מסכת שבת דף קמ"ג ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תודה רבה.

עוד דקה.

תודה רבה.

תודה רבה.

בכבוד.

מזון שלוש שרודות

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם

ובלבד שלא יספוג.

המשנה שלנו דנה לגבי חבית

שיש בתוכה מזון אם נשברה בשבת.

באיזה אופן

אפשר להציל את המזון שבה?

אז אומרת המשנה במצב שכזה, שחבית

כזו נשברה בשבת,

מצילין ממנה מזון שלוש שרודות.

אפשר להציל

על ידי שיביאו כלים,

והכמות שמותר להציל ממנה זה בכמות של שלוש שרודות.

כי זה צורך השבת, שלוש שעודות.

כל מה שמדובר כאן,

שיש לו הגבלה עד שלוש שעודות ולא יותר,

זה מדובר שהוא מציל את זה בכמה וכמה כלים.

אבל אם הוא יכול להציל בכלי אחד,

הוא יכול להציל אפילו יותר ממזון שלוש שעודות.

למה אם זה בכלים רבים

אסור להציל יותר משלוש שעודות?

בגלל שאם חששו חכמים שאם נתיר

להציל יותר,

יכול הוא להביא כלים דרך רשות הרבים.

או שיתקן את החבית בשבת.

העניין זה של מזון שלוש שעודות,

כותב המאירי

וכן בעל המגן אברהם,

שזה דווקא אם עדיין לא אכל סעודת ליל שבת.

אז,

מאחר שצריכו לשבת

שלוש שעודות, היינו ליל שבת,

סעודת שחרית וסעודה שלישית,

לכן התירו לו שיעור כזה של שלוש שעודות.

אבל אם הוא כבר אכל סעודת ליל שבת,

אין לו להציל אלא מזון שתי שעודות בלבד. והוא עדין

שאם החבית נשברה לאחר שהוא כבר אכל סעודת השחרית,

מותר יהיה לו להציל רק מזון, סעודה אחת.

מוסיפה המשנה ואומר לאחרים בו והצילו לכם.

הוא גם יכול לומר לאחרים

שכל אחד יכול לבוא ולהציל לצורך עצמו

שיעור של מזון שלוש שעודות.

ובלבד שלא יספוג.

אבל צריך להיזהר

שאם החבית שנשברה היה בה בתוכה משקה,

שלא יקלוט את המשקה באמצעות ספוג

כדי לחזור ולהטיפו לתוך הכלי.

משום שיש בזה, יש חשש למה יסחוט.

כאן לא חילקו

אם יש לאור בית אחיזה, אין לספוג בית אחיזה או לא.

למדנו אתמול במשנה שאם לספוג

יש אור שהוא בית אחיזה שאפשר לאחוז דרכו את הספוג,

אז מותר לאחוז בו.

הגם שיש בו משקה.

כאן לא חילקו אלא אסרו לספוג

אפילו אם יש לו בית אחיזה.

ואם כן, צריך לדעת מדוע אסרו כאן אפילו אם יש לאור בית אחיזה,

אפילו אם יש לספוג

בית אחיזה שהוא מאור.

אומרים בערי התוספות,

משום שהאיסור כאן משום עובדין דחול.

שלא יעסק דרך שהוא עושה בחול.

מוסיפה המשנה למצוא חטין את הפירות, להוציא מהן משקין.

ואם יצאו מעצמן אסורין.

רבי יהודה אומר, אם לא אוכלין,

היוצא מהן מותר.

ואם למשקין,

היוצא מהן אסור.

אסור לאדם לשחות פרי על מנת להוציא את המשקה שבתוכו.

זה איסור דאורייתא.

כי סוחט

פרי בשבת, הרי זו תולדה של מלאכת דש.

ודש זה אחת בעלמי טית מלאכות.

אבל אם יצאו מעצמן,

אם יצאו מעצמן,

אז היה מקום לבוא ולומר

שמאחר וזה יצא, יצאו המשקין מאליהם,

ולא על ידי פעולת האדם,

אז יהיה מותר.

בכל זאת באה המשנה לומר,

חכמים אסרו

לשתות מאותם משקים שיצאו מן הפירות,

משום גזירה, שמא יסחות.

זה הכל לדעת הנקמה.

אבל רבי יהודה אומר, אם לא אוכלים,

היוצא מהן מותר.

כלומר, אם הפירות מיועדים לאכילה,

אז המשקה היוצא מהן מותר.

מדוע?

משום שבעליהם של הפירות,

אין לו רצון שהמשקים יצאו מהם, כי הרי הם מיועדים לאכילה.

במצב שכזה אין חשש

שיבוא לסחוט את הפירות בידיים.

אב הנעים למשקין, אם הפירות מיועדים לסחיטה,

היוצא מהן אסור,

כיוון שבין כך כוונת בעליהם של הפירות היה להוציא מעין את המשקה,

אם כן נוח לו בדבר.

פה במקרה שכזה חששו חכמים שאם

נתיר לו לשתות מאותם משקים היוצאים,

יבואו לסחוט בידיים.

לכן אסרו את היוצא מהן.

מוסיפה המשנה חלות דבש

שריסקן מערב שבת

ויצאו מעצמן אסורים.

ורבי אליעזר מתיר.

חלות דבש,

היינו,

אותו דבש שנמצא בכוורת הדבש,

באותו מקום שנאגר שם הדבש של הדבורים,

אבל זה נקרא חלות.

אם אדם מרסק את החלות כדי שהדבש יזום מהן,

כמובן שהוא עשה זאת מערב שבת.

וכתוצאה מריסוק החלות,

יצא הדבש מעצמו מאותן חלות אחר שריסקן.

אם כל זה לפי דעת ה...

וכמה אסורים, אסור הדבש באכילה באותה שבת.

חששוך הימים

שמא ייקח חלות שאינן מרוסקות

וירסק אותן כדי להוציא מהן דבש,

אבל רבי אליעזר מתיר.

רבי אליעזר סובר

שאין לאסור

אם ריסקן מערב בשבת יצאו מעצמן,

כלומר המשיכו ל...

הדבש המשיך לזום מהן בשבת,

אין לאסור את הדבש הזה.

הוא לא חושש

למה שחושש את הנקמה,

שמא יבוא וייקח חלות שאינן מרוסקות וירסקן בשבת.

אבל כל הדעות אומרות

שאין הטעם לאסור את הדבש

מהחשש שיסחוט את החלות המרוסקות בידיים

כדי להוציא מהם דבש שיעבור על איסור מפרק.

מדוע?

מאחר שהחלות כבר מרוסקות

והדבש זב מאליו,

אז גם בחול

אין הדרך היה לסחוט את זה לאחר מכן.

כל החשש לפית הנקמה זה רק שמא ייקח חלות שאינן מרוסקות.

אבל אם החלות כבר מרוסקות,

אין מקום לבוא ולאסור

את הדבש שמא ימשיך לרסק את אותן חלות, כי אם הן כבר מרוסקות,

אין דרך האדם להמשיך

לרסק אותן על מנת להוציא את הדבש, כי הדבש זום מאליו גם בלי זה.

נראה את רש״י על המשנה,

חבית מצילין הם מנה מזון, שלוש סעודות,

ואפילו בכלים הרבה.

החידוש כאן,

שאפילו אם צריך לזה כמה וכמה כלים, מותר.

אבל עד שיעור ג' סעודות.

דאילו בחדמנה, אבל אם זה בכלי אחד,

חברינן בכל כתבי הקודש,

דקמה דבה הם מציל.

אמרנו בדף קכ עמוד א',

לעל,

שאם זה בכלי אחד יכול להציל אפילו כמה וכמה סעודות,

יותר מג' סעודות.

ולאחר מכן, כשהוא מציל לעצמו שלוש סעודות,

אומר לאחרים, בואו והצילו לכם, אומר רש״י,

כל אחד מזון שלוש סעודות.

כל אחד מאלה שבאים להציל יכול להציל מזון ג' סעודות.

ובלבד שלא יספוג.

שלא ישים ספוג במקום היין,

לחזור ולהטיפו בכלי.

כי זה רע שמא יסחוט.

חוששים אנו שאם נתיר לו

על ידי הספוג

לקלוט את המשקה,

אולי יסחוט, אגב, כך את הספוג הזה.

לכן

אסרו חכמים

להציל את המשקה בדרך

של השתמשות באותו ספוג.

אין סוחטין את הפירות.

לחב עליהם מפרק.

דהוא תולדת הדישה,

כמו שכבר ביארנו.

אסורין

כי זה רע השם היסחוט לכתחילה.

רבי יהודה אומר,

אם לא אוכלין

היוצא מהן,

אם לא אוכלינו, אומר רש״י, הם מכונסין אותן פירות.

כלומר, אם

הפירות הללו, שמהן יצאו המשקין,

בעלים הקדישו אותן לצורך לאכול את גוף הפירות,

לא לצורך המשקה שבהן.

היוצא מהן מותר, אומר רבי יהודה.

למה? זה לא נרחלה במה שזבו.

לא נוח לו באותו משקה שיצא מהן.

לקל הם יגזר בהן,

שמא יסחוט.

ואם למשקין מכונסין אסורין,

אבל אם

הפירות הללו מיועדים לצורך הוצאת המשקין מהן,

אז גם אם יצאו המשקין מאלה, הן אסורין.

דניחא להם בבית נבקא מן איו.

אומר רבי יהודה, במקרה כזה גם אני מודה,

שהרי נוח לו במשקה שיצא מהם ולהתקיים במחשבתו,

ויהי קל למיגזר שמא יסחוט.

אז פה יש לחשוש שמא יסחוט.

ואחי אמרינן בביצה,

לטעמה זה משקין שזבו,

משום שמא יסחוטו.

חלות דבש,

מאחר שהוא מרוסקין,

הדבש דם מאליו מתוך השעווה

ודרך לסוחתו.

אל כך רבי אליעזר מתיר.

לחכמים אוסרים גזירה,

עטו שאינן מרוסקין,

דילמה מרסק לו.

אולי

הוא ירסק אותם.

כלומר, אולי הוא ירסק, חלוץ עדיין

לא ריסקן.

נראה את המשך הגמרא.

תנא,

לא יספוג ביין

ולא יטפח בשמן,

שלא יעסק דרך שהוא עושה בחול.

המשנה אמרה שאם הייתה חבית של משקים שנשברה,

אז לא יאסוף את המשקים באמצעות צפוג.

מוסיפה ברייתא,

לא יספוג ביין

וגם לא יטפח בשמן. היינו, לטפח הכוונה שבידיו יחזיק

בשמן עצמו.

אבל השמן, מטבעו,

שאם אדם יניח את ידו על השמן,

אז

יהיה כמה וכמה,

יהיה קצת שמן בתוך ידיו,

לאחר מכן הוא ילך ויקנח אותם בכלי.

אומרים חכמים, גם אם זה בידיים,

אסור לו לעשות כך.

שלא יעסק דרך שהוא עושה בחול,

משום שכך

אדם רגיל לעשות במצב שכזה בימות החול.

תנו רבנן.

התפזרו לו פירות בחצר,

מלקט על יד, על יד, ואוכל.

אבל לא לתוך הסל

ולא לתוך הקופה,

שלא יעסק כדרך שהוא עושה בחול.

הברייתא אומרת,

פירות שהתפזרו בשבת,

אם יתפזרו בחצר,

יכול ללקט אותם מעט-מעט ולאכול.

אבל ללקט אותם לתוך הסל

או לתוך קופה,

קרטון, איזשהו ארגז,

אסור לו.

מדוע?

משום שלא יעסק דרך שהוא עושה בחול.

פשטות הלשון של הברייתא הזו, נראה,

מלקט על יד, על יד, ואוכל פירושו.

כל פרי מיד שהוא מגביאו מעל גבי קרקע החצר,

יאכל אותו מיד,

אבל לא שייקח כמה פירות

וישים אותם בכפו.

כך

פשטות הלשון של הברייתא.

אולם התוספות חולקים בעניין,

הם סוברים שאין לגרוס בתוך הברייתא את הלשון

מלקט על יד, על יד ואוכל.

כי בהמשך הברייתא אומרת, אבל לא ללקט לתוך הסל ולא לתוך הקופה,

רואים שרק במצב כזה אסור.

אבל אם הוא מלקט לתוך כפו, לתוך כף ידו, הוא מותר.

אז אם כן,

נראה שיהיה מותר גם

אם הוא מלקט כמה פירות, כל זמן שזה לתוך כף ידו ולא לתוך הסל והקופה,

מותר.

מדוע בסלול בקופה חמור יותר?

כי פה זה נראה כעובדת החול, כמעשה של חול,

אבל לא כשהוא מניח את זה בתוך כפו.

הרייתא מוסיף

שיהיה מותר אפילו להניח את זה בתוך צלחת.

אבל

רק לתוך סל וקופה אסור.

אין סוחטין את הפירות.

למדנו במשנה שאסור לשחות פירות להוציא מהן משקים,

וגם אם יצאו מעליהם אסורים.

לדעת רבי יהודה לחלק באיסור הפירות שיצאו מעליהם,

באיסור המשקה שיצא מאליו מן הפרי,

יש חילוק, אומר רבי יהודה, אם הפרי עומד לאוכל או הפרי עומד למשקה.

הגמרא עכשיו תסביר באיזה פירות

נחלקו

חכמים רבי יהודה, תנא קמאו רבי יהודה.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים.

מהי טעמה?

כמה דלסחיתנינו יאהיב דעתה.

רבי יהודה אומר,

בשמו של שמואל.

שכל מה שרבי יהודה חולק על חכמים ואומר שאם הפירות עומדים לאוכלים, מה יוצא מהם מותר,

זה דווקא שאר פירות שאינם זיתים וענבים.

אבל זיתים וענבים,

גם אם הוא מכניס אותם...

לצורך אכילה,

משקה היוצא מהם בשבת אסור.

מדוע פה במקרה שכזה זיתים וענבים עושה רבי יהודה,

אפילו עומדים לאוכלים?

עונה הגמרא כמדי לסחיתה נינו יעיל דעתה. מאחר ורוב הזיתים והענבים

עומדים לסחיתה,

יש חשש שאם יראה

שכשהמשקה זן מהם

מותר

אז ימלך בדעתו ויחליט שלא אכלו במשקה.

במצב שכזה חוששים שיבוא לידי סחיתה.

ואולם הרב,

חלוק היה רבי יהודה אף בזיתים וענבים.

או מה זו דעת אולה בשם רב,

שרבי יהודה לא מבדיל,

אלא גם זיתים וענבים סובר ושאם הפירות

עומדים לאכילה,

אין לגזור, אלא המשקה היוצא מהם מותר.

רבי יוחנן אמר,

הלכה רבי יהודה בשאר פירות

ואין הלכה רבי יהודה בזיתים וענבים.

כלומר,

רבי יוחנן צובר אכן

שמחלוקת רבי יהודה והחכמים זה בכל הפירות,

כולל בזיתים וענבים.

שלדעת רבי יהודה כל פירות, כולל זיתים וענבים,

אם עומדים הם לא אוכלים,

אז היוצא מהם מותר.

ורק בעומדים למשקיעים, היוצא מהם אסור.

אולם לדעת חכמים שחולקים על רבי יהודה,

כל פירות, לא רק זיתים וענבים, אלא גם פירות אחרים,

ואפילו בעומדים לאוכלים, היוצא מהם אסור.

אלא מה?

להלכה, אומר רבי יוחנן,

פוסקים כרבי יהודה בשאר פירות,

שמשקיע יוצא מהם, כשעומדים מהם לאוכלים,

מותר,

אבל אין הלכה כרבי יהודה בזיתים וענבים.

כלומר בזיתים וענבים

אם הם עומדים באכילה,

אפילו עומדים באכילה,

יהיה אסור למשקה הזמן מהם,

משום שהחשש גדול יותר בזיתים וענבים,

שמא יבוא לסחוט.

אמר רבה, אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים.

מודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות.

אבא אומר שהוא שמע מרבי יהודה

שמו של שמואל

שרבי יהודה מודה לחכמים, זיתים וענבים,

שהם עומדים לאכילה,

היוצא מהם אסור.

וחכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות

שהם עומדים לאכילה, משקה הזמן מהם מותר.

שואל את הגמרא, אמר רבי ירמיה לרבי אבא,

אלא במה הפליגה?

אם כך, במה חלוקים הם?

אם בשאר פירות גם חכמים מודים לרבי יהודה.

ומאידך רבי יהודה מודה לחכמים בזיתים וענבים.

אם כן, אין פה

מחלוקת ביניהם.

אמר רבי לכי תשכח.

אז רבי אבא, שנשאל את השאלה הזו על ידי רבי ירמיה,

השיב לו,

כי כשאתה תתעיין בדבר אתה תמצא ותבין במה הם חולקים.

ואז באה לבאר הגמרא

מה בדיוק המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים.

אמר רבי נחמן בר יצחק,

מסתברא

בצותים ורימונים פליגה.

המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים זה יהיה בצותים ורימונים.

אם תותים ורימונים עומדים לאכילה

ומשקה זם מהם,

מאליו כמובן,

אז לדעת חכמים,

מאחר ויש כאלה שסוחטים את הפירות הללו לצורך משקה,

אז יש להם דין כמו זיתים וענבים

ואסורים.

אבל רבי יהודה סובר

שמאחר ועומדים בהם לאכילה,

אין החשש כל כך בהם שמאי שחוט.

ממילא דינם כשאר פירות ולא כזיתים וענבים.

זה תניא.

הגמרא מביאה ראיה מברייתא,

שחכמים ורבי יהודה נחלקו בדי פי ורימונים.

זיתים שמשר מעין שמא.

וענבים שמשר מעין יין

לכביסן

בין לאוכל,

בין למשקין,

היוצא מעין אשור.

אם הזיתים הללו זב מהם שמן,

דובר שזב מאליו,

והענבים זב מהם יין.

ובתחילה כשלקח את הזיתים והענבים מאביאם לביתו,

הייתה לו כוונה

או לאוכל

או למשקה.

זה לא משנה בזיתים וענבים,

זה לא משנה מה הייתה כוונתו מלכתחילה.

לעולם משקה היוצא מהם, אפילו מאליו, אסור.

בגלל שמאחר ואין

רוב פירות אלו עומדים לסחיטה,

חוששים אנו שמא יסחט אותם בידיים.

אולם

תותים שמשר מעין יין מים,

ורימונים שמשך מעין יין,

והכניסן לאוכלים היוצא מהן מותאב.

למשקין ולסתם היוצא מהן אסור,

נברא רבי יהודה.

כלומר,

בתותים או ברימונים,

אם זב מהם משקה שהיה בתוכה,

אז תלוי אם הוא

הכניס אותם לצורך אוכלים, לצורך לאכול את גוף הפרי,

או לצורך המשקין שבהם.

אם הוא הכניס אותם לצורך אוכלים,

אבל המשקה הסדם מהם מותר.

אבל אם הוא הכניס אותם

לצורך המשקה,

או שהוא לא החליט אם לא אוכלם, אם לא סוחטם,

היוצא מהן אסור.

היוצא מהן אסור, דברה רבי יהודה.

אבל החכמים אומרים, בין לאוכלים,

בין למשקין,

היוצא מהן אסור.

חכמים סוברים בתותים ורימונים,

זה יהיה דינם כמוסתים וענבים,

שגם אם הכניסן לאוכלים, היוצא מהן אסור.

אם כן, רואים אנו מפורש בדברי הברייתא,

שמחלוקת רבי יהודה בחכמים זה בתותים ורימונים שזם מהם משקה מאליו,

והכניס אותם לאכילה,

תחילת כניסתם אליו,

כלומר, כוונתו מלכתחילה הייתה לאכול את גוף הפרי.

במצב שכזה חלקו רבי יהודה בחכמים, שלפי רבי יהודה אין מקום לאסור לשתות את הפרי שיצא מהם,

אין חסר שם יבוא לסחוט אותם,

אבל חכמים חולקים וסוברים שבתותים ורימונים

אינם זיתים ענבים,

שגם אם הכניסן לאוכלים, היוצא מעין אסור.

עכשיו הגמרא באה ודנה במשר,

רבי יהודה הוסיף בדבריו,

שאם טוטים ורימונים הכניסן סתם,

היוצא מעין אסור.

מה פירוש סתם?

אם הוא לא החליט

אם לאוכל, אם לשחוט את המשקה, אם הכוונה שלו לצורך המשקה,

אם הוא לא החליט עם כוונתו לאכול את גוף הפרי או רק להשתמש בזה לצורך הסחיטת הפירות הללו,

אומר רבי יהודה אסור, היוצא מעין אסור.

ראה הגמרא ומקשה, וסבר רבי יהודה סתם אסור.

וכי

במצב שזה היה סתמי, כלומר אין פה ידיעה ברורה מה הייתה כוונתו מלכתחילה,

אם לא אוכל, אם למשקה.

וכי בזה יאמר רבי יהודה שאסור משקה היוצא מהם?

והא תנען.

והרי שנינו במשנה,

המשנה הזו מדברת

בעניין חלב.

מתי הוא נקרא משקה?

המשנה הזו נמצאת במסכת מכשירים, פרק ו' משנה ח'.

כתוב שם, חלב האישה מטמא לרצון ושלא לרצון.

פירושם של דברים,

חלב של אישה הוא חשוב כמשקה,

וממילא הוא מכשיר את האוכל לקבל טומאה.

צריך לדעת שהתורה בפרשת שמידי

אומרת שמתי אוכל יכול לקבל טומאה?

רק אם הוא הוכשר על ידי משקה. פירושו

אם היה משקה לאחר שטלשו את המאכל הזה, את הפרי הזה.

אם נפל אחד משבעה משקים,

תכף אנחנו נאמר מה הם,

אם נפל אחד משבעה משקים על הפרי,

מכאן ואילך,

אם ייגע בהם

דבר שמטמא אותם, אז יקבלו טומאה.

אבל אם דבר המטמא נגע בהם,

קודם שהוכשרו לקבל טומאה, כלומר עדיין לא היה מגע של משקה באותם פירות

אחר טלישתם מן הקרקע,

במצב שכזה אינם מקבלים טומאה.

זה הדין.

נאמר בתורה בפרשת...

וכי יותן מים על זרע

ונפל מנבלתם עליו, טמאו.

כלומר,

עם מים

שהוא אחד משבעה משקים

ונפח על זרע, חיינו על דבר מאכל,

על סוג של פרי.

ולאחר מכן

נפל שרץ,

אחד משמונה שרצים האמורים בתורה,

זה כבר נבלה, כלומר מת.

שרץ מת נגע בפרי, אז טמא.

מהם השבעה משקים?

סימנם של השבעה משקים זה יד שחת דם.

יין, דבש, שמן,

חלב,

טל,

דם מים.

אלה הם הסימנים, הסימן של השבעה משקים.

על כל פנים,

חלב זה אחד מהשבעה משקים,

כמו שהזכרנו.

אז חלב של אישה, הרי הוא משקה

והוא מטמא, כלומר מכשיר את האוכל לקבל טומאה,

בין אם הוא יצא מן האישה לרצונה ובין

שלא לרצונה.

חלב בהמה אינו מטמא

אלא לרצון.

או מה זאת, חלב של בהמה,

באופן סתמי אני לא קורא לו משקה.

הוא לא הכשיר את האוכל לקבל טומאה,

רק אם הוא יצא לרצון.

מה פירוש?

אם

הבעלים של הבהמה הזו

נוח לו במה שיצא,

בחלב הזה שיצא מדדי הבהמה,

אז החלב הזה מכשיר את המאכלים

לקבל טומאה.

אבל אם זה נטף מן הבהמה שלו לרצון הבעלים,

החלב הזה לא נחשב כמשקה,

ממילא

הוא לא יכשיר את האוכלים לקבל טומאה.

ולא רק זה, אלא אפילו הוא עצמו לא יקבל טומאה

אם נגע בו

שרץ מת.

כך

פירש רש״י את הדברים שהעניין הזה שאם יצאה חלב הבהמה שלו לרצון הבעלים,

אין זה משקה.

זה לא רק לגבי העניין שזה לא יכשיר את האוכלים לקבל טומאה,

אלא גם החלב עצמו לא יקבל טומאה אם נגע בו שרץ.

יש מן הראשונים שחולקים על זה.

אמר בעקיבא, קל וחומר הוא,

אמר חלב האישה שאינו מיוחד אלא לקטנים,

מטמא לרצון ושלא לרצון.

חלב הבהמה שמיוחד בין לקטנים ובין לגדולים,

אין עוד דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון?

לכאורה זה קל וחומר.

כך

אומר רבי עקיבא.

קל וחומר שחלב הבהמה יטמא

אפילו שלא לרצון.

מהו הקל וחומר?

אם חלב האישה,

שכל יעודו

זה רק לקטנים,

היינו לתינוק

ולא לגדולים,

כי הרי אסור לגדול

לקחת מחלב זה,

בכל זאת

מטמא לרצון ושלא לרצון.

כלומר, זה מכשיר את האוכלים, זה נקרא משקה,

בין אם זה יצא לרצונה, בין אם שלא לרצונה.

חלב הבהמה שמיוחד בין לקטנים ולגדולים,

כלומר שייעודו של החלב זה גם בגדולים.

אז ודאי מן הראוי שיחשב יותר כמשקה מאשר חלב אישה,

אם כן אין עוד דין שיטמא ואפילו שלא לרצון.

אמרו לו,

אז חכמים השיבו לרבי עקיבא,

לא נוכל ללמוד דין חלב של בהמה מחלב של אישה.

אם

טמא חלב האישה שלא לרצון,

שדם מגפתה טמא,

יטמא חלב הבהמה

שלא לרצון שדם מגפתה טהור.

כלומר,

יש מקום לחלק בין

חלב האישה לבין חלב הבהמה.

מה שמצאנו, שחלב האישה מטמא אפילו אם יצא שלא ברצונה.

כלומר, יש לזה גדר של משקה.

משום שמצאנו

עוד דבר שחמור

באישה יותר מאשר בהמה,

דם מגפתה טמא.

הרי אמרנו שאחד מהשבעה משקים זה דם.

דם היוצא ממכה שקיבלה האישה

הוא משקה והוא מטמא.

מילא שייך לומר שחלב האישה

דינו כמו דם של המכה שהיא קיבלה.

כי מקור החלב של אישה

זה מהדם.

ומילא, וכמו שבדם מכה,

שבדרך כלל יוצא שלא לרצון, לא לרצונה,

בכל זאת הוא מכשיר את האוכלים לקבל טומאה.

אז הוא הדין, חלב האישה,

יכשיר אפילו אם יצא שלא לרצון.

אבל לא תוכל ללמוד מזה שגם חלב הבהמה היא טמא שלא לרצון.

שהרי דם מגפתה טהור.

אם בהמה יצאה ממנה דם,

אין הדם הזה נקרא משקה.

הוא לא מכשיר

אוכלים לקבל טומאה, הוא עצמו לא מקבל טומאה.

אם כן,

יש מקום לחלק בין חלב האישה לחלב הבהמה.

כך השיבו חכמים לרבי עקיבא.

אמר להם,

מחמיר אני בחלב מבדם,

שהחולב לרפואה טמא

והמקיז לרפואה טהור.

אז רבי עקיבא משיב להם ואומר,

גם אם אני אומר שדם מגפתה של בהמה

אינו נחשב כמשקה,

אבל בכל זאת

ראוי להחמיר בחלב היוצא מן הבהמה,

שייקרא משקה אפילו שלא לרצונה,

אפילו שלא לרצון בעליה.

למה?

משום שמצאנו הבדל

בין דם לבין חלב,

שהחולם לרפואה טמא.

אם אדם חולה בהמה

לצורך רפואה,

כלומר שהחלב שבה מזיק לה,

ואם כן כל המטרה בהוצאת החלב ממנה זה לצורך

זה שלא תינזק.

בכל זאת אתה אומר שהחלב טמא,

כלומר הוא מכשיר

את האוכלים לקבל טומאה,

שהרי במצב כזה הוא יצא לרצונה.

לעומת זאת המקיז לרפואה הטהור,

אבל אדם שמוציא דם מבהמה לצורך רפואה,

רפואת הבהמה, זה לא נקרא משקה,

והוא טהור.

ממילא אומר רבי עקיבא,

כיוון שאתה רואה שכשהוא חולב בהמה לצורך רפואה, חלב טמא,

אז ראוי לטמאות אפילו חלב שנטף ממנה שלא ברצונה,

קל וחומר מחלב אישה.

אמרו לו,

סלי זיתים וענבים יוכיחו,

שהמצקין היוצאין מהן לרצון דמאין,

יש לו לרצון טהורי.

אז חכמים באו והשיבו לרבי עקיבא,

אינך יכול ללמוד

מאדם שחולב לרפואה,

ששם זה נעשה ברצון וטמא, אז גם חלב שנטף בבהמה שלו לרצון יטמא,

משום שיש הבדל בין אם זה לרצון ובין אם זה לא לרצון.

שהרי תוכל להיווכח

בעניין זה מסלי זיתים וענבים.

אם יש בתוך סל זיתים או ענבים

ויצאו מהן משקין,

אז המשקין היוצא מהן לרצון זה מהן, רק אם יצאו

לרצון בעליהם,

אבל המשקין שיצאו מהן, שלא לרצון בעליהם.

טהורים.

אם כן, ראוי לדמות גם חלב הבהמה, לא עניין זה,

שאם יצא לרצון טמא, אבל שלא לרצונה,

שלא לרצון בעליה הטהור.

עד כאן

דברי המשנה במסכת מכשירים.

בשמה הבאנו את זה?

כדי להוכיח מן המשנה הזו

שלא ייתכן שלפי רבי יהודה משקה הזב בשבת בצוטים ורימונים באופן סתמי

יהיה אסור בשתייה.

מה הראייה?

מה העילה לרצון דניחא ושלא לרצון מסתמא?

מה הכוונה שאמרו חכמים שאם סלי זיתים וענבים יצא ממשקין שלא לרצון טהורי?

לכאורה הכוונה שכשזה לרצון

למה טמאים? כי נוח לו, הוא מרוצה מציאת המשקין.

אבל שלא לרצון היינו,

הוא לא החליט עדיין אם לשחות את הפירות או לאוכלם.

לכן המשקים אלו טהורים, אם כן רואים

שבאופן סתמי אפילו בזיתים וענבים

אין המשקה היוצא מהם

מטמא אלא הוא טהור.

אם כן, ומה הזיתים וענבים דבני סחיטה נינו?

שלא לרצון ולא כלום.

אם בזיתים וענבים, שרובם עומדים לסחיטה,

בכל זאת, כשהוא הכניס אותם באופן סתמי,

אם יצאו מהם המשקין שלא לרצון בעליהם,

אז אינם מטמאים אלא, ולא כלום, הם טהורים.

צותים ורימונים דבני סחיטה נינו, ולכל שכן,

הצותים ורימונים שרובם אינו עומד לסחיטה,

לא כל שכן, שאם הוא מכניס אותם באופן סתמי, אז המשקה יוצא מהם טהור.

איך אמר עמקר רבי יהודה,

שמשקה יוצא בשבת מן הטוטים והרימונים,

שהכניס אותם באופן סתמי,

אז יש על זה דין משקה,

ואסור כמו כל משקה שזב מן הפירות,

כמו משקה שזב מן זיתים וענבים.

עונה הגמרא, לא, לרצון בסתמה.

שלא לרצון, דגל יד עתד, אמר לו נחלה.

מה שפרשת,

שהשלא לרצון הכוונה באופן סתמי,

זה לא נכון.

אלא אדרבא,

כוונת המשנה,

מה שאמרה סלי זיתים וענבים הוכיחו שהיוצא מהם לרצון טמאים,

זה הכוונה באופן סתמי, באופן שלא ברורה דעתו, ולא גילה בדעתו שהוא לא נוח לו,

אז אני אומר שיש לזה חשיבות של משקה,

וממילא בעניין דידן

יהיה איסור משקה שזבו בזה,

המשקה היותר מהם בשבת אסור,

אפילו אם זה באופן סתמי.

כל מה שנאמר שלא לרצון אינו משקה וטהור,

זה באופן שהוא גילה בדעתו שלא נוח לו ביצירת המשקה, ולכן

אין זה כמשקה לא להכשיר

וגם לא לקבל בעצמו טומאה.

ואם הייתמה,

שנה זיתי, סלי זיתים וענבים,

כיוון זה לאיבוד קיימא,

נאי קרא,

אבקורם אבקירא להוא.

ונוכל לומר תירוץ נוסף,

שאותה משנה המדברת על סלי זיתים וענבים,

אכן כך יהיה הדין,

שאם זה שלא לרצון, היינו אפילו באופן סתמי,

יהיו תוארים.

אבל סלי זיתים וענבים,

זה שונה מאשר

תותים ורימונים, מאשר שאר פירות.

סלי זיתים וענבים,

מדובר שאמיץ שיצא מהם,

הוא נשפך לארץ דרך חורי השלים,

זה הולך לאיבוד.

אז מלכתחילה הוא מפקיר את המשקה אם יצא מהם,

וממילא ודאי וודאי

שאין לזה דין משקה ואינו מכשיר.

אבל,

אם למשל, נמצאים משאר כלים,

עזבו בו הדין,

תותים ורימונים,

שהמשקה יהיה נשמר

בכלים הללו,

כלומר זה לא נמצא בתוך סל

שיש בו חורים, אלא משקה אטום,

במצב שכזה היוצא יש לו דין משקה,

וממילא סובר רבי יהודה שאפילו אם לא הכניס אותם,

לא ידעו, לא הייתה ברורה דעתו אם לא אוכלים אם לא משקים,

גם אז היוצא מהם אסור.

נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל

והיא תפח, מכניס בו כפו והשמן נדבק בה ומקנחו בשפת הכלי,

ועשרוה משום עובדין דחון.

כל מה שאסרו לתפח,

או אפילו על ידי ספוג,

ואפילו כשיש לו בית אחיזה של אור,

זה הכל בגלל שזה

מעשה של חול שעושים אותו בחול.

וזה בכלל הדברים שאסרו חכמים לעשות משום עובדין דחול.

מודה רבי יהודה בזיתים,

ואף אגב די הכניסן לאוכלים,

כלומר אם זה זיתים,

גם אם הוא הכניס אותם לצורך אוכלים, היוצא מהם אסור.

וכיוון דרובן לסחיטה קיימה,

מאחר ורוב

הזיתים

או הענבים עומדים לצורך סחיטה,

הסקיעתו לידי משקה, כאשר משקה זמן מהם

יאיבדתם למי וניחא לבאחר.

אז יכול להיות בהחלט שפתאום

יתחרט

וינוח לו באמת במשקה היוצא מהם.

כי דרך העולם

שלוקחים את רוב הזיתים והענבים לסחיטה,

אפילו בזיתים וענבים,

הואיל והנה לא אוכלים נכנסו.

כלומר, לדעת עולה רבי יהודה מתיר ועומדים לא אוכלים, אפילו אם זה זיתים וענבים.

מסתברא ותותים ורימונים פליגא,

כך הגמרא מסכמת,

שבזיתים וענבים

מודה רבי יהודה לחכמים,

ושאר פירות מודרים חכמים לרבי יהודה,

כל מחלוקתם רק בתותים ורימונים.

דאי כא דבעל אלו למשקה.

תותים ורימונים

יש מקום יותר לאסור,

בגלל שיש כאלה שלוקחים את זה לצורך המשקה.

לכן

פה חכמים הסברו שדיזם כזיתים וענבים.

ילקח משהו מול הרבנן כזיתים וענבים,

וגם אם יחלצה אוכלים, הנה יוצא מהם אסור.

אבל רבי יהודה פלג עליהו,

אבל רבי יהודה חולק עליהם,

סובר שתותים ורימונים אין דינה מנה, כי שאר פירות,

וממילא אם לא אוכלים היוצא מהם מותר,

אבל שאר פירות,

אבל באופן זה לא תותים ורימונים,

כל שכן זה לא, זה טיב ענבים.

אז לכאן דבעל אלו למשקים.

אין מי שלוקח את זה לצורך משקיעים.

ילקח מודו רבנן בהם. לכן בשאר פירות חכמים מודים

שאם לקח אותם לאוכלים היוצא מהם מותר.

אין חשש שיבוא לשחות.

שמשך זב מעליהן,

כמו נערות המושכים.

הלשון שמשך יכול להטעות אותנו,

שנראה כאילו זו פעולת אדם שנעשתה כאן למשוך מהם את המשקה הבלוע בהם.

אומר רשי, לא זה הפשט, אלא זב מעליהן.

מצאנו לזה כבר דוגמה לעיל דף קכא, עמוד ב',

נאמר לשון נערות המושכים.

מושכים לכוונה שהמים שבהם הולכים מעליהם, כמובן.

אז אני רוצה שהלשון משיכה יכול להתייחס גם למצב שנעשה מאליו.

והכניסן בתחילתן בנאכלין ולמשקין

לרימונים כרי יין,

משום דאית לאו קיוה.

למה הרימונים

קוראים לזה יין?

גם רימונים.

כתוב בברייתא רימונים שמשך מעין יין.

המשקה שבלוח ברימונים נקרא יין.

למה באמת קוראים למשקה היוצא מן הרימונים יין?

משום דאית לאו קיוה.

יש לזה איזושהי חמיצות מסוימת,

ולכן זה נקרא יין.

החכמים אומרים

אה דנקד רבי נחמן נשנא דמסתברא,

ולא אמר בעת ידי בצותים ורימונים פליגה.

היה קשה לרשי.

מדוע רבי נחמן אומר שמסתבר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים זה בצותים ורימונים?

למה הוא לא אומר לשון מפורש?

ודאי שבצותים ורימונים חולקים מהם,

שהרי בברייתא

רואים מפורשות שהם חולקים בצותים ורימונים.

אומר רשי, למה הוא אמר לשון מסתברא?

שום דאי כאילו נאמר פליגה בצותים ורימונים,

והוא הדין לשאר פירות.

כלומר בברייתא כתוב רק לחלק

בין זיתים הענבים

בצותים ורימונים.

שמזיתים הענבים גם רבי יהודה מודה לחכמים,

ואילו בצותים ורימונים חלוקים מהם.

אבל עדיין אתה לא יכול להוכיח שמשאר פירות,

פה מודים חכמים לרבי יהודה.

אולי באמת חלוקים הם גם משאר פירות.

ומה שנקטו תותים ורימונים,

הרי הכוחות רבי יהודה נקט לו

בשביל להשמיע לנו את החידוש של רבי יהודה.

ואם מישהו כדי רבייתא דלקמן שמן על מנת מודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות,

אם תבוא ותגיד לי הרי יש ברייתא בהמשך

שרואים שחכמים מודים לרבי יהודה בשאר פירות,

אז למה הוא אמר, אז עדיין קשה למה? הוא אמר מסתברא,

הרי לכאורה היה ברור שמחלוקתם רק בטוטים ורימוניים

ולא בזיטיב העלבים ולא בשאר פירות.

אומר השילה בהד ושמרינא לה. זה לא כתוב במפורשה שדעת חכמים

לסבור כדי רבי יהודה בשאר פירות, דאי קלממה, רבי יהודה היא.

אולי הברייתא היא

אוחזת לדעת רבי יהודה, אבל לא שהיא באה להשמיע כאן את דעת חכמים.

כי די פרחי נעללה, כמו שבאמת נראה בהמשך,

שהגמרא שואלת שאין הוכחה מאברייתא ההיא.

שמשאר פירות חכמים מודדים לרבי יהודה, אולי מה שכתוב שם זה דעת רבי יהודה.

וסבר רבי יהודה סתם,

שלא פירש, לא אוכל,

לא למשקה,

הווה המשקה הזמן אסור,

ותנען חלב האישה מטמא.

מה זה מטמא? מכשיר לרצון ושלא לרצון.

בין שיצא ממנה לרצון, בין שיצא שלא לרצון.

שהחלב קרוי משקה,

שנאמר

ותפתח את נוד החלב

ותשקהו.

הפסוק הזה בשופטים ד',

ממנו לומדים שהחלב

נקרא משקה.

הרי כתוב בפסוק,

לאחר

שנאמר ותפתח את נוד החלב, כתוב ותשקהו.

וזה מתייחס

לחלב האישה.

חלב הבהמה אינו מטמא אלא אם כן יצא לרצון.

והיא לא, לא חשה עם משקה.

אבל אם הוא לא יצא לרצון הבעלים,

זה לא נקרא משקה.

ואם נגע בו שרץ, אינו מקבל טומאה.

ותמה מפרש לקמא.

שדם מגפתה של אישה, אומר רשי, אם נגע אף רגלה

או ידה,

וכל חבורה שיצא ממנה דם.

כי דאמר בפרק דם אני דעת, דם חללים, דהיינו דם הרוג

קרוי משקה,

שנאמר ודם חללים ישתה.

ודם מגפתו מפרש אותם

ודם חללים הווה.

כלומר,

מצאנו שדם של חללים

קרוי משקה.

פסוק מפורש, ודם חללים ישתה.

מה זה דם חללים? דם של הרוג.

ולא רק דם של הרוג, אלא גם דם מכה, מגפתו של אדם.

למה?

אומר רשי, דמאליקת לקולה, דמאליקת לפלגה.

מה זה משנה אם הוא הרג את כל האדם

או הרג אותו למחצה?

כלומר, כשהוא מכה בו,

ממנו יוצא דם.

אז כלפי חלקו של האדם, הרי זה כאילו הרג אותו.

ממילא הדם היוצא משם,

דינו כדם חללים.

שהוא נקרא משקה.

וחלב,

כדם מגפתו.

לכן ראוי

שגם חלב האישה יטמא אפילו שלא לרצון.

משום

שהחלב ראוי לדמותו, לדם מגפתו של האדם.

שהרי מהיכן יש חלב לאישה? זה דם עקר ונעשה חלב.

בדם המגפתה השטמא שלו לרצון הוא, וטמא.

הדם היוצא מן המכה באישה

הוא עדין בכל אדם.

באופן נורמלי וסביר זה לא לרצון האדם.

ובכל זאת מטמאים,

נותנים לאדם דין משקל, את המוט.

דיינו להכשיר את האוכלים, והוא עדין

לקבל טומאה ובעצמו.

אבל להיתמא חלב הבהמה שלא לרצון,

זה טמאה. כלומר, אומר רבי עקיבא,

אבל יש מקום גדול לחלק ולומר

שחלב הבהמה לא יטמא עם זה שלא לרצונה,

לא לרצון בעליה.

שערי דם מגפתה טהור,

די בהמה,

לא בכלל חללו.

כלומר, זה דעת החכמים, לא דעת רבי עקיבא.

שערי דם מגפתה טהור, די בהמה לא בכלל חללו.

אם, למשל, יוצא דם ממכה אצל בהמה,

הדם הזה ודאי,

אין לו דין משקה להכשיר את האוכלים, הוא הדין לקבל טומאה.

כי דם של בהמה הוא לא נקרע בגדר דם חללים.

כל המקור של דם הוא נקרא משקה, זה מדם חללים.

זה לא שייך להגדיר בבהמה, רק במי שבא שיוצא מן האדם.

ומיהו?

הוא הוסיף רשי ואומר, אבל דע לך,

דם שחיטה, מה עכשיו?

דם של בהמה שיצאה ממנה כתוצאה מן השחיטה,

אז זה ודאי מכשיר.

שם זה ודאי נקרא כמשקה,

כמו כל שאר המשקים,

שמדיעית קש במים. מצאנו שהתורה הקישה את דם השחיטה למים.

לכתיב על הארץ, השפכנו כמים.

נחמיר אני בחלב לטמא האב שלו לרצון מבדם,

שהחורב לרפואת הבהמה,

שלו היה זיקן לחלבה, טמא.

אם אדם חולב,

כדי שהחלב שבתוכה לא יזיק לה,

החלב הזה טמא דע לרצונו.

ואילו המקי הזדמנה להמתו לרפואת טהור, זה המגפתאי.

והואיל והחלב לרפואת טמא,

אומר רבי עקיבא, אם אתה רואה שהחולב לרפואת טמא,

אף הנוטב שלא לרצון טמא,

אז צריך גם לטמאות,

לתת דין משקה על החלב היוצא מן הבהמה, אפילו אם זה יוצא ממנו, שלא ברצון בעליה.

אמרו לו חכמים, אין לו מי שלא לרצון ויוצא לרצון.

שהמשלצתים הערבים הוכיחו

שהמשקה היוצא מעין,

היוצאים מעין לרצון דמאים, שלא לרצון, טהורים.

שלא לרצון,

חשבה הגמרא בהתחלה שהכוונה בסתמה,

באופן שלא ברורה דעתו אם לא אחרת אם לא אשכים.

הוא לא החליט.

וקטן לטהורים.

רואים שבאופן שהוא לא החליט אם לא אוכלים או אם לא אשכים.

המשקים היוצאים מהן טהורים, זה לא חסים משקה.

אי רבי יהודה כאמר לה אקשיא.

אם זה דבר רבי יהודה אז קשה,

משום שאנחנו מקשיבים על רבי יהודה,

שהוא אמר באופן סתמי איזה כן מקבל טומאה,

אז זה נחשב כמשקה.

לכן משקה עזב מהן אסורי.

ואי רבנן כאמרה, וגם אם תבוא ותגיד לי,

שמה שכתוב כאן במשנה במסגת מכשירים,

זה דעת חכמים, שאם זה שלום רצון אין זה משקה,

כל שכן תוהרין לרבי יהודה.

אז אם אתה רואה שבאופן סתמי אין זה משקה,

אפילו אליבא דרבנן,

כל שכן שלפי רבי יהודה אין לזה דין משקה.

משום שעל רבי יהודה מקל יותר בעניין זה מרבים החכמים.

דהא מידא דרבנן משקהו.

דבר כזה שלפי רבנן זה משקה, לרבי יהודה לא משקהו.

שהרי אתה יכול להיווכח מתותים ורימונים

שהם סוברים שיש דין משכה גם מתותים ורימונים

הגם שהכניסו לנו אוכלים

בשונה מדי מרמי יהודה וכל שקל מיד את זה לרבנה למשכה

אז ודאי וודאי שאם אפילו העליבא לרבנה זה לא משכה

אז כל שקל לפי רבי יהודה זה לא משכה

ועשתה הוא מה זה טבע הנביאים

ולכן

יכולים אנו לשאול חזרה את השאלה

ששאלנו על רבי יהודה,

איך ייתכן שהוא אומר שבאופן סתמי

בתוציא ורימונים

היוצא מהן אסור,

הרעים

זיתים הענבים

באופן סתמי היוצא מהן מותר,

כל שכן

בתוציא ורימונים.

והוא בעדי דמאטני מרמנמי זיתים וענבים מה זיתים וענבים.

מוסיף רשי ואומר שלמעשה יכולנו גם לשאול

קושייה בזיתים וענבים עצמא.

דקתנא אל אל דמודרן בהוא רבי יהודה דאף לא אכלין היוצא מהן אסור.

רבי יהודה הרי סובר שבזיתים וענבים הוא מודה לחכמים

שאפילו אם נכניסן לא אכלין היוצא מהן אסור, כלומר יש לזה דין של משכה

ועל כן זה נכלל בכלל בזה גזירת משכים שזבו.

ואילו פה אתה רואה שבאופן סתמי

וכל שכן אם זה לא אכלין

שהוא סובר שאין לזה דין משכה

אלא העל ימלא להקשויה.

אבל מה שנקטה הגמרא להקשות

על תותי ורימונים

זה בעיני הגמרא כושה חזקה יותר.

זה תותי ורימונים זה לאו בני סחיתן, הנה הוא קטן אל אלא סתם אסור.

ואח הקטן ידע אפילו זיתים הענבים סתם עליו למשכה.

אתה רבי יהודה אומר שפצותים ורימונים

שאינם בני סחיתה, בכל זאת אם זה

אם לא החליטים לא אכלין ולמשכין היוצא מהן אסור.

ואילו פה אתה רואה שאנחנו נוסעים עליו וענבים שהם בני סחיתה

בכל זאת באופן סתמי

הם זה משכה.

וגם ידעת בהד ים אמר לו ניחא לי

ואב הגילוי דעת טפה מי הכניסו לא אכלין.

ואיבא איתם שאנה אסלי זיתים וענבים

ודווקא נקצלין.

למה נקצו באותה משנה במסכת מכשירים אסלי זיתים וענבים?

דווקא נקצלין

שהמשקה הנוטב מהם

נופל לארץ

והולך לאיבוד.

נלקח

סתמה לא ניחא להם.

אבקור אין אבקיר

להו משקה

אבל שארכלים

אפילו תותי ורימונים

הם הלך

סתמה למשקה.

כלומר,

מאחר ונמצאים הזיתים הענבים בתוך סלים,

מאחר ונמצאים הזיתים הענבים בתוך סלים,

ואם משקה יוצא מהם,

אז דרכו שזה הולך לאיבוד,

מלכתחילה הוא יודע זאת, ולכן אין זה חשוב כמשקה.

מה שאין כן אם זה נמצא בכלים כאלה,

שהם אטומים,

ואז גם אם יותר מעין משקה, נוח לו בדבר,

ויכול הוא אחר כך להשתמש בזה. אז זה לא הולך לאיבוד.

בזה נסיים להיום,

ובעזרת השם, בשבוע הבא נמשיך את הסוגיה הזו.

כל טוב ושבת שלום.

תודה רבה לך, אדוני.