לנצל את רגע ההתעוררות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

תורם בעילום שם מבקש בסיעתא דשמיא שהשיעור יהיה לתיקון פגם הברית

ומבקש מהציבור ששומע להתרחק מעבירה זו כי פוגעים בשכינה ובמשיח בן דוד,

הישמרו לנפשותיכם.

כמו כן רפואת הנפש והגוף

וברכה והצלחה וגאולה ורווח והצלה לכל בני משפחתו, אמן.

אמן.

צב את בני ישראל ואמרת עליהם את קורבני לחמיני שי ריח ניחוכי תשמרו להקריב לי במועדו.

מה זה שאומר במועדו?

אלא מועדו,

אומר הזוהר הקדוש פרשת לך לך,

דשאלתה בההוא זמנה רעבה.

רעבה דשתכך לעילא בדרגה ידיעה.

בעל דקתי במועדו.

מועדו הכוונה ששולט באותו זמן הרצון,

רצון העליון שנמצא לעילא למעלה בדרגה ידועה.

ועל זה כתוב במועדו.

מה זה אומר?

יש וצריך לנצל את הרגע המבורך

שמופיע מן השמיים,

משופע באורות.

אותו הרגע שבו מבריקים ניצוצות ההשראה וההשפעה

ולעשות הכול שיתקיימו ויחולו,

ולא להתאחר מלקבל אותם.

כמו שאמר החכם מכל אדם,

אחזתיו ולא ארפנו.

תפוס ואל תעזוב.

הגיע רגע של הארה עליונה,

שמחה בלב,

דברים שאתה מרגיש שהם שמימיים,

תפוס אותם

ואל תרפה.

בספר חסידים,

סימן תשעג,

המתפלל ונפלה בלבו שמחת אהבת השם פתאום.

ידע כי השם חפץ לעשות רצונו,

שנאמר, מי יפית ומי נעמת

אהבה בתענוגים,

אז תתענג על אדוני ויתן לך משאלות ליבך.

אם בשמע קולנו

נפלה בלבו השמחה,

או קודם יהיו לרצון,

יש לבקש כך,

יהי רצון מלפניך,

שזאת האהבה תהא לעולם נטועה בלבי ובלב כל זרעי.

ואל יבקש,

אלא על האהבה ברצון השם.

ואם באיזה שעה, ביום או בלילה,

בלי תפילה,

נפלה בלבו השמחה,

בעוד שליבו שמח ונפשו גילה בקדוש ברוך הוא,

אל ידבר עם אדם

עד שתצא מלבו.

והנביאים, בשעה שנפשם קשורה באהבה בקדוש ברוך הוא,

כאילו אינם בזה העולם.

לכן יעקב אבינו, כשפגש את בנו יוסף אחרי 22 שנה, באותם רגעים,

במקום לרוץ ולחבק את בנו,

הוא קרא קריאת שמע. את כל האהבה שלו הוא הפנה לקדוש ברוך הוא.

בראשית חוכמה, בשער אהבה פרק ג', בעניין גדרי אהבה,

אומר, יש חשק,

דבקות וחפץ.

חשק

שהתחשק בדבר,

חשקה נפשו,

אבל עוד לא נדבק דבקות

שנדבק בדבר שחשק.

חשק זה לפני הדבקות.

חפץ,

זה כבר שהוציא לפועל את האהבה.

נעשה חפצו, עושה כבר את החפץ.

כמו שכתוב בפרשת וישלח,

שכם

חשקה נפשו בדינה,

זה השלב הראשון.

ותדבק נפשו בדינה,

שלב ב',

ולא איחר הנער לעשות

כי חפץ בבת יעקב.

אז על האדם להשתדל שלא יהיה הפסק

משעה של התעוררות,

שהוא מתעורר

לדבר רוחני.

לא להפסיק משעת ההתעוררות עד שעת ההגשמה והביצוע למעשה, מייד לפעול.

שלא ייתן זמן שיצטנן הרגש,

שלא תפוג החמימות

של ההופעה העליונה.

וזהו הפירוש של הפסוק

במשלי ג', אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן

ויש איתך.

חבר שלך שואל ממך ודורש ומבקש משהו,

ויש לך.

אל תגיד לו מחר.

אם יש איתך, למה אתה אומר לו מחר לך ושוב?

למה?

מי יודע מה יקרה?

אלא בעת שיש לך חשק,

עסוק בתורה, ואל תאמר,

עכשיו אני אחייף, אני אשכב ואני אשכים בבוקר ואני אלמד.

אל תאמר כן, אלא תלמד מיד,

שמא מחר תאבד החשק.

מניסיוני הרב,

אני אומר לכם שיש אנשים שמתעוררים

ברגע מסוים, יש להם התעוררות שמימית.

לא עוברת דקה-שתיים, הכול נחבא.

איפה רואים?

כשהייתי מתרים אנשים להוראות קבע והכול,

פששש, כמה מרימים את הידיים.

כשאוספים את ההוראות קבע,

אין עשירית, איפה זה?

עד שהגיעו אליו ונתנו לו את הטופס,

ועד שהוא מילא ועד שזה, הוא אומר, טוב, מחר אני אשלח את זה,

הלך, שלום, נגמר.

אבל אנשים לא יודעים.

זה נדר.

נדר לגבוה. כשאדם חשב בליבו לתת,

יש לו בעיה עם זה עכשיו.

לא פשוט הדבר הזה.

כמה אנשים התעוררו ונכבו.

לכן אחזתי ולא ערפנו.

וכך נאמר בסנהדרין ל״ג.

אדמו קדח יקיד זיל,

קוץ קרח וצלי.

רש״י אומר, בעוד שהאש דולקת,

קצוץ דלועין שלך וצלה אותם.

כלומר, בעוד שאתה עוסק בשמועה,

תן לב להבין ולהוסיף לקח.

אל תדחה דברים.

על המקום

שיש כבר דלקה,

תמחומם לאיזשהו דבר,

תוציא לפועל ישר.

מסופר על יהודי

שהיה שואב מים

ומספק לבני העיר.

בוקר אחד יצא למלאכה

והם מצא מציאה ארנק מלא כסף.

ובהיותו איש דל

זה הדהים אותו.

הוא לא החזיק אף פעם סכום כזה בידם.

אבל כיוון שהרגיש יצר הרע מתחיל לפתות אותו ולבטל אותו מלקיים מצוות השבת אבדה,

מייד צעק בצעקות גדולות שהחרידו את כל העיר.

כולם נקלעו ובאו למקום

שאלו אותו למה הוא צוחק.

סיפר להם שהוא מצא את הארנק והמציאה גדולה

והוא פחד שיצר הרע מסית אותו שלא להחזיר.

אז לכן הוא צעק.

הוא באמת הגיע בעלים

והוא החזיר לו את הארנק.

ביקש בעל הארנק לגמול לו

על הטובה שהחזיר לו פרס.

תנקוב פרס, כמה אתה רוצה אני אתן לך.

אבל המוצא אשר סירב לקבל כל פרס.

אבל ביקש משהו קטן.

תזמין תזמורת

שתעשה פה עכשיו

מנגינות בעיר

ואני אעמוד וארקוד ואפזז.

למה?

כי הוא זכה בזכייה גדולה לכבוש את יצרו ולא החמיץ את הרגע החשוב

הראשון שעלה בדעתו להחזיר את האבדה.

ולא התפתה לרגע השני שכבר התחיל לחפור יצר הרע

ולהכניס בליבו מחשבות אחרות, לצנן אותו מהרגש הטהור.

אז על זה הוא רוצה לרקוד,

שיהיה תזמורת

והוא ירקוד.

כן.

יוסף

אמר לאחיו

מהרו ועלו אל אבי

ואמרתם אליו. מהרו

ועלו אל אבי ואמרתם אליו. כה אמר בנך יוסף

שמני אלוהים לאדון לכל מצרים

רדה אליי אל תעמוד.

איך יוסף אומר שהשם שם אותו לאדון?

פשיעי.

מה זה?

העם הוא הריבון?

ואיתה במדרש, בבראשית רבה,

שלא תעמיד את השעה,

שלא תעכב ותעצור את השעה,

כיוון שהשעה היא שעת רצון,

יוסף ביקש לנצל את העט רצון ועשייעתא דשמיא אחרי שהתפייס עם אחיו

ולזה אמר מהרו

ולכן גם אל תעמוד.

לא רק הוא מצווה אותם שהם ימהרו

אלא הוא מבקש שגם אביו לא יעמוד, לא ישתהה, מייד שירד אליו.

לא לעכב את השעה.

מספרים

על הנדיב המפורסם היחיד,

רוטשילד,

אדמונד דה רוטשילד,

שנודע בקהל, בליבו הטוב ובידו הפתוחה

בציבור החרדי. כל משפחתו היו על הפנים עד היום,

כל הרוטשילדים.

ופעם פגש בו ברחוב איש מכובד שהיה מדוכא,

משפך בפניו

את ליבו המלא צער ומרירות

על המצב הדחוק שהוא עומד ממש להתמוטט.

הנדיב שמע,

התרגש מדברי האיש,

אבל באותה שעה לא נמצא כסף בכיסו,

ולא היה לו מזומנים לתת לו.

פוגש אותו ברחוב, אז מה יעשה?

הסיר מעצמו את שעון הזהב

היקר שהיה לו,

והגיש אותו

אליו

והעני נבהל ונשתומם,

ולא האמין שהנדיב הגביר מתכוון לתת לו באמת את השעון.

ולכן

אמר לנדיב,

אם אין לכבודו כעת בכיסו כסף,

אפשר להמתין עד מחר,

ואז אני אבוא לביתך, לא בוער עכשיו.

אבל הגביר אמר לו, לי זה בוער,

כי ברגע זה התרגשתי והתעוררתי,

ואחז בי רגש הרחמנות,

ואין לדחות את הדבר עד מחר,

כי אני מפחד שמחר,

אם זה יידחה אפילו לשעה קלה,

יצטנן הרגש.

ומי יודע מה יהיה אז,

אולי לגמרי לא אתן,

או אתן לוג לפי הרגש של עכשיו.

אז זאת אומרת, הוא היה מספיק חכם בשביל לדעת לנצל את המומנטום,

את הזמן, את ה-במועדו.

את קורבני להחמיא לישי,

אומר הקדוש ברוך הוא, תשמרו להקרים לי במועדו.

תשמרו, תנצלו את שעת הרצון במועדו.

ובמובן הזה יש להסביר

למה הקדוש ברוך הוא לא גילה לאברהם אבינו,

למה אברהם אבינו לא גילה ליצחק

שיש ציווי

מהשם יתברך להוליך אותו לעקד.

למה כשיצאו לדרך לא אמר לו? למה השאיר את זה עד הרגע האחרון?

כי אם היה מגלה לו את זה מוקדם,

שלושה ימים לפני, כשהם יצאו לדרך,

היה נחסר ומתמחה את הרגש של מסירות נפש

כשהוא עלה על גבי המזבח.

כי בזמן הראשון

שעובר מראשית קבלת הידיעה עד לעקדה בפועל,

היה כבר מתיישן במתקרר הרגש

וכבר לא היה באותה צורה כלל וכלל.

כשמקבלים את הידיעה באותו רגע, והוא הסכים, וילכו שניהם יחדיו,

ברגע שהוא הסכים למסור את הנפש, ותכף לזה תבוא עקדה,

אז הרגשות לא ייחו.

ואז

זה השיא.

אבל אם הוא אומר לו, כבר יש לו זמן,

שלושה ימים לעקל את זה,

ועד אז כבר יש לו השלמה והסכמה,

וכבר תיאר לעצמו את הכל והכל, וזה כבר מתחיל להתקרר, וזה לא יישאר באותה רמה, אפילו אם הוא יישאר בדעתו,

לעשות את העקדה,

זה כבר לא אותו דבר.

כמו שאדם,

כשאומרים לו איזה בשורה טובה, באותו רגע הוא קופץ ומשתולל והכל והכל והכל.

ואחרי זה,

זה כבר

נגיד

הודיעו לבדם,

מזל טוב, נולד לך בן.

אז ישר הוא שמח מאוד, ואימא, נולד לי בן, אבא.

אחר כך לחמים וזה, זה כבר פחות, ואחר כך לדודה ולדוד, ואחר כך כבר אין לו כוח לצלצל.

כבר זה, והוא נרגע כבר מכל הזה, זהו, נולד, זהו, עברו כמה, זהו.

ככה זה בן אדם.

אז מלמד אותנו הזוהר הקדוש,

מה זה במועדו?

תתפוס את הזמן רצון. בזמן הרצון תתפוס ותבוא לידי מעשה.

זאת אומרת, חשק,

דביקה וחפיצה.

להוציא לפועל את הדבר.

זה מה שצריך להיות.

במועדו לנצל את הזמן. לכן אמרתי לכם תמיד,

שעלה בראשי רעיון.

מה זה רעיון?

מן השמיים זרקו רעיון, נכנס.

מצא חן בעיניי הרעיון, טאק! הודעתי ישר ברבים, אני הולך לעשות כך וכך.

עכשיו אני לא יכול לעזור.

גמרנו. אז תפסתי.

אחזתים ולא אערפנו.

לכן הצלחנו לעשות דברים גדולים.

כי רעיונות באים וחולפים להרבה אנשים.

אז יש, קוראים לזה תוכניות מגירה.

הוא שם את התוכניות במגירה.

להתראות.

עוברים 20 שנה, 30 שנה. כן, יש לי את זה. זה אצלי במגירה. כבר מזמן, כבר חשבתי על זה.

קוקו כבר היית יכול להיות.

איפה ואיפה ואיפה ואיפה?

ובכן רבותיי, תפסו את הרגעים החשובים שיש בחיים.

וכל רגע הוא חשוב.

גם אם אין התעוררות, כל רגע חשוב.

אמרנו לכם שבספר ערבי נחל הוא אומר שכל רגע נפרד חלק מהנשמה של הבן אדם.

עכשיו, אם החלק של הנשמה של הבן אדם היה עכשיו עם דבר תורה,

אז הרגע עלה עם דבר תורה.

אם הרגע היה בבטלה,

הרגע עלה ריק.

ריק.

ואחר כך, כשמלבישים לו את החלוקה דה רבנן מכל הרגעים של חייו,

אז כל הריק, ריק, ריק, זה חורים. נהיה לו בגד עם רשת.

מלא חורים.

אין בו כלום.

עכשיו, רגע שאתה ניצלת, אתה חי.

רגע שלא ניצלת, מת.

אז תאר לך כמה אתה מת,

כשאתה לא מנצל את הרגעים.

כל רגע שעובר, צריך למלא אותו.

בין אם זה במעשה,

בין אם זה בדיבור, בין אם זה במחשבה.

אבל כל הזמן צריך להיות סביב מה?

סביב הרצון להידבק בשם יתברך.

במחשבה, בדיבור ובמעשה.

ולפעול, לפעול ולהפעיל. לפעול ולהפעיל.

ואז אתה הופך רגע אחד לאלפי רגעים,

למיליוני רגעים.

הנה, דיברנו עכשיו,

זה יהפוך להיות מיליוני רגעים.

אתם שומעים? זה כבר הפך כפול לאנשים.

אלה שישמעו

ואלה שאחר כך.

הרגע הזה, נצחי,

מוכפל, כפול.

כל אלה שהשפעת, דיברת, אמרת וכו'.

זו החוכמה בחיים.

לנצל כל רגע ולשכפל אותו.

לשכפל,

לשכפל, לשכפל.

כל הזמן.

ואז יש לך חיים בלי סוף,

בלי סוף, בלי סוף. אתם זוכרים בין כמה אני?

אתה זוכר?

מה פתאום?

אני יותר מגיל העולם כמה פעמים.

כמה אני לומד תורה ביום, אתה יודע?

כפול כל האנשים

שלומדים תורה בזכות, שחזרו בתשובה דרכי או בעקבותיי וכו' וכו'. אז כמה הם לומדים?

כל יום.

תכפיל עכשיו בימים

ותראה שאני מקיף את כדור הארץ כמה פעמים בגיל.

זה הגיל שלי.

חושבים שאני צעיר. אני בכלל לא צעיר.