הרב אבנר עוזרי מסכת שבת 26.3.15

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף סמ״ב עמוד ב',

בנקודותיים הראשונות שבעמוד,

תשע שורות מראש העמוד.

אתמול

הזכרנו בשיעור את העניין הזה,

האם כשהאישה מוציאה

צלוחית של פריאטון,

שזה בושם ששמה בצווארה,

האם יש בזה איסור של הוצאה בשבת או לא,

האם יש איסור דאורייתא,

או איסור דרבנן, או בכלל מותר.

הבאנו בזה שלושה דעות,

רבי מאיר,

חכמים ורבי אליעזר.

כאן באה הגמרא להביא דרשה שמדברת על מעלת הבושם הזה.

ישנו פסוק בעמוס, פרק ו',

וראשית שמנים ימשכו.

הפסוק הזה מדבר

על התוכחה שמוכיח הנביא את ישראל,

שהם לא שמים את ליבם

על אותן נבואות

של פורענות שמתנבאים הנביאים עליהן,

ועדיין עסוקים בתענוגים.

ובתוך הדברים נזכר

שהנביא אומר להם, וראשית שמנים ימשכו.

האם כל זה

שאמורה להיות פורענות חלילה, אם לא יחזרו בתשובה?

עסוקים הם בתענוגים.

הם שחים את עצמם

במובחר שבשמנים.

זה ביאור הפסוק, וראשית שמנים ימשכו.

זה מובחר שבשמנים. מה זה שהדבר הראשון שהם עושים זה שמנים?

זאת אומרת, זו ההתחלה של הראשית.

נאמר, ראשית דגנך תירושך ויצריך.

ממילא על דרך זה מפרש רשי גם כאן

שהכוונה המובחר

שבשמנים.

מה שבהרתי זה על פי דרכו של רשי.

לא, לא. שם ראשית זה לא הכוונה הראשון.

פה אתה יכול לומר שמה שנאמר וראשית

זה הכוונה שהם בראש ובראשונה מושכים את עצמם בשמנים.

אבל זה קצת קשה.

לכן רשי היה נראה לו שהביאור היותר נכון בפסוק זה ראשית שמנים.

היינו המובחר שבשמנים,

שהוא ראש וראשון לכל השמנים,

לכל הבשמים, אותו הם מושכים עליהם,

שחים את עצמם בשמן שכזה שהוא המובחר ביותר.

אני בסמ״ב עמוד ב׳ בשורה התשעית מראש העמוד.

ראשי רגע לך תירושך ויצריך זה לא כמובן הראשון? לא,

לא.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

זה פלייתון.

רבי יהודה אומר בשמו של שמואל שמה זה המובחר שבשמנים?

זה פלייתון.

מה זה הפלייתון הזה?

כבר ביארנו אתמול, זהו שמן אפרסמון

שריחו ערב מאוד.

מאשר על כן,

אישה שרוצה להתבשם הייתה לוקחת, אם הייתה לה את האפשרות כמובן,

כי זה דבר שהוא יקר,

אז היא הייתה לוקחת את השמן הזה.

על כל פנים,

כך הנביא מוכיח את ישראל שעסוקים הם בתענוגים,

גם אחר ששומעים הם כל מיני נבואות של פרוענות.

אבל נכון, זה לא עסוק.

מיטיב רבי יוסף,

מיטיב רבי יוסף,

אף על פלייתון גזר רבי יהודה בן בבא,

ולא הודו לו חכמים.

ולא הודו לו.

כלומר,

רבי יוסף

מביא ברייתא.

אותה ברייתא עוסקת

על הזמן שלאחר חורבן בית המקדש השני,

שחכמים גזרו אז כמה דברים,

מפני צער החורבן.

בתוך הדברים נזכר שרבי יהודה בן בבא גזר על פלייתון.

היינו שלא לסוך

בשמן הזה של פלייתון.

ולא הודו לו, החכמים לא הסכימו איתו.

לשיטתם של חכמים

אין בעיה שאם רוצה אדם לסוך בפלייתון, יכול.

גם לאחר חורבן בית המקדש.

ושואל רבי יוסף, היא אמרת, משום תענוג,

ואם אתה מפרש

שמה שנאמר בפסוק ראשית, שמנים ימשכו,

זה הכוונה לפלייתון,

ואם כן,

מהי תוכחת הנביאה להם,

איך אתם עדיין מתענגים בתענוגים כדוגמת

שיחה בשמן הזה של פלייתון?

עמוס.

אמר לו, דו לו.

אז למה, אם כן,

למה, אם כן, חכמים לא הודו

לרבי יהודה בן בבא לגזור גם

על התענוג הזה, שלא יעשו אותו אחר חורבן

בית המקדש?

עונה הגמרא,

אמר רע ביה ולתעמיך,

הדכתיב השוטים במזרקי יין,

רבי עמי ורבי עשי,

חד אמר,

כנשכנין.

חד אמר,

שמזרקין כוסותיהן זה לזה,

אך אינם היא דאסיר.

הרבה ברב הונא,

והרבה ברב הונא, דקה, אנחנו נסביר.

והרבה ברב הונא,

איקלע ורשגלותא, ושתה בקניש כנין,

ולא אמר לה ולא מידי.

לבאר.

אביי,

אומר לרב יוסף,

אתה שואל

איך ייתכן שחכמים לא הודו לרבי דה בן בבא לגזור גם על

אותו שמן פלייתון?

הרי מוכח מתוך נבואתו של עמוס

שיש בזה משום תענוג, והיה ראוי אם כן לגזור על זה אחר החורבן.

אם זו הבנתך, אז לשיטתך,

אם על כל תענוג היו צריכים לאסור?

אם כן, מה זה שכתוב בתחילת התוכחה שם?

כתוב השותים במזרקי יין.

אחד התענוגים שהיו עסוקים בו,

זה שהם היו שותים במזרקי יין. מה הפירוש?

אז יש מחלוקת, רבי עמי ורבי אסי,

מהו אותו תענוג של שותים במזרקי יין?

אחד מהם אומר, מזרקי יין זהו כנשכנין.

זה כלי זכוכית ארוך,

שיש לו כמה וכמה קנים שבאים מצידם,

מצידי הכלי ועולים לגובה,

כדי שיוכלו כמה בני אדם לשתות ביחד

מאותו משקה שנמצא שם.

כשמניחים, כשנותנים יין

עד לפי הכלי, אז גם הקנים מתמלאים יין.

לכן זה נקרא מזרקי יין, כי היין נזרק מקנה לקנה.

זה לא מסתכל עלי.

מה?

זה לא מסתכל עלי.

כולם עושים עוד לא מצבוק.

כל אחד יש לו את הקנה שלו.

לא קצת, זה ארוך איתך.

טוב.

בכל אופן,

זה אחד מהתענוגים שלפי שיטת

האמוראים

היו עושים.

ואחד אמר שמזרקים כוסותיהם זה לזה.

היה להם ידיעה באומנות מיוחדת

שהיו זורקים כוסות מלאים

זה לזה ולא היה נשפך מהיין משועת זריקה.

בכל אופן,

יש בזה משום תענוג.

אנשים נהנים מזה.

אם כן, שואל אותו הבית, רבי יוסף, לשיטתך,

לשיטתך,

שאתה רוצה לאסור בשמן פלייתו לאחר חורבה בבית המקדש, כי יש בזה משום תענוג?

אם כן, סובר אתה שכל תענוג ראו לגזור עליו.

אם כן,

מה שנאמר שם בנביא,

בעמוס, שככה היו עושים

אנשים שבדורו

שותים במזרקי יין,

וגם זה משום

קלות ראש, שמחה,

זה איזשהו תענוג כלשהו.

וכי אתה רוצה לומר לי, לשיטתך, שיהיה אסור

לעשות זאת אחר חורבן בית המקדש?

כי הרי אתה אומר שכל תענוג ראוי לגזור עליו

אחר חורבן בית המקדש.

והרי זה פשוט שלא כך. מה הראייה?

והא רבא ורב הונא אי קלע על ורש גלותא.

רבא ורב הונא בעצמו הזדמן

לביתו של ראש הגולה,

ושתה בקניש קנין.

ראש הגלות שתה בכלי כזה,

שנקרא קניש קנין, מה שאמרנו,

כלי שמחוברים לו כמה וכמה קנים,

ואפשר לשתות ממנו כמה וכמה בני אדם בבת אחת,

ולא עמנ רב ולא מיתן.

רבא לא העיר לו על זה.

אם כן, מה אתה רואה?

שלא אוסרים,

לא אוסרים את הנשקנין הגם של מעשה.

יש בזה משום תענוג, כמו שהוכיח הנביא עמוס את אותם בני דורו שעוסקים בזה.

אולי תענג בחורבן. אלא, אלא,

לא קשור.

אלא, כשזה בשום חורבן בית המקדש,

לא הבדילו בין זה לבין זה.

אלא...

התענג ותענג. נכון.

לא קשור.

לא קשור.

לא קשור זה לזה.

צריך לדעת שדברים שאסרו מפני צער החורבן,

אז אסרו. לא אמרו שלא...

לא אמרו לא לשתות יין.

כאן דיברו על הצורה, על הסגנון, על הדרך.

אלא, כל מידי דין בתענוג ובשמחה גזרו רבנן.

כלומר,

מתי חכמים גזרו מפני צער החורבן?

רק דבר כזה שיש בו גם תענוג וגם שמחה.

אבל,

מידי דין בתענוג ולית בשמחה לא גזרו רבנן.

חכמים אומרים

שדבר כזה שיש בו אומנם תענוג אבל אין בו שמחה,

על זה לא גזרו חכמים לאסור משום צער החורבן.

לכן,

לא גזרו על שם מנפל יתון,

בגלל שאומנם יש בזה תענוג,

אבל אין בזה שמחה.

והוא הדין,

לא גזרו על שתיית יין מכלי שכנין.

כי מאחר,

וגם אם יש בו תענוג,

אבל אין בו שמחה.

לא זה אין בו שמחה, אין בו שמחה בשתי היניים. לא, אתה לא מבין.

אין בו שמחה בגלל הדרך הזו.

לא,

היינו לכשל עצמו גם בלי קשר.

אני מדבר, אבל אין בו שמחה יתרה בגלל הדרך הזו שקוצצים אותו בכניס קנים.

על זה מדברים.

טוב.

אבל מה שאמרתי קודם זה נכון, למה זה נכון? שמה?

שמה שכל הגדרות יגרגו בחורבן, זה רק מי סתם יום חול.

למה, כדוגמה, גדרת החורבן שלא לשמוע בכלי שיר.

אבל בתעודת חתן וכלה כן שומעים כלי שיר.

בתעודות כאלה ואחרות, בתעודת מצווה, שומעים כלי שיר. זאת אומרת, זה לא נובע על כדוגמה ומצווה.

גדמו חורבן, אבל בפנינו זה המותר.

תסתכל בהלכה,

שהדברים לא פשוטים, גם היום.

ראוי למעט, עשו בשביל צער החורבן,

ראוי למעט שלא יהיה את כל הכלים.

ואתה יודע שבירושלים יש כאלה שמקפידים

שמעבר לכלי אחד אין גם בשמחות של חתונה. חתונה? חתונה, כן, כן, כן.

זהו, יותר מכלי אחד לא שמים, לא מנחים.

למה?

עניין של צער החורבן.

אז תסתכל בהלכות תשעה באב.

תסתכל בהלכות תשעה באב, שמדבר על העניין הזה של

האיסור

להתעסק בכלים כאלה שגורמים לבן אדם שמחה.

ואתה יודע שיש כאלה שלא שומעים שירה

בגלל העניין הזה.

סתם ביום חול.

בשבת כן,

אבל לא ביום חול, ועוד עם כלים, ועוד עם כלים, כן.

אפילו רק לשמוע, לא יותר.

גם זה,

שוב,

זה, הרבה מהרבה מהעם לא עושים זאת,

אבל יש כאלה שמקפידים.

אתה מבין?

יש שמתירים עם סייגים כאלה ואחרים,

אבל לבוא ולומר, מה, אין בעיה, אין מזה בעיה.

זה לא כמו שאתה עושה את זה, שאין מזה בעיה.

יש, כשאסרו, אסרו,

אסרו,

ואותם מקומות שהם לא אמרו שיש מקום לחלק בין יומים כאלה לימים אחרים, אז אסרו בכל הזמן.

מובן?

אומר רשי.

רשי,

דיבור המתחיל,

ראשית שמנים.

כן, אשמח מאוד אם תראו יחד איתי את רשי, ראשית שמנים.

מובחר שבשמנים.

גזר משום צער חורבן.

והיא אמרת, זה פלייתון,

והייקרא בתענוג משתי.

כלומר, אם אתה אומר

שמה זה רשת שמנים, אם שאחוז זה פלייתון,

זה השמן אפרסימון שהשכים אותו על גופם

משום ריח טוב,

זה הרי תענוג.

למה, מהיכן אתה יודע שזה עניין של תענוג? שלא היו נותנים להם,

כלומר, אנשי הדור

שבדורו של עמוס,

לא היו נותנים להם לדברי הנביאים הנביאים על הפורענות,

ועסוקים בתענוגים.

ולטעמי, שואל אותו הבא, אם אתה חושב שכל דבר שיש בו תענוג אסור,

הדכתיב בעניינא,

מה שכתוב בעניין הזה של נבואת עמוס.

השוטים במזרקי עין,

ורבי עמי ורבי אסי פרשו,

אחד מהם כמובן, זהו כנשכנין.

מה זה כנשכנין?

כלאי זכוכית ארוך,

ולא שני פיות, או יותר.

והיין נזרק מזה לזה,

שמזרקין על ידי אומנות.

לפי מנדע אמר אחר, מה זה שוטים במזרקי עין,

שהיו זורקים כוסות

שיש בהם יין,

והיה להם ידיעה, אומנות,

לזרוק את זה כשלא יפול מהיין כלום.

כי דמר בהחליל, מטייל בתמנה כעשה,

אך אינה מידע אסור למשתה אשתה בכלי שכנים,

וכי אסור שבצער החורבן לשתות עכשיו בכלי שכזה?

אלא ודאי, היסוד הוא

רק דבר שיש בו גם תענוג וגם שמחה אסור.

אבל אם יש בו תענוג ואין בו שמחה,

לא אסרו.

נחזור

לגמרא.

מאחר וכבר הזכרנו בתוכחתו של הנביא עמוס,

מביא עוד עניין שנזכר שם

בשאר דברי התוכחה של הנביא.

שם בפרק ו' פסוק ד' נאמר, השוכבים

על מתרוצשן

ושרוחים על ער סותם.

כך מוכיח הנביא את

אנשי דורו.

פשטו את הפסוק

שהנביא בא להוכיח את עם ישראל,

על שהם מתענגים בשכיבה

על מיטות העשויות משן פיל.

והיו פורשים על מיטתם סדינים ארוכים ורחבים,

העוטפים על המיטה באורך וברוחב.

צורה שכזו,

הרי זה סגנון של כבוד, תפארת.

אנשים שיש להם יכולת, יכולים

להחזיק מיטה כזו שעשויה משן פיל,

עם כאלה סדינים מכובדים ו...

מה?

מה מיוחד לידיית העשויה משן פיל?

אתה יודע כמה קשה להשיג את זה?

אבל מה מיוחד בשאלה? זה מעיד, זה מעיד

על זה שהם

יותר מדי מתעמקים בתענוגים של העולם הזה.

עצם זה שהם הולכים לדאוג

לפאר כל כך את ביתם.

אבל זה נוח לישון אנשים פיליים.

זה כאילו, זה יש איזשהו עניין של נוחות. אתה חייב להבין שלא מדובר

שהם ישנו על הדבר עצמו.

זו הייתה המיטה.

אחר כך שמו כמובן

מזרונים או שמיכה כלשהי.

כן, אבל זה איזשהו תפנוק מסוים של יושב בשינה.

התפנוק הוא שאנשים מרשים לעצמם לחיות ברמה כזו שכל-כולו זה רק כבוד ותפארת. זה הכול.

באותה מידה הוא יכול לישון גם בדברים אחרים.

אבל לא על עצמו שנתנו.

לא, לא, לא על עצמו שנתנו. לא דיברנו על עצמו שנתנו.

אבל זה שהוא מרשה לפנק את עצמו בזה שהוא דווקא על

מיטות כאלה יקרות ומכובדות ועולות מאוד מאוד מאוד קשה למצוא את זה. נדיר למצוא את זה.

ובכל זאת הם הולכים ועושים זאת.

כן?

מה אתה תאמר על בן אדם שמוציא על ארוחת צהריים 1,500 שקל?

האם לא תגיד שהוא פשוט משוגע?

שוב, אה?

איך הם עושים את זה זה כבר לא תפקידי, אינני יודע.

מה שברור שהחומר שממנו עושים זה החומר.

זה הכול.

אומר רבי יוסי ברב חנינא,

אז דורש על זה רבי יוסי ברב חנינא מלמד שהיו משתינים מים בפני מיטותיהן ערומים.

כלומר, הוא מבאר אחרת מהפירוש הפשוט של הפסוק,

כמו שביארנו.

שהם היו עושים דבר מיאוס בפני מיטותיהם.

כנראה שכל כך

היו עצלנים,

שאפילו לקום

בשביל לעשות את צורכיהם לא קרנו.

בהתחלה של דבר כזה, הוא רצוף, הכול רצוף. פעם רצוף היה להם חול אדמה,

אז היו עושים את זה צפחים.

נו, נו. אז מה זה שייך עכשיו אלינו מה שהיום?

אומרים לך מה היה אז.

זה מה שהיה.

מגדף בוא רבי אבאו,

אי הכי,

היינו דכתיב,

לכן עתה יגלו בראש גולים?

אומר רבי אבאו,

היה מבטל את הפירוש הזה,

לומר שזו הכוונה במה שאמר הנביא השוכבים על מיטות שלנו, שוכבים על ארצותיו.

אם זו העבירה יש בידם, שעושים דבר מיאוס

בפני מיטותיהם,

אם ככה, מה זה שנאמר שם בהמשך שהעונש שלהם על כל הדברים שנזכר שם בתוכחה,

לכן עטו יגלו בראש גולים,

לכן הם יצאו לגלות.

משום זה משתינים מים בפני מיטותיהם הערומיים יגלו בראש גולים?

איזה עבירה יש בזה?

שעד כדי ככה עונש יהיה כזה חמור,

שיצאו לגלות?

אלא, אמר רבי אבאו,

אלו בני אדם

שהיו אוכלים ושותים זה עם זה,

ומחליפים לשותיהם זה עם זה,

ומסריחים ארצותם

בשכבת זרע שאינו שלהם.

אלא, אמר רבי אבאו,

מה?

ודופקין מיטותיהם זו וזו, מחליפין לשותיהם זו עם זה.

כן, צודק.

אז רבי אבאו מפרש שהפסוק הזה בא לדבר על אותם בני אדם שהיו בדורם,

שהיו אנשים ונשים אוכלים ושותים זה עם זה,

מתענגים בתענוגי אכילה,

ולאחר שאוכלים ושותים באים לידי זנות,

ודופקין מיטותיהם זו וזו, מחליפין לשותיהם זו עם זה,

ומסריחין ארצותם בשכבת זרע שאינו שלהם.

אם זה המצב, אז ודאי וודאי שמובן מדוע מגיעים

לעונש כזה של גלות,

שהרי זה עבירה חמורה שעושים זאת.

רבי אבאו מפרש, על פי פירושו של רבי אבאו, את הפסוק.

מה זה השוכבים על מיטותיהם וסרוכים על ערסותם?

היכן נרמז העניין הזה,

שמה שרבי אבאו אמר.

אומר רבי אבאו,

כשנאמר בפסוק מיטות שן,

השוכבים על מיטות שן,

שן זה שורש של האותיות שינוי.

היו משנים את מיטת נשותיהם במיטת נשות חבריהם.

אז לא היינו שינויים את המיטה של זה, אמרתי, זה הדרש.

כדרכה של תורה ניתן לדרוש בכמה וכמה פנים, נכון?

אז הנה,

קודם אמרנו את הפשט,

ובאה הגמרא ומפרשת על דרך הדרש,

שמה שכתוב על שוכבים על מיטות שן, היינו על מיטות

שיש בזה עניין של שינוי,

שהיו משנים על ידי שמחליפים נשותיהם זה עם זה.

וסרוכים על ערסותם,

זה מרמז על העניין הזה שמסרוכים על ערסותם,

יש כבד זרע שאינו שלהם.

אמר רבי אבאו ואמרי לה במדניתא תנא.

גמרא, כאן

תביא כמה וכמה דברים שמביאים את האדם לידי עניות.

רבי אבאו אומר את זה, יש שאומרים שבברייתא כתוב את הדברים הללו.

שלושה דברים מביאים את האדם לידי עניות,

ואלו הן

המשתין מים בפני מיטתו ערום.

כלומר,

אם זה תוך ארבע אמות לפני מיטתו, כלומר סמוך למיטה,

עכשיו זה על איזה עבירה יש בזה.

אז

פה לא צריך להגיע לעבירה.

פה לא צריך להגיע לעבירה. אומרים לך, מביא...

מביא את האדם לידי עניות.

למה? מה יש בזה ערע?

אה, אז שאלנו על הגלות, אמרנו.

אמרנו על גלות. אתה שאלת,

שאלת אז אני בא לענות. נו, אתה לא נותן לי לענות.

הגמרא בפסחים מביאה שישנו שר שממונה על העניות,

ונבל שמו.

נבל.

שמעתם?

נבל שמו

זה אלה שהיו בממשלה הקודמת, שלושה. נבל.

ראשי תיבות.

זה ממונה על העניות.

והשר הזה אוהב מקום מיאוס. כלומר, הוא שולט

באותם אלה שגורמים ענייני מיאוס.

דבר זה הוא מאוד מאוס,

ואשר על כן הוא שולט באותו מקום שבו נמצא דבר מאוס זה.

כמו למשל, להשתין מים לפני מיטתו.

רגע, עוד פעם, השאלה?

כן?

אם מלשון העוני יותר קל מלשון העושר,

למה שלאדם לא יאשר את זה? למה זה במקרה של עבירה?

אצל אדם עדיף לא להיות עני מאשר עשיר.

אם התורה זה אלף תמליקים.

צריך לדעת,

שמה שנאמר, ניסיון העוני

קל יותר מניסיון העושר,

זה לא הכוונה שהוא קל בהתמודדות.

הכוונה שיותר עמדו

בניסיון העוני

מאשר בניסיון העושר.

כאשר אתה מודד סטטיסטית

אלה שהיו עשירים כנגד אלו שהיו עניים,

מי עמד יותר באמונתו ולא לשכוח מהבורא יתברך?

אלה העניים

ולא העשירים.

כי בטבעו של עולם,

כאשר יש לבן אדם עושר ושפע,

וישמן ישורון ויבעט.

שפע זה אותיות פשע.

אם יש שפע, אז יש פשע.

אבל כאשר בן אדם

אין לו את כל צרכיו, והוא נזקק

לדברים מסוימים שאין לו אותם,

אז אדרמה,

כשיש בו אמונה, אז הוא מיד פונה לבורא עולם ואומר לה הקדוש ברוך הוא,

אנא,

תן לי את מה שאני צריך, אז אדרבה.

הוא לא שוכח מהשם, אלא אדרבה, מתחזק

לדעת שהוא תלוי בידי השם יתברך.

אבל כאשר אתה מודד את קושי הניסיון,

יש בזה איזשהו ניסיון, ובזה יש ניסיון.

הפסוק אומר, פן אסבע וכיחשתי ואמרתי

מי השם,

ופן אברש וגנבתי.

כלומר, אומר המסילת ישרים,

האדם עומד במצב של ניסיון,

בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני.

אם הוא עשיר,

פן אסבע, אולי אני אסבע, כלומר, יהיה לי שפע.

וכיחשתי ואמרתי מי השם.

נגיע למצב חלילה

שלא מכיר בזה שאני תלוי בחסדי השם.

גם אם הוא לא יסיר זאת מפורשות,

אבל בתוך תוכו אתה שומע בסגנון אנשים,

הכסף יענה את הכל.

הכסף יענה את הכל.

איך,

אז אתה יכול לומר שכוונתם, הכסף יענה את הכל,

שבטבעו של עולם,

עם כסף אתה מקדם דברים,

אבל כל כולו הוא תולה תקוותו בהשם.

אבל אני לא כזה תמים להאמין שאכן זה כוונת הכלל,

אלא אדרבא, רוב בני האדם

חושבים

ומאמינים באליל הזה שהוא אליל הכסף,

ואומרים, עם כסף אתה יכול להגיע לכל מקום,

נותן לפה ונותן לשם, ומשחטת פה ומשחטת שם,

וזהו זה.

כבר אמרנו,

המן הזה היה טיפש.

אם הוא היה, הוא יכל לעשות אחרת, הוא היה רוצה חלילה לכלות, חלילה,

לגזור גזירות על עם ישראל, בשביל מה היה צריך ללכת לאחשוורוש,

ולתת לאחשוורוש כסף.

שייתן את הכסף בין היהודים, והם ידאגו לכלות אחד את השני.

למה כולם בפוליטיקה רצים אחד לבזות את השני,

אחד להשפיל את השני?

בגלל שהם צדיקים, כולם אידיאליסטים,

כולם באמת רוצים ומעוניינים לדאוג לכלל ישראל. אה, כאלה צדיקים, אה?

יש ענייני,

כל מיני אינטרסים למיניהם של

הנאות גשמיות,

כסף,

כבוד,

מכונית צמודה, נהג תמוד.

לא חסר כל מיני שטויות,

והוא מפזבז את חייו בשביל השטויות האלה.

אתה מבין?

אבל יש ניסיון.

לעומת זאת, אומר המסילת ישרים,

אומר המסילת ישרים,

אבל צריך לדעת שגם בניסיון יש קושי.

למה, פן יברש וגם אבתי חלילה, אני יכול להגיע, לקחת ממון של איננו שלי,

בגלל המצב של יברש.

אבל לעשיר יש פתרון, לעני יש פתרון.

לעשיר יש פתרון.

לעשיר יש פתרון. ומעניין שבכל זאת העשירים נופלים, או עם הפתרונות,

מאשר העניים שאין להם פתרונות.

לעשיר יכול לתת צדקה,

ויכול לתת צדקה, יכול לתת צדקה, יכול לתת צדקה, נכון, אני יכול לתת צדקה.

זה עוד, אני יכול לתת ספקה. זה גם אני זה עוד, אבל אני אחרי זה מזה.

מה, איך יכולים שכאילו יהיו פה?

אני נשאר עמי, העשיר לפחות, איך אומרים, יש לו תרופה.

לא יחדתה, לא כמה כוללים, לא יחדתה. אצלך. אצלך שאתה צדיק.

כשאתה אומר, מה הבעיה? הוא יכול לתת כסף לאנשים.

ולצאת מזה.

לא, כי אתה אמרת, אתה לא נמצא...

אני כבר אמרתי, רונן, שאתה לא נמצא במצב הזה.

אם היית אז

במצב הזה שאתה עשיר והיה לך עניין לתת או לא לתת,

פה נאמוד עד כמה...

אי אפשר לך להוציא קשר מעצמך. זה לא נכון. אני מכיר את עצמי ככה, אתה תאמר שוב. זה לא נכון, לא. גם אני נותן.

אדם שנותן הוא תמיד נותן, בין אם הוא אני ובין אם הוא עשיר. לא, אתה צריך לדעת את ההבדיל.

שאדם שהוא עשיר מחויב לתת לפי עושרו.

הוא לא יכול להסתפק לתת עשרה שקלים כמו שהעני נותן.

אדם ש...

אדם...

אדם שמשתכר משכורת מינימום

ובתוך חודש הוא נותן נגיד שלושים, ארבעים וחמישים שקל

והאחר מרוויח מאה אלף שקל.

נו, אז כמה אם כן הוא צריך לתת?

יותר. פי כמה? פי עשרים.

נכון. נכון. אתה יודע מה? נו, ומה, ומה, ומה, מה? מה זה מה?

בתכלס ככה הם נותנים?

אבל, אבל העני שנותן זה כמו העשיר שנותן.

אני מדבר על אותו בן אדם, לא שתי בני אדם שונים. אותו בן אדם שהוא היה עני נתן עשר שקל.

לא, זה לא משנה אם הוא עשיר, זה נתן יותר.

אותו בן אדם, זה לא משנה. עכשיו אני, אני שקול

באותו מצב, אני שקול כעשיר גדול שנתן הרבה לפי הכמות שאני נותן בי.

לא היה גשם שיש לי ככה.

מאה אחוז. לא?

אני צריך להפגיש אותך עם אנשים עשירים שיגידו לך

שזה לא נכון.

פשוט ההבדל הוא שונה.

למה אני צריך לתת כמות כזו של כסף?

מה, נתנו לי כמות כזו של כסף בשביל שאני אחלק את זה לאחרים,

או בשביל שזה יהיה שלי,

שאני אשתמש בזה לצרח חי?

לא הייתי עושים כל הכסף הזה.

שאלה טובה.

הייתה שאלה אצלנו.

אתה אמרתי לך, אני אפגיש אותך עם עשירים.

לא הייתי עושה את זה.

הלו, פעם מישהו דיבר על איזשהו עשיר,

ואמר לו, מה קרה?

מה קרה?

הלו, כשאתה התעניב, הבטחת שאם תהיה עשיר,

אתה תחלק, חבל הזמן.

תחלק צדקה על ימין ועל שמאל.

הוא אמר לו, אתה לא יודע.

איך, כמו שאומרים,

מה שרואים משם לא רואים מכאן,

מה שרואים מכאן לא רואים משם.

אתה מבין? כלומר, כשבן אדם כבר מגיע למצב הזה של עושר,

אז היצר עובד עליו חזק מאוד.

בשביל זה הניסיון שלו עכשיו, לתת.

אז הוא ייתן לו כל מיני תירוצים כאלה ואחרים,

אבל שלא ייתן.

מובן? זה המציאות.

אלה שעומדים בניסיון, ויפה מאוד, בלי סוף.

נכון, יש, נכון מאוד.

אני לא אומר שאין מי שנותן,

אבל ברור לי שאם אתה מעמיד את כלל העשירים

שעומדים מבין,

אכן עומדים בניסיון שלהם בצורי עפה,

כי נגד העניים שעומדים בצורי עפה בניסיונם,

ברור שכמות העניים

היא הרבה הרבה יותר גדולה מאשר העשירים.

רוב העשירים לא דתיים, או רוב העניים דתיים.

לא קשור.

לא קשור.

לא קשור מה שאתה אומר.

גם אלה שהם עיריים וחרדים לדבר השם.

אבל הניסיון הוא ניסיון.

הניסיון הוא ניסיון.

הבנת?

על זה נאמר

תעמורו.

הבנת? תעמורו.

הקדוש ברוך הוא יזכה אותך להיות עשיר,

ואז תראה אם קל לך הדבר או לא קל לך.

אבל הניסיון הוא ניסיון.

על כל פנים,

זה ברור שאדם לא צריך לשאוף

שיהיה עני.

לא כמו שאמר לנו מקודם

הראל שיש עניין לרדוף אחר העניות. לא.

מאידך, גם לא לרדוף אחר העשירות.

מה שהקדוש ברוך הוא ייתן, את זה נקבל בסבר פנים יפות.

רשאית להתפלל

שתזכה לעושר והרווחה,

וכמובן כדי לעשות את רצונו יתברך.

אבל לרדוף אחר הדבר ולחשוב לשנות את גזירת שמיים,

דע לך,

כבר אמר מי שאמר, הרמב״ם אומר את זה, הגזירה אמת

והחריצות שקר.

כלומר, מי שחושב שעל ידי שהוא יהיה חרוץ

ויעשה תוכניות כאלה או אחרות,

וילך ויקח כל מיני יועצים למיניהם בשביל

להיות עשיר,

והוא חושב שבדרך הזו הוא יצא מן הגזירה שגזרה עליו,

שגזרו עליו בשמיים, טועה.

אומר הרמב״ם, הגזירה אמת והחריצות שקר.

בן אדם שגזרו עליו, איך אמר אבן עזרא?

הוא היה עני גדול, עני מרוד.

ובתוך הדברים הוא אומר,

אם הייתי סנדלר,

אני חושב שזה אחד מה... לא היו אנשים צריכים להחליף נעליים,

עליהם היו נשארים עליהם לאורך ימים ושנים.

ואם הייתי כברן מתים, אנשים היו מפסיקים למות.

וכן הלאה והלאה, על זה הדרך.

ואם הייתי מוכר נרות,

השמש לא הייתה שוקעת.

לא חסר.

הוא בא להסביר עד כמה שהגזירה הזו של העניות רדפה אותו,

שכל מיני דרכים ואפשריות שהוא ניסה,

לא הלך לשנות את זה.

למה?

כי זה רצונו יתברך.

זה הכול.

היו כאלה,

גם בין האמוראים

וגם בין התנאים,

שהיו עניים גדולים.

רבי יהושע בן חנניה

היה עני מרוד.

היה עני שהיה נזקק

להשיג את פרנסתו הדלה בקושי.

ועם כל זה הוא היה חכם עצום, חכמי ישראל,

אחד מגדולי הדורות.

הגמרא מביאה רבי אל-עזר בן פידת,

האמורא הוא היה.

הוא היה עני מרוד.

כל כך עני, כל כך עני היה.

הגמרא שם נותנת

להסביר עד כמה הוא היה עני.

ממש קשה לו ביותר.

אלא מה?

אלא מה?

צריך לדעת שמה שהשם נותן

זה הראוי לך, להשלמתך,

זה התיקון שלך,

ואל תנסה לשנות.

רשאי אתה להתפלל,

אבל אתה צריך מאידך להאמין שמה שהשם נותן, גם אם אחרי התפילה השם מחליט שכך יהיה,

לא להתייאש ולא להישבר. אדרבה,

השכר שלך זה יהיה עצם התפילה,

כשאתה מרגיש שאתה תלוי בחסדי השם יתברך.

שני אנשים, אחד עשיר גדול,

כמו ההוא של הרב שחרמח שכינה בו.

כשאתה אומר את הסיפור של קים ישיבות לא היה לו בנים אבל הוא פותח ישיבות במקום מקום, ואתה סיפרת את זה פעם? לא.

כמו שהוא מטורקי אמר לך שם המטורקי שהביא כמויות של כסף

שהוא הביא כמויות של כסף

והוא פותח את הישיבות האלה בישיבת שערי ועדת חיים וכל מיני, בנה כוסדות, בנה

נתן להם קצת להתארגן ואחר כך הריץ אותם.

הוא לא היה לו כל העולמות לבנים וכל החיים אצלו זה מה שישר, עכשיו כספים ועכשיו זה,

ובנה ישיבות.

אה, נו. והוא לא משנה, היה לו עכשיו עמד בראשון האופי, נתן, נתן, נתן, נתן, נתן, כל מה שהיה לו, נתן,

לא היה לו בנים,

מה נמ.. מה, לא למילוי לאוריש, נתן הכל בנה ראשונה. יפה.

ואחד לעל כלום, גורמית, גורמית, אני ואמר ריבונו של אדם, אתה יודע על מה אתה מוצא מזה?

הוא אומר, לכאורה, לא, לא הקים.

לא, מה היה זה?

נכון.

כל אחד,

כל אחד, אם עשה את כל מה שיש בידו לעשות,

יקבלו שניהם בשווה.

אבל הוא עשה מצוות בלי סוף, מה שהוא אמר. אני חוזר ואומר, אם זה מה שנתנו לו,

אלה הם הנתונים,

אז ואתה שופט על פי הגלגול הזה, בלי

הפרשי גלגולים קודמים,

אז

יקבלו בשווה, אם יגיעו לשלמות, כל אחד לפי נתוניו.

כל אחד לפי מה שעשה.

אם נחסרו... כמו שהוא עשה, לפי אלף גבר, למרות שהוא עשה... לא קשור, לא קשור, אבל אולי הכל לעשות, מה תעשה?

אחד יזדמן מצוות של לוח הקן וקיים את המצווה,

ולאחר כל חייו לא יזדמן מצוות של לוח הקן.

מה תבוא אליו בטענה?

לא יזדמן לו המצווה, אז הוא לא חייב במצווה.

מה אתה רוצה?

אחד נולד כהן ואחד נולד ישראל. לכהנים יש מצוות מסוימות, וישראל לא עושה את אותן מצוות שמוטלות על הכהנים.

מה תעשה?

ככה הקדוש ברוך הוא רצה שאני אשלים את תיקוני בדרך הזו,

והכהן בדרך האחרת.

וזה, עם הנתונים האלה, שלמותו היא על פי הנתונים שנתנו לו,

והאחר עם הנתונים שנתנו לו, וכן הלאה.

אבל אם חסרו ממה שצריכים היו לעשות,

אז זה וזה,

יהיו נחסרים גם בשכר העולם הבא.

לכן צריכים להגיע לגלגול. למה צריכים להגיע לגלגולים?

בגלל שעדיין לא הגיעו לשלמות.

זה עדיין לא מתוקן, וזה עדיין לא מתוקן, ופה עדיין לא מתוקן.

לכן,

את מה שכבר מתוקן אתה יכול להיות בטוח.

זה כבר נמצא באיזשהו מקום שמחכה לך.

את אותם חלקים שתיקנת בגלגולים הקודמים,

אותם חלקים שתיקנת בגלגולים הקודמים, זה כבר נמצא באוצר בשבילך,

שלאחר מאה עשרים זה יתחבר אליך שוב. זה טוב להתגלגל.

ודאי.

זה טוב להתגלגל.

ודאי, אבל זה ניסיון.

שלא צריך, של להגיע לשלמות.

לא הבנת, אבל מה המטרה? שתגיע לשלמות.

אז ודאי שהייתי שמח שאני אגיע לשלמות בגלגול הזה.

לא צריך לבוא בגלגולים נוספים.

חוץ מזה צריך לדעת שלא תמיד זוכים להתגלגל

בתוך בן אדם,

גוף של הבן אדם.

אם כבר עשית כמה וכמה גלגולים,

משם ואילך אתה מתגלגל או בתוך החתול,

או בתוך הכלב, או בתוך הפירות, או בתוך האבן.

שני אנשים תיקנו את כל הנהר חד שלהם. שני אנשים, כל הנהר חד. נו, אז מה? הם תיקנו שניהם, אבל זה עשה יותר מצוות מזה, שתיהם מתוקנים ומתוקן.

אבל זה עשה יותר מצוות.

לא טוב.

או שזה לא שונה, איכן שתיקנו את כל הנהר חי באמת.

כן. אם הגעת לתיקון,

הגמור הוא שלפי הנתונים שנתנו לך,

הכל מתוקן, אתה מושלם,

שום בעיה.

כן.

נכון מאוד.

אז זה לפי התיקון?

לפי התיקון, אבל לפי שורש נשמתך גם כן, זה צריך לדעת.

אדם ששורש נשמתו נמוך, הוא יקבל לפי שורש נשמתו.

אדם ששורש נשמתו גבוה,

אז גם תלוי ממנו הרבה,

ומאידך,

גם יקבל שכר גדול יותר.

אז מה השאלה?

למה זה שאני מקבל?

למה זה שורש נשמתו גבוה או שזה שורש נשמתו נמוך?

זה לא הסתובבות,

כן.

הנסתרות להשם אלוקינו.

אין לי תשובה על זה.

זה דברים שאני לא יודע לענות לך,

ואני מאמין שאף אחד לא יוכל לענות לך על זה.

איך אפשר להחליט?

דרך שהתגייר עכשיו, דרך שהתגייר. איך אפשר להחליט?

אנחנו לא יודעים להחליט.

לא, לא, אבל דרך שהתגייר. יש קצת סימנים, אבל להגיד בצורה מוחלטת זה לא. דרך שהתגייר.

נו.

יכול להיות שורש נשמתו לבוה? כן.

שנפל לתוך הקליפות, כן. יותר מישראל זה לא נמוך? כן, כן, כן.

אבל אין נשמה, אין לו נשמה בכלל. לפני כן אין לו נשמה בכלל. נשמה בכלל. נשמה גוי. איך הוא התגייר? אתה יודע איך הוא התגייר?

בגלל שלמעשה הוא מחובר בנשמה שלו ליהודי,

לעם ישראל, לכלל ישראל.

אפילו שהוא גוי?

כן, אבל הוא נפל בין הקליפות, וזה היה דרך התיקון שלו.

יכול להיות שהוא גוי שיש לו נשמה במשרים?

זה הסיבה שהוא מתגייר?

למה הוא מתגייר?

בגלל ששורש רשמתו הוא מכלל ישראל.

הבנת?

הלאה.

דבר נוסף מוזכר כאן בגמרא, הוא מזלזל בנטילת ידיים.

אדם שמזלזל בנטילת ידיים לסעודה,

גם זה יכול להביאו חלילה למצב של עניות.

ההסבר הוא

מאחר והוא לא נוטל את ידיו ממילא,

הוא נוגע באוכל כשידיו מזוהמות, מאוסות.

אם כן, שוב,

אותו שר שנקרא נבל, שהוא ממונה על העניות,

אוהב את דברים מאוסים,

את אותם אנשים שעוסקים

בדרך מאוסה לאכול את מאכליהם.

אז זה לא שהיו מוסכים לפני את התואר האום... גם זה וגם זה, או זה או זה.

אבל זה לא שהיו מוסכים לפני את התואר האום או לפני השולחן של הער האום.

זה לא דבר, הכל דבר מיעוט, זה לא משנה דווקא את ה... כנראה שהם נותנים פה את שלושת הדברים שהם מסמלים

את העניין הזה של

שזה מקשר אותם לעניות.

אז אלה השניים, באמת המפרשים מסבירים,

שזה עניינם מיאוס.

שם הוא לא מפריע לו לישון סמוך למרגליים,

שזה דבר מאוד מאוס.

לא מפריע לו לאכול בידיים מזוהמות,

שוב זה דבר מיאוס.

אבל זה לא רק מיאוס, זה דבר גולי.

נכון.

ושאשתו מקללתו בפניו,

גם זה,

גם זה יכול להביאו לדעניות.

כלומר, כלומר,

אם אשתו קרוצת עליו מאוד עד כדי כך שמקללתו בפניו,

גם זה מביא אותו לידע עניות.

מה הוא אשם?

מה הוא אשם?

מה הוא אשם?

אז זה תהיה בטוח, שאם באמת

הוא היה עושה את מה שצריך לעשות, אלא בכל זאת היא מקללת אותו,

אז אתה תהיה צודק, הוא לא אשם.

הוא לא אשם.

הגמרא מביאה בהמשך,

אם הוא עושה את מה שניתן לעשות,

אין,

הוא לא יבוא לידי עניות.

מה הוא יעשה שיש לו אישה משוגעת?

הוא לא צריך לסבול מזה.

אבל אם הוא יכול

להביא אותה למצב

שלא תקלל אותו על ידי שהוא ייתן לה את צורכיה,

יש לו אפשרות, הוא בכל זאת לא עושה.

למה? הוא דואג לעצמו יותר מאשר הוא דואג לאשתו.

מה זה לקלל?

להגיד, אתה בן, אין אפשר לקלל.

טוב,

אולי אתה רוצה שאני גם אעביר שיעור פה בקללות, מה זה נקרא קללות?

הלאה.

זה לא שהיא מבזה אותו, מקללת אותו.

שככה יהיה לך, וככה יהיה לך, וככה יהיה לך.

הלאה.

הגמרא עכשיו מבארת את אותם דברים שהזכרנו,

שזה לא בכל מצב כך, אלא יש פעמים שאכן כך ויש פעמים שלא.

הגמרא מתחילה לבאר את הדבר הראשון.

ומשתין מים בפני מיטתו ערום.

אמר אבא לו אמרן אלא זה מהדר אפל פורייה.

כלומר,

אם הוא מחזיר את פניו כלפי מיטתו ומשתין,

אז יש בזה מיוס.

דבר זה גורם לעניות.

אבל לבראי,

אבל אם עושהו את

צרכיו הקטנים ככאשר פניו כלפי חוץ,

לת לנבא, אין לחוש לעניות. למה?

כי קילוח חמי רגליים נטז למרחוק

ואין מיאוס בסמוך למיטתו.

מוסיפה הגמרא, ומהדר אפל פורייה נמי לא אמרן אלא לארע.

גם באופן שהוא מחזיר את פניו כלפי מיטתו,

זה דווקא אם הוא

עושה זאת על גבי הקרקע.

אבל, במה נעלד לנבא, אבל אם הוא עושה זאת

לתוך כלי,

אין לחוש לעניות.

לא עושים את הכלי.

אצלך אבל, כן.

אז אין בזה מיאוס.

זה לגבי העניין הראשון.

העניין השני הוא מזלזל בנטילת ידיים.

המרב הלא המרב.

אותו דבר, אתה יכול להגיד שמי שנכנס לשירותים ועושה על הרצפה,

וגם כן, אמרוב, בשביל להוביל אותו למעלה ובתום מקומות כאלו, גם זה יכול להיות. האמרב, פה מדברים דווקא לפני מיטתו, שזה מיאוס,

שהוא ישן שם בסמוך

למי רגליים.

אמר, הוא מזלזל בנטילת ידיים.

אמרב הלא אמרן אלא דלא משה ידי כלל.

לא אמרנו את העניין הזה שזה מביא לדעניות,

רק אם הוא בכלל לא רוחץ את ידיו.

אבל משה ולא משה, לעת לנבא.

אבל מה יהיה הדין אם הוא רוחץ?

אבל לא רוחץ

היטב, כלומר

לא מרבה במים ללחוץ את ידיו,

ולא שפשף את ידיו זו בזו כדי לנקותם היטב,

אלא הסתפק ברביעית מים מצומצמת.

לדלן באפו לוחשים לעניות.

אמנם נכון, הוא לא הידר לטון ידיו בריבוי מים,

אבל ידי חובת נטילה יצא.

רק אם הוא בכלל לא נוטל ידיו.

ניגש לאכול את סעודתו, את פיתו, בלי נטילת ידיים בכלל. כך רבא אומר.

אבל אם הוא נוטל את הידיים אבל לא נוגע עם כל היד.

ולא מילתא היא, זה כולל, שבאופן כזה אם הוא אכן נטל את ידיו רק

לא היה ריבוי מים,

באופן שכזה לא יבוא לדעניות.

כך לפי רבא.

אבל לא מילתא היא.

הגמרא דוחה את דברי רבא.

זה לא נכון מה שרבא אומר. דאם אמר רב חיסדא,

אנא משי מלוא חופני מיה,

ויאבו לי מלוא חופני טבעותא.

אומר הרב כהנא, הרב חיסדא, אני הייתי דואג

מהדר לרחוץ את מלוא חופני במים. כלומר, ריבוי מים.

לנקותם היטב

מכל דבר מיאוס.

ובשכר הזה יאבו לי מלוא חופני טבעותא.

נתנו לי מן השמיים,

מלוא חופניים של טבעה,

מדק נגד מדק. כלומר, שפע רב,

בזכות זה שדקדקתי ליטול ידיים

בהידור על ידי ריבוי מים וניקוי היטב היטב של הידיים.

וממשיכה הגמרא.

ואשתו מקללתו בפניו.

סליחה בתרומה,

אבל בחולין מה העניין?

ואשתו...

לא, יש בזה שני טעמים.

יש בזה שני טעמים.

גם צריך תרומה

וגם אינה של נקיות.

ואשתו מקללתו בפניו.

וגם העניין הזה, שהשלישי שהזכרנו,

אם אשתו כועסת עד כדי כך שהיא מקללת אותו בפניו.

אמר אבר, אזכי תכשיטיה.

מתי הקללה הזאת?

מביאה אותו לידי עניות, רק אם היא מקללת אותו,

בגלל שהוא לא רוצה לקנות לה תכשיטים.

והנה מילהו דהית למלוהבי.

וכל זה דווקא אם יש לו אפשרות

והוא לא קונה לה.

אז הוא גורם לה צער גדול עד שהיא

פולטת החוצה הקללות כלפיו.

כשהיא רואה שכך מתנהג בעלה כלפיה,

והוא לא מתייחס לצרכיה,

הוא חי בשלו,

הוא מבין רק מה יש בצלחת שלו ולא אכפת לו מה חסר לה.

במצב הזה,

היא כנגד זה גם כן,

מתרחשלת לשמור את נכסיו,

מזלזלת

בענייני הממון שיש בבית, כי אם אתה לא דואג לי למה שאני אדאג לך.

ואם הוא לא רוצה לשאול את התכשיטים? וזה מביא אותו, אם כן, אידיאליות.

הוא אומר, אז תראה, אחר כך להביא תכשיטים.

אם הוא לא רוצה או כן רוצה,

זה חובתו.

זה חובתו.

ישנה גמרא במסכת חולין, בדף פד עמוד ב'.

מובא שם,

לעולם יכבד אדם את אשתו ובניו יותר מכדי יכולתו,

מפני שהם תלויים בו,

והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

שמעת?

תן לי בבקשה את השולחן ערוך,

שלמדתם בו מקודם,

שלמדתם בו מקודם, את העטור, זאת אומרת.

אז בגמרא בחולין כתוב לעולם יכבד אדם את אשתו ובניו יותר מכדי יכולתו,

כי הם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

לכן,

אם הוא מרחם על מי שתלוי בו,

אז מידה כנגד מידה גם הקדוש ברוך הוא ירחם עליו.

שמעתם?

מידה כנגד מידה גם הקדוש ברוך הוא ירחם עליו.

כמובן, כל זה אם האישה

דורשת את זה,

ויש לו אפשרות, אז ודאי שיעשה זאת.

אבל אם היא לא דורשת, ואדרבה, בשבילה אין לה הנאה מזה, יש לה הנאות אחרות,

אז שישתדל

להביא לה דברים אחרים שהיא נזקקת להם.

בוא תראה מה כתוב כאן.

תרשה לי.

אל תירא כי אשר איש כי הרבה כאבות ביתו כי לא במותו יגחתו וכי הולך ואומר לחב כבודו.

אל תירא כי אשר איש כי אדם רוצה ללבד כפי שיש מלבד מעשרות,

אז הוא נותן פזקה לעניים כי כתוב חומש ונצפה.

אז הוא אומר, למה היא תבצע עם חומש סגולה על העצמאות?

כתוב הוא מכבד את עצמו, זה מה שדובר על העצמאות. יהיה הרבה כאבות בצבד.

והכל יישאם במשפחת.

אז אל תירא כי אשר איש. למה הוא נהיה עשיר? כי הרבה כאבות ביתו. אבל הוא אומר, אבל הוא אומר אותו יגחתו. אני תיתן צדקה לעני, לפחות יתיקה.

ברור שצריך לדעת גבולות בזה. זה פשוט, אבל לא למנוע לגמרי.

כתב הרמב״ם זל,

כן, בילקות יום טוב,

אומר הטור.

אומר הטור, מביא את הרמב״ם.

כתב הרמב״ם זל, חייב אדם להיות שמח וטום לב במועד.

הוא ואשתו ובניו

וכל הנלווים אליו.

כל אחד כראוי לו.

כיצד?

הקטנים נותן להם כליות ואגוזים ומגדנות.

זה מה שמשמח אותה.

כן?

כל מיני ממתקים.

ממתקים.

ואנשים קונה להם בגדים, בתכשיטים, כפי ממונו.

והאנשים אוכלים בשר ושותים יין.

יום החגים.

מה, מה אתה אומר? יום החגים.

על זה אני מדבר.

שזה מחובתו לגרום לשמחה לכל הפחות ברגלים לקנות

לתכשיטים.

אבל אם האישה לא רוצה את זה, אלא אדרבה,

מעדיפה לשמוח בדרכים אחרות.

אז צריך, העניין הוא לגרום לה שמחה.

צריך לדעת.

צריך לדעת.

צריך לדעת

לשלב את שניהם גם יחד, שזה יהיה בכדי יכולתו,

ומאידך לשמח אותה.

אם זה הדרך של השמחה על ידי קניית תכשיטים,

ויש לו את היכולת לקנות לה תכשיטים שהיא מבקשת,

יקנה.

אם אין לו, אין מה לעשות.

הוא לא ילך וחלילה ייקח ממון שאינו שלו בשביל לקנות לו תכשיטים.

אבל מדברים פה כשיש לו האפשרות.

או אפילו אם אין לו כל כך, אבל קצת צריך להתעמת בשביל הדבר,

שווה לו.

שווה שקצת יתאמץ בשביל שיהיה לישתו תכשיטים, על מנת

שיהיה לה שמחה.

כי בדרך כלל אישה שמחה,

כאשר יש לה בגד נאה,

תכשיטים שהיא עונדת עליה,

זה מה שמשמח את האישה.

לכן ראוי

שיחשוב גם על אשתו ובניו,

לא רק על עצמו.

בתורה כתוב ושמחת, אתה וביתך.

אתה צריך לשמוח ברגלים,

במועד, בעזרת השם, הנה בקרוב.

עוד כמה ימים, כמה נשאר לנו עד פסח.

עוד שמונה, שמונה, תשעה ימים,

יש לנו את חג הפסח.

במועד, ראוי שכל בני הבית יהיו שמחים.

האישה בראש,

האישה היא בראש,

ולאחר מכן הבנים או הבנות.

כך

כל המשפחה, מתוך שמחה,

מקבלים את המועד,

וכך מקיימים את המצווה שלו, שמחת אתה וביתך.

איך ה... הלאה.

נראה את רש״י.

משתינין דדייק מסרוחים.

לידי עניות דאמרינן בערבי פסחים.

שרד עניותא נביל שמה.

כלומר, נבל.

ונביל קרילה,

ואוהב מקום מיאוס.

ומשתין מים.

לפני מיתתו, היינו מיאוס.

ערום אורחדה מילתא נקת.

למה צריך דווקא ערום? הלאה. אם העניין הוא שהוא עושה דבר מיאוס לפני מיתתו, מה העניין שנזכר פה ערום?

אומר רש״י,

כי זה רק דרך אגב נזכר כאן, מתוך שהוא ערום,

אינו יוצא לחוץ להשתין, דתורח הוא לא ללבוש ולצאת.

לכן, הוא עושה זאת, אבל זה לאו דווקא, אלא גם אם יש בגדיו,

הוא נמצא בגדיו, ובכל זאת

לא רואה צורך להתרחק מדלית אמות במיתתו,

אז במצב הזה הוא גורם לעצמו עניות,

אבל ברייל אית לנבא.

אבל אם פניו כלפי,

לא כלפי מיתתו, אלא כלפי הצד השני,

אז אין בזה משום עניות. למה? שהקילוח ארוך

וניתז למרחוק, כלומר, המי רגליים

הם הרבה יותר רחוקים מהמיתה.

משה ולא משה לגבי נטילת ידיים.

אם הוא לא רוחץ ומשפשף יפה, אלא מעט מים,

כגורם רביעית מצומצם.

אז בהתחלה רבה אמר, בזה אין בעיה,

ואילו הגמרא אומרת שזה לא נכון,

אלא אם אדם רוצה לזכות לשפע,

להשתדל לדקדק, ליטול ידיים היטב עם ריבוי מים,

ולנקות את ידיו היטב.

על יזכה תכשיטיה שאינו רוצה לקנות לה.

נמשיך עוד קטע קטן.

הגמרא מביאה

בעניין הזה של

ענייני הצניעות,

שראוי שבנשות ישראל יתנהגו בזה.

אז מובא כאן מה שנאמר בישעיה,

שהנביא שם מוכיח את נשות ישראל

שהיו הולכות שלא בצניעות,

והיו מתכוונות בזה להחטיא את בחורי ישראל.

הפסוק שם אומר, בישעיה פרק ג' פסוק טז, ויאמר השם

יען כי גבוהו בנות ציון,

ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עיניים,

הלוך ותפוף תלכנה,

וברגליהם תעקסנה.

אומרת הגמרא,

דרש רבה ברד רב עילי,

מה דכתיב ויאמר השם יען כי גבוהו בנות ציון?

מהו ביאור הפסוק הזה?

מה חטא יש בזה שהם גבוהו?

אומרת הגמרא, היו שהיו מהלכות בקומה זקופה.

החטא שלהם היה שהן היו עושות את כל מה שניתן

בשביל שיהיו נראות כאילו הן גבוהות.

מה שנקרא אצלנו,

נעלה עקב,

שהמטרה היא שייראו גבוהות,

וכך ייראו יותר טוב,

שמרחם.

אם זו המטרה, אז ודאי שאסור.

אם המטרה לבעלה, אז אכן ראוי.

תשתדל שזה יהיה לבעלה ולא לאחרים.

ותלכנה נטויות גרון,

שהיו מהלכות עקב בצד גודל.

בהמשך הפסוק נאמר, ותלכנה נטויות גרון. מה הביאור של הדברים?

שהיו הולכות בנחת.

כמו אלה שרגילים ללכת

בגרון נטוי.

כן. כאשר הולכים כך,

חוששים שיפלו,

אז הולכים לאט-לאט.

הולכים בנחת.

אתם הלכו כך, עקב בצד גודל, כלומר, בנחת

לא הולכים כדרך בני אדם רגילים.

למה?

כדי שיסתכלו בהם.

ומסקרות עיניים

דאהבה מלאן כוכלה על עיני ומרמזן.

בנות ישראל היו ממלאות את עיניהם,

צבעים,

כוכלה, זה משהו שהוא בצבע כחול.

וכך היו מרמזות לבחורים.

הלוך וטפוף, שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה.

למה? כדי להבליט את גובהה על פני חברתה.

זה נאה יותר.

עליך ועליך, איך אתה ילך על חייטה?

מה שהיום,

לא חייב שזה ילך על חייטה.

מה שהיום השם רחם נמצא בשפע,

זה מה שנאמר כאן בנביא.

וברגליהן תעקשנה,

אמר רבי יצחק דבר רבי עמי,

מלמד שמטילות מור ואפרסימון במנהליהן,

ומהלכות בשוקי ירושלים,

וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל,

בועטות בקרקע ומתיזות עליהן,

ומכניסות בהן יצר רע כערס בכעוס.

להחטיא את עם ישראל פעם אחר פעם.

מה העונש של אותם בנות ציון?

מביא שם בפסוק

והיה תחת בושם מקיע,

ותחת חגורה נקפא,

ותחת מעשה מקשה כרחה, ותחת פתיגיל מחגורת שק,

כי תחת יופי. זה הפסוק.

והגמרא עכשיו מבארת מהי פורחנותיהם,

מה היה העונש של אותם

בנות ציון.

כי דריש רבא ברעולה,

והיה תחת בושם מקיע.

מקום שהיו מתבשמות בו,

נעשה נמקים נמקים,

נרקב ונמס אותו מקום

שבו היו שמים בושם,

ותחת חגורה נקפא מקום

שהיו חגורות בצלצול,

כלומר חגורה נאה,

נעשה נקפים נקפים, חבורות חבורות.

ותחת מעשה מקשה כרחה, מקום שהיו מתקשתות בו,

נעשה כרכים כרכים.

כלומר, שערות ראשה שהיו מסרקות,

מסרקות ומפרקסות אותן,

נעשה קרחות-קרחות, זה דבר מגונה ומאוס.

ותחת פתיגיל מחגורת שק,

פתחים המביאים לידי גילה יהיו למחגורת שק.

כלומר,

מקומות

הכי צנועים שאמור להיות באישה יהיו חולעים באותם מקומות השם ירחם.

כי תחת יופי.

כל הדברים המכוערים הללו

יבואו לך בגלל היופי שהיית מתגאה בו.

אמר רבא,

היינו דאם ראין שחילופי שופרא קבע.

כלומר, ישנו משל שאומרים בני אדם,

את היופי השם מחליפים פצעים

מלאים לך.

אף אחד חיפש שאלה, אבל אני לא חיפש שאלתי.

היופי שיש מחליפים פונים,

מכאיף משהו על הפינימוי?

וסיפח השם קודקוד בנות ציון, אני מעדיף לא לענות בשידור.

וסיפח השם קודקוד בנות ציון,

אמר רבי יוסי ורבי חנינה מלמד שפרחה בעין צרעת.

כתיב אכה וסיפח

וכתיב עתם לשאת ולספחת.

כלומר, בעונש זה שהיו הולכות כך,

היה פורח בהן צרעת,

ולומדים זאת בגזרה שווה שהלשון וסיפח

מתייחס לכל מיני סוגי צרעת שיש.

וזה בא כעונש על אותן בנות ציון

שהיו הולכות בשחץ ובגאווה ובחוסר צניעות והכל על מנת להחטיא

את בחורי ישראל.

והשם פתהן יערה.

זה עונש נוסף שנאמר שם.

רב ושמואל חלוקים בביאור הפסוק הזה. אחד אמר שהם השפכו כקיתון,

כלומר שהם הפכו להיות זבות,

כמו הכלי שנשפכים ממנו מים רבים, זה כעונש על מה שעשו.

ואחד אמר שנעשו פתחיהן כיער,

שנתמלאו שיער באותו מקום

ונמאסו כך.

לאנשים, זה הכל, אם חושבים שעל ידי שיגלו ויבליטו את היופי כמה שיותר,

כך יקבלו אושר גדול יותר, זו טעות, אלא אדרבה,

מקבלים מכות יותר גדולות

עבור זה.

אדרבה, היופי של אישה זה שהיא תהיה צנועה בתוך ביתה,

והכל למען ביתה, למען אישה ולא למען אחרים.

אומר רשי, אני קורא את רשי,

גם הוא, היינו, קומה זקופה ותלך לנטויות גרון

שהיו הולכות עקב בצד גודל,

למעט בהילוכם,

שיהיו מסתכלים בה, והיא שוהה בפסיעותיה,

ודרך נוטין גרון ללך בנחת,

לפי שאינו רואה לרגליו,

ומסקרות עיניים.

דמליאן כוחלה, לשון סיקרא,

ומרמזן את הבחורים, סיקור לשון הבתה,

הלוך ותפוף, שהיו מהלכות ארוחה בצד קצרה,

שתראה צפה על ראש חברתה,

והוא נוי לה,

ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן,

ותפוף,

כמו על דעת תפוך,

תעקסנה,

כמו וכעס אל מוסר אוויל,

והוא ארץ של נחש, נקרא לעכס,

על שם שאינו מטילו אלא על ידי כעס,

וכעוס,

נחש כעוס,

נמקים כמו עמק בשרו,

צלצול נאה,

כלומר חגורנה, נקפים חבורות לשון המנקף ברגלו,

וניקף סבכי היער.

הכוונה נותנת לנו מקורות,

שלשון נקפים זה חבורות,

מתקשטות היינו שיער שסורקות ומפרקסות,

מתקשטות דומה למקשה כעל נוטריקון,

פתיגיל נוטריקון פתח גילה אותו מקום,

כי תחת יופי,

כי כל אלה יבוא לך תחת יופייך,

כבע עליך כמו שכנע וכבד וכידושין דפלימו,

פתיהן כמו פתחיהן,

שנשפכו כקיתון שופכות דם זיווה,

יערה כמו בתער כדה,

כי יער נתמלאו, נתמלאו שיער ונמסעות לתשמיש.

כן, והקדוש ברוך הוא יעזור באמת,

שכל עם ישראל יתחזקו יותר ויותר, שנהיה,

בעזרת השם, ראויים לגאולה

במהרה בימינו.

אמן.

כן.