מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עב,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף ע״ב עמוד א',

אמורים להתחיל בסייעתא דשמיא, שורה שנייה מראש העמוד.

נסכם בקצרה עד מה שלמדנו אתמול.

הזכרנו את העניין הזה

שישנן עבירות שכשועשם במזיד חייב עליהן כרת,

או כשועשם בשוקק חייב עליהן חטאת.

בעניין חטאת כבר למדנו

שהידיעות מחלקות. פירושו אם הוא עשה כמה עבירות

שעל השוגג בהן חייב חטאת,

אם עשעם כמה וכמה פעמים, וביניהן

היו ידיעות,

כלומר נודע לו ביניהן,

שעבר את העבירה הזו.

כל ידיעה וידיעה מחלקת בין העבירה שקודם הידיעה לעבירה שלאחר הידיעה,

וממילא מתחייב לפי מספר העבירות, כך יתחייב מספר חטאות.

ברור הדבר שכשאדם

לא יודע אם הוא עבר עבירה שכזו או לא עבר עבירה שכזו,

במילים אחרות,

זהו ספק אם הוא מחויב

את הקורבן חטאת או שאינו מחויב, כלומר הוא לא עבר עבירה.

כאשר זה ספק עבירה

שעל השוגג חייב חטאת ועל המזיד חייב כרת,

עד שיוודע לו צריך הוא להביא אשם תלוי.

קורבן אשם,

שזה עיל זכר,

בשנה השנייה שלו, כמו שהזכרנו אתמול,

ואת זה הוא מקריב עד שיוודע לו.

זאת מועיל לו שיגן עליו מן האיסורים,

ולא שחלילה יסבול איסורים על העבירה שעבר, אם עבר.

לעומת זאת,

ישנן עבירות שעל המזיד שלהן, על השוגג שלהן, חייב אשם.

וישנם ג' דברים, ג' מצבים, ג' עבירות,

אני מדגיש, ג' עבירות, שחייב עליהן אשם.

ישנם דברים נוספים שחייב עליהן אשם, אבל אני מזכיר דווקא את אותם אלה שהם באים על חטא.

מהם אותן אשמות שבאות על חטא?

הם ג', שלושה.

אשם עילות,

אשם גזלות,

אשם שפחה חרופה.

הזכרנו כבר אתמול

את כל השלושה דברים הללו, מה זה אומר.

נדבר ונתפוס בקצרה את העניין של מעילה.

אם אדם נהנה מבשר הקדש

בשוגג חייב להביא

קורבן אשם,

זה נקרא אשם מעילות.

בנוסף למה שמביאו קרל וחומש,

גם צריך להביא

את האשם

כדי לכפר על חטאו במה שמעל ונהנה מן ההקדש.

השאלה היא, מה יהיה הדין באופן שהוא מסופק

אם נהנה מן ההקדש או לא, כגון שהיו לפניו

שני סוגי בשר, אחת של הקדש ואחת של חולין,

ואכל אחת מהן ואינו יודע אם של ההקדש אכל,

אם של החולין אכל.

במצב הזה, כמובן שצריך להביא אשם,

שהוא במצב זה תלוי.

כלומר, עדיין מסופק הוא הבן אדם אם הוא אכל אכן בשר הקדש או לא.

אבל האם די במה שיביא את האשם תלוי

ויוכל לעשות תנאי ולומר,

אם בוודאי מעלתי, הרי זה אשמי,

כלומר זה האשם ודאי שאית זה אני מביא בשבילך פר על חטאי,

ואם לא יוודא חטאי לעולם,

אז זה יישאר בגדר אשם תלוי.

האם שייך לעשות דבר כזה או לא? מהי הבעיה? הבעיה היא שלכאורה אשם ודאי לא יכול להיות

אלמלא שתהיה לו ידיעה על החטא.

כמו שלגבי חיוב חטאת,

שבעל הוודאי אינו מתחייב בחטאת אלא אם כן נודע לו בוודאי שחטא,

כך כאן באשם ודאי

לכאורה צריך שייבדא לו חטאו, כמו בחטאת,

ורק על אופן כזה מחייהם חויבו אשם.

ממילא, אם נאמר כך, אז לא יוכל להתנות ולומר,

האשם הזה שאני מביא אותו עתה בספק,

אם אכן יתברר לבסוף שחטאתי,

זה יהיה אשמי ודאי,

שהרי במצב הזה שהוא מביא את האשם התלוי,

עדיין לא נודע חטאו, והוא לא יכול להפוך אותו להיות כאשם ודאי,

אפילו מכוח תנאי.

אז אכן, באמת, מה שאמרתי לכם עכשיו, זו דעת רבי עקיבא,

שכשם שהחטאת, כדי להתחייב בו צריך שיהיה ידיעה על חטאו,

כך אשם ודאי,

באשם מעילות גזלות שבחה חרופה, כמו שהזכרנו,

אינו מתחייב בו, אלא אם כן נודע לו שחטא.

על הספק, אינו יכול להביא

את האשם הוודאי ולומר את התנאי, כמו שהזכרנו.

לעומת זאת דעת רבי טרפון,

אשם ודאי לא צריך ידיעה בתחילה.

הידיעה לא נצרכת בשביל להתחייב באשם,

באשם

הוא מתחייב גם ללא ידיעה בתחילה.

ועל כן,

יכול להתנות עיניי ולומר,

אם יתברר למסוכת אי,

האשם הזה שמביא אני עתה יהיה אשמים,

בוודאי,

ואם יישאר ספקי לעולם,

הרי זה אשם תלוי להגן עליו מן האיסורים.

ממילא,

לאחר שאני יודע שדעת רבי טרפון כך,

שהאשם בוודאי שונה מהחטאת ולא צריך ידיעה בתחילה כדי להתחייב בו,

בא עולה ומוציא דין נוסף מכוח ידיעתו את דעת רבי טרפון.

אומר עולה,

למאן דאמר, אשם ודאי לא בא היה ידיעה בתחילה.

כלומר, את דעת רבי טרפון,

שסובר שהאשם ודאי לא צריך ידיעה, אלא שאיך להתחייב באשם ודאי גם ללא ידיעה בתחילה, אם כן, הידיעה היא לא מהווה גורם לחיוב.

אם היא לא מהווה גורם לחיוב,

אז גם אם תהיה ידיעה בין

איסור לאיסור, שחייב על השוגג האשם,

הידיעה הזו לא תהיה חשובה כדי לחלק ביניהם ולומר שיתחייב

מספר האשמות כמספר העבירות מכוח הידיעות שחולקו ביניהם,

כי הידיעה היא לא מהווה גורם. למשל,

בעל חמש בעילות בשפחה חרופה,

ובין כל ביאה וביאה,

נודע לו שאכן

היא שפחה חרוף אהבה עשו בה עבר עבירה.

האם הידיעה הזו תחלק לחייבו חמש האשמות,

או שנאמר, מאחר והידיעה אינה מהווה גורם לחיוב,

הידיעה הזו אינה חשובה לחלק

ולהתחייב כפי מספר המיאות, אלא יתחייב רק אשם אחד.

אומר עולה, צריך לצאת לפי דברי רב צרפון,

שמאחר והידיעה אינה חשובה,

והראיה שהיא לא גורם לחיוב, אלא שייך להתחייב באשם, ודאי גם ללא ידיעה.

הידיעה הזו גם אין בכוחה לחלק,

וממילא בא חמש בעילות בשבחה חרופה,

ונודע לו אפילו בין כל אחת ואחת,

אינו חייב אלא אחת.

אומנם בגמרא לא כתוב את הנוסח ונודע לו, אבל רשי מבאר

שמה שמובא כאן, שבבא חמש בעילות בשבחה חרופה אינו חייב אלא אחת,

כלומר כוונת עולה ללמד שאפילו בנודע לו בין כל אחת ואחת,

עדיין יהיה חייב רק אחת.

עד כאן,

קיצור, מה שלמדנו הוא השיעור האחרון.

עכשיו נראה ונתקדם בסייעתא דשמיא. מה תקיף לה רב המנונה?

ע' ב' עמוד א'.

אלא מעתה

בעל וחזר ובעל והפריש קורבן.

ואמר, המתינו לי עד שאבול,

אך אין עמיד, אינו חייב, אלא אחת.

שואל רב המנונה את עולה,

אם אתה אומר כך,

שלדעת רב טרפון שיכול להביא האשם ודאי,

גם אם לא נודע לו שחטא,

וממילא הידיעות שביניהן אינן מחלקות להתחייב מספר האשמות

כמספר הביאות.

אם כן,

מה יהיה הדין באדם שבעל שבחה חרופה בשוגג פעם אחת?

ושוב, חזר ובא פעם נוספת בשוגג,

והפריש קורבן.

הפריש קורבן.

רק הפריש, לא, עדיין לא הקריבו.

רק הפריש.

ולפתח הוא בא ואומר,

תמתינו,

אל תקריבו אותו עד שאני אעשה את זה פעם נוספת.

כי הוא יודע שבין כך,

חטאת אשם אחד הוא מתחייב.

אז הוא רוצה לנצל את הסיטואציה הזו

בשביל שיהיה פעמיה נוספת, באותה שכוחה חרופה.

באיזה שונה?

ונודע לו בפעם המצניע, לפעם המצניע עבוד.

לא היא בידה חרופה. זה מזיד, אתה אומר. בטח. יפה. אבל מאחר שבשבחה חרופה

בא הקורבן על המזיד כשוגג,

זה מה שהזכרנו אתמול, שישנם ארבעה דברים,

שיש שם קורבן גם על המזיד.

אם כן,

שייך ש...

יביא קורבן גם על המזיד.

בשפחה חרופה, הקורבן בא גם על השוגג וגם על המזיד.

אתה שומע?

בא בין על השוגג, בין על המזיד.

אם כן, ייתכן בהחלט שנוכל לומר

שבכמה וכמה ביעות

יוכל להתכפר באשם אחד,

כמו באופן שהידיעות לא חילקו בין כמה וכמה ביעות.

מאחר ולמעשה האשם ודאי לא בא ידיעה בתחילה, כלומר הידיעה ששם לא מהווה גורם לחיוב,

לכן אין חשיבות לידיעה הזו כדי לחלק בין הביעות.

אם כן,

ומציב במצב הזה בשפחה חרופה שגם בעל המזיד,

נוכל לומר שהתכפר באותו אשם גם באופן שהיה מזיד.

וזו שאלתו של רבי מנונה את עולה.

מה תקיף לה רבי מנונה? רבי מנונה יש לו קושייה עצומה על דברי עולה,

וכי כך יהיה הדין לפי דבריך, שגם אם הפריש קורבן,

מאחר ועדיין לא הייתה כפרה, היינו לא הקריבו עדיין את הקורבן,

יוכלו להסתמך על אותו קורבן שהפריש כדי שיעבור עבירה פעם נוספת?

זה לא רק את רבי יוחנן יש לו קושייה של רבי מנונה, שהוא אמר שזה בשלב הבעלה, טוב,

טוב, טוב, אמרת.

בינתיים נראה, הגמרא מזכירה את זה בהמשך.

בוא נראה מה עולה משיב לו לרבי מנונה.

אמר לי,

מעשה את זה לאחר הפרשה, כאמרת.

מעשה את זה לאחר הפרשה, לא כאמנה.

כלומר,

וכי אתה רוצה לבוא ולומר שיוכל להתכפר באותו אשם

גם באופן שיעשה את מעשה העבירה לאחר ההפרשה?

על זה ודאי שלא דיברתי.

אני דיברתי רק לומר שהידיעה לא מחלקת,

אבל הפרשה אכן תהיה מחלקת.

ומאחר וההפרשה תהיה מחלקת, ברור הדבר שלא יוכלו להתכפר באותו קורבן

גם על עבירות שעשה קודם הפרשה וגם על עבירות שעושה אחר הפרשה,

כי ההפרשה מחלקת.

הדברים מובנים,

פשוט.

אולי המשיב לא פשוט. אני דיברתי על ידיעה.

ידיעה לא מחלקת.

אבל הפרשה,

פשוט שזה יחלק גם לדעת רב תלפון.

נראה את רש״י.

המתינו שלא תקריבו עד שימעול הוד,

על זה תרס לו משטרץ.

בסדר.

עכשיו נראה את מה שרב דימי בא ואומר.

למעשה רש״י מפרש,

רב דימי

אינו חולק על העולם.

אלא,

אולם מדבר לשיטת רב תרפון,

שסובר שעשם ודאי

אין צריך ידיעה מקודם בשביל להתחייב בו.

אבל רב דימי בא לדבר עתה לדעת מי? רבי עקיבא,

שסובר שעשם ודאי צריך ידיעה בתחילה.

אז בואו נראה.

כי עתה רב דימי אמר,

כשרב דימי הגיע מהיכן להיכן,

מארץ ישראל לבבל, כי הרי זה תלמוד בבלי.

אז כשהתלמוד בבלי אומר כי עתה, כלומר הוא הגיע ממקום אחר.

היכן היה קיבוץ חכמים נוסף

בזמן שהיו האמוראים בבבל?

היכן היה קיבוץ נוסף של חכמים?

בארץ ישראל.

אז כשהגיע רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר,

למד אמר,

אשם ודאי באה ידיעה בתחילה.

מאחר חמש בעילות בשבחה חרופה,

חייב על כל אחת ואחת.

נו, לכאורה זה פשוט, לא?

מאחר ואשם ודאי

צריך ידיעה בתחילה

כדי להתחייב,

אז הוא בדומה לחטאת.

ממילא, אם הוא בדומה לחטאת,

אז כמו שהידיעות מחלקות לחטאות,

כך הידיעות מחלקות להאשמות.

ממילא, בעל חמש בעילות בשבחה חרופה,

ונודע לו בין כל אחת ואחת,

יהיה חייב על כל אחת ואחת.

אמר ראה אבייה, שואל אותו אבייה, התרבדי מי?

הרי חטאת,

ובעינן ידיעה בתחילה ופליגי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

שואל אותו אבייה,

הרי בחטאת צריך ידיעה בתחילה לחולי עלמא.

כולם מודים בזה.

כי הרי בתורה הקדושה כתוב, בוא הודה אליו חטאתו אשר חטא בה,

והביא קורבנו.

כלומר, כל הדין של ואבי קורבנו, שזה חטאת,

זה הכל בגלל שהודה אליו חטאתו.

ובכל זאת,

רבי יוחנן וראש לקיש חלוקים

האם הידיעות מחלקות או לא.

ראש לקיש הרי סובר שידיעות,

ידיעות אחר השגגות לא מחלקות לחייב אותו שתי חטאות.

לא מחייבות אותו שתי חטאות

אם הוא אכל, אם אתם זוכרים, אדם שאכל שני כזיתים,

חלב ועליהם אחד,

ונודע לו אחר,

האכילה הזו

בתחילה על כזית ראשון ובסוף על כזית שני. מה אומר אש לקיש?

אינו חייב אלא אחת.

אז מה אתה אומר לי?

תשמע,

למי שסובר,

למי שסובר שידיעה

בתחילה צריך גם לגבי, גם בשביל להתחייב אשם,

אז זה פשוט שהידיעה מחלקת.

היית צריך לומר שאז נוכל לומר את מחלוקת רבי יוחנן וראש לקיש.

למה אתה בא ואומר פשוט שזה יחלק?

אישתיק.

אז רבי דימי שתק ולא השיב לו

לשקושייתו של אביי.

אמר לה,

דילמה במעשה דלאחר הפרשה, כאמרת,

בחדריו המנונה?

שואל אותו, אומר לו אביי, המקשן, שואל את רבי דימי.

הוא לא השיב לו, רבי דימי, לשאלתו של אביי, אז אביי בעצמו מנסה לתרץ את הקושייה ולומר,

תגיד לי, כבוד הרב, רבי דימי,

האם אתה מתכוון

במצב כזה שהיה הפרשה?

ואז במצב שהיה הפרשה,

אז זה פשוט שההפרשה מחלקת.

ואז יוצא, כמו שרבי מנונה שאל, רבי מנונה לא אחז,

שאם יש הפרשה,

אז ודאי שלא נוכל לחבר,

שיתכפר באותו קורבן

על העבירות שעשה קודם ההפרשה ועל העבירות שעשה אחר הפרשה.

אלא יש פה חילוק להתחייב על כל אחד בנפרד.

אם כן, אולי אתה מתכוון במצב כזה שהיה כבר הפרשה?

האם כך התכוונת?

כך אביי שואל את רבי דימי.

אמר לה, אין.

אז הוא אומר לו, כן,

לכך הייתה כוונתי.

רבי דיבר למדי אמר, ועשה בוודאי בא ידיעה.

ואם לא בא ידיעה,

הקורבן לא יחלף אחרי שהוא יהיה יהודי. עוד פעם, מה השאלה?

רבי דיבר, וכי הוא למדי אמר, ועשה בוודאי בא ידיעה.

כן.

זו הנקודה שאנחנו צריכים ללמוד מכאן,

שרבי המנונה, כשהלך להוכיח

שההפרשה מחלקת,

זה גם למאן דאמר שלא באה ידיעה בתחילה.

גם לדעת רבי טרפון.

גם לדעת רבי טרפון, שסובר שהאשם ודאי לא באה ידיעה.

כלומר, שייך שהתחייב אשם אפילו ללא ידיעה.

אבל יוצא שאם זו הייתה הפרשה,

אז גם רבי טרפון מודה שלא הפרשה, אני אדבר בלי הקרבה.

הפרשה לבד,

רבי מנונה מדבר על מצב של הפרשה.

אם הייתה הפרשה,

אז במצב הזה ודאי וודאי שיהיה חילוק להתחייב שתי האשמות.

זה הכל בדעת רבי טרפון.

כן?

ודעת רבי עקיבא זה עוד יותר, שאפילו ידיעות מחלקות.

אבל רבי דימי, שבא ואמר את מה שאמר,

אם כוונתו אחר הפרשה, אז נוכל לדקדק מכאן,

שרבי דימי סובר שלדעת רבי עקיבא אכן יהיה...

את ההבדל כך, שימו לב את הסיכום, לפי רבי דימי

לפי דעת רבי עקיבא יושע הידיעה

שהידיעה

היא מהווה גורם לחיוב

היא מהווה גורם לחיוב

אז מה שייצא כך

שאם הייתה ידיעה לבד

בין ביאה לביאה

אז פה אנחנו כבר נכנסים למחלוקת רבי יוחנן

דרש לקיש

באופן שהיה הפרשה

אז לדעת רבי עקיבא ודאי שזה יחלק

וגם רבי לקיש יודה בזה שיהיה

הבדל בין עבירה זו לעבירה זו וייצריך שתי האשמות אז מה יוצא?

שכל מה שרב דימי אמר את דבריו

זה דווקא לדעת רבי עקיבא

שאז אם הייתה הפרשה אז יודע רבי לקיש

שיהיה חילוק

מובן

אבל מה יהיה לדעת

רב טרפור שסובר שלא צריך ידיעה

פה רב דימי לא גילה לנו מה הוא יסבור במצב הזה

האם

גם הפרשה לא תחלק או שבזה גם הוא יודע שהפרשה מחלקת

מובן

מתוך דברי רשי משמע

שהוא לומד

שהוא לומד שאין מחלוקת בין רבי דימי לאולה

אין מחלוקת

אולה מדבר לדעת רבי טרפור

ורבי דימי מדבר לדעת רבי עקיבא

מובן?

אז יוצא שלדעת רבי טרפור ששם ודאי לא באה ידיעה בתחילה

אז ידיעות ודאי שלא יחלקו

פה גם רבי יוחנן יודע שאם היו ידיעות לבד זה לא יחלק

אבל רב דימי בר חדש

שבמצב הזה של דעת רבי עקיבא שהאשם ודאי כן צריך ידיעה

אז הידיעות יחלקו לכל הפחות לדעת רבי יוחנן

מובן?

כיוון שלשיטת רבי עקיבא חטאת והאשם

שניהם זהים

שגם בחטאת צריך ידיעה

וגם באשם צריך ידיעה, אם כן הידיעה היא מהווה גורם לחיוב

אם הידיעה מהווה גורם לחיוב אז ודאי שהידיעה בכוחה יהיה לחלק

לדעת מי? רבי יוחנן.

לרשלקיש לא, אבל לדעת רבי יוחנן כן

כך צריך לפרש את הדברים מתוך מה שלמדנו עד עתה. בהמשך אנחנו נראה

שיש סיכום בדברים

יש מצבים שכולם מודים שיהיה חייב רק

אחת יש מצבים שכולם מודים שיהיה חייב כמה וכמה האשמות

ויש מצבים שיהיה מחלוקת.

הוא מביא את כל הדברים לפי הסדר,

זה נראה בהמשך. אבל נראה קודם את רשי

כי אתה הרב דימי

אתם רואים את רשי?

כי אתה הרב דימי

לא פאליגא דעולא

רב דימי לא חולק על עולא

אלא מור אמר חדא ומור אמר חדא פירושו. עולא מדבר לדעת רבי תרפון

ורב דימי מדבר לדעת רבי עקיבא.

חייב על כל אחת ואחת.

אז אומר רב דימי, לדעת רבי עקיבא

אם אדם בא חמש בילות בשבחה חרופה והייתה ידיעה בין כל אחת ואחת

ברור שיהיה חייב על כל אחת ואחת.

כסף כדעתך השתה לרב דימי.

הגמרא בהתחלה סברה

שרב דימי סובר הדתנן. הלוא יש משנה מפורשת.

הבעל השפחה ביותר בינו חייו אלא אחת.

הנמילה מזיד.

אינה משוגג בהיעלם אחד.

רש״י היה מסביר שיש פה איזושהי קושייה.

אמנם לא כתוב את זה בתוך לשון הגמרא, אבל רש״י

בכוחו הגדול

בא לבאר את רב דימי.

איך שלכאורה, איך רב דימי אומר את מה שאומר?

מה הוא אומר? שלדעת רבי עקיבא

צריך לצאת שהבעל על שפחה חרופה כמה וכמה ביעות

התחייב מספר האשמות כמספר הביעות, נכון?

אם היו חמש ביעות התחייב חמש האשמות, נכון?

כך אומר רב דימי.

הוא שואל את השאלה, אבל יש משנה מפורשת.

ולא מצאנו בזה מחלוקת.

במשנה שם כתוב,

הבעל, השפחה, ביעות הרבה, אינו חייב אלא אחת.

עכשיו, לא כתוב לי שיש ידיעה.

מה, מה, מה?

לא, לא. חכה, חכה. בכל אופן, רש״י, רש״י, עכשיו,

מה שאמרת, אתה כבר ברוך השם, התקדמת בלימוד, בחוכמת התורה,

ואתה כבר יודע היכן טמון העוקץ.

אבל רש״י בא להסביר ללומד,

לכאורה, מה רב דימי בא ואומר?

הלוא, יש משנה מפורשת נגדו.

משנה אומרת

שהבעל, השפחה, ביעות הרבה, אינו חייב אלא אחת.

אז מה רב דימי אומר? לא,

אם הוא בא חמש ביעות, הוא צריך להביע על כל אחת ואחת.

משנה מפורשת שלא ככה.

הוא יכול לסופר.

אומר רש״י

שהגמרא סברה שרב דימי יפרש את המשנה שמחייבת אחת

בשני מצבים.

או הנמי למזיד.

או שמה שכתוב בין אוחייב אלא אחת מדובר במזיד.

ואז במזיד, מדי שהידיעות זה לא מהווה גורם להפריד ביניהם.

הוא מזיד.

הוא מזיד.

והרי בא על המזיד כשוגג. אמרנו שאותו אשם שבא בשפחה חרופה שייך להביאו על המזיד כשוגג.

אי נעמי, או אפשרות נוספת, שוגג בעליהם אחד.

אומנם זה היו כל הביאות בשוגג,

אבל מה שחייב אחת, מדובר בהיעלם אחד.

היינו שלא היה לו ידיעה בין,

לא היה לו ידיעה ביניהם,

אלא כל החמש עשה בשוגג אחד, בהיעלם אחד.

אבל שוגג,

ונודע לו בינתיים,

אבל מה יהיה הדין בעובר?

שהיה לו ידיעה בין כל אחת ואחת. אומנם,

הביאות כל אחת ואחת הייתה בשוגג.

אבל בין ביאה לביאה היה לו ידיעת אחת בינתיים, ביניהם.

פה אומר רבי דימי, על זה המשנה לא דיברה.

ובאמת, אם היה עדין לפי רבי עקיבא, שהידיעה יש לה חשיבות

להיות גורם בחיוב האשם,

אכן זה יחלק ויתחייב לפי מספר הביאות.

אומר רשי, אבל שוקק ונודע לו בינתיים,

למען דחשיבה לידיעה באשם, מחלקת.

למי שסובר,

שיש עניין בידיעה כדי להתחייב באשם,

כמו שהחטא זה לא שייך להתחייב בה אלא אם כן נודע לו מתחילה,

אז גם אשם סובר רבי עקיבא שלא שייך להתחייב בו אלא אם כן נודע לו מקודם לכן.

אם כן, הידיעה הזו חשובה, וגם תעשה חילוק בין ביאה לביאה אם נודע לו ביניהם,

ואפילו לרש לקיש.

ככה הגמרא סברה,

שאפילו לרש לקיש,

החילוק הזה ודאי שיגרום.

אביות היו בערך אחד ורק נדע להם? לא.

כן.

זה מה שהוא אומר.

וערך אתה דבי ידיעה בתחילה,

שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו אחת,

אינה מכפרת. ועל זה שואלת הגמרא שאלה עצומה.

אתה בא ואומר שכולם יודו שלדעת רבי עקיבא

יתחייב במצב כזה על כל אחד ואחת.

הרי חטאת דבעה ידיעה בתחילה.

כולם מודים,

אין בזה מחלוקת תנאים,

כולם מודים שצריך ידיעה בשביל להתחייב בחטאת,

שהרי זה פסוק מפורש, או הודה אליו חטאתו אשר חטא והביא.

הווהביא זה רק אם נודע לו,

שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו אחת, אינה מכפרת.

ואם אדם יביא קורבן לחטאת ועדיין לא נודע לו אחת,

זה יכפר עליו.

לא.

דכתים או הודה אליו והביא.

רק אם נודע לו,

אז יוכל הוא להביא. אם כן החטאת,

ודאי שמחויבת היא ידיעה.

ובכל זאת, זה לא פשוט לדעת כולם

שאכן הידיעות יחלקו.

ופני גר רבי יוחנן

וריש לקיש.

וכאמר ריש לקיש,

דהין ידיעות מחלקות להתחייב משתיים על שני זיתי חלב

באלם אחד.

הוא סובר שהידיעות לא מחלקות.

עלמא לא חשיבה לחילוק ידיעה כחילוק כפרה.

אז מה רואים?

שהידיעה לבד לא עושה חילוק לדעת ריש לקיש,

כמו אם למשל היה כפרה כבר. אם היה כפרה,

אז ודאי שזה מחלק.

שעל מה שהתכפר, התכפר. אבל על מה שיעשה אחר הכפרה צריכו להביא

קורבן נוסף, חטאת פעם נוספת.

לגבי שבחה חרופה,

בידיעות שבין ביאה לביאה

לאו כהבאת קורבן חשיבה לחלק.

ממילא גם בשבחה חרופה,

אם היו ידיעות בין ביאה לביאה, זה לא נחשב ככפרה,

כמו שהביא קורבן לחלק ביניהם.

איכד במזיד דידי, מביא אחת על כולן,

כמו שאם

היה צריך להביא על המזיד,

אחת על הכל,

ככה נעמי, מביא אחת על כולן.

ממילא הידיעות שביניהן לא יהוו גורם לחיוב, ולא דמה לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב,

שמחלקות לדברי הכול.

שואל רשי,

מה יוצא לנו עתה מתוך קושיית הגמרא,

ואכן זה נשאר למסקנה,

שהגמרא רוצה לומר שלדעת ראש לקיש,

הידיעות הללו לא יחלקו,

שימו לב, לא יחלקו אפילו בין ביאה לביאה.

אתם שומעים?

בשבחה חרופה לא יחלקו אפילו בין ביאה לביאה.

אלא, צריך להתחייב רק אשם אחד.

היה קשה לרשי.

אתה מדבר על ידיעה שבין עבירה לעבירה?

הלוא לגבי חטאת, ריש לקיש מודה שאם הייתה ידיעה בין

עבירה לעבירה, ודאי שזה מחלק.

מתי ריש לקיש סובר שהידיעה לא מהווה גורם לחילוק?

זה במקרה שאת העבירות הוא עשה עליהן אחד,

ורק אחר כך בידיעות של אחר מעשה היו ידיעות משלבים.

נודע לו על כזית ראשון,

ושוב על כזית שני, ושוב על כזית שלישי.

פה, מרש לקיש,

הידיעות הללו לא מהוות גורם לחייב אותו מספר חטאות.

אבל אם נודע לו בין כל אחת ואחת,

פשוט הדבר שהתחייב לפי מספר העבירות.

על עבירה שעשה קודם הידיעה אחת,

שאחר הידיעה עוד אחת,

למעשה שוב אחר ידיעה נוספת, עוד אחת.

היכן נעל זה הדרך.

ואילו פה אתה רוצה לטעון של פירש לקיש,

גם אם הייתה ידיעה בין ביאה לביאה ושבחה חרופה,

לא יהיה חילוק, אלא יתחייב רק אחת.

אם הייתה ידיעה בלבד אני מדבר, לא עם הפרשה.

ידיעה.

נו, מה שונה?

למה בחטאות כך, ואילו בהאשמות אחרת?

אומר רשי,

אז בואו נראה מה רשי אומר.

דה הטעם, אתה מצוין, דה הטעם,

חיובי,

אשי געגעותו.

מה זה הטעם?

איפה זה הטעם?

בחטאות רגיל, למשל באוכל שנזק את החלב.

החטאת שם, על מה הוא בא?

על השוגג.

אם כן, כאשר יש ידיעה ביניהם,

אין פה שגגה אחת,

אלא יש פה כמה וכמה שגגות.

וכיוון שיש ידיעה בינתיים,

הויאנלשת שגגות.

מובן.

אבל בשברה חרופה,

האם הקורבן

מגיע על השגגה או על עצם מעשה הביאה?

מובן.

אם זה העניין של הדעת,

שוב היה שוגג.

אז פה אני אומר, אם הייתה ידיעה ביניהם,

אז זה כבר שגגה חדשה.

בקורבן, באכילת חלם, למשל,

או בחילול שבת, או כל אלה שהם דומה לחלם,

שעל המזיד יש כרת ועל השוגג יש חטאת,

שם הכפרה של השוגג,

הכפרה של החטאת באה על השגגה שבדבר.

אם כן, ברור הוא,

כאשר יש ידיעה ביניהם,

שזה לא נקרא שגגה אחת,

אלא כמה וכמה שגגות.

מה שאין כן, בשבחה חרופה יש בורש לקיש.

כמו שהידיעות אחר מעשה אינן מהוות גורם לחלק ביניהם,

אז בשבחה חרופה ספציפית,

הידיעות אפילו באמצע, בין ביאה לביאה,

לא יהווה גורם לחילוק,

כיוון שהקורבן בא על עצם מעשה הביאה ולא על החלק של אי הידיעה.

אז ממילא לא מהווה שום שינוי זה שיש לו ידיעה ביניהם.

לכן,

לדעת ראש לקיש התחייב אשם אחד,

אפילו אם היה נודע לו בין כל אחת ואחת.

כך

הקשה אביה על רב דימי.

רב דימי לא האשים,

ואז מה אומר לו אביה?

אמר לאביה, אני קורא ברשי, כן, אתם איתי.

דילמה,

חא דפשטה דלמא דבעיה דיה חייב ואפילו לראש לקיש במעשה דלאחרת רשע כאמרת?

אז אביה שואל אותו,

האם מה שפשטת

לומר שלדעת

רבי עקיבא שחייב,

ולא אמרת שזה תלוי במחלוקת רבי יוחנן וראש לקיש,

כלומר שרצית לומר שיהיה חייב על כל אחת ואחת אפילו לראש לקיש,

האם התכוונת במעשה דלאחר הפרשה?

וכאכבתא דרב המנונה דלעיל,

כמו שרב המנונה התקיף מקודם וטען שאם כבר הייתה הפרשה, אז הפרשה ודאי מחלקת

גם לראש לקיש.

אבל בידיעה זה קודם,

אבל מה יהיה הדין אם רק הייתה ידיעה ולא הפרשה?

אפילו לרבי עקיבא פלוגתא רבי יוחנן וראש לקיש.

כלומר, אכן אתה תודה,

כך אומר לו אביה לרב דימי,

שבמצב שהייתה ידיעה ולא הפרשה,

אתה תודה לי שזה כבר שייך למחלוקת רבי יוחנן וראש לקיש.

שמה?

זה לרבי יוחנן דחשיבה לידיעה לחלק

באכילת חלם.

ואפילו שתי האכילות שנאכלו באלם אחד,

לפי רבי יוחנן, שסובר,

שכשאדם אוכל שני זית חלב באלם אחד ולבסוף נודע לו אחר האכילות הללו,

באופן שזה נודע לו רק זית ראשון וכשהוא חזר נודע לו רק זית שני.

סובר רבי יוחנן שזה מחלק,

אם ככה, האכנה מי מחלקת.

אז אכן כן,

בשבחה חרופה,

אם יהיה לו ידיעה בין ביאה לביאה,

זה יהווה גורם לו חילוק לדעת רבי עקיבא.

אבל ורש לקיש דאמר אדם לא מחלקת.

אבל ורש לקיש שאומר לגבי אוכל שני זית חלב באלם אחד,

שהידיעות בשלבים שהיו אחר אכילה הם לא מהווים גורם לחילוק.

האכן עמי,

אפילו דבין ביאה לביאה לא מחלקת.

אז כאן,

גזמור רש לקיש, אפילו הידיעה שבין ביאה לביאה

לא יעשו חילוק.

למה? דבין ביאה לביאה דאחה,

כי שתי אכילות דחלב באלם אחד ונודע לו הכל אחד ואחד לבדו דאמייה.

כלומר,

הידיעה כאן שבין ביאה לביאה זה בדיוק אותו דבר כמו אם אכל שתי אכילות באלם אחד ולבסוף נודע לו בשלבים,

כמו שהיו ידיעות אחר האכילה.

ונודע לו בשלבים, הידיעות האלה לא מחלקות זה פירש לקיש.

אז גם כאן בידיעות שבין ביאה לביאה זה לא יהווה

גורם לחלק ביניהם.

אבל זה הכל בידיעה לבן.

אבל אם הייתה הפרשה,

על זה באמת אני מסכים איתך שיכול להיות שגם ריש לקישי יודע שההפרשה תהיה גורם לחילוק.

רבי יוחנן, שסובר שהידיעות אפילו אחר מעשה,

הידיעות אחר מעשה מהווה גורם לחילוק,

אז ממילא גם פה הידיעות יש להן כוח לבוא לעשות חילוק.

רבי יוחנן,

רבי יוחנן אמרנו שהחצה זה רק על שוגג יחד.

ודאי.

ופה עשינו על מבין.

נכון.

והוא מבין והוא לא יודע.

לא, זה...

הרגיעה פה היא לא כמו חצה, זה הכוונה שלי.

לא, אבל לא משנה.

אבל תראה, המציאות של שוגג היה.

אתה לא יכול לבוא ולומר שהמציאות של שוגג לא היה. היה פה שוגג.

כשהוא כל ביאה וביאה שהיה פה, היה בשוגג.

עכשיו מה? אתה בא לדון האם עצם הידיעה, עצם הידיעה. אז

אתה צריך להבין

שיש מצב שהידיעה היא מהווה כעין שגגה חדשה.

אם זה בשביל להוות גורם שגגה חדש,

אז פה אני יכול להבין.

אבל רבי יוחנן סובר שאפילו אם זה לא מהווה שגגה חדשה,

שהרי את המעשה העבירה הוא כבר עשה מקודם.

אבל עצם הידיעה יש לה כוח לעשות חילוקים.

אם ככה, אז גם בשבחה חרופה,

הידיעה הזאת חלק מצד עצם הידיעה.

אפילו שלמעשה, הוא מביא את הקורבן על המעשה עצמו,

אבל עצם הידיעה בכוחה לגרום חילוק. מה שאין כאלה ראש לקיש,

שהידיעה שלאכל מעשה לא מועילה,

רק בתוך המעשה.

על כורחנו, למה באמת בתוך המעשה זה כן מועיל?

אם למשל היה ידיעה באוכל שני סלטי חלב,

כן? בין כזית ראשון לכזית שני,

פה ודאי זה יחלק גם לפי ראש דקיש. למה?

כי פה הידיעה היא מהווה גורם של שגגה חדשה.

כן, מפריד.

זה הכול באופן שהקורבן הוא על השוגג.

אבל אם הקורבן הוא על מעשה הביאה,

אז אומר רב דימי, וכן אבייה,

גם רב דימי מודה לאבייה,

שהידיעה הזאת לא תהווה גורם לחילוק,

כיוון שבשבחה הערופה הקורבן לא בא על השוגג,

אלא הוא בעל עצם מעשה העבירה.

והידיעה של אחר מעשה העבירה, אתה רואה מה שקישוש אומר, שידיעה כזו היא לא מהווה בפני עצמה גורם לחילוק.

אז אין סיבה לעשות פה חילוקים כאלה,

שנאמר, לבוא ונאמר, שהתחייב אחת האשמות כמספר רביות.

כן?

לאחר שלמדנו בסייעתא דשמיא את מחלוקת, את דברי עולה ורב דימי

עולה מדבר לדעת

רב טרפון

רב דימי מדבר לדעת רבי עקיבא

מה שיצא לנו מתוך הדברים

שאם היו ידיעות בין ביאה לביאה בשבחה חרופה

אז לדעת

עולה

זה לא יהווה גורם לחייב אותו מספר האשמות

אלא אחת בלבד

כל זה דווקא על סמך ידיעה בלבד אבל אם היו הפרשות על כל ביאה הפריש קורבן

ודאי וודאי שאין אפשרות שיתחייב

באותו קורבן, סליחה, שיתכפר בקורבן שהפריש גם על מעשה שיעשה אחר הפרשה

ולרבי עקיבא

יהיה הדין

שמאחר והאשם צריך ידיעה בתחילה

אז יהיה אותו דין

גם כמו בחטאות

כמו שאז יש לרבי יוחנן ולרש לקיש

חלוקים בעניין האם הידיעות מחלקות או לא הן מחלקות

כך יהיה בשבחה חרופה שלדעת רבי יוחנן הידיעות יחלקו

בין הביאות להתחייב האשמות כמספר הביאות

ולדעת רש לקיש לא יהבו הידיעות גורם לחלק

וממילא מה יהיה הדין, הוא יתחייב כמה?

הוא יחייב חטא אשם אחד בלבד,

מובן?

ופה החידוש הוא שאפילו עם הידיעות שבין ביאה לביאה

לא יהבו גורם לחילוק

בשונה מחיובי החטאות ששם ברור שאם היה כמה וכמה עבירה שעליהם מביא חטאת משוגב כרת על המזיד

שם

ודאי וודאי שכולם ידעו שאם הייתה ידיעה ביניהם

זה אכן יהיה מחלק.

וגם פה אומר רבייה,

כל מה שראש לקיש יחלוק ויסבור,

להתחייב רק אחת על סמך ידיעות ואפילו לדעת רבי עקיבא,

זה הכל

אם לא הייתה הפרשה, אבל לאחר הפרשה פשוט הוא

שיתחייב על כל אחת ואחת.

כמובן?

אז אם כן, אם אני בא לסכם את דברי רבי דימי,

יוצא

שהאשם

דינו כחטאת

כמעט ברוב הדברים.

שמה הדין?

צריך ידיעה.

כמו בחטאת צריך ידיעה, ככה שם צריך ידיעה.

ממילא,

מה יהיה הדין עכשיו אם אדם

אכל נאמר בשר קודש? אני דווקא נוקט בשר קודש,

לא שפחה חרופה.

אם אדם אוכל בשר קודש בשוגג,

ושוב

נודע לו לאחר אכילה שהוא אכל בשר קודש,

ושוב שגג ואכל עוד פעם בשר קודש,

ונודע לו ושוב שגג ונודע.

קיצור, היו שלוש אכילות של שוגג,

כאשר בין כל אכילה ואכילה הייתה ידיעה.

פה כולם מודיעים,

גם אם זה אשם,

גם אם חייב, לדעת רבי עקיבא,

ברור שהידיעות שביניהם

יהוו גורם לחילוק,

ואפילו ראש לקיש יודה בזה.

והתחייב

כמספר האכילות, כך מספר האשמות.

אבל שפחה חרופה זה שונה.

למה שפחה חרופה זה שונה?

כיוון ששפחה חרופה הוא לא מביא על החלק של השוגג בדבר,

אלא על עצם מעשה הביאה,

שהרי המשנה אמרה

שעל השוגג, שבשפחה חרופה הוא מביא על המזיד כשוגג.

כלומר, שייך שיתכפר בין במזיד בין בשוגג.

אז אם כן,

אם שייך על המזיד, אז מה שייך להביא קורבן,

אם זה על המזיד?

על כורחנו, שלא הידיעה, לא השוגג הוא הסיבה להצריכו את הכפרה,

אלא עצם מעשה הביאה הוא המצריך ומחייב את הכפרה.

לכן פה יהיה הדין שונה.

ואז מה יהיה הדין?

באופן

שהוא בעל שפחה חרופה כמה וכמה פעמים,

וכולם בשוגג.

אם זה על המזיד, די פשוט,

כן, זה כמו שהוא אמר קודם,

אין לו חייב אלא אחת על המזיד,

כן?

אבל באופן, וכן שוגג בעולם אחד, את חיים אחת.

אבל מה יהיה הדין באופן?

שזה היה שפחה חרופה כמה ביותר,

ובין אחת לאחת היו ידיעות.

אז מה יהיה הדין אז?

אז לדעת רבי יוחנן, אכן זה יחלק.

לדעת רשלקיש, התחייב אחת.

אבל מה יהיה הדין, אם הייתה הפרשה ביניהם,

בא על שפחה חרופה ונודע לו, והפריש קרבן.

ושוב בא על שפחה חרופה עוד פעם, בשוגג,

ונודע לו. מה יהיה הדין אז? הוא צריך להביא עוד פעם, להפריך עוד.

איזה קל וחומר?

אז זה עשתה פחותה על ידיעות אחת,

אז תביא לכל שזה. לא.

לא, זה גופה.

זה גופה, כתוב כאן.

שהמזיד,

שלא משותף כאן הידיעה שלו,

אז ממילא יש פה המשך אחד,

הוא מזיד.

מה שאין כן במקום שיש פה שיתוף בחלק של הידיעה,

שהיה לו מצב של אי ידיעה בשעת העבירה.

ולאחר מכן הייתה ידיעה,

אז הגורם הזה הוא גורם להפריד ביניהם.

כן, בדיוק.

עכשיו נראה את ההמשך.

אתם איתי?

כי אתה, רבין אמר, אני חוזר לגמרא,

אנחנו בונים עולמות בלימוד הזה, אתם יודעים, עולמות גדולים.

יש אנשים, נדמה להם שהעולמות נבנים מזה שמביאים

איך זה נקרא,

טרקטורים כאלה ענקיים,

ומשאיות,

ובונים בניינים.

זה הכול חומר.

כשזה חומר,

ברעידת אדמה אחת הכול נופל, לא נשאר כלום.

אבל כשאנחנו בונים עולמות ברוחניות,

זה קיים, זה נצחי.

וזהו התומך וזה המחזק את העולם.

זה הגורם

שיהיה חיזוק לעולם.

מה שנדמה לנו בעין,

אוי, איזה עוצמה.

סייו, איזה גדול, איזה ענק.

ברוחניות

זה דבר חי.

החומר הוא דבר מת.

הרוח היא החיה.

החומר הוא מת.

אנחנו עוסקים בחיים,

וזה צריך לדעת.

אם אנחנו עוסקים בחיים, אז אנחנו בונים את העולמות האמיתיים,

כי זה העולם האמיתי.

הידיעה שאנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא,

ועוד קטע,

ועוד קטע,

ועוד קטע.

כשנגיע לבית דין של מעלה,

נוכל כבר ללמוד מסכת שבת.

למה? כי אנחנו למדנו אותה פה.

בעלי המוסר אומרים

שכאן

זה עדיין,

הידיעות שלנו כאן זה בחינה של הבל כלפי הידיעות שנדע בעולם הבא.

אז מה אנחנו עושים פה?

בעלי המוסר אומרים, מה שאנחנו עושים זה כמו ילד בגן. ילד בגן,

איך הוא לומד לקרוא?

מתחילה הוא לומד את האותיות א',

ב', ג',

אחר כך הוא מצרף את האותיות למילים,

ואחר כך את המילים למשפטים,

ואחר כך הוא כבר יודע להחכים ולדעת מה טמון בכל משפט,

ומה הקשר בין משפט למשפט.

פה אנחנו לומדים כלפי התורה שנלמד בעתיד את האלף-ב'.

שם נדע לצרף את המילים,

וגם נצרף את האותיות למילים,

ואחר כך את המילים למשפטים, וכדומה, על זה הדרך.

אבל את המינימום, שזה אלף-ב', את זה נתנו לנו לעשות פה.

אתם מבינים?

לכן, אנחנו צריכים להיות שמחים

וללעוג מכל מה שיש בחוץ,

ולא לחשוב שהם-הם-הם.

זה הבל, אבל אם זה אפס,

אנחנו המתקדמים, אנחנו המתקרבים,

אנחנו המתחבלים, אנחנו שבונים את העולמות.

זה לא נראה,

כי אנחנו סוף-סוף פני בשר ודם.

אבל חז'ל אומרים,

השמיים החדשים והארץ החדשה. מי זה?

חז'ל אומרים, מי זה עושה שמיים חדשים וארץ חדשה?

אומרים החז'ל, זה שמחדש חידושי תורה,

הוא עושה שמיים חדשים וארץ חדשה.

כי החידושי תורה שהוא מחדש.

זה לבד שהוא לומד,

ומתוך זה הוא מחכים,

והוא גם זוכה להתייגע ולדעת עוד יותר.

זה הבחינה של שמיים חדש וארץ חדשה.

שווה לבן אדם,

לי זה פשוט,

לי זה פשוט,

לא צריך, אני רק לכם אומר את זה, שווה לבן אדם

להיות דל ואביון במשך כל ימי חייו

ולשבת ולהגות בתורה הקדושה.

כיוון שפה אני קונה נצח,

ואילו המצב הכלכלי זה זמן של 70, 80, 90 שנות חיים.

מה זה 90 שנות חיים כלפי נצח?

אנחנו לא יודעים מה זה נצח.

פעם ניסה, נדמה לי החפץ חיים, לתאר לתלמידה מה זה נצח.

הוא אומר, תארו לכם שאחת לחמשת אלפים שנה

באה יונה ולוקחת טיפה מן הים.

מתי ייגמר הים?

זה נצח.

אנחנו זוכים לקרב את עצמנו לחיי הנצח.

והאמת,

שלי יש את האומדן לדעת מי בן העולם הבא כבר פה.

אתם יודעים איך?

אני לא אגלה לך.

חז'ל אמרו, כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא.

יש להם חלק.

אבל זה שמור להם אם הם ייקחו אותו. זה כמו שיש לך מספורת. אם הם ייקחו את החלק. בדיוק.

אם הם ייקחו את החלק הזה, אז זה הופך להיות שלהם.

אבל אם לא, אז לא.

איפה החלק בעולם הבא טמון?

מה זה עולם הבא?

זה הכל אחיזה בבורא עולם.

אחיזה בבורא עולם זה עולם הבא.

כך זה החלק של אחיזה בבורא עולם. הלבוש שהקדוש ברוך הוא התלבש בתורה הקדושה.

אנחנו עכשיו דבקים בקדוש ברוך הוא על עצם הלימוד.

מבחינת תישקני מנשיקות פיהו.

כשאנחנו לומדים תורה על זה,

מבחינה שהקדוש ברוך הוא מנשק אותנו,

מנשק אותנו,

ישקני מנשיקות פיהו.

למה? כי הבל התורה שיוצא,

זה רצונו,

וזה הוא.

אם כן, באותו הבל מתחבר הקדוש ברוך הוא,

אנחנו והוא באותו הבל.

כי אנחנו לוקחים את ההבל הזה במקום שישמש אותנו לשטויות,

ישמש אותנו להתלבש בקדוש ברוך הוא,

שזה דברי התורה הקדושה.

אתם לא מבינים את המשמעות, זה פשוט לי.

אבל כשיגיע הזמן,

אז תגידו, אוי,

אוי, כמה הרווחנו מכל דקה, מכל שנייה של לימוד.

אין ערך.

אין ערך. אי אפשר שבן אדם ידע להעריך כראוי

את החלק שיש לו בלימוד מכל שנייה או שנייה.

לכן היצר הוא מפתה את האדם

בכל כוחו.

רק אל תלמד.

הכל, אבל אל תלמד. אל תלמד.

תישן.

תישן.

ואחר כך הוא אומר לו, תישן.

עוד קצת תישן. עוד קצת.

תישן ועוד תישן ועוד תישן ועוד תישן.

בסוף אוכל אותה.

יוצא מפה בלי כלום.

אבל בן אדם צריך להיות חזק בעצמו, לא לוותר.

לא לוותר.

יש לי תלמיד מסיעת השמיים כזה,

שהוא קיבל את התלמיד בגילכם. הוא לא מדובר פה על תלמיד צעיר.

אחת שהוא היום

מתקרב לשישים, אולי אחרי שישית,

בערך בגיל הזה.

הוא מדי יום ביומו קם לפני התפילה ולומד.

התחיל ללמוד בהתחלה לבד.

אחר כך הצטרף אליו אחד לפני התפילה. ומדובר פה בשעה מוקדמת לפני הנעץ.

התחילו ללמוד.

ואמר לו, אני יכול להצטרף אליך?

אמר לו, כן, בשמחה.

והאחד הזה בא.

כעבור זמן יצטרף עוד אחד.

ועכשיו, לא מזמן, הוא מבשר איש, עוד אחד יצטרף.

וככה הם לומדים ארבעה ביחד.

והם גמרו כבר שתיים מסכתות ומסכת השלישית.

מזה שחצי שעה קודם התפילה,

חוץ ממה שהוא לומד אחר העבודה, שהוא מסיים אותה לכל והכל,

זה האדם שהוא חכם.

יודע לנצל את זמנו.

אבל אם היה מרשה לעצמו להמשיך את החיים ככה,

לא היה לו את כל זה.

עכשיו, הוא כבר גמר את כל השס משניות,

גמר חצי שס תלמוד בבלי,

ומתייגע להבין דברים בעומק,

והוא מאושר עד אין קץ.

והוא אומר, הוא פלטתי פעם משפט כזה.

מי יודע, אם לא היה המצב הזה שהייתי מכיר אותך,

הייתי הולך מהעולם בלי לדעת כלום.

איזה סייעת עצמאי שהקדוש ברוך הוא נתן לי?

להכיר.

אז הוא כבר איתי במשך שלושים שנה.

הוא התחיל איתי בגיל צעיר.

סתם, בתור סתם להסתכל מה זה בכלל.

עם הזמן נדלק,

קיבל חזקה לתורה,

עוד יותר ועוד יותר התחיל להעצים.

והכל בגלל שהוא הבין,

אין יותר טוב מאשר אשר יותר ללמוד תורה.

עכשיו נראה את המשך הגמרא בסייעתא דשמיא.

כי עתה רבין אמר,

הכל מודים בשבחה חרופה.

הכל מודים בשבחה חרופה ומחלוקת בשבחה חרופה.

יש לו פה שלושה משפטים

ואנחנו צריכים לפצח אותם.

משפט ראשון,

ישנו מצב שכולם מודים לגבי שבחה חרופה.

לגבי הדרגה שלו. חכה.

ויש מצב, שוב הוא חוזר, אבל זה משפט אחר.

שכולם מודים בשבחה. מה הם מודים?

במשפט הראשון כולם מודים שהדין יהיה כך,

במשפט הבא הכל מודים בשבחה חרופה שהתוצאה תהיה אחרת.

אין מחלוקת. כלומר, יש מצבים שכך כולם מודים,

יש מצבים שכך כולם מודים,

ויש מצבים שזה מחלוקת.

ועכשיו הוא מסביר.

הכל מודים בשבחה חרופה דינו חייב אלא אחת.

כי זה עולה.

אתם שומעים?

כלומר, מה הוא מתכוון לומר?

ישנו מצב

שכולם יודו לגבי שבחה חרופה שיהיה חייב אחת.

כמו שאולה אמר. מה אולה אמר?

מה אולה אמר?

שלדעת רבי טרפון,

שאשם ודאי לא צריך ידיעה בתחילה,

אז אם הוא בא חמש בעילות משבחה חרופה ונודע לו בין כל אחת ואחת,

גם אז לא יהיה חייב אלא

אז שם אחד.

השלב הבא, והכל מודים בשבחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת.

רבי המנונה.

כלומר, ויש מצב שכולם יודו,

כלומר, לדעת רבי עקיבא,

כן?

סליחה.

לפי, במצב הזה שהיה הפרשה,

אז פה כולם יודו גם.

גם רבי טרפון יודה שאם היה הפרשה, הפרשה ודאי מחלקת.

שיתחייב על מה שעשה,

על הפייה שהייתה קודם הפרשה ואחת על מה שעשה אחר הפרשה,

כמו של רבי מנונה.

ומחלוקת בשבחה חרופה.

ומתי יהיה מחלוקת?

למען דאמר,

אשם ודאי באה ידיעה בתחילה, כלומר, לדעת רבי עקיבא,

מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש.

כמו שאמר לנו רבי דימי,

שבאופן שלפי דעת רבי עקיבא, שגם אשם צריך ידיעה,

מה יהיה הדין אם נודע לו בשבחה חרופה בין כל אחת ואחת?

אז לדעת רבי יוחנן התחייב מספר אשמות

כמספר אביעות,

ולדעת רש לקיש הידיעות הללו לא יחלקו,

ויתחייב אשם אחד על הכל.

ועכשיו נראה את רש״י, הכל מודים.

רבי יוחנן ורש לקיש בשבחה חרופה די יש חילוק.

חילוק הכוונה שזה מחלק, הידיעה תהיה מחלקת ביניהם.

והכל מודים בה דאין חילוק.

יש פעמים שגם רבי יוחנן ורש לקיש הסברו שאין

חילוק ביניהם.

ומחלוקת, כלומר אין חוג בין ביה לביה הכוונה.

ומחלוקת שניהם בא, מתי תהיה מחלוקת

שלרבי יוחנן יש חילוק,

ולרש לקיש אין חילוק, עוד מעט נראה וכו' ומפה רש לו.

הוא יסביר מתי רבי יוחנן ורש לקיש חלוקים.

יש מצב שרבי יוחנן ורש לקיש ידעו שהתחייב רק אחת.

כן?

ויש מצב שרבי יוחנן וראש לקיש יודו שהתחייב על כל אחת ואחת.

ויש מצב ששם תהיה המחלוקת ברבי יוחנן וראש לקיש.

מהו המצב שכולם יודו שחייב רק אחת?

כי דעו לה,

למאן דלא באה ידיעה בתחילה.

לשיטה הזו, ואפילו רבי יוחנן מודה,

לרבי טרפור לא חשיב הידיעה לחלק.

כל מה שרבי יוחנן סובר,

שידיעה זה מחלק,

זה לגבי חטאות.

בחטא, כשצריך את הידיעה

כדי להתחייב, אז הידיעה היא גורם חשוב, לגרום חילוק.

ואז יסבור רבי יוחנן שלא רק הידיעות ביניהן מחלקות

באוכל שלושה ארבעה זתי חלב.

והיה ידיעה ביניהם, אז פשוט שזה מחלק.

אלא אפילו אם הוא אכל ד' כזתי חלב.

בעליהם אחד סובר רבי יוחנן שהידיעות שאחר כך,

אם הייתה ידיעה על כזית ראשון ושומר על כזית של הזמן הזה,

כפי שהידיעות מחלקות.

אז ממילא זה בחטאות,

אבל בחשמות,

לפי רבי טרפור, שסובר שזה שונה מחטאת,

ושם לא צריך ידיעה בתחילה.

אז רבי יוחנן, אני יודע,

לרבי טרפור לא חשיב הידיעה לחלק.

הידיעה היא לא מהווה גורם לגרום חילוק,

להתחייב עם מספר האשמות.

וכי אמר,

לא, לא, היא מדברה על ידיעה לבד מתי.

חכה, חכה.

וכי אמר רבי יוחנן, ידיעות מחלקות,

ואפילו בין שתיים הנעשות בעליהם אחד,

מה שרבי יוחנן אומר שהידיעות כן מחלקות,

אפילו אם הוא אכל שני זיתי חלב בעליהם אחד,

חנמילא בחטאת.

דחשיב ידיעת דירא.

ולכן חשובה, כמו שביארנו,

כן?

והכל מודיעין, יש אבל מצב הפוך.

ואפילו ריש לקישט יש חילוק,

שאכן זה מחלק,

לחייב אותו מספר האשמות.

ואפילו לרמת הערבות, כגון

בביאה שלאחר הפרשה,

כדרב המנונה.

אם הוא בעל שבעה חרופה לאחר שכבר היה הפרשה,

אז פשוט שחייב על הביאה הזו אשם פעם נוספת.

ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשבחה חרופה,

מתי כן תישאר מחלוקת ברבי יוחנן וריש לקיש וגם בשבחה חרופה?

ואליבא דמנדך שבעה לידיעת האשם. כלומר, לשיטת רבי עקיבא,

שכן מצריך ידיעה כדי להתחייב באשם.

אז לשיטה זו יצא מחלוקת ברבי יוחנן וריש לקיש לרבי יוחנן,

דאמר, ידיעת חטא תואיל וחשיבה היא מחלקת

ואפילו חטאת

ואפילו

חטאים די עליהם אחד.

לדעת רבי יוחנן שסובר שבחטאת אפילו אם הוא עשה כמה חטאים די עליהם אחד,

אבל אם היו הידיעות שאחר המעשה בשלבים,

כמו שאמרנו על כזית ראשון ואחר כך על כזית שני ואחר כך על כזית שלישי,

אז זה מחלק

החנמי.

אז כאן בשבחה חרופה,

אומר רבי יוחנן שהידיעות הללו יעשו חילוק,

ופה הם יעשו חילוק

ביניהם, בין אם היו ידיעות בין ביאה לביאה,

ובין אם הייתה ידיעה לאחר הביאות,

הגנמי מחלקת בין דאלם אחד בין שתי אלמות.

ולריש לקיש,

אבל לדעת ריש לקיש דאמר,

ידיעת החטאת

אף על גבי דחשיבה לא מחלקת עבירות דאלם אחד,

דעת ראש לקיש שאומר שבחטאת הידיעה של אחר המעשה לא יכול לגרום חילוק, לחייב אותו במספר חטאות,

אם עצם העבירות היו בהלם אחד,

הכה,

כאן בשבחה חרופה,

שהיה מצב של כמה ביאות, וביניהן היו ידיעות,

גם אז יסבור רבי ראש לקיש שאין חילוק. הכה אפילו דשתי אלמות לא מחלקת נכדי פרישי.

שלא יגרום חילוק,

וכמו שביארנו,

הדברים מובנים.

‫אוי.