הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף נות תעמוד ב',

הנקודותיים הראשונות שבשורות הרחבות,

ולא בקטלה.

זוהי ציטטה מן המשנה,

האומרת בתוך הדברים שאין לאישה לצאת בקטלה.

שאלה הגמרא, מהי קטלה?

מה זה הדבר הזה שנקרא קטלה?

עונה הגמרא, מנקת פארל.

זה בגד מסוים שהיא מניחה אותו כנגד ליבה,

יש בו לולאות,

וקושרת אותן עם הלולאות בצווארה.

הבגד הזה למעשה, רשי בדף נז עמוד ב',

מבאר

שהייתה תולעת הבגד הזה בצווארה כנגד ליבה, שלא ייפול מה שהיא אוכלת על בגדיה.

אותו בגד הוא גם היה מצויר בזהב, כלומר הוא בגד נאה.

אין לאישה לצאת בו משום שחוששים שמא תסירנו על מנת להראות לחברותיה.

נזמים,

נזמי האף,

מה שאמרה המשנה שאין לה לצאת בנזמים,

בהרא הגמרא שהכוונה הנזמים שבאף.

נזמים שבאף חוששים שמא תסירם להראותם לחברותיה.

אבל נזמי האוזן,

מאחר שהנזמים הללו

לא תוכל להתיר, להסיר את זה מאוזניה, אלא אם כן

תתיר מקודם לכן את כל הקשרים של הכיסוי שעל הראש שלה.

וזה ודאי לא תעשה.

לכן לא חוששים

שתסיר אותם ממנה על מנת להראותם לחברותיה.

זה באף או באוזן?

אמרנו, יש נזמים באף ויש נזמים באוזן.

בהרא הגמרא, שמה שאמרה המשנה שאין לאישה לצאת בנזמים,

זה דווקא נזמי האף.

אישה יכולה לשים נזם באף. אבל נזמי האוזן,

למה לא?

זה מה שהיה פעם.

זה גם היה, זה לא החידושים של היום. נשים, כן, ודאי.

מה אתם אומרים? זה זלג לדברים, אבל... יש פה, יש פה יהודי שהוא רוצה להוסיף משהו. מה?

נכון, נכון.

דבר פשוט, כן.

נראה את רשי.

מנהגת פרא,

דור דור ונזמיו.

מנהגת פרא, אומר רשי, כן?

אני קורא את רשי,

מכיוון שזה כתוב בפנים בתוך דף הגמרא.

זה לא כתוב על המצח שלי, אלא להשתתל להסתכל בפנים. מנהגת פרא והוא בגד שיש לו שנצים.

כלומר, לולאות כהן מכנסיים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צווארה.

והבגד תלוי על ליבה.

והוא חשוב ומצוייר בזהב.

יש אומרים

כמין חצי עיגול

עשוי

כמין כלבוס

ואוחזת בו מפתחי חלוקה והפגם בולע צווארה.

הכוונה כחצי ירח כזה.

זה היה משהו שבזמנם ידעו מהו.

סוג

תכשיט כנראה.

או משהו ש...

ככה מביאים כאן.

יש כאן

ציורים בזה.

פה אצלי מובא שני ציורים, גם על הקטלה וגם על ה...

וגם לפי הפירוש השני, גם לפי הפירוש הראשון וגם לפי הפירוש השני.

אתם רוצים לראות בבקשה את הציור?

בבקשה.

הולכו את זה עליכם,

תוכלו להבחין

אתם תראו. בבקשה.

זה לפי הפירוש הראשון של רש״י. בגד

זהו בגד שנמצא על הליבה.

תיקח את זה, תראה לו את זה בבקשה.

ציור ג' זה הפירוש הראשון של רש״י.

כי אין בגד

שתלוי על ליבה כדי

שיפול שם פירורי האוכל, מה שהיא אוכלת.

ציור ג'.

מה זה ציור?

ציור ד', זה משהו אחר לא קשור פה, זה קשור לסוגיה הקודמת.

ציור ד',

זה לפי הפירוש השני של רש״י.

אתם רואים את הבגד העליון שנמצא שם?

ויש מעל הבגד העליון,

כן, ירח כזה,

שבזה היא קושרת את פתח של החלוק.

זה לבן כזה.

עזוב, נו, נו.

בסדר, מי שכל כך מעונן, ילך ויראה את זה בפנים.

נמשיך הלאה.

זה שמי האב, אומר רש״י,

לא סיימנו את רש״י הקודם,

והפגם בולע צווארה.

כלומר, אותו חלק, הלוא זה כן עיגול,

אבל העיגול הוא לא שלם.

אז זה תופס,

זה בא מסביב הצוואר כדי לתפוס את שני צידי החלוק.

והוא של זהב,

למורנו ורבנו יצחק הלוי.

זה הראשי תיבות.

כלומר, הפירוש השני זה הוא שמע מרבו

שנקרא שמו יצחק הלוי.

נזמי האב, אומר רש״י,

אבל נזמי האוזן מותרים לכתחילה.

כלומר,

רש״י מסביר שמה שהגמרא ראתה, הצורך לפרש מה זה נזמים,

כדי להסביר שלא בכל נזמים אסרה המשנה,

אסור לאישה לצאת,

אלא דווקא נזמי האב,

אבל נזמי האוזן מותרים לכתחילה. אומר רש״י, למה?

נטריחה לה מילתא למישרא ואחבויה.

יש לה טרחה,

אם היא תרצה, להסיר את זה ממנה על אותם לחברותיה.

מפני שאוזניה מכוסות בכישורין.

אז זה יותר קשה. כי הכיסוי שעל הראש,

הייתה צריכה לדאוג שזה יהיה קשור היטב לראשה,

וממילא בשביל להסיר את זה מהאוזן,

הייתה צריכה לעבוד קשה בשביל להוציא את זה ממנה.

למה? למה?

האוזניים מכוסות

באותם קשרים שיש בכיסוי שמכסה את ראשה.

במטבח, בכישורים, כנראה שבזמנם ככה היו מכסים את הראש.

זה כולל גם את האוזן.

ממילא,

ממילא, אתה הולך עם כיסוי ראש על האוזן?

כן. אולי חצי מהאוזן והנזם היה פה ולא פה. לא, לא, מדובר במצב כזה, גם אם האוזן... נזם זה לא הגיל.

הגיל זה משהו, הגיל זה פה. אני שומע. הנזם זה משהו אחר. חודש, מה לעשות עם כיסוי זה פה?

גם אם כן וגם אם כן, גם אם תגיד את זה למעלה, גם אם תגיד את זה למטה.

אבל אפשר לומר שמדובר במצב כזה,

שבשביל שתוכל להסירו, חייב להיות שיש לה נזמים,

חייב להיות שמדובר במצב שרואים את הנזמים, כי אם לא יכול להישמע, היא הולכת עם זה.

אלא מה? מאחר שהחלק מן האוזן מכוסה,

כנראה זה היה קשה לה מכוח אותם קשרים,

אותם כיסויים,

להסיר את הנזמים ממנה. ואם היא לא הייתה נשואה?

מה? ואם היא לא נשואה, אישה לא נשואה?

אז כנראה שלא היה בעיה של נזמים בכלל, לא היו עוד נזמים.

נזמים היו הולכים רק ב...

נשים נשואות.

אז אני אומר,

יכול להיות שזה היה סוג נזמים כאלה, שרק הנשים הולכות בזה. יש כאלה מחמירות, גם שמו כיסויות, גם של נמוד שלו.

מאיפה, איפה אתה, איפה ראית את זה? אני שמעתי את זה, אני לא יודע, באחד ההרצאות שם הוא... לא, יש, יש, יש כאלה שבשעת התפילה אז הן מוארכות אותם עם כיסוי רעש.

או שהן מוארכות עם כיסוי לא מלא עוד איזשהו... כן, בסדר, כן.

אבל, אבל,

רוב כלל ישראל לא הולך כך.

הלא נשואות.

הלאה,

ולא בטבע אשר עליה חותם.

נחזור לגמרא.

שוב,

זו ציטטה מן המשנה שאין לאישה לצאת בטבעת שאין עליה אחותה.

אבל אם היא יצאה, פטורה מחטאת.

משום שטבעת שכזו היא תכשיט.

רק למה בכל זאת אסור לכתחילה?

משום החשש שאולי

תסיר את זה מאצבעה על מנת להראותם לחברותיה.

הגמרא מדייקת מזה.

אה, יש עליה חותם.

חייבת.

מזה שאתה אומר... איפה היא תבט?

תבט שאין עליה חותם, אמרה המשנה. עלייק כבר?

כן.

מה, אם היא לא יכולה לערוץ את זה ככה?

ואם החברה רוצה להסתכל על זה טוב יותר,

ישנם איזשהו קול...

כל מיני נקודות מסוימות שהיא צריכה יותר הבחנה. זה עניין של נשים, והן יכולות להוריד את זה ו... שאלה יפה, אתה שואל.

טוב,

לא שייך אליי, זה תשאל את הנשים שעוסקות בזה.

כנראה שבשביל לראות טוב יותר, היו צריכים

להגיע למצב שתסיר את זה ממנה.

על כל פנים,

הגמרא באה לדייק בזה שהמשנה אמרה שאין עליה חותם אם יצאה פטורה,

משמש אם היה עליה חותם,

חייבת. כלומר, זה נקרא מסוי, זה לא תכשיט,

זה לא חלק ממרבושיה,

וממילא היא עוברת פה איסור דורייתא.

על מה?

לאו תכשיטו.

אם כן, אתה חייב לומר שאם הדיוק הוא אכן נכון,

שאת הבת שיש עליה אחותם מחייבת חטאת בשוגג

מושכלה במזיד,

וגם עליה חותם או מי?

אחותם, החותמת.

היו סוגי טבעות שיש עליה אחותם,

שיהיה אפשר לחתום בהם.

על כל פנים,

מזה שאם הדיוק הוא נכון, שיש עליה אחותם חייבת,

אם כן רואים, זה לא תכשיט.

טבעת שיש עליה אחותם, היא לא מוגדרת כתכשיט,

אלא מסוי.

ועל זה שואלת הגמרא, והרימינו,

ונוכל לכאורה לקשור על זה סתירה ממשנה במסכת כלים.

משנה במסכת כלים, פרק יא,

משנה ח, נאמר שם כך,

תכשיטי נשים טמאים.

כלומר, מקבלים טומאה, תכשיטי הנשים,

ואלו הם תכשיטי נשים,

קטלאות,

נזמים,

וטבעות.

המשנה שם מונה כמה וכמה סוגי תכשיטים

שמקבלים מהם טומאה או בתוכם טבעות.

והמשנה שם עצמה מבארת, וטבעת,

בין שיש עליה חותם, בין שאין עליה חותם.

הטבעות הללו שהזכרנו,

שזה מוגדר כתכשיט וממילא מקבלות טומאה,

זה לא משנה אם יש חותם או אין חותם.

ונזמי האף,

וגם לזמי האף זה מוגדר כתכשיט. על כל פנים,

מה שחשוב לנו אנו זה העניין הזה של טבעת.

משנה מפורשת ממסכת כלים האומרת

שטבעת,

אפילו יש עליה חותם, זה תכשיט,

ולא מסוי.

אז מדוע, אם כן, המשנה אמרה,

שטבעת שאין עליה חותם,

אם יצאה פטורה.

ואם לא, ואם היא ישלחה חותם, מה שחייבת? למה חייבת?

הרי אנחנו רואים במשנה מסכת כלים, שתמיד זה תכשיט,

בין אם יש חותם, בין אין חותם.

אמר רב זירא לא קשיא.

אמר רב זירא ומתרץ את הדברים.

אין קושיה.

הרבי נחמיה,

הרבנן.

יש מחלוקת בין רבי נחמיה לחכמים,

כמו שאנחנו נראה תכף בברייתא.

כאשר יש טבעת

ועלה החותם, מהו העיקר שבטבעת הזו? האם העיקר זה החותם,

או העיקר זה הטבעת?

נראה את זה בהמשך, דתניא.

היא של מתכת

וחותמה של אלמוג טמאה.

הזכרנו את זה בעבר, אם אתם זוכרים,

למדנו את זה בעבר.

נדלפנו בית עמוד בית.

כלומר, מה יהיה הדין עם הטבעת?

גוף הטבעת זה מתכת.

אבל החותם הוא עשוי מעץ אלמוג.

אז מה הדין?

זאת אומרת, ברייתא, טמאה.

מקבלת טומאה.

כן, כן.

זה מה שכתוב כאן.

זה כמו שונית אלמוגים בים.

זה משהו בים.

זה עץ שצומח בים.

אתה רוצה שאני אעשה מחקר, אני אלך לבדוק מה זה אלמוג?

אני מאמין למה שכתוב כאן בתלמוד.

אתה קראת אחת מהתרגומים. כי אם לא כן, אז אני גם צריך להעלות את הירח בשביל לדעת מה קורה שם למעלה. זה עץ שצומח בים.

בשביל כוכב שביט וכל הכוכבים שנזכרים.

אם בשביל לדעת מה זה הכוכבים אני צריך להיות כוכב, אני לא אמור להיות פה.

בשביל לדעת אם מי שלדעת ההלכה היא מי שלדעת מה זה אלמוג. אני אומר, אני מפרש מה שכתוב.

אז תסמוך.

כשהוא לומד מהגמרא הוא צריך לראות מה זה אלמוג. אחרת לא יכולים לצטות מה זה אלמוג. אז אני לא בא לפסוק, אני מלמד אותך מה כתוב כאן בתוך הגמרא.

זהו, המפרשים אומרים שמה זה אלמוג, סוג של העץ.

אתה מאמין או לא מאמין?

זהו, מספיק.

אז די, אז נגמר. הקודם, שזה עץ שצומח בים, זה נקרא אלמוגים.

יש בעיה בים באילת שונית של אלמוגים. יכול להיות שזו הכוונה.

יכול להיות.

לחתום על זה שזה אכן, זו הכוונה, אני לא יודע.

בשביל זה תלך לאנשי המחקר.

אם אני אמרתי לכם, אני הייתי צריך לעסוק במחקר, אז הייתי יותר פרופסור ודוקטור מאשר

לומד תלמוד.

וזו לא הייתה המטרה שלי.

עם דוקטור ופרופסור אני לא אגיע לעולם הבא, אבל מלימוד תלמוד אני אגיע.

טוב, על כל פנים,

נאמר בברייתא שאם גוף הטבעת זה ממתכת,

והחותם הוא מאלמוג,

טמאה.

הטבעת הזו, היא מקבלת טומאה.

למה זה באמת כך?

הלוא הדין אומר...

העץ אמר הוא לא מקבל טומאה. נכון מאוד. זה עם חתום. כלומר, עץ, אם אין לו בית קיבול, שים לב.

עץ, היינו, כאשר הוא פשוטק לעץ, פשוטק לעץ,

אז זה לא מקבל טומאה.

כלומר, אם זה לא בית קיבול,

זה לא מקבל טומאה.

עכשיו, כאן ודאי שהאלמוג הזה לא מוגדר,

לא מוגדר כבית קיבול. זה כמו עצים כאלה. זה חותמת בלבד. זה חותמת בלבד. שים לב, זה חותמת.

עכשיו,

מה אם כן הסיבה שהיא מקבל טומאה על כורחנו? בגלל שהעיקר זה הטבעת.

הטבעת עשויה במתכת.

במתכת זה לא משנה אם יש בית קיבול, אין בית קיבול. מקבל. מקבל טומאה.

לכן אמרה הברייתא שאם היא של מתכת היינו גוף הטבעת,

גם אם החותם הוא מעץ,

מקבלת טומאה.

אבל... אתה רוצה להגיד, הרב, שהגוף הטבעת טמאה אבל האלמוג הזה בתוך הטבעת לא טומא?

לא.

כל זמן שזה מחובר זה חלק מן הטבעת.

זאת אומרת, אם הוא ייגע עכשיו רק האלמוג.

אם אני אשים את האלמוג הזה ואני אגע באיזה משהו אחר, אז זה יטבע אותו. כן, כן. נכון.

היא של אלמוג וחותמה של מתכת, טהורה.

אבל מה יהיה להפך?

אם עצם הטבעת זה מאלמוג.

ואילו החותם מתכתי,

אז הטבעת הזאת טהורה. למה?

כי הטבעת זה העיקר.

מאחר והטבעת זה עץ ולא מתכתי,

ממילא אין טומאה.

יוצא אם כן, שלפי הדעה הזו,

מה קובע את החשיבות של הדבר? אחר מה הולכים? אחר הטבעת או אחר החותם?

מה העיקר פה?

הטבעת.

אבל רבי נחמיה מטמאה,

רבי נחמיה סובר שבאופן הזה שחותמה של מתכת,

גם אם גוף הטבעה זה מאלמוג, יש טומאה.

למה?

כי רבי נחמיה סובר שהחותם זה העיקר.

מאחר והחותם הוא מתכתי, ממתכת,

אז זה יתקבל טומאה.

אז העיקר זה החותם לדעת רבי נחמיה.

שהיה רבי נחמיה אומר, מפורש,

מפרש רבי נחמיה את הדברים.

בטבעת הלך אחר חותמה.

רגע, אם... כלומר, אתה צריך לבדוק

מהו החותם. אם אני נגמיה... אם דבר ששייך בו קבלת טומאה או לא.

לא הולכים לפי הטבעת עצמה. אבל אם בטבעת אני נגעתי בחותמת,

אז הוא מקבל טומאה.

אבל אם אני נגעתי ב... עוד פעם. אז הוא לא יכול לקבל טומאה. אני רוצה שאתה תבין.

קודם כל, אנחנו דנים אם יחן מקבל טומאה,

אם זה סוג דבר שיכול לקבל טומאה.

אז אם העיקר זה הטבעת,

בוא תבדוק אם הטבעת זה במתכת או...

לא ממתכת.

אבל אם העיקר זה החותם, אז תסתכל על החותם. אני אגיד לך למה,

יכול להיות הבא שהאלמוג שלה זה אמור ב-70 אחוז ו-20-30 אחוז זה החותמת. זה קטן, זה לא קטן.

נו.

אז אם אתה נוגע באלמוג זה לא מעריך לטומאה, זה קטן. לא, לא, זה לא קשור.

לא קשור זה לזה.

לא קשור זה לזה.

לא קשור היכן,

זה לא קשור היכן נגעה הטומאה.

כאן דנים לגבי גוף הטבעת,

כן? הטבעת פלוס החותם.

האם זה דבר שהוא מקבל טומאה או לא מקבל טומאה? לא משנה איפה תיגע בו. זה לא משנה איפה תיגע בו.

אבל אם... אז אם העיקר בטבעת זה הגוף הטבעת ולא החותם,

אז אתה צריך לבדוק אם זה עשוי מחומר שכזה שמקבל טומאה, אם זה מתכתי או מעץ.

אז יכול להיות שאלמוג הוא לא מקבל טומאה אבל הוא מעביר טומאה?

יש מצב כזה?

אמרתי, אם למשל, לדעת תנא קמא, שהטבעת זה העיקר,

והטבעת היא ממתכת והחותם זה מאלמוג, אכן כך יהיה הדין.

זאת אומרת, נגעתי באלמוג,

הוא לא נטמא אבל הוא העביר את הטומאה לאחותם.

זה חטיבה אחת, זה חלק אחד. טוב, אז אלמוג לא נטמא אבל זה נטמא. לא, לא, אלמוג הוא חלק מהמתכת, אותו דבר. עוד פעם,

אם

העיקר זה המתכת,

אז ממילא החותם בטל העיקר.

זה טפל וזה בטל העיקר.

אז זה הופך להיות דינו,

במצב שהוא מחובר, זה דינו כמו המתכת.

מובן?

זה אם העיקר זה המתכת.

אבל אם העיקר זה החותם,

אז אדרבה, הטבעת בטלה על החותם.

אז רגע, אז הוא מתאר גם, הוא מתאר איזה... נכון, נכון.

מי זה הוא? על מי אתה מדבר? הוא. בן יחמיה. כן. כשהוא מטמא פה, הוא אומר, בן יחמיה. הוא מטמא רק באופן זה אלמוג בחותמה של מתכת, אבל הפוך. והפוך הוא יתאר. נכון.

הלאה, בעול עליך אחר שמלוניו.

בעול שמניחים על גבי הבהמה,

צריכים ללכת אחר שמלוניו.

כשמניחים את העול על ראש הבהמה,

היו מניחים משני צידי העול יתדות,

שבו היו מכניסים את צוואר הבהמה.

לא הבנתי, מה זאת אומרת? למה לא מניחים את העול על ראש הבהמה?

בשביל שהיא

תעבוד בשדה, ולא

חופף את ראשה כדי שתעבוד בשדה.

זו הייתה המטרה של הנחת העול על הבהמה.

עכשיו,

משני צידי העול היו יתדות.

כן?

אומר רבי נחמיה,

לגבי העול אתה צריך לבדוק מהם העיתדות הללו.

אם העיתדות הן ממתכת, הוא מקבל טומאה.

אבל אם לא, אז זה לא מקבל טומאה.

כי הכל תלוי בעיתדות שנמצאים משני צידי העול.

בכל אב,

מה זה בסוף יום פחות העלות? מה זה יום עוד איתן?

חכה, תמתין בסבלנות.

כשנסיים לבאר את הדברים,

איך זה מתרץ

את הסתירה שהתחלנו בתחילה,

שאמרנו בהתחלה.

וכל אב הלך אחר מסמרותיו.

כל אב זה עמוד מהעץ שקבועים בו מסמרים,

ותולים בו כל מיני סוגי בגדים.

אבנתים, רצועות, זה מצוי, היה בזמנם.

אולי גם היום בזמננו.

אותם אלה שהם באים למכור בשוק, מביאים איתם סוג קולב שכזה,

והם מניחים עליו כל מיני דברים שבדיוק למכירה.

מה זה מסמרותיו?

אז הקולב הזה צריכים,

המסמרים הללו שבו תולים את הדברים למכור.

אז מה הוא הקובע לדעת אם זה מקבל טומאה או לא?

אומר רבי נחמיה, הלך אחר מסמרותיו.

אם המסמרות מתכתיים,

אז הקולב מקבל טומאה.

כי העמוד בתל המסמרים,

בסולם הלך אחר שליבותיו.

כלומר, לגבי סולם,

מהו המודל לדעת אם מקבל טומאה או לא?

צריך אתה לבדוק

מהם השליבות שבסולם.

האם השליבות ממתכת או לא? אבל אם זה מהעץ,

זה לא מקבל טומאה.

אז גם בסוכה, לא חייב שיהיה בתוכה תמיד בפלילים שהעול יש.

למה אם יש קצת לועץ, אם יש קצת בלכת?

דא ערסא,

הלך אחר שלשלותיו.

ערסא זה מאזניים גדולות

מהעץ.

צריך לבדוק אחר שלשלותיו.

שלשלותיו זה הכוונה,

אותן שלשלאות שבהן קושרים

את שני הצלחות בשביל לדעת את המשקל.

אני לא יודע אם אתם יודעים,

כשאני הייתי צעיר, ילד, היה עדיין מאזניים כאלה.

אולי אפשר למצוא בשוק הערבי היום עדיין מאזניים שכאלה.

היה עדיין היה? טוב.

זה לא עם חבלים, אבל זה היה כזה משקל.

נכון.

יש כאן ציור לעניין הזה,

שיש משני צדי, ישנו איזשהו קרש עליון,

ובו תלויים שלשלאות שמחזיקים את שתי הצלחות.

האחד, להניח על זה את הדבר שאתה רוצה לשקול, והאחר, גוף המשקל.

על כל פנים,

מה הקובע לדעת אם מקבל טומאה או לא,

זה אותן שלשלאות. אם הן עשויות מדבר המקבל טומאה,

אז כל המאזניים מקבלות טומאה. זה העיקר.

בדיוק. זה לא העיקר הקהר.

וחכמים אומרים,

הכל הולך אחר המעמיד.

הכלי, לדעת אם הוא מקבל טומאה או לא,

זה לא לפי החלק שבו משתמשים בפועל,

אלא הכל הולך אחר המעמיד.

ממילא, ממילא,

בטבעת וחותם,

מה מעמיד את החותם? הטבעת.

העול,

הוא מעמיד את סמלוניו.

מה זה העול?

שמנחים על ראש הבהמה.

משני צידיה יש את הסמלונים, היינו את ההתעדות הללו,

בשביל להכניס את טוואר הבהמה ביניהם.

והוא עדין קוליו,

הקוליו הוא המעמיד את המסמרות שבו.

והוא עדין בסולם,

הוא מעמיד את שליבותיו.

כלומר, שני צידי העצים שבהם תקועות השליבות,

הם המחזיקים את השליבות.

והעץ הארוך שבמאזניים הוא המעמיד את השלשלאות.

לכן צריך לדעת

מהו המעמיד.

ולא, כמו שאומר רבי נחמיה,

כל דבר ודבר בעניינו,

שזה לא הולך אחר המעמיד אלא הדבר שמשמש בפואר.

על כל פנים,

על כל פנים יוצא מתוך דברים אלו,

שרבי נחמיה סובר שבטבעת וחותם הולכים אחר מהו העיקר, הטבעת או החותם?

הטבעת. לא, רבי נחמיה. הוא מנהר, ואחרת זה החותם.

הולכים אחר החותם.

לעומת זאת, לדעת חכמים, מהו העיקר?

הטבעת. אז לפי זה נוכל לתרץ גם את הסתירה שהזכרנו בהתחלה.

שאלנו סתירה.

והמשנה כאן מוכח, שאם זו טבעת שיש עליה חותם,

אז זה לא נקרא תכשיט, נכון?

ואילו במשנה במסכת כלים נאמר,

שגם טבעת שיש עליה חותם,

מוגדרת כתכשיט.

החכמים שאומרים עבור החכם המעמיד, זה לא אומר מה שהכי חשוב בכלי.

יכול להיות דוגמא, זה לא יותר חשוב בכלי, אבל הוא לא עיקר.

המעמיד זה העיקר. בשביל מה להעריך?

לא, מה זאת אומרת שהוא לא... אבל הוא לא חייב שהוא יהיה יותר חשוב.

יכול להיות שהוא עיקר, אבל זה לא אומר שהוא יהיה יותר חשוב.

זאת אומרת, זה לא יהיה תכלית של הכלי.

דוגמה, התכלית של הכלי עכשיו... זה לא נמדד, תתבונן טוב, זה לא נמדד לפי הערך,

או החשיבות, או הצורך שלך,

אלא זה תלוי במעמיד את שאר הדברים.

אתה מבין?

אם זה הדבר שמעמיד את כל הדבר,

אז על פיו אתה הולך.

הוא תבין אם החותם הוא יהלומי בזהב, הוא יהלומי בזהב, וזה רק מעט חשוב. כך נראה לפי ההבנה שלנו הפשוטה. יכול להיות שזה אחרת, אני לא יודע.

בסברה נראה שמה שאתה אומר זה היה נכון.

לא מסתכלים כמה החותם שווה,

אלא הכל תלוי לפי חכמים בגוף הטבעת.

ולכן,

אחר שאנחנו יודעים שזה מחלוקת על מלחמיה ורבנן וחכמים,

נוכל לתרץ גם את הסתירה

מהמשנה כאן על משנה במסכת כלים.

המשנה שלנו שסוברת, שטבעת שיש עליה חותם

אינו תכשיט,

זה כדעת רבי נחמיה,

שסובר שהעיקר זה החותם.

אז מאחר והעיקר זה החותם,

אז אין פה תכשיט,

כי החותם הוא מיועד לצורך מסוים.

לעומת זאת,

המפרשים מדגישים

שמאחר ועיקר הטבעת זה החותם,

וכשאדם עונה טבעת שכזו,

כוונתו בעיקר על החותם.

הוא לא צריך את גוף הטבעת.

ועכשיו, החותם לאישה ודאי הוא לא תכשיט.

לאישה הוא ודאי לא תכשיט,

כי אין דרך האישה לחתום בטבעת כזו.

ולגמר זה תכשיט?

תכף, אנחנו נגיע לזה.

נגיע לראות את הדברים.

אני מסביר מה שאומרים המפרשים,

שמה שנאמר כאן, שטבעת שיש עליה חותם

זה לא תכשיט,

ואישה שיצאה בזה היא חייבת חטאת בשוגג וסקילה במזיד,

כי היא הוציאה דבר שמוגדר כמסע ולא כתכשיט?

זה אליבא דרמינוחמיה הסובר שהולכים בתר החותם.

וממילא מאחר וזה העיקר,

אז ודאי שטבעת שכזו לאישה,

אין דרך שהאישה יוצאת בזה.

זה לא תכשיט לאישה,

אז אם לא תכשיט לאישה, זה מסע,

מסע גמור,

חייבת.

לעומת זאת, המשנה ממסכת כלים.

האומרת

שיש לזה גדר של תכשיט, גם אם יש עליה חותם,

זה מדבר לדעת רבנן,

שחכמים סוברים שהעיקר בזה זה הטבעת.

וממילא מאחר שהעיקר זה הטבעת,

אז זה נחשב כתכשיט, גם אם יש עליה חותם.

ולכן גם אישה שיצאה בטבעת שיש עליה חותם לדעה הזו,

היא תהיה פטורה בשבת.

לדעת חכמים. לדעת חכמים.

כיוון שזה מוגדר כתכשיט, גם אם...

שעליה חותם.

מובן? מה המיוחד בחותם שאומרים שבגלל זה לא תחשבו?

יש פה איזשהו שימוש מסוים.

זה לא שהעיקר שבדבר זה החותם.

זה לא הגוף הטבעת. אז אין המטרה.

המטרה של הטבעת זה לא בשביל שאדם רוצה להתקשט בו.

אלא המטרה זה החותמת שבו.

מובן? כך לפי דעת רם מנחמיה.

המטרה זה החותמת. אז אם המטרה זה החותמת,

אז לא צריך להגדיר לזה כתכשיט.

מובן? כי זו המטרה, החותמת.

החותמת זה לא תכשיט, זה לא יכול להיות חותמת תכשיטית.

לא, לא, אתה צריך להבין.

מאחר ולמעשה העיקר זה החותמת,

אז ממילא דרכו של אדם שעושה חותמת, בשביל להשתמש בה לשימוש בחותם, חותמת.

תמצא בני אדם שהולכים ומקשטים חותמות,

זה כבר דבר שהוא לא רגיל, לא נורמלי. ולמה שזה לא יהיה מוקצה מחמת איסור?

מה, מה?

למה שזה לא יהיה מוקצה מחמת איסור? מוקצה מחמת איסור, איזה איסור?

לא יודע, מקלים של מלאכתו. אה, אתה שואל, אתה מתכוון אחרת, זה כלי שמלאכתו לאיסור. כן. לא רק מוקצה מחמת איסור.

כלי שמלאכתו לאיסור.

אבל אתה שוכח שדבר שצריך אותו לצורך גופו, הוא מותר.

נכון?

אז אין בעיה מצד תלתון.

הלאה.

אז כך תירץ,

מי תירץ את התירוץ הזה להבדיל? הרמזרע. הרמזרע תירץ,

שהמבדיל הוא לדעת אם זה תכשיט או לא תכשיט,

זה למעשה מחלוקת בין המלחמה על החכמים.

רבם אמר, רבם תירץ תירוץ אחר.

לצדדים קטן,

יש עליה חותם תכשיטי איש.

אין עליה חותם תכשיט אישה.

אתם שומעים?

צריך לדעת שאישה,

ברור הדבר שטבעת שאין עליה חותם זה תכשיט.

טבעת שיש עליה חותם לאישה זה לא תכשיט.

כי אין דרך של אישה ללכת עם טבעת שיש עליה חותם.

זה היה בדרך כלל, זה היה בדרך כלל משמש את

האיש

ולא את האישה.

עכשיו, אומר רבא,

אז ייתכן בהחלט

שמה שאמרה שם המשנה,

שטבעת, נחשב, טבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם זה תכשיט,

הכוונה היא כזאת, זה תכשיט, אבל למי תכשיט?

אם אין עליה חותם,

אז זה תכשיט לאישה.

נכון?

כמו שאמרה המשנה כאן.

ואם יש עליה חותם? אבל אם יש עליה חותם, זה לא תכשיט לאישה.

אבל זה עדיין יקבל טבעה, בגלל זה לאיש זה כן תקרא תכשיט.

מובן?

אתה שואל, מה יהיה עם אשת עסקים?

אה?

קודם כל, אני לא יודע אם היה מצב כזה בדור של התלמוד שהאישה הייתה אשת עסקים.

היה מושג של אשת חיל, איך אומרים?

כמה משעות הבוקר לעבוד בתוך ביתה, בצניעות וזה, אבל לא, לא דברים כאלה.

היום יש איזה אהבה, יש הרבה כאלה.

היום אתה לא יודע להבדיל בין זכר לנקבה, אז אני לא יכול לבוא.

גם בשמות אתה מדבר. לא יכול לבוא ל...

אתה מבין?

יש בלבול גמור בכל העניין הזה של זכר ונקבה.

יש כאלה שנראים כנקבות, יש כאלה שנראים כזכרים, אז מה, אתה יכול להבחין?

הכל יסתבך.

אבל הרב, יש דבר כזה תפשיט נגר, כאילו זה לא רק היה לו אילבש.

אם גר מתקשק,

מה זאת אומרת תפשיט נגר?

כך האיש היה, ההפך, זה היה מראה את חשיבותו

בזה שהוא הולך עם טבעת שכזו.

הלאה, רבי נחמן בר יצחק אמר,

טומאה השבת קרמית.

רבי נחמן בר יצחק מנסה לתרץ בדרך אחרת.

טומאה השבת קרמית, וכי אתה שואל סתירה

מדיני טומאה על דיני שבת?

הלוא כאן במשנה מדברים על דיני שבת.

לגבי דיני שבת יש הבדל בין יש על חותם לבין טבעת שאין עליה חותם.

אין עליה חותם תכשיט,

יש עליה חותם מסוי, ואסור לצאת מזה בשבת.

אבל,

טומאה זה דין אחר.

בטומאה באמת אין הבדל בין יש על חותם לבין אין חותם.

למה?

טומאה,

כלי מעשה, אמר רחמנא.

ממילא,

וכלי הוא.

לגבי טומאה, הכל תלוי אם הוא מוגדר כלי מעשה.

כלי שמשמש את האדם

נקרא כלי מעשה.

נאמר במדבר פרק ל״א,

פסוק נא את העניין הזה, וכל כלי מעשה.

דבר שמקבל טומאה

צריך שיהיה כלי מעשה.

מאחר וזה כלי שמשמש את האדם, הרי הוא מוגדר ככלי מעשה,

וממילא אין הבדל.

גם אם זה טבעת שיש עליה חותם,

זה כלי שמשמש את האדם, ולכן מקבל טומאה.

אבל שבת,

שבת משום מסוי, אמר רחמנא,

אין עליה חותם תכשיט,

יש עליה חותם מסוי.

כלומר, לגבי שבת,

הכל תלוי אם זה מסע או תכשיט.

מאחר וכן,

מה שאסרה תורה לצאת בשבת לרשות הרבים

זה מסע,

ולא בדבר שהוא לבוש או תכשיט של האדם.

לכן,

אם זאת טבעת שאין עליה חותם,

אז זה תכשיט,

זה חלק ממלבושיו של אדם,

ומותר לצאת מזה מדאורייתא.

אבל אם יש עליה חותם,

אז זה מודר כמסוי, ואין להוציאו.

זאת אומרת, זה לא משנה ממה עשוי כל דבר.

אפילו אם החותם הוא עשוי, הוא טפל והכול,

אבל אפילו את הטבעת היא גם עצם זה שיש עליה חותם,

אז זה מסוי.

כך נראה

לפי התירוץ הזה, נכון? הוא חותם יותר מחכמים ויותר מרבי נחמיה ויותר מכולם.

נכון מאוד. בכלל, שאסור שיהיה עליה. לא ככה וככה וככה, אסור שיהיה בכלל לכל כותם.

אז אם אנחנו באים

לדייק היטב את ההבדלים בתירוצים,

יש לנו גימל תירוצים כאן בסתירה,

נכון?

תירוצו של רב זיירה,

תירוצו של רבא ותירוצו של רב נחמן בר יצחק.

מה שאמר לנו

רב זיירה,

הכל תלוי,

זה תלוי בין הדעות של המלחמה והחכמים.

הוא לא הזכיר לנו כאן איש, אישה, שבת, טומאה. לא.

לא נזכר כאן העניין הזה של שבת או טומאה,

או שבי אישה. אלא מה?

ההבדל הוא אחד.

לפי רב נחמיה,

הכל תלוי במה בחותם.

בין לשבת,

בין לטומאה.

שימו לב, כך יוצא לפי רב זיירה.

ואילו לדעת חכמים, הכל הולך בתרגוף הטבעת,

בין לשבת, בין לטומאה.

מובן?

אין הבדל, לא הזכיר, רב זיירה לא הזכיר כאן, יש הבדל בין איש לבין אישה.

לא.

לא הזכיר את זה בין שבת לטומאה, אלא הכל תלוי אם זה רב זייר, רב נחמיה או רבנן. לפי דעת החכמים, הכל הולך בטבעת, מהי?

הכל הולך אחר גוף הטבעת,

ולדעת רב נחמיה, הכל תלוי בחותם. זאת אומרת, לפי רבי זיירה,

יש מצבים,

יש מצבים שאני אוכל לתת עם טבע, לפי חכמים יש מצבים שאני אוכל, לפי רבנן, יש מצבים שאני אוכל לתת עם טבעת, ואיך הוא הורך אותם?

ויש מצבים לפי רבי נחמיה,

שאני יכול לצאת עם דבן וחותם.

נכון. אבל לפי שניהם,

גם לפי רבי נחמיה וגם לפי רבי נחמיה, אני יכול לצאת עם דובת בחומה ביחד?

כך נראה, כך נראה, כך נראה, אני שומע, כך נראה,

כן, על פי ההבנה הפשוטה.

ייתכן שאם נעמיק בדבר נגלה איזה שהן הבדלים,

אבל על פי ההבנה הפשוטה נראה שמאחר רב זירה לא בא לחלק בין איש לאישה ובין

שבת לטומאה,

אז לשיטתו אין הבדל, אלא

דעת רבי נחמיה לעולם אחר החותם, לדעת רבנן לעולם אחר גוף התמות.

לדעת, לעומת זאת, לדעת רבא,

באו ואומר, תלוי אם זה אצל איש, אם זה אצל אישה, גם הוא לא מבדיל בין שבת לטומאה, אגב,

אבל לדעתו

לעולם זה תכשיט.

רק למי זה תכשיט?

אם אין עליה חותם זה תכשיט לאישה,

אם יש עליה חותם זה תכשיט לאיש.

וממילא יצא,

שלגבי שבת באמת, כך יוצא לכאורה לפי זה,

שאם ירצה האיש

לצאת עם טבעת שיש עליה חותם, יהיה מותר לו, כי זה תכשיט.

וייתכן שאם זה אין עליה חותם,

אז אצל האיש זה יהיה מה?

יהיה מסוי.

כן, כי עצם הדבר שאתה אומר, אין עליה חותם בתכשיט דאישה,

משמע לאישה זה תכשיט.

זה עוד עניין.

אנחנו מדברים לגבי העניין הזה של אישור שבת, שהוא הרבה יותר חמור.

זקלה, במזיד וחטאת בשוגג.

עכשיו, לעומת זאת, באישה, זה יהיה בדיוק הפוך.

שאם אין עליה חותם מוטל לה לצאת, מדאורייתא.

יש עליה חותם, אסור לה מדאורייתא.

לדעת רב נחמן בר יצחק,

ההבדל הוא בין שבת לבין טומאה.

הוא לא הזכיר את זה בין איש לאישה,

זה מה שנראה בינתיים במבט השטחי שלנו.

שבטומאה

לעולם יהיה טמא בין חותם בין אין חותם,

בשבת יהיה הבדל בין חותם לבין חותם.

מובן?

זה מה שיוצא.

הראשונים נכנסים כבר יותר לעומק,

ובוודאי לא במסגרת שיעור שכזה.

בשביל זה צריך לשבת הרבה, כדי לנתח היטב את הדברים.

בדיוק האם יש נקודות נוספות של מחלוקת בין התירוצים הללו.

רגע, זה מגיע לשולחן ערוך על ההלכה?

בהלכה יש דעה מסוימת. השאלה, מה נפסק?

אתם צריכים לפתוח את הספר,

בשביל לראות מה נפסק שם.

נראה ברשי.

אם אתה כל כך מעוניין לדעת את ההלכה, אז אנחנו נפתח

תכף להסתכל בהלכה.

בינתיים

נראה את רשי.

בסדר?

סליחה.

כאן מובא

לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצא חייבת,

וכשאין עליה חותם לא תצא ואם יצאה הבשורה.

למה באמת

אם אין עליה חותם

אז רק מדרבנן... למה? כל השיטת מתאימים.

לפי כל השיטת מובנן.

חכה, תכף, תכף, תכף, תכף, סבלנות.

מה קראתי עכשיו?

שאם אין עליה חותם אז האיסור הוא רק מדרבנן,

ואם יש עליה חותם זה איסור דאורייתא.

נכון? כך קראתי.

אבל למה אין איסור דאורייתא?

לא, כל הדיון הוא מדאורייתא.

הלוא כבר במשנה כתוב לא תצא אישה בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאה פטורה.

אז הכל דין דאורייתא, שאין פה איסור דאורייתא, אבל מדרבנן ודאי שאסור.

שמא תסיעים כדי להראותה לחברותיה.

אז עכשיו, למה יש עליה חותם באמת איסור דאורייתא?

שאין, ככה אומר המשנה ברורה, שאין דרך אישה לשאת עליה תכשיט טבעת שיש עליה חותם.

לכן זה לא נקרא כתכשיט.

מובן?

דקה, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה.

דקה, דקה, יש פה תוספת שלא ידענו אותה מקודם.

ומכל מקום דרך הוצאה היא בכך על אצבעה.

אבל אם זה מונח על האצבעה,

אז אין איסור דאורייתא.

גם אם יש עליה חותם.

אבל איסור דאורייתא. כן, זה פשוט.

שלפעמים נותן לאבעל טבעתו בחור להצניע עליה בקופסה,

ומניחה באצבעה, כלומר יחתו לשם.

נעלת את זה בעל, טבעת את החותם?

כן, כן, כן.

שאם זה ככה, אז זה דרבנן גם כן. זה מה שאתה אומר. גם אם זה טבעת שיש עליה אחותם, זה איסור דאורייתא, אז זה הכל אם היא יוצאת

בדרך של נסיעה רגילה.

שלא לקחת את זה בידיה.

אבל כשזה מונח על אצבעה,

אז... זה ברור, מה אבא אמינא? זאת אומרת, לפי החידוש הזה אתה רוצה להגיד לי שאם היא לקחה... רגע, לא, לא, לא, לא, לא. לא, סליחה, סליחה, אני שוב חוזר.

חוזר, כנראה ההבנה שלי לא הייתה נכונה.

כשהוא בא ואומר, או מכל מקום דרך הוצאה היא ביקחה על אצבעה,

הכוונה שאל תבוא ותגיד לי שאם היא יוצאת כך בדרך הזו,

אז זה לא נקרא שהיא יצאה דרך הוצאה ותפתור אותה.

בדיוק הפוך.

ההבנה, אני טעיתי בהבנה הזו.

זה לא הכוונה שזה בא להתיר.

אדרבה, הוא בא להסביר למה תהיה חייבת.

לכאורה זה לא דרך הוצאה.

הוא אומר, לא, דרך הוצאה זה כן נקרא דרך הוצאה.

גם כשזה על אצבעה.

מה?

הטבעת שיש עליה חותם.

כן, לכן תהיה חייבת.

כן.

אבל כשאין עליה חותם לא תצא,

ואם יצאה הפטורה,

למה לא תצא? שמא תשלוף ותרעהו.

אבל תהיה עליה פטורה, כי זה תכשיט לאישה.

טבעת שיש עליה חותם לאישה,

והיא שאין עליה חותם לאיש,

ששנין הוא בא חייבת חטאת.

אף בכרמלית אסור אפילו לדידה. כלומר, אין הבדל

בין רשות הרבים לבין כרמלית.

והוא עדין לכל מה שנאמר בו, חיוב חטאת.

אבל יש מי שאומר שבזמן הזה השנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם.

האנשים? האנשים, כן.

דברים? בזמנם כנראה לא היה דבר כזה.

בזמנם, האיש היה עוצר רק עם טבעת שיש עליה חותם.

שיש חותם עליהם, כן. זה משמש אותם בשביל להחתים בזה, זה כל מיני דברים.

אבל כשקראתי שדברים נהוגים לתת לך שאין עליה חותם.

מה?

זה היום, בזמן הזה, מה אני אומר? בזמן הזה שיש דברים שאוכלים מטבעות? שאין עליה חותם.

כן, שאין עליה חותם, בטח.

תגיד לי, מה אתה נולדת היום?

לא, לא, לא.

כנראה הוא בגדר רואה ואינו יודע מה רואה.

ממש... לא, זה בסדר, יש מסוגעים, אבל אנחנו מדברים על ה...

אה, הם כל אלה שרוצים ככה הם משוגעים, אה?

תשמע, יש גם גברים ששולחים,

אני יודע מה הם משוגעים. אז הכנסת... אני יודע מה... הכנסת את... כל אותם הגברים שהולכים עם טבעות, הם נקראים משוגעים.

לא אמרתי משוגעים.

זה מצוי יותר, בקיצור,

היום מצוי יותר שאנשים נשואים הולכים עם טבעת.

בלי חותם.

בלי חותם, טבעת, על זה מדברים.

טבעת נשואים, טבעת רגילה, אז... הכוונה היא שהיום יש כל מיני אנשים, אתה רואה את הקיפציה של כיפות על הראש,

כל מיני כיסוכים,

אז מה פלא שיש דברים סמים עגילים?

אז מה, אז מה זה?

זה ניגש שגרס שם עגיל? תגיד לי, אני דיברתי עכשיו איתך על קוצים בראש או עגילים, אני דיברתי...

אני דיברתי עם מה שכתוב בספרי ההלכה, ואתה עכשיו נכנס לי, הגעת פה לכיפות ולגן חיות.

דיברתי עם מה כתוב כאן.

כאן כתוב שיש,

יש דורות

שהתחילו ללכת על נשים עם טבעת שנה לאחותם.

אה, אבל זה לא ייבש?

זה לא לא ייבש?

לא, כי גם אנשים הולכים עם זה.

הרי זה להם כתכשיט,

ומותר,

ולפי זה אפשר,

שכיוון שנהגו עכשיו אנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם,

הרי אולי הם כתכשיט ומותר.

כלומר, שהיה פה שינוי

גם לגבי הנשים וגם לגבי הנשים.

אז אתה יודע מה? שההבדל, תרשה לי,

תן לי לסיים,

שההבדל, מה שנזכר כאן בתלמוד,

שהדרך האנשים היה לצאת בטבעת שיש עליה חותם, ולא בשאין עליה חותם,

והנשים בטבעת שאין חותם ולא שיש חותם,

זה היה בעבר.

אבל בזמן הזה שהשתנו הדברים,

ונשים, ואנשים

הולכים בין מי חותם בין מי חותם,

אז לעולם זה יחשב כתכשיט.

אז אתה יודע מה?

היום בימינו

הרבה גברים הולכים עם הגילים.

אני אומר לך, הרבה, הנה הרב אמנון מלא, הרבה בחורים מוציאים להם את הגילים.

הרבה גברים, אז תגיד שהיום בימינו גברים,

הגילים הולכים עם הגילים.

כך צריך לצאת, נכון.

מה, אתה יודע כמה הולכים עם הגילים?

אבל זה לא טבעת נשיא, לא הלכה מכירה את הדברים האלה. לא קשור, לא קשור. יכול להיות בהחלט שכן, שאתה תהיה צודק.

שהיום זה יהיה משהו אחר.

יש פה משא ומתן בעניין התכשיטים עם מה שנזכר כאן, איסור היציאה לרשות הרבים בתכשיטים.

בפרק זה נתבערו דיני תכשיטים שמותר לאנשים לצאת בהם בשבת לרשות הרבים,

והתכשיטים שאסרו להם לצאת בהם.

ואף שמעיקר הדין כל מנבושי האדם אינם חשובים מסע,

אין איסור להורייתא בהוצאתם לרשות בשבת.

אבל יש תכשיטים שגזרו בהם חכמים שלא להוציאם,

שמא תשלפם האישה להערותם לחברותיה ותבוא לתלתנם 400 ברשות הרבים.

במדרש תנחומה

מובא כך,

בפרשות וישלח, ילמדנו רבנו

מהו שתצא אישה באיר של זהב בשבת.

כך שנו רבותינו.

לא תצא אישה בעיר של זהב, ולא בטבעת שיש עליה חותם,

ולא במחת שאינה נקובה, ואם יצאה בהן לרשות הרבים חייבת חטאת.

כך מובא בלשון התנחומא.

אומנם במשנה, כן, אומנם במשנה לא מובש חייבת חטאת, אלא זה רק איסור רבנן.

אבל לתוך חצרה פתורה,

מוסיף בתנחומא,

חכמים אומרים, אף בחול אסור לצאת בהן לרשות הרבים.

זה כבר דברים שהם

חדשים לנו,

שגם בחול אסור לצאת בהן לרשות הרבים,

מפני שהעם מסתכלים בה,

ופגע מול אישה,

שלא ניתנו תכשיטים לאישה,

אלא מתקשטת בהן לתוך ביתה. לבעלה.

שאין נותנים פרצה לפני הכשר ביותר,

וכל שכן לפני הגנב.

כלומר,

בזה שהיא יוצאת, מקושטת, החוצה,

שאפילו לפני הכשרים אסור לצאת כך,

כל שכן לפני אלה שחשודים בדבר.

אז אסור לצאת משום תכשיט. אמר רבי שמואל בר רחמני, סבלנות.

תמתין בסבלנות. אמר רבי שמואל בר רחמני,

ראה מה כתוב באיום,

ברית כרתתי לעיניי,

ומה אתבונן על בתולה?

ראה צדקתו של איוב,

ומה בתולה שהאדם רשאי להסתכל בה,

שמא יישאנה לעצמו או ישיאנה לבנו או לאחיו,

בכל זאת לא יסתכל בה באשת איש על אחת כמה וכמה.

לכן צריכה אישה להיות יושבת בתוך הבית

ולא תצא לרחוב,

שלא תכשיל עצמה,

שלא תיכשל בעצמה ולא תביא מכשול לבני אדם,

ונמצאו מסתכלים באשת איש.

וכתב במשך חוכמה,

שנראה,

שנראה שאף שאין הלכה, כן,

ואיסור יציאה בתכשיטים הוא רק בשבת ולא בחול,

מכל מקום, כותב בעל המשך חוכמה,

רב מאיר שמחה קראו לו, מדווינסק,

הוא היה, כן,

הוא חיבר ספרים, משך חוכמה על התורה, אור שמח על התלמוד,

מכל מקום,

רמזו לנו חכמים בזה טעם לאיסור היציאה בתכשיטים בשבת,

כדי שלא ייכשלו בעריות בשבתות,

בזמן שהם נחים במלאכה,

שבימות החול הכל טרודים במלאכה והגיעה דרך ארץ,

משגחת עוון. עצם העבודה והטירדה לא כל כך מסתכלים, אבל בשבת כולם נינוחים,

יוצאים לפעמים לטייל,

ופה יש יותר מקום לפרצה חלילה.

אבל בשבתות ויום טוב, בטילים ממלאכתה,

ויכולים לבוא לידי עבירה.

וכמו שאמרו חכמים לעניין המועדים,

סקבה דשתא רגלה.

כלומר, חולשת השנה זה בזמן הרגל, כלומר עד שמועדים יותר להרגל עצמם לעבירה השם מרחם,

להיכשל בעבירה, ברגל, ברגל.

שהם הגרועים שבימות השנה, כלומר רימות הרגל,

לייחוד בהרגל עבירה.

כי אין טרדה,

אין טורח,

אין נוחים. אז פה כבר, איך אומרים?

כשבן אדם אין לו דבר אחר שהוא ישים את ראשו ומוחו,

ממילא מתבונן ימינה ושמאלה, ורואה דברים שלא צריך לראות.

ובזה באר המשך חוכמה הטעם שגזרו חכמים גזרה זו רק באישה,

ולא גזרו באיש.

כשיטת רבנו תם, ובעל המאור,

ופרש דבריהם הרן,

שלא אסרו חכמים לצייר בתכשיטים, אלא לנשים בלבד.

לא הבנתי, רגע, אסור לעצמי, יש להם בכל מטבשים בתכשיטים.

החוצה.

החוצה. יש, ישנו איזה, ייתכן שמשהו מזערי יתירו, לא לגמרי שלא זה, אבל לא,

שתצא עם מרב התכשיטים. שרשרת, אמרתי, אז אני חוזר ואומר,

ייתכן שלפי מה שאנחנו לומדים עכשיו,

אז צריך לצמצם כמה שיותר,

את המינימום.

אבל לא שהיא תחפש

לצאת החוצה, אדרבה, להראות אז את כל מה ש...

עגיל מותר, אמרנו, נכון?

זה ראינו פה, ראינו כבר, בגמרא ראינו.

פירש דבריהם הרן, שלא אסרו חכמים לצייר בתכשיטים,

אלא לנשים בלבד,

מפני שהן שחצניות,

ודרכן להתגאות בהן בפני חברותיהן.

אבל האיש שאינו שוחץ,

כלומר, הוא לא בדרך הזו של שחצנות להראות מה הוא לובש או מה הוא... זה.

מותר.

פחות, מנשים הוא מותר.

והיינו,

לפי שמקלל טעמי גזירתם, עיקר הגזירה הייתה בנשים שלא ייכשלו בהן האנשים בשוק

על ידי תכשיטיהן.

ובירושלמי מבואר,

שגם ביום טוב אסרו חכמים לצייר בתכשיטים לרשות הרבים.

כמו שפירש בפני משה,

מה ראו חכמים,

שאחד מהמפרשים שואל, מה ראו חכמים לאסור יציאה בתכשיטים ביום טוב?

והרי אין ביום טוב איסור טלטול.

ובפני משה כתב שגזרו חכמים יום טוב משום שבת.

וכמובן, גם בזה יש שם עררים ואומרים, לא מסתבר לבוא ולומר שגזרו חכמים יום טוב משום שבת,

לחדש את זה סתם מעצמו.

בפני משה, אין טלטול ביום טוב.

אז אחד מהאחרונים אומר, מפרש את הדברים על פי התנחום אשר ראינו,

שיסוד גזרת חכמים הוא משום שרצו לאסור יציאה בתכשיטים לשוק ואפילו בחול.

אלא שלא היה כוח בית דין יפה לאסור כל כך.

אתם שומעים? לא היה להם מספיק כוח. עיקר המטרה הייתה למנוע מאנשים לצאת עם תכשיטים לרשות הרבים.

את, התכשיטים נועדו בשביל להשתמש בזה בבית,

לבעלך,

לא החוצה.

אלא מה?

אלא מה?

לא היה דרך אלא בדרך הזו שבאו ואמרו שלא לצאת בשבת,

גזרה בגלל זה וגזרה בגלל זה.

ויום טוב, גם כן.

עטו שבת, הגם שלמעשה לא כל כך שייך הטעם, אבל אם השורש הוא שלא תצא בתכשיטים לרשות הרבים,

ממילא אז הסתפקו בטעם כלשהו, בטעם קלוש,

כדי לאסור עליהם לצאת.

ובאופן שישמעו כמובן, כי אם היו באים ואומרים לאישה,

לא, לא, אל תצאי, אסור לאישה לצאת מתכשיטים לרשות הרבים.

כנראה שבדרך הזו לא היו שומעים להם.

לכן הלכו והתחכמו בדרך אחרת.

ומכל מקום, הגבילו הדבר עד כמה שאפשר,

ואסרו היציאה בתכשיטים ביום טוב בשביל שבת.

ומה גם שביום טוב יש לחשוש יותר.

כמו שאמרנו מקודם, שברגל,

בחגים, במועדים,

זה זמן שהוא יותר,

חשש גדול יותר אז,

שיבואו לייחוד או הרגל עבירה.

כן, זה מה שכתוב כאן.

נחזור לענייננו.

אנחנו סיימנו את הגמרא, נראה את רשי. אה, בשורה התחתונה, מה מותר לאישה לכם מה עשו?

עשו לה עצב בכלל. עגיני מותר. אינני יודע לבוא ולומר לך בדיוק

מה מותר. מה שברור הוא,

שריבוי תכשיטים זה לא רצון השם.

תכשיטים שהם בוהקים וגורמים זוהר מדי החוצה,

על מנת שגורמים התבלטות,

גם זה מסתמה עשו.

אולי יתירו בשביל שלא תרגיש עצמה פחותה מחברותיה,

שתיקח משהו,

משהו מינימלי.

אבל לא, לא, לבוא להגיד לך בדיוק מה הוא זה.

אינני מבין הרבה בדברים הללו.

זה אפילו מינימלי, אבל אמרת את זה טפת. אני לא מבין הרבה בדברים הללו. אתה שואל אותי שאלה,

ואני מתגאה מחד ומתבייש מצד שני.

כלומר, מתגאה מחד שאני לא מבין בזה,

כן?

מצד שני שאני לא יודע את גוף ההלכה בעניין הזה.

אתה מבין?

אתה שואל אותי שאני צריכה,

דבר ברור מה מותר, מה אסור.

זה אינני יודע.

אבל האינדיקטור, כבוד הרב, זה כמה זה גורם לגירוי,

וכמה זה איסור הצניעות. ראשי. ראשי.

ראשי.

אוי אוי אוי אוי.

ולא בטבעת שאין עליה חותם.

בדף נוט עמוד ב', ראשי,

ולא בטבעת שאין עליה חותם.

קטן היא מדניתין,

דאם יצתה פטורה.

כלומר, אם זאת הבת שאין עליה חותם,

כתוב במשנה שאם היא יצאה,

היא פטורה. כלומר, זה לא איסור דאורייתא, זה דרבנן.

למה אין איסור דאורייתא? זה תכשיט אולי.

זה נקרא תכשיט.

אז למה בכל זאת עצור מדרבנן?

ומשום דילמה, משליפה ומחוויה, הוא דמיצה.

האיסור הוא רק בגלל שחושים שמא.

תוציא את זה ממנה על מנת להראותם לחברותיה.

הא, יש עליה חותם, חייבת חטאת.

משמע,

שאם אתה עושה חילוק,

אם אתה אומר דווקא אין עליה חותם,

משמע, מי יש עליה חותם חייבת חטאת.

למה באמת זה חייבת חטאת? דלאו תכשיטו.

בגלל שזה לא תכשיט, ועבה מסוי.

ואם כן, זה סותר את המשנה במסכת כלים, נזמים, נזמי האוזן.

בטבעת בן שיש, כלומר,

הטבעת שאמרנו, בין שיש עליה, בין שאין עליה.

הא רבי נחמיה,

אומר רשי,

לדעת רבי נחמיה דאמר עיקר הטבעת, אה דעתה, דחותם הוא.

חייבת חטאת, שעיקר הטבעת זה החותם.

ממילא אם יש עליה חותם,

היא חייבת.

למה?

כי מאחר והעיקר זה החותם,

אם כן זה לא תכשיט, דחותם לאישה, למה תכשיט הוא?

דאין דרך לאישה לחתום ולשלוח שלוחים,

שאין חותם עשוי, אלא לאדם גדול וממונה. מי בדרך כלל?

יש לו חותמת,

מי שממונה על דברים מסוימים.

ועד יקטני תכשיט הוא,

ומה שמצאנו לעומת זאת במשנה במסכת כלים,

שזה כן נקרא תכשיט, אפילו יש עליה חותם,

רבנן.

זה הולך לשיטת חכמים דאמרי,

גופה של טבעת היא ככה, מסתכלים על גוף הטבעת.

ממילא, ועד דעת הטבעת נפקא בה.

על דעת הטבעת היא יוצאת. כלומר, המטרה שלה זה גוף הטבעת, ולא החותם.

וטבעת, ודאי תכשיט הוא, טבעת זה ודאי תכשיט.

לכן, לדעת חכמים,

יהיה טומאה,

וממילא גם לגבי שבת יהיה מותר.

זה תכשיט.

או מה זאת...

כן, אבל העיקר זה הטבעת אצל אישה, גם אם יש עליה חותם,

אבל העיקר אצל זה הטבעת.

טמאה,

אז הטבעת הזאת טמאה זה טבעת עיקר,

באופן כזה שהיא של מתכת.

כן?

טמאה זה טבעת עיקר,

והבה לפשוטי כלי מתכות, מאחר שהגוף הטבעת הוא מתכת,

אז לא אכפת לי שאין בו בית קיבול.

אז זה יקבל טומאה.

ההגדרה של פשוטי כלי מתכות, הכוונה,

דבר שהוא חלק ואי אפשר לקבל בו.

זה נקרא פשוטי כלי מתכות.

אז במתכת לא צריך שיהיה בית קיבול, גם דבר פשוט הוא מקבל טומאה.

היא של אלמוג וכל תלמה של מתכת, טהורה.

לעומת זאת, אם זה הפוך,

אם גוף הטבעת הוא של אלמוג, מהעץ,

אבל אחותם הוא מתכת.

מה יהיה הדין?

אומרים חכמים טהורה. למה טהורה? כי העיקר מה זה טבעת,

לא אחותיו. והטבעת ממה זה עשוי? עם העץ.

דאב אלה פשוטי כלי עץ, לכן זה טהור.

אבל לפי רבי נחמיה,

הכול,

הכול טוב ללכת אחר מה שעושה את השימוש בו.

בעול הלך אחר שמלוניו.

ואם של מתכות הם טמא, שמלוניו, אומר רש״י, מה זה?

העול שלהם לא היה פגום כשלנו.

אלא חלק.

אתם יודעים מה זה פגום?

בזמנו של רש״י היה מנחם עול על גבי הבהמה, אבל זה היה משהו שהוא בנוי

בצורה עגולה.

אז היה מתלבש מיד על צוואר הבהמה.

יש לך תמונה של רול? תמונה של רול מה שהיה בזמן התלמוד.

כן, בבקשה, אתה יכול לבוא לראות.

אבל

מה אתה משמש העול הזה?

לא, אני חושב שתעמוד בשדה, שתעמוד בשדה, שתעמוד עליה עול.

הקדוש ברוך הוא אמר, פרה אדומה שלא עלה עליו עול. זה הוא התכוון? כן, עול הכוונה שעושים את זה לשם מה?

לשם העבודה.

הרב, אין כבר מילה על בן שלה?

לא, לא.

העול שלהם לא היה פגום כשלנו אל החלק, ונוקבים בו.

עכשיו, לפי הציור, אתם תבינו. ונוקבים בו שני נקבים,

וביניהם, כעובי עורף השור, בין שני הנקבים,

יש את האפשרות, בדיוק, תקמידת עורף השור,

ותוחבין בהן שתי יתדות, באותם נקבים,

והם שמלונים.

בקולב,

אני קורא ברשי, תתאמצו להסתכל ברשי,

בקולב,

וכמין עמוד רחב מלמטה, ודק מלמעלה, ומיטלטל.

והחלבנים מעמידו לפני חלון חנותו,

ומסמרים תחובים בו, ותולה בהן אבנתים ורצועות נמכור.

בערסה

והן מאזניים גדולות,

ישקול צמר, ושעבה, ונחושת, ואלה של עץ.

הלך אחר של שלותיו, שתלוי בהן.

ואם של בתכת הן טמאות, המעמיד,

גוף הטבעת מעמיד אחותם, והעול מעמיד את שמלוניו, והקולב את מסמרותיו,

והסולם את שליבותיו, שהרי בהם קבועים.

והערסה הוא עץ ארוך,

שהקנה שקוראים

נפש המאזניים,

כן,

טוב, לא משנה.

והלשון תחוב בו, והשלשלות קבועות בקנה,

וכולן העץ ארוך מעמידן,

ששתי כפות המאזניים תלויות בשני ראשים.

יש פה את הלשון,

כן?

אפשר לראות את זה, את העץ הארוך, את הקנה.

הכול הולך באותו,

בערסה הזו, אחר המעמיד.

המעמיד זה העץ הארוך,

שבו מנחים את כל המערכת הזו של המאזניים.

שוב, גם פה יש ציור, אם אתם רוצים, אתם יכולים לראות.

תוכלו להבין את זה טוב יותר.

הלאה,

רבא אמר,

ברייתא דקטנא,

טבעת, אה ותכשיט.

רבא טוען שמה שכתוב בברייתא,

שטבעת, זה למעשה משנה, לא ברייתא,

שטבעת זה תכשיט בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם.

לאו הרשע דארם תכשיטי נשים קיימת ער בים.

זה לא חוזר על מה שנאמר ברשע,

תכשיטי נשים טמאים.

אלא בא לומר שטבעות בכל מצב טמא,

אבל לא מסיבה שזה שניהם תכשיטי נשים, אלא

חד תכשיט דאיש.

כלומר, אם יש עליה חותם, זה תכשיט של איש.

וחד, ואם אין עליה חותם, זה תכשיט דאישה.

ולצדדים קטן, כלומר,

המשנה שם שכללה סוגי טבעות בין חותם ובין אין חותם,

זה לא מאותה הסיבה שזה תכשיט של נשים,

אלא האחד זה תכשיט של איש, והאחד זה תכשיט של אישה.

איך תכשיטי נשים?

לצדדים הכוונה, יש בזה חילוק.

לא כולם מאותו טעם, אלא זה מטעם זה וזה מטעם זה.

אמנם כללנו טבעת בין שישאר לאחותה ובין שישאר לאחותם טמאים,

אבל זה לא מאותו סיבה.

בדין טמאים אכן, אבל מאיזה סיבה?

לא כשניהם מאותה סיבה, אלא אחת מזה מטעם זה תכשיט של איש,

והאחר זה מטעם זה תכשיט של אישה.

טומאה, שבת קרמית. הרב נחמן בר יצחק אומר שיש מקום להבדיל בין טומאה לשבת.

עד יקטניה וטבעת בין שישאר לאחותה,

למה רשע קיים?

זה קרא לתכשיט נשים.

זה לא חוזר על הרשע שקוראים לזה תכשיט נשים. לא, לא בגלל זה. אלא הכי כמה.

טבעצה אמרו שנטמאת,

בין שיש עליה חותם דליו תכשיט, הוא מיהו כלי מעשהו.

כלומר, גם אם יש עליה חותם, ואז זה לא תכשיט,

אבל בכל אופן, לגבי קבלת טומאה זה יקבל טומאה, כי בסוף זה כלי שמשמש את האדם, זה נקרא כלי מעשה.

בין שאין עליה חותם, זה אהבת תכשיט. לעומת זאת, אם אין חותם, אז בוודאי תכשיט, אם תקבל טומאה ותנתן תכשיט.

וכי קטן רשע, תכשיטי נשים,

מה שנזכר בתחילת המשנה שם,

תכשיטי נשים טמאים,

זה לא מדבר על טבעת שיש עליה חותם,

אלא רק על טבעת שאין עליה חותם.

אבל אם יש חותם,

זה מטמא אומנם, אבל לא בגלל זה תכשיט נשים,

אלא בגלל זה תכשיט של איש.

גם תכשיט של איש

יקבל טומאה, כי סוף סוף זה מוגדר כלי מעשה.

נחזור לגמרא.

ולא במחט שאינה נקובה.

שוב,

זוהי ציטטה מן המשנה,

שאין לאישה לצאת במחט

שאינה נקובה.

אומנם, אומנם זה רק אישור דרבנה, זה לא אישור דאורייתא.

עדיין לא עשו שם נקב.

אין שם נקב.

זה מחט, רק עדיין אין נקב, אי אפשר לשחול את החוט. אי אפשר להשתמש בה. איך אפשר לדבר כל פעם לבנות את המקומה? בוא תראה.

שואלת הגמרא למה היא חשובה. אפשר לקשור את המחט.

אוי אוי אוי אוי. כשאני אומר, תמתינו בסמלנות.

פירושו של דבר שאני לא מחפש להגיע לדיאגנוזה שלכם.

אני רוצה שתראו מה כתוב בגמרא. הגמרא כבר עונה על זה.

שאלה הגמרא, למה היא חזיא?

אם זה מחט שאינה נקובה, למה זה ראוי?

הרי אם אתה רואה במשנה שזה רק איסור דרבנן,

כי אם יצאה פטורה,

על כורחנו זה לא אישור דאורייתא.

זה אישור דאורייתא.

למה באמת אין, נכון, כי זה מפורש כזה פטורה.

אז למה אינסור דאורייתא? על כורחנו זה נקרא תכשיט.

נכון?

איזה סוג תכשיט זה? מה, מה, במי...

מה השימוש שבו?

במה משתמשים במחטין הנקובה?

אם אתה רואה שאם יצאה בזה היא פתורה,

על כורחנו זה נחשב כתכשיט לה או חלק ממלבושיה.

שואלת גמרא למה אחזיה?

למה זה ראוי? למה זה משמש?

למה זה נקרא תכשיט?

אמר רבי יוסף,

הואיל ואישה אוגרת בסערה,

יש מחטים גדולים. פעמים שהכיסוי שער ראש האישה לא מצליחה לכסות בזה את כל הסערות, ישנן

סערות שהן בולטות החוצה בכל זאת,

על ידי המחט הקטנה הזו הרי היא קושרת את הסערות

החצופות הללו שהן יוצאות החוצה באותה מחט,

ומכניסה את זה חזרה מתחת הכיסוי.

אז גם גומייה זה חסרות.

אמר רבי יאוי,

אמר רבי יאוי ותביא כבירית טהרה ותשתרף.

אז למה באמת

אסרו חכמים לצאת במחט,

שזה יהיה כמו הבירית שהם התירו?

מה זה הבירית?

הבירית, של נשים אמרו, לא? נכון מאוד.

הבירית זה סוג של צמיד שהיו הנשים עושות בזמנן לבתי שוקיים, כלומר,

מה שנקרא אצלנו גרביים,

בשביל להדק אותם שלא ייפלו.

עכשיו, במשנה בהמשך, בדף סג נאמר,

שמותר לצאת מזה בשבת.

אין גזרה במדרבנן. מותר.

בגומייה זאת גומייה.

כי אין גומייה.

זמנם זה היה תמיד כלשהו שהיו מלבישים את זה על גבי החלק העליון שבגרביים,

כדי שלא ייפלו מהרגליים.

עכשיו,

למה שם חכמים לא גזרו באמת?

לא תקשיב. כי זה דבר שעשוי לצניעות.

לא חששו שאולי תסיר את זה ממנה, אלא אותם לחברותיה.

אם כן, שואל

שוער הבית, רבי יוסף, אם המחד הזו שאמרת,

זה משמש בשביל לקשור את אותן שערות שיוצאות החוצה מן הכיסוי,

אם כן, זה עשוי לצניעות, נכון?

אז מדוע היה אסור לצאת מזה בשבת?

שזה יהיה כמו הבירית שאיתנו.

עונה הגמרא, אלא תרגמה, רב עדה נרשע כעמד רבי יוסף,

הואיל ואישה חולקת בשערה.

כלומר, לא בגלל, כמו שאמר רבי יוסף מקודם,

שזה המחד משתמשים לקשור את שערותיה,

אלא, כמו שרב עדה, מהעיר נרש פירש.

המחד נחשב לתכשיט, אתה יודע למה?

הואיל,

ותהיה מותר, יהיה מותר לצאת מזה בשבת.

כן, על כל פנים,

אומר רב עדה,

שלמה באמת במחד שאינה נקובה אין איסור גאורייתא,

אלא זה נקרא תכשיט,

בגלל שאישה חולקת בה את הסערה באמצע ראשה לכאן ולכאן.

הרב, מה הקשר לזה? מה זה טהורה?

מה זה דברי טהורה?

מה הקשר לטהורה? מה הקשר לטהרה?

מי אמר טהורה? איפה אתה רואה טהורה?

טהורה, טהיה בטבעי טהורה. אה, למטה.

אנחנו כבר עברנו משם, אתה כבר נזכרנו.

זה עוד עניין, העניין הוא שלגבי טומאה, אם נקבל טומאה או לא.

זה הכול.

אז כשנגיע לשם, אז תראה לנו בקיצר.

זה לא שייך פה, העניין של טהורה לא שייך לפה.

פה, רק הביאו את השם,

שם נזכר העניין שאבירית טהורה, ויוצאים בה בשבת.

אז בשביל העניין של יוצאים בה בשבת הבאנו את זה לפה.

הבנת? זה הכול. מה שייך טהורה?

פה לא שייך.

כשנגיע לשם נראה לגבי מה זה נאמר.

על כל פנים,

המחט הזו,

המחט הזו שהזכרנו כאן,

שאינה נקובה,

הואיל ואישה חולקת בה שערה,

לכן זה נקרא כתכשיט.

שואלת הגמרא,

זה הכול ביום חול, אבל בשבת למה אחזיה?

הרי בשבת אין לה לחלוק בזה את שערה.

אולי החשש הוא תלישת שיער, חוששים שהיא תבוא לתלוש שיער בזה.

בכל אופן, הדבר לא ברור למה אסור.

מה שכן נראה,

שזה פשוט שאישה לא חולקת את שערה באותה מחט בשבת.

אז אם כן, למה למה זה ראוי שבגלל זה תאמר את זה תכשיט?

אמר רבא,

תא של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה.

כלומר,

המחט הזו בראש שלה יש כעין תא של זהב.

כלומר,

הלוא המחט יש בה שני צדדים. צד אחד זה העוקץ,

והצד האחר יש בזה תא של זהב.

תא של זהב כנראה יש איזשהו,

איך אומרים?

חתיכת זהב שם למעלה.

עיגול עיגול כזה? כן, כן.

אז מה היא משתמשת בזה? אז הוא אומר, בחול חולקת בה שערה. ביום חול היא לוקחת את המחט בשביל, משתמשת בעוקץ

בשביל לחלוק בזה את שערה לכאן ולכאן.

אבל בשבת,

אז היא מניחה את המחט

כאשר הטס הוא כנגד פדחתה על המצח.

אז תכשיט.

מובן?

פדחתה זה מצח שלה?

ודאי.

כן, נראה ברש״י.

אז זאת אומרת בעיה.

אין בעיה, לכן זה מותר מדאורייתא,

והאיסור רק מדרבנן.

בכבוד,

בכבוד.

מה?

כן. אבל מה הבעיה? שמא תוציא את זה מהשיער? שמא תוציא את זה ממנה. זה מונח לה כאן.

היא יכולה בקלות לשלוף את זה ולהראות את זה לחברותיה.

אומר רש״י.

רש״י אומר

למאי חזיא,

לתכשיט זה קטנה אינה חייבת חטאת. כלומר,

אתה קורא לזה תכשיט,

והראיה שהיא לא חייבת חטאת.

אז מה באמת השימוש שבזה?

עונה הגמרא אוגרת בה שערה, כך פרש רב יוסף.

היוצא חוץ לכישוריה, כורחתו סביב המחט,

ותוכב את המחט בשמחה שמתחתיה.

שלא יראי שערה.

תהי וכמירית, תתרא לבד נתין מירית טהורה, מן לטמא ויוצאין בה.

והיא כמין נצעדה,

שעושה לשוקיה מעל בתי שוקיה, לעד כאן, שלא יפלו על רגלה.

טהורה זה לא תכשיט היא, אלא תשמיש לבתי שוקיה.

והוא וכטבעת הכלים דאמרן טהורות בפרקים דלועל. כלומר, זה לא מקבל טומאה

בגלל שאין לזה גדר של תכשיט,

אלא זה תכשיט של כלי.

טוב, נראה את זה בעזרת השם כשנגיע לסוגיה שם.

ויוצאין בה, מותר גם לצאת את זה בשבת,

שצריך לך מבתי שוקיה, ולא אבי מסוי ויוצאין, זה לא נקרא מסוי.

למה באמת לא חושבים שמא תשלוף את זה ממנה לעלותם לחברותיה?

נחמד לצניעות ההיא, מאחר שזה עניין של צניעות, לא שארווה ומחווה.

ויהי מחד נמי לצניעות? הרי גם המחד זה עשוי לצורך צניעות באישה.

זה שער באישה ערווה ולא מחוויה.

ואם כן, ואמי לא תצא לתחילה.

חולקת אלא הגמרא אומרת בגלל טעם אחר, שהיא חולקת לכאן ולכאן באמצע הראשה,

על ידי המחד הזו שאינה נקובה.

ובשבת לבא יחזה, הרי בשבת אינה חולקת שערה.

תא של זהב יש לו על ראשה האחד והשני עוקץ אבי.

בחול חולקת שערה בה עוקץ,

ובשבת תוחבת העוקץ בסבכה,

והתא שבראשה השני מונח על פדחתא.

עד כאן.