"וייחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", ממך מנע ממני לא מנע. חרה אפו של יעקב ברחל, מה הוא אומר לה? "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", ממך הוא מנע ממני לא מנע. אמרה לו כך עשה אביך לאמך, לא חגר מתניו כנגדה, שהיו מתפללים זה מול זה, אמר לה הוא לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים, אמרה לו, וזקנך לא היה לו בנים וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה יכולה את לעשות כשם שעשת זקנתי, אמרה לו ומה עשתה? אמר לה הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי ממנה, מה זאת נבנית ע"י צרתה אף זו נבנית ע"י צרתה. עד כאן דברי המדרש. 

כתוב כאן שחרה אפו של יעקב ברחל שביקשה ממנו שיתן לה פרי בטן, אז הוא אומר לה התחת אלקים אנכי, אני במקום אלקים? אשר מנע ממך, הוא מנע ממך לא ממני, אז היא אומרת לו ככה עשה אבא שלך לאמא שלך? מה, הוא לא חגר מתניו בתפילה וביקש שיהיה להם ילדים? אז הוא עונה לה יעקב אבא שלי לא היה לו בנים בעצמו, אבל אני יש לי בנים מלאה, אמרה לו והסבא זקנך הסבא שלך אברהם לא היה בנים וחגר מתניו כנגד שרה? אז הוא שואל אותה, תגידי את יכולה לעשות מה שעשתה זקנתי סבתא שלי שרה? אמרה לו מה עשתה? אמר לה הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב הנה גם אני, אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי ממנה. מה זאת נבנית ע"י צרתה אף זו נבנית ע"י צרתה, כמו ששרה נתנה את הגר שפחתה לאברהם ומזה היא נבנתה והולידה, אף רחל נתנה את שפחתה את בלהה ואחרי זה היא הולידה. 

הדברים נשמעים בוטים קצת, נכון? לא מתאים ליעקב לדבר ככה. בודאי עמוקים הם כל הפרשיות של התוה ובעיקר אלה הנוגעים בשיחתן של האבות, כל תיבה ותיבה, כל מילה ומילה יסודות עליונים נעלים. יעקב בכיר האבות לכאורה נראה לנו שלא יתכן שהוא ידבר דברים חדים לרחל, במקום להרגיע ולנחם את העקרה האומללה שנפשה יוצאת לחבוק פרי בטן, עוד מכאיב את ליבה בדברים בוטים וקשים, כך עונים את המעוקות? אלא בודאי שהוא התכוון לתכלית גבוהה. והנה מה שחנני ה' יתברך לבאר לפי דרך המוסר, רחל כשאמרה ליעקב, הבה לי בנים, הרי נתנה בזה ממש ביעקב כאילו הוא נותן את הבנים, כאילו בכוחו לתת בנים, "הבה לי" הבה זה אתה, הבה לי בנים, והיא יחסה את היכולת של הגשמת התחינה שלה והתקוה שלה ביעקב, ולא ברצון האל אשר לו היכולת והכח. יעקב ראה בהשקפתה של רחל בנידון זה סכנה לשיבוש דעותיה, כשם שטעו המלאכים באדם הראשון בהיותם נדהמים מגודל האור שקרן מפניו עד שביקשו לומר לפניו שירה וחשבו שהוא האלקים, עד שהפיל הקב"ה תרדמה על האדם ונוכחו ה מלאכים שהוא אינו אלא יציר כפיו של הקב"ה, כי תרדמה יש רק באדם, הקב"ה "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", רק אז הבינו המלאכים שאדם הראשון הוא לא אלקים. כן הוא בענינינו, רחל היתה כל כך מושפעת מדמותו של יעקב שדמותו חקוקה בכסא הכבוד עד שטעתה לחשוב שיש לו הכח וההכרעה בהגשמת חלומה ומשאת נפשה לפרי בטן. יעקב כדי להסיר מליבה את הרושם המטעה הזה וגם לשמור על תמימות דעתו שהוא לא יתפתה לחשוב שיש לו איזה כח כלשהו עצמי, נאלץ לגעור בה ולהעמיד פנים של כעס לבטל מעל עצמו קודם את הרושם של כח עליון שבו וגם שהיא לא תכשל בדעה שכאילו יש בו את הכח לבדו לתת לה בנים. התכלית היתה כפולה לגערה הזו, להוכיח לזולתו לאשתו שלא בכח והשתדלות תלוי כי אם במעלה ותפילה, ועוד יען שהוא שימש הגורם לשיבוש אצל רחל לכן נאלץ לגעור בעצמו כדי להכהות את הרושם הזה כדי ביטול עצמיותו הוא. 

וכן כתב הספורנו ז"ל, וייחר אף יעקב ברחל - על אמרה הבה לי, כאילו היה בידו לעשות זאת, וכעס בקנאתו לכבוד קונו ולא הביט לאהבתו אותה בזה, ככה הוא הציל את שניהם מן השגיון. 

ומה מאד נפלאה ונוראה היא הערת הסבא מקלם זצ"ל, "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" מה שנראה מהכתוב ששתיהן היו עקרות, אלא שלאה היתה מעט מקופחת במידת הכבוד מצד יעקב, ובלי ספק שגם לאה היתה אהובה כי מבלעדי זאת לא יתכן שיהיה עמה, הרי אסור להיות עם שנואה, ומקרא מפורש "ויאהב גם את רחל" גם פירושו שהוא אוהב את לאה אבל גם את רחל, "ויאהב גם את רחל מלאה", הרי שגם לאה היה אוהב ורק רחל מעט יותר, ועוד מקרא מלא, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל. אז ז"א אבל היה קיפוח מה בכבוד של לאה ביחס לרחל, כי הוא כיבד ואהב את רחל יותר מלאה. הקיפוח הזה גרם שפתח ה' את רחמה של לאה, ורחל נשארה עקרה, שתיהן היו עקרות אבל בגלל מיעוט כבוד של לאה היא זכתה לבנים. הרי גם אחר כך מוקדמת רחל ללאה, וכן כתוב "ויקרא לרחל וללאה", וכתוב "ותען רחל ולאה", תמיד קודם רחל לפני לאה. הרי שגם אחרי שנפתח רחמה של לאה ולא של רחל, עם כל זה נמנית רחל ומועמדת ראשונה במעלה, אז נשאלת השאלה למה לא נפתח רחמה? והלא צדקת גמורה היתה ומסרה את הסימנים לאחותה שתכנס במקומה, זה מעיד כמה צדיקה היתה, אלא מכיון שהוענק לה מצד יעקב מעט יותר כבוד מאשר ללאה זכתה לאה לבנות כמה וכמה שבטים משבטי יה ורחל רק שניים, היינו אף שהכבוד לא היה ברצונה, מה אשמה רחל שהוא אוהב אותה ומכבד אותה יותר, היא אשמה? היא פעלה בשביל זה? היא לא פעלה בשביל זה מאומה, אבל זה שהיא נענתה מכבוד יותר מיעט את שכרה בשבטים, לאה שהיתה מקופחת קיבלה יותר. 

לפי זה הגערה של יעקב ברחל היתה להועיל להגשמת שאיפתה של רחל, יעקב מצא פטנט, איך עכשיו הוא יגרום שהיא אכן תהרה וייפתח רחמה? הוא גער בה, "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", הגערה של יעקב ברחל היתה להועיל להגשמת שאיפתה של רחל, כמו סם מרפא מר שמגישים לחולה כדי לרפאותו, ע"י שהיא תסבול ותכנע מעט, יוסר ממנה כתם הכבוד, אתם שומעים, הכבוד אצלה היה כתם שגרם לאחותה להתפרנס מזה, ובזכות זה תתקבל תפילתה, כי ה' יתברך קרוב לנדכאי לב ולצעקתם, ובזה נייחא גם מה שאמר לה, להכניס צרה בביתה כמו שרה, יו, זה השפלה הרי, במקום להכניס אותה שהיא תהרה, תביא את השפחה ואז היא צריכה לחבוק את הבן של השפחה במקום את שלה, כמה זה משפיל, כמה זה מדכא, כמה זה גורם, אבל זה התרופה המרה. היינו כשרה שאמרה, בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי - את הגר, היינו הדכאון והחרפה שאשה אחרת יולדת לבעלה ובכל זאת היא מבליגה לשמוח ולחבק את בן צרתה, אזי הצער העמוק הזה בוקע ועולה, וממליץ שגם היא תבנה בזכות זה. 

כונת יעקב בגערתו היתה להוסיף עצמה לתפילת רחל המדוכאה, עד שתהא תפילה זו חותכת כחרב את המסך המבדיל וה' יאסוף את חרפתה, ורואים שזה הצליח. ורחל בלדתה את יוסף מה אמרה, "אסף אלהים את חרפתי", כי החרפה והבזיון הם חלקים יסודיים ויעילים מאד של התפילה בכלל. אז מה שהיא עברה חרפה ובזיון זה נאסף כשהוא נולד אבל זה היה מנת חלקה וזה מה שגרם שיבוא יוסף.

ויש לזה סעד לרעיון הזה בהרמב"ן. מצינו במסכת מנחות ז. אבימי מסכתא איתעקר ליה, נשתכחה ממנו מסכת, ועתה קמי דרב חסדא לאדקורי גמראי, והוא הלך אל רב חסדא שהיה תלמידו כדי שיזכיר לו את הגמרא שהוא שכח, שואלת הגמרא, ולישלח ליה וליתי לגבי, אתה הרב והוא התלמיד, תשלח שהוא יבוא אליך, סבר הכא מסתייע מילתא, משום יגעתי ומצאתי, ככה אני אצליח לזכור את הגמרא משום יגעתי ומצאתי. אם אני אתייגע ללכת לחזר אחרי האבידה מה ששכחתי אצל התלמיד שלי, ככה יסתייע לי שאני אזכור את הגמרא ששכחתי. 

והנה רב חסדא תלמידו של רב אבימי היה, והיה יכול להביא מלשלוח לרב חסדא שיבוא לביתו, אלא שרצה אבימי להבטיח את זכרונו ומצא תרופה לזה שהוא ילך בעצמו, על ידי ההליכה וההכנעות לתלמיד קיוה שכח זכרונו ישוב לו. שמעתם פטנט, אם נכנעים ומתביישים קצת, מתבזים קצת, זה מועיל. 

הסגולה הזו של התבזות והכנעות לעת מצוא, בזמנים מיוחדים, סגולה מועילה היא לגילויים ולחידושים בתורה. התרחקות מכבוד, אפילו מכבוד שבא בירושה, אפילו מצד היושר והזכות, מחזקת ההתאהבות והתקרבות לה' יתברך, ומולידה זכויות נפלאות ופנימיות וגילויי רזי תורה. כשמתרחקים מכבוד, אתם שומעים? אפילו כבוד שבא בירושה, אפילו אם זה מצד היושר והזכות, אם מתרחקים מהכבוד זה מחזק את ההתאהבות והתקרבות לה' יתברך ומוליד זכויות נפלאות ופנימיות וגילויים של רזי תורה.

תשמעו דבר מעניין, המעניין זה שרב חסדא, זה שדיברנו עליו שרב אבימי הרב שלו הלך אליו, רב חסדא קיבל מכות מהרב שלו רב אבימי מפני שהוא שכח תירוץ של שתי ברייתות. איך אתה שוכח, בגלל שהוא שכח הוא נתן לו מכות. ומפני שהוא הואיל להתבזות והסכים לקבל את המכות, הוא לא נתן לו מכות כמו עצבניים, הוא אמר לו שהוא ראוי להלקאה והסכים לקבל ונתן לו, הוא הסכים להתבזות רב חסדא התלמיד בגלל שהוא שכח, הסכים לקבל יסורים ובזיון באהבה, מה זה גרם, שזכה וזכר את כל המסכתא מנחות עד שהרב שלו היה צריך לו לבוא אליו שיזכיר לו את המסכת. עד כמה גדולה זכותו של מישהו שמבזה את עצמו בשביל כבוד התורה. סגולה בדוקה להשגות וגילויים עליונים חדשים, זה ההתבזות לכבוד התורה, ולהחזיר זכרונות ישנים וגם להבטיח שלא יישכחו. ואף הבזיון הבא לאדם שלא ברצונו, שמבזים אותו, מועיל הרבה לזיכוך נפשו ולצחצוח השגותיו ועליותיו בקודש. אז כל מה שבורחים אנשים ממנו, וכל מה שרודפים אחריו גורם להם רק להפסדים, מה שבורחים אנשים מבזיונות ועלבונות, ומה שרודפים אנשים אחרי הכבוד, זה ההפסד הכי גדול של האנשים. כי הנה אנחנו רואים אפילו האמהות הקדושות, בזכות מה נפקדו - בזכות הבזיונות. וחנה לא נפקדה בגלל שציערתה וכיעסתה צרתה הלא היא פנינה שהיתה מכעיסה אותה ואומרת לה, נו, הילדים שלך באו היום מבית הספר, הכנת להם אוכל, והיא עקרה, והיתה אומרת לה את זה בשביל שהיא תצטער ותבכה לפני ה' שעם הדמעות של הצער שיש לה ה' ישמע את קול תפילתה ובסוף היא נפקדה. 

אז ז"א, לא יודעים אנשים מה השבח והמעלה של הבזיונות. הבזיונות כתוב בספרים זה המתנה הכי גדולה שאדם יכול לזכות. אין מתנה יותר גדולה מבזיונות, מנה של בזיונות זה הדבר ששקול כנגד כל היסורים, למה - יסורים שאדם מקבל בגופו ובממונו כואב לו, כואב לו כואב לו, הוא מרגיש את זה בכיס, הוא מרגיש את זה בגוף, בזיונות לא משאיר רושם בגוף, אין לך, לא נשברה יד, לא הלך רגל, לא איבדת את העין לא כלום, בזיונות זה דבר שחולף, אבל זה הממרק הכי טוב שיש, זה מוחק את כל העוונות, כל העוונות נמחקים, יש לך דבר יותר טוב מזה למחוק את כל העוונות? אם אדם צריך למחוק את כל העוונות בשביל שהוא יהיה נקי הוא צריך להכנס לגיהינום ולהיות שמה איקס שנים בלתי מוגבל יכול להיות, בשביל לנקות את כל העוונות שהוא עבר במשך חייו, ומסכת השפלות ובזיונות שאדם יכול לעבור יכולה למרק אותו לחלוטין להיות זך צח ומצוחצח, כל תפילותיו יתקבלו, כל ברכותיו, כל בקשותיו, כל דבר שירצה הוא הכי קרוב לקב"ה. והנה מצד עצמה היא עקרה, טיפה מסכת השפלות, והיא זוכה להביא את יוסף ובנימין. 

אז אם כן רבותי, כל מה שאנחנו קוראים "וייחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך", זה לא לצער אותה כאילו הוא מדבר אליה בשפה בוטה כמו של היום, היתה פה כוונה עמוקה איך להביא אותה למצב שהיא תתבזה מרצון ותסכים להביא את שפחתה ולהבנות ממנה כמו הסבתא שלו, שרה אמנו, ועל ידי כך הוא זכה לכוון אל האמת ולהביא אותה לידי כך שהיא תלד בנים. והיא היתה רגילה בבזיונות, היא בעצמה הרי תרמה את עצמה כולה בשביל לאה אחותה למסור לה את הסימנים ולהשאר מושפלת בצד כשאחותה נכנסת בליל כלולותיה תחתיה, אז לא היתה כל כך בעיה לרחל להתבזות לכבוד האמת, אז בשביל להביא בנים היא היתה מוכנה בלי שום בעיה, אבל היה לו חשש ליעקב שאם היא מייחסת לו כוחות שהוא בעצמו יכול להביא בנים, לכן הוא גער "התחת אלהים אנכי", את שמה אותי במקום אלקים חס ושלום? אני יכול להביא ילדים - זה הקב"ה יכול להביא. ולא היה קשה להתבלבל ביעקב אבינו שהוא בעל כח עצמי, לא היה קשה, שהרי המלאכים עולים ויורדים בו, לא היו מאמינים שזה שהם רואים למטה ישן זה זה שדמות דיוקנו חקוקה בכסא והיו עולים כל הזמן לראות אם זה בדיוק אותו דבר, גם המלאכים כמעט וטעו בו, אז כל שכן ילוד אשה. להרחיק את זה עשה יעקב את הפעולה הזאת וגער ברחל אמנו. 

אשרינו שזכינו שיש לנו אבות קדושים כאלה, וצריכים להשתדל להתדמות להם, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.

רבי חנניה בן עקשיא אומר...