ספר חוכמת המצפון מעץ הדעת לא תאכל
---
עיקרי הדברים מהספר 'חכמת המצפון'
מאמר עב
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות בראשית ב́ י"ז.
איתא בחז"ל ילקו"ש ה. מא., שאדה"ר ראה ברוח קדשו שדוד המלך הע"ה עתיד להיות נפל ונתן לו שבעים שנה משנותיו, וראינו בזה דבר חדש, אנו יודעים מנדבות גשמיות שצריך האדם ומחויב לתת לחבירו, אבל לנדב לחבירו חיים נדבה רוחנית, ולא עוד אלא חייו של אדם הראשון וגם שבעים שנה, מזה לא ידענו כלל, ולכאורה קשה להבין ענין נדבות רוחניות, הלא ברוחניות פשוט שחייו קודמים? וראינו מזה שיש גם נדבות רוחניות, וגם יש תנאים ואופנים שהאדם מחויב לנדב נדבות מעין אלה, והרי לנו ראיה מאדה"ר שראה עצמו מחויב לתת משנותיו לדוד.
מובא מעשה מר́ ישראל סלנטר זצ"ל, שכאשר שמע אודות ר́ ליב חסיד טרם שהכירו ושאל על טיבו, היתה אחת משאלותיו אם קרה אצל ר́ ליב שיכנס אצל חנוני ויציע לו חילוף על יום אחד, שהוא יעמוד במקומו בחנות והחנוני ילך ללמוד, ולכאורה מהיכן למד ר́ ישראל הנהגה כזו, איפה מצינו שיהיה אדם צריך לבטל מלימודו בכדי שילמד חבירו? אולם באמת הראונו חז"ל מפורש בדיבור הנ"ל דאדה"ר נדב משנותיו לדוד, האם יש לנו ציור מה הם חיים של אדה"ר, וכשנתנם לדוד הלא חסרו לו ואעפ"כ ראה אדה"ר את עצמו מחויב בזה.
מדת נושא בעול היא מעיקרי התורה וחובת האדם, ואין דבר בעולם שלא ישוה לוותר בשביל מדה זו, אדם הראשון ויתר על חייו חיים של אדה"ר אך ורק בשביל נושא בעול, ומכל זה נראה רוממות מדה זו מצד הנותן ומצד המקבל, רואים אנו עד כמה גדול ערכה, דהע"ה כל חייו היו נתונים לו משום נושא בעול של אדה"ר, הערה זו מספקת לאדם בכדי לידע רוממות ערכה וגודל חשיבותה של מדה זו להיות נושא בעולם עם חבירו. דעת חכמה ומוסר ח"א מא́ י"ח.
----
מאמר עג'
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות בראשית ב́ י"ז.
האדם נרכב משכל וגוף, חלק נכבד וחלק נבזה, וזה ודאי כי החלק הנכבד יש לו מעלות ויתרונות על החלק הפחות, אבל מצאנו כי החלק הנכבד יש לו שפלות בפרט אחד, כי הגוף כשיצטרך לאכול ידע כי הוא רעב צמא וחולה, וכל מה שהוא חולה יותר מרגיש יותר, מה שאין כן השכל כל מה שהוא רעב וצמא יותר, מרגיש הוא בפחות ממי שהוא לא רעב כל כך, מי משתוקק לתקן חסרונותיו ולהיות יגון בלבבו תמיד? רק מי שיש לו מעט חסרונות, כמ"ש אצל דוד המלך ע"ה שלא היה בו רק בדבר אוריה החיתי, ועם כל זאת אמר וחטאתי נגדי תמיד, וכן מי משתוקק לקנות חכמה ולשמוח בהתרת הספיקות, אלא מי שהוא רודף אחר החכמה.
מי השמח בידיעה נפלאה אשר לא השיגוה כל הפילוסופים, כידיעת הבורא והשגחתו על כל דבר, אשר נודענו מיציאת מצרים ונצטוינו לזכור שני פעמים בכל יום להשריש הידיעה הזאת? מי שמפקח על עצמו למה נברא ומה תכליתו, וההפרש הגדול אשר יהיה בין טוב למוטב, הוא ישמח כי זה מביאו לתכלית הטוב, אבל מי שאינו מבקש תענוג נצחי רק נעזב לתאותו אין לו מזה שמחה, וזהו מה שאחז"ל סוכה מו כלי מלא מחזיק, מי שיש לו תחילה חכמה שמח בחכמה, ולא כן מי שהוא ריקן מחכמה. וכן בעצמות החיים יש אונאה עצומה בלתי משוערת, יש שנראין כחיים והם מתים מוחלטים והוא מי שנעזב לתאותו, אוכל מה שרוצה שותה מה שרוצה עושה מה שלבו חפץ, כנאמר משלי כ"א נפש רשע אותה רע וזהו המת המוחלט, כי ההעדר כרוך בעקביו, כנאמר ביום אכלך ממנו מות תמות, פירוש המיתה כרוכה בעקבו, וכל העומד ליבצר כבצור דמי.
על זה אמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו פירוש המתים בחיים, כמו שנאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, כי ספור נפלאות ה́ מה גמול הוא לו יתברך, רק כדי לאחוז בקצות מדותיו גומל חסדים טובים מכלכל חיים בחסד, מה הוא קדוש אף אתה קדוש, אבל הרשע מה לו לספר שבחיו, לזה אמר ́לא המתים́ יהללו יֿה, הם הרשעים שבחייהם קרויים מתים, כי מה גמול לו בהילולם אם לא יאחזו בדרכיו, וכמו כן להיפוך מי שהוא מדוכא ביסורים ושפלות, אשר הוא בעיני בני אדם כמת הוא באמת חי אמיתי, כנאמר יסור יסרני יֿה ולמות הוא מות נצחי לא נתנני. חכמה ומוסר ח"ב מא́ קכ"ו