מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת דף עין גימל עמוד א',

אמורים להתחיל את המשנה בעזרת השם,

אבל קודם לכן

נאמר הקדמה לפני שנלמד את המשנה.

מהו המקור לאיסור מלאכה בשבת ומניין המלאכות?

איסור מלאכה בשבת נלמד מהפסוק לא תעשה כל מלאכה

האמור בשמות פרק כ' פסוק י',

איסור המלאכה אינו מחמת טרחת האדם,

כלומר

מה שאסור לעשות מלאכה בשבת זה לא בגלל שהאדם טורח

ויגע לעשות מלאכה.

לא זו סיבת האיסור.

והראיה שלא זו הסיבה,

שהרי המפנה כלים כל היום בביתו פטור.

הוא לא נקרא שעשה מלאכה

והמוציא מחן מרשות היחיד לרשות הרבים חייו.

איך ייתכן לחייב ומוציא מרשות היחיד שאין לו כמעט שום טרחה

ואילו מפנה כלים כל היום זו טרחה הרבה יותר גדולה ובכל זאת פטור?

אלא ודאי שלא הסיבה זה הטרחה שבשבת,

אלא

עניין אחר

ששורשו

נמצא

בטעמים אחרים, טעמים שונים.

אלא למדנו מכך שנסמכה פרשת המשכן לפרשת שבת,

כלומר

אנו למדים

ממה שהתורה הסמיכה את פרשת השבת לפרשת המשכן,

בשמות ל״ה לאחר שהתורה אומרת שם

את העניין של ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש,

נאמר מייד בסמוך

לאחר סיום פרשת השבת נאמר עשיית המשכן

מדוע נסמכה פרשת המשכן לפרשת השבת ללמד

שהמלאכות שהוצרכו למלאכת בניין המשכן

וכן כל המלאכות הדומות להן

הן המלאכות האסורות בשבת.

עד כאן

ידיעת המקור לאיסור מלאכה

ומניין המלאכות.

מהו בניין המלאכות?

אז צריך לדעת שישנם אבות מלאכה ותולדות של אותם אבות.

שלושים ותשעה מלאכות האמורות לענן במשנה ואנחנו נלמד את זה בעזרת השם

אלו אבות מלאכות הן נקראות אבות מלאכות כלומר מאחר

ונלמדים ממה שהסמיכה התורה

אותה את פרשת השבת למלאכת המשכן למלאכת עשיית המשכן

הרי זה כאילו כתוב בתורה שאותן מלאכות

אסורות לעשותן בשבת

כל אותם דברים שכתובים בתורה מפורש נקראים אבות

ואילו האחרים

שלא נלמדים מכוח הכתוב בתורה אלא רק נלמד מכוח הדמיון

שדומים מהם לאותם אבות

נקראים בגדר תולדות

ומלבדן יש מלאכות תולדות שאף הן אסורות מן התורה גם זה אסור אבל הן תולדות כי הן לא מפורשות בתורה

לכל אב יש תולדה

כי אין לו תולדה,

אז אין ראוי לקרוא אותו בשם אב.

כמו שאבא נקרא מי שיש לו ילדים,

כך

מי שיש לו תולדות,

היינו מלאכות,

פעולות,

שהן דומות לאב המסוים,

והן נלמדות מכוח הדמיון לאותו אב,

נלמדות שאסורות מכוח הדמיון לאותו אב,

נקראים תולדות, ודרשו זאת,

חכמים למדו את זה,

מהפסוק בויקרא ד', פסוק ב', ועשה מאחת מהנה.

דרשו חז״ל, הנה אלו האבות,

ומהלשון מהנה,

תוספת המ״ם

שיש בראש המילה, למדנו תולדות, כלומר היוצאות מהן מן האבות.

מהנה בא ללמד שיש שני דברים שהם יוצאים מהם,

כלומר נלמדים מכוח הנה,

כלומר מכוח האבות,

וגם הן אסורות,

ואלו התולדות.

ואין מספר לתולדות, כי לאב אחד יש הרבה תולדות.

אמנם בירושלמי מובא

שרבי יוחנן וריש לקיש

עמלו במשך שלוש שנים ומחצה

לדעת

על עניין המלאכות,

ומצאו שלכל אב יש גם שלושים ותשע תולדות.

אבות מלאכה הן המלאכות החשובות שבמשכן,

אבל מלאכה שלא הייתה חשובה,

או שלא הייתה במשכן,

נקראת תולדה.

כלומר, ישנן מלאכות

שאומנם היו במשכן, אבל מאחר והן לא היו חשובות,

אז לא היו מוגדרות כאבות.

לעומת זאת, גם להפך.

מלאכה,

גם אם היא חשובה ואני לא במשכן,

היא לא נקראת אב, אלא תולדה.

שאר מלאכות הדומות לאבות במקצת הן תולדות.

וכן כל שאר הפעולות הללו שהן דומות לאבות,

ומכוח הדמיון אני אוסר אותן,

אז

נקרעות הן תולדות.

דין האבות והתולדות שווה. אל תחשוב שיש אפשרות להקל בעשיית התולדות,

כן?

יותר מאשר האבות. אין הבדל בדין.

ששתיהן אסורות מדאורייתא,

והעושה אותן במזיד, בעדים ובהתראה, חייב סקלה.

ובלא התראה, אם לא הייתה התראה, חייב כרת.

ובשוגג חייב חטאת.

ואין הבדל ביניהן, אלא לעניין שהעושה

שתי מלאכות בהיעלם אחד,

חייב שתי חטאות.

אך אם עשה בשוגג אב את תולדה שלו בהיעלם אחד,

או שעשה כמה תולדות של אב אחד בהיעלם אחד,

אינו חייב אלא חטאת אחת.

פירושו.

הסיבה,

כן?

ויותר נכון, הנפקמינה,

היוצא מתוך מה שאני בא להגדיר,

פעולות מסוימות לאב כזה, פעולות אחרות לאב כזה. אני מסנף כל מיני פעולות

לכל מיני סוגי אבות.

למה זה, ומה המטרה בזה?

ללמד אותנו את הדינים.

איזה דינים?

חוץ מהאיסור,

העשייה שבהם,

עצם הסינוף,

עצם זה שאני משייך פעולות מסוימות לאב מסוים,

זה בא לומר שיהיה שינוי

גם לגבי חיובי החטאות, אם למשל עסאן בשוגג.

מה יהיה הדין באופן שאדם עושה שתי תולדות של אותו אב בשבת,

והוא עשה אותן בעליהם אחד? כמה הוא יהיה חייב?

חטאת אחת.

הגם שאם הוא היה עושה שני אבות שונים,

או שתי תולדות של שתי אבות שונים,

הוא יתחייב שתי חטאות אפילו אם זה בעליהם אחד.

אבל באופן שהאדם עושה

שתי תולדות של אותו אב,

והוא הדין אב ותולדה של אותו אב,

יתחייב רק חטאת אחת.

כמובן, כל זה אם נעשה בעלם אחד.

אבל אם נעשה בשתי העלמות,

אפילו אם הוא חוזר על אותה פעולה כמה פעמים.

אבל כשהייתה ידיעה ביניהם,

זה מחלק לחייב אותו מספר חטאות כמניין המלאכות,

אם היו ידיעות ביניהם.

גדרים במעשה המלאכות,

לא רק את מהות המלאכה לומדים ממלאכת המשכן,

אלא גם את איכות המלאכה.

הוא חושב שבמלאכת המשכן היו המלאכות מלאכת מחשבת,

שנאמר לעשות בכל מלאכת מחשבת,

גם בשבת לא נאסרה אלא מלאכת מחשבת.

כלומר, מלאכת אומנות וחשיבות,

ובלא זה אינה אסורה מן התורה.

כלומר, אם היא לא בגדר מלאכת מחשבת,

אין בזה איסור תורה ואין חייבים עונש או קורבן על עשייתה.

לא התחייב,

לא עונש

במזיד

ולא קורבן בשוגג,

אם הוא עושה פעולה כזו שאינה בגדר מלאכת מחשבת.

כי מאחר ואני לומד את איסור עשיית מלאכות שבשבת,

ממה שהסמיכה תורה פרשת המשכן לפרשת השבת,

ונאמר על המלאכות שבמשכן מלאכת מחשבת,

אז התנאי שמחויב

כדי שנגדיר את המלאכה כמלאכה

שהיא אסורה בשבת זה בדומה לאותן מלאכות שהן בגדר מלאכת מחשבת.

אבל אם אין בהן את התנאי של מלאכת מחשבת אינן אסורות מדאורייתא,

ממילא עונש לא יהיה עליהן.

יש פעמים שהם אסורים בדרבנן מכל מיני סיבות,

או בגלל גזרות, או בגלל עובדים דחול,

שזה נראה כאילו כחולין,

אבל דאורייתא, איסור תורה אין בזה.

אבל מה התנאי של מלאכת מחשבת? אז בואו נראה.

תנאי מלאכת מחשבת הם,

יש לנו כמה וכמה תנאים בזה,

שבעה תנאים.

א', כדרכה.

מה פירוש?

מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה,

אלא אם עשה אותה כדרך שרגילים לעשותה.

אבל אם עשה שלא כדרכה,

כגון הכותב ביד שמאל,

פטור, ודאי.

כגון הכותב ביד שמאל פטור. למה הכותב ביד שמאל פטור?

למה באמת הוא כתוב ביד שמאל פטור? הוא כותב, מה זה משנה? בתכלס,

יצאה לו אותה כתיבה כמו שכתב ביד ימין.

אז למה הוא פטור?

למה הוא פטור?

בגלל שזה לא כדרך.

התורה עשרה את מה שאדם עושה כדרך.

אם היית כותב בימין, הוא גם עושה?

אני לא זוכר, אבל נדמה לי שהוא יהיה חייב.

נדמה לי.

זה לא נקרא שלא כדרכה, אצלו זה כדרכה.

לא, זה כותב בימין.

אה, בימין אתה מדבר.

כותב בימין. אני שומע.

צריך לציית שזה אצל היתר, זה בדיוק הפוך, כן?

אני אבדוק את זה בלי נהדר.

אם זה כל כך,

יש לך משנה בדף צדיק בית עמודה א', תבדוק,

ותראה מה מוזכר שם.

האם זה שמה מדבר לגבי

כותב או לגבי מלאכה אחרת?

אתה מוציא בין ימין ובין מכבודו לדוף הכל. טוב, זו הוצאה. הלאה?

וזה יצא מגבי דמות א'.

הבנתי. אז אין שם עניין של כתיבה.

זה בגמרא?

לא, לא, במשנה.

טוב, בדף קג עמוד א', תבדוק.

אם אתה רואה שם בגמרא עניין שכזה?

בגמרא?

כן.

המשנה כותב שתי דקות.

בין בימינו ובין בשמאלו.

מה הדין?

על מה כתוב חייו?

בגמרא מה כתוב על זה?

יפה.

אלא השמאל עמאי, עין דרך קירה בגמרא. יפה.

אמר בירמיה, בעיתר יד שם.

או,

ש?

יפה שמאל בידי, כי ימין דכו לעומא.

ואחד שכזה חייב בין בזה ובין בזה.

מה? כמו לחיים, הימין. שואלת הגמרא אם ככה, לפי זה היה צריך להיות ש...

אבק על השמאל ולא על הימין, אצלו, אצל העיתר,

צריך להיות שמדובר באחד כזה שהוא בקיא בשניהם.

אלא אמר הבית ושולט בשתי ידיו. או, ושולט בשתי ידיו.

אז זה מה שצריך לצאת.

שולט בשתי ידיו, והיה חייב בין בימין ובין בשמאל.

אדם רגיל, שהוא ימני, אז ודאי שרק בימין ולא בשמאל.

הייטר, שרגיל לעשות כל פעולותיו בשמאל,

אז בשמאל יהיה חייב, ואילו המעשה בימין יהיה פתום.

טוב, הלאה.

אדם שאין לו שתי ידיים,

הוא רק יכתוב עם הפה.

הוא רק יכתוב עם הרגליים, היית בור. רעיונות אתה, חבל על הזמן.

מה, יש לך את של צעיר עם הרגל?

הלאה, נמשיך.

ב',

תנאי שני לגבי מלאכת מחשבת,

שיהיה מלאכה הצריכה לגופה.

לדעת רב שמעון,

מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה,

אלא אם עשה לצורך גופה.

אבל העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה,

דהיינו מלאכה שאינו רוצה בה מצד עצמה,

אלא היא באה רק לדחות הנזק ממנו,

והיה מעדיף שלא יצטרך לה,

כגון

המוציא מת מביתו.

אין לו שום תועלת מהוצאה זו,

מפני שאינו זקוק למת,

אז לדעת רב שמעון יהיה פטור.

כלומר, הוא היה שמח

אם לא היה נזקק לעשות

את הפעולה הזו.

כשהוא כבר עושה את הפעולה הזו,

אין לו תועלת אלא רק לדחות נזק ממנו,

לדחות את

הריח שיהיה פה כתוצאה מזה,

אז במצב שכזה, לדעת רב שמעון יהיה פטור.

למה?

כי הוא סובר שזה גם לא נקרא מלאכת מחשבת.

צריך שיהיה מלאכה צריכה לגופה ודווקא.

אך רבי יהודה מחייב אף על מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כן?

הוא סובר שזה כן נקרא מלאכת מחשבת,

מאחר והוא מתכוון למלאכה,

אלא שיש לו סיבה, כמו שאמרנו, לדחות נזק מעליו, זה עדיין לא סיבה

להגדיר את זה כמלאכה שאינה מלאכת מחשבת.

אם אדם,

מחלוקת המחלוקת כבר גדולה, כבר למדנו את זה בעבר. מלאכה שאינה צריכה לגופה,

לדעת רב שמעון, פטור. פירושו של דבר, אין איסור מן התורה.

למה? כי זה לא מלאכת מחשבת.

לדעת רבי יהודה חייב.

והבאנו את הגדר לזה,

הגדר, כל מלאכה שהוא לא היה רוצה אותה בעצמה,

אלא כל מטרת עשייתה זה רק בשביל להשיג אינטרנט צדדי באופן שכזה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אז לדעת רב שמעון, למה פטור?

כלומר, למה מדאורייתא אין חיוב בכלל?

בגלל שזה לא מלאכת מחשבת.

צריך שיהיה לו גם כן כוונה וצורך ותועלת בגוף המלאכה.

ואילו לדעת רבי יהודה לא צריך את התנאי הזה.

מספיק

שהוא מתכוון לעשיית המלאכה,

גם אם יש לו איזשהו צורך,

צורך עשייתה היה משום רווח צדדי שיהיה לו,

זה מספיק כדי שתהיה ברכת מחשבת.

לא, לא, אפילו במתכוון, מדובר במתכוון.

מה זה פסיק רשא? פסיק רשא מדובר באופן שהוא עושה...

תרשה לי,

תרשה לי, תרשה לי, אני כבר דיברתי על זה,

אתמול או שלשום, אינני זוכר, וגם בעבר.

פסיק רשא פרשום לדבר שהוא עושה פעולה אחת

ויוצא מזה פעולה שנייה.

הוא מתכוון, הוא מתכוון לדבר אחד,

כן?

ושזה כוונה לצורך פעולה מסוימת,

ויש כתוצאה מזה פעולה, מלאכה שאסורה בשבת.

עכשיו, הוא לא מתכוון למלאכה האסורה בשבת.

אז דקה,

דקה, לא.

מלאכה שאינה צריכה לגופה, פירושו של דבר, הוא מתכוון למלאכה.

הוא מתכוון למלאכה, תתבוננטו.

הוא מתכוון למלאכה, אלא

שאין לו מטרה ותועלת בגוף המלאכה,

אלא רק פשוט לדחות איזשהו דבר שמזיק לו, מזיק לו.

אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הנה הבאתי את הדוגמה, מוציאים עט מביתו.

אדם שמוציא עט מביתו, למה הוא מוציא אותו מביתו?

בגלל שלא נעים לו לחיות במקום אחד עם מת.

יש לפעמים ריח לא טוב מן המת,

אז הוא מוציא אותו מהבית.

אז מה המטרה שלו?

אם המטרה שלו הייתה להעביר את המת ממקום למקום,

אז באמת זה מה שהוא רוצה, הוא רוצה להעביר אותו ממקום למקום.

אבל אם המטרה היא בסך הכל שלא יהיה פה,

בשביל שזה מפריע לו פה,

כן?

אבל אין לו מטרה שהוא יהיה שם,

אז במצב הזה זו מלאכה שנרצחה לגופה.

הבנת?

עכשיו, פסיק רשת זה עניין אחר. אדם עושה פעולה מסוימת,

ומתוך זה יוצא פעולה נוספת.

אז אם זה לא בהכרח שיהיה,

אז זה בגדר אינו מתכוון במצב שאינו פסיק רשת.

אבל אם זה ודאי שיהיה, זה נקרא פסיק רשת.

מובן?

תראי איזה לא פסיק רשת.

אבל אנחנו רק בהקדמה שתהיה, אבל אנחנו לא רוצים סתם להתעכב על עוד דברים.

זה לא שייך לפה. כשנגיע לעניינים ההם, אז נדבר.

אתה שואל, מה יהיה הדין אם זה פסיק רשת וזה יהיה אינה צריכה לגופה?

זה לא פסיק רשת. זה לא פסיק רשת. ואינו מתכוון.

נו, אז זה פשוט שלדעת רבי רב שמעון יהיה מותר אפילו, אם הוא לא מתכוון לדבר שאינו פסיק רשת,

יהיה מותר.

ולדעת רבי יהודה יהיה אסור מדרבנן.

ואם הוא מתכוון?

זה מדבר לגבי דיני שבת.

כי לגבי שאר איסורי תורה,

שם באמת המחלוקת תהיה שונה.

ברבי יהודה רב שמעון.

ואם הוא מתכוון?

אם הוא מתכוון אז זה מלאכה גמורה.

אם הוא צריך לגופה גם לדעת רבי שמעון אסור,

ואם אינו צריך לגופה אז רק לדעת רבי יהודה.

אבל רבי יהודה יהיה חייב? אם הוא מתכוון?

כן. מה, למלאכה?

והוא לא צריך לגופה? הוא לא פסיק רשת.

עוד פעם.

לא פסיק רשא, מדובר באופן שהוא לא מתכוון בכלל לתוצאה שזה פסיק רשא.

אתה מבין?

אבל אם הוא מתכוון,

כשאתה דן מתכוון או מתכוון, אתה צריך לדעת אם הוא מתכוון למלאכה,

למלאכת האיסור.

אם הוא מתכוון למלאכת האיסור, אז זה כבר לא שאלה פסיק רשא,

לא פסיק רשא,

זה מה שהוא מתכוון.

אדם קורא כיסא בשביל לעשות חריג. יפה.

זה פשוט שיהיה איסור גמור.

זה ברור שיהיה איסור גמור. אבל הוא לא יכול לומר אותו ש... לא משנה, מאחר והפעולה הזו

נעשתה בכוונה על מנת שיהיה חריץ,

אם אכן בסוף נעשה חריץ,

אז הוא לקח את הסיכון ויהיה חייב.

כי הוא התכוון לזה.

כל הדיון של פסיק ר' של לא פסיק ר' זה במקום שהוא לא מתכוון.

הוא הולך וגורם דבר כבד והוא לא מתכוון לעשות חריץ,

אלא מה פעמים שזה פסיק ר' כגון שהדבר שהוא גורם אותו הוא כבד,

וברור לדבר שזה פסיק ר' שיהיה פה חריץ,

במצב שכזה, אז זה יהיה אסור, ברור, לדעת כולם גם לדעת רבי שמעון. ואם הוא לא מתכוון אבל זה נכנס,

אז אני אתן לו להפוך אותו למתכוון. מה זה לא מתכוון? לא מתכוון ו... זה נכנס. וזה פסיק ר' או לא פסיק ר'?

לא פסיק ר'

אז לדעת רב שמעון יהיה מותר. אני חייב להפוך אותו למתכוון?

לא. מה פתאום? מה זה קשור?

הוא אומר, תשמע, אם יהיה חריץ, זה טוב.

כבר דיברת על זה, אז כבר דיברנו על זה.

מאחר ולמעשה,

כשהוא עושה את הפעולה,

אין בהכרח שיהיה התוצאה של עשיית החריץ.

אז ממילא עשיית החריץ לא נקרא שנעשתה על ידו,

לדעת רב שמעון.

אתה מבין?

ואז מה זה אכפת אם ניחא לה או לא ניחא לה? בתכלס.

היה נוח לי שפתאום ידלק אור, כן? לא נוח לי שידלק אור.

אבל... הכוונה, אני חייב להתמחקקים קצת כוונה.

אה, אה, אה. סליחה, אני אומר, עוד ישנה.

אז תודה.

אז אם זה נקרא שהוא מתכוון,

אז זה נקרא שהוא מתכוון. הוא לא מתכוון להגיא, הוא מתכוון למשהו אחר. עזוב, המשחקים האלה לא מקובלים עליי.

אם מראש הוא הולך ומנסה את מזלו ואומר,

אם ידלק,

נגיד, אדם שרוצה חשמל בבית

ועושה איזושהי פעולה שלא בהכרח שידלק. והוא אומר, אם ידלק, אני אגיד,

לא התכוונתי,

כן?

ואם לא ידלק, אז לא עשיתי כלום.

זה, זה שטויות.

מאחר שבתוך תוכך אתה שמח בזה,

אז אתה ודאי רוצה את זה.

אם אתה רוצה את זה, אז יש לך איסור גמור, ולא רק זה, אלא זה חשוב כמתכוון בפשטות.

ואם שהוא לא יכול לשחק אותה ולומר, לא, אני לא התכוונתי, לא התכוונתי.

הוא הולך ועושה כל מיני פעולות, אבל לא התכוונתי.

זה יצא לי בפוקס, בלי להתכוון.

בשביל מה אתה עושה את כל מה שאתה עושה? לא בשביל שבסוף זה יהיה.

טוב, הלאה.

אז עד עכשיו דיברנו על עניין מלאכה הצריכה,

שאינה צריכה לגופה.

שלדעת רב שמעון, בטלו על דעת רבי יהודה חייב.

דבר שלישי, מתכוון.

אני אשר מתכוון. לדעת רב שמעון,

מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה, אלא עם עשאה במתכוון.

כלומר,

שביקש להשיג בפעולתו את המלאכה.

אבל אם לא הייתה כוונתו למלאכה זו,

כגון הגורר מיתה, ועשה חריץ,

ועשיית החריץ היא המלאכה,

כיוון שאינו מתכוון לעשיית החריץ, וגם אין זה ודאי שיעשה חריץ,

פטור.

כך לדעת מי? רב שמעון.

אך רבי יהודה מחייב אף על דבר שאינו מתכוון בהלכה,

בהלכה כרב שמעון ובהל ההלכה פוסקים כמו רב שמעון.

אבל אם זה יהיה פסיק רשא, זה יהיה כבר אחרת.

מה יהיה הדין פסיק רשא דלא נחלה?

הוא מביא פה בעיונים

שיש חילוק בין פסיק רשא דניחלה לבין

פסיק רשא דלא נחלה.

כלומר, כשעושה את הפעולה המותרת,

נוח לו מן המלאכה האסורה הנגררת מפעולתו,

אזי איסור עשייתו מן התורה.

אתה מבין?

אני לא יכול לבוא ולשחק ולהגיד, אבל לא התכוונתי.

זה לא היה ברור שיהיה.

אם נוח לך, אז פירושו של דבר שאתה שמח בזה, אז זה כאילו נקרא כמו שהוא מתכוון.

כן?

הלאה.

הדבר הרביעי שהוא בגדר העניין שקשור לעניין מלאכת מחשבת,

מתעסק. מן התורה אל אדם חייו על עשיית המלאכה, אלא אם כן התכוון לפעולה שעשה.

אבל המתכוון לעשות דבר אחד ועשה דבר אחר,

כיוון שהתכוון להגביה מהקרקע דבר תלוש,

שהוא מעשה הגבהה בעלמא,

ועלה בידו דבר מחובר ונמצא שעשה מעשה דלישה,

הרי הוא מתעסק, הוא פתור. הוא תפס את הדוגמה של דעת כולם,

גם לבית וגם לרב, אז זה בגדר מתעסק.

אבל, אבל, אדם התכוון להגביה וחתך, אבל אם הוא התכוון לחתוך

דבר תלוש, ואחר כך דבר מחובר, פה זה כבר שייך למחלוקת אבא אבא רבא,

כמו שלמדנו בשיעורים שעברו. אבל לרבי יהודה היא חייף.

מה זה שייך?

רבי יהודה אומר דבר שאינו מתכוון חייף. לא, אתה צריך להבין.

כל מה שאני אומר דבר שאינו מתכוון,

פירושו של דבר שהוא יודע מה הוא עושה.

הוא עושה פעולה שהנגזר ממנה מלאכה, המלאכה האסורה.

כאן הוא בכלל לא התכוון לעשות מלאכה אסורה.

הוא הלך להתגרד באיזשהו עמוד.

אני מדבר מתעסק, דוגמה.

פה, אתה יכול לומר את הדוגמה הזו.

התכוון להגביה דבר תלוש.

נפל סכין בערוגת ירק, אתה לא היית בשיעור הזה, אני חושב.

נפל סכין בערוגת ירק,

והתכוון להגביה את הסכין.

ואגב כך, תלש גם דבר מחובר.

אז מאחר והוא בכלל לא התכוון לעשות מלאכה אסורה,

וגם לא נגזר מעצם פעולתו,

אז זה בגלל מתעסק.

כמו,

כמו, תקשיב, תקשיב.

רשי,

רשי, תקשיב, רשי אומר את ההגדרה לומר מה זה מתעסק.

רשי אומר,

אני אקרא לך את הלשון של רשי,

סליחה, סליחה רגע, אני אתייחס לשאלה שלך, דקה.

תמתין בסבלנות.

אומר רשי,

פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה.

כלומר, אם ההתעסקות שלו זה דבר אחר בכלל,

שאין קשר ביניהם.

זה לא פעולת התלישה, במקרה של מתכוון להגביה את הטרות וגביית המוחובר.

וכי, יש פה איזשהו קשר בין פעולת התלישה מן המחובר לבין הגבהתו את התלוש?

אין קשר.

יכולנו להגביה את התלוש בלא לחתוך את המחובר,

ויכולנו לחתוך את המחובר בלי התלוש.

זה שתי פעולות שהוא התכוון, אתה מבין? באופן שזו פעולה כזו שיכולה,

מלאכת, מלאכה אסורה להיגרר מהפעולה שאתה עושה.

פה זה שייך כבר לשאלה של דבר שאינו מתכוון.

אבל מקום שאתה מתכוון לעשות פעולה אחת,

שאין בכלל קשר לפעולה אחרת, ובכלל לא התכוונת לעשות את הפעולה האחרת.

זה כבר גדר שאני מתעסק, זה יותר קל.

פה גם לדעת רבי יהודה יהיה פתור.

הבנת?

רגע, אבל אתה אמרת את הציור,

חוץ הספין, אבל אתה הוציא אותך.

אמרתי, אם בן אדם הולך,

כן, מגרד לו הגב, הוא הולך לגרד באיזשהו עמוד,

ובלי כוונה נדלק המתק של החשמל.

כמובן שבאמת בתוך תוכו לא היה לו כבל לה להדליק.

שלא ישחק אותה ויגיד, אני אלך אתגרד,

והיא ידלק ידלק. תודה רבה.

אבא ואדם שגורל את כיסאי.

אז אני מסביר.

כיוון שהפעולה של עשיית החריץ היא נגררת מן

גרירת המיטה.

אז מאחר שזה יוצא מתוך גרירת המיטה,

אז זה נקרא כאילו כעין פעולה אחת.

מאחר וזה יוצא מזה, אז זה נקרא כעין פעולה אחת. פה זה שתי פעולות שונות.

אתה בכלל לא התכוונת לפעולה ההיא, אתה התכוונת לפעולה אחרת.

אתה מבין מה אני אומר?

אז יש הבדל גדול ביניהם.

דבר חמישי, תנאי חמישי, קיום.

מה פירוש?

מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה, אלא אם עשה מלאכה מתקיימת לאורך זמן.

אבל היא אינה מתקיימת,

כגון הכותב מכתב שאינו מתקיים.

פטור.

שמעתם?

אם אדם למשל כותב במים,

יש לו איזושהי

לחות מסוימת על גבי השולחן,

והוא הולך ועושה קרן אותיות בזה.

כמו על המכוניות.

כן.

הבמים זה מתאדה.

נתייבש. לא יישאר שום דבר.

אז יהיה פטור מדאורייתא.

מדרבנן ודאי שעשו.

כל דבר יש לו רמת כיווי.

תזמין, אדם שכתוב ביהודה וקרן, אבל אדם שכתוב ביה פרעות זה כבר לא כמו אין. למה? זה מתקיים לאורך זמן.

זה מתקיים לאורך זמן. גם על פרעות זה מתקיים לאורך זמן.

בשביל למחוק, אתה צריך לעשות פעולה הפוכה למחוק.

אבל בלא זה, זה יישאר.

אתה מבין?

פה זה לא ככה.

הדוגמה שהבאתי לך זו הדוגמה הכי קלאסית שמסבירה את העניין.

מאחר,

מאחר וזה לא יישאר, גם קרח זה לא מתקיים.

משום שמאחר ועם הזמן זה נמאס,

הקרח נמאס והופך להיות תמימי,

לא יישאר שום רושם.

יש הבדל בכתיבה,

הכתיבה היא למעלה לכתיבה זו חליטה?

כתיבה כאילו באותיות בולטות לאותיות שחשקות?

זה, אנחנו נגיע לשם בעזרת השם.

נגיע לזה בעזרת השם,

כשנגיע לדבר על העניין כותב.

אבל זהו היסוד.

צריך שיהיה קיום למלאכה בשביל שיהיה איסור דאורייתא.

אם אינה מתקיימת, אין איסור דאורייתא.

יש תנאי שישי שנקרא תיקון.

מן התורה אין אדם חייב על עשת המלאכה אלא עשה בדרך תיקון,

או שעשה בדרך היקול לצורך תיקון,

כגון

כורע על מנת לטפור.

קריאה לכשלעצמה זו פעולה של קלקול.

אבל מאחר וזה הדרך,

שבשביל לטפור הוא היה צריך לקרוע מקודם לכן, כדי שהתפירה תצא איש הרע ומחזיקה טוב יותר,

אז מאחר וכן, אז גם פעולת הקריאה שלו זה נקרא מתקן.

זה נקרא תיקון.

זה נקרא תיקון בלי תורך תפירה.

עוד עניין, יפה, כבר דיברנו על זה.

מה היה עדין אם הוא קורע על מתו?

אז הקריאה היא קריאה, אבל מאידך,

מאידך זה רק גורם לו מנוחת הנפש.

לא, לא, לא עדיף. או מקיים מצוות קריאה. לא רק על מתו, ממש תיקון.

תיקון, תיקון. זה אותו יסוד, אותו יסוד. נו.

בשביל לפתוח פטים, לפתוח, לעשות לו חלל, בשביל לתת לו בית כיוון. אותו יסוד, אותו יסוד, אותו יסוד.

אם הקוראה

נעשה על ידו תיקון,

אז צריך להיות שלכאורה,

אבל זה מחלוקת ראשונים, ראינו את זה בעבר.

האם נוכל ללמוד מעניין מעניין קריאה על מת לגבי כל הדברים?

אנחנו הזכרנו את זה בעבר.

אם בדוגמה שעשית, שככה הוא משלים את פעולת הכלי, את הכנת הכלי,

כן, זה לא קשור, אנחנו מדברים על קורע,

קורע בגד או קורע נייר וכדומה.

כשאדם עושה את הפעולה הזו של הקריאה באופן רגיל ונורמלי,

זה קלקול, אלא אם כוונתו,

בשביל שיהיה לו קל יותר לתקן את זה,

לתפור או להדביק, אני יודע מה.

אז פה,

הוא לוקח את הבד וגוזר אותו.

זה לא אומר לי פה, הוא רוצה שככה יהיה,

הכתבות יהיו כאלה, ככה יהיה בכתבות. הוא לא, הוא לא זוכר שם, אבל הוא גוזר. נו, זה מסתם פעולת תיקון.

זה תיקון. זה פעולת תיקון, משום שכמו שאם יש בגד ארוך והוא מקצר אותו על ידי, אז כך,

ככה נשלם הבגד.

אבל לא, לא, לא מדבר על שהוא נשלם.

יש לו עוד זמן, איך אומרים?

זה לא הפסיקרציה,

זה לא

שייך פה פסיק רשע, שאתה מתבלבל. לא, סליחה, זה לא המקרה בפטיש. כי המקרה בפטיש זה תמיד הסיוג, כשאני אסיים את המלאכה. בוא נגיד שיש לבגד עוד זמן עד שאני אגמור אותו. יש לו את הכיסאים עוד לא עשיתי ואת כל ה...

אני רציתי דרך רק למטה. בסדר, לא משנה, אבל בתכלס,

בתכלס, באותו מקום שקרה,

הוא מתכוון לעשות דבר נוסף שם? לא.

לא, יכול להיות שזה. אז הקריאה הזו לא נעשתה.

היית לו על גזירה, הוא גזר חצי.

אבל הקריאה הזו לא נעשתה על מנת לטפור,

אלא רק קריאה, והוא מתכוון להשאיר אותה כמו שהיא.

על זה אתה מדבר? כן, הוא עשה חצי. אז אמרתי שצריך,

אז אמרתי שהסברה נותנת, וגם מה שאני זוכר,

מתוך מה שלמדנו בעבר,

שיחשב כמתקן.

מה זה מתקן? זה תיקון.

מה זה מתקן?

זה תיקון.

זה קורע שנקרא קורע של מתקן.

למה צריך קורע על מנת לטפור?

זה רק בשביל שמדברים פה על כל סתם קורע.

סתם קורע זה קלקול, לכן צריך על מנת לטפור.

אבל אם זה קורע כזה שעל ידו הוא מתקן,

אז הוא יהיה חייב.

מה זה קורע, קורע? מי אמין לטפור את זה קורע, קורע ההר וכי ההר?

כן, וזה לא מצוי.

אתה מבין? לא מצוי.

אבל אם אכן כך יהיה,

אבל אני זוכר שהראשונים מדברים על העניין הזה.

מה בדיוק

באופן מושלם אינני זוכר.

אם היה לי זמן הייתי פותח,

ואולי אני אזכור ואני אבדוק לך את העניין.

אבל הייתי שמח אם תזכירי את זה, כן?

שגם אתם תהיה לכם את המטרה לצלצל שעות אחרי הצהריים ולהגיד שאני אבדוק את העניין.

בסדר?

הבנת מה שאמרתי או לא?

איפה למדנו את זה? איפה למדנו את זה? איפה למדנו את זה? אני חושב שזה בדף, בפרק רביעי, לא למדנו את זה.

טוב, הלאה.

אז עכשיו התנאי השביעי... מה רגע, דבק זה תפיעה?

דבק זה אותו דבר, זה כמו תפיעה.

אתה מדבק שני דברים זה לזה, זה אותו דבר.

זה מושלם העתיד ש...

לא,

שיעור,

שיעור, מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה, אלא אם עשה אתו בשיעור הראוי.

כגון הכותב, שאין הוא חייב אלא על כתיבת שתי אותיות,

אבל אם לא עשה את כל שיעור המלאכה, פטור.

ואף שפטור על חצי שיעור,

אפילו של מעשה מן התורה,

כן?

יותר נכון, מצד העונש,

אין עונש על חצי שיעור.

אבל, אבל, אסור.

מכל מקום, אסור לעשות גם חצי שיעור.

ונחלקו האמוראים במסכת יומא עד ד' עמוד א', רבי יוחנן וראש לקיש,

האם איסורו מן התורה ומדברי חכמים?

יש מי שסובר שאיסור עשיית חצי שיעור הוא איסור נאורייתא,

גם אם אין עליו עונש,

אבל אסור לעשותו מן התורה,

ויש מי שאומר, לא, רק מדרבנן, אבל מדאורייתא אין איסור של חצי שיעור.

וההלכה,

אז אמרנו כבר אתמול, שכל המלאכות, מה שמה מדברי רשי

במשנה, שכל המלאכות יש,

למעשה קודם המשנה,

רשי מזכיר את זה,

שכל המלאכות ישנן דין של שיעור.

אלא שרשי במקום אחר, בהמשך,

נראה שחורש יצא משאר מלאכות,

שהוא חייב עליו אפילו בכל שהוא.

ופה יש מקום לדיון, למשא ומתן,

איך זה יסתדר על מסוגיה שלמדנו שלשום או אתמול.

אפילו לא מבין את זה?

כן, כן, ככה אני מבין מתוך הדברים, כן.

וההלכה כדעת הסוברים, שחצי שיעור אסור מן התורה,

אבל אם בא אדם אחר וישלים את המלאכה,

פתוח.

מובן?

כלומר,

סליחה, לא אבל, טעיתי,

פשוט התבלבלתי במילה.

וההלכה כדעת הסוברים, שחצי שיעור אסור מן התורה,

ואפילו אם בא אדם אחר וישלים את המלאכה, פתוח.

כלומר, מה יהיה הדין באופן שהראשון עשה חצי שיעור?

ובא אדם אחר ועשה,

השלים.

גם עשה חצי שיעור. בדיוק.

מובן.

אדם כתב אות אחת, ובא חברו וכתב אות אחרת.

אז לא יהיה עונש, כי כל אחד מאלה של עצמו

עשה חצי שיעור.

ואם הוא עשה חצי שיעור? רק מה, יש מקום לדון.

הראשון זה פשוט,

זה פשוט שהוא יהיה פטור, כי הוא עשה רק חצי שיעור.

אבל השאלה על השני,

השני, לכאורה, הוא השלים את המלאכה,

אז למה שלא יהיה חייב?

הרב, זה לא חייב להיות בעצם חטאת.

אז התשובה היא, לגבי חיוב קורבן חטאת,

מצאנו

פסוק שאומר, בעשותה.

חזל דורשים,

בעשותה עד שיעשה את כולה.

הרב, השיעור בחטאת ברצף חטאת?

מה?

השיעור בחטאת ברצף?

מה זה ברצף?

זאת אומרת, הוא עשה תלש, כתב עוד איפה. הוא תלש לא. כתב עוד אחת בבוקר, ועוד אחת סמוך למוצאי השבת.

לא קשור בשני מקומות שונים. הוא כתב במקום אחד ליד השני. בקיצור, בכניסת השבת עוד אחת, ובגלל זה,

הוא יהיה חייב. אחד ליד השני. במקום אחר לגמרי. לא,

לא, סתם לא.

מדברים פה שכתב אחד ליד השני.

ככה אני מבין.

אם הוא לא כתב אותם,

אותם אחד, זו ליד זו,

אז זה לא גדר של...

ואם זה נעלתה, הוא כתב עכשיו עוד, ואומר, באותו רגע הוא כתב אות אחרת. אני מדבר על העניין הזה.

של מה? שלא כתב אחד ליד השני? אם הוא כתב, אני מדבר, אם הוא כתב

שתי אותיות,

בעניין הזה אני מדבר, וכתב

בתחילת השבת אות אחת,

ושום כתב אות אחרת סמוך ליציאת השבת,

הוא יהיה חייב.

אם הוא כתב בשני מקומות שונים,

אני חושב שיהיה פטור.

אני חושב, אני צריך לבדוק את זה.

אתה מבין?

אם הוא כתב באותו רגע שתי אותיות ושתי מקומות שונים?

מה?

אם הוא כתב באותו רגע, לא בציאת השבת,

באותו רגע שתי אותיות ושתי מקומות שונים. על זה דיברת.

על זה דיברת.

אמרת, הוא מפסק, אמרת שתי... לא, לא, לא, אני מדבר גם על האופן הזה שיהיה פטור. ככה זכור, אבל אני צריך לבדוק.

אני מפורש שאני אומר לך.

אתה לא, אל תיקח ממני עד שאני לא אומר לך בבירור מה ראיתי במשנה או בהלכה.

אתה מבין?

אני אומר לך מתוך מה שאני זוכר, והרבה פעמים לצערי אני

טועה, אז עיקרון שלי גורם לי לטעות.

אבל אתה יודע רק כזה של אפסק, כמו שאין אישים,

להגיד, רק משבת לשבת זה אפסק.

כן. זאת אומרת, אם בחשיבונת אחת גזרתי בתחילת השבת,

ובחשיבונת השנייה, אני לא יודע, שילמתי שיעור של הקצירה בשביל

ושיבונת השנייה. לא, זה פשוט.

שמה? שאם אדם עושה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת אחרת. לא, לא, לא, זה פשוט שאתה פטור. אז מה? אבל אפילו בתחילת השבת, בערב, ובלילה הוא הלך לתסף שחרר כבר כשהוא קטר, הלך לצדה אחרת, הלך לצדה אחרת. ושם קצר גם כן. אפשר קצר להשלים את השיעור בשדה אחרת, אחרי עשר שעות.

לא משנה, זה לא...

זה פטור.

יש, האמת,

האמת שיש מחלוקת,

ראינו, לא אל,

לגבי חצי חלב וחצי חלב. הייתה ידיעה ביניהם.

אם אני אומר,

הידיעה מחלקת רק כשהוא עשה בכל פעולה שיעור, או שהידיעה מחלקת גם באופן של חצי שיעור פה וחצי שיעור אחר כך.

חצי שיעור קודם הידיעה וחצי שיעור אחר הידיעה.

אתה לא שומע, לא דיברתי עכשיו

על יותר מכדי אכילת פרס.

אני מדבר על הידיעה.

האם ידיעה לחצי שיעור זה גם מהווה חילוק

או לא.

אז למדנו שיש בזה מחלוקת.

האם ידיעה

גורמת לחלק ולומר שאין פה צירוף של החצי זית לחצי זית,

או שנאמר שלא. הידיעה יכולה לחלק דווקא באופן שהיה כזית לפני הידיעה וכזית אחר הידיעה.

אבל זה לא יכול לעשות חילוק במקרה...

כשהוא עשה חצי קודם הידיעה וחצי אחר הידיעה

נדמה לי אם זה לא מחלק, אז זה ייחשב כפעולת איסור אחת.

זה גובה השאלה, מדברים על זה.

אה, בעליהם אחד ממש? לא הייתה ידיעה ביניהם?

זה פשוט, זה פשוט. טוב, בכל אופן, על זה מדברים, דיברת על חטאת.

עכשיו, אז אם כן, נסכם בכמה מילים את התנאים.

תנאי ראשון כדרכה.

תנאי שני, מלאכה הצריכה לגופה.

שלישי, מתכוון.

רביעי, מתעסק.

חמישי, קיום.

שישי, תיקון.

שביעי שיעור.

אנחנו צריכים

למצוא איזשהו ראשי תיבות לכל אלה.

כן?

ואז מה את התנאים האלה? של מה התנאים האלה?

איפה אפשר לראות את התנאים האלה?

זה נמצא כאן, ב...

התנאים האלה של מים, אוי, הבנתי.

של מלאכת מחשבת.

מה נקרא מלאכת מחשבת? שיהיה איסור מן התורה.

אתה מבין? כן, כן.

עוד פעם, זאת אומרת, חייבים שכל התנאים יקיימו.

יש לנו שלושה תנאים שהם מתחילים במ״ם.

מלאכה הצריכה לגופה,

מתכוון, מתעסק.

שלושה מ״מים.

זה אנחנו זוכרים?

מלאכה הצריכה לגופה, מתכוון, מתעסק.

בסדר?

ואחר כך עוד ארבעה שהם כקשת.

כקשת.

כף, קוף, שין, תו.

כף זה כדרכה.

קוף,

מה זה קוף?

קוף זה קיום.

סליחה, שתהיה מתקיימת.

קיום, הוא מביא פה קיום.

שין זה שיעור,

ותו זה תיקון.

שיהיה

בגדר מתקן ולא בגדר מקלקל.

אז עוד פעם נחזור.

שלושה מימים כקשת.

שלושה מימים, מה זה? מלאכה הצריכה לגופה.

מתכוון, מתעסק.

כן?

אחר כך זה כקשת.

כדרכה,

קיום,

שיעור, תיקון.

בסדר?

אז הוא לא אסור להינצרות דאורה איתה.

רק מדרבנן.

לא יכול להיות מלאכה שאין לה כאילו.

זה כבר סיכמנו.

כן, אין.

מלאכה שהיא לא מתקיימת,

אלא היא

חולפת מעצמה,

אז זה לא כלום.

רגע, זה... אתה מבין?

מה יהיה הדין אם אדם כותב בשבת, עושה ככה?

זה אדיר? כן.

זה נראה לי שקול לרבנה אלוהים.

בדיוק.

אין בזה שום איסור.

אם הוא כותב על השולחן

ונשאר בזמן קצר,

רושם כלשהו מזמן קצר, אז אסור לנו לברבנה.

אבל אם אין שום רושם, זה רק רמזים בעלמא.

זה לא כלום.

אדם שמשה בא, אפשר לקיום?

מה?

אדם שמשה בא, אפשר לקיום?

אז המים מבושלים.

אבל המים הם מבושלים. זה מים שהתבשלו.

זה כבר לא ישנה, לא יעזור לך כלום.

זה מים מבושלים ש...

כן, כן, כן.

וזה גובה איסור.

גוף האיסור, פירושו של דבר,

להפוך מים שאינם מבושלים למבושלים. אז הוא עשה את זה.

תנאים נוספים שאינם... אבל תנאים לא מושכרים לכולי עזה. תלוי, רבי שמעון, רבי יהודה. תנאים נוספים שאינם משום מלאכת מחשבת. התנאים האלה שלא מושכרים לכולי עזה זה מונוטניה.

כן, אני מדבר כנראה להלכה.

לכן הזכרתי.

כן?

תנאים נוספים שאינם משום מלאכת מחשבת,

ישנם בעשיית המלאכות.

ואלוהם.

א', עשייה על ידי אחר.

כלומר,

סליחה, על ידי אחד.

שלא קשורים למלאכת מחשבת. לא בגלל שאם אדם לא עושה אותם, אז זה לא נקרא,

אם אדם עושה שלא בדרך הזו,

אז זה נקרא שחסר במלאכת מחשבת. לא.

זה לא בגלל שחסר במלאכת מחשבת.

סיבת הפטור הוא מסיבה אחרת.

כל אלה שהזכרנו עד עתה, השבעה תנאים,

זה בגלל שאחרת זה נקרא

מלאכה שאינה מלאכת מחשבת.

אבל ישנם דברים שזה פותר, ולא בגלל שאינה מלאכת מחשבת.

מה למשל?

צריך שהעשייה תהיה על ידי אחד.

אבל אם העשייה על ידי שניים,

מן התורה אין אדם חייב על עשיית המלאכה,

אלא אם עשהו לבדו את המלאכה.

אבל אם סייע לו חברו,

פטור.

חז״ל דרשו מהפסוק בעסותה

דרשו חכמים, יחיד שעשה חייב

שניים שעשו הפטורים.

שניים שעשו הפטורים. יש שאלה,

מה יהיה הדין באופן שלא היה אפשר שיעשה אותם אחד אלא יעשה שניים?

זה כדרכו, זה כדרכו, זה מנהים, כדרכו? מה זה,

בשבעת תנאים של המלאכה התמחשבת,

אחד מהתנאים היה כקשר,

כדרכו. כדרכה פירושות זה לדבר,

כדרכו פירושו של דבר, איך הוא עושה, למשל,

היה צריך להוציא ספסל החוצה.

אז הוא עשה את זה בדרך של הוצאה רגילה.

הוא לא לקח את זה עם השיניים,

אלא שניהם תפסו כל אחת בשתי ידיו,

אחת מצידי הספסל,

והוציאו אותו החוצה.

זה ניקח דרכה, אבל יש פה בעיה אחרת.

יש פה שניים שעשו.

האם במקרה הזה התחייבו?

אבל ככה חייבים לך את המשכן.

אבל יש פסוק נוסף שמלמד אותי, שאם יש שניים זו עשו.

גם אם זה דומיא דמלכת המשכן לגבי צורת עשיית המלאכה,

אבל מאחר וזה שניים, זה פטור מיוחד.

כאילו שהם היו לוקחים את הקרשים ושניים? זה מה שכתוב כאן.

יש שאלה, מה נעשה במצב כזה, שזה דברים כבדים,

ולא שייך שאדם יוציא לבדו, אלא אם כן יצרף את חברו אמה.

אם אחד יוכל להוציא את זה לבד, אז זה בוודאי פטורים.

אם אחד יוכל להוציא לבדו, אמרנו שאנחנו מדברים, אם זה דבר כבד, יש שניים. תתבונן טוב, אנחנו מדברים בדברים כאלה שלא שייך שאדם אחד יעשה. אז אם זה צריך שניים, אז יתחייבו,

כי זה הדרך. אז זה מחלוקת.

יש מחלוקת.

אם זה שלוש שיטות, רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון כמדומני.

נגיע לזה בגמרא, אני אומר לך מה שאני זוכר,

איך אומרים מלמעלה את הדברים,

אבל בדיוק מה סובר זה מסורר זה לא זוכר.

שלוש דרשות,

כל אחד דורש מהפסוקים דרשה אחרת.

אף אחד לא קשור את הכנסים לשניים, אחד מעביר לשני, לא?

כן, היו מעבירים מאחד לשני,

נכון.

מעבירים מאחד לשני, זה לא פעולת הוצאה.

בית,

עוד דבר שפותר עשייה ולא גרמה, כלומר,

רק באופן שאדם עושה מלאכה,

אבל אם הוא גורם למלאכה,

אז זה לא מחייב אותו,

חטאת בשוגג,

ולא חלילה במזין מיתה,

שהמלאכה תיעשה במישרין על ידי מעשי האדם,

אבל אם פעולתו גורמת בעקיפין למלאכה שתעשה,

פטור.

למדו החכמים מהכתוב, לא תעשה כל מלאכה,

שמשמע שהעשייה אסורה,

אבל גרמה מותרת,

כשאתה רק גורם, אז זה מותר.

מובן.

אתה עכשיו,

מניח חביות מלאות מים,

שכשהאש תגיע לשם,

אז זה יגרום חביות כאלה ששייך שיתבקחו על ידי האש,

ואז המים שיצאו

יכבו את האש.

אם ראובן אומר לשמעון, אתה מבין? אם אתה לא מדליק את האש,

אני אומר לך.

הוא בא והדליק את האש.

הלא זה מה שעושים היום,

הזכרתי שזה מה שעושים היום

בהמון דברים שבאים לפתור בשביל כל מיני אנשים שנזקקים לזה.

יש מקום שנקרא המכון הטכנולוגי לבעיות ההלכה.

חלק גדול מהדברים שהם מתירים, זה מתבסס על העניין הזה של גרמה.

אז הם מתירים אפילו, נדמה לי, הם מתירים אפילו את הקלנועית.

איך, על ידי אפשרות דקה, על ידי שאדם לוחץ על איזשהו דבר וזה עושה איזושהי פעולת השהייה וכעבור זמן אפשר כבר,

זה לא פעולה ישירה,

אלא זה מכניס את המכונה למצב של השהייה ולאחר זמן נעשית פעולה מסוימת.

עדיין עובדים נכון?

הם עובדים נכון, הם מסתדרים, זה תשאל אותם, לא אותי.

אתה מבין? הם מחליטים מעצמם מה זה עומדים נכון, מה זה לא עומדים נכון.

אז גם שבתל אביב דה יקראו, אפשר יהיה גם להתיר,

אפשר גם להתיר אוטובוסים,

אתה מבין?

הם על דרך של השהייה, אתה תיכנס לאוטובוס,

כן?

ותלחץ על איזשהו מתג מסוים,

וזה ייתן מצב של השהייה עד שהאוטובוס ייסע מאליו.

עוד מעט לא צריך שום דבר, אתה לא צריך לעשות שום פעולה, לא.

אתה צריך רק להפעיל את המחשב.

כן?

תתכנת אותו לאן אתה רוצה להגיע,

והוא כבר יסתדר לו בכוחות עצמו, המכונית תיסע לבד.

מה אתה צריך לעשות? פשוט לקחת איזה ספר מעניין,

ולהתרווח בקורסה,

ולקרוא את הספר בהנאה,

וכשיגיע הזמן שאתה צריך, הגעת לאזור שאתה צריך,

יהיה לך איזשהו רמז.

והתהלית חשבנית זה קובעת ככה, ולא כולם מצליחים, ולא רק יותר דחוק לנכים.

אבל זה לא בשופי.

לא, אבל זה לא איסור, זה לא עושה שום איסור. זה לא בשופי, יש לך הרבה שעשורים.

לא, לא, הכל זה בגלל שיהיה חשש של פרצה,

שהעניין יהיה כבר פרוץ יותר, ויבואו להקל יותר ממה שזה.

אבל אם אתה עולה לנושא הזה, אין לך שום איסור.

אני לא שומע את היהודי היקר הזה, מי זה?

מי אתם?

אני לא רואה אותך.

אה, עכשיו אני רואה.

מתי לוחצים על המתק, בערב שבת או בשבת או בשבת?

אני חושב שבשבת.

ואז זה מכניס את העניין למצב של השעיה, ואז זה מתחיל לפעול. אם זה מערב שבת מה ולא צריך השעיה, מה בעיה לתכנן?

אם זה מערב שבת, אז לכאורה, כן, אם למלא השאלה של עובדים בחול.

כמו למשל מכונת כביסה.

מכונת כביסה, אתה לוחץ על המכונה והיא עובדת מעליה.

פלטה של שבת, אתה מפעיל אותה,

והיא מחממת לך את האוכל. אז גם אתה... זה לא מכונית של הונאה הזאת.

במונית ללא הגה, היא נוסעת לבד.

נראה לך שאני דיברתי סתם בהצעה שלי?

כי שאני ידעתי שיש דברים כאלה.

אני עוד לא הגעתי להיות מרחב בעולמות, הייתי שמח, אתה מבין, להגיע לדרגי צדקות שכזו, אבל אני עדיין מחובר לעולם הזה.

ואני יודע שיש דברים כאלה. על סמך זה אני אומר מה שאומר, זה הכול.

בסדר? אז אלה הם הדברים.

זה ההקדמה.

בסייעתא דשמיא נוכל להתחיל

את המשרה, אבל לא היום, אלא בשבוע הבא, בעזרת השם.

אולי אחרי שנזכה למתן תורה בשלמות בחג השבועות,

אז נוכל הרבה הרבה יותר להיכנס לעומק הדברים,

שנזכה באמת להבין

הרבה הרבה יותר טוב את מה שלמדים אנו

בזכות קבלת התורה.

... של גויין, של גויין, של גויין, של גויין.

זה ברור לא נכון דבר. תגידו שיהיה אינטרס שלום וכן זה מותר.

אבל אני חושב שאתה יושב שם, ואתה מספיק על המשקל,

ואז המעלית,

גם יותר אנרגיה, וגם הדלק, יותר דלק. כן.

אז נו, אז זה לא, אז זה פסיק רישה, שזה יקרה.

אז איך אתה מתיר?

הוא נושא אמת. אמרתי, אם אכן זה כך, אז אני לא אמרתי מתיר.

אמרתי.

אבל זה משקל, אבל הוא תורך יותר אנרגיה בגללך.

אם זה אכן כך, אז יכול להיות שיהיה בעיה. אני לא בדקתי את הכל מכל הצדדים, רק אני אומר שאני יודע שהם מתירים על סמך זה.

כן? חלק של הדברים שהם מתירים

זה על סמך פעולות שנקראות גרמה,

ולא מלאכה ישירה.

הבנת?

זה לא נפולל, אבל אתה אומר שזה מתירים?

כי יש הבדל, אתה אומר שמתירים,

אבל שלא יתפרסם.

אז אם שלא יתפרסם יכול להיות שזה לקולי אלמא, רק שזה לא יתפרסם.

או שזה שמתירים, כי יש מתירים, אבל הם עשרים כמו שזה ממש.

זאת אומרת, זה לא שזה לא לקולי אלמא. אתה מבין שזה שני סוגים.