מסכת שבת דף קמ"ח ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מכובדי.

מסכת שבת, דף קמ״ח עמוד ב',

בנקודתיים הראשונות שבעמוד,

16 שורות מראש העמוד,

וכן אישה מחברתה כיכרות.

קודם שנלמד את השיעור של היום, נקדים איזושהי הקדמה

בעניין איסור ריבית בתורה.

כמו שהתורה אסרה ללוות כסף בריבית,

כך אסרה תורה ללוות מאכל בריבית.

הרי פסוק מפורש הוא,

בחומש דברים פרק כ״ג, פסק כ', אומרת התורה, לא תשאיך לאחיך נשך כסף,

נשך אוכל.

נשך כל דבר אשר יישך.

פירושו שבין בכסף ובין באוכל,

אם

מלווה אותו בריבית, עובר על איסור תורה.

האיסור מדאורייתא הוא כשהוא מלווה,

אם הוא אומר לו,

אני מלווה לך זאת על מנת שתשיב לי

יותר ממה שאני נותן לך עתה.

זה איסור תורה.

כמו כן, בדבר מאכל.

אם הוא לווה, למשל קילו קמח,

על מנת שייתן לו קילו וחצי קמח

לאחר זמן,

אז זה נקרא ריבית דאורייתא, ריבית מן התורה.

באו חכמים ואסרו, גם אם זה לא היה כך,

אלא

יש איזושהי תוספת כלשהי שהוא לא התנה אותה מראש

בשעת ההלוואה.

זה כבר ריבית שחכמים אסרו,

וזה נקרא בשם אבק ריבית.

כך כינו חכמים

את הריבית הזו,

שהוא לא התנה עליה בשעת ההלוואה,

אבל הפירעון הוא במציאות יותר ממה שהלווה קיבל.

למשל, ישנם דברים שעם הזמן לפעמים מתייקרים,

ואז נמצא שאם אתה מסתכל בערך של הדבר,

הבן אדם שקיבל את ההלוואה קיבל את אותו דבר בערך פחות יותר,

וכשהוא מחזירו,

הרי הוא שווה יותר.

ולכן חכמים גם אסרו לעשות הלוואה של שאה בשאה.

כך נקראת ההלוואה.

נוכל ל... איך אומרים?

לומר את זה בלשוננו היום, ללוות

קילו קמח תמורת קילו קמח.

ולמה זה באמת?

אפילו שלמעשה

אין לו כוונה מראש

שייתן לו יותר, אלא זה קילו תמורת קילו.

אבל מאחר ולפעמים יכול להיות שהקילו כמח הזה יתייקר,

ונמצא אם כן שבבחינת ערך הדבר קיבל הוא יותר ממה שנטר,

אז יש בזה עניין של ריבית, אמנם לא מדאור הייתה,

אבל מדרבנן יש את הריבית הזו.

כן.

עכשיו צריך לדעת אבל שלא בכל אופן

זה נאסר לכל הדעות, אלא

אם הוא למשל לבה דבר מועט,

כלומר, שההפרש

בין

שעת הנתינה לבין שעת הפרעון הוא הפרש

לא כזה גדול,

כמו למשל כיכר לחם תמורת כיכר לחם,

חבילת פיתות תמורת חבילת פיתות.

פה במקרה הזה יש מחלוקת בין הלל לחכמים,

מחלוקת איזו מובאת במשנה במסכת בממציאה דף עיניה, עמוד א',

שלדעת הלל גם זה אסור,

ולדעת חכמים מותר.

כי לא דקדקו כל כך חכמים לאסור שאה בשאה,

גם אם זה דבר מועט.

כך לדעת חכמים.

לאחר כל ההקדמה הזו נראה את השייכות

בזה לענייננו.

המשנה אמרה שאישה יכולה לשאול מחברתה כיכרות.

היא זקוקה לפתע, עקב זה שבאו אורחים,

זקוקה לפתע לכיכרות נוספות לסעודה,

ואז היא הולכת בשבת לחברתה.

היא יכולה לשאול ממנה, או שיש בזה בעיה.

אז המשנה אמרה

שלא תאמר לחברתה הלויני כיכרות,

אלא תאמר לה בלשון השאיליני כיכרות.

ולמה אם תאמר בלשון הלוואה,

אז

יש בזה בעיה?

למדנו אתמול בגלל שחששו שמא יבוא אדם לכתוב, כי סתם הלוואה זה שלושים יום.

כשאדם לווה מחברו

ולא קבע זמן

מתי יהיה הפירעון,

אלא זו הלוואה סתמית, שלא דיברו מתי יהיה הפירעון,

אז זו הלוואה, סתם הלוואה שלושים יום.

כלומר,

אי אפשר שהמלווה יתבע את הלווה קודם שיעברו שלושים יום.

מאחר וכן

שהלוואה כזו, זמן הפירעון הוא שלושים יום,

הרבה פעמים המלווה חושש שמא ישכח,

ואז יבוא לכתוב,

חששו חכמים שמא יבוא לכתוב, לכן

כשאדם בא לבקש מחברו איזשהו דבר מסוים לשבת,

אז שיאמר לו בלשון השאלה ולא בלשון הלוואה.

זה לא יכול להיות אדם.

מה?

כן.

בכל מה שמותר.

זה גופה אנחנו נלמד כאן עכשיו.

מלשון המשנה משמע בשבת הוא דאסיר,

אני קורא את לשנת הגמרא עכשיו.

בשבת הוא דאסיר,

אבל בחול שפירדמא.

מזה שהמשנה דיברה להבדיל בין לשון השאלה לבין לשון הלוואה.

לגבי שבת,

משמע שכל מה שצריך להימנע שלא תאמר בלשון הלוואה זה דווקא בשבת.

אבל אם זה ביכול,

אפשר שיאמר אדם לחברו, הלווני,

כיכר או שתי כיכרות תמורת שתי כיכרות שיחזיר לך אחר כך.

נו, אז אם כן לכאורה זה כבר תלוי במחלוקת,

כמו שאמרנו, הלל וחכמים.

למה מגניטין זה לא כהלל?

האם נוכיח מכאן שהמשנה לא סוברת כמו הלל?

שהרי הלל עשה להלוות כיכר תמורת כיכר, והוא עדין שניים תמורת שניים,

בגלל עניין של ריבית,

דתנן,

שהרי שענינו במשנה במסכת במציאה, דף ע״א עמוד א',

וכן היה הלל אומר,

לא תלווה אישה כיכר לחברתה,

עד שתעשינה דמים,

שמא יוכרו חיטים

ונמצאו באות לידי ריבית.

לא תלווה אישה לחברתה, כלומר הלל אומר,

שאסור שאישה

תלווה לחברתה כיכר, גם אם זה על מנת שתחזיר לכיכר.

בכל זאת,

למה?

בגלל שחוששים שאולי

הכיכר תתייקר יותר מאוחר,

ונמצא שבזמן הפירעון היא נותנת לה כיכר שלמעשה שווה יותר ממה שקיבלה הלווה בשעת ההלוואה.

נאמר, כשהיא קיבלה את הכיכר,

הכיכר היה שווה עשרה שקלים,

או כשהיא תחזיר לה את הכיכר,

הלווה למלווה,

או הלווה למלווה,

נמצא שזה יהיה כבר שווה 12 או 13 שקלים,

נמצא שהוא מחזיר לו יותר,

נמצא פה שממונו של המלווה מתרבה כאן

על ידי ההלוואה, וזו הסרת תורה שיתרבה ממונו של המלווה מכוח הלוואה.

אז מה צריך לעשות בשביל להימנע מזה?

יעשינו דמים. מה זה יעשינו דמים?

יתנה מראש.

תשמע, אתה תחזיר לי, זה שווה היום עשר שקל,

כך יאמר המלווה ללווה.

זה שווה עשרה שקלים,

אתה בבקשה מתחייב להחזיר לי עשרה שקלים תמורת הכיכר הזה,

ובזה יוכל להחזיר לו או כסף או שווה כסף בתורת עשרה שקלים.

כלומר, אם הכיכר יישאר באותו מחיר, אין בעיה,

אבל אם הכיכר יהיה שווה יותר,

אז פה יצטרך לתת לו דבר ששווה רק עשרה שקלים,

או עשרה שקלים במזומן.

מובן?

אפשר לתת את זה בתור אני,

לתת את זה בתור מתנה על זה שעשרה,

אחרת אני באותו תשעה. זה גוף הריבית.

לתת מתנה

לובה למלווה, זה גוף הריבית.

כן, אבל אני רוצה לתת לו את זה במתנה על העזרה, לא על זה. לא משנה, זה לא משנה.

אבל הוא לא חושב שזה בכסף יהיה עלייה של ההתנערת?

לא, לא.

זה צריך לדעת, שהעניין הזה של שאה בשאה,

זה הכל מדבר בדבר,

שהוא פירות.

בדבר מאכל,

כן?

אבל לא בדבר שהוא עצמו מוגדר כמטבע.

כי דבר שהוא מטבע,

בזה לא ניכר השינוי.

זה דבר בכיכרות, כשאני קורא לבחור לאלף שעים עולה ועולה.

אם זה לחם שהרצה היא שם ומביאה לה חזרתה, ואז החברה צריכה להחזיר לה. במצב כזה גם חושבים ללווית בגלל יותר קמח, פחות קמח?

זאת אומרת, בוודאי אני אומר,

כדאי, אפשר להחזיר לה חלק. אתה רואה, השאלה היא בשוק כמה זה שווה.

ואתה צריך לדעת. אם למשל,

בשביל זה צריך לדעת.

אם למשל

מבחינת השוק,

הרי יש הפרש מחירים בין שתי הכיכרות הללו,

אז עוד פעם אתה נכנס לאותה בעיה.

אתה מבין?

אבל, אין פה סוג, זה פרטיס.

אז אני אומר, אבל זה גם יהיה...

אתה צריך לדעת, אם באמת לא ייתנו על זה, נאמר,

על שני הכיכרות הללו לא ייתנו יותר מאשר עשרה שקלים,

אז זה יהיה בסדר, אתה מבין?

להלכה לא, אגב, לא פוסקים כך.

להלכה לא...

פוסקים כך, כי הכלל הוא כשזה דבר מועט,

לא הקפידו,

אתה מבין?

אלא אם כן, אם זה משהו כבר יותר גדול.

אם זה עשרה קילו, עשרים קילו,

שדרכו של אדם להקפיד על הפרש של מחירים,

אז פה,

אבל לדעת הילל הוא לא הבדיל, אלא כיכר אחת או שתי כיכרות זה לא משנה,

או עשר כיכרות תמיד יהיה אסור,

אלא אם כן עשה הוא דמים,

כלומר קבע את מחירו בשעת ההלוואה,

ואת זה הוא צריך להחזיר בשעת הפירעון.

מה זה דבר מועט?

דבר שאנשים לא רגילים להקפיד עליו

כשהם מחזירים אחד לשני.

אם הוא מדבר למקום לפרטי והוא מצביע עם כל ההגורה הזאת, לא מדבר על אדם שהוא, זה תפקידו

למכור ולקנות.

הוא רוצה להבין. הוא מדבר על בן אדם סטנדרטי, רגיל.

בעלי בתים זה לזה.

כלומר שאני אעשה לך גם כיכר ואני אעשה לך גם כיכר ואני אמציא לך, לא נותן לי לעלו או ירד, ולהגיד לי כן, מסכים, אז אין בעיה.

שמה? אם אני קובע את מה? לא, לפי הילל לא.

אפילו שאני קובע את מה? לא,

לא. אם העלוי ירד, אני מוצא כיכר.

לא, זה אותו דבר, אני אומר שזה אותו דבר.

אותה בעיה.

לפי הילל זה אותה בעיה.

אותה בעיה.

משמע, אתה מקבל כאילו הסכמה מראש לתת את הריבית, מה זה הועיל לי?

אולי זה ירד? אולי זה ירד? אולי זה?

שלא היה ברור אם אכן, הוא אומר, שמא יהיו כרוכתים.

אז רגע, מחילה אם זה בדולרים,

אבל לגמרי,

אם הבעלים עושים גם הדולרים... אותו דבר, אותו דבר.

בדולרים למשל,

יש גם כן את אותה בעיה,

מכיוון שהשאלה היא האם הדולר הוא מוגדר כמטבע או מוגדר כפרי במקרה הזה.

כלומר, כאן במדינת ישראל, כן, בארץ ישראל,

המטבע זה השקל.

כל מטבע אחר שבאותו מקום שבו משתמשים בזה זה מטבע,

אצלנו זה מוגדר כפירות.

לכן,

מדקדקים אלה שלווים

הלוואה בדולרים, כשהם רוצים להחזיר דולרים,

אז עושים איזשהו תיקון.

האיסור של הלוואת שאה בשאה, שזה גם שייך לגבי ההלוואה של דולרים,

זה אם אין ללווה

דולר אחת בבית.

אבל אם יש לו דולר אחת בבית זה מספיק כדי שיהיה מוצר ללוואות.

מה ההסבר בזה? לא ניכנס לזה. באמת, זה קצת עמוק להסביר איך זה מבטל את העניין של שאה בשאה,

אבל זה התנאי.

אם יש לו איזשהו אפילו דולר אחת בבית,

כן, אבל זה לא קשור פה.

זה לא קשור.

לא, לא. זה לא קשור.

כאן כל העניין הוא,

טוב, אני אומר ברמז את העניין, אני לא ארחיב.

הנקודה היא פשוטה.

כתוב שמותר לאדם לומר הלווני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח.

כלומר, אם יש לו כבר בבית,

כן, אלא מה, הוא מבקש בינתיים כאילו החלפה,

כדי גם מה שיש לו בבית זה לא נקרא הלוואה.

הלוואה זה פירושו שאין לו בביתו.

אז ממילא, כשהוא לוקח אלף דולר,

אז אני מחשיב את זה כאילו כל דולר מתוך האלף כנגד הדולר הזה שיש לו בבית,

ואז זה כאילו מתקזז.

בדיוק, זה העניין.

טוב, נחזור לענייננו.

מאחר שלמעשה אנו שומעים פה את דעת הלל שאוסר,

ואילו במשנה כאן אנו רואים

שכל מה שאסרו לומר בלשון הלווני כיכרות זה רק בשבת,

אבל בכל מותר, אם כן, נמצא שזה לא כדעת הלל.

האם כך הוא הדבר,

או שאפשר להסביר את המשנה בצורה שזה לא יתנגד לדעת הלל.

עונה הגמרא אפילו תימה הלל.

אפילו תימה הלל.

הַא בְאַתְרָה דֶקִיתּּדָמֵיה הַא בְאַתְרָה דֶקִיתּּּדָמֵיה הַא בְאַתְרָה דֶקִיתּּדְמֵיה.

גם אם תאמר שהמשנה סוברת כמו הלל,

שיש איסור ללבות שאה בשאה אפילו ביום חול,

בכל זאת אין כאן קושייה. למה?

המשנה מדברת בְאַתְרָה דֶקִיתּּדָמֵיה.

במקום שדמי הכיכר כבר קיצובים ידועים.

במקום כזה לא חוששים שישתנה.

כי במצבים כאלה,

שהדבר כבר קצוב בצורה קבועה, יש מחירון לזה,

במצב הזה לא חוששים כל כך.

והמפרשים מסבירים,

משום שגם אם יתגלה שיתייקרו הכיכר רחם,

אבל מאחר והמחיר גדוע,

אז הוא ישלם לו כמו מה שהיה שווה בשעת ההלוואה.

הרי יוכלו לשאול אצל החלווני

ביום פלוני כמה זה היה שווה.

מילא אם יתגלה שבזמן הפירעון זה שווה יותר, אז ייתן לו כמו ששווה בשעת ההלוואה.

אז פה אכן יהיה מותר בחול,

כי המחיר הוא קצוב וידוע.

כן חשש שיתרבה ממונו של המלווה במקרה

יתייקרו הכיכרות,

אבל הלל מדבר באטרה דלא כיף דמיה.

כלומר שהכיכר לא היה קצוב מהערך של הכיכר.

אז במצב הזה שלא קצוב וידוע,

אז ברור שיש חשש גדול שמא יתייקר,

והם אפילו לא ידעו כמה שווה קודם, כמה שווה אחר כך.

לכן אומר הלל,

תשמע, אתה רוצה לקבל לכיכר?

תתנה מראש.

המחיר הוא איקס.

אז כן אתה מבין. לא, אבל כשיאמר את המחיר,

כן,

בדיוק, כשיאמר את המחיר,

כמה אתה דורש על זה?

עשרה שקלים?

בבקשה, עשרה שקלים אני נותן לך.

מדובר באופן שזה לא מוגזם,

אלא שזה אכן מחיר סביר,

אבל אם יגידו עוד זמן,

אני הכיכר הזה,

אני,

איך אומרים, דורש 100 שקל.

זה לא יעזור,

משום שבשוק אף אחד לא יקנה את זה תמורת 100 שקל.

אז שוב אף אחד נמצא שום אמון לא מתרבב.

מדובר פה במחיר שהוא סביר,

מובן?

אבל זה יכול להיות אחד רוצה להינצל את הסיפור הזה של הבן אדם, שהוא נפשע עם אותו,

אם הוא יין,

הוא קטע,

הוא לא יכול להגיד על מה שאתה רוצה.

עוד פעם, אותו דבר, זה לא משנה יין או כיכר, זה אותו דבר.

יש איסור גם של אף אחד דבר כזה, לנצל כל כך אדם ואז אתה מגן.

כן, זה פשוט, זה פשוט.

טוב,

נמשיך הלאה.

ואם אינו מאמינו, שוב, זוהי פסקה מן המשנה,

שאם המלווה אין לו אמונה בלווה שישיב לו את ההלוואה,

מדובר פה בשבת,

אז הוא יכול להניח את טליתו, כלומר את בגדו,

אצל המלווה

בתור משכון,

ולאחר השבת יעשה עמו חשבון,

יבוא איתו ויגיד לו, בוא נעשה חשבון עכשיו,

כמה לקחתי ממך, ואת זה אני אשלה.

יופה.

עכשיו באה הגמרא ודנה,

איתמר, הלוואת יום טוב.

בבית המדרש דיברו על העניין הזה של הלוואת יום טוב.

כשהוא בא ביום טוב לקחת הלוואה אחת מהאחר.

לא מדובר פה על כסף, משום שכסף זה מוקצה,

אלא בדבר שמותר טלטלו.

עכשיו באיזה אופן,

גם פה ביום טוב צריך שיאמר בלשון השאלה ולא בלשון הלוואה.

אין הבדל מבחינה זו בין שבת ליום טוב.

משום שהרי כל החסר שאם יאמר לו הלוואה, הלווני,

אז הוא יבוא לכתוב,

לא הבדילו בזה.

הלוואת יום טוב, רבי יוסף אמר,

לא ניתנה לי תבע.

רבא אמר, ניתנה לי תבע.

אתם איתי? רבי יוסף אומר,

גם אם הוא בא

ולווה הלוואה ביום טוב, בלשון בדרך מותרת, שאמר לו השאילני ולא הלווני,

האם יוכל לתבוע אותה בבית דין המלווה או לא?

רבי יוסף אמר, לא ניתנה לי תבע.

רבי יוסף אמר, לא ניתנה לי תבע.

הוא לא יכול לתבוע אותה בבית דין.

אם המלווה יבוא לבית דין וירצה לתבוע את ההלוואה הזו,

הבית דין לא יסכימו לדון בתביעה זו.

כן?

אבל

מוסיפים המפרשים,

אחד מהראשונים, הריטווה.

הריטווה אומר, כל מה שאמר רבי יוסף לא ניתנה לי תבע,

זה הכל בבית דין.

אבל בינו לבינו הוא יכול לתבוע.

יכול לבוא המלווה ללווה ולהגיד לו,

בבקשה תחזירי את מה שנתתי לך ביום טוב.

אבל בבית דין לא.

ורבי אמר, ניתנה לי תבע.

אבל רבי חולק ואומר שאפשר לתבוע בבית דין כמו כל הלוואה.

זה לא משנה.

הרמב״ם מוסיף שהוא הדין

עם המלווה, תפס ממון של הלווה.

הרמב״ם? הרמב״ן,

רבנו משה בן נחמן.

שאפשר, אם הוא תפס ממון של הלווה,

שוב,

לא יוציאו את הממון הזה שתפס מידו.

כל הדיון הוא, כשהמלווה בא לבית דין ואומר להם, תדונו בבקשה בתביעתי שאני תובע את הלווה

על הלוואה. ואז ישאלו אותו, ההלוואה הזו מתי הייתה? ביום טוב?

כפי רבי יוסף, לא ידונו בזה.

אנחנו נראה בעזרת השם.

בסדר? נראה את זה בהמשך.

רבי יוסף אמר, לא ניתנה לי תוואה

די אמרת ניתנה לי תוואה עתה למיכתא.

רבי יוסף אומר שאת זה צריך לדעת מראש,

שאי אפשר לתבוע בבית דין

את ההלוואה.

למה?

משום שאם תאמר שהתירו

לאותו אדם מלווה לתבוע את הלווה בבית דין על הלוואה של יום תו,

יבוא המלווה לכתוב את זה בפנקסו,

את פרטי ההלוואה כדי שלא ישכח כשהוא יציג את הדברים בפני בית דין.

לכן, כדי שלא יעשה זאת,

אמרו,

אתה לא יכול לתבוע את זה בבית דין,

ממילא,

אז אם המלווה כבר מלווה לו, זה בוודאי בגלל שהוא סומך,

יהיה בטוח בו שישים לו את ההלוואה.

אם הוא לא עושה שער רק את העדים? מה?

אם הוא לא עושה שער רק את העדים, אתם רואים את זה ככה של בית דין או? אין סיפור, עוד פעם, זה לא משנה.

הבתי דין לא תובעים אותו עקרוני או שלא תובעים אותו בגלל שהמצב?

הבית דין לא דנים בזה. לא שלא תובעים אותו, הבית דין לא דנים בזה.

שוב, בגלל שיש מצב

שאם נגיד שהלוואת יום טוב תהיה ניתנת להיטבע,

אז יבוא המלווה לכתוב את זה בפנקסו כדי שיוכל להציג את הדברים באופן מלא בבית דין.

אמרו לו, אדוני, דע לך מראש,

לתבוע בבית דין אתה לא יכול.

נדמה לו, יעשה את החושבים שלו ויגיד לו, אה, ככה,

אז בואו נבדוק

למי יתת הלוואה.

אחד כזה שאני לא אסמוך עליו,

כן, אז הוא לא ייתן,

אלא מי שהוא סומך עליו.

אבל רבא אמר,

ניתנה לתבוע, כן אפשר לתבוע.

ולמה כן אפשר לתבוע?

זה יאמרת לו, ניתנה, לא יאהיב לך.

אם תאמר שהיא לא תהיה,

ניתנת לתבוע בבית דין,

אז המלווה לא יסכים להלוות לו,

בגלל שבאופן סטנדרטי, מדברים פה באופן סטנדרטי,

אז אדם יימנע מלהלוות לחברו שזקוק לזה,

ועט לימנוע משמחת יום טוב, מסכן אותו ידיד,

שסמך על שכניו או ידידיו שיעזרו לו בשעת מצוקה,

בפרט שעת מצוקה כזו,

שפתאום כל האוכל, נאמר, התקלקל לו ביום טוב,

אין לו מלא יכול,

כן,

נמצא שהוא מונע את חברו בשמחת יום טוב.

לכן אומר רבא,

החשש זה שיבוא לכתוב, זה אומנם חשש,

אבל כשאני מעמיד זה מול זה, האם

העניין שחברו יימנע משמחת יום טוב כנגד העניין הזה של חשש הכתיבה,

אומר רבא,

אני מעדיף

שיהיה אפשר לתבוע אותו כדי שלא יימנע חברו משמחת יום טוב,

הגם שיש לזה שהוא חשש שמא מכוח זה יבוא לכתוב.

למה אין איזה סיישוב בדבריו שאומר בעצם,

בהלכה, אין לקבוע השגיעות שאנחנו ביום טוב,

אלא על פי עדין בלבד ולא על פי תו.

ואז בעצם אני אומר, הוא לא יכול לכתוב,

כי ידוע ההלכה היא שפגיעות של יום טוב עד עדי עדין. אתה צריך לדעת דבר אחד,

עדים,

יכול להיות שהם יכולים

לראות משהו מסוים בהלוואה,

אבל את כל הפרטים

שקשורים להלוואה זה בינו לבינו.

לא תמיד בן אדם מחפש לחשוף את כל התנאים בהלוואה,

מה שהיה עם חברו.

אתה מבין? זה דבר ראשון.

אבל מה זה מוצג?

זה לא משנה, זה לא משנה.

אבל אתה כבר לא יכול לשים איזושהי נקודה ולומר, תשמע,

בזה אני יכול להרשום, בזה לא.

עשו, הלכו ועשו כלל.

הכלל הוא כך.

כי אם אתה תבוא כבר ותאמר לי דברים מסוימים כן, דברים מסוימים לא,

אתה לא יודע לאן זה יגיע.

הרבה פעמים יש מושג שנקרא לא פלוג.

מה זה לא פלוג?

במקומות כאלה שחששו,

שאם כבר תתיר קצת את הרצועה,

אז לגמרי הדבר יהיה נפרץ ולא יישאר כלום,

אז השאירו את זה באופן שכזה וקבעו כלל.

זאת אומרת, זה דבר עקרוני שבדים לא דנים על הלוואה של נתניה ביום טוב? אסור לנתון עליה דם. לא, הצפיתות של סיפור על שני הדין שהבאתי לו על דרך כלל? אין הבדל. אין הבדל. אין הבדל. אין הבדל.

אין הבדל. זה לא משנה.

חייב, מסתבר לומר, תתבוננטוב, מסתבר לומר,

שזה מדובר גם בשיש עדים. והראייה,

כי אם הוא בא לתבוע אותו בבית דין, על מה הצביעה?

על כל חיינו שהלווה לא מוכן לשלם.

כי אם הוא מוכן לשלם בשביל מה הוא צריך לתבוע אותו בבית דין.

אתה שומע? אולי תוכח. דקה.

זה לא משנה.

נכון? עכשיו ככה.

אז אם אין עדים, אז מה הוא בא לתבוע אותו? מה זה יעזור?

על כל חיינו שיש עדים, ובכל זאת אמרו שלא ניתן לי תבע.

תראי, צריך לעשות את החשבון,

שזה רק במצב כזה שיש לו איזושהי אסמכתה שמכוחה הוא תובע אותו בבית דין,

אם לא כן, אז בשביל מה הוא בא לבית דין?

להציע לו. הכלל אומר, אדרבה, המוציא מחברו על הבריאה. אם יבוא בן אדם...

שמע, אני הלוויתי, אני הלוויתי למישהו, כך וכך.

וההוא מכחיש, הוא אומר, תשמע, אני לא יודע.

אתה יכול להוציא ממנו?

יש מנדט המרכזי שאומר בריא ושמא בריא עדיף,

אבל להלכה לא פוסקים כך.

להלכה אומרים בריא ושמא, לא אומרים בריא ועדיף.

אדם לא יכול להוציא מחברו ממון,

הגם שהנתבע, הנתבע הוא ספק,

והנתבע הוא ודאי,

זה מה שנקרא בריא

כנגד שמע.

עם כל זה,

מעמידים את הממון בחזקת בעליו, המוציא מחברו עליו הרעיה.

כמובן,

ברור שזה מדובר בצורה כזו שהוא בא עם איזושהי אסמכתאות,

ובכל זאת אמר רבי יוסף,

לא ניתן לטבע. לעומת זאת.

בקיצור, כשאני בא לראות את המחלוקת בעין שלנו,

אז אני אומר כך,

יש את החשש,

מה שרבי יוסף אמר, שמא יבוא לכתוב,

אבל מצד מאידרק יש את החשש

שמא יבוא לחברו לעלם סמכת יום טוב,

כי אם תצריך את המצב, אם תפסוק לו, לא ניתן לי טבע,

אז לא כל אחד יסכים להלוות,

ואז מסכן ההוא, שהוא זקוק לעזרה בשעות מצוקה,

לא ילוו לו אנשים בגלל החששות הללו.

לכן מה?

העמידו זה מול זה. רבי יוסף אמר, לדעתי, החשש שיבוא לכתוב הוא סיבה יותר חזקה,

מאשר עליה של נמנעה בשמחת יום טוב.

אז ממילא נשאיר,

נקבע את הדין שלא ניתן לתבח.

אנחנו מכירים דבר דומה מהעניין של הללו התקין פרוזבול.

אותו התלבטות, הוא התקין תקנה. אז אני שאלתי, בטוח היום הוא לא אמרו,

זה תקנה גם פה.

כן, טוב. דווקא במצב כזה אי אפשר לעשות את זה באופן טוב. טוב, הלל התקין פרוזבול, כי באמת היא...

אם לא, לא היה אמורי, התקן תקנה.

כן. אני אומר, הלל התקין פרוזבול,

זה בגלל שאז היו נמנעים בכלל מלהלוות לחבריהם.

לא, לא, לא, לא. אנשים היו נמנעים מלהלוות לחבריהם.

כל התקופה הזו שלפני השמיטה,

יהיה פה שביתה מוחלטת.

כל הגמ״חים נסגרים,

כל העזרה הדתית זה לזה נסגר,

בגלל העניין הזה שיחששו להפסיד את...

אתה מבין? פה, זה כבר, איך אומרים?

הוא כבר דיבר על זה, על זה דיברנו.

טוב, הלאה, תנען.

בואו נמשיך.

תנען אם אינו מאמינו מניח טליטו אצלו.

שנינו במשנה אצלנו

שאם המלווה לא מאמין ללווה,

כשהוא בא ומבקש ממנו בלשון השאלה כיכרות או איזשהו דבר מאכל אחר,

אז יניח הלווה את הבגדו אצלו בתורת משקול. מה שכתוב פה, בגדו זה לאו דווקא,

אלא כל דבר, העיקר שיהיה משהו בתור משקול,

וכך הוא ייטול את חזרה, את ההלוואה או את המאכל הזה שהוא נתן לו.

אומרת הגמרא, אי אמרת בי איש למה,

לא ניתנה לטבע,

משבח אל מניחת ליטו אצלו,

ועושה עמו חשבון לאחר השבת.

אלא היא אמרת, ניתנה לטבע,

אבל מה היא מניחת ליטו אצלו?

ליתן לב ולהתבעל.

אתם שומעים?

הגמרא אומרת כך,

אם תאמר שהלוואת יום טוב לא ניתנה לטבע בבית דין,

אז מובן, מדוע המלווה מקבל מן הלווה משכון?

כדי שהוא יהיה בטוח בזה שהוא יחזיר לו את מה שהוא לקח ממנו.

כן.

אבל אם תאמר שזה ניתנה לטבע בבית דין,

אז למה צריך להניח את המשכון אצלו?

מלווה המלווה אינו לחשוש.

ייתן לו, ייתן לו,

ייתן הלווה את כל מה שהוא צריך גם ללא משכו,

ואם הלווה יבוא ויחליש,

יטבע אותו בבית דין.

יש לי שאלה.

כן.

למה לא אוצרים למכור עליון מפני כשאתה רב?

כולם, את זה מה יכול להיות שקור?

יותר חייב יעשה מאה שקל ולשקל וקנה עלייה.

איזה אופן היה לוין לשקל, אז מה זה עד הסיסי עדים?

זה לא קורה ללכות, ילדים.

זה לא קורה ללכות, ילדים.

אבל למה שאתם אמרו שלא תומכים על ילדים?

אמרו לי גם צריך סת.

זה לא יכול לכתוב.

לא, לא. מה שאתה טענת בנדרים זה לא קשור לפה. אתה צריך לדעת דבר אחד.

כשהכסף הולך לקופת הכלל,

פה לא חשישו שיבוא לכתוב.

הצורך של בן אדם לכתוב זה כשזה ממון אישי שלו.

כשזה ממון אישי שלו,

אז יש מקום לבוא ולחשוש.

הבן אדם יחשוש שיפסיד את ממונו,

אז יבוא לכתוב.

זה דבר אחד. דבר שני, כמו שהוא טוען לך.

אתה חושב שיבוא,

יבוא לכתוב בבית הכנסת.

אמרתי היה נכון.

יבוא לכתוב בבית הכנסת.

ועוד, כשזה לא עיני הציבור.

לא חשישים לך.

מובן.

בכל אופן, זוהי שאלת הגמרא. אז מה עניתם? עניתם תשובה יפה.

אמר לו בעיינה דלקו בדינה ודיינה.

באמת יכול לתבוע אותו מבית דין.

אתה שואל אותי, אז למה הוא לוקח ממנו משקרון?

בשביל מה הוא צריך להזדקק ולהגיע אוטו לבדים?

אז מה, אתם יודעים, עד שמזמינים את הבדים,

כן, ולשמוע טענות,

ומשא ומתן,

ותן לנו יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, כל הבדים והעניינים שלו.

אבל למה אתה אומר, תגיד לי, מה, אני צריך את כל התסבוכת הזו עכשיו?

בשביל ההלוואה שאני, בשביל דבר שאני עוזר לך,

אני צריך לסבול בגלל זה?

עזוב אותי, תן לי.

הוא לא אומר לו את זה, אבל זה, זה מתוך, זה מובן ממילא.

זאת אומרת, אם הלווה רואה שההוא מהסס,

ייקח הלווה את בגדו, יגיד לו, זה יישאר פה,

תן לי בבקשה את מה שאני צריך.

גם פה עם הטלית, אני אבוא עם הטלית בבית דין, גזולה יש לו, גזולה יש לו. גם זה לא ראיין.

נכון לפרות איך לבית דין?

כן, לא, אבל הטלית, הנקודה היא כזו.

לא, הטלית,

בדבר כזה שהוא יכול להימכר,

אז לא אומרים גזולה אייץ לו. הדין הזה של גזולה זה בדבר כזה שאין דרכו,

כמובן זה בגמרא בבא קמא,

דברים כאלה שאין דרכם למוכרם זה לזה,

אז באמת אני בא ואומר שלא חושי,

אתה מבין?

באים ושואלים, אדוני, מה זה עושה אצלך?

מה זה עושה אצלך?

מסתם זה, זה שלו, כחזקה משתעדתם, זה שלו,

אתה מבין?

אבל בדברים כאלה שהם עשויים למוכר,

יאמר לו, אדוני, מה זה עושה אצלי?

כמו שיכל למכור לי את זה,

כך קיבלתי ממנו את זה בתור הלוואה.

יש כלל בגמרא, אחזו כאין שבגן ולא מחזיקינה.

כשבן אדם יש לו חפת בידו ולהחזיק אותו בתור גנב זה לא, אז אדרבה,

כי התובע הוא שצריך להוכיח ולא הנדבר,

כי זה הכלל המוציא מחברו

עליו הראיה.

מי טיב רבי דיבר רבי,

באה הגמרא ומקשה קושייה ממשנה על שיטתו של רב יוסף.

משנה במסכת שביעית,

פרק י', משנה ב',

אומרת המשנה שוחט את הפרה וחלקה

בראש השנה.

אם היה חודש מעובר, משמט,

ואם לאו,

אינו משמט.

הרי ביום טוב מותר לשחוט לצורך

אוכל נפש,

כן?

טוב,

שחט אדם פרה וחילק את הבשר ללקוחות,

כמובן בהקפה,

על סמך שישלמו את זה יותר מאוחר.

אם זה היה ביום טוב של ראש השנה, במוצאי שנת השמיטה,

אם היה חודש מעובר,

כלומר,

חודש מעובר, הכוונה אם אלול

נהיה חודש מלא,

זו הכוונה מעובר,

לא חודש חסר.

הנורמה היא

כבר שנים רבות,

אין לנו מצב שאלול יהיה

חודש מלא.

כשתיקנו שהחודשים נקבעים על פי החשבון,

ולא על פי הראייה, אתם יודעים שהיו מצבים שהיו מקצועים את החודש על פי הראייה,

אבל מאז שהלל תיקן את הלוח על פי חשבון,

אז לעולם ממות עזרא ואילך, אומרת הגמרא, לא מצאנו אלול מעובר.

לא תמצאו חודש מלא,

חודש אלול מלא.

עד ימינו זה, זה הולך כך,

תשרה, לא עולם מלא,

טבת, לא עולם חסר,

שבט, לא עולם מלא,

אדר לעולם חסר, אדר כשזה לא שנה מודרנית,

כן?

חכה,

פשוט זה במכוון.

וניסן מלא,

אייר חסר, סיון מלא,

תמוז חסר, אב מלא, אלול חסר.

אלה לגבי העשרה חודשים הללו.

חשבון וכסלו, זה תלוי בשנים.

יש שנה,

שזה כסדרה,

שחשבון חסר,

כסלו מלא,

יש שנים ששניהם מלאים,

ויש שנים ששניהם חסרים.

השינוי הוא בחשבון וכסלו,

אבל שאר החודשים של תשרה,

טבת, שבט, אדר וניסן אייר, סיון תמוז, אב אלול,

אלה הולכים בסדר כזה של מלא, חסר, מלא, חסר.

מובן?

בחשבון וכסלו,

אז פעמים שזה, גם בלוחות אתם יכולים לראות את זה,

שיש סימן.

חסר, השנה חסרה,

שנה כסדרן, שנה מלאה,

ראיתם פעם את ה...?

הפערה בכסדרן זה חסר כסדרן כסדרן.

זה לא כאלה שיש לנו בעיות.

נכון, אבל הקו שמה,

זה לא הולך על כסלו,

אלא בא לומר כסדרן, כן.

טוב, בסדר.

אז על כל פנים,

אם היה אותו חודש של אלול מעובר,

כי קידשו בית דין את חודש תשרה,

רק למחרת למד אלול, היינו יום אחר כך,

ונמצא, אם כן, שראש השנה הוא יומיים.

ראשון ושני, כשהתחילו, כשעשו את הראשון,

עדיין היו בתקווה שיוכלו לקדש את החודש

ביום הראשון.

אבל העדים לא באו, אלא באו רק למחרתו.

נמצא שהיה פה מצב שהיום הראשון

היה עדיין שייך לאלול.

באמת היא?

היום השני הוא כבר שייך לשנה הבאה.

נמצא שהיום האחרון של החודש של אלול הוא היום שבו שחטו את הפרה וחילקו את זה ללקוחות.

ממילא נמצא שהחוב הוא מתי? בשנת השמיטה.

חוב שהוא בשנת השמיטה, אמורה השמיטה לשמט.

כל חוב, אתם צריכים לדעת,

כל חוב

שהגיע זמן פרעונו קודם מוצאי שנת השמיטה,

אז משמטת.

מקץ שבע שנים תעשה שמיטה,

פירושו של דבר, לסוף שבע שנים ישנה את השמיטה.

לסוף, כן?

ממש בדקה האחרונה של מוצאי שנת השמיטה,

בזה נשמטים כל החובות.

אבל חובות שהגיע זמן פרעונם כבר מקודם.

כאן, שימו לב, כאן,

כאן

עשו את השחיטה של הפרה,

או עם חילוק הבשר ללקוחות,

ביום הראשון של ראש השנה,

שהתגלה אחר כך שזה לא יום ראשון של השנה הבאה,

אלא היום הראשון הוא עדיין היה שייך לשנה, לשנת השמיטה.

ואז משמט, וזה גוף הכתוב כאן.

אבל, ואם לאו, אבל אם חודש אלו לא היה מעובר,

נמצא אם כן שיום ראשון של ראש השנה הוא כבר שייך לשנה הבאה,

לשנה השמינית,

אינו משמט.

עד כאן מובאה על המשנה.

שואל את הגמרא, אביהי, לא ניתנה לי תוואה,

מה היא משמט?

אם נאמר שהלוואת יום טוב

לא שייך לתבוע אותה בבית דין,

אז מה זה שכתוב כאן שהשנה משמטת את החוב?

הרי ההלוואה הזו,

החוב שנוצר כתוצאה מהלקוחות שקנו את הבשר,

זה היה ביום טוב ראשון של ראש השנה.

שנמצא שהוא למעשה...

נכון.

ממילא זה, אבל הלוואת יום טוב.

לא ניתנה לתבוע. אם לא ניתנה לתבוע,

מה שייך לומר שהחוב יהיה נשמט.

זו השאלה. השאלה היא, מאחר שאין בית דין נזקקים לחוב הזה,

אז זה שמות מעומד גם בלי דין שמיטה.

כך מבארים המפרשים.

החוב כבר ממילא אי אפשר לתבוע, אז מה צריך להגיד לי משמט?

זה מפרש רשי.

אתם שומעים?

רשי מפרש ששאלת הגמרא,

מה צריך להגיע לדין משמט מכוח דין השמיטה?

הרי בין כחלון יהיה ניתן לתבוע את החוב בבית דין.

אבל הראשונים,

שזה הרמבן,

הרשב״ה,

מקשים על רשי.

והם אומרים, מה אתה כל כך שואל?

אולי מה שכתוב משמט מדובר, שאם הלווה,

אם הלווה בא לשלם לו מרצונו,

אז צריך לומר לו המלווה,

משמט אני.

מי אמר לך שמדובר כאן שמשמט,

והוא לא יכול לתבוע אותו בבית דין?

ועל זה שאלת הגמרא,

למה צריך להגיד לי את זה? אבל בהלכלה הוא לא יכול לתבוע אותו בבית דין, בגלל זה יום טוב.

אולי נגיד, אומרים הראשונים,

שמה שכתוב כאן משמט,

לא לגבי העניין שטבעה בבית דין,

אלא מי יבוא הלווה מרצונו לשלם לו,

יאמר לה המלווה, משמט אני.

אז מה כל כך קושייה? מה אתה אומר?

יש פה שאלה שטבעה בגרעות העניין הזה, אולי?

אני לא בטוח בגאוות, חוץ מזה טענן של השמיתה, שזה נהפך בגאוות יכול,

יש גם כמו העניין של איזו ראש שנה שלא בזמן, שלא בזמן, שלא בזמן הבית, שקראו בפני הימים, שאחד מהם הוא תפק, בצורה בלתפקת, סגל ראותם. יפה. מה שאתה אומר זה הגמרא מתארת. הגמרא אומרת

אז היום הקודם, היום הראשון, נתגלה שהוא יום חול.

ואז זה כבר לא הלוואת יום טוב, אלא הלוואת חול.

אתם מבינים?

ואז אם זה הלוואת חול, זה כן ניתן להתארם, ולכן צריך להגיד משמט.

כי אלמלא, אלמלא הדיל משמט,

אז אכן היה שייך לתבוע את זה.

כן?

בדיוק כך.

בכל אופן, הרמב״ן והרשב״א לא מסכימים לפרש, כמו שרש״י פירש,

שהשאלה היא למה...

מה צריך לומר משמט? הרי בין כך הוא לא יכול לטבוע את החוב במדי.

אלא הם אומרים כך,

שהשאלה היא בדיוק הפוכה.

אי אמרת בישלמה ניתנה לטבר,

משום מה אכן משמט.

אם שייך לטבוע את ההלוואה,

אז מובן מה זה שכתוב משמט.

בגלל שהרי מה כתוב בתורה?

לא יגוס. מה זה לא יגוס?

דבר כזה ששייך לטבעו, באה התורה ואמרה אל תטבר,

בגלל שנת השמיטה.

אבל אם נגיד שבן כך לא ניתן לטבעה,

מה אם משמט?

הרי אין פה עניין שלא יגוס,

כי לא יגוס נאמר דווקא בהלוואה שאלמלא השמיטה היה שייך לטובעה.

אז הם מפרשים שקושת הגברה זה על שני אופנים,

על עצם החוב שלא שייך בו שמיטה,

כיוון שהוא משומט בגלל שאסור לטובעו,

זה דבר ראשון.

ודבר שני,

על הדין הזה של אמירת משמט אני,

כי מאחר ולא שייך כאן הדין שנלמד מהפסוק לא יגוס, כי בין כך לא ניתן לטבע,

ממילא לא שייך,

שיחייבו אותו לומר משמט אני.

וזוהי שאלת הגמרא.

מה אם משמט?

גם אם תפרש המלווה,

הלווה, אם יבוא לשלם רצונו,

גם אז המלווה לא צריך להגיד לא משמט אני.

עונה הגמרא שאני אטם, אני חושב וחוזר לגמרא, שאני אטם,

דגלי מילתא דחולו.

אתה יודע למה צריך להגיד משמט אני?

כי הרי התגלה הדבר למפריה,

שהיום הראשון הוא יום חול.

כי אם באו עדים

והלכו לבית דין וקידשו את החודש ביום של מחרתו,

נמצא שהיום הראשון של ראש השנה הוא יום חול.

אז זה לא הלוואת יום טוב, אלא מה זה? זה הלוואת חול.

הלוואת חול ודאי ניתנה לטבע,

ואז ודאי וודאי שאלמנע דין שמיטה היה יכול לטובו.

לכן באה המשנה ואמרה,

משמט.

תא אשמה.

עכשיו באה הגמרא ורוצה להוסיף להביא ראייה

כדעת רבה וכנגד רב יוסף.

מספר,

מהספר של אותה משנה.

מה כתוב בספר?

אם לאו, אינו משמט.

כלומר, אם חודש אלול לא היה מעובר,

אז נמצא שהיום הראשון הוא כבר תחילת השנה השמינית.

אם אלול לא היה מעובר,

אלא אכן קידשו בית דין את החודש באותו יום ראשון של ראש השנה.

אם קידשו בית דין את החודש, אז נמצא שמה?

שזה יום טוב, וגם למעשה תחילת השנה השמינית.

לכן אינו משמט.

שואלת הגמרא, אי אמרת בי שלמה ניתנה לטבע,

היינו דקתנא אינו משמט.

זה טוב אם תאמר כדעת רבה,

שהלוואת יום טוב ניתנה לטבע שייך לטבעו.

אז מובן מה זה שכתוב, אינו משמט.

כלומר,

שזה לא משמט, הוא יכול לטבוע את זה בבית דין.

אבל אלא היא אמרת, לא ניתנה לטבעה,

המה אינו משמט.

אבל אם תאמר שהלוואת יום טוב לא שייך לטבעה,

אז מה זה שהמשנה אומרת אינו משמט?

הרי בכלל הוא לא יכול לטבוע אותו מחמא שזה יום טוב.

אז זה כמו כל דין שמיטה, הרי מה זה דין שמיטה?

שהמלווה לא יכול לטבוע את הלווה.

זה לא שהלווה, אתם צריכים לדעת שהמלווה אין לו איסור לקבל את ההלוואה חזרה, הוא רק צריך לומר משמט אני.

אבל אם בא אליו המלווה מרצונו

ואומר לו, אדוני, קח בבקשה את ההלוואה,

אז בראש ובראשונה הוא צריך להגיד לו, משמט אני.

ואם אמר לו הלווה, אף על פי כן,

הוא יקבל ממנו,

יכול לקבל.

כל הדין שמיטה זה רק אומר שהמלווה לא יכול לתבוע

את הלווה בבית דין,

ומאידך כשיבוא הלווה מרצונו יאמר לו משמט.

זה כל העניין של שמיטה.

עכשיו כאן,

שבן כך לא ניתנה לתבעה.

אז מה זה שאת אומר אינו משמט?

לאיזה עניין אתה מזכיר ליהיה לא משמט?

הרי לכאורה,

בין כך הוא לא יכול לתבוע אותו, גם אם אין דין שמיטה.

למה?

מכיוון שזה הלוואת יום טוב,

מובן.

מאחר ואתה טוען שהלוואת יום טוב לא ניתנה לתבעה,

אז הרי בין כך לא ניתן לתבוע את ההלוואה הזו מצד יום טוב, גם אם אין מלזדים שמיטה.

מי ישלמה אם תבוא ותאמר שהלוואת יום טוב ניתנה לתבעה?

אז מובן טוב מאוד, מה שאמרה המשנה, אינו משמט.

מה זה אינו משמט?

כלומר שהוא יכול ללכת ולתבוע אותו בבדי.

אבל אם תאמר שהיא לא ניתנה לתבעה,

אז מה המשמעות למה שאת אומר אינו משמט?

הרי גם אם מצד השמיטה לא יחול כאן על החוב,

אבל מצד אחר הוא לא יכול לתבוע, מצד שזה הלוואת יום טוב.

עונה הגמרא,

דאייהיב לשקי.

באמת הלוואת יום טוב לא ניתנה לטבח,

אי אפשר לטבוח.

תבוא ותגיד לי, אז מה זה שאומר אינו משמט, הרי בין כך הוא לא יכול לטבוח?

התשובה היא פשוטה.

דאייהיב לשקי.

אם היה דין שמיטה,

אז הוא לא יכול לקבל את זה מיד, אלא צריך לומר לו בראש ובראשונה,

משמט אני.

כאן בעניין הזה הוא לא צריך שיאמר לו משמט אני,

אלא אם יבוא הלווה מרצונו וייתן או ייקח.

ולפי מה שאמרנו מקודם, מתחילת השיעור,

גם כן צריך להוסיף,

שאם הוא בינו לבינו, הרי ככה הבאנו בשם הראשוני,

שאם זה בינו לבינו, הוא יכול להוציא ממנו.

זה רק דין בבית דין הוא לא יכול,

אבל בינו לבינו יכול לטבוח.

מובן?

אז זה גם כן אפשר להסביר את זה על דרך זו,

שאם הוא יבוא אליו ויגיד לו, אתה צריך לתת לי את מה שנתתי לך ביום.

אז אם הלווה לא יכחיש,

אז אין בעיה, ייקח ואיך אומרים, ילך לביתו לשלום.

אבל הבעיה מתחילה כשהוא יתנגד.

מובן שהוא יכחיש.

במצב הזה יהיה לו בעיה למלווה.

הוא לא יוכל הרי לתבוע אותו בבית דין,

ואז נמצא שהוא מפסיד את החוק.

שואלת הגמרא, אם אתה מסביר כשהספר מדובר,

שהלווה יכול לקבל את ההלוואה כשהלווה ייתן לו מרצונו,

אם כן, מה זה שהרשע כתוב אינו משמט מכלל דרשע ייב ללא שקיל?

אז האם אם ככה צוואר רשע, מה שכתוב ברשע שזה משמט,

הכוונה שגם אם יבוא הלווה הוא לא יוכל לקחת?

עונה הגמרא,

ברשע הוא יוכל לקחת, אבל בתנאי אחד.

רשע צריך למאמר למשמט אני.

צבע לא צריך למאמר למשמט אני.

כלומר, לפי זה שאומר לא ניתנה לטבע,

אז ברור שאין הבדל

בין אם זה שנת השמיטה לבין לא שנת השמיטה, אם חלה על זה שמיטה או לא חלה על זה,

לעולם הלוואת יום טוב אינה לא שייך לטובה בבית דין.

אלא מה? כל הדיון בין הרשע לספר, אם משמט או לא משמט,

זה לגבי, במצב שהלווה יבוא מרצונו לתת לו.

אז כשהלווה בא לתת לו מרצונו, אז פה,

אם יכולה לעחוב על זה דין שמיטה,

כגון, במצב כזה נמצא שהחודש מעובר,

חודש אינו מעובר,

ואז יום ראשון של ראש השנה, מה הוא?

הוא שייך עדיין לשנת השמיטה.

אז במצב הזה לא יוכל לקבל את החוב מיד, אלא יאמר לו קודם, משמט אני.

אבל בספר שהתגלה שהיום הראשון זה שייך לשנה השמינית,

יכול לקבל ממנו גם בלא שיאמר,

משמט אני.

כך ביאור הדברים,

כדתנא.

ואכן,

רואים אנו את הדין הזה שהוא חייב לומר משמט אני בחוב של שביעית,

רואים את זה במשנה.

משנה בשביעית פרק י', משנה ח',

המחזיר חוב בשביעית,

יאמר לו משמט אני.

ואם אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו.

כלומר, יאמר לו המלווה ללווה,

שמע, משמט אני,

משמט אני.

אבל אם יאמר לו הלווה, אף על פי כן.

בכל זאת, כך.

אז הוא יכול לקבל ממנו.

משום שנאמר,

וזה דבר השמיתה. מה זה דבר?

דיבור שיאמר לו,

משמט אני. ולא יותר,

לא חייב

להפסיד את חובו לגמרי ולהתנגד בכל תוקף לקבל את זה.

רב אביה,

שקיל משקונה.

הגמרא עכשיו מביאה

איך נהגו האמוראים בהלוואת יום טוב. רב אביה, כשהיה מלווה

לאחר אוכלים לצורך יום טוב,

היה לוקח משקול.

אם היה בא אליו מישהו ביום טוב לבקש איזשהו דבר מאכל,

היה לוקח משקול בשעות הלוואה,

כדי שיהיה בטוח שההוא ישיב לו את ההלוואה.

רבא ברעולה, מערי מערומה.

הוא היה לוקח אחרי יום טוב.

אחרי יום טוב, בדיוק.

היום נותן בני משהו ומעכב אותו. היה בא אליו ואומר לו, תשמע, אני צריך,

אם אפשר, כובע.

אני צריך ללכת לאיזושהי חתונה.

ואני מחפש איזשהו כובע יפה,

שהכובע שלי לא מתאים להיות איתו באיזשהו אירוע.

אני רוצה שתלווה לי.

ההוא היה נותן לו בתור הלוואה,

השאלה יותר, נכון?

הוא אמר לו, עכשיו זה יישאר אצלי עד שתשלם בחזרה את מה, עד שתביא לחזרה את מה שבאתי לך ביום טוב.

מה בין היי להי?

זה הראשון, זה כדאי, אבל זה, אתה יודע, בדרך חזיקה נעימה.

השני עושה, עושה את המדינה עצמו.

נכון.

לגבי יום טוב, יכול להיות שעדיף השני.

למה?

מה בא לך, תראה, זה ברור שאם הוא הולך ומדבר לשם אשכון,

אז כבר היינו מפרשים.

על המשנה שאומרים שלהגיד שזה לשם משכון זה בעיה,

רק לתת כמו שהוא בלי להגיד לשם משכון,

אתה מבין?

אבל לכן לא תמיד כשהוא ייקח משכון יוכל לדקדק, להיזהר,

שלא יאמרו, לא יאמרו בדיוק.

לכן אולי עדיף באמת שיעשה בדרך הזו.

נראה ברשי,

כן?

רשי אומר,

בשבת הוא דאסור

לומר הלווני משום מכתא,

הַא בָחֹל שָרֶה.

דּּוֹחָי שִׁינָה לְרְבִית.

מותר להעביר כיכר תמורת כיכר,

אם זה בְחֹל,

לא חושב ש... אף על גדל זה בלשון הלוואה, כאמר לֵי.

בְאַתְרָה דִקִתּּדָמָיוּ, כלומר, אם כהדמים של הכיכרות קצובים,

דּּכִּכָּרוֹת לא עַתוּ לְדֵרְבִית.

כיכרות הכוונה זה ההמשך של הדיבור. בְּאַתְרְה דִּכִּרוֹת אם הכיכרות הללו קצובים דָּמֵיה,

דְמֵיהֶם,

לא, אז פה לא חושב שיבואו לדּרֵבִית.

שאם יוכירו,

אם יהיה מצב שיתייקר, ייתן דְמֵיהֶם מה שהיה בשעת ההלוואה.

לא ניתנה לטבע בבית דין שאין בית דין נזקקי לה לעולם.

וְדִינָה וְדּיָנָה לא לְבֹא לְדִין וְלא לְבֹרֹדָיָן וְלַתְרֵיחְ את עַצְמּוּ הַשֹׁחֵט את הַפָרָה

וְחַלֶקָה בְרֹאש־הָשָׁנָה של מֹצָאֵיֶשְׁבְא לָקִחִים וְבְהַקַפָּה וְקַיְמָּה לָּהָן.

וְהַרֵיֶה כְּבָּר מְקֹבָל בְּיָדֵינו הַדִין שְׁבְאֵיָת מִשָׁמְטֶת בְּסֹפָּה זה כְתִיב מִקֶּץ.

אם הַיָה חֹדש אֶלֻוּל מֹעֲבָר וְעָשּוּר אָשָׁנָה שָׁנָה שָׁנָה יָּמִים,

מְשַׁמֵט.

יום טוֹב ראשון של צוֹם שביועית היה ונִמּצֵת זו ה־הלְוָה תְשְׁבְאֵיֶת.

וְאִם לאָהָוּהֵה לַאַה הלְוָה הָוּצָאֵֶה שביועִת וְאִנוֹה מִשָׂׂמֵט.

כלומר,

אם לא קידשו בית דין את החודש למחרתו אלא באותו יום ראשון,

אז יוצא שזה כבר הלוואה של השנה השמינית,

ואז אין דין שמיטה.

לא גרסיני אמרת ביש למהכי גרסינן, ואם לא ניתן לדבר מים משמט,

הואיל ואין בית דין נזקקין לחופו שמותה היא ועומדת.

דחול הוא שערי חודש מעובר,

ולא הווה יום טוב עד למחר הילקח,

הילקח הילאב דשביעיתו,

הווה גב אלמלא שזה שביעית,

הוא אכן היה גובה, כי זה הלוואת יום טוב.

ואם לאו אינו משמט, כך כתוב בספר,

עלמא ניתנה לי תבר, אז רואים שאם כתוב ואינו משמט,

משהו יכול לטובו בבדים,

ומשנה מאי אינו משמט, יהיב לשקי.

מה שכתוב ואינו משמט זה לומר שאם יבוא מרצונו הלווה יוכל לקחת.

מקלאל דרשא יהיב ללא שקי, בתמיהה.

רשא דלוה עד שביעית היא,

הנמי יהיב ללווה,

ברשא שמדובר שהוא הלווה אותו,

שזו הלוואה של שמיטה.

אז גם אם יבוא הלווה וייתן לו מרצונו האוצר,

למעלה המלווה משמט אני.

ואם אמר לווה, אף על פי כן אין יחפץ שישמטו ויקבל ממנו.

דבר השמיטה אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדיבורו.

שקיל משכונה בשבת הלוואה מהלוואת יום טוב.

נערי מרומה לאחר יום טוב, לוקח ממנו שום חפץ

ומעכבו.

בזה סיימנו להיום, סייעתא דשמיא.

בעזרת השם מחר, נמשיך.

נו, לב.

לב תנצק את הרמקור. לב.

תנצק את הרמקור.