הרב אבנר עוזרי גמרא והלכה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף נז עמוד ב',

שאולי השנייה מראש העמוד.

רבי יהודה אומר, של צמר ושל שיער אין חוצצין,

בני שמיים באין בהם.

למדנו אתמול משנה במסכת גבעות, פרק ט',

אלו חוצצין באדם.

חוטי צמר,

חוטי פשתן

ורצועות שבראשי הבנות.

כלומר,

אם באות הן לטבול וחוטי צמר או פשתן ורצועות

קשורים בשיער ראשי הבנות,

נשים הכוונה,

אז זה מהווה חציצה.

רבי יהודה סובר

של צמר ושל שיער לא חוצץ,

מפני שהמים באים בהם.

כלומר,

המים, היינו מי המקווה,

אכן

מגיע לכל השערות,

ואין חציצה על ידי חוטי צמר ושיער שקושרים לשערות.

אמר רבי יוסף,

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

הלכה כרבי יהודה בחוטי שיער.

רבי יוסף

אמר שהוא שמע מרבי יהודה,

ורבי יהודה שמע משמואל רבו,

שלהלכה פוסקים לגבי חוטי שיער כרבי יהודה,

שחוטי שיער אין חוץ עצין,

כי זה בעצם כמו שיער עצמו, אז בעצם זה לא...

משום שלא שייך

להדק את זה היטב, עד כדי כך

שלא ייכנסו המים לכל השערות.

וגם איך אתה מוצא שיער?

שיער ושיער?

לא,

אלא הפעמים שעושים כעין

שרשראות

או חוטים כאלה

שהם עשויים משיער,

ובזה שיער תלוש הכוונה.

וכך קושרים שערות האישה.

כן? שיער ושיער.

אבל השיער הוא תלוש.

לא משנה אם השיער תלוש מחובר.

אני אומר שמדובר אפילו בשיער תלוש.

שיער מחובר,

אז ודאי וודאי שזה יכול לעבוד חציצה.

אבל כשזה אותו שיער, אתה לוקח שערה וקושר אותה,

זה ודאי מהווה חציצה.

אבל כשאתה קושר מבחוץ,

כן? באה, באה רבי... מה קושר מבחוץ?

חוטי שיער תלושים,

שהם לא שערותיה,

הם לא מחוברים אליה.

מאז אני קושר אותה?

היא מחברת קבוצת שערות,

וקושרת מסביב זה.

חוט של שיער תלוש.

כן, אבל אם קושר את השיערות על השערות?

שערות של עצמה.

כן, אבל זה קושר שיער ושיער. זה מהווה יותר בעיה.

זה מהווה יותר בעיה.

בכל אופן, כאן מדברים על חוטי שיער תלוש,

שאותם היא,

בהם היא קושרת את שערותיה.

האם חוטי שיער אלו חוצצים?

אומר שמואל, הלכה כרבי יהודה שזה לא חוצץ.

והשאלה נשאלת, כשאתה אומר הלכה, מה אנחנו מבינים מתוך זה?

שיש מחלוקת,

ולכן אתה פוסק הלכה כדעת

מי שסובר כן.

כביכול,

שרבי יהודה שאמר, חוטי שיער אינם חוצצים,

יש מי שחולק עליו, ולכן

נצרך שמואל לומר הלכה כמו רבי יהודה.

משום שאם אין מחלוקת,

שמה צריך להגיד? הלכה.

פשוט שכך תהיה הלכה, שהרי אין מי שחולק.

מובן?

שואל את הגמרא, אמר לאבא יהיה,

שואל אותו אבא יהיה את רבי יוסף,

הלכה מקלל דה פליגה?

כשאתה אומר הלכה,

וכי נוכל ללמוד מכאן שהם חולקים?

שיש בזה מחלוקת?

הרי כשאנחנו רואים ולומדים את המשנה במסכת מקוואות פרק ט',

שם לא מובא שתנא קמא מזכיר שחוטא שיער חוצצין.

הוא רק הזכיר צמר, פיסטן ורצועות.

אבל שיער הוא לא הזכיר בדבריו.

זה רבי יהודה הוסיף.

מאחר ולא ראינו מפורשות שתנא קמא הזכיר שחוטא שיער חוצצין,

אם כן משמע שבחוטא שיער,

נאמר שם רק לדעת רבי יהודה, שזה לא חוצץ.

אז אבא צריך לומר הלכה.

וכי תימא

אילא עבדי שמיים מתנא קמא אדם אמר בחוטא שיער,

אי אונא מלהבה מיירא.

ואם תרצה לומר

שזה ודאי שתנא קמא חלק,

משום שלא ייתכן שרבי יהודה משכיר חוטא שיער

אין חוצצין אלמלא ששמע מתנא קמא שהוא סובר שזה כן חוצץ.

כי אם נגיד

שהוא לא שמע מתנא קמא שסובר שזה חוצץ,

לשם מה הוא צריך להזכיר זאת בדבריו,

לומר, תשמע, זה לא חוצץ.

מי אמר שזה חוצץ?

שעל זה אתה צריך להגיד שזה לא חוצץ?

אלא ודאי אם הוא אמר כך,

משמע שהוא שמע מתנא קמא שאמר שחוטא שיער חוצצין,

לכן הלך וחלק ואמר, לא,

חוטי שיער, אין חוטי שיא.

לכן שמואל, מכוח זאת,

אמר לשון ההלכה קרה ביהודה,

שאגם שזה מחלוקת,

בכל זאת ההלכה קרה ביהודה.

אומר את הגמרא מהריה, ודילמה כשם קמה לו.

מי אמר לך שרבי יהודה שמע מתנקמה שאומר,

חוטי שיער חוצצין.

ייתכן שכולם מודים שחוטי שיער אין חוצצין,

והמחלוקת ביניהם זה רק לגבי חוטי צמר,

שתנקמה אמר,

גם אם חוטי שיער אין חוצצין,

אבל חוטי צמר חוצצין.

ובא רבי יהודה ואמר, לא,

בין בחוטי צמר ובין בחוטי שיער אין חוצצין, כלומר לא רק בין חוטי שיער לחוצצין,

אלא גם בחוטי צמר.

כשם שבחוטי צמר אין חציצה,

כשם שבחוטי שיער אין חציצה,

כך בחוטי צמר לא היה חציצה.

כי היכד מודית לי בחוטי שיער,

עודו לי נמי בחוטי צמר.

כשאם שאתם מודים לי לגבי חוטי שיער שזה לא חוטי,

אז כך תודו לי גם לגבי חוטי צמר.

למה יש בצמר שזה לא, זה כמו שיער? זה עוד עניין, אבל אנחנו עכשיו דנים האם יש הכרח לומר שתנא קמא חלוק על רבי יהודה גם לגבי חוטי שיער.

אז אביי אומר, אין הכרח לפרש כך את הדברים.

ייתכן שמה שנזכר בדברי רבי יהודה חוטי שיער,

הוא בא לומר לתנא קמא אתה מבדיל בין חוטי צמר לחוטי שיער שהשיער לא חוטץ והצמר חוטץ,

אני סובר אין הבדל אלא כשם ששיער לא חוטץ הוא עדין חוטי צמר.

ממילא אם כך נפרש את הדברים, יוצא שחוטי שיער לדעת כולם לא חוטץ.

אז לשמעת שמואל בא ואומר לי הלכה כרבי יהודה חוטי שיער.

מה אתה צריך לומר הלכה?

הלוא גם לגבי חוטץ שיער אין בכלל מחלוקת.

איתמר אמר רבי נחמן שמואל

מודים חכמים לרבי יהודה בחוטץ שיער.

ואכן,

נאמר כך גם בבית המדרש כמו אביי,

שרבי נחמן אמר בשם שמואל

שהוא אמר מודים חכמים לרבי יהודה בחוטץ שיער.

אז אם הם מודים...

זאת אומרת שהלכה כמוך, כמו רבי יהודה. לא צריך להגיד הלכה, אין מחלוקת.

אז אם הם מודים,

אז ודאי שבא היה צודק, לשם מה אתה צריך להגיד לי? הלכה כרבי יהודה.

אם שמואל בעצמו אומר שחכמים מודים לרבי יהודה בחוטי שיער,

אם כאלה גם בחוטי שיער,

פשוט שכך צריך לנהוג.

אין מחלוקת. זה לא חציצה, כי אין מחלוקת.

אז לשם מה אתה צריך להגיד לי הלכה?

הרי לשון ההלכה מורה שכביכול יש מחלוקת,

ואתה פוסק את דעת אחד מהם.

אבל אם זה דעת כולם, לא צריך לומר הלכה.

תניה נמיח, וכך ראינו ברייתא מפורשת,

שבחוטי שיער אין מחלוקת.

בחוטי סמר.

הנה לפנים, ברייתא מפורשת, חוטי סמר חוץ עצים.

חוטי שיער אין חוץ עצים, זה תנא קמא בעצמו אומר.

רבי יהודה אומר,

של צמר ושל שיער אין חוץ.

כלומר אין הבדל בין צמר ושיער. כשם ששיער זה לא חוצץ,

אז גם צמר אינו חוצץ.

אז ודאי שהבא יהיה מכוח כמה וכמה ראיות.

ברור הוא שאין צורך לומר הלכה,

כי גם חכמים מודים לרבי יהודה בחוטא שיער.

אמר נחמן בר יצחק

בחוטאי שיער.

מה?

הוא אמר לזה שזה ברור.

חלקו. אז החכמים מודו לו.

בדעת חכמים לא נזכר מפורשות מה הם סוברים בחוטאי שיער. במשנה על כל פנים לא נזכר מה הם סוברים בחוטאי שיער.

רבי יהודה הזכיר זאת בדבריו. אז לכן נצרך היה רבי שמואל ללמד

שאת הענקה מה שלא הזכיר חוטאי שיער,

בגלל שהוא סובר כדעת רבי יהודה בעניין הזה.

שזה לא חוצץ.

הלאה. אמר נחמן בר יצחק תעניה מתנית הנה מדייקה.

גם מהמשנה נוכל לראות לדקדק את דברי אבא יהיה.

המשנה בהמשך בדף סדל עמוד ב'.

מה כתוב שם במשנה?

דקת תעניה כתוב שם.

יוצא אישה בחוטאי שיער.

בן משלה, בן משל חברתה.

כשהיא רוצה לצאת

באותם חוטי שיער שבהם היא קולעת את שערה,

היא יכולה לצאת בין חוטי השיער הללו, הם שייכים לה,

משלה, משל עצמה,

ובין משל חברתה.

ועל זה שואלת גמרא, מה אני?

מה אני?

דעת מי שנויה המשנה הזו,

הילה אמר רבי יהודה,

אפילו חוטאי צמר נעמי.

אם נגיד שהמשנה היא סוברת את דעת רבי יהודה.

אם כן, אז למה צריך להזכיר לי רק חוטאי שיער? הלוא לשיטת רבי יהודה גם חוטאי צמר אין חוטאי צנעה. צריך להגיד יוצא אישה.

בין חוטאי צמר, בין חוטאי שיער.

אלא לאו רבנם אני. אלא ודאי, זו דעת חכמים שסוברים שחוטאי צמר כן חוטאי צמר.

ובכל זאת באה המשנה שם לומר שחוטאי צמר שיער לא חוטאי צים.

שמע מינם, בחוטאי שיער לא פליגה. אם כן, רואים מכאן

שבחוטאי שיער הם לא חולקים.

שמע מינם, אכן.

רואים מזה ראייה ברורה.

שאין מחלוקת בחוטאי שיער.

ולדעת כולם אין חוטאי צים.

וממילא לא נצרכים אנו להגיד על החקר רבי יהודה בחוטאי שיער.

משום שבזה אין מחלוקת אלא כולם מודים שזה לא מהווה חציצה.

אומר רשי,

אומר רשי, מכלל דה פליגה.

צבילת מצווה כבר אמרנו. מכלל דה פליגה בתמיהה.

ועטנא קמא לו היי ראה בשיער.

שמע מינם בשיער מודה דלא מידאג על גבי שיער.

רואים שבשיער הוא מודה שזה לא מהודק,

זה רפוי.

אומר לו, זה לא מאה וחציצה.

אם נניח הוא חוט שיער על שיער אחר.

דילמה אי כמה אי דעת כר שיער, כשם כמה להוא.

אולי מה שהזכיר רבי יהודה בדברו שיער, בדבריו שיער,

זה הוא התכוון לומר, כשם. מה זה כשם?

כשם שאתם מודים לי בחוטי שיער.

הודו לי בחוטי צמר. אז תודו לי גם לי בחוטי צמר,

שלומה וחציצה.

על כל פנים, כבר הוכחנו מכמה וכמה ראיות

שבחוטי שיער לדעת כולם אין חוטי עצים.

נחזור לגמרא,

ולא בתוטפת.

בנקודתיים, כן?

לא בתוטפת.

המשנה אומרת,

לא תטע אישה,

ומזכיר רק כמה וכמה דברים בהמשך, לא בתוטפת

ולא בסרביטין.

מה זה תוטפת?

מה זה סרביטין?

אמר, מה היא תוטפת?

אמר, רב יוסף, חומרתא דקטיפתא.

מה זה חומרתא דקטיפתא?

זה קשר,

קשר

של דברים שקוטפים.

היינו,

לוקחים מיני עשבים ידועים

וקושרים אותם יחד,

וזה מועיל לרפות מהעין הרעה.

תולים את זה בצוואר

כדי למנוע את

שליטת העין הרעה.

למה זה נקרא תוטפת?

תוטפת זה מלשון קשר.

נכון.

אפשר לפרש, כן, כן, כן.

מלשון קשר, כן, נכון מאוד.

שואלת הגמרא

אוי אמר לאביי ותיבק ככמיה המומחה ותישתרם.

כלומר,

אם תוטפת

זה מועיל כדבי גדעי לרעה.

אם כן, למה חכמים אסור לצאת מזה בשבת?

שיחיין עכשיו כאילו כמיה המומחה?

מה זה כמיה המומחה?

סוג כתב שכותב המומחה בדבר לצורך רפואה, והחולן עושה את זה על גופו.

להלכה,

אם זה כמיה המומחה, אפשר לצאת מזה.

אם זה משום רפואה,

אין גזירת חכמים בזה, מותר לצאת.

אז למה פה אסור לצאת מטוטפת?

אם הכוונה שזה מועיל לרפואת, לרפואה מהעין הרעה,

אז מדוע אסור לצאת בו?

אלא אמר רבי יהודה משמי דאבייה,

אפוזיאנו, הוא חולק.

רבי יהודה אומר בשמו של אבייה שתוטפת זה לא מה שאמרנו,

קשר של עשבים.

אה?

אפוזיאנו, זה חולק. אפוזיאנו, לא.

אמרתי שרבי יהודה, בשמו של אבייה, חולק על מה שאמרנו קודם.

אלא מה הוא מפרש? מה זה תוטפת?

תוטפת זה אפוזיאנו.

מה זה אפוזיאנו?

תכשיט של זהב המונח על המצח.

אסרו לשאת על התכשיט הזה בשבת.

יש,

אתה שומע?

ורבנו חננאל גורס גרסה קצת שונה.

לא אפוזיאנו בפ,

אלא אבוזיאנו.

כאילו כתוב אב זיינה. זיינה זה מין.

מינים.

כן?

אז כאילו יש בו כמה וכמה מינים. זה נקרא אב. אב שיש בו כמה מינים. מינים הרבה.

אבל לא רשום במונח, זו אבוזיאנו. אז הרבה פעמים מתחלף הפ בב, זה הכול.

ככה מביאים כאן.

הלאה, תליא נמי האחר.

וכך מובא בבריתא.

יוצא אישה בשבחה מוזבת.

כיסוי ראש יש עליה.

אם זה מוזהב, היא יכולה לצאת.

לא חששו שהיא תוריד את הכיסוי הזה מראשה על מנת להראותה לחברותיה.

כי אז התגלה שערה.

ובתוטפת.

ובשר ביתי נקב ואין בה.

אז רואים שהתוטפת קבועה בסבחה.

בכיסוי ראש שיש לה.

אם כן, מוכרח שזה הפוזיינור שהזכרנו.

שזה היה דרכן שקובעים את התכשיט הזה בסבחה.

מוכרח שהתוטפת

זה משהו שקשור לסבחה.

לפי מה שאמרנו, זה מובן כי זה נמצא על המצח ושמשני צידי התכשיט הזה קשורים,

קושרים אותו לכיסוי ראש על גבי האישה.

ולכן,

זה הביאור של תוטפת.

איזו היא תוטפת, איזו תוטפת ואיזו סרביטין.

אז מובן מתוך הדברים שהסרביטין והתוטפת שניהם קבועים בכיסוי ראש.

כמו אומרים, בתוספות בין עיניך, זה הכוונה? מה זה תוטפת ומה זה הסרביטין?

עוד מעט נתייחס למה שאתה אומר.

אמר רבי אבא הוא תוטפת המוקפת לה מאוזן לאוזן.

זה סוג

תכשיט שמונח על המצח,

שמקיף לה את כל המצח, עד מאוזן לאוזן.

מובן?

סרביטין,

המגעילה עד לחייה,

סרביטין זה תכשיטים כאלה שהאישה כורכת על ראשה,

והקצוות

נופלים לה על לחייה מכאן ומכאן.

אמר רב הונא עניות עושין אותן של מיני צבעונים,

עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב.

אותם הסרביטים,

העניות היו עושים אותן ממה? ממיני צבעונים.

כלומר כל מיני חוטים שהם צבועים מכל מיני צבעים.

אבל עשירות,

עושין אותן של כסף ושל זהב.

העשירות פחות מכסף, העשירות עוד יותר מזהב.

על כל פנים,

מוכח אם כן,

שאלה נמצאים

צמודים וקבועים לכיסוי ראש,

וזה התוטפת וזה הסרביטין.

עכשיו, למה זה נקרא תוטפת?

כי זה ניתן למעלה מן המצח,

במקום התוטפת, במקום התפילין.

יש לגמרי כזה טוב? בדיוק.

מה זה, מה יש לך שם, אה?

סיופי. לא, לא, אבל השאז הזה... אה, זה מטיף. יופי. אז יש פה את זה.

מה, אני אראה את זה?

ראיתי את זה כבר קודם, כן.

איפה אתה רואה את זה? באיזה דף זה?

יוי, יוי, יוי, יוי.

תוטפת בשר מיתין,

תוטבת בבית

בשר מלתיין.

‫אה, הנה,

‫ממש בהתחלה אתה אומר, נכון?

‫-מתותפת, סרבטים, זה בעצם מוקש יותר.

‫מתותפת זה פה, זה תותפות, ‫זה תקבילי שבוע, אתה אומר.

‫תרשה לי דקה.

‫תרשה לי דקה.

‫בציור ג' זה הסרביטין.

‫כן?

‫-זה עובר את זה?

‫לא.

‫זה הציור השלישי.

‫זה הסרביטין.

‫ומקודם לכן,

‫זה התותפת כנראה.

‫-אבל אני חושב שהוא כותב ‫בחריביתים זה ב'.

‫אבל אני רואה שם בדיון למעלה. ‫-לא, לא, אני רואה פה.

‫בוא נראה.

‫תותפת זה ציור א'.

‫-ב' וג' זה הסרביטין, ‫אבל דעות חלוקות מה זה. ‫איך זה נראה?

‫אז הנה, אתם רואים בציור א',

‫כשאתם...

‫ציור א', זה התותפת.

‫-תותפת מפה לפה. ‫-ציור ב' וג' זה הסרביטין, ‫תלוי בדעות חלוקות,

איך זה נראה.

‫יש שאומרים שזה כך היה,

‫יש שאומרים כך,

‫ציור ג'.

‫הלאה.

‫נראה ברש״י.

‫חומרתא דקטיבתא.

‫קשר שעושים לרפואות,

‫כיתוף עין הרע.

‫כלומר,

‫הכוונה שזה כותב את העין הרע, ‫כלומר, מנטרל,

‫שלא תשלוט.

‫וטיבי ככמיע המומחה,

‫זה קטן מדניתין ולא בכמיע, ‫בזמן שאינו מן המומחה.

‫המומחה שפיר דמה.

‫אפוזיאנה של זהב.

‫סבכה

‫דאישאלף עליה מגלי על ראשה.

‫למה סבכה יכולה לצאת? ‫כי אם היא תוציא את זה, ‫אז תתגלה ראשה,

‫המקפת את הפדחת מאוזן לאוזן.

‫זו התוטפת.

‫ואילו הסרביטין,

‫המגיעים עד לחייה על ראשה כורכתו,

‫ותעולל על חייה מכאן ומכאן.

‫כן.

‫ולא בכבול, נחזור לגמרא, ‫ולא בכבול.

‫שנינו במשנה שאין לצאת בכבול ‫לרשות הרבים.

מה זה הכבול?

‫פירשנו בקצרה כשלמדנו את המשנה,

‫ושוב נראה את זה עכשיו באריכות.

‫רבי ינאי, אמר רבי ינאי.

‫כבול זה אינני יודע מהו. ‫-כבול זה איני יודע מהו.

‫הכבול הזה המוזכר במשנה,

‫אינני יודע לאיזה מהם. כלומר, ‫הוא ידע שני סוגים של כבול,

‫והוא לא יודע מה מתכוונת המשנה.

‫אי כבלה דעבדה תנן, ‫אבל כיפה של צמר שפיר דאמה,

‫או דילמה כיפה של צמר תנן, ‫וכל שכן

כבלה דעבדה.

‫כלומר, היה סוג כבול,

‫שזה קרן חותם שעושים לעבד בבגדו.

‫למה עושים חותמת בבגדו?

‫לסימן שהוא עבד. ‫-הוא כבול.

‫שהוא עבד.

‫בגברה בהמשך, בדף נח עמוד א',

‫מבארים שיש שני מין החותמות ‫שעושים לעבד.

‫יש שתופרים את החותם בכסות, ‫תופרים אותו,

‫ויש סוג חותם שתולים לו על הצוואר.

‫-כמו שאומרים לבן אדם, ‫אתה כבול בעזיקים. ‫הוא כבול, הוא עבד, הוא כבול עבד.

‫בהמשך נראה שיש גם דבר כזה,

‫שפעמים האדון עושה את החותם לעבד,

‫ופעמים שהעבד בעצמו עושה זאת לעצמו.

‫על כל פנים,

כאן אפשר לפרש שהכוונה ‫על הכבול של העבד, ‫על אותו חותם,

‫שהעבד יש לו בכסותו.

‫לעומת זאת, כיפה של צמר ‫לא נקרא כבול כאן במשנה.

‫אומנם הוא נקרא כבול בפי העולם,

‫אבל לא לזה התכוון התנא במשנה לאסור.

‫כיפה של צמר, ‫מותר לצאת בה לרשות הרבים.

‫מה זה כיפה של צמר?

‫זה כובע שמונח

תחת הסבכה,

‫זה נעשה לשם תכשיט.

‫האישה מתקשטת בו.

‫לא חששו חכמים לפי זה שהאישה ‫תסיר אותו ממנה ‫כדי להראותה לחברתה.

‫משום שאם היא תסיר את זה מראשה,

‫יתגלו שערותיה.

‫לכן,

יש צד בגמרא, כלומר, רבי ינאי מסתפק,

‫שאולי כל מה שעשה רטן הזה ‫רק כבול של עבד,

‫אבל לא כיפה של צמר.

‫אומנם, בפי העולם גם זה נקרא כבול,

‫אבל התנא לא התכוון ‫לאסור כיפה של צמר, ‫רק כבול שנמצא בבגדו של העבד.

‫זה חששו שאולי פעמים יסירנו ממנו ‫ויבוא לטלטלו,

‫ויבוא לטלטלו ברשות הרבים.

‫העניין הזה של אותו חותם, ‫היו עושים גם לשפחה.

‫גם שפחה הייתה הולכת ‫עם החותם הזה.

‫זו כוונת המשנה לפי הצד הזה.

‫אבל עוד דלמה, או אולי,

‫כיפה של צמר תנא.

‫מה שאמרה המשנה לא תצא בכבול, ‫זה מתייחס לכיפה של צמר.

‫גם כיפה של צמר. ‫היינו,

אותו קובח ששמה אישה תחת הסבכה ‫על מנת לקשט בזה את עצמה,

‫גם זה אסור לצאת.

למה?

‫כי חוששים שאולי,

‫כי תשלוף את זה מתחת הסבכה, ‫תחזיק את הסבכה,

‫תשלוף את זה מתחת הסבכה ‫על מנת לעלות על חברתה.

‫ואם בכיפה של צמר אסרו, ‫כל שכן כבול, שמונח בכסות.

העבד

אמר רבי אבאוהו

אז עכשיו רבי אבאוהו בא לפשוט

את ספקו של רבי ינאי.

שוב נחזור, רבי ינאי הסתפק

מה שאמרה המשנה ולא בכבול לרשות הרבים שאסור לצאת

עם הכבול לרשות הרבים

בין, כן, האם הכוונה לכבול שמניחים על בגדו של העבד או האיש שפחה

וזה אסרו אבל לא כיפה של צמר, גם אם אמנם נקראת כבול

אבל לא אסרו לצאת בזה לרשות הרבים כי לא חששו שתסיר את זה ממנה

או שאולי באו לאסור אפילו כיפה של צמר וכל שכן

הכבול שמונח על בגדו של העבד.

אמר רבי אבאוהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן.

מסתבר

שמה שהמשנה אמרה שאסור לצאת בזה לרשות הרבים

היא מדברת על כיפה של צמר

ואם כן, כל שכן הכבול של העבד היינו החותם הזה שמחובר לכסותו של העבד

תעניה נמיהכי

וכך שנינו גם בברייתא

יוצא אישה בכבול ובאיסטמה לחצר

אישה יכולה לצאת

בכבול לחצר

אישטמה, נראה את זה בהמשך, מה זה?

גם זה רק לחצר התירו.

לרשות הרבים אסור.

כלומר יש הבדל לגבי כבול לאסטמה בין חצר לבין רשות הרבים.

רשות הרבים אסור וכחצר מותר.

רבי שמעון בן אלחזר אומר

אף בכבול לרשות הרבים.

רבי שמעון בן אלחזר אומר

לא, אם זה כבול,

מותר לצאת לא רק לחצר, אלא אפילו...

לרשות הרבים.

לרשות הרבים. אין גזרה על כבול.

כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר,

מוסיף רבי אלעזר להסביר את טעמו למה מותר לצאת בכבול לרשות הרבים.

רגע, מה הבעיה שכבול יצא? זה עבר. דקה, דקה. זה גווש אליי, אם זה כיפה... תקשיב, אתה תקבל את התשובה בהמשך.

אני יודע מה אתה שואל,

תראה את ההמשך.

כל שהוא למטה מן הסבכה, יוצאין בו.

אומר ראשון בן אלעזר, אתה שואל למה אני מתיר?

אני מדבר על כיפה של צמר.

כיפה של צמר, מאחר שזה מונח מתחת הסבכה,

יכולה לצאת.

לא חששו שהיא תסיר את זה מתחת הסבכה.

זה יגלה את הסבכה.

כי אז היא צריכה, יהיה לה קשה להוציא, אז היא תגלה את צערה,

וזה היא ודאי לא תעשה.

אז לא חוששים שהיא תסיר את זה ממנה.

לא עומד זאת אבל כלשהו למעלה מן הסבכה,

אבל אם זה מונח מעל הסבכה,

שהיא יכולה להסיר את זה ועדיין יהיה מכוסה ראשה על ידי הסבכה,

אין יוצאין בו, אסור לצאת.

אם כן, מה אתה רואה?

שרבי שמעון בן אלעזר, שהתיר לצאת בחבול.

מה זה הכבול שאמר רבי שמעון בן אלעזר?

זה כיפה של צמר, או כבול חותם של העבד?

זה מה? כיפה של צמר. כיפה של צמר.

אז אם כן,

רואים שזה מה שקראו לזה כבול.

כבול זה כיפה של צמר,

וממילא אני מבין שכל שכן חותם של עבד.

כי כל העניין הזה של רבי שמעון בן אלעזר מבדיל למטה מן הסבכה,

למעלה מן הסבכה,

זה שייך רק,

רק

בכיפה של צמר.

פה שייך לבוא ולהבדיל, לומר שמאחר והכיפה מונחת תחת הסבכה, המותר.

אבל אם זה חותם של עבד, מה זה שייך לסבכה?

זה בכלל לא קשור, זה מונח על הכסות,

לא על הראש.

הלאה. ושצמר מונח על הראש, אבל. ודאי, זה גוף הכתוב.

אז כבול זה זה.

כיפה של צמר.

וזה סובר את הנקמה שהכבול הזה אסור לצאת בו לרשות הרבים.

כנגד הרב שמעון בעזה.

אולי יש שתי סוגים. נשמע טוב.

על זה מדברים.

זה היה הספק של רבי ענא. אם יש כבול, יש שני סוגי,

יש שני סוגי כבול.

אלא שרבי ענא הסתפק האם באו כאן במשנה לאסור רק את הכבול שהוא אחותם של העבד

ולא את הכיפה של צמר,

או באו לאסור גם את הכיפה של צמר

וכל שכן אחותם של העבד.

מה זה הכבוד של הבגין?

ברוך

תוהה ונוי, אלוהינו מאחורנו,

שהכל יום רע.

אהבתם להגיד שפחה, לא אלה, לא?

גם וגם, הוא אומר גם שפחה וגם.

כן, זה מדובר גם לגבי שפחה.

אם זה כבוד שלא, האמת היא שגם את זה היו עושים לשפחה.

אנחנו נראה בגמרא בהמשך איך היו עושים את

הכבול, כן?

לא, כבול על הבגין. אמרתי, החותם הזה, הגמרא... מה החותם הזה? מה זה? אז בשביל זה אני אומר, בגמרא בהמשך... אין, אין בעיה לצאת עם זה, זה על הגוף. עוד פעם. גמול על הגוף, אין בעיה לצאת עם זה, זה על הגוף האלה.

מדברים פה על חותם

שהוא נמצא בכסותו, לא בגופו.

הבנת?

לא בגופו, אלא בכסותו.

בהמשך אנחנו נראה, מסבירים בדיוק

איך היו עושים את זה.

היה,

פעמים שהיו עושים את זה ממתכת,

פעמים שהיו עושים את זה מטיט.

מתכת, מחובר לה בגן.

או טיט, כי אין חותם של טיט. זה משהו שהוא בולט ורואים אותו.

אז זה אומרים שאסור לצאת איתו ברשות ערבים? נכון. זה רק משהו שהוא...

והשאלה האם זה רק זה אסור, אבל כיפה של צמר התירו,

או שנאמר לא.

זה לנשים כיפה של צמר.

נכון, נכון, על זה מדובר, נכון.

אבל לגברים מה בא לצאתי פה? מה בא אלה?

לא, דיברו על שפחה בעיקר.

כן.

נזכר כאן, כן, לבד. אבל הגבר לא יכול לצאתי בשבילך. לא, אבל עבד, יכול להיות שגם כן, מוחמד שם ההוא,

כי פעמים שלא ירצה להראות שהוא עבד, אז הוא יסיר את זה ממנו.

אתה מבין? יש גם דבר כזה בגמרא בהמשך,

שחוששים למצב הזה.

שלא יהיה נמצא במצב שלא יהיה נעים לו עם זה.

אבל אם זה מיטי, תהיה לו קשה, יהיה לו יותר בעייתי. אתה צודק.

כל זה נלמד בהמשך. תלמך את זה, טוב. בינתיים ראינו שמה זה כבול כאן,

זה הכיפה של צמר. שאז,

לפי תנא קמה, לפי המשנה,

וכן התנא שלה, התנא שחולק הראשון ועזר בברייתא,

ההיתר הוא, האיסור הוא לצאת לרשות הרבים, אבל בחצר מותר.

מובן?

ובא רבי שמעון בן אלעזר ואומר לו, שלדעתי הכבול אפשר לצאת בו גם לרשות הרבים.

מה זה הכבול?

פרש רבי שמעון בן אלעזר, זה הכוונה כיפה של צמר.

שואל את גמרא מה היא איסטמא?

הלו, רבי שמעון בן אלעזר,

סליחה,

למדנו על האיסטמא.

הנה, תנא קמה אומר, תנא קמה בברייתא אומר,

יוצא אישה בכבול ובאיסטמא לחצר.

מה זה האיסטמא הזה?

אמר רבי אבא הוא בזיוני.

מהי בזיוני? מה זה בזיוני?

אמר אבאי אמריו,

קליה פרוחה.

מה זה קליה פרוחה? זה כאל מצנפת קטנה,

שהיא אוגדת בה את הסערות הקטנות שיוצאות

מן הכיסוי.

יש פעמים סערות קטנות שהן בולטות החוצה,

והן כמובן הלכו בצורה הכי כשרה,

שגם סערות כלשהן לא יהיו יוצאות החוצה מן הכיסוי.

אז היו מקבצות אותן

וקושרות כאן מצנפת קטנה כדי לקבץ את אותן סערות קטנות,

שלא הצליחה להכניס את זה לתוך כליעת סערותיה הארוכות יותר.

זה נקרא איסטמא.

הלאה, נראה ברשי.

נראה ברשי.

אומר רשי.

איכבלא דעב דתנן.

בעצם לא, המקפת, המקפת, לא?

המקפת.

אנחנו למדנו את רשי וטיבי ככמיה המומחה.

את זה שכחנו ללמוד.

וטיבי ככמיה המומחה.

הגמרא שהסברה שתוטפת זה הכוונה,

כי זה קשר של מיני עשבים שעושים לרפואת עין הרעה.

אז הגמרא שאלה על זה, אז למה אסור?

שזה יהיה כמו כמיה המומחה. זה קטן, זה מדניטין.

כתוב במשנה ולא בכמיה בזמן שלא מן המומחה.

המומחה,

שפר דמא. מה שמה זה מומחה?

אפשר כן לצאת בו.

אז למה פה יהיה אסור?

אלא הגמרא אמרה שזה אפוזיאנה.

אפוזיאנה

קישוט

שמניחים על המצח, וזה עשוי מזהב, של זהב.

שבחה

שבחה זה כמין כיפה, כובע.

זה אישה אלווהלה,

ואז אם היא תשלוף את זה ממנה, מגלי הראשה, היא תתגלה ראשה.

המקפת את הפת דחת מאוזן לאוזן.

זה מה, זה התוטפת.

סרביטין

זה כריכה שכורכת על ראשה.

המגיעים עד לחייה על ראשה, וכו כתוב ותולל על החיה, מכאן ומכאן.

איכב לדעת נען.

אז הסתפק רבי ינאי, מה הכוונה פה ולא בכבול? האם זה הולך על כבול של עבד?

פירושו, חותם שעושים לעבד בחשוטו, לסימן הוכחה שהוא עבד.

ובהוא כתב להם מדניטין,

רק בזה אמרה המשנה, דשפחה לא תצא בו.

אבל כיפה של צמר, ככובע שתחת הסבכה, דמקרנמי כבול,

ומתקשטת בו, שגם זה נקרא כבול.

והיא מתקשטת בזה,

שפיר דמה, היה צד לומר, שמותר כן לצאת בו.

דכימן דמיגריה סערה,

מאחר והסער שלה מתגלה,

לא שאלפה ומחביאה.

אין חשש שהיא תוציא את זה ממנה,

על מנת להראותה לחברותיה,

או דמא כיפת נען, או שאולי הכוונה שאסור לצאת במוצא כיפה של צמר,

זה לא תצא, דחשי נען,

בגלל שחוששים, דמא שלפה ומחביאה מתחת הסבכה, ואינה מגלה.

אולי היא תצליח לשלוף את זה מתחת הסבכה בצורה זהירה,

וכך לא יתגלה סערה, וכל שכן

קבלה דעבדה,

וכל שכן כבול של עבד,

שזה יהיה אסור.

בכבול ובאיסטימה, לקמם מפרש מהי איסטימה.

בדיקתניה כלשהו למטה מן הסבכה,

שמאמינה כיפת עינן. בזה לומדים שהכוונה לכיפה של צמר,

שזה אסור.

וכל שכן, אם כן,

כבול של עבד, החותם הזה שעושים לעבדים.

קליה פרוחה, שאלנו,

קבלו באיסטימה, לקמם מפרש מהי איסטימה. הגמרא בהמשך תסביר מה זה האיסטימה.

ומדיקתניה כלשהו למטה מן הסבכה, שמאמינה כיפת נא.

אה?

קליה פרוחה, אני רואה את רשי יחד איתכם, מה זה קליה פרוחה?

מצנפת קטנה לאחר כישוריה,

שקולעת ראשה,

וכיסתה.

יש שערות קטנות

שיוצאים חוץ לכישוריה,

והן נקראים פרוחה, אנשים שמפריחים ויוצאים לחוץ.

ואז אוגדתן לתחת כישוריה על ידי מצנפת קצרה.

היא אוגדת אותן, את כל אותן שערות קטנות,

כדי שלא יתגלו על ידי מצנפת כלשהי.

קליה,

מה זה קליה פרוחה? מונעת אותן שערות מלצאת.

עכשיו נראה את המשך הגמרא,

אנחנו בשורה שנייה מסוף העמוד, תענו רבנן.

שלושה דברים נאמרו באיסטימה.

אותה מצנפת שאמרנו, שעל ידה אוגדת אותן שערות קטנות,

הברית המחדשת שיש בזה שלושה דברים

נאמרו. נאמרו בזה שלושה דברים, אין בה משום כלאיים.

אין בה משום כלאיים.

גם אם יש שם חוטי צמר ופשתן,

זה לא כלאיים.

אתה שומע, שמואל?

למה זה לא כלאיים?

תגיד לי אתה, תסתכל, מה כתוב אצלך?

איפה, בעבירה שאתה רוצה?

בגמרא.

בגמרא.

אבל תסתכל בביאור איך הוא מבאר. אין בה משום כלאיים. למה?

אתה נמצא שם בביאור או שאתה לא עוקב אחריי בביאור?

כיוון שזה עשוי מלבד.

זה צמר ופשתן כבושים.

כלומר, איך יוצרים את הלבד?

על ידי שלוקחים צמר,

גם אם זה עם פשתן,

אבל כובשים אותם יחד.

מחברים אותם על ידי הידוק חזק,

שיהיו ביחד.

זה נקרא לבד.

כלאיים אין בזה איסור, אין בזה איסור כלאיים.

איסור כלאיים הוא רק בבגד שעשוי מחוטים תבויים.

הכינו חוטים,

והחוטים הללו אחר כך הרגו אותם.

זה בגד כלאיים, זה נקרא בגד.

לבד, תורה לא אסרה.

כי זה לא בגד.

מה זה לבד?

אמרנו, צמר ופשתן כבושים.

כלומר, לוקחים צמר,

אפילו אין פשתן,

וכובשים אותם יחד, מהדקים אותם בחוזק,

ואז זה נהיה אחת.

יש גם כובעי לבד, אתה יודע,

המקבעות.

זה מלבד.

לוקחים

חומרים מסוימים,

שכובשים אותם יחד,

ומזה עושים את המקבעות.

דין שני, ואינה מטמאה בן גיא.

גם הגם שיש דין

של נגעים יכולים לטמאות בגדים, יש מושג שנקרא נגעי בגדים.

כתוב בתורה, הוא בגד כי יהיה בו נגע.

כן? אם יש נגע בבגד, אז זה מטמא.

בבגד צמר, או בבגד פשתים.

פה לא יהיה בזה תלמת נגעים.

למה?

כי הנגע נוהג רק בבגדים שהם עשויים מחוטים צבועים.

ולא אלה שעשויים מצמר ופשתן כבושים.

זה כבר של לבר, זה לא בלב.

מה? זה לא בלב.

בדיוק.

ועוד דין שלישי, ואין יוצאין בה, לרשות הרבים.

וגם אסור לשאת

עם האיסטמה הזו,

לרשות הרבים.

משום רבי שמעון אמרו,

אף

אין בה משום עטרות קלות.

מה זה העניין הזה של עטרות קלות?

לאחר חורבן בית המקדש

גזרו חכמים.

המשנה במסכת סוטה מ' ט' עמוד ב' מביאה שהיה גזירה של חכמים.

שלא תצא הכלה בעטרה שבראשה.

היה איזשהו קישוט שהכלה הייתה מתקשטת בו.

לאחר החורבן גזרו חכמים שלא תצא הכלה עם אותה עטרה.

וצריך לדעת

שבראשונים כתוב

שהגזירה הייתה רק על הכלות.

בגלל שאז יש שמחה יתרה,

ולכן גזרו שלא תצא בעטרה שבראשה.

שאר האנשים לא גזרו.

אז כל שבעת ימי חופתה נקרא את כלה,

ואסור לה להתקשט

באותה עטרה, והכל משום חורבן

בית המקדש.

וזה מה שכתוב,

שבאיסטמה לא גזרו שלא להתקשט בזה. מותר לכלה להתקשט עם אותה איסטמה.

כשחרב את המקדש, אני אקרא לכם

מה שמובא במסכת סוטה,

כשחרב את המקדש

גזרו חכמים שלא תתקשטנה הכלות בעטרות

שמצויר בהן עיר של זהב.

זה היה סוג תכשיט

שהיה בו מצויר עיר.

תכשיט של זהב היה מצויר בו עיר.

תכשיט מאוד יפהפה.

מה שנקרא ירושלים של זהב.

שהיו מתכבדים בזה אלה שהם

היו בעלי נכסים, בעלי ממון.

והכל כדי לזכור את חורבן בית המקדש.

בברייתא מובא שרק עטרה שעשויה מכסף או מזהב

אין לה על הכלה להתקשט.

אבל אלה העשויים מצמר מותר לה להתקשט.

אומנם היה מושג של קישוט גם לחתנים,

ובחתן גזרו שלא יצאו בעטרה כלל לאחר חורבן בית המקדש.

גם אם זה לא מכסף וזהב.

אבל לגבי כלה,

כדי שלא תתגנע על בעלה, אז התירו לה להתעטר,

לקחת תכשיט שהוא אינו מכסף ומזהב.

הכל משום חורבן בית המקדש,

וזה מה שנאמר.

נאמר כאן בדברי,

מי זה רבי ש... משם רבי שימון,

שהאיסטימה לא גזרו עליו,

אלא יכולה היא להתקשן בזה.

ושמואל אמר,

ממשיכה הגמרא ואומרת, ושמואל אמר,

קבלה דעבדתנה,

מה שנאמר במשנה לא לצאת בקבור לרשות הרבים,

זה לא הכוונה כיפה של צמר,

אלא הכוונה על אותו חותם שמניחים וקושרים

לכסותו של העבד, לבגד של העבד,

אבל כיפה של צמר מותר,

כך יוצא מדברי שמואל.

שואלת הגמרא, ומי אמר שמואל האחר?

וכי ייתכן ששמואל אמר שמדובר בחותם של עבד?

ואמר שמואל, תראה כמה פעמים שמואל נזכר פה היום.

ואמר שמואל,

יוצא העבד

בחותם שבצווארו,

אבל לא בחותם שבכסותו.

שמואל בעצמו אומר שהעבד יכול לצאת בשבת

אם החותם הזה נמצא בצווארו.

זה חותם של טית,

כך מביאים המפרשים.

זה הכבול הזה שדיברנו עליו.

בדיוק. סתם חותם של טית, כשאומרים,

כבול,

חותם זה שמיתית.

זה, אם זה בצווארו.

אבל לא בחותם שבכסותו.

אז גם פה יש תסתכל. נו, אם כן,

אם אתה אומר

שמה שנאמר במשנה, שמואל אמר ולא כבול,

ברשות הרבים מה הכוונה?

זה לא אותו חותם של העבד,

אז למה באמת הוא אומר שבחותם שבצווארו מותר?

הרי במשנה לא חילקו.

במשנה אמרו ולא בכבול, לרשות הרבים.

מה זה ולא בכבול?

כל הסוגים שלהם. כל הסוגים.

בין אם זה בכסותו,

בין אם זה בצווארו.

אז למה אם כן,

למה אם כן, איך ייתכן שפה הוא מפרש את הכבול של העבד,

ובזמן שהוא עצמו במקום אחר אומר שאם זה בצווארו מותר?

עונה הגמרא לו, קשיא, זה לא קשה.

למה?

דעבד לרבה.

הדעבד לרבה, הדעבד איהו לנפשי.

גם בעניין הזה של החותם,

פעמים שהאדון שלו היה עושה לו את החותם,

פעמים שהוא עושה זאת לעצמו.

אז מה ששמואל אמר שמותר לעבד לצאת בחותם זה בצווארו,

זה מדובר בחותם שעשה לו האדון.

כאשר האדון עושה לו את זה,

הוא יכול לצאת מזה לרשות הרבים.

לא חששו שהוא יבוא להסיר את זה ממנו ולטלטל זאת ברשות הרבים,

כי הוא מפחד מהאדון שלו.

אימת אדונו עליו.

אבל המשנה שאסרה לצאת בחותם של עבד,

וזה כולל בין מצווארו ובין מכסותו,

זה מדבר בחותם שעשה הוא לעצמו.

אז יש לחשוש שאולי יסיר את זה ממנו כדי להיראות כבן חורין,

ומתוך זה יבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.

כלומר, העבד עושה לעצמו כזאת.

השאלה נשאלת, לשם מה,

כמו ששואל שמואל,

מה העניין שהעבד יעשה חותם לעצמו?

וכי יש בזה איזושהי תועלת שהוא מצניח את זה לעצמו? לא משהו שגאה, אבל אתה עבד.

עבד, אדרבה, אתה משפיל בזה את עצמך,

נכון?

אז כותב אחד מהראשונים, המאירי,

כותב,

כדי שאם יהיה להם עסק עם גובי המכס,

כלומר העבדים הנלחים זאת לעצמם, למה?

כדי שאם פעמים

יהיה להם איזשהו עסק, איזה דין ודברים עם הגובים של המכס,

יהיה ניכר עליהם שהם עבדים של אדם פלוני.

ואז גובי המכס יפחדו מהם.

למה?

כי הם יודעים שהעבד הזה שייך לאדון מסוים שהוא אלים,

שהוא מסוגל לעשות להם צרות.

אבל איך הם יודעים ש... ממילא זה יפחיד את גובי המכס

מלגבות מכס במידה גדושה מן העבדים.

מובן?

זה העניין.

אבל איך גובה המכס יודע שהכבול הזה ספציפי,

זה מתאים לבעלים הזה?

איך הוא לדעת?

אין צורך, אתה צריך לדעת להבין דבר. יש כבול, יש. הגיל סתם אני אומר עם זה, שרשרת זה שרשרת.

אבל אם הוא יעשה עגיל וישים פה, אתה יודע שזה שייך לפעל הזה, ואיך הוא... אתה צריך לדעת להבין דבר אחד.

זה פשוט

שעבד לא יעשה זאת לעצמו אם הוא לא משיג תועלת מזה, נכון?

אז עצם הדבר שכבר יש לו חותם,

זה כבר סיבה מספקת שהגובה יחשוש להתעסק איתו.

כי הוא לא יודע לאיפה ייפול.

אם הוא ייפול לאחד כזה שהוא עבד של אדם כזה,

בדרך כלל, כשיש אדון שיש לו עבדים,

אז גם

באופן טבעי הזה הבן אדם מרגיש

למעלה למעלה, אתה מבין?

וישמן ויבעט.

נכון?

כשיש לו גם עבדים כזה עשירות,

אז גם הוא מרשה לעצמו

להרגיש טוב כנגד כולם,

ואז

הגובים לא ירצו להתעסק עם אחת כזה, בשביל מה הם צריכים להסתבך?

גם הגובים, תתבונן טוב, גם הגובים

הם לא אנשים כללי השלמות.

הרבה פעמים הם עושים עסקאות, מזה גובים מעט, מזה גובים יותר, מאלה עוד יותר.

אז האנשים שהם מסכנים, תמימים, ישרים,

מה לעשות? מה, הם התעסקו עכשיו עם כאלה שהם

שייכים לעולם שהוא קרוב לעולם התחתון?

אתה מבין?

אבל בעולם התחתון גם מבינים שם היררכיה, אתה מבין? מי גדול יותר ומי לא.

נכון בתחתונים. אה, כן, בדיוק, מי עולה בתחתונים או מתחתונים?

כן,

שם הם מבינים מי אלים יותר ומי אלים פחות.

אז ממילא גובה מכס, מבינים שבאלימות לא ישיגו.

משום שיש אחד שהוא אלים יותר.

אבל ההנה, עושים את החשבון הזה.

הם לא גובים

באופן מופרז, אלא את ה...

איך אומרים? את מה שיעבור בשתיקה, כמו שאומרים.

זה ככה, זה ככה הולך.

גם בשררה של היום,

אם באים כאל פקחים

להטיל דוח על בן אדם מסוים,

וגם אם הפקחים הם לא טלית שקולה תכלת,

אבל באופן שהם נפגשים עם אדם שהוא ידוע כגברה אלימה,

אז גם הם ידעו לא להגיש דוחות, ואם גם היו דוחות, אז בטל דוחות.

למה, מה קרה?

בדרך כלל צריך ללמוד אדם חזק

בשביל להילחם כנגד אלה.

אבל,

אתה מבין? אבל אם אין אדם חזק,

באופן טבעי, מפחדים להתעסק איתם.

למה אתה צריך להסתבך,

ללכת לגבות מהם,

או להטיל דוחות על כל מיני אנשים שבסוף יכולים לבוא ול...

נכון.

כן.

לתת לך רמזים שלא ישתלם לך להתעסק איתם.

לגבול אותך לכדורים? אתה מבין?

לעשות כבול.

הם משתמשים ברמזים, אתה מבין?

איך כתוב שם?

בחזל כתוב, קדוש ברוך הוא, כשהוא כועס על בן אדם,

על זה שהוא מדבר ראשון הרע,

בהתחלה נותן לו רמז, נותן לו נגע בבית.

אם הוא לא שמע בבית, אז הוא מתקרב, נותן לו בבגד.

אם הוא לא שמע, נותן לו בגוף.

אה?

זה מה שהולך.

אבל שלהבדיל, גם אצלהם זה הולך ככה.

בהתחלה מתחילים בקטן, נותנים רמז קטן.

עושים לו פנצ'ר בגלגל.

אם לא הולך,

אז כבר מכניסים, נכנסים לגוף האוטו בשביל לגלות לו.

ואם הוא לא, עדיין הוא סתום ולא מבין את הרמזים כאלה,

רמזים כאלה דקים, אז הם נותנים לו רמז עבה יותר. נותנים לו דוח, מיכאל. ואז הוא שואל את עצמו, מה לי לכל הצהרה הזו?

הוא, איך אומרים?

מבטל את העניין.

לא שווה לו להסתבך

בשביל לשמור על החוק.

מובן?

בסדר, אני בכלל רק חושש שאולי יש פה טלפון מאחד מהם שלא

יגיד לי לא לדבר.

תשמע, אתה לא מבין, אני לא מבין, אני מציג.

טוב, נראה את רשי.

כן, רונן,

אנחנו כבר תכף מסיימים, תשתדל

להתקדם בכיוון.

נראה את רשי.

הוא הפסיק לקנות קרובות, פשוט שמו קצת זהב, אשתו, אני פשוט שמו קצת זהב, אשתו, אני פשוט שמו קצת זהב לגמרי.

אין בה משום כלאיים, בואו נראה ברש״י,

דף נוסף עמוד ב' ברש״י, קרוב לסוף העמוד,

אין בה משום כלאיים שעשויה כמלבן ואינה תבויה ואינה מטמאה בן גאים מהי טעם הגופה, מאותו טעם, בן גאים כתיבנה מבגד גם שם כתוב בשביל שיהיה טומאת נגע צריך שיהיה בגד

ויאליף מכלאיים ולומדים מכלאיים דווקא שוע ותבוי

דווקא שהוא מסורג במסרקה בחוט ואחר כך תובעים אותו ואחר כך הורגים

אין בה משום עטרות קלות וגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן ואילך משום צער.

במסכת סוטה ושמואל אמר

כבול דמדניתים כבולא דעבדא הכבול של המשנה זה כבול של עבד

ופליגת רבי אבאו חולק על רבי אבאו חותם שבצווארו הוא כבולא דעבדא

והיו עושים אותו משלתית

דעבד לרבה אם זה כזה שעשה לו אדונו עיד להם דע הוא מפחד

ולא שקי להם את צווארו לא הוליכו

בידו אז אמנם

אנחנו הגענו לאמצע הסוגיה מחר בעזרת השם נשענן מה שלמדנו היום ונתקדם בעזרת השם