מה הם החיים בעצם? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת יוסף בן מרים וזיווה בת נחמה ומנוחתם עדן אמן

ומעצה דעתו ורע לא תאכל ממנו

כי ביום אכלך ממנו

מות תמות.

תקשיבו טוב מההתחלה,

כי אני לא חוזר פעמיים,

דבר פשוט הוא בעינינו

כי עבודה קשה דרושה כדי לזכות לקרבת השם.

כדי להיות קרוב לשם ברור שצריך עבודה קשה

ובוודאי לא כל אחד זוכה לה.

אבל הנה מצינו

דבר נפלא בתרגום יונתן בן עוזיאל

על הפסוק, דירשו אדוני בהימצאו,

קראוהו בהיותו קרוב.

מה הוא אומר?

תבעו דחלתד אדוני

עדא אתון חיין

בעומן קדמוהי

עדא אתון קיימין

טבעו יראה,

יראת השם,

כל זמן שאתם חיים,

ותבקשו מלפניו,

כל זמן שאתם קיימים,

טבעו יראת השם,

כל זמן שאתם חיים,

ובקשו מלפניו,

כל זמן שאתם קיימים.

מה ההבדל בין חיים לבין קיימין?

שחיינו וקיימנו.

מה ההבדל?

אז הוא אומר על הפסוק, דירשו אדוני בהימצאו.

מה זה הימצאו?

זמן חיינו בעולם.

זה בהימצאו.

דירשו אדוני בהימצאו, זה זמן חיינו בעולם.

מה הוא בהיותו קרוב?

זה זמן קיומנו בעולם.

מה ההבדל בין חיינו לקיומנו?

החיים הפשוטים שלנו,

עצם זה שאנחנו חיים,

זה סוד הימצאו יתברך.

עצם זה שאנחנו חיים, זה הסוד שהשם נמצא.

זה סוד הימצאו.

ועצם קיומנו

זה קרבתו יתברך.

נרעש ונפחד

צריך להיות האדם

כשהוא עומד נוכח גילוי זה.

אנחנו יודעים

כי קרוב אתה השם,

אך לא ידענו עד היכן הדברים מגיעים,

שעצם חיינו

זה הקרבה,

והימצאו יתברך אצלנו.

ואין הכוונה לחיים עילאיים שהתורה מכוונת אליהם,

שצריכים להגיע אליהם בעבודת השם,

אלא עצם החיים

של

לב דופק

ונשימה

ותנועה

בהרגשה.

כל זה

מעיד

ומרגיש לנו

שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. מי מעיד על זה? החיים שאנחנו חיים.

והקיום

קיימנו זה הקרבה אליו.

והעניין הזה הוא נפלא מאוד וצריך להחמיק לבאר.

כתוב, ומעצה דעת טוב ורע לא תאכל ממנו

ועל דעת ריבותינו

אלמלא שחטא

אדם הראשון לא מת לעולם

כי הנשמה העליונה נותנת חיים לעד.

והחפץ האלוקי אשר בו

בעת היצירה

יהיה דבוק בו תמיד

ויקיים אותו לעד.

זאת אומרת, היה חפץ אלוקי

שרצה בקיומנו.

החפץ הזה לא פוסק

והוא המקיים

וקיימנו

עוד פעם

מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו

על דעת ריבותינו אלמלא שחטא

לא מת לעולם

כי הנשמה העליונה נותנת חיים לעד אז לא היה צריך למות בכלל כי הנשמה העליונה נותנת חיים לעד

לא היה צריך למות בכלל אם לא היה אוכל

מעץ הדעת טוב ורע

והחפץ האלוקי זה הרצון של הקדוש ברוך הוא בעת היצירה

יהיה דבוק בו תמיד ויקיים אותו לעד.

כמו שפרש המחבר על אישור

וירא אלוקים כי טוב

מה זה וירא אלוהים כי טוב?

העניין להורות כי עמידתם בחפצו

כל מה שנמצא בעולם

וקיים זה מורה על החפץ של הקדוש ברוך הוא בו

וזה מראה שזה יעמוד כל הזמן

כל הזמן בחפצו זה עומד

ואם החפץ יתפרד רגע

יהיו לעין

אם אין חפץ לקדוש ברוך הוא כבר בדבר

הוא נעלם

כמו שלא היה מתחילה

ברצונו בחפצו הוא קיים את מה שקיים

ברא וקיים ובחפצו

אם יסיר אותו

לא יתקיים שום דבר נעלם

וכשאמר הקדוש ברוך הוא בכל יום ויום וירא אלוהים כי טוב

זה אומר שהוא רצה בקיומו לעד

וירא כי טוב כי טוב זה נשאר לעד

אז יש כאן שני עניינים

אחד זה הנשמה שהיא חלק אלוה הממעל

והיא איננה נפרדת ממנו יתברך גם כשהיא בגוף האדם

והיא נותנת לו חיים לעד

ועוד דבר

דבק באדם גם חפץ אלוקי תמיד

והוא יקיים אותו לעד החפץ הזה אינו בתוך האדם

אלא חופף עליו כל היום

ובייפרדו ממנו רגע

יהיה לעין

מדברי הרמב״ן

אנחנו לומדים

שהחיים שלנו הם זיווג

של חפץ אלוקי ונתינת נשמה אלוקית

החפץ האלוקי החופף

עלינו מלמעלה נותן לנו קיום

והנשמה הנכנסת לתוכנו

נותנת לנו חיים

ושניהם כאחד

נקראים חיים, הם החיים.

אולי זה עומק

הטעם למה

רק אצלנו

המילה חיים היא בלשון רבים.

חיים כמו עיניים, שיניים, אוזניים,

לשון שניים,

חיים.

לשון רבים.

וזה לא סתם.

כי בחיים נמצא עניין כפול אמרנו.

אחד זה הנשמה והשני זה החפץ בקיום.

בשום לשון

לא נקראים החיים בלשון רבים.

טוב, בצורת כפל.

נגיד באנגלית אומרים לייב,

לא אומרים לייבס,

לשון רבים.

אין לשון רבים.

חיים בלשונות אחרים

זה לשון יחיד, זה לא לשון כפול.

אצלנו המשמעות חיים זה שניים,

ולא חיות.

חיים.

מעתה מתברר

לשון התרגום.

עדאתון חיין, עדאתון קיימין.

שאלנו מה זה חיים, מה זה קיימים.

אם חיים, קיימים. אם קיימים, אז חיים.

למה לשון כפול?

אלא שניהם כאחד

הם החיים.

הרמב״ן ממשיך לבאר.

בעלי האמונה יודעים שהעולם הזה מחודש

בחפץ אלוקי פשוט.

דהיינו, הרצון האלוקי לברוח עולם.

וגם הקיום יהיה בו לעד

כל ימי החפץ.

וזה אמת ברור.

ואם כן, מה שכתוב ביום הכולך ממנו מו תמות,

שאז תהיה בן מוות,

לא תתקיים לעד בחפצו.

והאכילה הייתה לו מתחילה לעונג.

וייתכן שפירות גן עדן נבלעים בתוך האיברים כמו המן,

ומקיימים מתוכליהם.

אבל כאשר נגזר עליו ואכלת את עשב השדה

ובזיעת אפיך תאכל לחם,

היה זו סיבה להפסד כי עפר אתה ואל עפרת שוב.

זאת אומרת, היה כוח בפירות,

בבריאה,

שאם אדם היה אפילו מוציא אנרגיה והכול,

ואז נפסד כוחו.

כשהיה אוכל מפירות העולם,

היה חוזר לו בדיוק מה שחסר לו.

היום זה לא ככה.

היום, אפילו שתאכל את הפירות הכי טובים,

לא של מונסטנגו,

של ההינדוס שעושים היום, שמורידים בכוונה את כל הוויטמינים והכול בשביל לחסל את האנשים ולדלל אותם,

אבל היום אין כוח בפירות להחזיר את המאה אחוז.

לכן אדם הולך ומזדקן ולא יכול להחזיק מעמד.

אז הרי יש שתי סיבות למוות.

אחת זה סילוק החפץ האלוקי מהאדם,

וגם זאת שלא יאכל עוד פירות גן עדן, הם מחזיקים אותו בחיים בלי הפסד, כמו שאמרתי.

ולכן אונקלוס מתרגם,

הרי ביומדת אכל מיני ממד תמות.

הוא אומר, ביום שתאכל ממנו מות תמות משמע שתפסד חיותך.

ויונתן בן עוזיאל כתב,

הרי ביומדת אכל מיני תהיה חייב כטול,

ביום שתאכל ממנו תהיה חייב מיתה.

אולם זה וזה גורם.

שר ממנו החפץ האלוקי,

בקיומו לעד,

וגם נשחט הגוף,

שאינו יכול עוד להחזיק את הנשמה בקרבו לעד.

אכן הגוף בלה ומזדקן עד שיחזור לעפר.

רצונו יתברך בבריאת האדם היה שיחיה לעד

עם הגוף.

חטא האדם,

ונהיה לבן מוות.

אבל הרצון של הקדוש ברוך הוא לא התבטל חלילה.

ואחרי עשרים ושש דורות נתן תורה לישראל.

ולא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהיה מלאך המוות שולט בהן.

אילו זכינו ללוחות הראשונים היה זה תיקון לחטאו של האדם הראשון,

והייתה שרה גזירת המוות מכלל ישראל.

אבל לא זכינו לכך כי חטאו בעגל

ונשתברו הלוחות

אבל קיבלנו לוחות שניים

בהם נתחדש עניין

השוכן איתם בתוך טומאותם.

גזירת המוות לא התבטלה,

אבל בזכות המצוות

אנחנו נזכה לתחיית המתים

ונשוב לחיות עם הגוף לחיי עד.

הרי שעל ידי החטא נתהווה הפירוד בין הגוף והנשמה אבל הפירוד הזה זמני ואנחנו מצפים שהגוף והנשמה יתאחדו שוב

כי הכוונה של התורה להעמיד אותנו שוב

במצב של האדם הראשון קודם החטא בתחיית המתים.

לכן אין מצווה בתורה שאינה מביאה לתחיית המתים.

כיבוד אביהם היא החמורה שבמצוות

ושילוח הקן

היא הקלה שבהן

ושתיהן

תלויה חיית המתים.

אז עם החמורה והקלה ברור שזה סגולה של כל המצוות כולן.

אותו חפץ אלוקי הרוצה בקיום האדם לעד

אנו מתדבקים בו על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות.

נחזור להתחלה

דרשו ה' בהימצאו זה תבעו יראת השם כל זמן שאתם חיים.

מה נורא שאדם יכול לחיות את חייו כחיים פשוטים

בלי לדעת בכלל את הימצאו של השם יתברך בתוכו ממש.

הרי לא לזה ניתנה לו הנשמה האלוקית שיחיה חיים פשוטים של אדם כפרי.

עצם חייו מוכרחים לעורר באדם יראה

שיתייחס לנברא אל הבורא.

עצם זה שאתה חי.

מבשרי אחזי אלוה.

החיות הזאת שאני חי צריכה להטיל עלינו מורא.

כמו שכתוב ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ.

ומוראכם וחיתכם

חיותכם

יהיה על כל חיית הארץ.

מה שהקדוש ברוך הוא חי מטיל אימה ויראה על האדם.

ועכשיו,

בהימצאו, שזה החיים שלי,

אז איזה יראה צריכה לנפול עלינו מזה עצמו?

קראוהו בהיותו קרוב.

תבקשו מלפניו כל זמן שאתם קיימים

החפץ אלוקי הדבק באדם

מחייב אותו לעבוד את השם.

עניין העבודה זה להחזיק את הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו.

במקום שיש קרבה,

שם יש עבודה.

לכן כתוב קרבנו מלכנו לעבודתך.

זאת אומרת, על ידי עבודתך אנחנו קרבים וקרובים אליך.

וקרבתנו מלכנו

לעבודתך.

בזמן המקדש

זה היה על ידי הקורבנות.

וזה באר הרמב״ן, לרצונכם תזבחוהו.

לרצונכם פירושו שהוא יתברך ירצה בנו.

כשאנחנו עושים את הזבחים והקורבנות,

אנחנו מעלים רצון לפני השם.

אבל היום התפילה היא במקום הקורבנות.

איזו עבודה שבלב זו תפילה.

קיומנו

זה הקרבה אל השם יתברך,

ואם חייבת,

עבודה בלב.

תפילה.

אז שהחיינו וקיימנו,

עדיין הדברים נוראים ונפלאים.

כי כל קרבתו יתברך והימצאו הוא בקרבנו ובחיינו ממש.

אז מה גדולים הם החיים בעולם הזה בתוך הגוף?

מספרים על הגאון שלפני פטירתו בכה שהוא עוזב עולם יקר זה שבעד פרוטה אחת

יכול לקנות

מצוות ציצית

שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה.

החפץ חיים,

נשמתו עדן, אמר על הגמרא בעירובין נד,

אמר לשמואל רב יהודה שייננה

חטוף ואכול,

חטוף

ואשתי דעלמא דאזלינן מיני כהילולה דמא, כבהילולה דמא.

תחטוף ותאכל,

תחטוף ותשתה כשהעולם הזה דומה לבית חתנות.

כמו שמגיעים לחתונה יש שם בר גדול ויש מנות ואפשר להגיד תן תוספות ותחטוף כל מה שאתה יכול.

תכף סוגרים.

זהו.

אז מדובר על התורה והמצוות.

תורה והמצוות, שנאמר לכו לחמו בלחמי

ושתו ביין מסכתי.

התורה והמצוות נמשלו ללחם וליין.

והעולם הזה דומה לחתונה.

מי שבא לפה יכול לאכול ולשתות כאוות נפשו,

כי השולחנות ערוכים כל טוב בתורה ומצוות. על כל שעל אתה יכול להרים כמויות של תורה ומצוות.

אז שולחנות ערוכים בכל טוב.

ובעל החתונה מכבד כל נכנס, בכבוד, בכבוד.

אבל ככלות ימי המשתה, שבעת ימי המשתה, 70 שנה,

מפנים את השולחנות

ואין עוד מקום להיכנס ולהיענות.

מה שהצלחת לאכול ולחטוף,

זה מה שיישאר לך.

כך בעולם הזה אדם יכול לעבוד את השם כחפצו.

יכול לחטוף תורה ומצוות בכל רבע,

בכל רגע.

וקרוב ומרוצה בעל החתונה לכל מי שבא.

כך, כך, כך, כמה שאתה רוצה.

אבל לא כך יהיה בעולם הבא.

שם הקדוש ברוך הוא

קרוב לאדם

רק בתור שכר.

בעד המצוות שהוא עשה.

כמה תוכל להתקרב לבורא שם?

מה שעשית, עם מה שבאת.

מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת מה שהוא טרח.

מה יש לך על השולחן בשבת?

רק מה שטרחת.

מה שלא קנית, אין בשבת.

וצריך להודות לקדוש ברוך הוא ולשרתו שם,

בעולם העליון.

גם כן, רק לפי השכר.

מה שלא חטף בעולם הזה מתורה ומצוות,

אין לו שם.

אז אמר על זה החפץ חיים במכתביו.

הבו גודל

לחיי העולם הזה.

אה, איזה עולם נפלא, כמה אפשר לחטוף ולאכול ולשתות

ולאסוף לחיי העולם הבא.

חיים אמיתיים

הם

שהימצאו מביא ליראה,

והיותו קרוב

מביא לידי עבודה.

מה שהתחלנו בהתחלה.

חיים אמיתיים

זה שהימצאו, מה זה הימצאו?

זה עצם החיים שלנו.

מביא ליראה.

וקרוב, מה זה קרוב?

זה מביא אותנו לידי עבודה.

דולי זה החיים שלנו הולכים לאיבוד חלילה.

ומה נורא

אם חיים שהם מציאות של הימצאו והיותו קרוב

יכולים להיות חיים של מקרה, כמו בעל חי.

אדם סתם חי, לא יודע אפילו מה המטרה.

מה נמצא בתוכו?

מה חפץ האלוקים ממנו?

אדם שלא השכיל

לקנות את מעלת הקרבה לה' יתברך

והפך אותה למעלה עצמית על ידי יראה ועבודה אומלל האדם הזה.

בעל חי,

מהלך על שתיים.

אז בואו נתחזק בעזרת השם,

שיהיו החיים שלנו חיים בעצם,

שנדע שעצם החיים

זה הימצאות הבורא בתוכנו.

בנשמת אלוקים,

נשמה,

חלק אלוקא ממעל,

השם חופף עלינו.

בחפץ לקיים אותנו.

וזה הקרבה אלינו.

הוא כל כך קרוב.

ואדם יכול ללכת בעליו לא להרגיש.

ולכן ברגע שאדם יודע את זה,

מיד תיפול עליו יראת השם,

הוא ידע שהשם בתוכו ומסביבו.

אלה החיים המאושרים והמתוקנים.

מה אתה יכול לזכות יותר מקרבת אלוקים?

אמר דוד מלכנו, קרבת אלוקים ביתו.

עכשיו הבנו מה זה,

שאחיינו וקיימנו.

וחיינו זה עצם מציאותו בתוכנו,

וקיימנו זה החפץ לקיים אותנו לעד שחופף עלינו תמיד.

רבי חנניו בן אלבי שיאמר,

עושה כל דקות וכל דקות ונישואין לבי כוח רב עולם טהורה ומסוות שנה אמר אדם אבס למען זוהר בלתי ראוי.