עומדת לזריעה,

בזה הוא לא יצר מצב שהכין אותם לזריעה.

כמו שבין כך זה לא עומד לזריעה.

כך יוצא מתוך דברי מעלה אגלטל.

יש היום בארץ הדמות האתיות,

החקלאיות של הדמות מיועדות לזריעה והתאטטיות הן לא מיוחדות לזריעה, הן נחשבות גם לזריעה, אז זה מה שאני אומר, לפי ההגדרה הזו, כך צריך לצאת.

אם השדה ראויה לזריעה,

כן, ראויה לזריעה,

ולא עומד לדירה, זה לא עומד לצורך שיידורו שם.

גם קרקע חקלאית, למעשה,

באיזשהו שלב זה יכול להיות ראוי לדירה יותר מאוחר.

הרבה פעמים יש אפשרות של קרקעות חקלאיות.

כן, אבל איפה? יש איזשהו תהליך בקרקע רציני שהוא משנה את הייעוץ שלו,

שהוא לא יהיה חקלאי יותר. כאילו תעשייתי, אם אתה רוצה לזרוע,

צריך גם להעביר את השדה איזשהו תהליך,

אה.

יפה, אז זה לא ראוי לזריעה.

יפה. זה לא ראוי לזריעה, זה מה זה. נכון, אז זה לא שדה.

נכון מאוד.

אבל מה הוא בונה?

מה הוא בונה?

זה העניין של בונה. בונה פרושו של דבר, כל אימת שהוא עושה איזושהי פעולה הנצרכת

לשם

תיקון המקום,

זה נקרא בונה.

מובן?

בשדה זה דרך חרישה עבדים או הייתי סדר התקין?

פרוש דרך חרישה, לאו דווקא.

לא כתוב כאן

דווקא אם הוא יביא איזשהו...

יכול להיות שאפילו אם הוא עושה את זה ביד.

רק מה, ביד, ביד, פה יש מקום להסתפק.

יכול להיות שזה לא דרך, אתה מבין?

זה מה שאני אומר, שגם אם הוא היה עושה את זה בכלי או משהו, זה לא דרך הראשון, זה דרך הראשון, זה ממש לפרוץ ב... לא, אבל זה לא משנה.

לא, אבל אני מדבר...

זה מה שבא לחדש רבששת.

אתה צודק.

אלמלא רבששת, אני הייתי סובר

שהוא עושה בגוף המקום ששם זורעים.

הוא עושה איזושהי פעולה בגוף הקרקע ששם זורעים.

פה הוא לא עושה בגוף הקרקע. אלא מה?

מסיר את המונע מאותה קרקע ששמרה לו לזרוע.

הלוא הגבשישית הזו היא מונעת את האפשרות של זריעה.

גם זה נקרא, אומר רבששת, גם זה נקרא תולדה של חורש.

תולדה או אפילו אב מלאכה, זה לא כתוב כאן.

מה זה, אם זה ממש

סתם אז זה לא חורש אורגינל, זה יותר שייך לומר תולדה.

זה לא אב מלאכה,

מובן? אבל זה אותו עניין.

העיקרון הוא הכנת הקרקע לזריעה.

זה גם, גם בדרך הזו זה נקרא שהוא מכין את הקרקע לזריעה.

אמר רבא, בואו נראה מה רבא אומר לנו.

הוא אומר לנו ציור הפוך, הייתה לו גומה.

הוא טממה, כלומר הוא סתם את הגומה הזו בעפר.

אז שוב יהיה אותו דין, שאם זה בבית, חייב משום בונה.

בונה. בשדה?

משוב חורש.

כי אותו עפר שהוא הניח בגומה,

חייב להיות שהעפר הזה יהיה רך

וטוב לזריעה,

ועל-ידי זה שהוא הניח שם את אותו עפר,

בזה הוא משווה את

המקום של הגומה, שיהיה שווה לשאר הקרקע שמסביב.

ואם כן יהיה שייך כבר מעתה גם לזרוע באותו מקום יחד עם שאר הקרקע,

אז זה שייך למלאכת חורש.

אבל תשימו לב, אני מדגיש,

מה יהיה הדין אם הוא הניח שם אבן

בתוך הגומה הזו?

האם זה יהיה

חייב משום חורש או לא?

מתוך הדברים נראה

שרק באופן שזה היה עפר רך

וראוי לזרוע.

לא אני אומר את זה, אלא רשי.

רשי במקום,

כך מבאר.

מתוך דברי רשי אנחנו מבינים שאם זה באבן,

שאי אפשר לזרוע שם,

אז הוא לא התחייב משום חורש.

נראה את רשי,

רשי אומר,

החורץ,

אתם רואים את רשי?

עושה חריצין בקרקע.

מלאכה אחת אין לנו חייב אלא אחת.

כלומר, אם אדם חרש וחפר וחרץ,

אין מלאכה אחת,

אין לו חייב אלא אחת.

דכולו

לרפויה ערע עבידי.

כל אלה, חורש, חופר, חורש,

הם מרפים את הקרקע, מלשון רפיון,

ממילא בזה הם הופכים את הקרקע להיות ראויה לזריעה,

כי כשהקרקע רכה, רפויה,

שייך לזרוע בה,

גב שושית,

תל קטן.

בבית שייך בניין

שמתכוון להשוות קרקע איתו.

משום חורש, דמרפה ערא.

כלומר, למה הוא חייב משום חורש אם הוא נטל גב שושית בשדה?

כי בדרך הזו הוא מרפה

את הקרקע שמתחת אותה גב שושית.

גומה ותממה,

בעפר היינו חורש,

שהעפר שמילא בו הווה רפוי

וטוב לזריעה. כלומר, העפר שהוא הניח שם בתוך אותה גומה,

זה היה ראוי ורפוי

וראוי לזריעה.

והשווה על הקרקע להיות נזרע עם השדה.

ממילא, בזה שהוא השווה

את אותו מקום גומה שיהיה ראוי לזרע עם שער השדה,

אז הוא

עבר על איסור חורש.

מתוך הדברים אני רוצה יחד איתכם לדייק איזשהו דיוק,

ובואו תגידו לי אם אתם מסכימים איתי.

מה יהיה הדין,

אם למשל הייתה גומה

בעומק של

חצי מטר.

והיה לו עפר ומילא, אבל עדיין

לא הספיק למלות אותה עד למעלה.

האם יש רק לחייב אותו משום חורש או לא?

נאמר שהעומק של הגומה

היה ארבעים סנטים,

והוא צמצם את העומק

עד כדי עשרה סנטים.

הוא תמם, הוא אכן אטם את הגומה.

מלמעלה נשאר הוא אטם?

ודאי, מדובר מלמעלה.

האם הוא התחייב משום חורש או לא?

תדקדקו היטב בדברי רשי,

ותאמרו לי אתם מה אתם מבינים בתוך דברי רשי.

רשי, בדיבור המתחיל גומה וטממה, תראו מה שרשי מסביר.

רשי אומר שני תנאים בשביל שיהיה חורש.

גם שהעפר שממלאים בזה את הגומה צריך שיהיה רפוי,

וטוב לזרעה.

וישבע לקרקע להיות נזרעה עם השדה.

מתוך דברי רשי, מה אנחנו מבינים? מה אתה אומר, רפאל?

שאם לא ישבע את זה עם הקרקע,

גם אם אכן אתה בקרקע אשר ראוי לזרעה,

אבל...

כי הקרקע, גם כשהיא ישרה, היא לא ישרה מהחוץ. זה נכון, מסכים איתך?

אם יהיה שייך,

אם יהיה שייך

שבאמת זה יהיה תואם

איכשהו לקרקע,

אז לא מסתכלים עכשיו עם,

איך אומרים, איך זה נקרא, מקל המדידה?

איך נקרא מקל המדידה?

אה?

פלס. פלס.

זה מה שאני מכיר. פלס.

לבוא ולבדוק עד כמה זה ישר, או עד כמה זה... לא, לא צריך עד כדי כך.

איך זה נקרא?

תכמוס.

זה צומח, וממלאים בו מים.

כן.

בין שני?

אתה שם אותו בשני מקומות שאתה רוצה,

המים עוצרים לאותו גובה.

כשאתה מסמן זה פלס.

אהה.

לא עושים את זה במקומות גדולים, וזה שאי אפשר להעמיד את זה. אי אפשר להסתפק בפלס הפשוט.

טוב.

נמשיך הלאה.

נחזור לגמרא.

כן? אתה איתי, רונן.

חסר לי אותך, אני צריך אותך שתשאל שאלות.

אבא רבי אבא.

זה רק קצת מהר. הרב אמר שבדבר שאני מכין אותו לבריעה, זה עובדה של חורש. כן.

כשאמרנו אותו לבריעה, זה אמור להיות עובדה של זורע.

למה? כי אני מכין את הקרקע לבריעה, אני לא מכין את הקרקע לחרישה.

זה בדיוק הפוך.

פעולת החרישה נעשית לצורך הזריעה.

זה פעולת החרישה.

ממילא,

כל זמן שהוא לא זרע, אין פה זורע.

אבל זה גוף הפעולת החרישה, שהוא מכין את הקרקע

שתהיה ראויה לזריעה.

אמר רבי אבא,

נראה בגמרא שוב, החופר גומה בשבת

ואינו צריך אלא להפרה, פטרו עליה.

אדם שהיה לו בבית,

כן?

הלך וחפר גומה בבית, בשבת.

אבל מה הייתה המטרה שלו?

היה לו מטרה לעשות את הגומה,

או שהיה לו כוונה לקחת את העפר.

אם למשל הוא היה מוצא עפר בלא הצורך לחפור גומה,

היה לו איזשהו תל של עפר, הוא היה ניגש לחפור את הגומה?

לא.

המטרה שלו זה העפר, לא בעשיית הגומה.

זה אבי

דב יהודה.

רק רגע.

דקה.

דקה.

אז יוצא שיש פה מלאכה של, איזה מלאכה יש פה?

לכאורה יש פה מלאכה של,

של?

הוא הלך וחפר גומה.

מאחר כך נפתחה לגופה.

לא, הוא הוצא בעפר, ויצא מזה גומה.

יצא מזה גומה,

נכון?

מלאכה שאינה צריכה לגופה,

נכון?

נו, אבל רבי אבא אומר שאין הבדל.

אין הבדל ביניהם.

אין הבדל בין רבי שמעון לבין רבי יהודה.

בכל מצב יהיה פתוח.

ולמה?

מה?

איזה דוגמא?

לא, שם אנחנו באים, שם דיברנו,

האם באופן שהוא מתקן,

האם יצטרך את התנאי של על מנת או לא?

אתה זוכר שהזכרנו את זה אתמול?

פה מה?

פה זה נקרא מתקן?

זה גופה שלה.

פה זה נקרא מתקן או מקלקל?

כן.

כן, הוא מתקן. כשאדם חופר גומה בבית זה תיקון?

אולי הוא מתכוון מצד שיהיה חורבן ירושלים,

שיהיה לו זיכרון לחורבן ירושלים.

אז בואו תראה מה כתוב בגברה.

אמר רבי אבא, חופר גומה בשבת ואינו צריך אלא להפרה, פטור עליה.

הוא לא נקרא בונה,

אפילו שמלאכה שבבית

יכולה להיות או בדרך של הוספה או בדרך של חיסרון מן הקרקע,

אבל הוא לא יהיה חייב כאן, הוא פטור. אין פה אישור דאורייתא.

ולא בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

לפי רבי שמעון, שאומר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, זה פשוט שיהיה פטור כאן.

כאן החידוש הוא, ואפילו לרבי יהודה נראה הלאה, ואפילו לרבי יהודה דאמר,

מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה,

הנמי למתקן.

היי, מקלקלו!

גם לדעת רבי יהודה,

שלימד אותנו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב,

אם אדם

מתכוון לעשות מלאכה ועושה מלאכה,

רק שאינו צריך לגופה כמו הוצאת המת,

כמו שהזכרנו אתמול,

הוצאת המת מהבעית שהוא עושה זאת לא בשביל שהוא צריך שהמת יהיה שם,

זה רק בשביל שהוא לא רוצה שיהיה פה.

זו אין לו מטרה בהוצאה מרשות היחד לרשות הרבים.

באופן הזה אומר רבי יהודה,

דקה,

אני לא יכול פשוט

לאבד את העניין. אז מה אומר רבי יהודה?

אם אדם עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו למשל הוצאת המת ברשות היחד לרשות הרבים,

חייב עליה.

אז לכאורה לפי זה, מדוע בחופר גומא בשבת בביתו

אתה אומר שהוא פטור גם לדעת רבי יהודה?

אומר רבי אבא, כל מה שרבי יהודה מחייב

זה דווקא באופן שהוא מתקן.

אבל כאן הוא מקלקל.

אדם הזה שהולך וחופר גומא בבית ואין לו תועלת מהגומא,

אז הוא מקלקל בזה את ביתו.

באופן של מקלקל גם רבי יהודה מודה שיהיה פטור.

אם הוא יוכל לצד השני מלאכת לך לישה

והוא עושה את זה,

רגע, הוא צריך בין ההפרה, הוא צריך בשדה שצריך לחשב.

עכשיו הוא מלאכת לך לישה והוא באמת נותן עכשיו לב אל ההפרה. הוא עושה את זה בשדה שמיורד לך לישה.

בשדה של השכן,

השכן שלו השדה מיורד לך לישה.

עכשיו הוא לא צריך את השדה של השכן.

תסלח לי, לא שמעתי.

לא שמעתי מה שאמרת.

שדה של השכן, השדה של השכן מיורד לך לישה. שדה?

מדברים פה על בבית, על בית.

אז זה בית של השכן.

נו.

בגבי של השכן יש לו איזה שם מילי גב שושי שצריך לעשות אותו בשביל להם טוב.

נו, זה ודאי. נו, זה עדיין בקלקל.

הוא תיקל לו את הבית.

במקום שהשכן יתקל, זה צריך... לא בגב שושי, אתה מדבר על חפירת גומה, הוא מדבר.

רק הוא אומר, הוא לא חופר אצלו, הוא חופר אצל השני.

וכי בגלל ש...

בגלל שזה לא מקלקל וזה אצל חברו זה לא מקלקל?

הוא מקלקל לו את הבית, מה פירוש? אני לא הבנתי.

ההפך, לא רק שהוא לא עבר אלא הוא צריך גם לשלם עבור הקילקול שהוא קלקל לחברות הבית.

אתה חולק עליי, זאת אומרת.

אתה שואל בתור תלמיד או שאתה מתכוון לחלוק עליי?

אה, אז בוא אני אגיד לך מאיפה לקחתי את זה?

מרשי.

תסתכל ברשי בדיבור המתחיל למקלקל

מה אומר רשי?

בית ביתו. אין ביתו. אז אומרים המפרשים מתוך דברי רשי, רואים

שמדובר פה שהוא חופר גומה בבית!

לכן זה נקרא מקלקל.

אז למה אומרת הגמרא ואין דורסו יקל על ההפרה? למה צריך לתנאי על זה? מה שיש גם בחיפים ט'?

שהוא יותר... באים פה לחדש אף על פי של מעשה.

אם למשל הוא היה חופר גומה בגלל שהוא צריך את הגומה,

אז הוא היה עובר פה על איסור בונה.

כי כל פעולה של

או חיסרון של דבר בבית או הוספה דבר בבית,

והיא נצרכת לבית לצורך אחד משימושי הבית,

זה גדר של בונה.

אבל כאן הוא לא צריך את הגומה, הוא צריך את העפר.

וזה מה שאני אמרתי.

מצידו היה שמח מאוד אם פתאום יהיה פה הוקוס פוקוס, איזשהו נס,

וזה יתמלא שוב.

היה שמח עוד יותר אם היה לו את העפר ולא היה נזקק לעשות גומה.

מה לעשות?

עכשיו הוא עבר אצל השכן שלו.

השכן שלו צדיח שיעשה גומה.

אה,

אתה...

הוא לא צריך, הוא צריך לעפר.

אתה מדבר בציור אחר,

שבעל הבית עצמו צריך את הגומה.

כן.

והוא הלך ועשה את הגומה בבית שלנו. נו, אז הוא למעשה... הוא צריך, הוא לא צריך אליה להפרה. הוא באמת, הוא באמת לא צריך אליה להפרה.

אבל בפועל הוא תיקן. בפועל הוא תיקן. בפועל הוא תיקן. בפועל הוא תיקן. אבל הוא לא צריך אליה להפרה. נכון, אז לדעת רבי יהודה היה חייב, נכון?

כן.

ככה צריך לצאת.

ככה צריך לצאת. כן.

אז למה שלא תיקן? כל ההיתר קרה רק בגלל שהוא מקלקל.

אבל בדוגמה שאתה מדבר, זה לא מקלקל.

הוא שמח שיש לו גומה.

זה בונה, לא?

זהו, אז אני אומר, זה מתקן.

עזוב עוד, אנחנו, אתה צריך לדעת, יש

צורת העבודה ויש מהות העבודה. מהות העבודה זה בונה.

אבל באיזה דרך הוא עשה את זה? בצורה של תיקון או בצורה של קלקול?

אז אם זה בבית שלו,

והוא היה שמח מאוד אלמלא היה נזקק לעשות עגומה,

אז זה קלקול.

הוא נעלד את זה בתוקף הנסיבות, שהוא צריך את העפר דחוף,

ולא היה לו אפשרות, אלא דרך זו.

אבל אם זה בדרך של דיקון, הוא רוצה את עגומה, אז כמו שבביתו, אם הוא היה עושה זאת והוא היה צריך,

אז זה נקרא מתקן, אז גם בא אצל חברו.

אבל כמו שאמרנו למעלה,

אם צריך לעצים,

אם צריך לעצים, אז למה אמרנו שמה?

משהו אחר.

שמה תוספות אוחזים,

שאם הוא לא צריך לעצים,

אז זה לא נקרא בכלל בגדר קוצר.

זומר.

קוצר, שמה מדברים על קוצר.

בזומר וצריך לעצים, חייב שתיים.

אחת משום נוטע ואחת משום קוצר. אז על החלק של הקוצר.

למה הוא חייב משום קוצר, אמרנו? בגלל שהוא צריך לעצים.

דייקים התוספות, מה יהיה הדין אם הוא לא צריך לעצים?

לכאורה נראה שזה כאילו תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעו.

אומרים התוספות, לא.

למה לא? כולם ידעו בזה.

אז הם מסבירים למה.

בגלל שכמו שביקוריה על מנת לתפור, גם לדעת רבי יהודה צריך את התנאי הזה.

כי זה צורת המלאכה.

כן, אבל למה צורכים את זה? למה היו אומרים את זה? למה הם צורכים את העם?

למה הם לא יכולים להגיד שזה גם לרבי יהודה? פשוט מאוד.

כי מתוך,

תוספות קודם כל מחדשים את זה מכוח רוחב בינתם ודעתם,

שנראה שזה אותו דבר.

אבל כנראה שהיה להם דיוק בדברי הגמרא.

מזה שהגמרא לא העריכה להסביר שאם לא יהיה צריך להעצים,

אז יהיה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעו.

משמע, שאם לא צריך להעצים, אז לעולם, לדעת כולם, יהיה פתור.

לכן, באו והסבירו את מה שהסבירו.

אתה יכול להגיד לכאורה דבר אחר.

לדבר אחר אתה יכול להגיד לכאורה שהדיור,

הוא צריך להעצים.

למה? כי אם הוא לא צריך להעצים,

אז גם כן להעצים את זה פח עצים של מקלקל.

ואז גם כן רבי יהודה,

כמו שפה מרבי יהודה המאמר המבקר. אם הוא לא צריך להעצים זה מקלקל.

למה?

הוא מקלקל את העץ, אבל הוא, הפוך, פה לא מדובר על זמירה, יש זמירה שמתנגדת את העץ, יש זמירה שמתנגדת את העץ, יש זמירה, דיברו על הציור הזה שתהיה ברגע. בסדר, יש זמירה שמתנגדת את העץ, אז יכול להיות שזה מה שכתוב, ולא צריך אלא על העצים שאמרו לו שאתה פטר, אבל אתה מדבר על דוגמה שאתה מחייב אותו משום נוטע, מה? אתה מדבר על דוגמה שאתה מחייב אותו משום נוטע, כלומר שיש פה פעולה של תיקון,

שזה הצמחת האילן.

זומר וצריך להעצים, אתה חייב אותו שתיים. אלא מה?

תוספות אומרים, מה אשמה אם הוא לא צריך להעצים,

אז הוא חייב רק משום נוטע ולא משום קוצר.

והשאלה למה?

שיהיה לכל הפחות לדעת רבי יהודה שיתחייב,

כמו כל מלאכה שנצליחה לגופה.

אתה מבין?

החלק של הצורך להעצים חייב אותו משום קוצר,

אבל עצם הזמירה,

מאחר ובזמירה הוא מתכוון גם לגרום לצמיחה טובה יותר של האילן,

אז הוא עובר בשום נוטע.

כל זומר, זומר נורמלי, זה נוטע.

כי למה זומרים? תמיד כשאתה אומר זומר, פירושו של דבר שהוא עושה את פעולת קציצת אותם ענפים שהם מפריעים להצמחה טובה יותר של האילן.

אז על זה דיברו התוספות,

שלמה אתה צריך להגיד

שבגלל שצריך להעצים, חייב.

משמע, שאם לא צריך להעצים, לא יהיה חייב.

למה?

לכאורה, לדעת רבי יהודה, היה צריך להיות שיהיה חייב אפילו אם לא צריך להעצים.

לכן

באו התוספות וחידשו שנראה להם, נראה.

יש על זה פולמוס מאוד מאוד גדול.

וגם במשנה, בקוראן על מנת לטפור,

מוחק על מנת לכתוב,

סותר, בונה,

מכבה, מבעיר,

הזמן שלנו זה לא בשביל ללמוד ברמה הזו.

אם אני אפתח את זה, אז הדף אחד אני אקח לחודשיים.

אבל אני אומר לכם בקצרה, רק להטעים אתכם בינתיים.

אז זה מה שתוספות מחדשים.

שבאופן שהוא לא צריך להעצים,

אז גם לדעת רבי יהודה יהיה פתור.

למה?

כי אין לי את הגטו של מלאכה בכלל.

כל מלאכות האחרות,

שם גם אם הוא לא צריך,

אבל הגדר של המלאכה לא משתנה בגלל זה.

כאן מחדשים את הצפון שבקוצר,

הגדר של המלאכה זה על מנת,

זה בואי צריך להעצים.

אינו צריך להעצים, אז זה לא חסר פה במלאכת קוצר.

כך ביארנו כבר אתמול בסייעתא דשמיא,

ונראה את רשי,

איך שהוא מבאר את הדברים שלמדנו עד עתה.

רשי בדיבור המתחיל,

אלא לעפרה.

בסדר?

אלא לעפרה לכסות צואה.

אין תוספות, נקט דוגמה,

שאם הוא צריך את העפר בשביל לכסות איזשהו דבר טינוף.

פטור עליה, אז כתוב שהוא פטור עם מעשת הגומה, ואין כאן משום בניין בבית.

לא היו מחייבים אותו לומר, סוף סוף הוא עשה פה איזושהי מלאכה בבית,

וזה יחייב אותו משום בונה.

למה לא?

דקלקול הוא.

הרי זה קלקול.

ולזרענם מלאכזיה.

תבוא ותגיד לי, אז מה יש?

אבל זה ראוי סוף סוף לזרוע שם באותה גומה, להניח איזה שהוא זרע יפה.

לזרענם מלאכזיה.

זה לא מקום שעומד לזרעה.

אבל אם היה צריך ל... אבל מעדינים הוא היה צריך את הגומה.

היה לו צורך בגומה.

אם כך, חייב מישום בונה.

אכן חייב אותו מישום בונה, אלא מה?

מובן.

כן, אם הוא היה צריך, אז ברור שהוא חי משום בונה. לדעת כולה.

גם לדעת רב שמעון.

כי הוא צריך את הגוף עגומה.

הלאה, לרבי יהודה בפרק המצניעה, אגב, מוציא את המת במיטה.

מתקן כמו מוציא את המת לקוברו.

שם, אומר רשי, אינו צריך לגופה דהוצאה.

ולא למת,

אלא לפנות ביתו.

אם אדם

מוציא מת,

כן?

על מנת,

רשי אומר פה, לקוברו,

אבל יש פה תיקון.

לחוץ.

לא גורסים לקוברו, אלא לחוץ.

כלומר, המטרה שלו, שלא יהיה בבית.

אז הוא לא צריך את גוף ההוצאה.

אין לו עניין

שיהיה שם, באותו מקום שהניחו לבסוף.

אם אנחנו נגיד לקוברו, אז הוא כן צריך אותו.

שאת זה תיקנו.

כן, מאה אחוז.

אלא לפנות ביתו. כל המטרה שלו זה רק לפנות את ביתו מן המת.

זה נקרא המלאכה שאינה צריכה לגופה, וזה גדול מתעקל.

מה זה נקרא הוצאה צריכה לגופה?

ככל שהוא צריך לאחף את זה במקום אחר.

אם הוא צריך שהחפת הזה יהיה במקום אחר.

אדם רוצה שיהיה לו כיסא ברשות הרבים.

כן, הוא ממתין למישהו ברשות הרבים,

והוא קשה לו לעמוד.

הוא לוקח כיסא מן הבית, מוציא אותו לרשות הרבים על מנת שיושב שם.

אז הוא צריך עכשיו את הכיסא שם

בשביל שיוכל לשבת.

זה נקרא מלאכה צריכה לגופה, הוצאה צריכה לגופה.

כאן בחופר גומא בבית,

ומאחר והם מקלקלו את ביתו, אז לדעת כולם יהיה פטור.

כן,

נמשיך קטע נוסף.

המשנה הזכירה גם את המלאכה השלישית, שזה הקוצר.

לאחר זורע, חורש,

הגענו לקוצר.

תנא,

אומרת הברייתא, הקוצר,

הבוצר,

הגודר,

והמוסק, והעורה,

כולם מלאכה אחת.

מה זה הלשונות הללו?

מה זה הלשונות הללו? בוצר, גודר, מוסק,

תלישת המחובר

מן הקרקע או מן האילן

בכמה וכמה סוגי גידולים

או אילנות.

אדם שתולש תבואה

על ידי כלי, איך זה נקרא?

קוצר.

אני חושב שלא מכולם מלאכה אחת, הכוונה. דקה.

הבוצר זה בענבים,

והגודר זה בתמרים,

והמסיק זה בזיתים,

והאורה זה בתאנים.

כל אלה הם מלאכה אחת. פירושו שהם עושה את כולם

בעליהם אחד אינו חייב

אלא חטאת אחת.

כן, אבל כשאתה אומר ככה,

על קבלה שכמו כנגודים, שכולם אבות מלאכה.

הרמב״ם

אכן מבאר שכל המלאכות הללו זה אבות מלאכה,

כי היסוד שבכולם זה עקירת דבר מגידולו,

אבל המאירי,

כן,

זה גם אחד מגדולי הראשונים,

כותב הוא, רק הקוצר זה אב, השאר זה תולדות.

אז לפי הרמב״ם...

בגלל שהקוצר זה אב המשכן כנראה. אז לפי הרמב״ם, אם הוא עשה כולם בעליהם אחד,

הוא חייב על כל אחד ביחד.

לא.

לא.

תולדות שהם אב לאחד הם חייבים על אחד. זה כבר הסברנו, מאחר וכולם,

כולם מכנה, לא, לא, לא, זה לא דומה.

כולם מכנה המשותף שלהם זה עקירת דבר מגידולו.

כשהוא בא לומר אבות מלאכה,

הוא לא בא לומר שכאילו התחייב על כל אחד ואחד,

אלא במקום שהם כולם שייכים

לאותה משפחה.

אתה מבין?

כשהילדים מתחתנים, אז גם אם הם כבר אבות ומגיעים לאותו בית,

אותה משפחה.

כן, אבל בוא נגיד, אתה מבין?

הרב, הרב, הכותב. כולם אבות,

אבל עדיין אותה משפחה.

הרב, הכותב. אב אחד לכולנו.

הרב, כולם אבות מלאכה.

הקוצר, והמוצר, והגודר, והמסיק.

אז בוא נגיד ככה.

אם אני אקח את הקוצר

ואת התולדה של המסיק,

כמו שאמרנו מקודם, את הקוצר שואף מלאכה,

ואת התולדה של המסיק... זה יכול להיות שאתה תהיה צודק.

חס וחייב. נכון. שתי חלקים. זה יכול להיות, בדיוק, כמו שדיברנו על זה בעבר.

אבל כאן מדברים על אופן שהוא עשה את אלה ביחד, כל אלה ביחד,

מאחר וכולם... כי אחרת, כי אחרת.

מאחר וכולם...

תקרא לזה תולדות, תקרא לזה אבות. מה נפקא מינא, אם לא תגיד ככה? מה שאמרת, אני קיבלתי את הדברים, לא צריך להוסיף.

לא, זה שיש לך איזה נפקא מינא, אם אתה חוט מזה, חוט מזה... כשאתה בא להגדיר אותם כאבות, פירושו שלכל אחת יש את התולדות הראויות לו.

שזה אמרת טוב, שאם אדם יעשה קוצר

ויעשה תולדות של מושק,

אז כשזה כבר בתולדות, זה כבר שני דברים.

במובן, אבל כשאתה לוקח את כל האבות

שלהם מכנה משותף אחד,

אלה יחשבו, אם זה בעלי מחד,

כמלאכה אחת לגבי זה שהתחייב רק חטאת אחת.

אז לפי זה, ולפי מה שלמדנו למעלה,

מה אמרנו למעלה?

שמישהו חוצה, מישהו... זומר, זומר. דיברנו על זומר, אם אתה זוכר.

בשביל זה אמרנו, זומר חייב מישהו נוטח.

מה זה חייב מישהו נוטח?

לומר לי שדווקא מישהו נוטח, אבל מישהו זורע,

זה לא ייחשב כדבר אחד.

כך די... הריטבול לימד אותנו

לפני שתי שיעורים למדנו את זה.

זומר זה תולדה, זה אתה יודע, כן?

זומר זה תולדה של?

נוטח. נוטח. אז אם ניקח תולדה,

תולדה של קוצר,

שהיא לא שייכת לנוטח,

אז גם פה

הוא יהיה חייב שתי חרטות ומוצא את זה. נכון, נו, מה אתה רוצה? מה אמרנו?

לא, לא את הזורע.

אמרת, אמרת שמישהו נקח לך אב. אוי, כמו שבזומר. אמרנו שמישהו נוטח. כמו שבזומר,

כשאני אומר חייב מישהו נוטח, זה בא לומר,

שדווקא אם הוא עשה נוטח וזומר חייב חטאת אחת.

אבל אם הוא עשה זומר ודבר אחר, כן?

שהוא שייך יחד עם נוטח, למשל זורע,

כן?

מה זה זורע?

זהב. זורע, בזרעים זה זורע.

באילנות זה נוטח. זהב, כן.

אז במקרה הזה הוא התחייב שתי חטאות.

אבל אני אמרתי, לא רק זה.

כי זה תולדה של נוטח ואב אחר.

כן, אני אמרתי לא רק זה.

גם אם תיקח את הזומר,

שזה תולדה של נוטח, במו של אותה משפחה,

ותיקח את התולדה של הזורע.

זה הרבה יותר פשוט.

אז אם תיקח את הזומר... זה הרבה... אז זה יהיה... לא, שתהיה בריא. זה הרבה יותר פשוט.

אני מדבר אפילו בעניין שהוא עשה את האב,

שאם היית מחבר את האב של הזומר,

האם הפעולה הזו של הזורע זה היה דבר אחד. ובכל זאת,

כאשר אתה עושה פעולה של תולדה של נוטח,

האם הזורע אתה מחייב שתיים. כל שכן,

אם זה תולדה של נוטח ותולדה של זורע,

ודאי וודאי שאת חייבשת את החטאות.

זה, זה אני מסכים.

הלאה, אמר רב פאפא.

הימן דשעדה פיסה לדיקלה ועטר תמרה.

חייב שתיים.

אחת משום תולה אש

ואחת משום מפרק.

אדם זרק

גוש של עפר

על עץ של דקל.

ומה קרה כתוצאה מזה? אשכול של תמרים

נפל מן הדקל והתנפץ בקרקע.

חייב שתיים.

שתי עבירות הוא עשה כאן.

שתי מלאכות.

אחת משום תולש.

תולש זה תולדה של קוצר.

ואחת משום מפרק.

מפרק,

היינו כשזה הגיע לקרקע והתנפצו

ונתלשו התמרים מן האשכול,

כלומר נתפרדו,

זה דיקה מפרק.

זה תולדה של דש.

מה זה פעולה של דש?

שהיו הולכות הבהמות על גבי התבואה

בשביל להפריד

את החיתים

מן הקש,

כן?

מן השיבולים.

השיבולים למעשה זה קש עם גרעיני התבואה,

כן? עם החיתים, עם הסעורים.

זאת אומרת, הפעולה של דש זה בא לפרק את החלק של הקש מן החיתים עצמם.

אז גם פה אותו דבר.

זו תולדה של דש.

ולכאורה,

למה נקעת

את העניין הזה בתמרים?

למה הוא צריך להגיד לי דווקא תמרים, וכי שאר פירות לא יהיה כך?

יאמר, הימן דשדה פיסה, לאילנה,

והפיל פירות,

יתחייב שתיים, אחת משהוא תולש ואחת משהוא מפרק.

למה?

למה לא ייתכן שייפול איזשהו ענף

האם

חורם לו?

האם תאנים, ענף אם תאנים, ואחר כך... ענבים, ענבים, זה יותר דומה, או תמרים.

הרמב״ן שואל את השאלה הזו

על רשי.

רשי אומר שמפרק

זה בגלל שהוא פירק את התמרים מהענפים,

מענפי הדקל.

לא מהאשכול, מענפי הדקל.

כלומר, רשי למד

שזה לא שהוא הפיל אשכול, אלא

הפיל את התמרים.

ועל זה שואל הרמב״ן,

אם זה נקרא מפרק,

כל אימת שהוא מפרק את האילן מהפירות שעליו זה נקרא מפרק,

אז למה זה דווקא בתמרים?

זה שייך גם בבוצר ענבים, גם במוסק זיתים לחייב אותו שתיים.

למה הוא אומר את זה דווקא בדקל?

כל אילן. לא, לענבים והתמרים הם נמצאים על אשכול,

הם נפוסים הרבה פירות בענץ אחד.

אבל שר פירות, שר פירות נמצאים כל אחד על הענק משלו. זאת אומרת, אתה טוען שבאופן שיש אשכול,

כמו התמרים, אז שייך.

נכון?

ככה אתה טועה.

אבל ברשי,

רשי... זה לא רק התמרים, מן המכבדות.

מאשכול שלהם.

כן, אבל יפה אמרת, יפה אמרת.

אתה דקדקת היטב.

למעשה, אחד האחרונים רוצה לטעון שהרשי בכלל לא התכוון

שהוא משאיר את התמרים מהדקל,

אלא בתחילה הוא מפיל את האשכול.

לאחר מכן, כשזה מתנפץ על גבי הקרקע,

הוא עובר על מפרק, כי אז התמרים נפרדים מן האשכול.

מה שאמרת, כך

אומר אחד מן האחרונים,

ולא כמו שהבינו הראשונים. הראשונים הבינו, מתוך דברי רשי,

שכאילו הכוונה, עצם זה שהוא שולח או זורק

גוש של עפר על התמרים ומשאיר את התמרים,

זה גוף המפרק.

לא.

אומר אותו אחרון, מתוך דברי רשי בהמשך, רואים,

מפרק התמרים מן המכבדות. מה זה המכבדות? האשכולות.

אותו מקום שמחוברים אליו התמרים.

אז יוצא שבתחילה הוא עובר על יסורתו לאש,

כשהוא הפיל את האשכול התמרים מן האילן,

מן הדקן.

או לאחר שזה מתנפץ על גבי הקרקע, זה כמו שבארתי בתחילה כבר ככה באמת,

אז התמרים נפרדים מן האשכול, וזה העניין של המפרק.

אם לא, הרי גם בקוצר,

בקוצר הוא מוציא את השיגון מכל הגרגירים,

הוא מוציא אותו מהקרקע.

שם אנחנו חייבים אותו רק קוצר, לא אומרים מפרק.

רק אחרי שהוא דש אותו, אז אנחנו אומרים מפרק. יפה אמרת. מצוין.

בכל אופן, אבל יש פה שאלה, שאלה מאוד יפה.

זאת אומרת, למה באמת כל אדם שאוכל ענבים מתוך אשכול,

לא תאמר שהוא מפרק?

כשהוא לוקח עיניו

מן האשכול ואוכל.

זה לא נמצא בתוך עת. מה זה משנה?

התבואה קצורה.

התבואה קצורה. התבואה קצורה, ואחר כך מה הוא עושה? מפרק אותה,

את התבואה עצמה מהשיבולת.

אה?

צורך אכילה. צורך אכילה, אתה אומר.

אז בואו נראה מה הם כותבים כאן.

בכל אופן, השאלה הזו נשאלה.

הרי מעשים בכל יום שאנו נותנים ענבים מאשכול.

יש מי שרוצה לטעון

שאם יש אשכול

תלוש מערב שבת, יהיה אסור לדלוש ענבים ממנו, אלא אם כן זה סמוך לסעודה.

אבל באופן שהוא רוצה להכין אותם מקודם,

שיהיו מוכנים לו,

יאכל מיד לעוכלם,

פה יהיה אסור.

כי יש פה עניין של מפרק. רק אם זה בסמוך לסעודה,

כמו שאמרת, זה דרך אכילה.

כן? אבל לא באופן שהוא תולש את זה מקודם.

אבל יש מי שרוצה לטעון לו שיש הבדל בין תמרים לענבים.

בתמרים הדרך הייתה שאחר הפרדתם מכניסים אותם לאוצר.

אין מפרק, אין מפרק.

אז זה לא נקרא מפרק.

מהו העניין של מפרק?

בתבואה יש פעולות נוספות שנעשות אחר כך.

אם אתה אומר שמפרק זה תולדה של דש,

צריך להיות בדומה לדש.

מה זה דש?

שאחרי שהוא יוצר את ההפרדה של החיטים מן השיבולים,

עדיין יש דברים נוספים, שלבים אחר כך, עד שיגיע לאפשרות שיאכל אותם.

אבל באופן שהוא בא לאכול,

כן?

אז זה לא נקרא מפרק.

זה לא מדובר על הנביא, זה לא מדובר על הנביא. זה מה שאני אומר.

אז מאחר ואתה רק בא לאסור מצד תולדה של דש, כי זה עניין מפרק,

זה דווקא באופן כזה שזו פעולה נצרכת להכנת הדברים.

זה חלק מפעולת ההכנה,

אבל כאן זה נקרא פעולת אכילה.

דש היה לחיטים.

אתה יכול להגיד שדש חייב את החובים?

דש חייב להיות שדש חייב, ואני יודע מה,

בכל דבר זה יכול להיות. באופן שיש, זה גדל באשכול. אז זה תלוי לפי ראשונים,

אתה מבין? אבל בפשטות, אם אני אלמד את רשי, כמו שאמרנו מקודם,

אז באופן שזה מחובר לאשכולות,

אז עצם תלישת האשכול זה החלק התולש,

ואחר כך הפרדת האוכל מתוך האשכול נקרא מפרק.

אתה מבין?

אז לכן תפסנו בדומה לזה את הענבים.

של הענבים לכאורה, ענבים לכאורה, הרי הוא, כשהוא בא לאכול,

הוא תולש את הענבים מן האשכול.

זה לא דרך, עזוב, אם ואם ואם ואם. לא, הוא תולש חיטים, חיטים.

אני אומר. הוא עושה את האב מלאכה בפועל. אז אני לא יודע.

זה נקרא מסתמה שלא כדרך בן אדם, זה דרך של שינוי.

אף בן אדם

לא עושה פעולה שכזו להוציא אחת

להוציא אחת אחר אחת ויאכל.

את זה צריך לשלוח אותו לפסיכיאטר במקום לשאול עליו מה הדין.

אתה מבין?

אנחנו מדברים פה על דברים שהם נורמליים.

בגדר הנורמה.

הנורמה היא שכשמגישים לך אשכול של ענבים בצלחת,

אתה לוקח את האשכול ומפרק ממנו את הענבים ואוכל.

למה לא תחשוש למפרק? אז התשובה זה דרך אכילה. אלא מה?

מה שכן יש מקום לאסור, זה מה שאומר בעליי גלטל,

שאם אתה תתלוש את הענבים קודם, הרבה זמן קודם הסעודה,

ואז נמצא שאתה עכשיו עושה פעולת פירוק, אתה מכין אותם לצורך האכילה.

זה לא חלק ממעשי האכילה, אתה מכין.

כשזה רק בשלב של הכנה לאכילה,

אז זה אכן נקרא מפרק ויהיה אסור.

אבל יש מי שחולק עליו וטוען

שיש הבדל בין תמרים לענבים.

בתמרים זה הדרך שאחר הפרדתם מכניסים אותם לאוצר.

לאוצר הכוונה לאחסן אותם באיזשהו מקום, לא אוכלים אותם.

לכן הפרדתם מהאשכול נחשבת דישא,

אבל בענבים הדרך להפרידם בשעת האכילה.

לכן לעולם אין הפרדתם מהאשכול נחשבת דישא,

אף שלא בשעת אכילה.

למה? כי צורת תלישת הענבים תמיד

זה לצורך אכילה,

לא לצורך לאחסן את זה.

אשר על כן, לעולם לא ייקרא מפרק בדרך הזו.

כך סובר אותו אחרון,

ששם הספר שכך אוחז זה בעל קצות השולחן.

כמובן?

לכן הוא נתן דווקא בזמן הריוחם, זה אותו אחד של קצות החול?

לא, לא, לא, לא, לא.

בסדר?

נראה את רשי.

נראה את רשי.

אוי, אתה ת...

רשי?

אתם איתי?

עוד קצת להתאמץ, כן, רונן? גודר.

לא נתמרים.

בתמרים,

הוא מוסק בזיתים,

עורה בתאנים.

זה שד הפיסה לדקלה.

זרק פיסת רגבים לדקל,

ועתר תמרי השאיר התמרים.

אז חייו שתיים, אמרנו אחת בשום תולש,

תולדה זה קוצר, והשני זה מפרק.

תולדה דדש, ופרק תבואה משיבוליה, לישון פורק מן החמור.

וזה,

כן, הוא מביא את זה בשם רבנו לוי.

רבנו לוי,

אני עוד לא ראיתי דבר כזה.

אה, זה כנראה

לישונו של אחד מרבותיו של רשי,

שזה היה לו אחד שקראו לו רבי יצחק הלוי, ואחד שקראו לו רבי יעקב הלוי.

וגם בתשובת רבנו משולם הגאון מצאתי כן,

שזה הכוונה פורק, כמו שפורק

מן החמור, כך מפרק תבואה מן השיבולים.

זה נקרא מפרק, וזה תולדה של דש.

ואף זה, פה במקרא הזה של תמרים,

מפרק התמרים מן המכבדות,

מן האשכולות, כמו שאמרת, וזקדקת היתן.

רב אשי אמר, אין דרך לאישה בכך,

אין דרך פריקה בכך.

הוא אומר שבזה שהוא זורק דבר על העץ,

זה לא נקרא דרך תלישה ודרך פריקה.

לכן הוא יהיה פטור.

אומר רשי,

אין דרך תלישה ופריקה בכך על ידי זריקה, אלא או ביד או בכלי,

או שהוא תולש בידיו ממש

או בכלי,

ותולש כלאחר ידו הוא פטור.

זה נקרא תולש בשינוי, ואז הוא יהיה פטור.

תודה רבה