"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". בפרשה הזו מסופר על מעשה יעקב אבינו בחיר האבות, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד ואומרים חכמים ז"ל, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ומכיון שהכוונה הקדושה וטהרת הלב של האבות אין לנו, אבל צריכים להשתדל לפחות במעשים החיצוניים להתדמות לאבות. 

ננסה לתאר מה היה מצבו של יעקב אבינו בשעה שברח מבית אביו. עשיו אחיו רוצה להרגו וחייו בסכנה, בכל אופן נכנס לישיבת שם ועבר ולומד 14 שנה בהתמדה ובשקידה עד שלא שכב לנוח כלל, כמו שדרשו חכמים ז"ל על הפסוק "וישכב במקום ההוא", במקום ההוא - הוא דשכב לפני כן לא שכב. על הנצי"ב מוולאז'ין סיפרו גם כן שלא היה ישן במיטתו אלא ישב ולמד עד שנפל ונרדם, וכשרצו בני ביתו להניח כר מתחת לראשו תיכף התעורר והמשיך בלימודו כדרכו של יעקב אבינו. 

כשהלך יעקב ללבן כתוב שבא אליפז ונטל כל מה שהיה לו. חכמים ז"ל אמרו שאפילו את בגדיו לקח לו, עד שנכנס יעקב לנהר עד צווארו ובא חייל ונכנס לנהר ועשה הקב"ה נס, טבע החייל ולקח יעקב את בגדיו. ובמצב כזה בעירום ובחוסר כל, כשהוא נרדף על חייו, נתגלה לו הקב"ה בחלום והבטיחו שתנתן לו הארץ, והנבואה הרי שורה רק מתוך שמחה ולא מתוך עצבות, ז"א עם כל המצב שלו עדיין הוא היה שמח ולכן שרתה עליו נבואה, רודפים להרגו, ערום, בחוסר כל, ושמח. הרי שיעקב אבינו על אף כל הצרות שעברו עליו לא נפלה רוחו ובטח בקב"ה, לכן היה שרוי בשמחה, והגיעה אליו הנבואה. 

כשקם יעקב משנתו לאחר הבשורה שהבטיח לו הקב"ה היה לו לשמוח מאד על זה, במקום זה דאג והצטער על שישן במקום הקדוש, שאילו ידע את קדושתו של המקום שבו הוא ישן לא היה ישן. נו, איפה ההבחנה? 

וכן כשהגיע יעקב לחרן ואין איש מכיר אותו, והוא בא לשם בעירום ובחוסר כל, והיה לו לשמוח אם אחד מאנשי המקום ידבר איתו, או אם יסתכל עליו בכלל, כי הוא אדם זר גר במקום עני מרוד, וזה לא סתם עני מרוד, זה עני עשיר, עשיר שנהיה עני זה סיפור אחר מעני סתם, עצם ההרגשה, וללבוש בגדים של אחרים של איזה חייל, לא פשוט. 

והנה יעקב תיכף כשבא מוכיח אותם, אין עוד היום גדול, לא עת האסף המקנה, מה אכפת לך מה הם עושים, הוא לא יכול לראות, "תתן אמת ליעקב", אמת הוא אומר להם את האמת, לפי רש"י הוכיח אותם שהם גזלנים, אם זה הצאן לא שלהם אז הם גזלנים כי הם עוד לא השלימו מלאכתם, לא עת, ואם זה שלהם אז הוא אומר לו עת האסף המקנה, מה אתם עצלנים? ולפי אור החיים הקדוש תבע מהם צער בעלי חיים. מכל מקום מי שהוא עני ומרוד ודואג על עצמו והוא במקום זר, לא היה בכוחו להוכיח אנשים זרים במקום חדש, זה פתיחה לא טובה באזור, אתה ישר מקבל שם, וזה בעיה. אלא שבטח יעקב אבינו בקב"ה ולא דאג כלל לעצמו, ושמח היה אפילו במצב כזה, ולכן יכול יעקב אבינו לגלול את האבן לבדו בלי שיסייעו בידו, כי מי שהוא עצוב ודואג אין בו כח וגבורה, אדם שיש לו דאגות אומר בא שים איתי יד רגע, אומר עזוב אותי, אין לי כח, אין לי כח, מה אין לי כח, דבר קטן רק תזיז איתי את השלחן, אין לי כח, אין לי כח, אדם שהוא עצוב דואג אין לו כח. אז לגלול אבן שכל הרועים לא יכלו והוא גולל אותה באצבע קטנה, ווי ווי ווי, איזה כח וגבורה זה רק מתוך שמחה, בלי שמחה אי אפשר. לא כן מי ששמח ובוטח בקב"ה כמו שמבאר הרמב"ן, מכיון שבטח בקב"ה למרות כל הצרות שעברו עליו ולא התאונן על מצבו, "וקווי ה' יחליפו כח".

מכאן עלינו ללמוד שאפילו בצרות הגדולות צריך לבטוח בקב"ה שיעזרנו ולא נתרעם עליו חלילה, ואז יקויים גם בנו הפסוק "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייעפו", אייי איזה פסוק זה, אבל צריך שהוא יתקיים בנו. אז זה צריך להיות בשמחה תמיד בכל מצב, בין אם יש צרות, בין אם יש רדיפות, בין אם יש יסורים, בין אם יש עניות, בין אם לא מקבלים תקציב בזמן, בכל מצב צריך אדם להיות בשמחה, ואז הוא נותן כח הקב"ה ויכול לעבור את כל המשברים ולך תדע אולי יזכה גם לנבואה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....