מסכת שבת .23.03

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, ת'סמיך א' עמוד א',

הזכרנו את מה שאמרה המשנה, שאדם אסור לו לצאת בכמיה כשאינו מן המומחה,

אבל אם זה מן המומחה, אפשר לצאת בו בשבת.

ועל זה הביאה הגמרא עכשיו ברייתא.

נתחיל היום את השיעור.

שש שורות קודם סוף העמוד.

ת'נר רבנן, איזוהו כמיה מומחה.

כל שריפה ריפה ושנה ושילש.

אחד כמיה של כתב ואחד כמיה של איכרין.

אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה.

הברייתא מבארת

מהו הכמיה שנקרא מומחה ואפשר לצאת בו בשבת.

אם ג'

פעמים כבר הכמיה הזה ריפא חולים,

הכמיה הזה מותר לצאת בו.

בין אם הוא עשוי

מכמיה של כתב,

היינו,

שכתבו שהמזה הוא שהוא לחש מסוים,

וריפה שלושה פעמים,

ובין אם זה עשוי מכמיה של איכרין.

איכרין זה פירושו שורשי סממנין שהיו עושים מהם

קשר שהחולה נוטל את זה על צווארו

ובזה מתרפא.

אותם חולים שמותר להם לצאת עם הכמיהות הללו

אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה.

אין הבדל

אם החולה הזה יש בו סכנה

או שאין בו סכנה, כלומר אין בו סכנה למות.

בכל מצב מותר להם לצאת עם הכמיה.

לא שנכפה, אלא שלא ייקפה.

לא רק באופן שכבר החול ייבא עליו פעם אחת,

אלא אפילו אם הוא אדם בריא,

אבל כשהוא בא ממשפחה כזו של אנשים שחולים במחלה הזו,

יכול הוא לחשוש שמא תבוא המחלה הזו גם לו.

ולכן רשאי ליטול כמיה שכזה שלא יהיה קפה, כדי שגם הוא לא יחלה בחולי הזה.

החולי הזה שמובא כאן בברייתא,

זה מה שנקרא בלשוננו מחלת הנפילה.

אז על זה אומרת הברייתא,

שלא משנה ממה עשוי הכמיה,

לא משנה אם זה חולה כזה שיש בו סכנה או אין בו סכנה.

לאו דווקא אם כבר חלה, אלא שחושש הוא,

חשש סביר שמא גם הוא יחלה.

במקום שכבר הכמיה הזה,

הסוג לחש הזה,

או ה...

סממנים הללו,

כבר ריפאו שלוש פעמים,

הם כמיה המומחה, ורשאי אדם

לצאת בזה בשבת,

אם כוונתו שלא יחלה בחולי זה.

וכושר הוא מתיר.

ומותר לו לקשור את הכמיה בקשר שאינו של קיימא.

כלומר, קשר כזה שהוא עתיד להתירו באותו יום.

הוא מתיר אפילו ברשות הרבים.

יכול גם להתיר את הקשר,

ואפילו כשזה, כשהוא נמצא ברשות הרבים.

ובלבד

שלא יקשרנו בשיר

ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים.

אבל בתנאי, שלא יקשור אותו בצמיד כלשהו,

או על ידי טבעת,

וכך יצא בו לרשות הרבים.

אין לו לעשות זאת. למה? משום מראית העין.

כי מכיוון שאין דרך החולים שמתרפאים

לצאת בצורה הזו,

אז נראה כאילו הוא אינו נושא את זה לרפואה, אלא לתכשיט.

והרי זה ודאי לא תכשיט.

כי כל המטרה בכמיה זה רק לשם רפואה בלבד.

מה שאמרה הברייתא שקושר בקשר שאינו של קיימא,

משום שבקשר של קיימא יש איסור דאורייתא לקשור.

הרי קושר

זה אחת מלמד ט' מלאכות האמורות בתורה,

האסורות בשבת.

לכן, מכיוון שיש בזה איסור תורה,

אין לו לקשור בקשר שכזה, אלא ההיתר היחיד שמותר לו רק בקשר שאינו של קיימא.

אמנם יש בפוסקים דעות הסוברות

שהאדם צריך להחמיר ולא לקשור אפילו קשר שאינו של קיימא,

אם

זה לא בוודאי קשר אדיוט, אלא

ייתכן שגם אומן קושר קשר שכזה,

אז גם ראוי שלא לקשור בקשר שאינו של קיימא.

אולם מאחר ואין זה איסור תורה אלא איסור בדרבנן,

כאן, משום צורך חולי, הקלו.

ומתיר אפילו ברשות הרבים.

ממשיכה הברייתא שמותר לו גם להתיר את הקשר,

ואפילו ברשות הרבים.

ומדוע לא חששו שמא ישכח אותו אדם ששבת היום

ויבוא בשוגג להעביר את זה בידיו ארבע עמוד ברשות הרבים?

למה פה התירו?

אומרים המפרשים הראשונים,

מפני שאם יגזרו עליו

שלא יוכל להתיר ברשות הרבים,

לא ירוויחו כלום.

כי אם יהיו זכורים שהוא שבת בשעה שיסירו את זה מהם,

לא יבואו לטלטל.

אלא מה?

החשש שמא רק ישכחו שהיום שבת.

אם זה העניין שישכחו ששבת היום,

גם אם נאסור לקשור ולהתיר, לא יועיל.

שהרי הם לא זכורים כלל שהיום שבת.

לבוא ולומר שצריך לחשוש שמא יהיו זכורים שהיום שבת בשעה

שיתירו אבל אחר כך תכף ישכחו,

זה לא חוששים.

שבשעה מועטת כל כך מהר יבואו וישכחו שהיום שבת.

שואלת הגמרא שאלה

והתניא איזה הוקמיא המומחה

כל שריפא שלושה בני אדם כאחד.

כלומר, מהברייתא הזו שלמדנו מקודם,

שאמרה איזהו כמיא המומחה כל שריפא ושנה ושילש,

מה אשמח שגם אם כל שלושת הפעמים

הרפואה שעל ידי כמיא זה הייתה לאדם אחד,

גם אז הכמיא נעשה מומחה.

לא נזכר בברייתא חילוק

האם דווקא כשריפא ושנה ושילש שלושה בני אדם,

ממילא משמע שגם אם ריפא שלושה פעמים אדם אחד,

גם באופן זה נעשה הכמיא המומחה.

ועל זה שואלת הגמרא סתירה מברייתא האחרת האומרת

שכמיא המומחה זה דווקא

אם הוא ריפא שלושה בני אדם כאחד,

אבל אם ריפא אדם אחד, גם אם זה ג' פעמים,

אין זה נחשב ככמיא המומחה.

עונה הגמרא לא קשיא,

הלמחויה גברא,

הלמחויה כמיה.

הברייתא השנייה שאומרת שדווקא באופן שהוא ריפא שלושה בני אדם

ולא באופן שריפא אדם אחד,

מדבר לעניין למחויה גברא,

כלומר לקבוע את מומחיותו של אותו אדם שכותב אותה,

שאז

אם הוא ריפא שלושה בני אדם

על ידי שלושה סוגי קמיעות

שאינם דומים זה לזה.

אז האדם שכתב נעשה מומחה לכל הקמיעות שיעשה לעולם.

כי אני תולה לומר שכמו שהוא הצליח

בשלושת קמיעים אלו,

לשלושה בני אדם

ולשלושה סוגי קמיעים,

אז מסתם הכל קמיע שיכתוב.

טוב, גם אם הוא אחר,

יועיל, ולכן מותר לצאת בו בשבת.

מה שנקטה הברייתא שריפה שלושה בני אדם כאחד,

זה בא ללמד שזה שלושה סוגי מחלות,

כל אדם עם מחלתו,

וממילא כל חולה נשא כמיה אחר,

שכתוב בלחש שונה.

אחר שיש מצב כזה שיש שלושה בני אדם,

שכל אחד עם מחלתו,

וכל אחד נושא כמיה אחר,

אם אותו אדם עשה את כל אלה,

בזה הוא הופך להיות מכאן ואילך כמומחה לכל סוגי גמיהות שיכתוב מכאן ואילך.

אבל הברייתא הראשונה אומרת,

שגם אם הוא ריפה שלושה פעמים,

ואפילו משמע לאדם אחד,

זה מדבר למחוי הכמיה,

לעשות, לקבוע את המומחיות של הכמיה.

כאשר אני בא לבדוק את מומחיות הכמיה,

אז פה אכן,

גם אם הוא ריפה ג' פעמים אותו אדם,

הרי הכמיה נעשה מומחה ומותר לצאת בו בשבת.

נראה את רשי.

בדף ס״א עמוד א',

רש״י, בדיבור המתחיל, כמיה.

רש״י הזה נמצא

בשורה חמישית מסוף

השורות שברש״י.

כמיה אינו אלא לשון קשר.

הלשון כמיה, אומר רש״י,

כוונה דבר שקושרים אותו,

מכנים את זה ככמיה, נקרא כמיה.

ודעיקרין של שורשי סממנים נמי קרואין כמיה, גם אם הוא עשוי

מהשורשים של מיני סממנים מסוימים,

גם אז נקראו באותו לשון כמיה.

ולא שנכפה, כלומר לא תימה זה לא יצא,

אלא מי שבעליו החולי כבר פעם אחת.

אל תפרש שכל ההיתר לצאת בכמיה זה רק

אם כבר, שמותר לו לצאת בכמיה,

דווקא אם כבר הגיע אליו החולי והוא רוצה להינצל,

שלא יחזור לו שוב החולי.

אלא גם נכפה, אומר רש״י, היינו חול איש האדם נופל מחמתו לארץ

ומכהו בראשו ובמוחו ומפילו.

כאן רש״י מסביר מה זה החולי הזה שנקרא נכפה.

נכפה בראשו

סוג מחלה כלשהי

שהוא מרגיש כעין מכה בראשו,

במוחו,

וזה גורם לו ליפול לארץ.

אז על זה אומרת הברייתא שמותר לשאת כמיה בצווארו,

לאו דווקא זה שכבר חלה בזה,

אלא גם אדם שחושש שיהיה חלה.

מה פתאום שיחשוש שמא יחלה במחלה הזו?

אומר רש״י, אלא שלא ייקפק

שבא ממשפחת נכפין.

הוא בא ממשפחה כזו שכבר חולים במחלה הזו

ודואג שלא ייקפק.

בשיר אצעדה,

מה שאמרנו צמיד,

מפני מראית העין דלא מיחזקי מאן דבעלה לרפואה,

אלא לתכשיט,

כאשר הוא יוצא

עם סוג הכמיה והוא קשור בשיר או בטבעת,

אז נראה כאילו תכשיט.

ולאו תכשיטו, והרי זה לא תכשיט אלא מחמת

דאגת חולי.

ועתניה כל שריפא שלושה בני אדם,

ולאהל קטן כל שריפא בשנה ושילש ואפילו אדם אחד.

זוהי הקושייה שהגמרא שואלת,

שמן הברייתא הראשונה משמע אפילו אם ג' פעמים ריפא אדם אחד, גם אז יש כבר מומחיות לכמיה.

ומאידך בברייתא האחרת נאמר,

דווקא אם ריפא שלושה בני אדם.

אז הגמרא עונה, הלאה מחויה גברא,

הלאה מחויה כמיה.

מפרש רש״י,

הלאה מחויה גברא.

הלאה דקטניה שלושה בני אדם, אותה ברייתא אומרת

שאת המומחיות מקבל הוא רק עמרי פג בני אדם.

בשום דסתם בג' בני אדם, שלושה מן החולאים.

משום שאם נאמר כאן שלושה בני אדם,

אז זה בא לרמז שמדובר פה שכל אחד יש לו את המחלה שלו,

כלומר זה שלושה סוגי מחלות.

והיירא בגימל מיני קמעין, וממילא חייבים לומר שלכל מחלה כתב סוג קמיה הראוי לאותה מחלה.

אז זה שלושה סוגי קמעין שאינן דומין זה לזה.

אולם חויה גברא, וכוונת אברייתא לומר שבזה מתמחה האדם שנעשה מומחה בכל קמעין שיעשה לעולם.

אותו אדם שכתב את אותן קמעין,

מכאן ואילך הוא ייחשב כמומחה גם לשאר קמעין שיעשה.

כי זה עמרינן בבבא קמא, כמו שמצאנו בגמרא בבבא קמא דף לז עמוד א',

שאם שור נוגח שור, חמור וגמל.

מאחר והוא נוגח בעלי חיים והוא לא מבדיל ביניהם,

אלא נוגח כמה שלושה מינים,

באופן שכזה נעשה מועד לכל.

אז הוא נקרא מועד לנגוח גם שאר בעלי חיים.

מאחר ורואים אנו שהוא לא מבדיל,

אלא נוגח כל מין שהוא פוגש.

אבל הכמיע,

אבל כשאני בא להזמין על כמיע,

אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהם.

אבל הכמיע הזה שנתן לבן אדם אחד,

מאחר

שהוא ריפר רק פעם אחת, או רק חולה אחד,

באופן שכזה הכמיע לא יהיה מומחה,

אם יבוא מישהו אחר, רופא אחר, ויכתוב.

אם הרופא הזה כבר קיבל התמחות,

יכתוב, אז ודאי שזה טוב.

וכל כמיע שהוא יכתוב מכאן ואילך זה בחזקת שירפא.

אבל הכמיע, כשלעצמו, אם יבוא אחר ויכתוב את אותו כמיע,

עדיין זה לא ייחשב כמומחה.

ואחד זה קטן לכל שריפא ושנה ושילש,

מה שמצאנו בבריתה אחרת האומרת,

שאם הוא ריפא ג' פעמים,

ומשמע אפילו בן אדם אחד, כלומר אפילו חולי אחד,

מה יראה בחולי אחד? מדובר שהיה אז מחלה אחת,

וכתבו זה הלחש, וריפא ג' פעמים,

או לאדם אחד או לשלושה.

כשלקחו את אותו לחש,

והלחש הזה ריפא ג' פעמים,

או שזה ריפא ג' פעמים אדם אחד,

או שזה ריפא שלושה בני אדם,

אבל מאחר שזה אותו לחש,

שכתב אותו ג' פעמים

לשלושה בני אדם,

ממילא רק הסוג לחש הזה קיבל התמחות. ולהתמחוי היקמיה אמיירא,

דנעשה כמיע לבדו מומחה על יד אדם זה.

רק הכמיע ייחשב כמומחה על ידי אותו אדם שכתב את הכמיע הזה ג' פעמים,

או לאדם אחד או לשלושה בני אדם.

או אם כתבו משלושה רופאים.

נעשה כמיע של לחש הזה מומחה מיד כל אדם, והוא עדין.

אם שלושה רופאים כתבו את אותו לחש

להמחלה הזו שכנגדה מכוון אותו כמיע, אותו לחש,

בזה נעשה כמיע מומחה,

גם אם כל אדם אחר יבוא ויכתוב הלחש הזה.

נחזור לגמרא,

שורה רביעית מתחילת העמוד, סא' עמוד ב',

שורה רביעית מראש העמוד.

אמר רב פאפא,

פשיטה לי תלת כמיעה לתלת גברה,

תלתה תלתה זימנה,

יתמחי גברה ויתמחי כמיעה.

הגמרא מביאה

מכאן ואילך

כמה וכמה אופנים,

שהכמיעות מועילות שלוש פעמים,

ויש מהם שהאדם שכתב אותם נעשה מומחה,

ויש מהם

שהכמיעות עצמם נעשו מומחים,

ויש מהם ששניהם נעשו מומחים, גם הכמיע וגם האדם שכתב.

מה רב פאפא מתחיל לבאר את הדברים? פשיטה לי.

זה פשוט לי תלת כמיעה, אם אדם אחד כתב שלושה מיני כמיעות.

לתלת גברית, לשלושה אנשים

שהם חולים בשלושה אנשים.

כל סוגי מחלות.

כל חולה נתן לו מין אחר של קמיע.

כלומר, זה לא אותו לחש,

אלא

כל אחד קיבל הלחש הראוי לו,

כי כל אחד חולה במחלה שונה מחברו.

תלתא תלתא זימנה.

והקמיעות הללו

הועילו כל חולה וחולה שלוש פעמים.

יתמחי גברא ויתמחי קמיעה.

אז במצב הזה,

גם האדם שכתב את הקמיעות נעשה מומחה.

שהרי הוא כתב שלושה מיני קמיעות והועילו.

ובנוסף,

גם

יתמחי קמיעה.

גם הקמיעה, המינים הללו של הקמיעות נעשו מומחים.

כלומר, גם אם יבוא אדם אחר ויכתוב את אותם

לחשים שבקמיעים הללו,

הם בחזקת שיועילו.

כי הרי אנו רואים

ששלושת הקמיעות,

כל אחד מהם יועילו שלוש פעמים.

אם כן, באופן הזה, פשוט הוא

שגם הקמיע המומחה,

שאז גם אם ייכתב על ידי אדם אחר,

הרי יש בזה חזקה שזה יועיל.

והאדם נעשה מומחה, שמעתה ואידך כל קמיע שיכתוב,

גם קמיע בלחש אחר,

זה פשוט שזה יועיל, ולכן רשאי אדם לצאת בו.

מוסיף רב פאפה ואומר,

תלתא קמיעה אל תלתא גברא,

חד חד זמנא,

קמיעה לא יתמחה.

אבל מה יהיה הדין אם הוא כתב שלושה מיני קמיעות לשלושה אנשים?

כלומר, כל אחד ומחלתו כמובן.

חד חד זמנא, כל אחד מהקמיעות הועיל פעם אחת בלבד.

גם פה אומר רב פאפה, פשוט לי הדבר גברא יתמחה,

קמיעה לא יתמחה.

האדם הזה שכתב אותם,

הוא אכן נעשה מומחה

לכל מיני הקמיעות שבעולם.

שהרי רואים אנו שלושה מיני קמיעות שכתב

בשלוש מחלות הועילו.

קמיעה לא יתמחה,

אבל עדיין זה לא אומר שהלחש הזה שכתב,

הרי הוא מומחה,

ואז גם אם אדם אחר יבוא ויכתוב,

זה לא כך. למה?

כי מאחר שכל לחש

הועיל פעם אחת בלבד,

ולא ג' פעמים,

אין על זה התמחות עדיין.

ממילא רק אם המומחה הזה יכתוב,

אז אכן זה ודאי יועיל.

אבל אדם אחר לא יועיל גם אם יכתוב את אותו לחש.

הוסיף רב פאפה ואומר,

מה יהיה הדין אם חד כמיעה לתלת הגברא?

אדם אחד כתב

מין קמיע אחד

לשלושה אנשים שחלו באותו החולי.

אז במצב הזה שיש סוג כמיע אחד

לשלושה אנשים שהיה להם אותה מחלה, וזה ריפא,

כמיעה התמחה.

אז אכן הכמיע נעשה מומחה לגבי אותו החולי.

גם אם יבוא אדם אחר ויכתוב,

אז זה בחזקה עד שזה יועיל.

גברא לא יתמחה,

אבל האדם שכתב אותם

לא יעשה מומחה

לגבי שאר מיני קמיעות.

רק הכמיע הזה שאכן ריפא ג' בני אדם.

הסוג כתב שנכתב למחלה זו,

וריפא ג' פעמים מחלה שכזו,

שלושה אנשים,

אז בוודאי שהכמיע נהיה מומחה.

גם אם האדם שכתב עדיין אינו מומחה,

כי כלפיו הוא,

כדי שיהיה מומחה,

צריך שהוא יכתוב שלושה סוגי לחשים לשלוש סוגי מחלות.

רק בזה הוא מקבל מומחיות,

שכל כמיע שיכתוב מכאן ואילך,

הרי זה בחזקה שזה ודאי יועיל.

אם כן,

המצבים האלה שלמדנו עד עתה,

מה שהרב פפא אומר,

כל אלה זה הפשוט שכך יהיה עדיין.

כלומר, אם אנחנו מתבוננים טוב,

יוצא שהוא הביא לנו פה ג' מצבים.

מצב אחד, מצב ראשון,

שבו גם האדם שכתב נעשה מומחה,

וגם הכמיע נעשה מומחה.

מצב שני הביא לנו שהאדם מקבל התמחות והכמיע לא.

ומצב השלישי,

שהכמיע התמחה, אבל האדם עדיין לא התמחה.

איך זה יכול להיות?

שעל זה שרושמים את הכמיע לא התמחה?

פשוט מאוד.

כדי לתת מומחיות לאדם,

לומר שגם כמיע אחר שיכתוב

זה יועיל,

זה רק באופן שיש הוכחה שהוא כבר יודע לרפות שלושה סוגי מחלות שונות.

אם הוא יודע לרפות שלושה סוגי מחלות,

יש לשלושה בני אדם,

ובאופן נורמלי, כאשר זה שלושה סוגי מחלות,

אז צריך שלושה סוגי לחשים לכל מחלה את הלחש שלה,

את הכתב שלה.

במצב הזה, כשהוא לא הגיע לזה שהוא ריפא שלושה בני אדם, אלא מה?

הוא ריפא בלחש הזה את אותה מחלה ג' פעמי.

מאחר שזה אותו כתב,

אז בהחלט אני תולה לומר שהוברר לנו שהסוג לחש הזה הוא אכן לחש המועיל.

ואז הלחש הזה שייכתב בין על ידו של זה שכתב אותו מקודם,

או בין על ידי אדם אחר, הוא כבר מוחזק לנו שהוא ודאי יועיל.

כי הנה, נתנו אותו לשלושה חולים

שחולים באותה מחלה,

והוא ריפא.

אם כן, יש הוכחה,

בוודאות שזה ודאי מועיל, ודאי מרפא.

על האדם כשלעצמו לומר שהוא נהיה מומחה גם לגבי שאר מיני קמעין,

זה עדיין לא.

מובן, וזה צריך לדעת.

יש מומחיות לאדם,

יש מומחיות לסוג, לכמיע, ללחש, שנכתב באותו.

כדי שהאדם יקבל מומחיות

ואז מכוח זה נאמר שמכאן ואילך כל כמיע שיכתוב

יועיל,

זה רק באופן שהוא התמודד וכתב לשלושה סוגי מחלות.

התמודד והצליח. של שלושה, ודאי.

לשלושה אנשים שכל אחד יש לו את המחלה שלו.

יש מחלה ספציפית. וכתב לכל אחד, לכל אחד,

כמיע עם לחש שונה,

אם כן מוכח שהוא אכן מומחה לכתוב כמיעין.

שהרי הוא ריפא שלושה פעמים, שלושה סוגי מחלות,

משלושה סוגי לחשים.

מובן?

אבל,

אבל באופן שזה עדיין לא היה כך, אלא

אמר שזה סוג לחש מסוים שהועיל לגימל בני אדם.

כלומר, זה מדובר למחלה אחת שהייתה על שלושה בני אדם.

אז אכן, יש פה חזקה על הכמיע, על הלחש, שהוא אכן

התמחה לרפות את המחלה הזו.

אבל האדם עדיין לא קיבל שום התמחות.

בשביל שהוא יקבל התמחות, צריך שהוא יוכל להתמודד ולרפות שלושה סוגי מחלות שונות,

כן? על ידי שלושה סוגי לחשים.

מובן.

למשל, אם נפרוט את זה לא בקמעין,

אלא ברפואות,

נוכל לבוא ולומר כך.

אם אדם, עומדים לפניו שלושה חולים,

והשלושה חולים הללו, כל אחד חולה את המחלה שלו,

והוא נתן לזה רפואה כזו, ולזה רפואה כזו, ולזה רפואה כזו.

כל אחת רפואה שונה.

וכולם הועילו.

מאחר שהיה פה גימל פעמים,

גימל הצלחות,

כל אחת את המחלה שלו, אז האדם כשל עצמו קיבל התמחות.

אבל כשאתה בא לדון עכשיו,

האם הרפואה הזו היא ודאי תועל גם אם יבוא מישהו אחר ויכתוב,

או ירפא, לא. ייתכן שהידע של הרופא הוא הגורם לרפואה,

ולא הסוג והמין של התרופה.

מובן.

אומנם ברפואות פיזיות, כן, שיש,

אני לא יודע אם זה כל כך שייך.

אבל בקמעין זה ודאי שייך.

משום שבאופן שאנחנו רואים

שהאדם הזה כתב,

כן, גימל סוגי לחשים,

גימל סוגי קמעין,

כל אחד יש לו את המחלה, כלומר, כל אחד כנגד גימל מיני מחלות

שהיו לשלושה בני אדם,

אז פה אני תולה לומר,

שייתכן שהרפואה היא בגלל ההתמחות של האדם,

אבל עדיין זה לא אומר שאם יבוא אחרי אדם אחר.

ויכתוב סוג קמיע מסוים מתוך השלושה,

אז זה ודאי מוכר שזה ירפא.

אין הכרח לזה.

משום שכל קמיע וקמיע לא ריפא שלושה פעמים.

כל קמיע הוא ריפא רק... אין אבל קמיע שמרפא שלושה במכה.

מה?

אין קמיע שמרפא שלושה במכה.

מה פעם שלושה במכה?

אם כתבו אותו סוג קמיע,

ונתנו לזה שיישא את האחד והאחר שני,

כתבו שלושה קמיעים, אבל הם אותו קמיע,

הם אותו כתב,

הם אותם שמות, אני אדע לקרוא לזה ככה.

אז במצב הזה,

יש, אז לכן ירפא שלושה בני אדם.

אבל זה אותם שמות, זאת אומרת, זה אותו עניין.

כאשר בכל השלושה קמיעים זה אותו דבר,

אז זה מוכיח על הכתב,

כן, שהוא אכן מועיל.

אבל עדיין זה לא אומר שהאדם עצמו קיבל התמחות.

משום שזו רק מחלה אחת עדיין הוא התמודד.

זה קמיע מוכר, אבל האדם... בדיוק.

מאחר וזה, ג' פעמים ריפא אותה מחלה,

וקמיע מומחה.

הלאה.

אנחנו בסמיכה א' עמוד ב' כבר.

בא ערב פאפה.

בא ערב פאפה.

אנחנו תמיד

צמודים לקדוש ברוך הוא.

לא צריך להבדיל בין חודש זה לחודש אחר.

כן,

אתה תספור כמה שורות.

השורה העשירית, בדיוק מראש העמוד.

בא ערב פאפה.

תלתא קמיע אל אחת גברא, מאי.

אומר רב פאפה,

אמנם המקרים הקודמים שהזכרתי בדבריי פשוטים הם לי,

ואין לי בהם ספק,

אבל יש מצב שבו אני מסתפק.

מה יהיה הדין

אם היה תלתא קמיע, אדם אחד כתב שלושה מיני קמיעות

לשלושה סוגי חולי.

אבל, לחד גברא.

זה לאדם אחד,

לא לשלושה בני אדם.

כלומר,

אמנם זה שלושה קמיעות,

שכל כמיע כתוב אחרת,

כי זה כל אחד הוא כנגד מחלה אחרת,

אבל זה הכל באדם אחד.

השם ירחם, אותו בן אדם חלה במחלה מסוימת,

ואז בא לאדם הזה שכותב קמיעין,

והוא כתב לו קמיע ואחר ירפא אותו מהמחלה הזו.

יופי.

כעבור זמן,

השם ירחם, נפלה עליו עוד מחלה.

בא לכותב הקמיעין, נתן לו סוג כתב שונה,

בשביל לרפא את המחלה השנייה.

אבל זו לא פעם שנייה,

אלא כל מחלה היא הפעם אחת עם סוג כתב שלה.

ובשלישית נפלה עליו מחלה שוב שונה,

וכתב לו קמיע, שונה כנגד אותה מחלה.

זה הכי ריפא.

בסדר, הוא גם מומחה וגם מאזינים.

זו השאלה.

האם נבוא ונאמר שהאדם מומחה בעניין הזה או לא?

אדם מומחה. הקמיע הוא ודאי לא מומחה,

כי כל קמיע ריפא רק פעם אחת.

אז איך יקבל התמחות?

בשביל שתהיה התמחות, צריך שירפא ג' פעמים.

כמו בדוגמה הקודמת. כן.

פה לא היה,

אלא כל מחלה,

היה בה את הכמיע שכנגד אותה מחלה, והוא ריפא את אותה מחלה פעם אחת.

אז אומרת הגמרא, הקמיעה ודאי לא התמחה.

הכמיע פשוט שהוא לא נעשה מומחה.

כלומר, אם הוא יקטב על ידי אדם אחר,

זה עדיין לא אומר שזה כמיע מומחה.

ואין לצאת בו בשבת.

למה?

כי אומנם זה הועיל לבן אדם מסוים, אבל פעם אחת.

כי נגד המחלה הזו היה פה רק ריפוי של פעם אחת.

אין עדיין

מומחיות

לסוג קמיע הזה.

אבל גברא התמחה או לא התמחה?

מה הדין לגבי זה שכתב אותה?

האם הוא כן נעשה מומחה גם לשאר הקמיעות ולשאר חולים

או לא?

אותו בן אדם היה חולה בשלושה חולים שונים. נכון מאוד. והוא התמחה.

והוא התמחה במה?

אבל זה לא שלושה אנשים.

אותה בן אדם, שלושה חולים. זה לא חייב להיות אנשים, זה יכול להיות מחלות.

זה גופה שלה. מי אמרינן? בואו נראה מה הספק.

מי אמרינן?

האס אלה.

האם נאמר, סוף סוף אתה רואה שהוא ריפא את החולה הזה,

שלוש פעמים.

אז למה שלא יחשב שהאדם,

למה שהאדם הזה לא יקבל מומחיות?

עצם הדבר שהוא ריפא שלושה מחלות,

גם אם זה אדם אחד,

זה מספיק.

בדיוק, ככה לכאורה.

זה מספיק כדי ללמד שיש לו מומחיות לאותו אדם שכתב.

ממילא מכאן ואילך,

גם אם לכתוב שאר סוגי קמיעים למחלות אחרות,

הוא יהיה בחזקת מומחה,

ויהיה אפשר לצאת מזה בשבת.

או דילמה, או אולי מזל הדאי גברא הודקא מקבל כתבה.

או שייתכן שהסיבה למה אותו אדם התרפא מגימל המחלות,

זה לא בגלל ההתמחות של הכותב הקמעין,

אלא המזל של האדם הזה, החולה,

הוא-הוא המועיל לו.

רשי אומר, מה זה המזל?

המזל הכוונה המלאך

שהוא ממונה על החולי הזה.

או המלאך של אותו אדם החולה.

הוא-הוא מועיל לו כדי שיוכל להתרפא על ידי כמיעות אלו.

כלומר, ייתכן בהחלט שהסיבה לרפואה היא לא באה מחמת מומחיות,

תתבוננטו. המזל לא יכל לרפא, תתבוננטו.

היה צריך את הכמיע.

ברור, אבל הכמיע, השאלה, מה עשה את, מהו העיקר?

האם העיקר הוא בגלל החולה כאן שהתרפא?

אבל זה עדיין לא אומר שסוג לחץ שכזה, אם ייכתב לחולה אחר,

הוא אכן יועיל.

או שנאמר, לא,

לא מסתכלים על העניין הזה, אדם לא אדם, בתכלס.

זה ריפא,

ריפא שלושה מחלות, גם אם זה לאדם אחד, זה מוכיח על המומחיות של הכותב,

שהוא אכן שולט

ויודע היטב לכתוב לשלושה סוגי מחלות כל מחלה את הכמיע שלה.

אנחנו מדברים פה בבשט. אז רב, רב פפא הסתפק. למה זה קשור? למה ראשי מכניס פה קבלה ודואר, זה נקודה כאילו מלאט? לא קשור.

זה הגמרא אומרת. בסדר, אבל אנחנו מדברים פה בבשט, זאת אומרת, אנחנו מדברים על אל-קמח שהוא אומר תלאחה,

אז זה אמור לעבוד.

מה קורה? לא אומר תלאחה, זה כתב.

לתקן או לא לתקן. זה כתב, לא קשור.

זה כתב שכותב אותו אדם שמבין בקמנין.

הוא יודע שאם הוא כותב דבר שכזה, והוא נושא את זה על צווארו,

זה אמור להוריד לו למחלה מסוימת, שכנגדה נכתב אותו כתב.

אבל אם זה גם קשור למראה, אתה מבין? בשמיים יכולים להגיד שם, וזה לא יעבור את המאה הזאת. נו.

זהו שהוא כתב לנו את הלחש הנכון.

מה?

מה שמיים יכולים להחליט שזה לא יעבור.

רק מהזה, אם אתה מדבר איתה על מנת, אתה מזל.

ברור.

בסמיים יכולים ל...

הערבות הזאת זה עניין של שמיים.

אבל בן אדם עושה איכשהו.

לא קשור.

אתה צריך לדעת

שגם אם אדם, כן, גם אם אדם

נגזר עליו גזירה,

אבל זה לא מחייב שנגזר עליו שלא תהיה לו רפואה.

בהחלט יכול להיות שנגזרה גזירה,

אבל גם נגזר שיהיה לו רפואה. אם זה ביתי, אפשר. אבל השאלה, מה הרפואה?

איזה סוג רפואה אתה יכול לבוא ולומר שהיא ודאי תרפא אותו?

הרי כשיש חלילה מחלות שפתאום צצות,

ובספרי הרפואה לא היה לזה,

אין לזה ידיעה בכלל בספרי הרפואה,

אז הם מתחילים להתמודד, לנסות מפה, לנסות משם, לנסות בדרך זו, לנסות בדרך אחרת,

מחקר שכזה, בדיקה שכזו וכן הלאה.

אבל אם המחלה כבר ידועה,

והם יודעים בדיוק מה הדבר שמרפא,

אז באופן הזה יש איזושהי מומחיות לדעת שסוג רפואה שכזו מרפא את המחלה הזו והזו.

מובן?

אבל הרבה פעמים אתה יכול גם לפגוש מצב

שהאדם הזה מועיל לו, והאדם הזה לא מועיל לו.

היה מקמה.

אז מילא יש מקום לבוא ולומר שאולי בקמהיל זה גם כן ככה.

מה שמועיל הרפואה לאותו אדם, ג' פעמים,

ואפילו בג' מחלות.

זה נובע מצד שיש לו סייעתא דשמיא לאותו חולה.

נקרא לזה ככה.

יש לו השגחה מיוחדת, זאת אומרת,

תועלת.

גדולה, כן?

בגלל זכויותיו, אינני יודע למה.

זה קרה לאבא שלי.

כן.

טוב, זה...

טוב, זה באמת מוזר.

אם אכן הדברים כמו שסיפרת, זה מוזר.

טוב, בכל אופן זה הסופג של רב פפא.

והגמרא אין לה תשובה לשאלתו של רב פפא, ומסכם את הדברים, תיקו.

תיקו פירושו,

השאלה הזאת נשארת בספק,

ועד ימינו זה אין לנו פשיטות לספק זה.

נראה ברשי.

רגע, עד היום אין התשובה ל...

וכל השאלות שיש להם, תיקו פירושו שאם חכמי התלמוד,

לאחר שנכתב התלמוד,

ועדיין נשאר המצב הזה של תיקו, כלומר,

לא נפשטו הספקות. איזה ספקות?

מה, זה צריך לצפק? פה בדוגמה הזו, הספק הוא באופן שנכתב

שלושה מיני קמעים לשלושה מחלות, אבל באדם אחד.

האם האדם מקבל התמחות, או שמאחר וזה באדם אחד,

זה לא הוכחה לאדם שכתב,

אלא אדרבא?

הסיבה לרפואה של אותו אדם זה בגלל שהאדם עצמו,

יש לו סיעת תשמיה גדולה יותר.

יש לו מראך שדואג לשמרו יותר מאשר אדם אחר.

אני הייתי רואה את זה אצל רב... מה שקורה. טוב, אני שומע.

אבל המידות שלו, הוא האמין בגדולות ברוך הוא, מידות ראשונות, קודם כל היה בשבילו, זה מטפל בקצין, דבר ללא כסף, הוא קודם כל היה לא לשון מרע, לא הולך כאילו דברים, ועוד מעט קודם כל זה מטפל,

הוא מאוד אהב את זה, דבר ראשון היה מטפל באדם, הייתי ממש רואה את זה.

היו ממש מתקיישים, הרבה תורה, בזכות הרבנים היו באים,

רב של העיר היה, הרבה אנשים באים ומטפלים אצלנו, באמת, היה לו סיעת תשמיה, היית רואה את כל העבודה, אבל היו תרופות פשוטות.

טוב, בואו נראה את רש״י.

רש״י, בדיבור המתחיל, תלתה כמיה.

כן?

תלתה כמיה.

שלושה מיני לחש.

תלתה, תלתה זימנה, כל רחש,

ריפה שלושה פעמים,

ואפילו אדם אחד.

יתמחי גברא בכל כמיהות לעולם.

שהרי הומחה בשלושה מיני כמיהים.

אם כל לחש ריפה שלושה סוגי מחלות,

וכל מחלה שלוש פעמים,

אז הלחש הזה גם נתמחה, וגם האדם עצמו,

שכבר ריפה שלושה חולים.

יתמחי גברא בכל כמיהות לעולם, שהרי הומחה בשלושה מיני כמיהים.

ויתמחי כמיה, וגם הכמיה נעשה מומחה.

שלושה כמיהים הללו נעשים מומחים מיד כל אדם,

גם אם יבוא אדם אחר ויכתוב את הסוג הקמעין הללו,

אז זה יועיל שערי ריפה כל אחת ג' פעמי.

ואין לומר מזל הרופא גורם.

במצב הזה אני לא צריך לתלות ולומר שאולי הסיבה לרפואה זה בגלל הרופא.

דאין הרופא, הדבר תלוי במזל הרופא,

אלא בחוכמתו.

ומאחר שהוא יודע בחוכמתו לדעת לדייק

לכל מחלה לכתוב את

סוג הלחש

שראויה למחלה הזו,

ובנוסף זה ריפה מהמחלה הזו ג' פעמים, ג' בני אדם.

המצב הזה ודאי וודאי

שגם הרופא נתמכה וגם הכמיע נתמכה.

זאת אומרת, תלכת על בטוח שלושה קניעות, על שלושה אנשים קונשונים,

על שלושה סוגי מחלות של ילדים. זה כבר ודאי. זה עלית, זה, כול הארבע זה בסדר.

ואין לומר נמי, בואו נמשיך. ואין לומר נמי,

ואין לומר נמי, יש פה איזושהי הגהה שאני חייב להסתכל.

ואין לומר נמי, מזל החולה גרם שמתרפא על ידי קמעין.

לבוא ולומר שהחולה, זו הסיבה לרפואה

של אותם קמעין, זה גם לא שייך.

שהרי בשלושה אנשים הוחזק.

שהרי אותו כמיע הוא ריפה שלושה אנשים.

מסתבר שהסיבה היא בגלל הכמיע ולא בגלל החולה עצמו. כי זה שלושה חולים שונים.

כמיע לא יתמחה

לבוא מיד רופא אחר.

חד כמיע לתלת הגברה לחולי אחד.

כמיע יתמחה מיד כל אדם.

גברה לא יתמחה לכמיע האחר שאינו שלך הזה ושל חולי זה.

תלת הכמיע של שלוש מיני חולי.

כמיע ודאי לא יתמחה

מיד אדם אחר שהרי לא ריפה אליו פעם אחת.

כלומר, אם זה שלושה מחלות, שלושה סוגי קמעין,

אבל באדם אחד.

אז זה הספק האם נאמר שהאדם עצמו לכל הפחות התמחה,

אפילו שלא הכמיע,

או נאמר מזלדאי גברא, מלאכו של חולה זה דמקבל קמיעה שהוא אכן מתרפא על ידי הקמעין.

ואם תאמר ממתניתא דלעיל שמינא לה,

ממתניתא דלעיל שמינא לה,

לכאורה, את הספק של רב בבא אני יכול ללמוד מהבריתא הקודמת.

דקתני כל שריפה ושנה ושלש דמשמע לאדם אחד.

ואו קימנא דתמחה כמיעה, ולא אמרינא על מזל לאו.

הרי אם אני רואה בברייתא הראשונה,

שאם הכמיע הזה ריפה גימל פעמים, ואפילו אדם אחד,

ופירשנו שהכמיע הוא שעומחה, הוא שנהיה מומחה,

אני לא אומר שזה בגלל המזל של אותו חולה.

נו, למה פה אתה לא תולה לומר שהמזל הוא הגורם

לרפואה ולא המומחיות של הכמיע?

אז התשובה לא דומה, זה לא דומה למקרה שאנו מסתפקים בו.

הטעם חד כמיעה הוא.

שם מדובר בסוג כמיעה אחד,

שהוא ריפה גימל פעמים את אותה מחלה.

נמילא וליקא למדליה במזלה דגמלה,

שם אי אפשר לתלות במזלו של החולה, אלא בכמיע.

אבל הנה, אבל אלה הכמיעין,

שהוא ריפה שלוש מחלות באותו אדם,

ודאי בגברא תלוי. זה פשוט שאין מומחיות לכמיע, כי כל כמיע ריפה רק פעם אחת.

אבל שייך להסתפק, האם זה מחמת הרופא או מחמת המתרפא.

חילקח מבעיה לן במים נתליה.

לכן מסתפקים אנו במילי נתליה את סיבת הרפואה.

האם במתרפא, ממילא אין מזה ראייה שהכותב,

כותב הקמעין, הרופא,

הוא מומחה בדבר?

או שנאמר לא, סיבת הדבר זה הרופא.

שממילא זה הועיל להוכיח לנו שהוא אכן

מומחה

לגבי הקמעין.

ממילא, אם דינו כרופא מומחה,

יוכל מכאן ואילך גם לקבל דין מומחה לגבי שער קמעין,

הגם שלגבי הקמעין האחרים עדיין לא התמחה,

כי מאחר ושלושה סוגי קמעין,

ושלושה סוגי מחלות,

ושלושה בני אדם

הועילו,

אז זה פשוט שהרופא הוא הסיבה לדבר.

וממילא, מכאן ואילך, כל סוג לחש שיכתוב, כל סוג קמע שיכתוב,

גם אם זה למחלות אחרות,

הרי הוא מומחה לגבי אותן מחלות,

ורשאי אדם לצאת בזה בשבת.

כן, נחזור לגמרא

בנקודתיים.

איבאי אלוהו.

איבאי אלוהו.

הסתפקו בני הישיבה.

כמעין,

יש בהן משום קדושה,

או דילמה אין בהן משום קדושה.

כלומר, אם זה סוג מעין כאלה,

שיש בהן שמות הקודש,

או פסוקים,

האם

יש בהן קדושה, או שאין בהן קדושה.

למה באמת שלא,

מה פתאום יש צד לומר שאין בהן קדושה?

אז אומר אחד המפרשים,

כי הם לא נכתבו לשם קדושת השם.

כל המטרה היא סגולת השמות הללו שמועילים לרפאות בני אדם,

אבל הם לא קדושים, בגלל שזה לא נכתב לשם קדושה.

זה הצד לומר שאין בהן קדושה.

או שנאמר לא.

מאחר וסוף סוף יש כאן שמות הקודש,

יש כאן פסוקים,

יש בהן קדושה, גם אם לא נכתבו לשם קדושה.

למה היא הלכתה שואלת? לגבי איזו הלכה אתה שואל אם יש ביתה קדושה או לא?

אם סופר סתם רשם את עצמך,

בלי כוונות לטעמות.

זה חייב להתכוון ל... הוא רשם מבינות של קודש.

לגבי המזוזה ודאי וודאי שלא.

כאן השאלה לגבי,

תכף הנושא שאנחנו נדבר,

האם עצם הדבר שכך כתב,

זה מספיק כדי שיצטרך להימנע

מדברים מסוימים.

כבר המסקנה מביאה שהשאלה היא לגבי

להיכנס בהם בבית הכיסא.

זו השאלה.

מובן?

זה פשוט שמזוזה, גם אם נכתבה ולא כתכוון לשם קדושה,

קדושת השם. אז אומנם הוא לא יכול להניח את זה בתור מזוזה,

אבל ייכנס בזה לבית הכיסא ודאי שאסור.

כאן, שזה נעשה בקמעין,

אז יש מקום לומר שיהיה מותר.

למה? כי רק סגולת השמות זה המועד לרפואה.

אבל ממילא זה לא אכפת לי

שזה נכתב בשמות הקודש או פסוקים.

בכל אופן, הגמרא בתחילה דנה לגבי איזו הלכה אתה דן,

אם יש בהם מישהו קדושה או לא.

אי למעלה אצולין הוא מפני הדלקה,

עם הנידון כאן לגבי האם מותר יהיה להציל את הכמיהות במצב שיש דלקה.

אנחנו נלמד בעזרת השם

באחד הפרקים בהמשך,

שאם חלילה נפלה דלקה בשבת,

רשאי אדם

להציל כמה וכמה דברים מן הדלקה ולהוציא אותם לחצר שאינה מעורבת.

אפילו שלא עשו שם עירום חצרות,

בכל זאת תהיה מותר.

עכשיו, השאלה היא,

האם הכמיהות הללו,

אדם מחויב ללכת,

מותר לו לאדם להציל אותם מפני הדלקה,

ולהוציאם אפילו לחצר שאינה מעורבת,

כמו שאר כתבי הקודש?

הרי שאר כתבי הקודש,

ברור שהוא,

יכול להציל ולהוציאם אפילו לחצר שאינה מעורבת.

אז האם גם כמיהו הללו כך? או שנאמר לא, אין בהם קדושה,

ואסור להצילם, אסור להוציא אותם לחצר שאינה מעורבת.

תא שמה,

אם זה הספק,

בוא ואני אוכיח לך מבריתא מפורשת,

שכתוב שם מפורש,

שלא מצילים אותם מפני הדלקה.

יש הבדל. הברכות והקימין,

אף על פי שיש בהן אותיות

מעניינות הרבה שבתורה,

אין מצילין אותן מפני הדלקה,

ונשרפים במקומן.

כלומר,

אם ישנו סידור, ששם יש ברכות כמובן,

אותן ברכות שחכמים תיקנו,

נאמר בתפילה.

כתבו אותן על גבי

ספר

או קלף כלשהו,

וכמיעין, אותו דבר עם זה יש כמיע.

אומרת הבריתא, גם אם יש בהן אותיות של שם השם,

או פסוקים,

מעניינות הרבה שבתורה, מכל מיני פרשיות שבתורה.

אין מצילין אותן מפני הדלקה, הכוונה בשבת.

לא מצילין.

למה? אין לו היתר לבוא ולהוציא אותן לחצר שאינה מעורבת.

ונשרפים במקומן.

ונשרפים במקומן.

גם אם הם ישרפו,

כתוצאה מזה שהוא לא מציל אותן,

אין בזה בעיה.

זה לא,

הוא לא עובר בזה על שום איסור.

כי אסרו לו להציל אותן מפני הדלקה.

כן.

אז אם כן, יש בריתא כאן מפורשת

שלא מצילים כמיעות בפני הדלקה.

אז לגבי זה ודאי אין ספק.

אז מה אם כן הספק?

אלא לעניין גניזה.

אלא מה נגיד אולי?

שהנדון כאן לגבי אם מחויב לגנוז את הכמיעות הללו.

אם נאמר, זה כבר נתבלה, עבר הרבה זמן.

האם הוא מחויב לגנוז או לא? אם יש בהם קדושה, אז הוא מחויב לגנוז.

ואם לא, אז לא.

זו השאלה, האם הוא מחויב או לא.

את ההשמעה, בוא ואני אוכיח לך.

דין זה מהבריתא מפורשת, שגם זה נאמר בברייתא.

כתוב בברייתא, היה כתוב

על ידות הכלים ועל קרעי המיטה יגוד ויגנזנו.

אם מוצאים שם השם שהוא כתוב על ידות הכלים, ידות זה הידיות של הכלי.

יש שם כתוב שם השם.

או אם זה כתוב על קרעי המיטה.

כלומר,

מוצאים איזה שהם מיטה, וברגלי המיטה

יש שם שם השם.

מה הוא יעשה?

הוא מחויב לגוד. מה זה לגוד?

לחתוך את המקום שיש שם את שם השם,

ויגנזנו.

והוא מחויב לגנוז לאחר שחתך את מקום השם.

אז אם כן, פשוט הדבר שגם פה באותם קמיעות

מחויב הוא על כל פנים שאותם שמות הקודש

שיש באותם קמיעות, לגנוז אותם.

אמנם נכון שייתכן שאותם דברים שאינם שמות הקודש אינם מחויבים,

אבל השמות עצמם ודאי מחויבים,

מחויבים גניזה.

אז אם כן, פשוט הוא שלא לגבי זה היה הספק בגמרא.

אז מה אם כן הספק?

אלא להיכנס בהם בבית הכיסא.

האם יהיה מותר לאדם להיכנס

יחד איתם לבית הכיסא?

מה יש בהם קדושה ועשיר? האם

יש בזה קדושה, או במילא אסור להיכנס מהם לבית הכיסא?

או דילמה, אין בהן קדושה.

ושאר, או שנאמר, שאין בהן קדושה.

ממילא מותר להיכנס רימהם לבית הכיסא.

באה הגמרא לפשוט את הסופג הזה מהמשנה שלנו.

תא שמע, בוא ותשמע ראיה.

ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה.

הא, מן המומחה נפיק.

כתוב במשנה אצלנו, שהאדם אסור לו לצאת בשבת,

ועם קמיע כזה שלו מן המומחה,

שלא נכתב על ידי אדם מומחה.

מאז ועבאל, אם זה קמיע מן המומחה,

יוצא איתו בשבת.

נו, ויהיה אמרת, כי בעין יש בהן משום קדושה,

ואם תאמר שיש לקמיע קדושה וממילא אסור לו להיכנס עימהם לבית הכיסא,

אז איך מותר לו לצאת עם קמיע שהוא מומחה?

זימני דמי צריך לבית הכיסא?

ארבע פעמים הוא יצטרך להיכנס לבית הכיסא,

ואז כדי שייכנס, מה הוא יצטרך לעשות?

נסיר את זה ממנו.

ואת אלה תהינו 400 ברשות הרבים, ואז יבוא בשוגג לטלטל אותם 400 ברשות הרבים,

כדי שיוכל להיכנס בהם לבית הכיסא, אלא ודאי,

לא, אין בעיה כזו,

כי הוא לא חייב להסיר אותם קודם כשהוא נכנס לבית הכיסא.

אין כתוב דבר כזה, אז אפשר להגיד. או, בדיוק. אם כתוב שאפשר לעצום קמיע מן המומחה,

על כורחנו,

הוא שהוא לא חייב להסירם קודם שייכנס לבית הכיסא.

כי אם היה מחויב להסירם,

אז לא היו מרשים לו לצאת, שמא ישכח ויוליכים דלת אמות ברשות הרבים.

עונה הגמרא, לא, זה לא ראייה.

הכא במא עסקינן?

בקמיע שאלו עיקרים.

לא, זה לא ראייה.

ייתכן באמת שקמיע של כתב,

שיש בו שמות השם, שמות הקודש, או פסוקים, אסור להיכנס בו לבית הכיסא.

מה שכתוב במשנה,

ולא יצא בכמיע בזמן שאינו מן המומחה, אבל אם זה מן המומחה כן יוכל לצאת.

זה כמיע של עיקרין.

כלומר, הכמיע הזה מדובר שזה עשוי משורשי סממנים.

זה בכלל לא כתב.

יש סוגי כניעין שמקבצים כל מיני סממנים, את שורשי הסממנים הללו,

וכשאדם נושא אותם איתו,

הרי זה סגולתם שמרפאים את אותו אדם ממחלתו.

אז ממילא, אם זה כמיע של עיקרין,

אז ודאי שאין,

אה?

ערבה חמוטה

ואז עוד עניין, בסדר. יש לי פה את זה בבתים.

שואלת הגמרא,

אם אתה אומר, וכי מה שאתה מחלק בין כמיע של עיקרין לכמיע של כתב, שכמיע של כתב אסור

להיכנס בו לבית הכיסא, ואילו כמיע של עיקרין מותר.

והתניא, אחד כמיע של כתב,

ואחד כמיע של עיקרין.

הרי נאמר בברייתא מפורשת, למעלה למדנו אותה,

שכשלזה כמיע המומחה, מותר לצאת בו בשבת,

בין אם זה של כתב ובין אם זה של עיקרין.

אז רואים שלאו דווקא של עיקרין מותר לצאת, אלא גם של כתב.

אז אם כן חוזרת השאלה,

אם אכן יש בכמיע של כתב קדושה,

אם כן יש לחשוש שהוא יצטרך להסירה ממנו כשהיא כזאת בית הכיסא,

ובשוגג יבוא לטלטלם ארבע עמות ברשות הרבים.

אלא ודאי, אין בזה משום קדושה.

עונה הגמרא, גם זה לא רעיה, אלא הכה במעסקינן בחולש יש בו סכנה.

ייתכן באמת שאסור להיכנס בכמיע של כתב לבית הכיסא.

ובאמת בכמיע שכזה,

אסור לצאת בו בשבת, כי הרי אם הוא ירצה...

להיכנס לבית הכיסא, היא צריכה להסירה ממנו.

וממילא בשוקי גבוהו לטלטלו את ההטעמות ברשות הרבים.

מה שהמשנה התירה לצאת עם כמיע של כתב,

אם זה מן המומחה, בשבת,

זה מדובר בכמיע כזה שהוא לא היה אסור לו, לא צריך להסיר אותו כשהוא ייכנס לבית הכיסא.

איזה?

כמו למשל, בחולה שיש בו סכנה.

אם יש מצב כזה שהחולה הזה שנושא את הכמיע עליו

יהיה סכנה אפילו לזמן מועט, אם הוא יסיר את הכמיע ממנו.

הכמיע, זה מה שעושה את הישועה.

בדיוק.

אז באופן הזה מותר לו לצאת בזה,

וגם יהיה מותר לו להיכנס עמם לבית הכיסא, כי יש פה עניין של פיקוח נפש.

ואז בוודאי ובוודאי

שאין מקום לבוא ולחשוש שמא יבוא לעבירו ברשות הרבים.

משום שפיקוח הנפש דוחה כל התורה כולה.

שואלת גמרא ואתנא, אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה.

איך אתה בא ואומר שכל מה שהתירו?

לצאת בכמיע של כתב.

זה רק בחולה שיש בו סכנה.

הרי נאמר בברייתא שאפילו חולה שאין בו סכנה, מותר לו לצאת בכמיע בשבת.

אלא תירוץ אחר.

כבן דמאסה אף אגב ננקיד להם ידי נמי שפיר דמנו.

באמת, אסור, אולי בהחלט ייתכן לומר שאסור להיכנס בהם לבית הכיסא.

אסור.

ובכל זאת, התירו לצאת בהם בשבת.

למה לא חששו חכמים שמא כשירצה להיכנס לבית הכיסא ויסיר אותם ממנו,

יבוא לטלטלם בשעות ידי ארבעה עמות?

התשובה, למה לא חששו שיבוא לאיסור שיוכל לעמוד ברשות הרבים?

כיבן דמאסה, חווה כמיה מרפא, כי זה מן המומחה.

אף על גב דינא כדלי מידי, אפילו שהוא יוחץ את זה ביד שלו,

זה גם כן מותר.

גם אם הוא יוליך את זה ביד,

זה מועיל לו.

כי זה, לגבי החולה הזה, זה כאילו כמו תכשיט בשבילו,

ואז גם אם הוא יעביר את זה לארבע עמות ברשות הרבים,

הוא לא יעבור על איסור תורה.

זהו חידוש עצום, אבל זה מה שכתוב כאן

בגמרא.

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל לאצולינו בשבת,

בחצר המעורבת, כשאר כתבי הקודש.

הברכות שתיקנו חכמים

כגון תשעה של ראש השנה שיש בהן מלכיות וזיכרונות ושופרות.

כן.

יש תשע ברכות במוסף של ראש השנה.

מלכיות מעניינות, מפרשיות, הרבה שכותבים בהן את המקראות של רפואה.

היה כתוב שם יגוד, יקוץ מקום השם ויגנזנו.

סתיו את הכיסא של האל בשדות,

שיש בו סכנה אישה כי למיניה

דשאר אל מעל

בהן לבית הכיסא משום פיקוח נפש.

אף אגב אינה כי דמידי תכשיטו ילקח כי בהם מייתר אדלת עמוד בידיים,

אינם ימי מייתר אדלת עמוד בידיים,

לא מי חייב. לכן גם אם הוא יוליך את אדלת עמוד ברשות הרבים הוא לא חייב.