מצות פריה ורביה אצל האבות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום מבקש שהשם יביא את המשיח

ויגאל אותנו וינער את כל הרשעים מהעולם ואת הגויים מארץ ישראל.

אמן, אמן. אולם משפחה תורמת לנציב יום הזה בריאות איתנה וסייעתא דשמיא ופרנסה בשפע רב, אמן ואמן.

אמן, אמן.

ויבוא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו בתאמר

אלי תבוא

וישכב עמה בלילה ההוא.

כתב אספורנו, זיכרונו לחיי העולם הבא.

לכאורה כמו גנאי ייחשב לה חלילה.

אמנם הודיע כתוב

כי היה עניין החיבור אצל האבות והאימהות קדושה ממש

כמו אצל אדם הראשון קודם החטא,

שעדיין לא התבוששו.

וזה היה עניין,

מה שהשתוקקו כל כך,

והראייה חזקיה המלך,

שהיה הרבה זמן אחריהם,

ראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים לא מעולים,

לא עסק בפריה ורבייה,

אלא

בא אליו הנביא

ואמר לו כי יענש על זה,

משום שבהדי כבשדר החמנה למלאך.

מה אתה נכנס לחשבון שמיים, לא זה עניינך?

מאי דמי פקט,

אם באילך למעבד?

בואי יתברך יעשה, מאי דבעי?

מה שאתה מצווה,

עליך לעשות.

בואי יתברך יעשה מה שהוא רוצה.

מה אתה נכנס לשיקולים? יש מצוות פרו ורבו, תקיים אותה.

כמו שמניחים תפילין, תקיים.

מה אתה נכנס לחשבון? יצא לי בנים לא מוגנים, כן מוגנים.

אז זאת אומרת, הוא גם היה מזרע המלכות,

וצריך להמשיך את זרע המלכות.

אז עכשיו זה דברי אספורנו.

אז מה רואים?

שבאמת הקדושים לא קיימו את המצווה הזאת לשם הנאה, בתענוג וכו',

אלא לקיים את רצון הבורא, שיצאו להם

בנים מהוגנים ושיעבדו את השם.

זו המטרה,

שכשמביאים ילדים שהם יהיו

אך ורק לעבודת השם יתברך.

עכשיו, מי שיודע בעצמו,

מכיר את עצמו, כמו שאומרים,

יבין שעניין החיבור,

חרפה וגנות היא לו.

כעניינו, כעניין בהמי.

זה מעשה שגם הבהמות עושות.

הוא כבר כתב,

הרמב״ם מזל,

הרמב״ם, זיכרונו לחיי העולם הבא, יש כותבים, הרמב״ם מזל.

הוא כתב בשם החוקר,

שחוש המישוש,

חרפה היא לנו.

אלא שהחיוב מוטל על האדם.

מה לעשות שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו?

כל זה מדובר אחרי החטא של האדם הראשון.

וכן מובא בשולחן ערוך,

כי המכוון לשם הנאה,

גנאי הוא לו,

ולמשכיל אין חרפה יותר מזה.

ולולא המצווה,

היה לאדם לבוש ולהיקלם עם ילדה אשתו.

כי נראה שהוא עוסק בעניינים מגונים כאלה,

ורק המצווה מחפה,

ועד רבה, מקדשת את העניין.

ואם להנאת עצמו מכוון, חרפה היא.

וכמה לא מרגיש אדם

מי שאין בטבעו להבין את זאת?

ולכן,

מה נועלו האנשים העושים מעשה ניאוף בהיתר?

מה זה נועלו?

מלשון איוולת.

מה נתפשו טיפישים?

האנשים שעושים מעשה ניאוף בהיתר.

בעצם מותר לו להיות עם אשתו, אבל זה...

הוא מכוון לניאוף, כמו שאומרים. הוא לא מתכוון למצווה.

כמו שאמר הרמב״ן,

זיכרונו לחיי העולם הבא בפרשת קדושים.

וגם הבנים אשר ייבלדו להם,

רק לצחוק ולהשתעשע בהם

שיחות הילדים,

ומפטמים אותם בפי תומי איסור, גאווה, תאווה וכבוד.

ובפיהם אומרים, לשם שמיים מכוונים.

אוי, לא אותה בושה.

למה אתם מגדלים את הילדים?

לאיזה מטרות?

כמה אתם משקיעים בהם?

כמה אתם עוקבים לבדוק

שאין מכשולות וכו'?

מאשר על כן,

טעות גדולה לאנשים שמצטערים שאין להם ילדים.

כאילו שהם יותר צדיקים מחזקיה המלך.

מי יגיד לך,

אם יהיו לך בנים מעולים בכלל,

אולי תסבול מהם כל חייך?

יוציאו שם רע לך ולמשפחה?

אדרבה, למדנו מחזקיה.

כי אם היה מסכים הנביא על ידו,

אם ישעיה הנביא היה מסכים עם זה שהוא לא הביא ילדים,

היה שמח בזה.

ודוד המלך אמר,

שאם חלילה יצאו לו בנים לא הגונים,

אז שהקדוש ברוך הוא לא ייתן לו

או שימותו.

הגמרא מספרת על אחד החכמים שהייתה לו בת יפהפייה

והיה מישהו מציץ

ובעד לגדר, לראות ביופייה.

הוא ראה שהיא מכשילה את הרבים,

התפלל עליה והחזיר אותה לבורא.

זאת אומרת,

ילדים זה צריך להיות

שיהיו עובדי השם.

לא מביאים אותם להנאות, שיהיה לי גם,

שיהיה לו מה להשתעשע.

זה תפקיד אחראי מאוד לקחת

את הילד ולבנות אותו, כמו שאברהם בנה את יצחק

וכמו שיצחק בנה את יעקב.

אבל אם יוצא

ילד כמו ישמעאל

או כמו עשיו,

אתם רואים מה אנחנו סובלים עד היום?

שני ילדים,

אחד ישמעאל ואחד עשיו.

הייתם אז שני ילדים?

זהו.

ויש טענה במדרש על האבות הקדושים,

על שלא רידו אותם.

זה גרם

בגלל אהבה יתרה לבנים.

כל אדם יודע נגחה לבבו

כי רחוק הוא שיצא ממנו בניין מעולה לפי כוונתו הבזויה.

האם כשהוא התייחד הוא התכוון

להביא בן צדיק

וכו' וכו'?

לא ניכנס לפרטים.

ולפי מיעוט הדעה בחוכמת החינוך

יש עוד בעיה.

לאנשים אין הרבה שכל איך לחנך.

אין להם דעה.

איך לחנך.

אז מה אני עושה?

הוא לא יודע מה לעשות.

תגיד לי מה לעשות.

עכשיו הוא נזכר.

מה אתה נזכר?

יש פה חמור גדול.

זאת אומרת, אדם צריך לדעת.

זו משימה עולמית.

זה או שילד יגדל ויעיר את העולם או שהוא יחשיך אותו.

לך תדע מה יצא.

ודבר נוסף, יש גם סכנות של הדור

באמנות הרבים בכל המצב של היהדות.

הידרדרות גדולה.

הרי השקורון הזה בא בגללנו.

כידוע שכל מה שבא לעולם בגלל העם היהודי.

וכאן אמרו

לבבא בתרא סאמר,

שדין היה שנגזור על עצמנו שלא לשא אישה.

אלא הנח להם לישראל שיהיו שוגגים. באמת,

היה צריך לגזור שלא יישאו נשים.

אבל עם ישראל שוגגים, הנח להם.

ואפילו לדברי התוספות שם,

מכל מקום, מי שאין לו בנים

להצטער על זה, ודאי שלא.

אתה ניסית כל מה שאתה יכול.

השם החליט שלא.

אין לך על מה להצטער.

זה כמו שהיה מי מהחכמים שהיה יתום

ורצה מאוד שיהיה לו הורים שיקיים מצוות כיבוד אביהם.

והיה מי שאמר שטוב שהוא יתום,

ואין לו את הניסיון של כיבוד אביהם, כי לקיים מצוות כיבוד אביהם זה החמורה שבחמורות, זה לא קל. בקל נחשלים.

אז זאת אומרת,

אם יש כבר משהו, זה צריך להיות על מנת לקיים את המצווה

כמו שצריך. ואם הולכים להיכשל במצווה והיא תביא פירות באושים,

אז מה?

זו המטרה העיקר.

ומכל שכן, לפי מה שביארנו מחזקיה, מלך עליו השלום,

אז המבין יבין ברור הוא.

רק בגדר עושים מעשה ניאוף

ומבקשים שכר כפנחס.

זאת אומרת, כשהוא...

יש ספרים שמסבירים

בשעת הייחוד מה צריך להתכוון.

הולכים לקיים מצווה דאורייתא.

איך מתכוונים? מה מתכוונים?

איך מתכדשים לפניהם? מה עושים? וכולי וכולי.

אם לא, זה סתם מעשה ניאוף.

ומבקשים אבל שכר כפנחס, שיצא מזה בנים עובדי השם.

צדיקים.

איך יכול להיות כזה דבר?

המעשה והמחשבה,

ונגיד שהאישה נקלטה,

המעשה של שניהם והמחשבה של שניהם,

היא מושכת איזה נשמה תרד.

ולפי הכוונה, ככה מקבלים את הנשמה.

אז אם אתה מתכוון למשהו אחר, איך יצא לך?

ילד צדיק.

עיקר עבודת השם יתברך

הוא מה שהוא עושה בעצמו.

זאת אומרת, עיקר העבודה שאנחנו צריכים לעבוד את השם זה שאנחנו,

אנחנו נעשה את העבודה בעצמנו.

אבל לחכות שהבן יעבוד את השם,

הוא רוצה שהבן, שיהיה לו בן, שיעבוד את השם, אבל הוא ימלא את ביתנו וקרסו כל היום.

הוא בעל טייבס.

אבל הוא רוצה שיהיה לו בן, שיהיה עובד השם הכול, אבל הוא ימשיך עם הבטן שלו לעבוד.

הרי זה הבל.

זה הבל.

זה כמו שאחד יגיד לבן,

תברך ברכת המזון.

אז הבן אומר לו, אבא, אבל אתה אף פעם לא מברך ברכת המזון.

לא, הוא רוצה אבל שהבן שלו יברך ברכת המזון.

הוא לא מברך.

הוא אוכל.

לברך?

לא.

אבל שהבן?

כן.

מה הבאתי אותך סתם לעולם?

ורק

רק אם יש לו בן

אם יש לו בן מחויב הוא בעצמו לחנכו.

וזאתי עבודתו גם כן.

כי זה גם כן העבודה שלך. אם יש לך בן, אתה מצווה בחינוך,

בחינוך הבנים.

אבל אם אין לך,

אתה לא מצווה.

מנסה על פי טבע, שלום. אין, אין.

אלה תולדות נוח.

נוח איש צדיק.

אלה תולדות נוח.

תגיד, שם חם ויפת, זה התולדות שלו. לא, תולדות של אדם זה מעשיו הטובים.

זה התולדות האמיתיים.

אם יש גם בנים, יופי.

אבל

זו עבודה עכשיו יותר קשה מלעבוד על עצמך.

למה?

כי לעבוד על עצמך זה תלוי בך, אם אתה אמיתי, לא אמיתי, רציני, לא רציני.

אבל לעבוד על האחר,

זה לא אומר שהוא מסכים.

וזה לא אומר שהוא מגלה את ליבו.

וגם אם הוא מהנהן בראשו ואומר, כן, כן, כן.

אתה לא בוחן לב וכליות לדעת באמת מה מעשיו במחשקים.

ויש בעיה עם הורים.

הורים אוהבים את הילדים.

זה בסדר, אין בעיה.

אבל הם מלמדים עליהם זכות במקום שיש תקלות חמורות,

והם מעלימים עין. לא, הבן שלי לא יכול להיות.

אין דבר כזה, אני מכיר אותו.

מה זה, מאז שהוא יצא מבית הנימון, אני הייתי ליד.

אני יודע מה זה, אני עוקב אחריו.

דמיונות.

דמיונות. זהו.

אז ככה נחשנים בחינוך,

ובסוף

עייר פרא אדם ייוולד, וככה הוא נשאר גם.

אבל אם הם לא בנים,

אז זה לא מוטל עליו.

כי יש לו מספיק הרבה הרבה עבודה גם בלי זה.

עוד להעמיס עליו לחנך לא רק את עצמו,

עוד כמה ילדים,

זה סיפור לא קל.

סיפור לא קל.

ונשאלת השאלה, למה בחר דווקא במצווה הזו

להרבות בילדים? למה הוא בחר במצווה זו?

זה מצווה שהוא מקיים, כאילו, כל הזמן הוא...

מה זה, תחרות למי יש יותר?

אין זה אלא יצר רע מוטען.

הוא משנן לאחרים.

תגיד לי, מה אתה, מה קורה איתך אתה?

מה זה מצוות פרו-רבו?

פרו-רבו!

כן, אבל צריך לדעת מה האחריות.

אין בעיה, תביא 18. אתה יכול אבל לחנך את כולם כמו שצריך,

לא כמו שאומרים החילונים.

אתה יכול לתת לכל אחד דירה וחדר בפני עצמו ומכונית וכל מה שצריך, שהילד יגדל במחשב ומסך ענק,

שהוא יוכל להתפתח ולהיות מטומטם.

אתה יכול!

אם לא, אל תביא!

תביא שניים וכלם, מספיק.

אבל אנחנו, אין בעיה. פרו ורבו זה מצווה, נכון. אבל צריך להתכוון לשם מצווה ולדעת מה ההשלכות של המצווה אחרי זה.

אז כבר הבאת?

זה משימת חייך.

אתה צריך עכשיו לדאוג לכל אחד ואחת

שיהיו שמורים.

כמו ששומרים על פנינים.

כמו ששומרים על פנינים.

סיפרתי לכם פעם

שסיפר לי הבן של הרב שפירא, זכר צדיק וקדוש לברכה,

שפעם שלחו את הבת להביא חלות.

והיא נשתהתה קצת, כאילו, יותר מהזמן,

כמה לוקח וכמה חוזרים.

אז האבא, הרב שפירא, שלח מיד את הבן,

שלח אותו לבדוק מה קורה איתה.

אז הוא בא ישר כזה מבוהל, מחפש אותה וזה, ומצא אותה.

אז המוכר שם,

מה קרה? מה קרה? כאילו, הוא רואה שהוא מודאג וזה.

מה קרה כבר? מה קרה?

כאילו, מה אתם יותר מדי מגזימים?

חוששים כאילו כבר?

מה קרה? מה יכול לקרות כבר? מה?

אז הוא אמר לו, אנחנו מחנכים שהבנות שלנו זה פנינות,

ולאבד פנינה

זה מה קרה ועוד איזה קרה.

מי שלא מחשיב את הבת שלו,

אז בסדר, היא תבוא עוד חצי שעה, עוד שעה. איפה היא הייתה? איפה היית? אצל חברה. אה, יופי, תנסי.

היא הייתה שם?

לא הייתה שם?

איפה היא הייתה?

זה לא פנינה.

זה לא פנינה.

אדרבה.

תרדו לשחק! תרדו! תרדו! נו, תרדו!

העיקר, תשחררו פה את האווירה, שיהיה קצת שקל,

שיגעתם אותנו.

תרדו! לאן תרדו?

לאן תרדו?

מה קורה בחוץ? עם איזה ילדים נפגשים? מה מדברים? מה שומעים?

מה זה?

תרדו!

הם באמת יורדים אחרי זה. יורדים.

אז זאת אומרת,

נחזור להתחלה.

למה הבאנו את זה? בגלל הספורנו.

שהספורנו אומר

שמה שכתוב, ויבוא יעקב מן השדה בערב,

ותצא לאה לקראתו,

ותאמר אלי תבוא,

וישכב עימה.

אה, הלו, איזה מילים, מה מספרים לנו פה?

אומר הספורנו, לכאורה זה גנאי יחשב, לא?

מה זה מספרים סיפורים כאלה?

אלא בא, כתוב להודיע שהחיבור אצל האבות והאימהות

היה קדושה ממש

כמו אצל אדם הראשון לפני החטא.

שאין בזה שום תאווה,

שום מחשבה פסולה,

פשוט קיום רצון הבורא.

זה הכל.

כמו שמניחים תפילין.

יש לך מחשבה לא טובה שאתה מקיים תפילין?

אתה עושה את זה בגלל שאתה נהנה מהחיכוך של התפילין ביד?

אתה עושה את זה בגלל שצריך לקיים את המצווה.

אז זאת אומרת,

זה בא כתוב לומר.

ולכן הם הסכימו גם

האימהות לתת את השפחות.

איזה אישה מוכנה שאישה אחרת

תהרה מבעלה?

אלא להעמיד את השבטים.

ואפילו רחל אימנו שוויתרה

על הלילה הראשון בתור כלה לאחותה.

ועוד דוגמאות. זאת אומרת,

אצל הראשונים

זה היה,

יש סיפור בגמרא שאחד מהתלמידים נכנס מתחת למיטה של ריבו,

לראות כל מיני דברים, לשמוע, כמו שאומרים, לדעת מה זה.

והיה כמי שכפאו שד.

מקיים את המצווה, זהו.

זאת אומרת,

זה לא היה אצלם מעשה גנאי, זה היה מעשה מצווה.

זה כמו שימוש לדעת

כיצד מקיימים את המצווה.

לא יאומן כי סופר בימינו זה הדבר שהיינו אומרים עליו, אוי ואבו איזה תלמיד. מה הוא עשה?

הלך ותחבא בשביל מה זה הדבר הזה, אוי ואבו, אם יכול לשער דבר כזה.

אבל הצדיקים הגדולים, תנאים, אמוראים, קדושים עליונים,

אצלם זה היה מצוות כמו כל מצווה. איך הוא מנענע את הלולב, ואיך הוא עושה את המצווה הזאת, ואיך הוא עושה את המצווה הזאת.

הוא לומד.

אז זאת אומרת, מפה ראינו שככה

התנהגו אבות הקדושים,

וראינו את חזקיה המלך שאין לו שום בעיה.

אם יש לי ילדים, הוא ראה ברוח הקודש ילדים לא הגונים,

אני לא מביא לעולם ילדים. לא מבין.

מה, אני הולך להביא כאלה שיכעיסו את השם?

לא מביא. עד שבא אליו הנביא בשם השם ואמר לו, תשמע, אתה צריך לקיים מצוות פרו ורבו.

אם לא, אתה תאבד את העולם הזה בעולם הבא.

טוב, הוא היה יכול להביא.

יש כאלה לא יכולים להביא.

אז כתוב, שלא יצטערו.

כי מי אמר?

אולי עתיד לצאת ממך רשע גדול והשם חסך ממך את זה?

אולי שניים?

בערי תרבות

רעה בתוך ביתו של בן אדם זה כמו מלחמת גוג ומגוג.

ומי שיש לו ילדים, יודע, לא כולם תמיד מוצלחים

ולא כולם שווים.

ומספיק ילד אחד שגורם

לחץ

בבית,

זה כבר עשרות שנים שאין לך חיים.

כל הזמן רק שמועות רעות, כל פעם זה, כל פעם פה, פה. וזה לא נגמר, לא נגמר. טרור!

אז עזוב את מה שאתה מרגיש בבית ואיך אתה חי.

אבל הילד הזה הולך בדרכי השם, בכלל לא הולך.

אז מה תגיד? הרי אם לא תקיים את צוות החינוך כמו שצריך.

אומר הגאון מווילנה, אפילו אם אתה מגיע לך להיות בגן עדן,

יוציאו אותך לגיהנום בגלל הילד ששרת פה למטה.

אם לא עשית כדבעי

מה שצריך בחינוך.

לכן הוא אומר על הפסוק,

יסר בנך ויניחקה וייתן מעדנים לנפשך.

אם תייסר את בנך,

אז תהיה לך מנוחה.

מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה.

אבל אם אתה לא תייסר את בנך,

לא תיתן לו מוסר, ואם צריך גם

לייסר אותו,

אז הוא לא יניחקה,

הוא לא ייתן לך לנוח בגן עדן.

ולא ייתן מעדנים לנפשך.

יוציאו אותך מהגן עדן להכות אותך בגיהנום.

אז צריך לדעת, יש אחריות.

יש אחריות.

פיקחו עיניים.

כתוב שחתם סופר.

היה עוזב את הגמרא,

והוא הולך לשמוע מדי פעם בחדר את הבנות

מה הן מדברות.

על מה הן מדברות?

לא החיים.

דואג לחינוך שלהם, בודק כל הזמן.

אתם שומעים?

כמה הולכים לשמוע, מה מדברים.

אפילו שומעים מדברים שטויות, לא אומרים כלום.

מקסימום.

זה לא יפה להגיד ככה. זהו.

לא יושבים עכשיו שיחת מוסר, נגיד.

שמעו שאמר ביטוי לא יפה,

אומרים לו, בוא ילדי הכת, שב כאן,

שב כאן,

תופסים ספר,

או בעל פה,

מתחילים להסביר לו.

מה זה נבלות הפה?

מה זה גורם?

בחורי ישראל מתים, נשות ישראל אלמנות,

מתחילים להטיף לו מוסר,

ומכניסים אותו לסיטואציה שהוא מבין שמה שהוא אמר פה לא יכול לחזור עוד לעולם.

תראה מה אתה גורם, תראה מה זה, ומה העונש יהיה לך על מה שאתה גרמת וכו' וכו',

ומה הרווחת מהוצאת המילה הזאת, וזה מראה רק שאתה קל שבקלים,

וזה גורם נזק לך ולשם המשפחה וכו'.

ולקחת את זה ולהקיף את הנושא,

ולא להניח.

פעם אחת אתה שומע שקר מהבן.

לשבת, להגיד לו מה זה אמת,

מה זה שקר, מה הגנאי שבזה,

מה ההסתבכויות שיהיו לו מזה, לאן הוא עלול להגיע, ומה ככה, ומי יאמין לו, ומי יחשיב אותו,

ומה?

לשבת ולתת לו דרשה.

רק מהדרשות כבר לא ישתלם לו לעשות טעויות,

כי הוא מבין על טעות קטנה, דרשה.

בקיצור, זו עבודה.

עבודת החינוך,

להעמיד דורות ישרים,

זו עבודה מסובכת, מסובכת מאוד.

ואין הלכות המגדירות איך לדבר עם כל ילד, כי כל ילד,

וכל הורה זה משהו אחר,

וכל סביבה שגרים זה משהו אחר, וכל

תלמוד תורה שלומדים זה משהו אחר, וכל מלמדים זה משהו אחר.

ואיזה מסובך, מאוד מורכב.

אבל אם בן אדם מכסה

על הילדים שלו תמיד וחושב שהם פנינים,

אוי אוי אוי, כמה נוכלים הם הילדים.

למצוא ישרים בילדים כמעט בלתי ניתן.

שילד מתחילת הווייתו יהיה ישר ואמיתי.

יעקב אבינו, ישר?

נדיר, נדיר, נדיר.

רוב הילדים בחזקת שקרנים.

אז ודאי שהם מסתירים דברים.

אז כשאתה שואל, הוא עונה לך,

ואתה מאמין, כי הוא ענה ככה, מה זה?

הוא לא היסס, הוא אמר ישר.

אז מה אם הוא אמר ישר? אז הוא למד שקר טוב.

לא להאמין.

לבדוק, לחטט,

לעקוב,

לשים לב.

לא להתפטר.

אם אני אכנס, לא יהיו לי חיים, כי אני כל הזמן צריך לרדוף ערים.

מתי אני אחיה? מתי אני אעשה מה שאני צריך לעשות?

אז בשביל מה הבאת אותם?

אחריות.

אחריות.

צריך לדעת, יש אחריות. על זה נטבעים, נטבעים.

נטבעים.

שבועות שבועות.