שיעור למי קפצה הארץ ליעקב אבינו או להר מוריה

פרשת "ויצא", בראשית כ"ח, י"ז: "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה, הן זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים".

רש"י אומר: "כי אם בית אלוהים"- אמר רבי אלעזר משם רבי יוסא בן זמרה: הסולם הזה עומד בבאר שבע, באמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומדת בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין. ובת אל היה בצפון של בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף. נמצא, סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.

נסביר: רש"י אומר שרבי אלעזר משמו של רבי יוסא בן זמרה, אומר שהסולם התחיל מבאר שבע היה לו שיפוע עד בית אל, והאמצע של השיפוע היה כנגד בית המקדש. כי באר שבע עומדת בדרום של שבט יהודה, נחלת יהודה. ירושלים זה בצפון, בגבול שבין יהודה ובנימין. ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול של בנימין ובין בני יוסף. אז נמצא שהסולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, בקצה השני, האמצע של השיפוע זה נגד ירושלים.

ולפי שאמרו רבותינו שאמר הקב"ה: "צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה". הרי 14 שנה רצוף הוא לא ישן, אז הצדיק הזה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? ועוד אמרו: :"יעקב קראה לישראל בית אל", זה הקשה לנו לפי מה שאנחנו אומרים תכף.

ועוד אמרו: יעקב קראה לישראל בית אל, וזו לוז היא  ולא ירושלים. ומהיכן למדו לומר כן? שיעקב קרא לירושלים בית אל? אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן. וזוהי קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין. אז רבי אליעזר משמו של רבי יוסא בן זמרה, אומר: ועוד אמרו שיעקב קרא לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים. שמדבר רבי אלעזר בשם רבי יוסא בן זמרה, הוא מדבר שבית אל זה לא ירושלים. אלא, בית אל זו בית אל, היא לוז, והיא לא ירושלים.

מה שלמדו מהיכן למדו לומר כן שיעקב ראה ירושלים בית אל? אומר אני שנעקר ההר המוריה ובא לכן. וזוהי קפיצת הדרך האמורה בשחיטת חולין. תכך נבין את הדברים יותר,ש נפתח אותם. עד כאן זה רש"י.

וידוע שהרב ברנדווין כתב את הספר "אילני דפלפלא", על כל המקומות שרש"י מזכיר בא לממרה. מאוד מקומות הוא לא מזכיר ו-101 מקומות הוא כן מזכיר, והספר נכתב כדי להסביר בכל מקום למה הוצרך רש"י להזכיר את בעל הממרה בשמו. כמו שפה: "אמר רבי אלעזר משם רבי יוסא בן זמרה". למה הוא אמר כך?

הא ציון רש"י שמה דרבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה? יבואר בהקדים כמה דברים, כדי להבין זאת למה הוא ציין רש"י, אנחנו נקדים כמה דברים:

הנה כבר נתקשו בדברים הללו רבים וכן שלמים, שהרי במסכת חולין פירש רש"י להדיא בפירוש לוז ובית אל וירושלים, כולהו חדא. שהרי היא ביתו של האל. אז רש"י אומר בעצמו, שבית אל וירושלים ולוז זה מקום אחד. בעל שלוש שמות. פה בפירוש הוא לא הביא ככה. לכן הוא השתמש בשם של רבי אלעזר משמו של רבי יוסא בן זמרה. אבל זה הסיבה רק. תכף נראה.

ובאמת פירש כן הרמב"ן כאן. גם הרמב"ן פירש כמו שרש"י פירש בחולין, והוא פירוש הגון ופשוט. אז מה דחק לרבי אליעזר בשם רבי יוסא בן זמרה, לפרש שבית אל וירושלים שניים המה? זה שני מקומות נפרדים והוצרך לכולה היא ולקפיצת הדרך שהר המוריה קפץ אליו, אל יעקב, ולא שקפצה הדרך ליעקב שהגיע להר מוריה. ומאידך, יש להבין כיוון שמצינו שכך מפרש רבי יוסי בן זמרה, המאי אין רש"י בפירושו לש"ס, והגה דבר חדש שירושלים ובית אל חדא.

אז שאלה נוספת: אז למה רש"י בפרושו בחולין, נקט שבית אל וירושלים זה חדא ולא הלך לפי הפירו ששל רבי יוסא בן זמרה שזה שני מקומות נפרדים. מה דחק את זה? ומה הכריח את זה? צריך להבין.

ויש לפרש בהקדם עוד ממרה אחרת: איתא במדרש: אמר רבי יוסי בן זמרה: עשה יעקב האבנים כמרזב סביב לראשו. משום שהיה חושש מחיות רעות. אז מה אנחנו שומעים? שיעקב אבינו חשש מחיות רעות, לכן שם את האבנים סביב לראשו כמרזב, להגן עליו מפני חיות רעות. מי אומר את זה? רבי יוסא בן זמרה.  

ובש"ס דידן לא משמע הכי. זה מובא במדרש, מה שאמרנו. ובגמרא לא משמע כך. כי הגמרא במסכת חולין אומרת: "ויקח מאבני המקום", ונאמר: "ויקח את האבן".

אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל האבנים למקום אחד. וכל אחת אומרת: "עליי יניח הצדיק את ראשו". כבר למדנו שכל הבריאה רוצה לשרת את הצדיקים האמיתיים ולעשות רצונם והיא כפופה אליהם. אז הן רצו כל אחת: "עליי יניח הצדיק את ראשו".

נראה אם כן, שיש פה שני פירושים: רבי יוסא בן שמרה מפרש שיעקב ליקט אותם, אלא שנתכוון לעשות מרזב שיש בו אנשים סביב הגוף. ויש אחת סמוך לראש. ועל זה היו מריבין. מי זאת שתזכה להיות סמוך לראש.

ואילו בש"ס, בגמרא בחולין, פירש: דהן בעצמן התלקטו לאותו מקום שהוא לא בא, אלא ליקח אבן ליתן תחת ראשו, והמה נתלקטו וכל אחת אומרת: "אנוכי אהיה לו לאבן".

עכשיו, לאור הפירושים האלה, שתיים, יש לנו תמה גדול. אנחנו תמהים. דאנן אמרינן בכמה דוחתא, בכמה מקומות אמרנו בפסחים דף כ"ח, קידושין ל"ט, שלוחי מצווה אינם ניזוקים. אז אם ככה, על מי תהיה קושיה? על רבי יוסא בן זמרה, שהוא אומר שהוא עשה מרזב מפני החיות.

וכהנא גוונא אמרו במסכת קידושין: הרי שהלך בשליחות אביו ונפל ומת. אדם הלך בשליחות אביו, אז הוא מקיים מצווה. ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. הלך בשליחות אביו ונפל ומת. שואלת הגמרא ומקשה: היאך אפשר? והא שלוחי מצווה אינם ניזוקים. והכי נמי הלך יעקב בשליחות אביו. גם פה יעקב אבינו הלך בשליחות אביו, והמאי חושש? אז למה הוא צריך לשים אבנים סביב ראשו כמרזב להגן מפני חיות רעות? אין לו ביטחון ליעקב אבינו בהקב"ה שישמור אותו? ועוד הוא הבטיח לו: "שמרתיך בכל אשר תלך", וכו'. מה קרה פה? אז איך רבי יוסא בן זמרה אומר דבר כזה?

ובאמת כבר במדרש מצינו ברבי ברכיה שתקה אך מאמרה. אבל תירוצו שמענו. ומה יענה רבי יוסי בן זמרה? קושיה חזקה עליו לכאורה. ובשלמא ש"ס דידן שפיר פירש, אבל הגמרא בחולין פירשה היטב, למה? כי אין קושיה. מצד שלוחי מצווה אינם ניזוקים. רק יש וויכוח בין האבנים, מי תזכה שעליה יניח הצדיק את ראשו. מזה לא מתעוררת שום קושיה. אבל רבי יוסא בן זמרה מה יענה? שהוא אומר שהוא חשש מן החיות רעות? מה עם הדין של שלוחי מצווה אינם ניזוקים? מה תעשה עם הגמראות האלה?

ויש לתרץ. והנה איתא בתוספתא בשביעית, בפרק ז', הלכה י', ואפשר לעיין בהגהות הגר"א: מהי דכתיב בראשית מ"ט, כ"ג: "בנימין זאב יטרוף. בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל".זה בנימין, שארצו ממהרת לבשל פירותיה. וזו יריחו. ומאחרת בפרותיה זו בית אל. שמעכבת עד אחר כל הארץ בעונות הפירות. ובאים כל חיה שבשדות הארץ ונפנים לשם לאוכלם.

מה למדנו פה מהתוספתא בשביעית? שבנימין זכה שארצו ממהרת לבשל פירות. יריחו שמה זה חם והפירות מתבשלים מהר. ומי זאת שמאחרת לבשל את הפירות בכל הארץ? זה בית אל. בית אל שמה מתאחר בישול הפירות. והיא מעכבת אחר כולם בעונות הפירות, ואז מה קורה? כל החיות אוכלים בכל הארץ, וכשנגמר הם נפנים כולם, לאן? לבית אל. למה לבית אל? כי שמה נשאר הכי מאוחר.

ואיתא בגמרא, מתי זה? מה התאריך. מה התאריך האחרון של הפירות? הגמרא אומרת בפסחים נ"ג: אחר החנוכה הוזמן שקלים הגרוגרות מן הארץ ונפנים החיות. זה התקופה שהן באות לשם, כל החיות. אחר חנוכה. אם כן, זהו הזמן שנפנים החיות לבית אל.

עכשיו אנחנו נבדוק מתי הגיע יעקב אבינו לבית אל. לפי רבי יוסא בן זמרה בית אל זה בית אל העיר שהיא בפני עצמה ולא ירושלים, שנקרא בפי של יעקב "בית אל".

מתחילים: איתא במדרשות... תראו איזה חשבון... במדרש תשא, פרק ח', וכן בספר "שלשלת הקבלה", בערך לידת השבטים, עמוד י"ז. אז כתוב שם:

ראובן נולד בי"ד כסלו. ראובן הבכור נולד בי"ד כסלו. אישה יולדת ל-271 או 272 או 273 ימים. נחזור אחורה. אם כן מתי נתעברה בו לאה? בט' באדר. תפחיתו מי"ד בכסלו שהוא נולד ; ר', ע', א', ב', ו-ג' ימים, תמצאו שיוצא שהוא, דהינו, אמו לאה נתעברה בט' באדר. או קרוב לזה. יום, יומים, שלוש... וכתבו בספר "מושב זקנים", לבעלי התוספות, בפרשת "ויחי": דחדא אמר יעקב על ראובן: "ראשית אוני", הם אומרים זו לא הייתה ביאה ראשונה, אלא ביאה שנייה. שבעל את לאה ביאה ראשונה וכבש מעיינו, ובביאה שנייה נתעברה. הרי יש אומרים שביאה ראשונה אינה מתעברת. בתולה. אז כבש מעיינו ובביאה שנייה נתעברה. ותלמיד חכם אינו משמש אלא בלילי שבתות. עונת תלמידי חכמים בליל שבת. אם כן, ביאתו הראשונה הייתה שבעה ימים קודם, אז זה היה יום ב' באדר, בקירוב.

ואיתא בפרקי רבי אליעזר, בפרק ל"ו: דקודם שבא יעקב אל לאה, עשה שבעת ימי המשתה. ורק אח"כ בא. ואם כן, יום חתונתו הוא יום כ"ד בשבט. קודם חתונתו, הוא עבד שבע שנים. וקודם השבע שנים, ישב אצל לבן חודש. כמו שכתוב :"וישב עמו חודש ימים". הרי יום שבא ללבן כ"ד בשבט. ומבית אל לחרן מהלך כשבועיים ימים. הרי יום שחלם, סולם יעקב, כל מה שאנחנו מדברים.. הרי יום שחלם הוא מחצית הראשונה של טבת. וזה ממש אחרי חנוכה. כסלו, טבת. שכל חיה שבארץ נפנית לבית אל לאכול גרוגרות. ולפי כך, היה חושש יעקב, לא שמום שהוא לא שלח יהבו על ה', חס ושלום! לא בגלל שהוא לא בוטח בה', אלא מקום שיש סכנה, מקום סכנה, דשכיחה חיה שמצויה חיה שם, קבועה סכנה. ובקביעה סכנתה אין סומכין על הנס. מקום שהסכנה היא קבועה, אין סומכים על הנס.

אז גם יעקב אבינו אפילו שהוא בוטח, אסור לו לסמוך על הנס! שמא לא עושים לו נס. וגם אם עושים לו נס, מנקין לו מזכויותיו.והוא בעצמו אמר: "קטנתי מכל בחסדים ומכל האמת". אז זאת אומרת, המקום הזה שהוא היה בבית אל, שכיחה סכנתה וקביעה סכנתה ואין סומכים על הנס. לכן, לפי רבי יוסא בן זמרה, הוא עשה מרזב להגן מפני החיות! וזה מפני שהוא היה בבית האל העיר ולא בירושלים. כי אם זה היה בירושלים, אין חיות בירושלים. אחרי החנוכה זה רק בבית אל נמצאות חיות. אז לכן, מוכרח להגיד איפה זה היה. בבית אל העיר עצמה ולא בירושלים, הנקראת בית אל על פי יעקב אבינו.

המורא מכל זה, דאם אתה אומר "נתקבצו האבנים בעצמן למקום", כמו שכתבו בש"ס בחולין, ויעקב לא עשה לו מרזב, אז מצינו לומר שהיה זה ירושלים. שזה היה בירושלים. אבל אם אתה אומר: עשה יעקב מרזב נגיד חיות, יהיה קשה לך שהיה לו לבטוח בה'. יען כי שליח מצווה הוא. אבא שלו שלח אותו. ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. אלא אתה נצרך לפרש שבהכרח בית אל דנן הוא בית אל הידועה, ולפי כך, היה חושש כי קבועה בה אזקה, כי לכל החיות נפנים לשם.

עכשיו יבואר לשון רש"י: רש"י בש"ס פירוש כך, מה שפירש שלוז ובית אל וירושלים זה חדא. זה על פי הממרה דרבי יצחק. דאמר יעקב: "לא התפללתי במקום אבותיי", וקפצה לו הדרך. ובסמוך פירש רבי יצחק שהאבנים נתקבצו בעצמן למקום אחד. אז לפי זה, זה היה בירושלים. ואם כן, לא שמענו בדעת רבי יצחק שאסף אותם יעקב אבינו למגן מפני החיות. ואם כן, מצאנו לומר שלא היה במקום סכנה. ולכן פירש שבית אל זה ירושלים. אין לו שום מכריח להגיד שבית אל זה בית אל ההיא.

אבל כאן באה על הממרה הוא רבי אלעזר בשם רבי יוסא בן זמרה. והוא שפירש במדרש שיעקב עשה לו אבנים למגן. ואילו זו ירושלים, אם זה בירושלים, היית מוציא לעז על אותו צדיק שלא נתן את יהבו על הקב"ה. לפי כך, הוצרך לפרש שבית אל זו היא הידועה ולא הכינוי של ירושלים. ועל כן היה קבוע בה הזק, כי החיות תמיד נפנות לשם אחרי חנוכה. ושפיר חי יש אותו צדיק. ובאמת טוב עשה יעקב שחשש ולכן עשה לו מרזב. כי זה הדין.

לכן הטריח רש"י לקולמוסה לציין את שמו של רבי אלעזר בשם רבי יוסא בן זמרה. דלא תקשה. אל תקשה, אמיי לא פירש דבית אל זו ירושלים, לפי כך, לימד אותו דבעל הממרה, ורבי אלעזר ורבי יוסי בן זמרה, שסובר במדרש שיעקב עשה מגן. ואם תמצא לומר שבית אל זו ירושלים, נמצאת המוציא לעז על אותו צדיק. איך לא שלח יהבו על ה'. והרי הבא מקום שאין סכנה קבועה, אז לפי כן פירש שהוא בית אל. עיר בפני עצמה. הרי שלא בכדי הזכיר שמי דאיש מפי איש. לא בכדי, לא בחינם הזכיר רש"י איש מפי איש, דהיינו, רבי אלעזר משמו של רבי יוסא בן זמרה, אלא משום שהם גופי תורה! ובעבור שמותיהם הגדולים נתבהרו דבריהם בהר היטב.

אז אין סתירה בין מה שיש במדרש בשם רבי אלעזר בשם רבי יוסא בן זמרה לבין הגמרא בחולין. זה דעת רבותינו, רבי יצחק וכו', וזה דעת רבי יוסא בן זמרה.

אבל מוסיף הרב ברנדווין, ומידי דברי, אם כבר מדברים, כמו שאומרים, רצוני לסוך עוד דבר לפני החכמים: הנה לכאורה יש להקשות האך ממרה דרש"י בדעתה דרבי אלעזר בשם רבי יוסא בן זמרה, דהר הבית קפץ לבית אל. הרי לפי רש"י הזה שקראנו, הר המוריה נעקר ממקומו והוא שקפץ. קפצה הדרך, הכוונה הר מוריה קפץ לבית אל. זה מה שכתוב ברש"י במפורש. על החומש.

אז הוא אומר: יש לכאורה, לכאורה, מקום להקשות על הממרה הזאת שרש"י הביא, בשעת רבי אלעזר בשמו של רבי יוסא בן זמרה, שהר הבית קפץ לבית אל. מה קשה? מה לכאורה קשה? 

איתא במדרש בבראשית רבה פרשת צ"ט, פסקה א', כתוב שם: "למה תרצדון הרים גבנונים". מה זה "תרצדון"? תרצדון- תרוצו ותדונו. שההרים היו רצים ומתדיינים. ככה הוא מסביר המדרש. "תרצדון הרים גבנונים". "גבנונים" זה בעלי מומים.  או גיבן או דק. זה בעלי מומים.

"מדוע תרצדון הרים גבנונים". רבי יוסא הגלילי פתר קרא בהרים. רבי יוסא גללי יש לו מחלוקת בינו לבין רבי עקיבא בגמרא, ומדבר שזה מדובר, הפסוק הזה, על ההרים עצמם. בשעה שבא הקב"ה ליתן את התורה בסיני, היו ההרים רצים. התבור והכרמל וכו'.

אתם יודעים שהכרמל שנמצא בחיפה, אתם יודעים מאיפה הוא הגיע? בזמן מתן תורה מאיפה הוא הגיע? אתם יודעים? הוא לא היה פה בארץ ישראל. גם התבור לא היה פה. מאיפה הוא בא? מאספמיה. מספרד. כן! עבר את האוקיינוס ובא לפה. רצה שישימו עליו את התורה. 

רבי יוסא הגלילי פתר קרא בהרים, בשעה שבר הקב"ה ליתן את התורה בסיני, היו ההרים רצים. כל אחד היה אומר "עליי התורה ניתנת". אני מתאים. אני גבוה, אני יפה, אני מוכלל.. כל אחד בא עם הסיבות שלו, הוא רוצה שעליו. כמו שהאבנים רבו "עלי יניח הצדיק ראשו", ההרים באו "עליי תינתן התורה".

אמר להם הקב"ה: "כולכן גבנונים". כולכן בעלי מומים. למה?" נעשה עבודה זרה בראשכם, אבל סיני לא נעשה עבודת כוכבים ומזלות עליו". אתם בגלל שאתם גבוהים ויפים וזה, אז עובדה עבודה זרה, עשו עבודה זרה על הראשים שלכם. אז אתם גבנונים, בעלי מומים, ועליהם לא תינתן התורה. אבל על הר סיני, היה נמוך, הנמוך שבהרים, אז הוא לא נחשב בעיני עובדי זרה מספיק בולט בשביל לשים עליו עבודה זרה. הם חיפשו שבכל הר יהיה אנדרטה כזאת שכל מקום שהולכים יראו את העבודה הזרה שלהם בראש. אבל הר נמוך הזה הם לא ראו, הם לא שמו עליו, לכן הוא הראוי ולא אתם. זה אמר רבי יוסא הגלילי.

ופירש בזה רבנו העשיל מקראקא, וזה מובא בספר חנוכת התורה, פרשת יתרו, פירוש נאה: איתא בפרק שלישי דעבודה זרה, דף מ"ה: רבי יוסי הגלילי אומר: "על ההרים אלוהיהם, ואין ההרים עצמן אלוהיהם. שאין עבודה במחובר לקרקע". קרקע עולה אינה נאבדת. אבל מה ששמים על ההרים זה האלוהים שלהם, עבודה זרה. אבל ההרים עצמן ששמו עליהם, הם לא עבודה זרה.

רבי יוסא הגלילי אומר על ההרים אלוהיהים, דהיינו, מה שעל ההרים אלוהיהם של עובדי עבודה זרה, ואין ההרים עצמן אלוהיהן. שאין עבודה במחובר לקרקע.

וזהו אשר מה שאמר להם הקב"ה. זה פירוש נאה! נאה! שמפרש רבנו העשיל מקראקא. אז הוא אומר: זהו מה שאמר להם הקב"ה, מתוך שאתם רצים בגלל שרצתם ונעקרתם ממקומכם, נהייתם גבנונים ובעלי מומים. כי קרקע אינה נאבדת. אבל אם נעקרתם ממקומכם, יש להם דין של מטלטלים. אז נעשיתם בעלי מומים. כי עכשיו אתן מטלטלין ולא מחוברין. ומעתה, עבודה זרה שעל גביכם אוסרתכם. כמו שיש דין למה אשרה צריך לגדע או לשרוף? למה? הרי היא גם מחוברת לקרקע, אילן מחובר לקרקע, אז זה דומיה. תחת כל עץ רענן. למה? אומר: כיוון שיש בו תפיסת יד ובא אדם ושתל את האילן, אז זה נקרא כמו מטלטלין ששמת באדמה, יש בו תפיסת יד, לכן צריך לעקור אותו וכו'. יש בזה גם דעות לכאן ולכאן, אבל מכל מקום, יען כי הייתם למטלטלין ולא למחוברים, ומעתה עבודה זרה שעל גביכם אוסרתכם, אז איך תינתן תורה עליכן?! אבל סיני עמד על מקומו. הוא לא זז. לכן הוא כשר.

נמצא לפי זה, שלכאורה יש להקשות על רבי אלעזר. מה אפשר להקשות על רבי אלעזר? דאמר משמי דרבי יוסא בן זמרה? מה הוא אמר? אמר שבית אל זו אינה ירושלים והר המוריה עזב לשם. אז נעקר ממקומו הר המוריה והלך לבית אל. אם כן, נמצא דהר המוריה זז ממקומו. ואף הוא גבנוני נהיה. אז גם הוא בעל מום. ונשאלת השאלה: איך נבנה עליו בית המקדש?

 אבל התירוץ: דאיתא בפרק רביעי דעבודה זרה, וזה בדף נ"ג: אמר רבי אלעזר, אתם זוכרים את רבי אלעזר... אמר רבי אלעזר: היאך נאסרו ע"י נוכרים אשרות שבארץ ישראל כשבאו דור אבותינו לארץ. איך נאסרו האשרות? אשרות זה העצים האלה שעבדו אותם, עץ אשרה. ועבדו אותם. איך נאסרו על ידי הגויים אשרות שבארץ ישראל שבו דור אבותינו לארץ? אתו ירושלים? מה של אבותינו הייתה? הרי ארץ ישראל כבר שייכת אלינו מאברהם, יצחק ויעקב. ואשרות האלה, דהיינו העצים האלה, הם לא ירשוה של הגויים. הם של אבותינו, של עם ישראל. אז הוא שואל: איך נאסרו ע"י הנוכרים אשרות שבארץ ישראל שבאו דור אבותינו לארץ? אתו ירושלים? ... בן אדם אוסר דבר שאינו שלו! איך הם יכולים לאסור דבר שלא שלו? הם לא יכולים לאזור דבר שלא שלהם. יש מישהו אומר: שבדבר חפץ מטלטל אדם יכול לאסור את של חברו, אבל לא של רבים. זה של כל ישראל.

ומתרץ: דכיוון שחטאו בעגל, עם ישראל חטאו בעגל, גילו דעתם דניחא להו בעבודה זרה, באיזה עבודה זרה? יש אומרים כל עבודה זרה. ניחא להו בכל עבודה זרה. למה? "אלה אלוהיך ישראל", "אלוהיך" לשון רבים. לא רק העגל הזה. כל סוגי העבודה זרה. אז הוא אומר וגילו דעתם ישראל שניחא להו בעבודה זרה. ויכולים הנוכרים שיאמרהו: "שליחותי הוא עבדינן וברשות עבדינן". אין שליחות לגוי. וגם לא שלחו אותם. אז מה זה הם יכולים להגיד? אלא ניחא להו. זה בניחותא. כאילו אין להם שום תרעומת על זה ולא אכפת להם כיוון שהם ניחא להם בעגל, בעבודה זרה בכלל. אז ברגע שהם הסכימו לעבודה זרה. לעבוד עבודה זרה ישראל, ממילא, אין להם שום בעיה גם אם הם ישתמשו בשלהם לצורך עבודה זרה.

נמצא לפי זה דהר חורב, הר סיני, כיוון שמארץ ישראל הוא בדין היה שלא יהיה גבנון. למה בדין היה שלא יהיה גבנון? כי הוא של ישראל? והוא לא ירושה של הגויים. ואין אדם יכול לאסור דבר שלא שלו. כי אין הנוכרי יכול לאסור דבר שאינו שלו. אבל כיוון שגילו אחר כך ישראל דניחא להו לאו, בעבודה זרה כמו העגל והדברים הנוספים, לפי כך הוא נידון כגבנון. לפי כך הוא נידון כגבנון. אבל אי לב הא טעמה? אם לא היה טעם הזה שישראל היה ניחא להם בעבודה זרה, היה לו לתבוע טענה שאין אדם מוסר דבר שאינו שלו. והוא ירושה לישראל. ולא יכול הנוכרי לאוסרו.

עכשיו, ומעתה נראה, דכל זה בימי דור המדבר, כיוון שגילו דעתם דניחא להו בעבודה זרה היה גבנון. אבל בדורו של יעקב, שהוא היה היורש היחיד בארץ, ודאי לא שייך זה הטעם. הפוך, עוד יעקב אומר: "הסירו את אלוהי הנכר". ומתוך שכל הארץ ירושה ליעקב והוא לא ניחא לו בעבודה זרה, שוב אין הנוכרי יכול לאסור דבר שאינו שלו. ונמצא שאפילו שהיה ההר המוריה מטלטל בשעתו, לא יאסר. כי כל טעם האיסור שאתה אומר זה רק אם היה עבודה זרה שהייתה ניחא לבעל הקרקע. אבל בזמן יעקב לא היה ניחא. אז ממילא לא נעשה גבנון. בדור המדבר שהם היה להם ניחא בעבודה זרה, יכולים היו לומר הגויים שנעשו גבנונים כל ההרים שניטלטלו, למה? כיוון שהם עשו שליחותיהו. כי נוח היה להם לישראל, אז ממילא כל מה שמטלטל אין לו דין של קבוע, קרקע עולם קבועה, ממילא היה אפשר לומר שהם נאסרו ונהיו גבנונים, כמו ההרים שרצו לבוא, ואז ה' אמר להם: "אתם נעשיתם גבנונים, מה אני יכול לעשות?".

אז ההר מוריה לא הייתה בעיה. למה? כי זה היה בזמן מי? יעקב אבינו? והיא הייתה ירושה שלו, ולא לו ניחא בעבודה זרה, ממילא ההר לא נעשה גבנון. לכן גם מה שהוא נעקר ממקומו וחזר למקומו אין בזה שום בעיה. ולכן ראוי שיהיה עליו בית המקדש בלי שום בעיה.

ובזאת גם יתווסף טעם, לזה שהזכיר רש"י שרבי אלעזר הוא בעל הממרא. דאילו ולא הכי, תקשי לך. זאת אומרת היה יכול להגיד שרבי יוסא בן זמרה אומר. אבל הוא אומר: לא, רבי אלעזר אומר משמו של רבי יוסא בן זמרה. למה הוא מכניס גם את רבי אלעזר? אומר שאם לא כך, היה קשה לך. דאם בית אל זה אינו הר המוריה, אלא מקום אחר, הר המוריה זה בירושלים, ואם בית אל זה, אנחנו מדברים על העיר בת אל הרחוקה, הצפונית יותר.. אם זית אל זה אינו הר המוריה, אלא מקום אחר, אם כן, צריך לומר: דהר מוריה הלך לשם והיה למטלטלין לשעה אחת. ואז יהיה כשיקשה לך, אם כן הוא נעשה גבנון, שחשוד בעבודה זרה. שבטל ממנו ההיתר של מחובר לקרקע, כמו ההרים שבשעת מתן תורה, שרק מה שמחובר לקרקע. אז הוא לא עבודה זרה. רק מה שעליו עבודה זרה. אבל הוא עצמו ההר לא נפסל. אבל אם הוא הטלטל? נעשה גבנון.

אז נשאלת השאלה: אם כן, צריך לומר דהר המוריה הלך לשם והיה למטלטלין שעה, ואז הקשה לנו אם כן הוא נעשה גבנון, שחשוד בעבודה זרה שבטל ממנו היתר דמחובר לקרקע כהרים בשעת מתן תורה, אז איך נבנה עליו בית הבחירה?

לפי כך דקדק רש"י: ללמד אותנו דרבי אלעזר הוא בעל הממרה. והוא שאמר שאין כח לנוכרי לאסור ירושה של ישראל בארץ. רק משום שגילו דעתם ישראל בעבודה זרה, אז יכולים לבטל את הירושה, כמו שאומרים באופן הזה, כאילו נוח להם לישראל שנעשתה עבודה זרה גם בהרים בארץ ישראל, אפילו שזה ירושה להם. אבל יעקב לא גילה דעתו כך. שניחא לו בעבודה זרה, ועל כן, לא נפגע בהר המוריה. ולכן שפיר נבנה בו בסוף, בית הבחירה. ואין שום קושיה. לכן רש"י דקדק לומר את שמות בעלי הממרה, כדי שלא יהיו כל הקושיות האלו נופלות עליו. ועכשיו הכל מתורץ כפתור בפרח.