הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף סעמוד א', במשנה שבאמצע העמוד

לא יצא האיש בסנדל המסומר

ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה.

המשנה הזו מדברת על אותם דברים שחכמים גזרו על האנשים שלא יצאו באותם דברים בשבת.

האנשים, לא אנשים. האנשים.

לא יצא האיש בסנדל המסומר.

הסנדל המסומר זהו סנדל של עץ

שמחוברים לו רצועות של עור מלמעלה

על ידי מסמירים שתחובים בו.

למה לא לצאת בסנדל המסומר?

הגמרא תפרש, ואנחנו מסתם נגיע לזה היום בעזרת השם,

מהו הטעם שגזרו שלא יצא האיש בסנדל המסומר.

ובנוסף ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה.

אסור לאדם

לצאת בסנדל ברגל אחת

כאשר אין ברגלו השנייה סנדל.

כל האיסור הוא דווקא באופן שאין מכה באחת משתי הרגליים.

אבל אם יש לו מכה באחת משתי רגליו,

אז במצב הזה יכול הוא לצאת

גם בסנדל יחיד.

מה הטעם באמת שאין ליחיד לצאת בסנדל אחד?

אין לאדם לצאת בסנדל יחיד

אם אין ברגלו מכה?

אז נדבר, יש בזה שתי באורים,

שני טעמים,

רשי מבאר

בשם הירושלמי,

כדי שלא יחשדו את זה שהולך כך

שהוא נושא את הסנדל השני,

בידו,

תחת בית שחיו.

אז יש הרבה תקנות שתיקנו חכמים, גזירות שגזרו,

בשביל שלא יחשדו באדם הזה שחלילה הוא עובר עבירה.

יש גם תקנות כאלה, גזירות כאלה.

זה טעם שהוא מביא בשם הירושלמי.

טעם נוסף שמביא הרשי בשם לא הירושלמי אבל רבותיו.

חוששים שאולי מי שרואה אותו כך ילעג עליו,

וכדי להינצל מן הלעג הזה הוא יחלוץ את הסנדל ויוליך אותו בידו ברשות הרבים.

אלה הם שני הטעמים שרשי באר בעניין הזה שלא לצאת

בסנדל יחיד.

ממשיכה המשנה ולא בתפילין.

אסור לאדם לצאת בתפילין

לרשות הרבים.

בתפילין?

בתפילין.

הגמרא בהמשך, בדף סא,

מבארת

למה באמת אסור לצאת בתפילין.

היה מקום לחשוב ולומר שכל מה שאסור לצאת בתפילין

זה רק לשיטת מי שסובר ששבת זה לא זמן תפילין.

לא צריך להניח תפילין בשבת.

כן?

למה באמת לא...

מילא, אבל זה תחילת הדבר בגלל שלא צריך להניח תפילין.

למה באמת לא צריך להניח תפילין?

אז נאמר טעם, נאמר טעם מסוים,

נאמר טעם מסוים,

בגלל שכל העניין של תפילין זה בשביל שיהיה אות.

וכשאתם לאות על ידך.

והכלל הוא שצריך שיהיה

על פי שניים עדים, יקום דבר.

כל יהודי ויהודי בימות החול יש לו שני סימנים, שני אותות, שהוא יהודי.

התפילין

וברית המילה.

אבל בשבת, שהשבת היא עצמאות,

אם כן, די בה שבת

פלוס ברית המילה, להיות כשני העדים ולא צריך את התפילין.

אז יש מנדטה אמר שאומר שבת זה לא זמן תפילין.

באה הגמרא ומבארת, זה לא דווקא לפי המדאמר הזה.

האיסור לצאת בתפילין זה גם לאותו מדאמר שסובר ששבת זה זמן תפילין.

בכל זאת, באו חכמים וגזרו שלא יצא.

למה?

דילמא עטל אטויה ברשות הרבים. אולי הוא יבוא ויוליך אותם,

יטלטל אותם ברשות הרבים.

כשנגיע לשם, ודאי שנרחיב את הדברים, אבל בינתיים,

בביאור המשנה, די במה שבארנו.

בשבת אי אפשר לשים תפילין בגלל תקפות או שופרזית?

זה גוף הכתוב כאן.

לא הבעיה כשהוא מניח אותם עליו,

אלא הבעיה היא חשש שמא יוליך בידו.

זאת אומרת, אלה שרואים שיש,

צריך להניח גם בשבת תפילין,

אז איך,

לפי רב, אז איך הם היו נוהגים פעם,

כי עם אנשים כמו רב,

היו היו הולכים לעבוד בלי תהלית ותפילין, נכון?

אז הוא לא יוצא ושבת החוצה בשביל שלא

בשביל זה, כי הוא לא הולך על הבערות בלתי תהלית ותפילין.

אתה אומר שגם בשבת מניחים.

אז הוא לא יצא החוצה בשביל... תמיד, תמיד, זו דרגת חסידות

לבוא ולומר

שהוא לא יצא החוצה.

אם משהו,

מה שהוא לא מניח תפילין זה בגלל גזירת חזל,

אז הוא נחשב ככה כמדקדק בדין ובהלכה,

והוא יכול גם לצאת בלי תפילין.

כי מה שהוא עושה כשהוא יוצא בלא תפילין זה בגלל שהחזל אסרו עליו לצאת עם תפילין.

אתה מבין?

זה הכול.

מדאוריית אין בעיה.

זה הגוף הכתוב פה.

אם שבת זמן תפילין אז ודאי שאין בעיה.

אין בעיה. רק מהגזירה חיישינא.

הלאה.

זה לא מהשבת ששבת זה במקום תפילין.

לא, אנחנו מדברים לפי זה, לפי המדע, מה שאומר לשבת זה זמן תפילין.

ובכל זאת,

לא יצא, חזל יעזור שלא יצא.

למה?

משום העניין שמא יוליך את זה, דלת עמוד ברשות הרבים.

ולא בקמיע, בזמן שאינו מן המומחה. מוסיפה המשנה,

גם אסור לאדם לצאת עם קמיע.

קמיע זה סוג של כתב,

כן, שיש בו שמות מסוימים,

וזה מועיל לרפואה.

קמיעות.

בדיוק, קמיעות.

אותם אלה שמבינים בזה, יודעים

מהם אותם שמות ש... כמו שהרב חרבי אמרתי. בדיוק.

מהם אותם שמות שיכולים להועיל,

שיכולים להועיל בשביל לרפא בן אדם מסוים

או מחלה מסוימת?

אז אם אדם יש לו כמיע שכזה בימות החול,

הוא מניח אותו בצווארו,

האם יוכל לצאת מזה בשבת?

אומרת המשנה,

אם אינו מן המומחה, אסור.

אבל אם הוא מן המומחה, מותר לצאת.

כלומר, אם זה אדם שכבר התמחה,

שאכן

הוא יודע

את אותם דברים שאכן מועילים לרפואה,

את אותם סוגי שמות שאכן

מועילים לרפואה,

אחד שכזה,

אכן, בכמיע שהוא עושה, יכולים לצאת.

למה מה? מה ההבדל?

בגלל שאם

זה מן המומחה,

וכבר הוברר שאכן זה מועיל,

אז זה הופך להיות כמו אחד מבלבושיו של אותו אדם.

אבל אם אינו מן המומחה,

אין פה ודאות שזה מועיל.

ממילא, לקחת, שבן אדם יבוא ויניח דבר שאין בו תועלת,

אין לו היתר לזה.

כמו שהבגד, כמו שהבגד מועיל לבן אדם,

ומותר לו ללכת עם זה,

זה טפל אליו,

אחרון.

האם נבוא ונגיד לו, אדוני,

אל תלבש תמעיל, תדאי לך בחולצה,

או שמאחר וזה לבושו של אדם,

כל הבגדים שדרך בני אדם ללבוש,

אתה מתכנס לתוך היד שלו?

לא, לא, לא, תלוי בצווארו, מה פתאום?

דבר על זה שתלוי בצווארו.

כמו לצורך אוכל נפש. מאחר,

מה?

כמו לצורך אוכל נפש. פיקוח נפש אתה מתכוון.

לא אוכל נפש, פיקוח נפש.

לא, אבל לא צריך להגיע לזה, אלא בעצם הדבר שכבר ברור הוא שזה מועיל,

אם כן,

זה כמו כחת מבלבושיו.

כמו תכשיר. כן, בדיוק.

כי זה ודאי מועיל לו.

אם אינו מן המומחה,

אז

אי אפשר לבוא ולהסתמך, לומר שמא זה מועיל.

כי על הצד שזה לא מועיל,

אם כן יוצא שהוא לובש את זה עליו ללא תועלת.

וזה, אין לו היתר.

הלאה, ולא בשריון.

ולא בשריון.

כאן, מקל ואילך, מדברים

על סוגי מלבושים שהיוצאים למלחמה היו לוקחים

איתם.

שריון זה סוג מלבוש שהיו מניחים החיילים

על גופם.

מלבוש שעשוי ממתכת,

כדי להגן שהחרב של האויבים לא יפגע בהם.

בזמנה.

היום

המלחמה מתבצעת יותר עם מחשבים מאשר עם...

כן, אבל יש גם היום אפוד,

ואפוד קרמי.

זה גם, זה לא מתכתיים. אפוד קרמי זה משהו שאדם לובש אותו בשביל להינצל מיריות, כדורים.

ומה זה עשוי?

חומר קרמי כזה, כמו חרס כזה. אהה.

וזה עמיד בפני כדורים. עמוד לעמוד, כן. הבנתי.

טוב.

למה שזה לא יחשב כלבוש?

שאילתה שלו, לפני מלחמה, מה המלחמה הגיעה? אז מה יש? אבל למה זה לא לבוש?

סוף סוף אדם לובש את זה? סוף סוף זה לבוש?

מה?

כאילו בגלל שזה יכול להיות שתקפל. בוא נשאל אותך שאלה.

בואו נשאל אותך שאלה.

במצב של מלחמה הוא לובש את זה?

אז בוודאי שבאותם ימים שהוא לובש את זה,

כשזה שעת מלחמה זה לבוש.

אז זה

זה אחד ממלחמה. אז למה בשבת לא יצא? מה הבעיה?

אין פה מסע.

זה כמו שהוא לובש חולצה.

שאלה, גם בשעת מלחמה לא יצא?

מה?

גם בשעת מלחמה לא יצא?

אם זה מצב של פיקוח נפש אז מותר הכל לעשות.

פה מדובר במצב שזה לא שעת מלחמה.

זה צורך.

זה צורך. ‫אם זה בשעת מלחמה וזה נעשה לצורך מלחמה,

אז ודאי שמותר.

‫אבל זה לא מצד פיקוח נפש. מצד שווה עכשיו את צורכו. ‫נכון.

אבל לא צריך להגיע. התכוונתי לומר, מכיוון שזה שעת מלחמה וזה מצב של סכנה,

אז ודאי שהתירו לו, פה לא יבוא ויישרו עליו.

כאן מדברים על מצב שהוא לא מלחמה.

אז במצב שהוא לא מלחמה,

היה מקום לומר מה אכפת לי זה לא מלחמה, אבל בתכל'ה זה אחד מבלבושיו.

הלוא החיילים לובשים את זה בשעות מלחמה, אז למה שלא חושבים כאחד מבלבושיו?

אכן כן,

זה אחד מבלבושיו, ובכל זאת באו חכמים וגזרו שלא יצא עם זה.

והוא הדין בקסדה,

מה זה קסדה?

אז הרמב״ם מבאר קסדה,

זה קרן כובע בתחתי שמניח על הראש,

ואילו ברש״י מביאים

שזה כובע של אור שמניח תחת הכובע של הברזל.

היו שני כובעים,

ומסתבר,

ואני מבין יותר את רש״י,

אני מתנצל על המילה מסתבר, אני צריך לומר אחרת, אני מבין יותר את דברי רעשתי.

בגלל שכנראה שלא נוח שבן אדם מניח על ראשו

כובע מתכתי.

לא כל כך נוח.

אז בשביל להבדיל בין הכובע המתכתי לבין ראשו,

הוא לובש כובע מאור.

מי אמר כובע מתכתי?

הרמב״ם.

בכל זאת אין סטירה.

הרמב״ם לא. אין סטירה במה?

יכול להיות שזה באמת כובע מתכתי.

באמת הקסדה זה כובע מתכתי. לא.

כובע מאור זה לא קסדה, זה לא כל כך שום דבר, כובע מאור.

הכובע מאור זה כובע מתכתי.

מה שאומר רש״י שישלם אור זה ריבוי.

גם ברמב״ם יודע לאנשים לא תפרוח ולא יפקע מזה השם קסדה.

היו עושים קסדות עם ריפוט של אור. זה לא, מרש״י משמע לא שזה היה בנוי חתיכה אחת.

האור כריפוט של כובע הברזל, לא.

אלא זה שני סוגי כובעים.

כובע של האור, ועליו מניחים את הכובע של ברזל.

זה כובע על גבי כובע.

אז זה נראה לי לפי זה,

נראה לי לפי זה,

שיש פה מקום לשאול, לדון,

מה יהיה הדין אם הוא רוצה לקחת את הכובע של אור לבד.

בלי הכובע של ברזל.

זה לא הקסדה.

כובע של ברזל נראה לי פשוט

שגם רש״י יודע שיהיה אסור לצאת איתו.

יודע לרמב״ם.

אבל הפוך, הכובע של אור,

בלי הכובע של הברזל שמעליו.

אז זה לא בקסדה.

רש״י אומר שזה הכוונה במשנה ולא בקסדה.

היינו מאחר והדרך היה,

מאחר והדרך היה שמניחים את אותו כובע של אור,

כאשר מניח אותו חייל על ראשו את הכובע המתחתי,

לכן קרא לזה המשנה קסדה, אבל למעשה הכוונה לכובע של אור.

איך יכול להיות,

איך יכול להיות שבן אדם ישים שתי כובעים בשעת מלחמה?

למה? והם לא מחוברים.

והקסדה לא תהיה מחוברת.

הם כובעים.

זה לא נוער, זה לא בלטה, זה לא נוער.

זה לא דבוק,

איך איך אלה חלקטינים אין לך לא מצוחק ככה? דבוק?

לא חייב להיות דבוק.

יכול להיות שהוא כושר אותו באיזושהי דרך.

יכול להיות שהמשקל של הכובע הוא גורם לו שזה יישב טוב על הראש.

אתה דואג לזה, מסתדר עם זה, אפשר להסתדר.

בכל אופן, אני בא לשאול, אתה באת וטענת שייתכן שאין מחלוקת,

ואני חושב שכן יש מחלוקת.

יש פה שאלה הלכתית,

מה יהיה הדין אם יבוא אדם לצאת בכובע של אור לבד?

יהיה מותר או אסור?

זה לא מזבור.

האם גם זה כלול בכלל קסדה לומר שיהיה אסור לצאת בזה לכתחילה בשבת או לא?

לא, זה בסירוב בכובע בתחתית, שתיהם ביחד, נו.

רש״י באר שמה שכתוב כאן, קסדה, זה כובע של אור,

שדרך כלל שמים אותו תחת הכובע של ברזל.

אבל זה לא מזבור של יום ימריו.

מה?

זה גם הלבוש של יום יום. בזמנם,

מאחר שבשעת מלחמה היו לובשים את זה,

אז זה כן נקרא כלבוש להם.

איך קוראים לפי רש״י לקסדה הזאת מברסל?

גם זה נקרא קסדה, לא, זה ברור.

צריכים להבין שברור הדבר שהכובע המתכתי הוא נקרא קסדה.

רק מה?

רש״י בא לחדש,

שאל תחשוב רק על כובע המתכתי הוא שאסור.

אלא גם כובע של אור עשו.

מובן?

מה אתה אומר כל השם קסדה?

לא יודע.

לא, זה שם כזה.

אני מנסה למצוא את ההקשר בינו לבין המשמעות של השיעור.

אינני יודע.

אתה רוצה שכבר נפתח פה ספרי דקדוק

ונביא בו את הבלשנים,

שיסבירו לנו את הלשונות הללו.

זה כבר במסגרת שונה.

לא אצלנו.

הלאה.

עכשיו, אז אני טוען שלפי הרמב״ם,

שמפרש קסדה הכוונה, כובע של ברזל,

ייתכן בהחלט שהוא יסבור שאם זה היה כובע של אור,

לא יהיה אסור לצאת בו.

אין איסור אפילו לומד רבנן.

זה הרמב״ם.

זה הרמב״ם.

אבל לעומת זאת, הרש״י,

מאחר וכך ראה לנכון לפרש שהקסדה זה כובע של אור שתחת וכובע המתכתי,

אז הוא מתכוון לומר שגם כובע של אור לבד יהיה אסור.

מוסיפה המשנה לא רק בקסדה, אלא גם במגפיים.

היה סוג מגפיים של ברזל שהיו לובשים בשעת מלחמה.

אז הגרביים, לפי רש״י, זה כמו הכובע, קסדה.

אבל לפי הרמב״ם,

זה לא שאלה לך מה שאמרת, כי לפי הרמב״ם אין הכרח שקסדה זה שתי גופים.

קסדה זה גוף אחד.

אין שתי גופים שאתה תגיד.

אני לא יודע, ברמב״ם לא נזכר העניין הזה.

אתה צודק, אתה יכול, איך אומרים, להפעיל את כוח הדמיון

ולהחליט מה שאתה רוצה ברמב״ם.

ברמב״ם כתוב, קסדה זה כובע הברזל,

כובע המתכתי.

זהו.

מכאן והלאה זה כבר אחריותך להחליט לבד מה דעת הרמב״ם.

זה מה שהרמב״ם בער.

הבנת?

עכשיו אני בא לומר שמאחר וכך בער הרמב״ם,

כן,

ורש״י הסביר אחרת.

נקודת המחלוקת תהיה מה יהיה הדין אם הוא יניח רק כובע של אור על ראשו.

אותו כובע של אור שרגילים לצאת בו משעות מלחמה גם כן,

כדי להגן מהכובע המתכתי שלו יהיה ממש על הראש.

סביר בהליך שיהיה אסור גם לדעת הרמב״ם.

שמה? שיהיה אסור גם לדעת הרמב״ם. יהיה אסור, אתה אומר. אני אגיד לך למה. אז למה באמת הרמב״ם לא אמר את זה?

כי לא היה.

כן.

כי אם אתה אומר שכובע המאור וזה דבר שלא רגיל מלך פתאום, זה אף אחד לא יודע עם כובע המאור. עזוב אותי עכשיו שאתה טוען

שהרמב״ם בער בגלל שהוא לא חשב שיש מושג כזה של כובע המתכתי.

כובע המאור נפרד.

מוקדק כן.

נפרד. אני מדבר נפרד נפרד, אני מדבר על נפרד.

לא.

טוב,

אולי אתה צודק,

ואולי לא.

אינני יודע.

אני, לי נראה ש...

בימינו יש קסדות,

בימינו מישהו עושה כובע נפרד מאור, בימינו כל הקסדה של אופנוע.

אדם ייקח קסדה של אופנוע.

הכל זה, זה, זה, יש ריפוד. זה ריפוד מחובר.

יש, יש, אבל כובעים מאור.

כן, אבל אתה חייב לומר שלפי רשי זה כך.

רשי שאמרנו לו בקסדה זה כובע של אור.

למה הוא ראה צורך לבער? אם זה דבר אחד, אז למה הוא צריך להגיד כובע של אור?

זה דבר אחד, מחובר.

על כורחנו שרשי למד שיש שני סוגי כובעים.

כאשר היה יוצא למלחמה, היה קודם מניח על ראשו קום האור,

ולאחר מכן

שם את הקום העם התחתית.

הבנת? ככה אתה חייב לומר לפי רשי.

אז לבוא ולומר שהרמב״ם לא למד כך את המציאות,

אלא המציאות בזמנו הייתה שונה ולא היה מושג של שני כובעים,

זה כבר באחריותך כמו שאומרים.

אני לא יודע, אבל פה אתה בא וטוען, לא, אתה לא שומע.

אבל פה אתה משנה,

אבל פה אתה משנה, נכון מאוד.

אבל פה אתה טוען, אתה פה טוען שהם חלוקים במציאות.

אתה מבין?

אתה טוען למה הרמב״ם לא בעיר כך?

כיוון שלא היה דבר כזה כובע של אור.

מקסימום הוא היה מחובר, אבל לא נפרד.

זה מה שאמרת?

אז הבנתי נכון, אז יוצא שלפי הרמב״ם,

לא היה מושג כזה של שני כובעים.

ואילו לרשי כן היה.

אז אנשים יוצאים במציאות, מה היה?

קשה לי לומר שהם חלוקים במציאות מה זה הכובע המתחתיה, אם זה מחובר או לא.

אולי רשי רצה להגיד כובע שלא... טוב, טוב, נסתפק בזה.

אני יודע מה, להקוק ספוג או להקוק דבר אחר. למה הוא ציין דוגמה דווקא או?

אי אפשר לעשות קסדה ולשים לבית הספוג או לשים לבית הדבר האחר שהוא לא אור.

ולא במגפיים.

ולא במגפיים.

אתה שואל מה יהיה לפי רשי אם זה כובע כזה שהוא לא מאור.

כן. אז אני אגיד לך את האמת, ברור לי הדבר שאם הסוג הזה של הכובע, גם אם אינו מאור,

אם הדרך הוא ללכת איתו בשעת מלחמה ולא בשעה שאינה של מלחמה,

אז אתה, זה אותו דבר, זה יהיה אותו דבר.

זה יהיה אותו דבר כמו כובע של אור.

אבל כנראה שהרשי הבין שבדרך כלל אדם לא יוצא עם כובע של אור אלא אם כן בשעת מלחמה.

אבל שאר הדברים, אתה מיוצא גם בשלום בשעות מלחמה.

לכן, רעשי מאיר, כובע של אור.

מובן.

יש היום מושג של טיפה של אור, כן?

אבל כנראה שבזמנם לא היה דבר כזה כיסוי מאור אלמלא בשעות מלחמה.

ולא במגפיים.

מוסיפה המשנה גם שאסור להעיש לצאת במגפיים של ברזל.

כי מאחר שהשריון והקסדה והמגפיים

לובשים בשעת מלחמה,

חכמים באו וגזרו שלא יצא אדם בעין בשבת,

כדי שלא יחשדו בו שהוא יוצא להילחם בשבת.

ואם יצא, אינו חייב חתך.

הכוונה רק במגפיים של מלחמה, לא במגפיים של מלחמה. כן, כן, ודאי, אז מה?

של ברזל, של ברזל.

שככה היו יוצאים החיילים בזמנם. בסדר, אבל יש לפעמים... שעות מלחמה.

נעלי ברזל מיוחדות למלחמה הזו,

והאנשים היו רואים שזה באמת נעליים מיוחדות למלחמה הזו.

על זה מדובר.

על זה מדובר. אבל כול נעשים מברזל.

אמרנו על אותם כלים שהיה דרך היוצאים למלחמה לקחת איתם,

לנעול אותם, ללבוש אותם.

אבל אם זה לא דרך דווקא של היוצאים למלחמה,

אז בגלל זה שאין בעיה בזה.

מובן.

וגם אחר שאמרנו כל זאת, זה הכל רק מרבנן.

אבל מדאורייתא אין איסור.

ולכן אם יצאה אינו חייב חטאת,

כי זה נקרא כמרבוש לאדם.

למה יש להם לחשוב שבן אדם יוצא למלחמה עם נעליים? רשי.

אלא בן אדם שיוצא למלחמה לא יוצא רק עם נעליים בזמנם.

לא יוצא עם הכלים שלו.

אה, אתה שואל, אתה שואל, למה איך אפשר לחשוט בזה?

ואם אני יוצא רק עם קסדה,

מה עם שאר הכלים שלי?

הבן אדם שיוצא למלחמה יוצא עם כל התשתית. אתה צודק, אבל ייתכן בהחלט

שיש מקום לחשוש שאולי הוא יוצא למלחמה,

רק שהבגדים האחרים,

הוא מתכוון ללובשם יותר מאוחר, אולי קרוב לחזית.

אתה לא יכול לדעת,

אתה מבין?

אומר רשי,

סנדל המסומר,

כשאני קורא רשי, אני אשמח מאוד אם אתם

תעקבו אחריי בפנים.

סנדל המסומר שלועצו.

ותוכבין מסמרות

לחזק

התחתון עם העליון.

נו, אז למה בכל זאת אני דילגתי על המילה הזו?

מה אתה אומר? למה דילגתי?

נו, מה כתוב שם בהערה?

מגעות הבא, מה כתוב?

בעוד גימל.

בתיבת למעלה?

או

לתוכבין מסמרות

לחזק התחתון עם העליון.

ובגמרא מפרש, מי טמא גזרו בה.

הגמרא תפרש

מה הטעם שגזרו על סנדל המסומל

שלא יצא בו בשבת.

ולא ביחיד ולא בסנדל יחיד.

בזמן שאין ברגלו מכה,

בש״ס ירושלמי מפרש,

אתם שומעים?

ש״ס ירושלמי מפרש,

ולא ליכשה דה תעלה לחברי תותי כנפי.

כדי שלא יחשדו אותו שאת הסנדל האחר

הוא הניח תחת בית שחיו.

וכך הוא הולך ברשות הרבים.

מה הוא שם?

לא שמעתי.

שמעתי איזשהו ציוץ.

מה השאלה? מה הוא שם?

אסור לאדם

לצאת החוצה לרשות הרבים,

כאשר יש לו סנדל רק ברגל אחת.

ויראו לה הרגל השני יחפה.

כי השירות אשר הוא נוסע את ההיא תשמיע פה ותעצר אותה.

הוא מציע, אתה רואה.

הנה, הוא כבר הביא.

זה מה שרש״י אומר.

זה פירוש ראשון של רש״י.

רש״י מביא את הפירוש הזה בשם הש״ס הירושלמי.

היינו, התלמוד הירושלמי.

ראשון רבותיי, מרש״י, אבל רבותיי פירשו,

דירמא מחייכה עליהם,

שהסיבה למה לא לצאת מסנדל יחיד, כי חוששים עליהם

שמא יצחקו עליו.

ושקיל, ואז הוא יורד איתם. מצוין.

דשא לפני, אומם תלה בידי.

ואז הוא יבוא לו, הולך את זה בידו, בשכחת שבת.

הוא ישכח שהיום שבת.

זה הכל דווקא בזמן שאין לו מכה באחד מרגליו.

אבל הוא מיהו, בזמן שיש ברגלו מכה,

אבל אם זה, אם יש ברגלו אחת מכה,

אז מותר לצאת בסנדל יחיד, שער באיזה רגל מותר להניח את הסנדל?

ברגל שיש בה מכה, או ברגל שאין בה מכה?

אין בה מכה, אין בה מכה. בגמרא באה, בהם עיניו יעיבלה. אתם כבר לא צריכים את הגמרא, אתם כבר יכולים לפסוק לבד.

ובגמרא באה,

בהם עיניו יעיבלה, הגמרא שואלת באיזה רגל הוא יניח את הסנדל היחיד.

האם בזמן, ברגל שיש בה מכה,

או ברגל שאין בה מכה? ישים הרגל שיש לה מכה כדי להסיר את המכה. לא, בטח שאין ברגל שאין בה מכה.

אז אם הוא הולך עם גבש, הוא כבר רגע שמי עשה את זה. טוב, אז אני רוצה לומר לכם, שאשריכם,

מה שחלקתם זה מחלוקת בגמרא.

יש בזה שתי דעות בגמרא.

ולא בתפילין,

כי זה מפרש סתמה בגמרא.

אבל הרב, למה זה מיואר בן נעלם, שומר? למכות ברגליים? לא, אתה, זה שני דברים.

זה לא הכל מדבר באותו אופן. סנדל המסומר, אין לאדם לצאת בסנדל המסומר,

בגלל סיבה שתכף נראה אותה בגמרא.

זה הדבר ראשון.

עוד הלכה שלא קשורה לסנדל המסומר, אלא אם אדם רוצה לצאת בסנדל,

ברגל אחת ולא ברגל האחרת,

אסור לו.

אם אין ברגלו מכה.

למה? בגלל הטעמים שאמרנו קודם.

הסנדל המסומן, מה זה? אה, בסדר.

לא, לא, לא, לא, לא, לא.

כנראה שהיה, היה בזמנה מצב כזה שהיו עושים סנדלים על ידי שהם עושים ריבוי מסמרים

בסנדל הזה.

בשביל, רשי אומר, לחזק,

לחזק התחתון עם העליון.

אבל קוראים לזה סנדל המסומה בגלל המסמרים.

הלאה.

ולא בתפילין, כי זה מפרש תמר וגמרא,

ולא בקמיה שכותבין וטוענין לרפואה,

גם אסור לשאת בקמיה,

אם כתבו את זה, והאדם נושא את זה על צווארו לצורך רפואה.

כל זה דווקא מתי שאינו מן המומחה.

אבל בקמיה המומחה,

שאר,

זה מותר.

חייבו שהאדם כבר התמחה לדעת בדיוק לכתוב לחש נכון,

או שמות נכונים,

בשביל להציל מהמחלה הזו של אותו חולה.

מובן?

מה פתאום?

מה פתאום?

מומחה כתב כמיה.

מה אתה אומר? זה בלחישה?

הלאה.

אני ראיתי פעם קמיה, לא תאמינו.

שאחד המכובלים לא כתב שמות ולא כלום.

כתב פסוק.

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשם עליך.

כי אני השם רופאיך, סגר את זה,

קשר לו את זה בתור משהו סגור,

וככה בן אדם היה נושא את זה יחד איתו, וזהו.

הרב שלום שחר, בטל ביטרמיה.

שלום.

בשלום לציון. כן. לא בזמן ראיתי את התמונה שלו, לא הכרתי אותו. הוא רוצה אחרי גיל מאה. כן. למה קוראים לתימנים?

היית רואה את הפנים שלו,

בן מאה,

מלאך, תייר ככה, גילו, אור על הפנים שלו. ברוך השם. נו, אז מה אתה אומר?

אז זה כתב לך קמיע, נו, וזה אוי. זה בן אדם מכלוף קמיע. לא יודע, הרבה זמן, זה לפני, ארבע שנים כתבו.

אז אתה לא יודע אם זה אוי או לא אוי.

אתה יודע אבל סופר שהוא כן כתב קמיע.

אני יודע כזה. הבנתי.

טוב,

הלאה.

אתה לא יודע מה זה קמיע?

באמת שלא?

את האמת אני לא מבין, אני לא מאמין בזה.

אני לא צריך להאמין, כן להאמין או לא להאמין. זוהי מציאות

שפעמים זה כן מועיל.

היום זה בעייתי קבלה. תקשיב.

מקובלים, אנשים מקובלים, אבל מקובלים בסדר, אבל האלה שלוקחים את זה, זה כמו סם.

צורכים את התורה, נדבקים לסמל הזה כמו יותר מדי, וכל יוצרים את בון יהבם על זה. לא צריך להשתגע. לא, לא, לא. אתה פשוט מפרש את הדברים.

זה דברים של התורה. אתה מפרש את הדברים לא נכון.

יש דברים שהם סגוליים.

כלומר, בהבנה אנחנו לא מבינים איך זה פועל,

אבל זה פועל.

הגמרא מביאה כמה וכמה דברים שהאדם צריך לומר לחש מסוים.

אם למשל עקץ אותו עקרב,

עקץ אותו נחש, נשק אותו נחש,

וכל מיני נזקים שקרו, הגמרא מביאה, ואתם תראו את זה פה בהמשך, בסוף הפרק,

עניינים של לחשים.

מה זה הלחשים?

אנחנו לא מבינים מה זה.

זה לומר מילים מסוימות שאת פשרם

וכוונתם וכוונתם לא יודעים מה אנחנו,

אבל היה ברור לחז״ל שלחשים אלו יכולים להועיל.

הבנת?

זה הכול.

הרמב״ם לא הסכים כל כך עם אותם דברים.

הוא טען זו אמונה שהעם מאמינים,

אבל לא, זה לא מועיל.

אבל הרמב״ם... אבל כבר הגאון מווינה יצא נגדו.

אה?

זה לא היה הרמב״ם?

לא, זה הרמב״ם.

לא, זה הגאון מווינה.

הגאון כותב בביאור הגאון בסימן קו״ט ביורדייה.

טוב, נמשיך הלאה.

מה?

הגאון מווינה דרגתו כאחד מן הראשונים.

הוא אמר, הפילוספיה הייתה ציבורות מבחינתך.

אבל גם הוא המווינגות הזאת.

ותכשיטו לחולה

כאחד ממלבושיו.

אני מבין איזה הכול.

שמעת?

מה? הוא היה גדול כאחד מן הראשונים.

בסדר, אבל למראי הקדוש היה כמו התנאי,

כמו לדיאל, אבל הוא לא חלק.

לא חלק, כי הוא לא הראה צורך לחלוק. גם הרמב״ם קטן עליי.

כן? יש ויכוח. היא לא ידועה לי.

מה? איפה היה עוד ככה?

מה זה פה? במה?

בניין המלאכים.

בכל עבר, יש רמב״ם. אה.

בסדר, זה על התורה אתה מדבר.

רמב״ם על התורה.

אישהו אחר.

הלאה.

טוב.

נמשיך ברש״י.

נו, אתם רוצים להמשיך?

מעוניינים, נכון?

אומר רש״י, למה באמת בקמי המומחה מותר? ותכשיטו לחולה

כאחד ממלבושיו.

שריון קסדה ומגפיים,

מפרש בגמרא,

אינו חייב חטאת דכולו מין מלבושינינו

בחול למלחמה.

כלומר,

בזמן שהיו יוצאים למלחמה בימות החול,

אה, זה המלבוש.

אז זה לא אומר שאם זה בשבת זה לא מלבוש. זה מלבוש. רק רק גזרו שלא יצא ככה בשבת.

נראה עכשיו את הגמרא יחד איתכם.

שואלת הגמרא, סנדל המסומר, מה היא טעמה?

מה הטעם באמת שאסרו חכמים לצאת בסנדל המסומר בשבת?

אמר שמואל,

שלפי הגזרה היו,

והיו נחבאים במערה,

ואמרו

הנכנס ייכנס והיוצא על יצא.

נהפך סנדלו של אחד מהם,

כי סבורים הם אחד מהם שיצא, אחד מהם יצא.

ראו אויבים,

וראו אויבים, ועכשיו באים עליהם,

דחקו זה בזה, והרגו זה את זה,

יותר ממה שהרגו בהם אויבים.

נבאר.

שמואל אומר שהסיבה שאסרו לצאת בסנדל המסומר,

זה לא בגלל שיש איסור הוצאה בשבת עם סנדל שכזה.

מדאורייתא,

שלוקחים את הרצועות, מחברים אותן לסוליה עם הרבה מסמרים,

לחזק את הסנדל.

אבל כל סנדל זה תחלון?

ישנם סנדלים שכנראה חיבור קל,

ופה היו מרבים במסמרים כדי לחזק את הסנדל.

מה העניין שאומרים על הסנדל?

זה מחזק, שלא תיפול,

שלא ייפלו הרצועות מהסוליה.

אבל מה זה משמש יותר מסנדל רגיל?

זה לא משמש יותר מסנדל רגיל. כך היה

היו עושים את הסנדלים הללו.

מה ההבדל בינו לבית סנדל?

אותו דבר.

אמרתי, אין הבדל בחשיבות שבו.

את זה נועלים ואת זה נועלים.

ההוא אולי טוב יותר, בגלל שהוא מרובה במסמרים אז הוא חזק יותר.

אין חשש כל כך שייפול ממנו ה... אתה קובע כמה הם זה,

הם מעבירים את היום מאז שהוא קובע. אז תראה בגמרא, אנחנו נראה בגמרא, גם לזה נגיע.

בסדר?

אבל זה מבחינת השימוש,

אותו שימוש, אדם נועל סנדל כזה או סנדל כזה.

אבל בסנדל המסומר הייתה תקלה,

הגיעו למצב של סכנה,

לכן באו החכמים ועברו מאחר וכך היה,

אז גוזרים שלא יצא אדם בסנדל המסומר.

מובן?

נכון, בשביל זה אנחנו לומדים את זה עכשיו.

אומר שמואל,

למה באמת אסרו? בגלל מעשה שהיה.

היה מצב כזה שלפי הגזירה היו.

זה בני אדם

שהיו נשמטים

מן הגזירה בשעת השמד.

המלכות,

של הגויים כמובן,

הלכו וגזרו גזירות

לבטל את הדת היהודית,

שלא יקיימו מצוות, שלא ילמדו תורה.

אז מה היו עושים אלה שבכל זאת

רצו לקיים את התורה והמצוות?

הלכו להתחבות במקומות סתר

והיו נחבאים במערה בשביל להתפלל,

לקרוא קריאת שמע וגם ללמוד,

ואמרו.

ואז הם פרסמו כל אותם אלה שרוצים להיכנס לאותה מערה,

הנכנס ייכנס.

מי שרוצה להיכנס,

אפשר שייכנס, אין לו בעיה.

כל אחד.

אבל,

כן, אבל,

יהודים דובר, כמובן, כן?

אבל שיבדוק לפני שהוא נכנס שלא רואים אותו.

שלא יהיה מעקב של גויים,

ואז יגלו אותה.

אני נכנס, ייכנס.

הם יעבירו את זה מפה לאוזן.

אנחנו מתעשפים במערה פלונית

בשביל להתפלל,

קריאת שמע או להתפלל,

כן?

ואמרו, הנכנס ייכנס. אין בעיה, מי שרוצה להיכנס למערה יוכל,

אבל מתנגשתי שיבדוק קודם שלא רואים אותו.

והיוצא, אל יצא.

אבל למי שרוצה לצאת, לא מרשים לו לצאת.

אולי יש מבחוץ אויבים,

והוא לא יכול לדעת כי הוא נמצא בפנים.

פעם אחת נהפך סנדלו של אחד מהם.

אבל אני חשבתי שאתה רוצה לצאת, למה לא יצאת?

בגלל שחששו שאולי יגלו אותם האויבים.

כשאדם נכנס, בוננטו, כשאדם בא להיכנס,

הוא יכול לבדוק בחוץ

אם נמצאים

במרחק של ראייה אנשים שהם חשודים כאויבים.

אז אם אין, נכנס, אם יש, לא ייכנס.

אבל כשהוא יוצא, הוא לא יכול לדעת מי מצאים לו בחוץ.

אז אף פעם לא יצאו, או שיש מתי שהם יכולים לצאת?

כנראה שהיו מנצלים את הסיטואציה של היציאה בזמן שמישהו אחר נכנס.

כמובן?

זהו.

בכל אופן, פעם אחת נהפך סנדלו של אחד מהם.

הוא נכנס,

והסנדל נהפך לו.

כלומר, הצד הקדמי הפך להיות קהיל.

כאילו לכיוון החוץ,

והצד האחורי של הסנדל לכיוון פנים. אז מה זה נראה?

שכאילו מישהו יצא מפה.

שומע?

או.

כי סבורים הם, אחד מהם יצא,

וראו אויבים.

כלומר הם חשבו,

אויביי, הנה עכשיו מישהו יצא,

והאויבים ראו אותו.

מה פתאום?

הם חששו כל כך שראו אותה, ראו אותם אויבים, ראו אותו אויבים.

יכול להיות שהם חששו סתם, בלי סיבה.

אלא מי יודע, אולי באמת ההוא לא נזהר,

יצא בלי להמתין לשעת הכושר,

וזה גורם שהאויבים אכן גילו אותו.

ועכשיו באים עליהם.

ויכול להיות שהיה רעשים מלמעלה,

וזה גרם לחשוש שיש ביניהם אויבים.

כי סבורים מהם,

אחד מהם יצא, וראו אויבים, ועכשיו באים עליהם. האויבים באים עליהם עכשיו.

דחקו זה בזה. מרוב פחד

הם השתתנו להיכנס יותר ויותר פנימה,

כל אחד יותר להימלט.

והרגו את זה על ידי המסמרים שהיו בסנדלים שלהם.

מרוב הפחד שהיה בהם.

הם היו נועלים על סנדלים המסומרים.

ובגלל הפחד שהיה להם באותו זמן,

והם נדחקו זה בזה,

כל אחד רצה להימלט,

ולא היה כנראה אפשרות,

אלא בצורה כזו שאחד דוחק את חברו.

מהפחד ומהלחץ,

אז פגעו בסנדלים אחד בשני.

בדיוק.

אבל המספרים יוצאים מהסנדלים?

כנראה שגם זה היה, כן.

ויותר ממה שהרגו בהם אויבים.

כל כך נהרגו שם רבים,

יותר ממה שאם היו אויבים היו הורגים בהם.

רבי אלעאי בן אלעזר אומר,

אנחנו נראה בהמשך.

תן לי לסיים את הדברים.

זו הייתה

סיבת הגזרה.

בגלל שהיה תקלה על ידי הסנדלים המסומרים הללו,

לכן יזרו.

בשבת?

מדובר בשבת, לא יצאה איש מסנדל המסומר. מדובר פה בשביל שיש איש של פיקוח נפש,

וכשבאמת יגזרו ארבעת עברות שבת, שיגזרו על כל הדברים. נכון.

שאלתך מצוינת, והגברה שואלת את זה בהמשך.

לכן אמרתי, תמתין

עד שנגיע לשם.

רבי אלעאי בן אלעזר אומר,

רבי אלעאי בן אלעזר זה לשון אחר שמביא את הסיפור המעשה.

במערה היו יושבים

ושמעו קול מעל גבי המערה.

לא בגלל העניין שנכנס להיכנס והיוצא על יצא, לא בגלל זה.

לא נהפך סנדל ולא כלום, אלא

ישבו במערה ושמעו קול מעל גבי המערה, כי סבורים היו

שבאו עליהם אויבים.

דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

אבל בסתמה לא היה להם כלי נשק.

כן ולא.

אתה אומר בסתמה, לא חייב להיות, יכול להיות בהחלט שהיה להם, אבל בכל זאת לאויבים היה,

איך אומרים, כלי נשק יותר טובים.

אולי כמות גדולה יותר של החיילים.

רבי בר יחזקאל אומר,

אמר, ובבית הכנסת היו יושבים.

זה לא היה במערה,

אלא ישבו בבית הכנסת ושמעו קול מאחורי בית הכנסת,

כי סבורים היו שבאו עליהם אויבים.

דחקו זה בזה והרגו זה את זה,

יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

באותה שעה אמרו,

אל יצא אדם בסנדל המשומר.

יש פה שלוש אפשרויות, מה היה הסיפור,

אבל בתכלס,

העניין הוא,

מאחר שהייתה תקלה על ידי הסנדלים המשומרים,

לכן באו חכמים וגזרו,

אל יצא אדם בסנדל המשומר בשבת,

בגלל החשש שאולי יבואו שוב לידי תקלה חמורה שכזו.

שואלת הגמרא, יחזקאל בחונה מליצה.

את השאלה שלך, רונן, שואלת הגמרא,

אם זה טעם האיסור, אז למה גזרו דווקא בשבת?

היה ראוי לגזור גם במותכון.

עונה הגמרא, מעשה כי אבה בשבת אבה.

המעשה הזה היה בשבת,

לכן

גזרו רק בשבת.

הרי כל האיסור יציאה, שלא יטלטל, עברנו.

יש מן המפרשים שמבארים.

יש מן המפרשים שמבארים

שהכוונה היא כזו,

אין דרך על נשים לעשות שני זוגות.

אין.

יש להם זוג אחד בלבד.

ממילא, כשבאו חכמים וגזרו לא לצאת בהם בשבת,

אז ממילא גם בחול כבר יצאו עם ההם.

למה?

כי מאחר ולשבת יצטרכו לעשות סנדלים שאינם מסומרים,

אז לאט לאט יפסיקו להשתמש בסנדלים המסומרים,

גם בימות החול,

כי אין דרך על נשים להחזיק

שני זוגות של סנדלים.

רק למה העמידו את האיסור על שבת?

למה אמרו לא יצא האיש בסנדל המסומר בשבת?

ולא אמרו כלל שלא יצא בכלל גם בימות החול?

זה משום שהמעשה שהיה, בשבת היה.

אבל למעשה כוונתם הייתה

ממילא לעקור את הדבר שלא יהיו עם סנדלים שכאלו.

יש אבל שאלה שהיא מעין השאלה הזו שהזכרנו עכשיו.

הרי כל החשש של סנדל המסומר זה בשעת השמד,

שגזרו גזרות שלא יעסקו לא בקריאה שמע ולא בתפילה ולא בלימוד תורה.

אם זה בשעת השמד, אז למה גזרו גזרה גם במצב שאינו שעת השמד?

אז אומר הירושלמי,

כיוון שגזרו גזרו. כלומר, מאחר שבשעת השמד היה ראוי לגזור, וכבר גזרו,

אז כשגזרו,

נשארה הגזרה גם במצב שאינו שעת השמד.

כי גם אם הטעם נתבטל, אבל הגזרה לא נתבטלה.

אמרו את זה פשוט דבר מספוקל.

יש ראשונים

שמבארים

שהטעם של הגזרה שרצו חכמים שלא יזכרו את המאורע ההוא בשבתות וימים טובים.

כלומר, זה היה מצב

שהיה יכול לגרום

עצבות

או יגון בשבת, ביום טוב.

לכן, כדי שלא יזכרו את המורא ההוא, שהמון המון ציבור די גדול מתו,

לכן הלכו ואמרו,

אין ללכת בסנדל ההוא, כי הסנדל יזכיר את התקלה שנגרמה כתוצאה ממנו.

וזה הטעם שהלכו ואסרו לצאת בסנדל המשומר.

אז לפי זה מובן טוב מאוד מה זה שהגמרא מתרצת

מעשה כי אבה בשבת אבה.

כלומר, אם אתה שואל אותי

למה באמת לא גזרו גם בחול רק בשבת,

אז בפשטות לשון הגמרא, כי המעשה היה בשבת.

לא, זה הרבה מעבר.

מאחר והמעשה היה בשבת,

וחששו שאולי תתבטל שמחת עונג השבת,

שמחת היום טוב, כתוצאה מזה שיזכרו את המורא ההוא,

לכן אמרו לא לנעול סנדל המסומר, כדי שזה לא יזכיר להם.

כך ביארו

כמה ראשונים את הסוגיה הזו.

שואלת הגמרא ביום טוב, ליש תראי,

אם אתה אומר שהמעשה היה בשבת,

ולכן אסור רק בשבת ולא בחול,

אז למה ביום טוב אסור?

מי אמר שאסור?

או, על המתנן, הנה, תכף אתה תראה, שאסור.

במסכת בצד יד עמוד ב' מובא משנה,

שמה כתוב,

משלחים כלים ביום טוב בין תפורין בין שאינן תפורין.

זה לא קשור כל כך אלינו, אבל לא סנדל המסומר.

אסור לאדם לשלוח לחברו סנדל המסומר,

כי זה לא לצורך יום טוב, כי אסור להשתמש בו.

יום טוב.

ולא מנהל שאינו תפור, כי הוא לא ראוי לשימוש עד שיתקנו אותו.

על כל פנים, מה אתה רואה משם?

שלמה אסרו לאדם לשלוח סנדל שאינו,

לשלוח סנדל המסומר לחברו ביום טוב?

כי זה לא לצורך יום טוב.

למה זה לא לצורך יום טוב?

על כל פנים, בגלל שאסור בן ככה לנעול אותו ביום טוב.

אם כן, אם כן,

אם אתה אומר שלמה לא גזרו בחול, בגלל שהמעשה היה בשבת ולא גזרו על יום חול, אלא בשבת,

אז גם זה לא היה ביום טוב, אז למה גזרו האיסור של יציאה בסנדל המסומר ביום טוב?

עונה הגמרא,

יש פה איזשהו דמיון יום טוב לשבת. בשבת מאי תמא?

דאיכא כנופיה.

ביום טוב לנעמי איכא כנופיה.

למה באמת אסרו בשבת?

אה?

זה לא רק סתם בגלל זעירה בשבת,

אלא בגלל שיש מצב של כנופיה, אנשים מתקבצים לבתי כנסיות, לבתי מדרשות,

אז זה בדומה למה שהיה בזמנם, בזמן ה...

כן, בזמן התקלה.

לכן גם ביום טוב יש את העניין הזה שאנשים מתאספים,

וראוי לאסור בו כמו בשבת.

שואלת הגמרא, תענית ציבור דאיכא כנופיה וליצה. אם ככה,

גם תענית ציבור יש התעצבות אנשים לבתי הכנסת,

כי אז מתפללים, מוסיפים ברכות,

אז אם כן שיהיה אסור לצאת בסדר המסומר בתענית ציבור.

עונה הגמרא,

מעשה כי אהבה בכנופיה דאי סורה,

הכא כנופיה דאיתר אהבה.

כלומר,

המעשה של התקלה היה בשבת,

שזה מצב של קיבוץ אנשים, זה יום שאסור במלאכה.

אבל תענית ציבור זה אמנם כנופיה, כלומר, מתקבצים אנשים,

אבל יש בו היתר עשיית מלאכה, לכן זה לא מעין המאורע.

לא הבנת? בעזרת השם יש שיעור הבא, אנחנו נחזור ונבהר.

אבל אתה רוצה שלא יהיה תקלה עוד פעם. נכון, נכון.

אכפת לי אם יש איסור או אין, זה יום של איצור לא יום חמיפה.

טוב,

צמצמו את זה רק באותם ימים שזה בדומה לשבת.

בעזרת השם, מחר אנחנו נמשיך

לראות את הדברים טוב יותר.

אולי אני אראה פתאום יחד את רשי,

שלפי הגזירה היו, בני אדם הנשמתי מן הגזירה היו,

הנכנס ייכנס,

הרוצה להיכנס ייכנס,

שהנכנס יראה תחילה שאין אדם רואה.

והיוצא אל יצא, שמא יש אויבים מבחוץ, והוא לא ידע.

ויראו ויבינו שאנו כאן.

אז היו ממתינים לנכנס שיודיע לו מה יתבחוץ, ואחרי זה הוא יוכל. נכון.

והנכפך סנדלו שיש לו שתי פיות,

ויכול לנועלו בשני צדדים,

אבל ניכר מיהו לפנים ומיהו לאחור.

כלומר, היה אפשר שיהיה מצב

שינעלו אותו כאשר החלק הקדמי יהפוך להיות אחורי, והאחורי יהפוך להיות קדמי. זה היה שייך.

אבל היה ניכר מתוך צורת הסנדל מהו הקדמי והאחורי.

וכשנועלו זה הפוך, כאשר אדם,

בלי משים לב, נעל אותו בצורה הפוכה,

נראה נכנס כאילו הוא יוצא.

וניכר היה מקומו בקרקע. כלומר, על ידי שהיה דריסת הרגל,

אז הבחינו בדיוק, והיה נראה כאילו שיצא מישהו משם.

והרגו זה את זה בתחיקתן, שהיו סנדליהן מסומרים,

כעין אותם שעושים לרגליה סוסים,

ראשיהן עבים.

אז זה היה כנראה מסמירים שהיו עם ראש עבה יותר,

וזה גרם את התקלה שתהיה גדולה יותר.

על יצא העיר בשבת,

כדי לפרש לכמד ובשבת היה המעשה,

ומעין המאורע אסרו.

למה דנן במסכת ביצה ושולחים כלים ביום טוב,

בין תפורין בין שאינן תפורין,

אבל לא סנדליה מסומר?

עלמא, רואים אם כן נב בר מנעלה ביום טוב הוא.

כלומר, למה לא שולחים סנדליה מסומר ביום טוב?

כי אסור בן כך לנעול אותו ביום טוב. זה לא לצורך יום טוב. דעה קטנה עתה.

שהרי כתוב שם באותה משנה, כל שנאותין בו ביום טוב,

משלחין אותו. כלומר, אם זה דבר שהוא נועד להשתמש בו ביום טוב, אכן מותר לשלוח.

ואם אסרו סנדליה מסומר, על כורחנו שיהיה אסור להשתמש בו ביום טוב.

איכא כנופיה אשר עושים מלאכה ונקבצים לבתי כנסיות ובתי מדרשות,

כי אהי מעשה דאבה כנופיה, לכן אסרו גם ביום טוב, בדומה לשבת, שיש בזה קיבוץ עם, קיבוץ אנשים,

שמתעסמים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

אבל זה דווקא ביום שהוא איסור לה, זה איסור לה בעשיית מלאכה, אבל לא בתענית ציבור

שהוא לא אסור בעשיית מלאכה.

עד כאן.