מסכת שבת דף קמ"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קמ״ו עמוד ב',

חמש עשרה שורות מראש העמוד.

גובטה

רב עשר ושמואל שר.

כבר רק כאן דנה האם מותר להכניס קנה חלול לתוך נקב שבחבית,

כדי להוציא את היין מן החבית דרך אותו קנה.

אז בזה הביאה הגמרא מחלוקת מרב לשמואל.

רב אוסר

לתקוע את זה בתוך הנקב שבחבית בשבת,

ואילו שמואל מתיר.

הגמרא מבארת את המחלוקת שלהם, מחתך לכתחילה

דקו לעלמא לא פליגי דעשור.

להאהדורד דקו לעלמא לא פליגי דשאר.

כי פליגי דחתיך ולא מתקנה.

כלומר,

אם

רוצה הוא לחתוך את הקנה ולעשות אותו שיהיה עגול,

כדי שיתאים למידת הנקב שבחבית,

פה כולם מודים שיהיה אסור,

כי הוא מתקן כלי, אז זה פשוט תעשו.

ומצד שני,

אם היה כבר הקנה בנקב והוא נפל,

הוא צריך רק להחזיר אותו לשם,

כולם מודים שיהיה מותר.

כי כל המחלוקת שלהם

זה דווקא אם הקנה כבר חתוך,

רק שהוא עדיין לא הניח אותו בתוך הנקב שבחבית.

במצב הזה שהוא כבר חתך אותו בעיגול,

הוא לא נתן אותו עדיין בתוך הנקב.

יש לפעמים מצבים שהוא יגלה,

תוך כדי שהוא יבוא לתקוע את הקנה בתוך הנקב,

יגלה שזה לא כל כך תואם,

אלא הוא צריך לעצות איזשהו שיפוז בקנה.

השאלה היא אם יהיה מותר לו,

על סמך זה שזה כבר חתוך בצורה עגולה,

אם יהיה מותר לו להכניס את זה לתוך הנקב שבחבית.

מאן דאסר גזרינא דלמעטא למכתך לכתחילה.

זה שסובר שאסור להכניס אותו בנקב,

סובר ואולי הוא לא יתאים כל כך, הקנה לנקב,

ואז יחתוך אותו בשבת ויתחייב.

מאן דשארי,

לא גזרינא דאסר. אבל זה שמתיר סובר שאין

סברה לחשוש לזה, ולכן מותר.

דף קמ״ו עמוד ב׳.

אנחנו כבר

בשורה העשרים מראש העמוד.

כתנאי.

הגמרא מביאה שיש מחלוקת תנאים בעניין הזה.

אין חותכין שפופרת ביום טוב. זוהי ברייתא.

אסור לחתוך שפופרת

ביום טוב כדי ליתן אותה בתוך הנקב שבחבית.

ואין צריך לומר בשבת.

ובשבת פשוט שיהיה אסור. אם ביום טוב אסור,

אז ודאי שבשבת אסור.

נפלה, מחזירין אותה בשבת,

ואין צריך לומר ביום טוב.

אבל אם הקנה הזה היה כבר בתוך הקנה,

מערב שבת או מערב יום טוב,

אלא מה? שזה נפל מהנקב.

את אותה שפופרת, את אותו קנה,

יכולו להחזיר בשבת,

ובוודאי שכל שכן ביום טוב.

אז לכתחילה לשים אסור, אבל להחזיר מותר.

רבי יושיע מקל,

אבל רבי יושיע מקל בעניין הזה.

השאלה על מה הוא בא להקל?

על מה הוא מדבר, על הרשע או על הספא?

רבי יושיע, היי, על מה מוסף דברי רבי יושיע?

אי למה הרשע?

אי למה הרשע, הכא מתקן מנה.

אם נאמר שזה חוזר על הרשע,

שאין חותכין שפופרת ביום טוב ובשבת,

ועל זה רבי יושיע בא להקל,

להתיר, לחתוך,

וכי ייתכן שהוא יקל בזה?

הרי יש בזה עניין של איסור מתקן.

לא ייתכן שהוא בא להקל בזה,

אלא הסבע, אלא מה נגיד

שהוא חוזר על הסבע של הברייתא.

לגבי זה שאם היה כבר בנקב ונפל,

שהברייתא הסופרת שמותר להחזיר,

אם ככה, אז מה המחלוקת?

הנקמה נבי משרקש ארץ.

הרי גם התנא הראשון שבברייתא

מתיר להחזיר

את הסופרת אם נפלה,

שכבר הייתה בנקב מקודם.

אז מה אם קרן בי יושיע מקל? אין בעיה, הרי גם התנא כמה מתיר.

אלא, דחתיכא ולא מתקנא היכא ביניהו. אלא צריך לומר שהמחלוקת ביניהם,

באופן שהוא כבר חתך אותה מערב שבת

או בערב יום טוב,

אבל לא הכניס אותה לתוך הנקב לבדוק אם אכן זה מתאים למידת הנקב.

אז מה צוואר גזרינא?

תנא כמה שלא הביאו שהוא מקל בזה,

סובר שזה יהיה אסור.

למה?

כיוון שאנחנו גוזרים שמא לא יהיה תואם למידת הנקב ואז יבוא לתקן

את השופרת הזו.

אומר צוואר, לא גזרינא רבי יושיע שמקל

ומתיר להכניס אותה בנקב,

סובר שאין

סברה לגזור

שמא יתקן אותה.

אם כן רואים שזה מחלוקת תנאים.

דרש רב שישא ברד רב אידי משמד רבי יוחנן,

הלכה כרבי יושיע.

אז המסקנה להלכה שכבר נפסק בשמו של רבי יוחנן כמו רבי יושיע,

שמותר להכניס את הקנה לנקב בשבת וביום טוב,

ולא גוזרים שמא יתקן.

כמובן,

אם הנקב כבר מוכן לחתוך בעיגול,

אלא מה שעדיין לא הולך לנסוע לנקב.

אז יהיה מותר.

נראה את רשי,

דיבור המתחיל, גובטה.

כן, אתם איתי.

לתקוע קנה חלול בנקב וחבית שיצאה יין דרך הקנה.

מחתך לתקנה למידת הנקב.

אהדורי

אם נפלה ולא מתקנה לו נתנה בנקב לידה אם למידתו היא.

הילה, אם הרשע על חותכה ולשפותה.

זה כבר כמו שאמרנו,

זה המסקנה שכל המחלוקת רק באופן

שזה כבר חתוך, אלא שלא שם את זה עדיין בנקב,

ולהלכה נפסק כמי שמקל,

שאם זה כבר מוכן,

אין צורך לעשות תיקון בשפופרת או בקנה,

יכול הוא

להכניס את זה לתוך הנקב שבחבית,

ודרך זה להוציא את היין.

ואם הייתה, אני חוזר לגמרא, ואם הייתה נקובה.

למדנו במשנה שאם החבית הייתה נקובה,

אסור לתת שעבה במקום הנקב

כדי לסותמו,

מפני שהוא ממרח.

כך אמרה המשנה.

עכשיו הגמרא באה לדון

לגבי סתימת הנקב אם זה חומר כזה שאין בו חשש מרוח.

מי שחה

רב אסר ושמואל שרת.

לקחת שמן עבה ולשים אותו במקום הנקב

רב אוסר.

אבל שמואל מתיר.

מאן דאסר

ויעזרינן משום שעבה.

רב שאוסר סובר

שראוי

לגזור שמא יתעלם רוח גם בשעבה.

ושעבה זה ודאי ממרח.

ומאן דאסר לא גזרינן. אבל מי שמתיר

סובר שאין לגזור

שמא יבוא להשתמש גם בשעבה.

אמר לן רב שמואל ברבר חנה לרב יוסף

בפירוש אמרת לן משמעת רב

משחה שרה.

כך

רב שמואל

אומר לרב יוסף

אנחנו זוכרים

שלימדת אותנו את העניין הזה לפני שחלית, הרב יוסף חלה ושכח תלמודו.

אז הוא אומר לו אנחנו זוכרים שלימדת אותנו משמו של רב

שמותר לקחת שמן עבה ולסתום בזה את הנקב

לא חוששים שאולי יטעה וימרח בשעבה.

אמר תבות רישבא אמר שמואל

הייתרפא דאסא אסור

הגמרא כאן תדון

אם מותר לקחת עלה של הדס,

לקפל אותו בצורה של מרזב

בשבת ולהכניס אותו כך בנקב שבחבית,

כדי שבשעה שהיין יוצא דרך הנקב, היין לא יזום על דופני החבית אלא יקלח

על מה שהוא צריך,

אם זה לתוכלי

או על המרזב.

תודה רבה.

ישנו כנראה משהו שהוא דרכו נכנס לתוך

בקבוק נאמר,

אז הוא רוצה שזה ייקלח לתוך איזשהו,

איך זה נקרא?

יש איזשהו משהו שמניחים על גבי בקבוק?

כמשפך, בדיוק.

שיקלח על המשפך, תודה על העזרה, אני מאוד מודה לך.

כן?

אז בא אדם

ששמו היה תבות רישבא, תבות זה השם,

רישבא זה צייד עופות,

זה מקצועו של אותו אדם,

גם הוא היה נכנס לבית המדרש,

והוא אומר בשמו של שמואל.

אמר שמואל,

חטרפא דאסא אסור

לקחת עלה של הדס

ולהניח אותו בשבת בנקב של חבית

כדי שישמש

כאילו מרזב כדי להוציא את היין דרכו,

זה אסור.

מה היא טעמה?

למה באמת אסור לעשות זאת?

רבי אימר מדיפתא אמר, גזירה משום מרזב.

חוששים אנו שאם נתיר לו עליה של הדס,

יבוא ויכין מרזב ממש לחבית ואז יתחייב.

אבל רב אשי אמר, גזירה שמא יקטום.

חוששים אנו שאולי

יקטום עליהם מהענף,

ואז נמצא שהם תקנו כלי,

לכן לא התירו לו כלל וכלל

להניח את הענף של ההדס

על מנת שדרכו יזוב היין מן החבית.

מה אבן איוב?

מה ההבדל ומה נפקא מינא תהיה ביניהם,

בין שתי הדעות הללו?

איכא ביניהו דקתים ומנחה.

החילוק ביניהם העדין אם יש לו עוד עלים כתומים.

אז רב ימר שחש השמא ייתקל מרזב ממש,

אז גם אם יש לו עוד עלים זו עדיין סיבה לאסור.

אבל רב אשי שגוזר שמא יקטום,

במצב שיש לו עוד,

מוכנים בצד,

אין חשש,

משום שיש לו אחרים.

כך ביאור הדברים.

יש כאן שאלה

ששואלים על העניין הזה.

אתה אומר שאסור לקחת עלה של הדס

ולהניח אותו בתוך נקב שבחבית

כדי שדרכו יזוב היין החוצה.

שואלים בעלי התוספות,

כאן בדיבור המתחיל משום מרזב.

למה עלה של הדס אסור? ואילו קנה חדש מותר,

אפילו שלא היה שם מעולם.

הלו למדנו קודם, הלכה כבר ביושיע,

שמותר לקחת את הקנה או את השפופרת אם היא כבר מתוקנת,

אלא מה? רק צריך לשים אותה בתוך הנקב.

זה מותר.

ואילו עלה אתה אוסר.

אז מתרצים בעלי התוספות,

קנה חדש הוא לא עושה מעשה בקנה עצמו,

אלא מערק מניח אותו בנקב.

במצב שכזה לא חוששים שיבוא ויתקן

מרזב ממש בחבית,

אבל כשהוא עושה מעשה הוא מקפל את העלה בצורת מרזב.

פה הוא עושה איזשהו תיקון, אמנם ידני,

אבל יש פה איזשהו תיקון שהוא עושה בתוך בעלה הזה,

כדי להתאימו שיוכל להיכנס למידת הנקב.

במצב הזה יש יותר לחשוש

שמא יבוא ויתקן מרזב של ממש.

למה נתינת העלה עצמו בנקב לא נחשב כתיקון?

אז אומרים מהאחרונים, כי אין דרך לעשות מרזב

מעלה של הדס.

כיוון שזה מתקלקל.

זה גם לא כל כך מהודק בנקב, זה נופה, יכול ליפול.

אז זה לא נקרא תיקון.

אם זה לוקח קנה שהוא נשאר שם

באותו מצב, לא מתקלקל,

גם זה מהודק היטב בנקב,

פה זה נקרא תיקון,

אבל לא באופן שהוא לוקח עליה להניח שם בתוך הנקב.

כן,

אני אמשיך הלאה בגמרא.

בסדיה,

רב עשר ושמואל שר.

הגמרא כאן דנה

בהעברת לבדים.

לבד, כידוע,

זו קבוצה של צמר שעדיין לא טבעו ולא הרגו,

אלא

דחיסה של צמר יוצרת את הלבת.

עכשיו, זה היה משמש להם במקום קרים וחשתות.

האם מותר יהיה

להעביר לבדים דרך רשות ערבים או כרמלית,

תוך כדי שהוא מתעטף בהם?

להעביר בידיים זה פשוט שעשו,

אבל תוך כדי עיטוב, אם מותר או אסור?

זו השאלה. בסדיה,

לבדים כאלה שנוהגים לקפל אותם

כדי שישמשו בתור כרית

או כסת,

אז רעב אוסר.

הוא אומר שאסור לקחת

לעבירם גם בדרך מלבוש, לעבירם ברשות הרבים.

אבל שמואל שר, שמואל התיר,

ברקין, מסבירה הגמרא, ברקין, דקולה עלמא לא פליגי דשרי.

אם הלבדים הם רכים,

שאז הדרך כן להתעטף ולהתחמם בהם.

פה כולם יודעים שמותר,

שזה מלבוש.

אבל בקשין, דקולה עלמא לא פליגי דא אסור.

אבל אם זה לבדים קשים שהדרך לא להתעטף בהם,

אז כולם יודעים שיהיה אסור להתעטף בהם וכך להעבירם דרך רשות הרבים.

כי פליגי, כל מחלוקתם של רבו שמואל, אם מותר או אסור,

זה במיצועי,

בכאלה שהם לא רכים מדי,

או מאידך גם לא קשים מדי.

משהו ממוצע.

מאן דעשר, מחזה כמסוי.

רב שאומר שאסור,

גם בדרך מלבוש,

כי הוא סובר שזה נראה כמו מסוי, זה לא נראה כמו מלבוש.

ומאן דשארה, לא מחזה כמסוי.

אבל שמואל שהתיר,

הוא סובר שאין זה נראה כמסוי.

ואה דרב בפירוש איתמה.

הדין הזה שרב אוסר

להעביר לבדים ברשות הרבים דרך מלבוש,

לא נאמר במפורש על ידו של רב,

אלא מכלל האיתמה.

אלא כך היה ניתן ללמוד ולהבין מתוך מעשה שהיה עם רב.

דרב איקלע לאהוא אטרא,

דלרב אלא רבך.

רב פעם להזדמן לאיזשהו מקום

שלא היה בבית מקום מספיק ומרווח לתלמידים לשבת.

נפק, יציב בכרמלית.

גם בשבת צריך לעסוק בתורה.

הוא צריך ללמד את תלמידיו שיעור תורה בשבת.

אבל הבית שבו היה, בו הוא נתארח,

לא היה מקום מספיק לכל התלמידים.

והחליט רב

שהוא יצא החוצה

וישב בכרמלית.

עאי תולא בסדיה.

אז הביאו לו לבדים כאלה שהם ממוצעים,

כלומר לא קשים ולא רכים,

בדרך מלבוש, כדי שישב עליהם. כך הביאו לו.

ולא יתיד,

הוא לא הסכים לשבת על זה.

מאן דחזה סבר משום דבסדיה אסור.

מי שראה את רב שהוא מסרב לשבת על אותם נבדים,

הוא חשב שרב סובר שאסור להוציאה בשבת,

גם אם זה דרך מלבוש.

ואפילו זה היה דרך כרמלית.

אם כן,

זו הייתה הטעות

שזו לא הייתה הסיבה בגלל זה.

ולא היא, אין הדבר נכון.

זה רב אחרוזה מכריז

בסדיה א-שרף.

רב, אדרבה, היה מכריז ואומר שמותר להוציא לבדים דרך מלבוש לכרמלית.

אלא מה?

ומשום כבוד רבותינו לא ישב עליו.

היו שם

תלמידי חכמים גדולים בשיעור הזה,

והם נאלצו לשבת על גבי קרקע.

הוא לא רצה לשבת,

בשונה מהם, על גבי לבדים.

אלא גם הוא ישב על גבי הקרקע.

ומה ענינו?

מי אלה אותם רבותינו שרב חשוש לכבודם,

ולא הסכים שרק הוא ישב על הלבדים,

בשונה מהם?

רב כהנא ורב אסי,

רב כהנא ורב אסי,

הם היו בגדר תלמיד חבר לרב,

כן?

אומנם הם היו גם תלמידים שלא לומדים ממנו, אבל בדרגה של תלמיד חבר.

כלומר, היה להם מעלה בפני עצמם,

ולכן הוא שמר על כבודם,

לא

רצה לשבת על לבדים

בזמן שהם ישבו על גבי הקרקע.

נראה את רש״י.

מי יש לך שמן רב.

מוצאים את זה?

אסור למרחו

ספר דאסא, לתת עלה של הדס בנקב וחבית

שהעלה עשוי כמרזב

והיין זב דרך שם

כזירה משום מרזב שמא יכין מרזב

שמא יקטום העלה מן הענף

וכיוון דקאטמה הבה לקם תקן כלי

כדתניה במסכת ביצה

לחצות בו שיניו לא יקטמנו

ואם קטמו חייו חטאת.

כלומר אם אדם לוקח

איזשהו ענף או עלה

ומסדר אותו בצורה כזו שיוכל לחצות בו

את ה... להוציא את המאכל שבין השיניים

אז הוא עובר על איסור חטאת, זה נקרא מתקן,

זה נקרא מכה בפטיש.

כל מתקן כלי

אז הוא תולדה של מכה בפטיש.

בייסדיה לבדים

ועשוי לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסף.

רב אסר להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטב בו.

ברקיל שדרכן להתחמם בהן דשרו דמלבושן.

ולא אהבה לרבך בבית במקום מושבם של תלמידים

ומשום כבוד רבותינו שלא היה להם דבר לשם עליו

כי יושבים על גבי קרקע.

רב כהנא ורב אסי תלמידי חברים היו לו.

כן, עד כאן

נראה עכשיו את המשנה הבאה בסיעתא דשמיא.

נותנים תבשיל. אנחנו בדווקא במיבם עמוד ב' במשנה,

שלקראת סוף העמוד נותנים תבשיל לתוך הבור

בשביל שיהא שמור.

ואת המים היפים ברעים

בשביל שיצננו.

ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו.

מי שנשרו כליו בדרך במים

מהלך בהן ואינו חושש.

הגיע לחצר החיצונה,

שטחן בחמה,

אבל לא כנגד העם.

אם אדם

חושש

שאחד מן המאכלים יתקלקל,

רוצה הוא

לעשות איזושהי פעולת שימור למאכל הזה.

אם רוצה הוא למשל לקחת תבשיל ולהניח אותו בתוך בור.

בבור יותר צונן מאשר בשפת הבור.

אז הוא רוצה להוריד את זה לתוך הבור,

בשביל

שלא יתקלקל מהחום שנמצא בחוץ.

אומרת המשנה, נותנים תבשיל לתוך הבור

בשביל שיהיה שמור. מותר לו.

תסתכלו להקים גם קריירה, אה?

והמים, ואת המים היפים ברעים,

מותר לו לקחת כלי שיש בו מים שראויים לשתייה,

ולהניח אותו בתוך

מקווה של מים צוננים ומקולקלים.

למה הוא עושה כך? בשביל שיצננו.

הוא רוצה לצנן את המים שבתוך הכלי.

מה קשור רעים יפים ומים יפים?

רעים הכוונה,

רעים הכוונה שהם מקולקלים,

המים הללו.

לא ראויים לשתייה.

מה?

הם מקרים או לא קרים?

מה אם הם מקולקלים או לא מקולקלים?

תגיד, סתם עם מים קרחתם, אבל הם קרים.

אם הם מקרים הם לא רואים לשתייה מקרים, מה?

יש חידוש

בכל דבר ודבר,

ומה שאתה שואל,

יש

בגברה שמביאים

את ההסבר לזה.

אבל בינתיים זה המשנה, בסדר?

נגיע לגמרא ונראה.

ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו.

מותר לו לקחת מים צוננים,

להניח אותם מול השמש בשביל שייחמו.

נאמר שהוא רוצה משקה חם בחורף,

ועדיין,

ובחוץ יש שמש אומנם, אבל בבית

המשקאות קרים, הוא רוצה אותם חמים יותר.

לא נכון לשתות את זה כשזה קר מדי.

רוצה להוציא את זה החוצה,

שיהיה מול השמש, וכך יתחממו.

מותר לו או אסור לו?

מותר.

מה החידוש?

אנחנו נראה את זה, בעזרת השם.

בשמש עצמה אין בעיה, בעיה בתולדות חמה.

כן.

זה נקרא, זה מסתעמה יהיה אסור.

למה? זה מבטא. אולי פה אתה אפילו תוכל ליצור חום כמו חום של האש, ממש.

צרפות אש, לצרוק. בטח.

יש אחד שעבדתי איתו,

מה הסתבר? נשרף לו הספאות, מה הסתבר? היה קרן של שמש שנגע לו

בשפה, לא בשפה.

אבל מה זה קרן?

דרך מה זה? דרך חלום.

ככה? כן. בדקו את זה בממשלה, קצת מהפרסה.

בעצמו אמרו, בדקו את זה, בשרה וזה.

הם גילוו, אמרו שזה משהו שקצור לזה יותר, נכון, זה לא בסדר.

אתם יש פשוט חיים, אבל זה לא אומר לך. טוב. בואו נמשיך.

מי שנשרו כאליו בדרך במים.

כלומר, בגדיו נפלו תוך כדי הליכתו,

וכל בגדיו הם

רטובים

מהלך בהם.

גם כשזה עדיין רטוב,

יכולנו להלך בהם

כשהם עליו ולבוש בהם.

לאט לאט זה מתייבש עם החום שבשמש, ואינו חושש.

לא חוששים שיחשדו בו שהוא כיבס אותם בשבת.

הגיע לחצר החיצונה.

כלומר, אם הוא הגיע, הוא היה מחוץ לעיר,

והחצר הראשונה בכניסה לעיר

זו החצר המשתמרת, ששם לא נכנסים בני אדם,

אז יכול להיכנס שם

ולשטוח את בגדיו הרטובים בחמה מול השמש כדי שיתייבשו,

אבל לא בפרהסיה כנגד הולכי הרגל,

שאז יחשדו שהוא כיבס אותם היום.

אפשר לשטוח בגדיו רטובים חמאס?

זה עליו, עליו, מה אתה רוצה? שיישאר עליו?

עליו, עליו. הוא יכול, יכול, הלכה במשטר האוהל. עוד פעם. אבל עליו, עליו, עכשיו הוא הלכה. עכשיו, אז אני אומר, במצב הזה,

לא, לא זה מדובר.

עליו מתערטל. הכוונה שלי, הוא היה מלובש בהם.

זה משנה.

זה משנה. מה אתה רוצה שיהיה לך בלי בגדים?

התירו לו כשהוא לבש, עוד פעם. כשהוא לבש, עוד פעם. כשהוא לבש

והלך, יצא החוצה וירד עליו גשם,

יכול להמשיך עם זה עד החצר הראשונה המשתמרת.

שם יסיר את זה ממנו ויניח את זה כנגד השמש שיתייבש.

זה הבנתי הכול, אבל שאולי אפשר לו ללכת עם זה. נו.

אבל למה הוא רוצה לו למצוא את זה?

למה לא?

אם עכשיו בגין נחה לאברהם... למה לא? אני לא מבין למה לא. מה הבעיה?

בארץ עין זה כבר כתוב בנו, שכנגד העם אסור.

לא צלק גם בבית אצלך. אצל העם מותר.

לא צלק גם בבית אצלך בתוך הבית,

כי זה חציור לתוך...

לא, אתה לא מבין, אין לו בגדים.

מה אתה רוצה שישאר?

אין לו בגדים.

הבגדים שהוא לבוש בהם, מה הוא יעשה?

מה אתה רוצה שישאר שם עד מוצאי השבת בלי בגדים?

אין לו הבגדים.

מדובר באופן כזה שהוא לבוש, ועכשיו הוא רוצה להרגיש קצת יותר נוח,

אז הוא נכנס למקום מסתור, החצר כזו שהיא,

שעין אדם לא רואה אותה,

ייכנס שם,

יוריד את הבגדים הרתומים,

ימתין קצת עד שייטפשו בשמש, ואז הוא חזור וילבש אותם, מה אתה רוצה?

מה עשית בגדים שמתייבשים יותר מהם עליו? מה עשיתם? טוב,

זה תשאל אותו.

בכל אופן, זו ההלכה.

טוב, הלאה.

תלמוך. זאת היתה יותר מעלות. טוב.

אנחנו יכולים לראות את המשך הגמרא?

טוב, הדין הראשון של המשנה אמרנו שמותר להניח תבשיל

בתוך בור בשביל לשמר אותו שלא יתקלקל.

שאלה הגמרא, תראו יחד איתי את הגמרא, פשיטא.

פשוט שמותר.

מה המשנה באה להשמיע לנו? למה לא?

מה עודתם? אני אגזור בשום מה שהוא יהיה גומות. עונה הגמרא, יש חידוש.

הייתי חושב שאולי נגזור שלא יניח את זה לבור.

שמא יבוא לאשרות גומות בקרקעי את הבור.

אם למשל יש לו קדרה עם תבשיל,

והוא רוצה שלא יתקלקל בחמת חום השמש,

מוריד את זה לבור, בסדר, אין בעיה.

אבל שם אולי הוא לא ימצא מקום נוח להניח את הקדרה,

ואז הוא יצדד את הקדרה על גבי הקרקע כדי שישב בצורה ישרה ולא עקומה,

ואז יבוא להשוות עוגומות.

כמה אשמה לאן שהם חוששים לאיזה.

מי אמר? אולי מי דובר פה?

מי אמר? הגמרא אומרת. רגע, אולי מי דובר פה בגורים רצו?

בגורים רצו, לא חוששים לאיזה. אז מה החידוש?

אז מה?

אז מה החידוש?

הלאה, זה גוף המים לומר שהמשנה הטנק שבא להגיד, הוא ברא להגיד חידוש.

שלא נחשוש לעשווי אגומות.

נמשיך הלאה. ואת המים היפים ברעים.

ופה, כמו ששאל רונן, מה החידוש?

מה זה?

הוא רוצה להכניס את זה לקרר את המים.

אז מה המשנה באה להשמיע עליהם? מותר להכניס את המים היפים ברעים.

אם כוונתו לצנן אותם,

אז מה הבעיה?

שאלת גם, מה החידוש?

מה זה משנה אם זה ברעים או לא ברעים?

רעים ומים קרים, לא רעים?

תתבונן טוב.

אם יש לו מים רעים,

אם יש לו מים שראויים לשתייה,

אז הוא לא צריך את המים הללו.

הוא יכול להשתמש במים הללו שהם כבר צוננים

והם לא פסולים לשתייה.

כאן החידוש הוא... אולי יש לו מרק,

הוא רוצה לצמור את המער שלו? עוד פעם, אולי ואולי.

כאן לא כתוב תבשיל, כתוב מים יפים.

יש לו מים שראויים לשתייה,

אז מה אשמה? שאין לו אחרת, רק את המים היפים הללו.

אז איך הדרך של השימור בזה,

שלא של השימור, איך הדרך לצנן אותם?

על ידי שהוא מכניס את הכלייה במים היפים בתוך

המקווה של המים הרעים.

מים הים. מובן. אבל אם למשל יש לו,

יש לו כבר מים ראויים לשתייה,

כן, כמו שאתה הבנת.

אז לא צריך את המים היפים הללו, הוא יכול לשתות מאות המים

שנמצאים שם,

באותו מקום שבו הוא מכניס את המים היפים, גם הם ראויים לשתייה לפי דבריך.

אלא ודאי באים לומר כאן שאפילו של מעשה,

כן, יש לו את המים היפים האלה בלבד לשתייה.

האחרים אינם ראויים.

בכל זאת מותר, ושאלה הגמרא אז מה החידוש, למה שיהיה אסור?

אסור לבן אדם לקרר את המים היפים שלו, שהם רואים לשתייה?

עונה הגמרא נכון, אתה צודק, זה לא חידוש.

שבע אצריך עליה, העיקר הוא השבע.

מה השבע כתוב? ואת הצונן בחמה,

שמותר לקחת מים צוננים,

להניח אותם כנגד השמש, ואז יתחממו.

וזה החידוש, זה עיקר החידוש.

שואלת הגמרא, הנמי פשיטא?

זה גם פשוט.

למה שיהיה אסור?

עונה הגמרא,

ודתימה דילמה נגזור דלמאט אלא אטמונה בר אמת.

היה מקום לחשוב ולומר,

אולי נגזור שלא יניח מים צוננים בחמה.

אולי הוא יטעה ויבוא להתיר לחמם אותם על ידי שיטמינם בגחלים.

ואז יתחייב משום מבשל.

את המים?

את המים, כן.

תופך את זה לתוך מים חמים. לא, שנייה ברגל.

מותר לו לקחת כלי שיש בו מים קרים,

ונניח אותו מול השמש.

זה החידוש, על הגמרא מה החידוש.

למה שיהיה אסור?

עונה הגמרא, היה מקום אולי לומר שאולי נגזור,

שאם תתיר לו לעבור לחמם את זה כנגד השמש,

יבוא גם לשים את זה בתוך, את הכלי, עם המים,

בתוך רמץ, בתוך יחלים.

למה שיהיה אסור?

מה?

אם אתה מתיר לו לחמם,

אז יבוא להגיד מה לי היי, מה לי היי, מה זה משנה?

זה משהו ש... איזה משהו אחר, אבל תמא זה משהו אחר. כמש מעלן, ברוך השם.

אז ברוך השם שאתה כבר למדת,

כמש מעלן,

שאין חוששים, לא חוששים שיבוא להתיר,

שמא מתוך השימוש בחמם, יבוא להתיר גם להטמין ברמת.

אני, למלא המשנה,

היה מקום לבוא ולומר,

גזירה ראוי נגזור, אולי בן אדם לא ידע את ההלכה,

לא ישים כל כך להבדל

בין חמה לבין רמץ.

באה המשנה לומר לי שבכל זאת מותר,

אדם לא יבוא לטעות טעות שכזו.

ממשיכה הגמרא.

במשנה גם כתוב,

מי שנשרו כאליו בדרך במים, אמרנו,

אבי הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה, ולא כנגד העם.

כך אמרה המשנה.

אמר רב יהודה אמר רב,

כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין,

אפילו בחדרי חדרים אסור.

רב יהודה אומר בשמו של רב,

שאם ישנם דברים שהם למעשה מותרים מעיקר הדין,

אלא מה? באו חכמים ואסרו מפני מראית עין. אולי האדם שרואה יחשוד באותו אדם שהוא עבר עבירה.

אז יש הרבה פעולות כאלה שהן מותרות מעיקר הדין,

אבל האדם הרואה לא כל כך

יודע זאת, אלא יכול חלילה לחשוב שהוא עובר עבירה.

אבל אם זה בחדרי חדרים יהיה רואה את זה. דקה, דקה.

אז לכן אומר רב,

אל תבוא ותחשוב שאם זה מפני מראית העין, אז דווקא במקום שיש חשש, שיראו אותו.

אבל אם זה בחדרי חדרים, מותר.

בא רב ואומר לא.

בשביל שיהיה הדין הזה קבוע וברור לעם,

באו חכמים וגזרו,

שגם בחדרי חדרים אסור.

שלא יבואו להקל גם כנגד

אלה שיכולים לראות אותו.

זה הכל כעין גזרה לגזרה. מובן?

זה כעין גזרה לגזרה. אמרתי, זה כעין גזרה לגזרה.

במקום שהיה ברור להם

שאם לא תוסיף את העניין הזה של חדרי חדרים,

אז יבואו להקל גם שלא בחדרי חדרים,

אז אסרו.

זה נקרא חיזוק התקנה הראשונה.

אם התקנה הראשונה הייתה

מפני מראית העין,

אמרו חכמים

שבשביל לחזק את זה חייבים לגזור בכל אופן,

גם אם זה בחדרי החדרים.

ועל זה באה הגמרא ושואלת מן המשנה כתנען,

שטחן בחמה אבל לא כנגד העם.

במשנה אצלנו כתוב שאם כליו היו רטובים בשבת,

מותר לו לשטוח אותם בחצר החיצונה בחמה.

זה לא בחדרי חדרים. אבל לא כנגד העם. כלומר, זה דבר שאסור מפני מראית עין,

ולכן כנגד העם אסור.

ובכל זאת, אבל אם זה לא כנגד העם, התירו.

רואים אם כן נגד רב.

עונה גמרת תנאי, למעשה בהלכה הזו

נחלקו תנאים

דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם,

רבי יעזר ורבי שמעון אוסרי.

ממילא מאחר וזה מחלוקת תנאים,

דקה, דקה.

מאחר וזו מחלוקת תנאים,

אין מקום לשאור ערב מן המשנה.

הוא סובר, רב סובר, כדעת רבי יעזר ורבי שמעון,

שגם אם זה דבר שכל איסורו משום מראית עין,

לא חילקו בין אם עושהו כנגד העם,

לבין אם זה בחדרי חדרים.

אסור

גם אם זה בחדרי חדרים.

משבת עצמה, אפשר לומר על המלאכה שנעשמה בשבת,

שהיא מותרת, אבל אסורה משום מראית עין.

מה?

שוב תחזור. מלאכה בשבת היא אסורה משום מראית עין.

ועשו אותה בבית.

מוזר נהירת נהירה נהירה נהירה נהירת.

עשו עבור עבירה של מראית העין. זו העבירה שלהם.

מוזר נהירת מזה.

מה הוא קרה במראית העין?

הם נהירו. הם נהירו על מקום שזה נקרא מראית העין. אתה לא יכול לבוא.

אדם חושב שמתבשלים שמה. אדם חושב שמתבשלים שמה. זה ביטול שמה. זה לא ביטול שמה. זה נראה מראית העין. זה בריטול. כן, אני לא יודע. אני צריך לבדוק את זה, אבל... זה מסוגג.

סליחה אסור אבל מותר שפעת מותר, אבל אם זה במזיד עצור לך עולמית, מותר, הכל מותר,

התוספות

כותב כאן

התוספות כותב במסכת כתובות בעצם זה לא פה,

במסכת כתובות הוא כותב

שגם לשיטות הללו שסוברות שכל דבר שאסור משומרת העין נפלו בחדרי חדרים אסור,

זה הכל רק במקום שהפעולה הזו שהוא עושה,

אם יעשינה כנגד

הרועים

יחשדו בו שעובר עבירה דאורייתא.

כמו למשל פה, יחשדו שהוא כיבס.

אז במקום שכל החשד הוא שמא יבואו,

שמא יגידו שעבר עבירה דאורייתא,

אז פה ראו צורך לגזור אפילו בחדרי חדרים.

אבל בפעולה שכזו,

שגם אם יעשינה כנגד העם

יחשדו שעבר עבירת רבנן ולא עבירה דאורייתא,

פה לא אסור אם עושהו אותה בחדרי חדרים.

וכך פסק בעל המשנה ברורה בסימן שא.

אבל חזרת חכמים זה כדי רבנן. מה?

לא הבנת.

אם הסיבה לאיסור הראשוני,

שהוא משום מרית עין היה,

בגלל שיבואו לחושדו שעבר על איסור דאורייתא,

אז במצב שכזה הרחיבו את האיסור לאסור לא רק נגד העם,

אלא גם בחדרי חדרים.

אבל,

אם זה איסור כזה שאסרו משום מרית עין אמנם, אבל החשש היה שמא יחשדו שעבר על איסור דאורייתא.

לא יבואו לחשוד בו שעבר איסור דאורייתא.

ובצב שכזה לא אסרו אלא כנגד העם, אבל לא בחדרי החדרים.

מובן?

אין כזה להבטא, נכון,

יש כאלה שאומרים שאין להם סיפה לספרדים, חוקים לספרדים, ואין זו הנפילה כזאת אכזתא.

אבל יש אין מחזיק מבשל.

יש מחזיק מבשל. נכון.

נכון.

על אלה שמפסידים כן איך וכן בטל. אלה שמפסידו לא אתם מפסידים, אלה שמפסידים.

שרו להם, ביטלו להם, הם הגישו להם חם.

תביא, מה זה השאלה?

מותר להם לאכול, הם לא עשו את זה, אבל עשו את זה לא עשו להם.

מותר להם לאכול מזה?

בגלל שהם מפסידים, בגלל שהם מפסידים זה לא ענתיים,

אז הם חייבים לא יכולים לדבר על זה. לא מסתבר שעשו את זה, זה האמת, אבל אני לא יכול להגיד לך בלי שאני רואה בפנים, בתוך גוף ההלכה.

לא מסתבר שיבואו לאסור אפילו בדיעבד,

כל שקל זה נעשה על ידי מי שמתיר לעצמו לעשות את זה. כמו בפסח, אתה הולך לבין,

שמותר לשיטתו לעשות את זה.

נראה את רשי,

לתוך הבור,

תראו בבקשה ברשי,

לתוך הבור שאין בו מים,

אתם איתי?

שיהיה שמור שלא יסריח מחמת החום.

ואת המים היפים ברעים, כלים עליהם מים יפים, לתוך מקווה מים רעים,

להשתמר,

להשתמר שיצטננו ולא יחמו.

ברשי, מי שנשרו,

ואהב עמוד ב' ברשי, מי שנשרו,

קרוב לסוף העמוד, מי שנשרו,

שנפלו למים בשבת,

לחצר החיצונה הסמוכה למבוא העיר

בתוך העיר, שהוא מקום משתמר.

שוטחן בחמה ליבשן,

אבל לא כנגד העם. למה?

שיחשדו שכביסן.

אבל יש עוד משהו כזה.

אם הוא נמצא בעיר חרדית, כולנו יודעים על החום,

וזה לא בעיר חילוני,

אז המצב שם שם, אין בעיה. הם יודעים את ההלכה, הם יודעים שהוא עושה את זה,

וזה לא בעיר. אבל אם הוא עושה את זה בלי שהאזור של חילוני או שיש חוזרים בתקורת,

זה שיהיה מובייס, זה בעייתי, תלוי באיזה זום הוא נמצא.

תראה.

לא הבנתי מה שאתה רוצה, לא הבנתי.

מה אתה רוצה להבדיל?

והגברה כולה היו חרדים.

אם זה חרדים,

הוא רוצה להבדיל מה זה חרדים.

למה זה חרדים?

כי זה, כי זה, חז'ל הכירו את החולשות של בן אדם,

לא משנה אם הוא לבוש כך או לבוש כך.

מאחר שהכירו שיש חולשות,

לכן, ראו צורך לגזור.

חילוני זה אבצע חזקה, אתה יכול לומר משהו חדש.

מה?

הבילה השתנתה, אבל האופיס הזה, תמיד היה.

פשיטא, בואו נמשיך.

לא משנה. פשיטא דנותנין תבשיל לתוך הבור,

גומות שבקרקע הבור,

שיהיו שווין להושיב הקדרה.

ועכשיו, בסייעתא דשמיא,

מתחילים אנו דף קמ״ז עמוד א׳.

אמר רב הונא המנער תליתו בשבת חייב חטאת

ולא המרן אלא בחדתן

אבל בעתיקה לית לנבא ולא המרן אלא באוקמא

אבל בחיבריה וסומכן לית לנבא והוא דקפיד עליו.

אם נפל אבק על בגד של אדם

והוא רוצה לנער אותה בשבת מן האבק הזה,

אומר לנו, רב הונא, חייב חטאת.

למה?

הוא עובר פה על איסור מלבן.

מלבן, זה גם תולדה של מלבן.

למה? זה כאילו... והגמרא מסבירה באיזה אופן מדובר.

כן?

כי בזה שהוא מנער את הטלית,

בזה הוא מכבס ומלבן את הבגד.

האבק

האבק גורם לו פחות... זה נראה פחות נקי.

על ידי הניעור,

בזה הוא מלבן את הבגד. בסדר, אבל מה נותנים שבן אדם יעשו את זה? אם הייתה לכאורה?

דקה. ולא המרן אלא בחדת איזה. סבלנות. בוא תראה.

כל הדין הזה נאמר אם הטלית בבגד הוא חדש.

ואז ניכר ההבדל בין עם האבק לבין אחר שמנקה אותה.

אנשים הולכים עם טלית, כשהיא נראית שחורה, אבק לא היה מזון. אני מדבר... בגד, בגד. טלית פה, הכוונה בגד, לא כמו שאתה חושב. זה... לא, בסדר, בגד. הלאה.

אבל בעתיקה, לעת לאן באה.

אבל אם זה טלית ישנה,

אין איסור לנער אותה מן האבק.

למה? למה?

כי באופן כזה, בדרך כלל, אדם לא מקפיד אפילו ביום חול לנער אותה מהאבק.

אז בשבת נחשב לכיבוש.

אבל זה לא מכבוד השבת, אם הוא לא נער אותה, איך הוא ילך בשבת?

לכן מותר.

אמרו שאין איסור, נו, מה אתה רוצה?

אמרו, אין איסור.

ולא אמר הן אלא באוקאמה.

כל מה שאמרנו, תינזזת, דווקא בטלית שחורה.

אז הלכלוך של האבק ניכר,

ומקלקל את יופי הבגד.

מן הסתם הוא מקפיד על כך.

אבל בחיבה רבה סומקה,

אבל אם זה בגד שהוא לבן,

צבע לבן, אדום,

אלה, לא ניכר האבק בהם.

אז מן הסתם הוא לא מקפיד.

לכן, לעת לנבא, אין איסור לנער.

מובן.

והוא דקפיד עלי הוא. וגם זה,

אמרנו שאסור לנער טלית

שהיא חדשה ושחורה מן האבק.

שחורה ועוד הרגע. מה? שחורה ועוד הרגע. אותו דבר. הנקודה המרכזית היא

אם אדם נורמלי, סטנדרטי, מקפיד

לנער את זה מהאבק, כי לא נעים לו ללכת בצורה שכזו.

אז דקה, אז דקה.

אז אם זה בגד שהוא... זה לא משנה הרבה. אז עוד סיימתי, אבל.

אם זה בגד חדש ושחור,

אסור דווקא אם הבעלים מקפידים על זה.

אבל אם למשל הבן אדם לא מקפיד על זה,

אז אין איסור.

אז בשביל לאסור צריך שלושה דברים.

גם שיהיה בגד חדש,

וגם שהצבע בו,

הצבע של הבגד יהיה צבע כזה שהאבק יהיה ניכר בו,

וגם שהבן אדם מקפיד על זה.

אבל אם למשל הוא לא מקפיד על זה, כן?

גם ביום חול, אם זה יהיה לו, לא יקפיד.

אז במצב שכזה, גם אם נעשה את זה בשבת,

לא יהיה חייב משום מלבן.

הנורמה, סטנדרט, בן אדם יותר מקפיד, כי זה חדש.

הוא יעלה אבק,

והוא לא אמר הרבה אבק, אז עכשיו הוא מקפיד את זה.

אז הוא מלבן, אז הוא עכשיו יעלה ל ככה.

אז בכל זאת לא היה חדש,

אבל אני לא בימים לעשות מחול קפידה על איזה...

אבל הוא לא אמר,

לא, הוא אומר שהוא מקפיד.

יום ישן,

על האבק,

על רוחוקן קפידה,

פתאום הוא נפל על החול.

נפל על החול.

זה נסים ללך עם שימ חליפה אם יש עלי החול?

והוא ילבן.

לא, לא, אתה חייב להבין דבר אחד.

אם זה משהו שהוא ממשות,

אז בוודאי שאתה צודק.

לא תהיה בעיה להוריד.

זה שני דברים שהם נדבקים אחד לשני, זה לא בעיה.

הבעיה יותר זה באבק.

בדרך כלל אבק נדבק בבגד.

אז עד כדי כך אפילו אבק מפריע לו שהוא מנער אותו,

זה מראה, פה מראה שהוא מלבן את הבגד.

זה דבר ממשי, זה לא מלבן את הבגד. לא, מה פתאום, דבר כזה שהוא נדבק לך ואתה מוריד אותו,

מה העניין בזה?

העניין הוא באבק, שזה דרכו של הבגד לקלוט אבק.

זה לא דומה,

זה לא דומה.

רגע, אם אתה מקפיד לבגד יתן,

מה הוא מקפיד בשביל שיראה נקי,

או סתם לא נחלו ללכת עם בגד רטוב?

לא נחלו שיראה עם בגד רטוב, זה לא העניין. העניין הוא שהוא מקפיד שיראה נקי, זה העניין ככה.

אתה מבין?

ואם הוא יגיד... אגב, יש פה, אני רואה, בראשונים שמדברים על העניין הזה.

אנחנו, כל מה שפירשנו זה על פי דרכו של רש״י, שנעור הטלית מן האבק,

בחדשה ושחורה ומקפיד על זה,

חובר על איסור מלבן.

אבל התוספות

חולקים על זה.

התוספות כותבים

שהמנער אבק מן הבגד,

זה לא נראה שיעבור על איסור ליבון.

כי ליבון זה במים או במשקה,

שהרגילים להשתמש בו לצורך ליבון הבגד.

אבל לא שייך לומר ליבון.

דקה, דקה.

אז לפי תוספות, מה שבאמת,

אם יבוא וינער טלית,

תוספות, תסתכלו בתוספות, מה הוא אומר.

המנער טליתו, אומר תוספות, פירש,

רבנו חננאל,

תכף נראה אם זה רבנו חננאל,

רבנו תם,

מן הטל שעליו, דהיינו כיבוש וליבון, חייו חטאת.

אם זה מהטל שעליו.

אבל בניעור,

אבל בניעור מן העפר,

אין נראה שיהיה שייך ליבון. שמואל, אתה שומע?

אבל לנער אותו מהעפר, אומרים התוספות,

אנחנו לא מסכימים לומר, כמו רשי,

שיהיה בזה עניין של ליבון.

יוצא, אם כן, שיש מחלוקת

בין רשי לתולדת.

תוספות, מובן?

לרש״י האיסור הוא גם אם הוא מנער טרית מן האבק, זה גם שייך לעניין של ליבוד.

תוספות כאן אומר שכל העניין הוא רק אם הוא מנער את זה מהטל,

שזה מים.

מים, הדרך הוא לסחוט את הבגד מן המים

כדי שבזה יתקבץ ויתלבן,

אבל לא מן האבק.

כן יוצא שיש לנו שתי שיטות בביאור דברי רב הונא.

מביאה הגמרא מעשה אולה איקרא לפומבדיתא.

נקרא לטמא. הזדמן לפומבדיתא.

חזה רבנן דקמננפ צגלים היו.

היה להם בגדים שחורים, חדשים,

והיו מנערים את זה מהאבק שעליהם.

נכון אין מה להתחיל. אמר, קמחללין רבנן שבתא.

מה שחור זה שחור? הפוך, שחור זה אסור.

כן, דורג העבודה. קירבונה.

כן?

אז אולה אומר,

תלמידי החכמים הללו מחללים שבת?

מה זה?

איך הם עושים את זה? אמר לו רב יהודה, נפוצי להם מהפה.

עכשיו תלכו, תארו את הבגדים שלכם בפני אולה.

ענן לא קפדינן מידיה.

אנחנו לא כאן מקפידים על הלכלוך האבק שבבגדים.

אנחנו יכולים גם ללבוש

בגד עם אבק.

מאחר שאנחנו לא מקפידים, זה לא נחשב להם לבן.

במובן?

כלומר,

כמו שאמרנו קודם, כל האיסור לנער בגד לבן ושחור,

לא לבן ושחור, שחור וחדש,

זה רק אם הוא מקפיד, הם לא מקפידים,

אז אין איסור.

אביה וכאי כמד רב יוסף.

פעם אחת אביה, כידוע, אביה היה תלמידו של רב יוסף גם כן.

הוא היה עומד לפני רב יוסף בשבת, אמר לה,

הב לי קומתאי.

רב יוסף ראה אותו,

ואומר לאביה, תן לי בבקשה את הכובע שלי.

חזא דאיכא טלע עליה, אביה ראה,

שעל הכובע היה טל,

הכובע של רב יוסף.

הבה כמחסם למת ולט.

הוא היה מהסס אם לתת לו את הכובע לרב יוסף או לא,

כי היה צריך הרי לנער את הטל, והוא חשש שיש פה עניין של איבוד.

אמר לנפוץ שלי,

כלומר,

תנער אותו, וכך יהיה.

תשליך את הטל מעליו.

ענן לא כבדינן מידי, ענן לא מקפידים,

כלל וכלל על סילוק הטל. בקיצור, כל האיסור הוא,

בין אם זה באבק לפי רשי,

בין אם זה מהטל שעל הבגן לפי תוספות,

אם הוא מקפיד אז יש בעיה,

אבל באופן שאינו מקפיד,

אז סימן שהוא לא חושש לנקותו,

וממילא אין פה עניין של מלבן.

אבל למה הוא מנער?

מה?

אז למה הוא מנער?

למה הוא מנער?

אולי זה לכבוד שבת,

אבל לא יותר מזה.

לא, ההבדל הוא פשוט.

זה גופה, הרעייה של מפעיד. לא,

לא,

לא, מה פתאום.

אז אני מסביר.

המודד הוא איך עושה הוא ביום חול, לא מה שהוא עושה בשבת.

גם כשאתה הולך לחתונה, אתה רוצה להיראות יותר יפה.

אבל כשאתה לא בחתונה, אלא סתם אתה, תוך הליכתך בדרך.

האם אתה מקפיד?

לא. כשאתה נכנס לפגישה, מה אתה עושה?

בודק את עצמך, איך אתה נראה, איך אתה מסודר, אה?

אבל לפני,

לפני שאר הציבור אתה הולך, איך בא לך?

חולצה וחוץ?

בשעה הזאת אתה מקפיד, בשעה הזאת אתה מרמס את הרצונה, זה מקפיד. זה לא נקרא מקפיד,

כי זה לא בשביל הבגד שאתה רוצה שהבגד ינאה.

יש לך אינטרס, אינטרס צדדי, אתה מבין?

אם לבן אדם מפריע ללכת כך,

לחיות עם זה כך,

אה, אז מראה שהוא רוצה שהבגד יהיה נקי.

פה זה אינטרס צדדי, זה לא זה... אגיד לך את האמת.

אני אמרתי את זה בסברה,

אני מגלה שזה כתוב פה באמת.

הוא מביא כאן

שהשפת אמת אומר שהחכמים שנערו את הבגדים בשבת עשו זאת לכבוד שבת.

בגלל השאלה שלך, אז למה הם עשו את זה?

זה לכבוד שבת.

וכך מבואר גם בפסקי הראית, שזה אחד מהראשונים,

שההקפדה נמדדת לפי המנהג בחול.

אך כשמנהל לכבוד שבת, אין זה נחשב שמקפיד.

זה לא, זה אמרתי, זה שבת. מובן?

כן.

נמשיך הלאה את העניין הבא. אמר רבי יצחק בר יוסף,

אמר רבי יוחנן,

היוצא בטלית מקופלת,

מונחת לו על כתפו בשבת,

חייו חטאת.

אדם

שיוצא בטלית מקופלת,

כלומר, הוא כיסה את הראש שלו בטלית,

לאחר מכן לקח את שאר הטלית

שמלפניו ושמאחוריו,

וקיפל את זה והניח את זה על כתביו.

נראה רק החלק מהטלית פה,

ושאר הבגד מונח על כתביו.

אתמול טלית.

מובן?

אתמול טלית. אז מה יהיה הדין במצב שכזה?

אם יצא כך לרשות הרבים בשבת, חייו חטאת.

אתמול טלית. זה גם מסוי.

לא, לא, מה פתאום.

לא הבנתי, הוא לקח את הטלית. הניח את הכתפיו.

החלק הימני שמלפניו מאחוריו הניח פה,

החלק השמאלי שמלפניו מאחוריו שם בכתף השמאלית,

וזהו.

לא, הוא לקח את זה כמשא, כמשהו כבד, כמשהו אחר.

טלית זה טעה. זה לא מותר על גופו.

במקרה שלך, מותר על גופו זה גם כן דרך מלבוש.

פה זה לא ככה.

זה לא דרך מלבוש.

הוא קל על הראש, הוא כיף את זה.

שמת, כיסה את הראש, אבל שער הבגד הניח כך.

זה לא דרך מלבוש.

כן.

זה לא מסתיים עד אחד, עד אחד. לא, לא, לא.

יש לו כובע שמסתמכר על השקפה, אז מה הבעיה? עוד פעם.

אמרתי, אם זה דרך מלבוש, אני מסכים איתך.

כך זה לא מתלבשים.

זה לא דרך מלבוש.

הלאה, טליה נמיחה.

וכך באמת מובא ברייתא, סוחרי קשות היוצאין בין טליתות מקופלות,

ומונחות על כתפן בשבת, חייבין חתן.

ולא סוחרי קשות בלבד, אמרו, אל תחשוב, זה רק אלה שהם סוחרי קשות.

אלא כל אדם.

אז למה נקטו סוחרי קשות?

אלא שדרכם של מוכרים לצאת כך.

אלה שדרכם של, כלומר, הסוחרים,

הם היה, היו יוצאים כך.

לכן,

לגבם זה נחשב כדרך הוצאה וחייו.

כן?

חנווני, וחנווני היוצא במעות הצרורים לו מזדינו,

חייו חתן.

הוא הדין אם זה חנווני

שכך יוצא,

עם מעות צרורים לו מזדינו. הבגד שהוא לבוש בו,

היה צורר בו את המעות שהיה לו.

חייו חתן, הוא גם כן חייו חתן.

ולא חנווני בלבד, אמרו, אלא כל אדם.

האיסור הזה,

כל אדם הוא. אלא שדרכו של חנווני לצאת,

לצאת כך.

למה הטען הנקת חנווני?

כי דרכו של החנווני לצאת כך בחול.

לכן באופן הזה זה נחשב לדרך הוצאה וחייו.

מתוך הדברים אנחנו מבינים

שאם זה אדם כזה שאין דרכו בכלל לצאת כך...

זה בכלל בעיה. לא.

אין בעיה. אז זה לא נקרא דרך הוצאה.

חוץ ממה שצריך בשביל להקל,

אם זה דרך מלבוש זה מותר.

זה דרך מלבוש. אבל כן.

אבל אנחנו מדברים גם אם זה לא דרך מלבוש.

אז אני אומר, מתי זה דרך מלבוש?

זה לא דרך מלבוש,

זה כך דרכו שהוא יוצא.

אלא שהם סוחרים.

או בני אדם שדרכם לצאת כך בחול.

אבל אם למשל זה סוג בני אדם כאלה שאין דרכם לצאת ככה בחול,

זה לא דרך הוצאה לגביו.

עכשיו הגמרא מביאה עניין נוסף.

טברייתא מדברת על עניין כזה ש...

אדם יוצא לרשות הרבים

באופן שרק מיעוט בני האדם לובשים אותו כך.

אבל רוב בני האדם לובשים אותו בצורה אחרת.

האם

נבוא ונאסור במצב הזה או לא?

והרטנים, אז הנה הוא מביא. הרטנים.

רטנים

זה שם מקום.

כן?

שהאנשים שהיו שם,

האנשים הללו שגרים שם נקראים כך, הרטנים,

יוצאים בסודרים שעל כתפם.

מותר להם לצאת בשבת כשהסודרים היו מקופלים על כתפם.

ולא רטנים בלבד, אמרו, אלא כל אדם,

אלא שדרכן של רטנים

לצאת בכך.

כלומר, מאחר

ודרכן של רטנים לצאת כך,

לכן זה נקרא לגב... לגבם דרך מלבוש.

מובן?

אז יוצא שאם יש

מקום

שכל בני המקום יוצאים כך,

אז זה נקרא דרך מלבוש.

אבל כאשר זה לא כך,

כן?

אלא רק מיעוט מסוים מבני המקום, אז תלוי.

אם הם רגילים לצאת כך בחול,

אז

זה באמת ייקרא דרך הוצאה, אפילו שזה לא דרך מלבוש.

מה שאין כן כלפי האחרים,

זה לא יהיה דרך הוצאה.

ומילא לא יעברו פה על איסור של תורה.

אמר ביהודה המעשה בהורקנוס, בן אושר בני אייזר בני הורקנוס,

שיצא בסודר שעל כתפו בשבת.

אלא שנימה כרוכה לו באצבעו.

היה חוץ.

יוצא מהסודר,

זה היה כרוך לו באצבעו, כדי שהסודר ייפול מהכתב שלו ברשות הרבים.

ואולי מפה לעבירנו ברשות הרבים 400. אז לכן הוא קשר איזשהו חוט

שהוא יוצא מהסודר ושם אותו, כרך אותו על אצבעו.

וכשבא הדבר לפני החכמים אמרו,

אפילו אין לי מה כרוך לו באצבעו, הוא לא היה צריך לזה.

יכול היה גם בלי זה לצאת מסודר שלו על כתבו בשבת.

כנראה שכך היה מנהג אנשי מקומו לצאת כך.

דרש רב נחמן בר רב חיסדא, משמיד רב חיסדא,

הלכה אף על פי שאין נימה

כרוכה לו באצבעותיו.

עולה איקלה לבאסי ברהיני.

עכשיו הגמרא באה לדון

על עניין קיפול הטלית,

כל מיני צורות,

אם מותר או אסור, אנחנו נראה בגמרא.

מהו לעשות מרזב בשבת?

האם מותר לעשות מהטלית

כמו מרזב?

כן, בשבת.

אמר לו, אחי אמר רבי אלהאי,

אסור לעשות מרזב בשבת.

אסור.

מה עם מרזב?

שפעילת גמרא, איך עושים מהטלית כעל מרזב?

מרזב זה משהו של המים, לא?

נכון מאוד.

למה זה נקרא מרזב? אתה יודע למה זה נקרא מרזב?

מרזב למעשה זה שני מילים.

מרזב.

בדיוק.

מר זה טיפה.

כמר מדלי,

מר זה טיפה.

זב,

זב זה זב, כלומר שהטיפות הגשמים נזבות דרך שם.

כן.

על כל פנים,

מה זה המרזב?

רמזב זרע אומר, כיסא בבלייתא.

מה זה כיסא בבלייתא?

הם היו מרימים את שולי הבגדים שלהם הארוכים,

כופלים אותם כלפי מעלה ומחזיקים את הכפל על ידי חוטים.

והכפל נראה כמין כיס ודומה למרזב.

כלומר, את החלק של הבגד

שהיה מאחוריהם,

היו מרימים

על כתפיהם לקושרים,

ואז יוצא שכלפי מטה אתה מקבל כאילו, כעין, מרזל.

אתם רוצים שאנחנו נראה, אין פה טרית, אפשר? כן.

אתה רוצה לנסות את זה? איך זה לרעה?

אז אם יש לו טרית ארוכה מדי והוא רוצה לקצר את זה בדרך הזו,

אסור,

כי יש בזה עניין של כעין, מרזב, בשבת.

כן, שים את זה עליך ואני ארוכל להגיד לך.

אני לא יודע אם זה די גדול.

שים את זה עליך.

על הכתף אפילו, מספיק.

כן, זהו, עכשיו תיקח את ה... מאחוריך.

לא ככה.

לא, לא, לא, לא.

לא, לא, לא, לא.

לא שתי אבויים.

זה קטן.

טוב,

נראה לכם את זה אחר כך, אחרי השיעור.

אנחנו נראה לכם את זה אחר כך.

אחר כך נראה לכם.

כן.

רק תחלת, אוי.

רק ממש תשבוא פה, בצדדים.

בדיוק.

תרים את זה כלפי מעלה.

לא, לא.

אוי. אוי. אוי. אוי. אוי. אוי. עזוב, לא. עזוב.

בבגד,

בבגדים הארוכים זה יותר, בטליתות הארוכות זה יותר ניכר.

אתה מוכן בבקשה להמתין? עד שאני אסיים אני אראה לך את זה?

לא.

לא.

טוב, הלאה. רבי ירמיה, ויטיב קמד רבי זרע.

הגמרא מביאה מעשה שהיה ברבי ירמיה,

שהיה יושב לפני רמזרע,

והוא קיפל את הטלית שלו באיזושהי צורה מסוימת.

אמר לה, הכי מהי? לא כתוב איך.

רק שאל אותו רבי ירמיה את רמזרע, כבוד הרב,

באופן הזה שבו אני מקפל את הבגד, האם

יש בזה בעיה כאילו מרזב?

אמר לה, אסור.

אז הוא אמר לו שזה אסור.

רבי ירמיה חזר וקיפל את זה בצורה אחרת, והכי מה? היא שואלת אותו באופן הזה,

האם מותר?

אמר לה, אסור.

אמר רב פאפא, מהו הכלל בזה?

נקוטה היא כלל המידך.

כל הדעתא דלכנופא אסור.

כל קיפול בטלית

שהוא נעשה כדי שיישאר ככה במצב תמידי,

אסור לעשות אותו בשבת משום תיקון כלי.

אבל,

כל דל להתנאות,

אבל קיפול כזה שנעשה רק לזמן קצר,

רק בשביל נוי בעלמא,

שאר זה מותר.

אם הוא קושר את זה, שיישאר באופן

נצחי כך. קושר, לא קפקפל. אני מדבר, הוא קושר את שני שולי הטלית.

כן, כן. שאין קיפול באופן נצחי, הוא קיפול נצחי. טוב, אמרנו, אמרנו שהוא קושר,

אני כבר הסברתי את זה גם קודם.

כן.

כי הד רב ששא ברד רב אידי מתנאה בזדינו הבא.

דרכו של רב ששא, בנו של רב אידי, היה לקפל את טליתו על גופו לנוי, לאחר שהיה מתעטב בה.

ולכן, אין בזה בעיה, מותר לעשות זאת, כי הקיפול הוא לא קבוע, שיישאר באופן תמידי.

אם זה נעשה רק להתנאות לזמן קצר, אבל אחר כך הוא יחזיר את הטלית למצבו הראשון,

לא יהיה בזה בעיה,

כי עתר רב דימי אמר פעם אחת

יצר עביל השדה

והיו שני צידי טליתו מונחים על כתפו.

כלומר, הטלית שבימינו ובשמאלו הן נחו על כתפו, אבל מלפניו ומלאחוריו

היו משולשולים למטה, כמו שאנחנו נוהגים, אתם יודעים איך אנחנו נוהגים,

איך מנהג רוב בני ישראל

מניחים את הטלית

כאשר צידי הטלית מלפניו ומאחוריו נמצאים,

קדימה ואחורה.

אלא מה?

זה שממינו הוא מלביש אותו על כתפו הימנית, ואלה שמשמאלו הוא מלביש אותו על כתפו השמאלית,

וכך יצא רבי.

אמר לפניו יהושע בן זרוז בן חמים של רבי מאיר,

בזו לא חייב רבי מאיר חטאת?

שואל אותו, האם באופן הזה שאתה יוצא רבי מאיר לא חייב חטאת?

לכאורה זה לא דרך מלבוש.

אמר לדקדק רבי מאיר עד כאן?

כלומר, האם רבי מאיר בא לחייב אפילו באופן הזה,

שדרך היה לצאת כך?

בכל זאת רבי נכנע וקיבל את דבריו,

שלשל רבי טליתו,

ובגלל שהוא שמע שרבי מאיר אוסר את זה,

כי התרבין אמר רבי יהושע בן זרוז אמר,

זה לא יהושע בן זרוז העיר לרבי על טליתו המקופלת,

אלא יהושע בן קפאוסאי היה חתנו של רבי עקיבא,

הוא הוא שהעיר.

אמר בזול לא חייב רבי עקיבא חטאת,

זה לא היה בשם רבי,

רבי שם רבי עקיבא.

אמר לו, דקדק רבי עקיבא עד כאן,

בשלשל רבי טליתו.

הוא נכנע למה שקיבל מרב מאיר לפי גרסה ראשונה,

או מרבי עקיבא לפי גרסה שנייה,

כי אתה רבי שמואל ברבי יהודה אמר, נשאל להתמעם.

כלומר, לא היה המעשה שרבי עצמו יצא בטלית כזו,

אלא שאלו אותו האם מותר כך לצאת בשבת,

והוא התכוון להתיר,

כי הוא סבר שדה דרך מלבוש,

משום שצידי הטלית שלפניו ומאחוריו לא היו מקופלים,

עד שבאו ואמרו לו שאתה נא רבי מאיר או רבי עקיבא

מחייב חטאת באופן זה, ולכן

רבי קיבל את דבריהם.

רבי מאיר היה רב שלו, לא?

רבי מאיר היה רבו של רבי מאיר, רבי.

כן, ודאי וודאי. הוא ראה את החורה והוא קיבל את הדרגה.

כן, כן. אבל אם הטלית שלו לא עלה,

הוא רבי, הוא יכול לקפל את זה במה שהוא יקבל את היכול, נכון?

כן, ברור.

נראה ברשי.

הוא גם רוצה לראות את האחרון. אומר רשי,

המנער טליתו מן העפר.

אתה יודע מה זה היה המעשה הזה, שהוא ראה את החוריו?

אה?

נדמה לי שבירושלמי מובא

שפעם אחת

הם היו קבוצת תלמידים

שהתחילו למחוא כף בשבת.

שרו שם והתחילו למחוא כף.

ואז היה איזה שהוא נדמה לי רבי מאיר עצמו

בא והעיר איזושהי הערה, זרק הערה ומיד

הסתובב וברח.

תוך כדי שהוא בורח,

אז נפלה טליתו ממנו והוא ראה את עורפו של רבי מאיר.

רבי אמר,

שזכיתי בחוכמה בגלל שראיתי את עורפו של רבי מאיר.

מה הוא התכוון בזה? מה טמון בזה?

מה, הוא לא ראה את פניו שצריך להגיע ל...

אחוריו ופניו לא ירקו.

כנראה

שטמון פה בקשת החוכמה של רבי.

כשהוא למד יחד עם כל התלמידים מרבי מאיר,

לא הייתה פה, לא הייתה ניכרת מעלה יתרה ברבי מאשר שאר התלמידים, שהרי הכל לומדים ברבותיהם בשווה.

אבל כשרבי מאיר ברא החוצה,

ורבי צריך היה לרדוף אחריו בשביל לדעת

האם יש איסור בדבר או לא,

זה גילה את בקסת החוכמה של רבי.

וזה רמוץ כאן במילים,

על ידי שראה את עורפו,

ראה את אחוריו של רבי מאיר.

כן, כלומר הייתה עניין של בקשת חוכמה.

מי שרוצה לזכות לחוכמה, צריך לבקש אחר החוכמה.

אבל מי שבא לשיעור ושומע, בסדר, שומע.

נגמר השיעור, אומר רבי חננה, הגשה, הולך הביתה.

זה עדיין לא מראה את מעלתו היתרה.

בן אדם מבקש חוכמה,

עושה, טורח בדבר, מתמיד,

שואל שאלות כאלה, שאלות אחרות, מעניין אותו.

להרחיב דעות מעצמו,

לקבל מרבותיו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

אז מגיעה לו חוכמה, איזה הוא חכם הלומד מכל אדם.

בן אדם משתדל בחוכמה ולא אכפת לו ממי הוא לומד אותה, אלא אוהב את החוכמה בגלל שהיא חוכמה.

אז רבינו, הוא מגיע באמת להיות חכם.

אבל אם בן אדם לא אוהב חוכמה מי יודע מה, אז הוא כבר בורר לעצמו ממי הוא יכול ללמוד,

כן, ואת מה ללמוד.

אבל חוכמה לבד זה שום דבר.

מה?

חוכמה לבד זה שום דבר. מה פירוש?

חוכמה לבד זה

חוכמה. חוכמת התורה, אני מדבר.

בטח מל התורה, מה? מה אתם מדברים פה באוניברסיטה, אתה חושב? זאת השם נרעב.

לא, זה נרעב. להוציא תואר עורך דין או שופט או משפטן?

הוא אומר, אין שום חוכמה, אין שום דבר.

לא, לא, הוא התכוון. רגע, אז לא יודע, חכם התורה, אגב,

זו גם החברה.

לא, אבל מה כתוב הלאה?

מה הוא תוך כדי? גם היה עוד ספרים שהוא...

ספרי מינים מסוימים אחר כך?

לא על אחי, לא על אחי. אמרתי על המיתות...

אז המיתות הלאות שהיה בהם.

הם לא ידעו לתקן את המיתות. המיתות הלאות שהיה בהם. הם הובילו אותם לאן שהגיעו.

שוב, כשאנחנו מדברים על חוכמה, פרושו של דבר שבאמת זה יהיה נובע מצד אהבת השם.

מכיוון שאתה אוהב את השם, אז אתה גם אוהב לדעת את החוכמה שהקדוש ברוך הוא

הניח לך כאן בעולם.

זה הכל נובע מתוך יסוד אחד,

אהבת השם.

אתה מעוניין לדעת, להכיר את הבריאה,

להכיר את הדברים בשביל

שתדע לרומם ולשבח ולפאר

למי שברא אותך ואת כל העולם כולו.

אז חלק מהדברים זה שאתה

עוסק בחוכמת התורה,

כי דרך התורה אתה יכול להגיע לדברים הללו.

אתה מבין?

זה אומר לכם את האמת.

אומר לכם את האמת, אמנם

אני לא הגעתי לגיל זקנה עדיין,

אבל בינתיים בשנות חיי אני ראיתי

הבדלים בין אדם לאדם,

ואני הכרתי.

אני מכיר כאלה שגדלו בזכות

בבקשת החוכמה שלהם.

כלומר, יכול להיות מצב שבן אדם יהיה מוכשר וידע דברים,

אבל זה היה אמור להיות סטנדרטי לפי

בבקשת החוכמה שלו.

אבל יש בן אדם שמבקש את החוכמה באופן נדיר, זאת אומרת שהוא מתייגע בדבר הרבה.

אחד כזה זוכה לחוכמה יתרה מאשר שאר חבריו בגלל זה,

בגלל שהוא מתעמת בזה הרבה.

הקדוש ברוך הוא

מגלה את עצמו לאותו אדם בסוף.

אותו אדם ששואף

להכיר בה' יתברך

על ידי ידיעת חוכמת התורה,

על ידי חוכמת הבריאה,

על ידי ידיעת העולמות.

יש

בעולם הרבה הרבה דברים.

ברוך השם לא משעמם כאן, יש הרבה הרבה מה לעשות.

וכשהוא באמת משתדל בכל מאודו, אז הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו.

בכל מיני וריאציות.

ברור, ברור.

אין דרך אחרת.

אין דרך אחרת.

אם הוא אוהב את השם,

אז הכל נובע מתוך נקודה אחת,

לעשות נחת רוח לבורא יתברך.

זה הכל.

אם זה נובע מתוך זה,

אז כבר מסתכלים עליו אחרת.

כמה כאלה יש כבר בעולם, שבאמת כל-כולם

למען השם יתברך.

הרי יש גם אינטרסים זרים שהם מעורבים בעבודה של האדם.

אינטרסים זרים.

מי יודע, הקדוש ברוך הוא בוחן לבוכליות. אם לא היה האינטרסים הזרים הללו, אם היה עובד באותה עבודה כמו שהוא.

מובן?

יש לך שני בני אדם, כן?

שלומדים אותו דבר.

אבל האחד לומד בשביל כסף, והאחד לומד לו בשביל כסף. אחד לחזון איש ואחד ל... או שניהם לומדים בשביל כסף, אבל ההוא עובד את הכסף בשביל הכסף,

וההוא צריך את הכסף בשביל שהוא יוכל להחזיק את עצמו ולהמשיך ללמוד.

שניהם עושים את אותה פעולה, אבל ההבדל ביניהם הוא עצום.

זה לומד לשם שמיים, רק הוא צריך את הכסף בשביל שהוא נמצא בעולם הזה.

והאחר, לא, המטרה שלו זה הכסף.

אז זה מבדיל ביניהם,

הבדל עצום.

אפילו במצוות אתה יכול לראות את זה.

כבר אמרנו שבחזל מובא במסכת מועד קטן.

יש פסוק שאומר כי גדול עד שמיים חסדיך.

פסוק אחר אומר כי גדול מעל שמיים חסדיך.

אז מה זה עד שמיים? מה זה מעל שמיים?

אומרים חזל תלוי אם הוא עושה לשמה או עושה שלא לשמה.

אם הוא עושה לשמה

זה מעל שמיים.

עושה שלא לשמה זה עד שמיים.

מה פירוש עד שמיים? מה זה מעל שמיים?

עד שמיים, פרושו של דבר, השכר הוא שזה יהיה שכר גבולי.

תהיה לו איזושהי הגבלה מסוימת.

אבל מעל שמיים זה יהיה שכר בלי גבול.

מתי אתה מקבל את השכר הבלתי גבולי?

כשאתה עושה לשמה.

אז אם אתה עושה את זה לשם

מצוות השם,

להתדבק בה אינסוף, לעשות נחת רוח,

הקדוש ברוך הוא שהוא אינסוף,

אז גם השכר שלך הוא אינסוף.

אבל אם זה לא לשמה,

למען דברים שהם מוגבלים, אתה עושה למען דברים שהם מוגבלים.

פה, כשהם נמצאים במערכת הבריאה של העולם הזה,

אז גם אתה תקבל שכר גבולי.

אבל אף אחד לא יכול להגיד שזה לשמה.

למה רבי מאיר סותרות?

שמה?

אף אחד לא יכול להגיד שזה דרגות.

לא, זה דרגות. רבי מאיר סותרות. זה דרגות. נכון. נכון מאוד, אבל זה דרגות.

בין לשמה,

בין לשמה כמו בין שלא לשמה, זה דרגות.

אתה מבין?

שאלה כמה אחוזים יש שלא לשמה, כמה אחוזים יש לשמה.

יחידים,

אפשר לומר שהם לומדים תורה ממש לשמה נטו,

בלי שום תוספות.

בטח, אני צריך לדוגמה לשמה. אם עכשיו אדם עושה מצווה ואומר, אחר כך ענתי, יש סולנט דו, בגלל שהוא עושה את זה, שר מירב מתכונן. אני עושה שר מירב, ויגידו לי, אין להם מתכונן, מתכונן.

יש את זה להגיד שזה לא מתכונן.

כולם לא מתכונן,

לא, אני...

אז אני אומר, אתה שופט את זה בעיניך,

אבל הקדוש ברוך הוא מסתכל בהבנה שלו, מה נקרא לשמה.

לכן אנחנו,

אנחנו, אנחנו, את זה שמעתי, ולכן אני אומר, אנחנו מצומצמים,

מוגבלים,

איך אנחנו נראה בעיניים שלנו.

אז בעיניים שלך זה נקרא לשמה,

יכול להיות,

אבל הקדוש ברוך הוא בוחן לפי מה שהוא רואה את הדברים.

אתה מבין?

רגע, אבל... בן אדם...

האנטיקציה צריכה להיות נזונה לנו. למה?

כי אדם, כי הקדוש ברוך הוא,

אדם צריך לדעת לבכול את עצמו,

הרי איך האדם ייכבד?

הקדוש ברוך הוא בסך דברים.

שהם לא לפי הכלים שהוא שאושר שהוא נתן לו.

כל אחד לפי הכלים, לפי מה שאני, לא לפי כבר מלאכים.

אני לא אבקש שוב, אם עכשיו נמצא מה שאני לא.

הם ראשו אותי מה שאני, מה שאני לא, מה שאני לא.

אז לכן, לכן אני יכול להסתכל בעיניים שלי, אני מוחל את עצמי בעיניים שלי, אני לא יכול למכול את עצמי במה שהיה לי לא.

אני, זאת אומרת שהם נזמין לי את פקידים שלי.

מה שנראה לך.

מה שאני מה... האחים במסכת שאני... מה שנראה לך. אבל בטח היה מצומצם. הבנתי מה שאמרתי?

זה במה שנראה לך.

גם אני הייתי שופט את אותו אדם במה שנראה לי.

זה נכון,

אבל הקב' הוא מחליט אחרת.

אתה מבין? גם בתשובה.

איך כתוב? עד שיעיד עליו יודע תעלומות, לא אמרו בעין שלך.

אמרו עד שיעיד עליו יודע תעלומות.

להגיע לזה מישהו, מישהו בטוח שהוא הגיע לזה באמת עד התכלית שמבקשים ממנו?

אז בורכו יודע, יותר טוב מאיתנו.

הוא מחליט לתת את השכר, תתבונן טוב.

הוא מחליט לתת את השכר והוא גם יבדוק.

אז אני מבין שאם יבוא לניסיון,

אז לא נתתן לי המון. אתה תשתדל לעשות כל מה שניתן מבחינתך,

והשאר תשאיר לה הקדוש ברוך הוא. אתה מבחינתך תעשה את המקסימום.

הבנת?

זהו. מה הלאה? אני לא יודע.

לבוא ולהגיד בבירור שאתה תקבל שכר מושלם, מושלם, מושלם, מושלם? לא יודע.

אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו חייבים לעשות.

יש עכשיו שניים שמתווכחים ביניהם. זה אוכל שצריך ככה לעשות,

זה מצוות השם, וזה מצוות השם.

אז אלו ואלו דברי אלוקים חיים,

נכון?

נו, אבל איך ייתכן?

אם זה מצוות השם, זה לא מצוות השם.

ואם זה מצוות השם, אז זה לא מצוות השם, אז מה?

שוב, היה הקדוש ברוך הוא רוצה שאתה תעשה את כל מה שניתן

ולפי הבנתך אתה.

עשית?

עשית הכל לא בשביל עדתי ולא בשביל ולא בשביל, אבל הוא מופיע וגם בישובים מפחד מגיהנום, אז זה מחפש אותם מה נקרא.

לא יודע, נראה ככה, כן.

נראה שוב, גם אם עכשיו תבוא ותמצא לי בן אדם שאומר שלא אכפת לו שכר ועונש, הוא באמת אכפת לו רק דבר אחד,

רק לשם שמיים.

בסדר, הקדוש ברוך הוא יודע, יותר טוב ממני וממך אם זה לשם שמיים.

האם אתה פתחת את הלב של בן אדם לדעת מה עובר בלב שלו?

לפעמים הרבה פעמים בן אדם,

בהכרה,

הוא משדר לך כך,

אבל בתוך-תוכו, בתוך-תוכו דברים שזה נסתר ממנו אפילו,

כן, יש פה דברים שהם,

איך אומרים?

לא כל כך בסדר.

אז לך, לך תדבר, לך תחליט.

אנחנו לא יודעים.

לא יודעים. למה הצדיקים באמת סובלים? אתה רואה לפעמים באמת צדיקים סובלים.

למה הם סובלים? אבל הם צדיקים.

לך זה נראה אולי בפנים,

שם אתה לא יכול לדעת. אני גם עקבתי אחריהם, וראיתי שבאמת

לא היו דברים שבמעשה שהם פגמו.

עשו הכל מאה אחוז. רק קדוש ברוך הוא איתך. אבל יש את העניין של המחשבות,

יש את העניין של הכוונות.

מי שיכול לשלוט בזה,

כשבו הוא יודע.

הערבות, הערב זה אדם עולמי. נכון,

העונה של הערבות.

עכשיו הוא, למשל, הוא מתכוון לתפילה.

אני מראה שהחברה של הלב שלו היא ביותר נשמח ושזה לא רואה.

שלום חיי.

לא רואה. יכול להיות שכואב לו, העניין האישי שלו.

אתה מבין?

שוב, זה דברים שהם דקים,

דקים ביותר.

ולכן אני לא בא להחליט,

אני אף פעם לא אומר,

אני אף פעם לא אומר, זה צדיק.

אני אומר, מוחזק לצדיק, זה כן.

צדיק מי יודע? הקב'-יוא יודע.

אני יודע אם הוא צדיק או לא צדיק.

זה שיש,

זה כמו

שהגמר לא פחות עלמא מתלתי מצידה

בשיטא צדיקא מדרא, שלא פחות. העולם לא יכול להיות פחות משלושים ושש צדיקים.

זה נכון.

אבל להחליט מי אם הוא מאותם שלושים ושש צדיקים אני לא יודע.

מי יודע? אתה גם צריך לדעת דבר אחד, שיש כאלה ש,

יש כאלה שבחוץ משדרים לך,

כן, ההפך.

בשביל לטשטש את עקבותיהם,

אז הם משדרים לך שהם כאילו מהמון העם, מהפשוטים.

אבל למעשה ראשם מגיע על השמיימה.

אתה מבין?

יש כאלה גם להפך,

שמשדרים החוצה שהם צדיקים,

והם אדרבא, מעוניינים לשדר את זה,

ובתכלס,

הם לא כאלה.

אז הקב' ברוך הוא בוחן למוכליות, הוא רק הוא יודע.

יש כאלה שבספרים שהם צדיקים,

ויש צדיקים.

לא מה?

לא מה? אני לא מאמין בזה. לא, אני אתן תומך. כתוב בגמרא התלמיד רחק ולא מוכיח את השבוע של שכולם אוהבים אותו, כי הוא לא מוכיח אותם בדברי קמיים.

כן. אבל אתה רואה, אם יש רב שהוא יודע שיש צדיק נגדו והוא מוכיח את שכולם בדברי קמיים ולא אוהבים אותו,

אז פה זה מוכיח את שכולם צדיקים.

זה,

תראה, תראה, בגמרא כתוב כך, בגמרא כתוב

שאותו אחד שהוא

אוהבים אותו בני מקומו,

סימן שהוא לא מוכיח

על עניין ירות שמיים.

כי אם הוא היה מוכיח אותם,

אז הם לא היו אוהבים אותו.

כן. זה מה שכתוב.

עכשיו, את המסקנות מה הלאה, זה אתה צריך לבד.

עכשיו, אבל את זה צריך לדעת.

שגם לעניין להוכיח,

צריך לדעת מה המטרה שלך בתוך כך.

מה המטרה?

אז אני אומר,

יש בני אדם שהולכים ומוכיחים בשביל שבזה הם מרגישים שהם יותר נעלים מהאחרים.

בזה הם מרגישים את הצורך להשלים את עצמם.

כי נדמה לו שככל שהוא יראה את הטעויות של אחרים, בזה הוא מוכיח כמה הוא גדול.

זה גם עניין שלא לשמה. זה אדם מסובך.

מה?

זה אדם מסובך. מאה אחוז, אני מסכים איתך.

אבל זוהי מציאות שיכולה להיות קיימת.

לכן לבוא ולהחליט שכל אדם שמוכיח וודאי עומד לשם שמיים,

אני לא יודע.

שוב,

הכלל הוא פשוט.

אני לא אתחיל עכשיו להרחיב את כל היריעה.

היסוד הוא פשוט.

את העניין של לשמה ושלא לשמה, לא אנחנו נקבע. זה הכלל.

זה הכל. לא יכול, לא יכול לדעת. אתה לא נמצא בן הבן שנייה, שנייה,

אתה לא יכול לדעת, אתה לא יכול להריח, אתה לא יכול להריח. אתה לא יכול להריח. אתה יכול להרגיש, תראה, להחליט בוודאות אתה לא יכול. אבל מה? אתה יכול להרגיש איזושהי הרגשה.

כשאתה נמצא במחיצת הצדיק,

אדם שהוא בעצמו קרוב לנקיות,

הוא מרגיש איזושהי הרגשה טובה.

הוא מרגיש טוב בחברה הטובה. ומאידך, כשהוא בחברת הרשעים, הוא לא מרגיש נוח.

אלה לא החברה שלו, הוא נמצא בחברה יותר טובה.

אז כבר יש לו שייכות לצד הטוב יותר,

אבל להחליט בוודאות,

מי יודע?

תראה, יו רבעם בן נבט, יו רבעם בן נבט, תרשה לי, יו רבעם בן נבט,

כן, הפסיד את עולמו.

ואתה חושב שהוא היה, נראה לך שהוא היה עם כובע

הטבל לסנדלית תנכיות ומכנסיים קצרים?

אבל שוב, מי יחליט?

מי יחליט? אתה היום, אחרי שחז״ל גילו לך מיהו אותו בן אדם,

אז קיבלת את הדברים.

כשאתה היית... אני רואה שהוא מעמיד עגלים! הוא הסביר לך... מה חשבת שהוא מעמיד עגלים בלי לקבל היתר?

הוא כתב לך מערכה גמורה שהוא צודק במה שהוא עשה את זה, מה חשבת? הוא כבר שכנע את כל הגדולי דואר, את כל הגדולים... זה דברים שהם דקים, אתה חייב להבין.

אתה חייב להבין שזה דברים דקים,

שאם היית בדורו לא היית אומר כך,

משום שהיית אומר, נו,

עוד אחת שהוא מתווכח אמנם נגד חז״ל, אבל הוא גם גדול מאוד, הוא גדול בפני עצמו. אבל הוא גדול, הוא מאמין עוד אחת. עוד פעם.

בשביל זה אני אומר, שזה היה נראה לך לאחר שאתה ככה לומד,

ואתה במרחק שנים,

כן, אלפי שנה מאותו אחד,

לכן אתה ככה מסתכל.

אבל לו יהיה אחד כזה בדורנו,

שיבוא ויגיד שיש לו דרך ויש לו גם היתר,

והוא מבסס את ההיתר על זה ועל זה ועל זה ועל זה ועל זה ועל זה ועל זה.

וזו העבל.

לא, אתה תהיה קטן ולא תעז לבוא ולהגיד,

הוא בוודאי לא צודק,

משום שאתה לא יודע.

לכן הדברים הם דקים, הם לא כל כך פשוטים.

לכן, בשביל זה אנחנו אומרים,

יש איזושהי דרך.

בדרך הזאת אתה תדבק, ותקפה שיהיה לך טענה לבורא עולם ותגיד, בורא עולם, אני עשיתי מה שאמרת לי.

אמרת לי, עושה לך רב,

כן?

הרב הזה שלקחתי היה נראה לי בעיניי כראה אלוקים,

מלא אח אלוקים.

זה הכול.

מעבר לזה אתם לא יכולים לבוא אליי עם זה, אה?

עשיתי מה שהצטוויתי.

זאת אומרת, זאת אומרת, כל מי שבאת עם ירומם לא באים ללכת גביעה.

אני לא יודע, לא דיברתי על זה, אני גם לא יודע.

אני באמת לא יודע.

יכול להיות שהיו כאלה קטנים מהעם שלא ידעו מה לעשות.

אם היית מסתכל מי זה, אולי ירומם כזה גסול. הם העידו על ירומם, על אלה שהלכו איתו, לא אמרו כלום.

אבל הכדור מוכרח לתפורם.

כי כך באמת כתוב, אבל אתה מדבר על דברים שלא כתובים.

אבל למה הם נבנעו? איפה הם השתכנעו? 250 ראשי סנאטואים זה לא אנשים צופצים. בוא'נה, ראו את הקדוש ברוך הוא. טוב, בוא נראה את רשי.

איך הם נפלו?

איך הם היו מבטאים? הם לא ראו. כי אתה אומר, אם אני הייתי, לא הייתי נופל. בוא'נה

זה ראשי צופצים. זה דור ביחד. זה לא רב כניסי כפול מאה אלף.

זה לא רב. ליאת ראשי.

ליאת ראשי. זה רכב מלמטה עלתה למעלה. איך זה יכול להיות? הם ראו ונפלו.

היא רק שמעה שמעה ועלתה למעלה. איך יכול להיות?

אתה מבין? איך זה יכול להיות?

זה אומר שהם יוכלו לדעת ולהבדיל... וישמע יקרוא, יקראו השמח.

הקב' ברוך הוא חשוף,

הקב' ברוך הוא חשוף, הקב' ברוך הוא חשוף. זאת אומרת,

זאת אומרת שהאגם שבעיניהם באופן הפשוט היה נראה שהם צודקים,

אבל הקב' ברוך הוא בא אליהם בתביעה,

שבכל זאת הייתם יכולים להגיע להשגה ולהבנה שלחלוק על משה אין לכם.

בסך הכול אז היה מדי תביעה עליהם.

אם לא היה תביעה, זה היה מקום לעונש.

תביעה הייתה עליהם.

זה הכול.

אבל אתה לא יכול, אתה לא יכול לשפוט, אתה מבין? אנחנו נמצאים מבחוץ.

אנחנו יותר אובייקטיביים, אנחנו יותר ניטרלים בעניין.

לכן, כשאתה שופט היום לדורנו,

לבוא ולהחליט מי צדיק ומי לא צדיק,

אני לא יודע.

אנחנו באמת לא יודעים.

אנחנו משתדלים ללכת לפי הבנתנו.

מה שנראה בהבנה שלנו הוא שהוא הצדיק.

לבוא להחליט שפלוני אלמוני שהולך עם הרב הזה,

ולא עם הרב הזה שבגלל זה הדרך שלו לא נכונה,

מי יחליט בגלל שאתה נמצא בצד הזה, לכן מי שהולך בדרך האחרת הוא לא...

אבל שוב, אבל שוב, לזכות להיות נטפל לטהור,

באמת לא הרבה זוכים, זה קשה, כמו שאמרת.

אתה צריך לבקש, לבכות, לרצות, בתפילה, בואו נראה ברשי,

טוב בואו נראה ברשי,

בואו נסיים את הסימפוז'ון, התחלנו ללמוד את רשי.

רשי אומר,

המנערת ביטו מן העפר,

חייו חטאת וזהו למונה,

אלא באוקמי שהאבק מקלקל מרעיתיו וקפיד עליה.

והוא דקפיד עליה ללשון עצמי נערים,

קמא חללי רבנה שבתא וגלי מאוקמי אבו.

לא קפדינא, לא אכפת לנו אם יש עליה אבק,

כלכך להבליבונו.

קומטאי קובעי, אבק המחסם, לשון לא תחסום.

למת ולשתוך לנער הטל מעליה, בתלית מקופלת לאחר שנתן על ראשו גביה שפולה על כתפיו.

חייו חטאת שאיזה דרך מלבוש.

ועל ריטנין, על שם מקום,

כיסוי הבבליאטה שמשחקים מגדיהם מהארץ כשהם ארוכים וכופים אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם לנדחותים והיינו כמנקיס וכמו מרזם.

אסור בשביל תוכה למענה. האחי מאי קולט חלוקו בעניין אחד ושואלו כגון זה מרזם או לא, וחוזר וקולטו בעניין אחר ושואלו

לחנופש שיהיה מתוכן תמיד להעמיד כפולו לעולם להתנעות לפי שעה.

האחי מתנעה בזינו אחר שנתרצף הים ומתקנו על גופו וביישבו.

ובכל כמה, כלומר עלמא דאורכי בהכם והוא עדי לשבת.

שני שדה תליטו שבימינו ובשמאלו על צד הקרקע,

בן זירות באזור לחייב רבי מאיר חטאת בתמיהה,

שאין זה דרך מלמוש אלא דרך מסוי.

דקדק רבי מאיר עד כאן ותמיה על החייב החטאת בדבר הדומה להיות מוטל כזה שאין המקופלת ואחוריה נובלים למטה בכתפיו ולשתידיה ומונחים על כתפו.

שלשיה להורידיה למטה שקיבל דבריו ונשאל איתמר לא ארע מעשה זה לרבי

אלא שאלו לפניו מהו לצאת בו וביקש להתיר עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חטאת דהי הוא סבר

הואיל ואינה מקופלת

שערי אחריה היו נופלים למטה מכתפיו

אלא שצידיה היו מונחים על כתפיו

אבל סבר דרך מלבושי.

זה היה הסיפור

וזוהי התוצאה באמת

שרבי

עשר זאת בסוף בגלל ששמע לדעת רב מאיר

או רבי עקיבא זה עשור.

כן, בזה נסיים היום.