פרשת פנחס - חלק ג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום איילת בת זוהרה שרה רפואה שלמה מהירה בכל הגוף

שהמחלה תחלם כליל מכל האיברים תזכה לאריכות ימים ושנות חיים

בזכות זיכוי הרבים ובזכות חמישה נציבי יום שעשתה מהירה.

חלק שלישי פרשת פינאחס

צדיקים

מהפכים מידת הדין

למידת הרחמים

רשעים

מהפכים מידת הרחמים

למידת הדין.

העניין הוא כפשוטו,

כפישוטו בתימנית,

אך יש לבאר עוד.

מובא בילקוט שמעוני תשע״ג,

באי אחרי המגפה.

זהו שאמר הכתוב

אם אמרתי מה תרגלי חסדך אדוני יסעדני.

כשבאו לשיטים

מייחל העם לזנות.

שמחו האומות ואמרו

אותה עטרה שהייתה בידן

כבר בטלה

כשבאו לידי נפילה

זה כפן המקום.

נגף המקום את כל מי שנתקלקל

ועמידן על טהרתן.

אז הילקוט שמעוני אומר, ויהי אחר המגפה

אני אמרתי מטה רגלי,

זאת אומרת, מטו ונפלו והשם ירחם.

אז בדיוק חסדך בא וסעד אותי.

מה זה החסד?

תכף נראה.

אז כשהם הגיעו לשיטים

החלו לזנות, נתחללו מקדושתן.

אומות העולם שמחו.

אמרו העטרה שהייתה להם שהם היו שמורים מעריות

בטלה.

חיים נחמן ביאליק, שהיה בחור ישיבה בצעירותו וכפר בסוף,

כשתפסו גנב

ראשון בארץ, התפרסם בעיתונות,

אז הוא שמח, יש לנו גנב עברי ראשון.

עכשיו אנחנו כמו כל אומות העולם.

טמבלול.

אומות העולם שמחו שעם ישראל נכשלו בעריות ואמרו, זהו, בטלה העטרה שלהם.

אז באו ישראל לכדי נפילה והקדוש ברוך הוא זקף אותם.

אני אמרתי, מה אתה רגלי?

אבל חסד השם

סעד אותם, חסדך השם יסעדני, זקף אותם.

איך זקף אותם?

איך מהנפילה זקף אותם?

על ידי שהקדוש ברוך הוא נגף את כל מי שהיה מקולקל

ואז החזיר אותם והעמיד אותם על טהרתם. נשארו רק הטהורים שלא נכשלו ביסורים האלה.

אז זה חסד.

עצם זה שהוא נגף את המקולקלים,

זה חסד עם הנשארים.

חסדך אדוני יסעדני.

זה היה חסד השם לסעוד את ישראל ולהציל אותם מנפילה

שנגף המקום את כל המקולקלים והם המתים במגפה.

וגם זה מצד החסד,

שנענשו לא מצד מידת הדין

אלא מצד מידת החסד.

ומהכרח החסד

להקים את ישראל

נגפו המקולקלים

בשביל לעמד את ישראל

צריך לנגוף את המקולקלים

מאף שנתחייבו בדין

אבל מצד מידת החסד ומידת ערך אפיים כלפיהם

היה הקדוש ברוך הוא ממתין להם

והייתה להם האפשרות לחזור בתשובה?

אז יש מידת חסד

ויש מידת ערך אפיים אז למה השם לא המתין להם?

ואולי הם יחזרו בתשובה על מה שהם עשו

כמו שהשם תמיד מעריך אפו על הרשעים גם

מה קרה פה שלא?

אבל אחרי שהגיעו כלל ישראל לידי נפילה על ידיהם

הכריעה מידת החסד להעמיד את ישראל על טהרתן

חייבים היו למגר את המקולקלים יד

כדי לזקוף אותם

ובזה נתחזקה טהרתן של ישראל

אתם יודעים שבהיסטוריה היו מקרים חמורים ביותר של כל מיני מגפות, דבר

מחלות מדבקות, מסוכנות, כמו חולרה, כמו אבעבועות שחורות, כמו...

כשזה התפשט, לא הייתה ברירה,

היו סוגרים אנשים במחנות, מבודדים אותם, והיו כאלה שהיו מחסלים אותם בשביל שזה לא יתפשט עליו, יגרום להריגה

של עשרות אלפים, מאות אלפים ומיליונים.

המגפה של אבעבועות שחורות הרגה מיליונים בעולם.

אז זאת אומרת, בשביל לעשות חסד עם הנשארים,

היו צריכים לחסל את אלה שנוגעו.

יש אומרים שבמטוס,

היה עוד מטוס

שהיה של בלאדן וחבריו,

שאומרים שהורידו אותו,

או שרצו להוריד אותו, לא משנה מה נכון,

אבל אם יודעים שמטוס מגיע והמטוס הולך

להפציץ עיר שלמה,

אז נותנים הוראה להוריד את המטוס אפילו שיש שם חפים מפשע.

למה?

זה בשביל להציל את האחרים.

אז זה דבר מקובל, אנשים מבינים את זה.

קוראים לזה נישט בריירה.

לא נעים,

לא יפה,

אבל ההכרח לא יגונה.

גם פה, בשביל להציל את הכלל,

היה צריך למגר את המקולקלים.

כי המקולקלים גרמו שכולם יפלו, שכל ישראל, חס ושלום,

יבואו לידי קליה.

בתחילת הפרשה,

פניחס בן אלעזר בן אהרון הכהן,

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בסנהדרין פב,

קנאי בן קנאי,

משיב חמא בן משיב חמא.

הרי הוא מייחס אותו לאהרון הכהן, שמידתו אוהב שלום,

רודף שלום,

אוהב את הבריות.

אז מפורש בחכמים, זיכרונם לברכה,

בירקוד שמעוני חוקת כ',

מעולם לא אמר אהרון לאיש חטאת,

ואפילו בדיבור בעלמא.

אפילו רק בדיבור.

מעיינו דמעשי פניחס הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו,

זה ממידתו של אהרון.

איך?

אתה אומר שאהרון, אפילו להגיד את המילה חטאת, אתה לא אמר.

אז איך אתה אומר שהמעשה של הנכד

זה ממעשה אהרון?

ומה הוא עשה? קנאים פוגעים בו ממש, פיזית.

למה זה כך?

כי הרי אי אפשר היה להשיב חימה ולהציל את בני ישראל מקלע יחס שלום,

רק בדרך הזאת למגר את החוטאים

כדי להציל את הנשארים,

כמו שהיה פה, שסיפרנו עכשיו.

הרי שהיה כאן חסד בתכלית במעשה של פניחס.

זה מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה, שהרשעים

מהפכים את מידת הרחמים למידת הדין.

הם גורמים שמידת הרחמים מחייבת לעשות בהם דין.

הם מהפכים את מידת הרחמים למידת הדין.

שמידת הרחמים היא מוצרכת, נכרחת,

לעשות דין.

זה מידת הרחמים.

אבל הם מהפכים את זה.

ככה

היה יכול להיות ערך אפיים.

אבל הם גורמים שאין אפשרות להמתין וצריך לעשות דין מייד, וזה החסד.

דוגמה נוספת,

פרשת עיר הנידחת,

עיר שכולם עובדי עבודה זרה,

אז הדין הוא

שלא משאירים שם אדם.

וזה להרוג הרבה אנשים,

וצריכים מישראל לעשות זאת,

אז אדם באופן טבעי, אם הוא הורג אנשים,

הוא הופך להיות אכזר.

השם מבטיח ונתן לך רחמים ורחמיך והרבך.

רבן גמליאל ברבי אומר,

מלמד שכל המרחם על הבריות,

מרחמים עליו מן השמיים.

מכל שאינו מרחם על הבריות,

אין מרחמים עליו מן השמיים. גמרא בשבת, קנא.

כתבו המפרשים

שלא תחשוש שיש בכאן מידת אכזריות, חס ושלום.

היינו שאף שהוא דין תורה מכל מקום הקיום למעשה נוטע חס ושלום כוח של אבירות לב.

לזה אמר שאינו כן.

כי הדין הזה

הוא רחמים גדולים

והצלה לכלל.

וזה גורם מידת רחמים בישראל,

שירחמו עליהם מן השמיים.

כי אחרי שבפנימיות של העניין מונח בזה רחמים,

אם אתה עושה את זה מצד ציווי התורה,

מתגברת בישראל מידת הרחמים,

ובזכות ההנהגה הזאת, מידה כנגד מידה, ירחמו גם עליהם.

אם אתה תשאיר את העיר הנידחת

ואתה תשתוק,

אז זה יעשה דין על כל ישראל.

ובזה שאתה הורג את תושביה,

אז אתה בעצם מציל את כל ישראל.

אז זה רחמים גמורים.

אבל אתה יכול לומר שהרי אם אנשים מתעסקים בהריגה, הם יהיו אכזריים, אבירי לב.

מבטיח השם ונתן לך רחמים ורחמיך.

למה?

כי אתה עושה בציווי השם, בציווי התורה,

ומזה לא יבוא חס ושלום תקלה,

ואדרבה.

זה נקרא רחמים מה שאתה עושה,

כי אתה מגונן על כלל ישראל.

למי שקשה לקלוט את הדברים, אפשר להסביר בפשטות.

אם יש רוצח והוא נתפס,

אז בכל חברה

מודרנית נקרא לזה, כמו שאומר אמנון לוי, שהוא מודרני.

אז בכל חברה כזאת, מה עושים? לוקחים אותו וכולאים אותו בבית האסורים 25 שנה.

זה אכזריות או שזה חסד?

זה חסד.

מה החסד?

שהוא לא יפגע בעוד אנשים.

אדם, אדם שמסוגל לרצוח אחת, גם שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

אז לכן כולאים אותו.

איי, אבל אתה מתאכזר לאשתו ולבניו, הם לא אשמים שהוא ככה ועשה והתרגז ועשה ועשה.

כל אחד מבין שאין מה לעשות

בשביל להציל את הכלל,

גם אם יש כאלה שזה עלול לפגוע בהם,

אבל עדיף הפגיעה במעט מאשר פגיעה בהרבה,

וסכנה של הרבים שהם חפים מפשע.

אולי יש גם בזה גם כן למשפחה,

אם הם היו מתקנים את מידותיו והיו רואים שיש בו את הנטיות האלה, והיו אומרים, שמע, אתה יכול להגיע לדברים קשים,

אז יכול להיות שהוא היה נמנע מזה ולא היה מגיע לזה.

כמו שאם יש משפחה שיש בה שיכור,

והם יודעים שכל פעם שהוא עובר דברים עושה וזה,

הם צריכים לעשות משהו

בשביל שהאבא הזה לא יגרום נזקים,

ואחר כך הוא ייעדר,

כי יחלעו אותו בגלל מעשים שהוא עלול לעשות.

אז כל מי שנמצא בסביבה צריך להיות אחראי גם סביבתו.

אז ממילא זה גם,

יש מקום להגיד שהיה להם איזה צד של שותפות,

כי רק אם זה במקום שאף אחד לא יכול לטפל בו, ואף אחד לא זה, וניסו פסיכולוגים ואחרים,

זה לא עוזר, זה בן אדם שמושרש בו טבע רע

וקשה לעקור את זה ממנו, נגיד, אז זה

קצת יותר

מתחשב להגיד שלא היה מקום לעשות תיקון כלשהו.

טוב, מכל מקום ראינו עוד דוגמה,

שגם בעיר הנידחת

זה נקרא רחמים גמורים.

עכשיו, כתוב בסנהדרין קי״א על הפסוק,

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

אסור לקחת שום דבר,

שום דבר מעיר הנידחת.

יש שלל.

הרגו את האנשים, שרו בתים מלאים כל טוב.

אז יאללה, אפשר לקחת שלל, חרם,

להחרים את הכול. לא.

התורה מזהירה, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

כל זמן שרשעים בעולם,

חרון אף בעולם.

בגלל הרשעים יש חרון אף על כל העולם.

אבדו רשעים,

נסתלק חרון אף מן העולם.

ברגע שהרשעים

אבדו,

אז החרון אף מוסר.

בספרי שם כתוב

למען ישוב אדוני מחרון אפו.

כל זמן שאלילים בעולם,

חרון אף בעולם.

ואמרו זאת על הנהנה מאלילים

או מעיר הנידחת.

הרי שאפילו לקיים את הממון של עיר הנידחת

זה גורם חרון אף.

וקיום הדין החמור

מרחמים ממש.

כשמקיימים את הדין החמור הזה של דין העיר הנידחת,

זה ממש רחמים.

והקב' אומר שאפילו החזקת ממון שלהם

גורם חרון אף.

שלא ייזכר.

ולא יגידו זה מחרן דען, זה מזה וזה וזה וזה. אין.

בקהלת רבזן כתוב

על הפסוק אל תהיי צדיק הרבה

על שאול בחיר השם

במעשה הגג.

שאול המלך נצטווה להשמיד את עמלק והוא השאיר את הגג,

מלך עמלק.

ועליו נאמר הפסוק אל תהיי צדיק הרבה.

כל המרחם על האכזרים,

שאול ריחם

על האכזרים, על עמלק,

והניח מהם את הגג.

כל המרחם על האכזרים,

סופו שנעשה אכזרי על הרחמנים.

הוא הרג בסוף את נוב עיר הכוהנים.

שמונים וחמישה כוהנים הוא הרג, שאול.

ריחם על האכזרי,

בסוף התאכזר

על הרחמנים, אלה שהיה צריך לרחם עליהם.

כשם שהאכזריות

על האכזרים

זו רחמנות,

ככה רחמנות על האכזרים, אכזריות.

וזה מתחבר לדרשה הקודמת,

שאיש לפי מהללו,

אם אתה משבח את הרשעים, אתה רשע.

למה?

מי שמרחם על האכזרים, הוא אכזר. מי שמרחם על הרשעים, מי שמהלל אותם, הוא רשע.

כמו שאמרנו קודם.

מידת הרחמנים ותוכנה הפנימי הוא אכזריות.

וזה סופו, להיות אכזרי על הרחמנים,

כמו שעשה שאול אמיר הכהני.

עכשיו ידוע שכל העונשים,

בשורש שלהם הם רחמים גמורים.

הם גדר רפואה ממש.

והם תשלום קטן לעומת העונשים הנוראיים בעולם הבא.

ולכן, מזה הטעם, חייב אדם לברך על הרעה

כשם שמברך על הטובה.

לכאורה נשאל למה אדם יהיה מחויב לברך על הרעה?

בטובה אני מבין,

השם היטיב לו, צריך להכיר את הטובות שהבורא עשה.

צריך לברך.

אבל ברעה יש לאדם הרגש, כמו בטובה, שהוא יכול לברך?

איך אתה מחייב אותו לברך?

אלא ברור שגם הרעה היא חסד.

גם הרעה היא חסד.

איך אפשר להגיד שרעה זה חסד?

תשאל בן אדם, אתה רוצה חסד?

בוא,

אני אנתח אותך.

זה חסד?

כן.

אם יש לו גידול,

אם לא תנתח אותו, תשאיר אותו, הוא ימות.

ואם תעשה לו ניתוח, עשית לו חסד, הוצאת את הגידול.

כשם שחולה מקיר טוב על הרופא שעשה לו ניתוח קשה והציל איתו את חייו,

ואפילו שהוא סובל מהניתוח בזמן הניתוח ולאחריו,

אבל הרזלתו וטוב.

ככה הוא יישאר בחיים?

כך ממש עונשים מן השמיים

שבאים על האדם,

הם הצלה גדולה

מהעונשים הנוראיים

בעולם הבא.

כמו שאמר הרמב״ן

בשער הגמול,

שהעונש הקל ביותר,

בכוחו לסלק עונשים נוראים מאוד מאוד מאוד.

אם אדם היה רואה

עונש על לאו אחד,

דאורייתא,

מה מקבלים בעולם האמת,

היה מעדיף לקבל פה 70 שנה ייסורים של איוב,

שמתו לו עשרה בנים בבת אחת,

הוכה כל גופו שחין,

ומא עשיר אדיר הפך להיות עני מרוד.

70 שנה.

כל ייסורי איוב היו רק שנה.

ועליו אחד יסכים אדם לקבל פה מרצון 70 שנה כאלה.

אז בייסורים קלים שאדם מקבל פה בעולם הזה,

מחליפים לו את הייסורים הנוראים.

אז אתה צריך ודאי לברך על הרעה,

כי פטרו אותך מעונשים איומים ונוראים.

והרעה הכי רעה שיכולה להיות פה היא אפס אפסים,

לעומת מה שמחכה לך שם, ובזה ניקו אותך, זה רפואה.

זה ניתוח.

חכמים, זיכרונם לברכה, סמכו על הייסורים,

אפילו על חטא קל ביותר.

אכן הקב' הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לנקות אותם שלא יישאר כלום,

כלום, כלום, כלום, כלום.

ולא רק בגלל הייסורים שם, הבושה.

בושה שיש לאדם.

הרי בן אדם, אם יעמוד לפני הקהל וייתנו לו כעונש סתירות בפנים לפני כולם, איך הוא יתבייש?

איך הוא יתבייש?

איך הוא נהיה אדום?

עצם המעמד עוד לפני הסתירות.

אני מדבר על דברים קלים, כן?

אז שאדם יעמוד בעולם האמת, ושם הצדיקים, וגאונים, והכול, ויראו אותו,

וחשבו אותו פה, מי הוא, מי הוא, מי הוא,

פתאום הוא עומד ומקבל כאפות.

לא כאפות, כמו שאני מדבר פה, דברים איומים ונוראים.

נזכרנו השבוע כמה תיאורים איפה בלעם נמצא ואיפה הוא שוחה וכו'.

אז זה לא פשוט.

ולכן כתוב בישעיין נביא יב' עודך אדוני כי ענפת בי

ישוב אפיך ותנחמני.

זאת אומרת בעצם זה שהשם

כועס על האדם

ומעניש אותו,

אז הוא משיב את אפו ממנו,

וזה נחמה גדולה,

כי בזה פתרת את עצמך מן הדין לעולם האמת.

אז איסורים שאדם מקבל פה, מנקים אותו לעולם האמת. זה רפואה, חיטוי, חיטוי, מפני העולם הבא.

והעניין הוא,

שמעשה חטא שאדם עושה, זה לא דבר שהיה.

אה, אתה מזכיר לי, זה היה פעם.

לא חטא הוא מציאות שנמצאת באדם.

כל זמן שלא כיפרת עליו,

נענשת וכיפרת ונתכפר,

נתכפר זה נטהר.

אז כתוב ביחזקאל ל״ב, ותהי עוונותם על עצמותם.

אתה חושב שעשית משהו וזה בסדר, עשיתי, די, ביי, זה הלך, נגמר, עכשיו אני צדיק, לא.

כל זמן שזה לא נעקר ממך,

בין בתשובה גמורה אמיתית,

בין על ידי איסורים,

כל אחד לפי עניינו,

בתהי עוונותם על עצמותם,

וזה מום וחולי באדם.

לכן כתוב רופאה נפשי, כי חטאתי לך.

צריך ריפוי של הנפש

בגלל החטא.

וגם כשאדם עושה חטא נברא לו, מלאך קטגור,

והכוח הרוחני הזה נוצר מהחטא והוא מקטרג.

אבל כשאדם מקבל את העונש,

מתוקן הכול ומתבטל.

המלאך המשחית.

אז אם כן, גם הדינים והעונשים, הכול זה חסד.

הכול זה חסד.

אם כן,

למדנו עכשיו

שמה שהקדוש ברוך הוא

נגף את כל המקולקלים שעשו את המעשים שלא יעשו,

זה היה חסד גמור להציל את עם ישראל.

וזה גם היה רפואה בשבילם.

כי הם נענשו בעולם הזה,

ונתכפר להם לעולם הבא.

ונתקדש שם שמיים בזה.

אז ממילא רואים פה יסוד גדול.

אם חוטאים, כדאי לנקות לבד

על ידי תשובה אמיתית

ותשובת המשקל,

ולעשות ההפך מהחטא,

מצוות ומעשים באותו עניין.

אם זה לא יספיק או לא נעשה כראוי, יבוא עונש.

וצריך לשמוח בעונש, כי זה מנקה ומזכך את האדם,

שלא יישאר לו חובות גדולים לעולם העליון, שיהיה קשה מאוד לשאתם.

אז אם כן, רואים

שהרשעים מהפכים מידת הרחמים למידת הדין.

זאת אומרת,

הרחמים מחויבים לבוא בצורת דין

בגלל מעשיהם של הרשעים.

מכל זמן שיש רשעים בעולם, חרונף.

מסתלקין הרשעים,

שר החרונף.

מפה רואים שצריך למחות

ברשעים ובחוטאים,

ואם לא, נתפסים בעוון, כמו שלמדנו בדרשה הקודמת,

שהוא הציל אותם פנחס בזה שהוא בעצם

קינל השם

ומיגר את הרשע זמרי בן סלו,

ובזה ששתקו ישראל ולא מחו בו על המעשה שהוא הורג

את נשיא שבט שמעון,

אז נתכפר להם על מה שהם לא מחו במעשה של זמרי בן שמעון,

וכאילו הסכימו בזה.

וזו הייתה תקנה שלא חילה השם את ישראל.

אבל אלה שהיו במעשה שיטים,

שחטאו בבנות מדיהן ובנות מואב,

אלה לא עזר והיו צריכים להיות ניגפים במגפה,

וזו הייתה הצלה בשביל ישראל,

והיא הייתה ממידת החסד הגמור.

שיעור הבא בעוד דקות ספורות.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,