מסכת שבת דף קמ"ב ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כבוד הרב, בכבוד.

מסכת שבת, דף קמ״ב עמוד ב',

שתי שורות קודם תחילת השורות הרחבות.

הייתה בין החביות מגביה.

למדנו במשנה,

כאשר על חבית

יש אבן ורוצה הוא לשתות מן היין שבתוך החבית,

איך יוכל לקחת מן היין שבחבית?

הרי האבן היא מוקצה, הוא לא יכול ליטול אותה בידיים על גבי החבית.

המשנה אמרה שימטה אותה על צידה וככה האבן תיפול.

ואז יוכל לקח מן היין שבחבית.

אבל מוסיפה המשנה מה יהיה הדין אם החבית נמצאת בין חביות?

אם ימטה אותה על צידה

יש לחשוש שהאבן תיפול על חבית אחרת ותשבר אותה.

אומרת המשנה במקרה שכזה, מגביה את החבית

למקום שאין שם חביות,

למקום שאין שם סכנה על ידי נפילת האבן,

ושם יטה אותה על צידה ותיפול האבן.

תניא,

מביאה הגמרא ברייתא,

רבי יוסי אומר, הייתה החבית מונחת באוצר,

או שהיו כלי זכוכית מונחים תחתיה,

מגביה למקום אחר ומטה על צידה והיא נופלת,

ונוטל ממנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה.

בברייתא כתוב,

דעת רבי יוסי,

שאם אותה חבית שיש אבן על גבה מונחת באוצר של חביות, וחושש הוא שאם יטה את החבית

אז האבן תיפול על החביות האחרות ותשבר מהן,

או במצב שהיו כלי זכוכית מונחים תחת החבית,

וחושש הוא שאולי האבן תשבר את הכלי זכוכית,

מגביה את החבית למקום אחר,

במקום שאין שם

סכנה שהאבן תיפול ותזיק,

ומטה על צידה והיא נופלת, ושם מטה את החבית על צידה והאבן תיפול,

וייטול ממנה מה שצריך לו, היינו,

את אותה כמות יין שהוא צריך מן החבית ייקח,

ולאחר מכן יחזיר אותה למקומה.

אמנם החלק הזה של נוטה להימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה לא כתוב במשנה,

שאר דברי הברייתא אכן כתובים במשנה,

אבל אכן הברייתא הוסיפה ונוטה להימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה.

מה הכוונה בדברים הללו? לכאורה זה פשוט.

אז מבארים

המפרשים שצריך שיהיה ניכר מתוך מעשיו

שטלטל את החבית לצורך נטילת היין.

משום שרק לצורך זה יטירו לו לטלטל את החבית עם האבן שעליה.

לכן חייבו מייד

כשהוא מטה את החבית ולהפיל את האבן ממנה,

מייד ייטול לה יין,

ורק אחת יחזירה למקומה.

כי אם הוא לא ייקח ממנה את היין

מייד אחר שהוא הפיל את האבן,

לא יבינו מתוך מעשיו שכוונתו הייתה לצורך נטילת היין.

וזו כוונת הברייתא במה שהוסיפה ונותן למנה מה שצריך לו.

היינו שמייד אחרי שתיפול האבן ייטול מן היין, ולא שייקח מן היין רק לאחר זמן.

מעות שעל הקר, גם זה שלמדנו במשנה.

אם יש מעות על קר והמעות הרי הן מוקצה,

מנער את הקר והן נופלות.

אמר רבחיה בראשי אמריו, לא שנוא אלא בשוכח.

אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור.

גם פה נאמר החילוק הזה, כמו שהזכרנו, באבן שעל החבית,

גם במעות שעל הקר. כל מה שאני אומר,

שמותר לו לנער את הקר,

ואין הקר נקרא בסיס לדבר האסור,

זה הכל אם הוא שכח.

כלומר, הוא לא התכוון שיהיו שם כניסת השבת.

במצב הזה אין הקר נעשה בסיס לדבר האסור,

ולכן מותר לנער את הקר,

וכך ייפלו המעות משם.

אבל במניח,

אבל באופן שהוא הניח אותם

על מנת שיישארו שם בכניסת השבת,

אז הקר בעצמו נעשה בסיס לדבר האסור,

והוא עצמו מוקצה כמו המעות, ואסור לנער אותו.

אמר רבא ברברכה נא אמר רבי יוחנן, לא שנוא אלא לצורך גופו,

אבל לצורך מקומו מטלטלו והוא דן עליו.

רבי יוחנן מלמד אותנו שהדין הזה שבמשנה,

שמנער את הקר

ואחר כך יכול לטלטל את הקר בעצמו,

והכל, אם צריך הוא להשתמש בגופו,

היינו בקר בעצמו,

צריך לשכב עליו.

אז שם מספיק שינער,

כדי שיוכל להשתמש בקר.

אבל,

לצורך מקומו, אם הוא רוצה לטלטל

את הקר עם המעות

כדי להשתמש באותו מקום שבו היה המונח הקר,

שם יכול לטלטל יחד עם המעות, ולא חייב לנער.

מכיוון

שבין כך

מותר לו לקחת גם דבר מוקצה, כשזה לצורך מקומו.

אם תבוא ותגיד לי מה מפריע לי שהוא ינער בשם את המעות,

אז אומרים המפרשים,

כי ייתכן שיש לו איזושהי

הפרעה בזה,

כי זה יפריע לו

אולי ייפול מהמעות באותו מקום,

ושוב

לא יוכל להשתמש באותו מקום.

לכן

התירו לו לקחת ולהגביה את הקר עם המעות

ולהוליך את זה למקום

ששם לא יפריעו להמעות,

וכן תענחיה ברב מדיפתי.

וכמו שראינו עכשיו בדברי רבי יוחנן,

ישנה ברייתא ששנה אותה חיה ברב מדיפתי. לא שנו אלא לצורך גופו,

אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו.

מעות שעל הקר מנער.

שוב זוהי הפסקה שנמצאת במשנה,

הגמרא כאן בהמשך תדון באופנים נוספים,

שאדם יכול לטלטל מוקצה עם דבר שאינו מוקצה.

אמר רבי יושעיה,

שכח ארנקי בחצר,

מניח עליה כיכר או תינוק ומטלטלה.

במצב הזה שהארנק יש בתוכו מעות,

שכח אותו בחצר.

הוא לא יכול להכניס אותו כך

הביתה כדי לשמר אותו מפני הגנבים,

כי הרי זה מוקצה, אסור בטלטול.

מה יעשה? יניח על הארנק כיכר או תינוק,

ואגב, הכיכר או התינוק יוכל לטלטל את הארנק ולהכניס אותו לביתו.

ומוכח מדברי ראשונים ואחרונים

שההיתר כאן,

יש בו חידוש יותר גדול מאשר טלטול מן הצד.

בטלטול מן הצד נאמר שהוא אוחז בידו בדבר המותר,

אלא שגם אותו דבר שהוא מחזיק בידו, שהוא המותר, מטלטל את המוקצה.

זה טלטול מן הצד.

כאן החידוש הוא יותר גדול, שהוא אוחז

בגוף המוקצה יחד עם הכיכר או התינוק.

בכל זאת התירו לו.

מהו הטעם שהתירו לו אפילו שהוא מחזיק

בידו גם את הארנק וגם את הכיכר או התינוק?

כי האיסור הפך להיות כאילו מושב וטפל להיתר שעליו.

מאחר שהוא הניח כיכר או תינוק,

זה הדבר המותר.

אם כן,

ארנק עצמו נעשה כבסיס,

כמושב

להיתר שעליו, אז זה טפל לא.

לכן התירו לו להחזיק את הארנק עצמו גם כן.

אמר רבי יצחק,

מוסיפה הגמרא לאבי דין של רבי יצחק, אומר שהוא בדומה למה שאמרנו קודם,

שכח לבנה בחצר,

מניח עליה כיכר או תינוק ומטלטלה.

אם הלבנה הזו,

הוא רוצה לשמר אותה,

הוא רוצה להכניס אותה לביתו,

אבל הלבנה הרי מוקצה, מה יעשה?

הניח עליה למנה כיכר או תינוק,

וכך יוכל לטלטלם ולהכניסם לביתו.

אמר רבי יהודה ברשילה, אמר רבי אסי,

פעם אחת

שכחו דסקיה מלאה מאוד משרתיה,

ובאו ושאלו את רבי יוחנן,

ואמר להן,

הניחו עליה כיכר או תינוק,

וטלטלוה.

רבי אסי אומר שפעם אחת שכחו שק של עור,

שהיה בתוך אותו שק מעות בסרטיה.

סרטיה,

זה דרך

שהיא בין-עירונית,

והיא מוגדרת כרשות הרבים, כמו שראינו, לאוהל בדבר.

עכשיו, שם

לא רצו להשאיר את ה...

השק הזה של אור,

רצו להוציאו מרשות הרבים.

הלשון דסקיה למעשה הוא מורכב משתי מילים,

דו-סקיה, דו,

היינו שני שקים, היינו שני שקים שהם חוברים יחד,

ולכן קוראים לזה דסקיה.

ובאו ושאלו את רבי יוחנן,

שאלו את רבי יוחנן,

מה הם יכולים לעשות כדי להביא אותו למקום המשתמר?

אמר להם,

הניחו עליה כיכר או תינוק, וטלטלוה.

וכך תוכלו לטלטל את השק למקום המשתמר.

שאלת השאלה,

זה אומנם נכון בשביל להתיר לטלטל

מצד איסור בוקצה.

מצד איסור מוקצה, אז מצאנו לזה עצה על ידי כיכר או תינוק.

אבל מה הם טלטלו ברשות ערבים?

הרי אסור לטלטל דלת אמות ברשות ערבים.

אז צריך לומר,

וכך באמת

אומרים

הראשונים,

שמדובר פה שהוא מטלטל

בהילוך של פחות-פחות מדלת אמות.

כלומר,

הוא לא הולך דלת אמות

באופן מלא בלי לנוח,

אלא הולך שלוש אמות ונח,

ושוב שלוש אמות ונח, וכך עד שמגיע למקום המשתמר.

אומנם,

אומנם,

שזה ניכר, זה לא חלק מההילוך שלו.

זה מספיק.

אומנם נכון שמדרבנן יש גזירה שלא יעשה כך,

כי חוששים שאולי יבוא לטלטל ארבע אמות בלי הפסק,

אבל כאן, משום חשש הפסד, התירו, לא גזרו.

יש אפשרות נוספת,

שהראשונים מביאים אותה,

על ידי שיקיפו בני אדם את מקום השק.

ואז במצב הזה,

זה כאילו יש פה מחיצה,

ומבדיל את המקום שבו הדיסקיה,

כאילו זה הופך להיות כרשעותא יחיד.

ואז הנושא את הדיסקיה, עם כיכר התינוק, יוכל ללכת

במרכז, כאשר מסביבו מוקפו בני אדם.

ואיך הם ילכו?

גם הם ילכו, ילכו יחד,

יחד איתו.

טוב,

אמה אביי מנח, אמר מר זוטרא,

אמר מר זוטרא, הלכת ככל הנשמדת.

כל הדילים הללו שלמדנו עד עתה,

אומר מר זוטרא, הלכה כמו שראינו,

שמוטלת על תלמוקציה כשמניח עליו כיכר התינוק,

שזה דבר המותר.

אבל,

בשוכח.

זה רק במקום

שהוא שכח את המוקציה, במקום שהוא לא משתמר.

ואז, כשנזכר

ששמע יבואו גנבים ויקחו את זה,

אז רוצה הוא לטלטל את זה למקום המשתמר.

אבל כשהוא הניח את זה בכוונה, מדעתו שם,

ולא חשש להניח את זה במקום שאינו משתמר,

לא יתירו לו לטלטל, גם אם יניח על זה כיכר או תינוק.

רב אשי אמר, אפילו שכח נא מלו.

רב אשי חולק.

הוא סובר שאין היתר של כיכר או תינוק,

ואפילו,

אפילו אם הוא שכח.

היתר של כיכר או תינוק, היינו להניח דבר המותר יחד עם אסור,

וכך לטלטלו,

זה לא נאמר בכל מצב,

גם אם כוונתו לשמר את הדבר.

אלא אומר רב אשי, לא אמרו כיכר או תינוק,

אלא למת בלבד.

מובן.

רק אם מת מוטל בחמה,

ויש לחשוש

לכבוד הבריות שמה מת יסריח.

ולכבוד המת גם. נכון.

אז התירו שם חכמים לטלטלו על ידי הנחה של כיכר או תינוק עליו.

אבל שער מוקצה לא התירו בשום פנים ואופן

הנחה של כיכר או תינוק על מנת לטלטלם.

אביי מנח קאפה אקיפה.

אביי היה מנהגו שהיה מניח,

על גבי עומרים שנקצרו היה מניח כף,

כי העומרים האלה שנקצרו הם מוקצה,

עדיין לא ראויים לאכילה בכלל.

על ידי הכף,

שהוא דבר המותר בטלטול,

היה מטלטל גם את העומרים.

רבה מנח סכינה בר יונה,

ומטלטלה.

רבה היה מניח סכין על גבי בשר

של יונה,

בן יונה,

שהוא לא מבושל

והוא לא מלוח.

במצב שכזה הוא לא ראוי,

אסור לטלטלו כי הוא לא ראוי לאכילה.

איך הוא היה מטלטל לעצמו לטלטל את הבשר על ידי הנחת סכין על הבשר.

אמר רבי יוסף,

כמה חריפה שמעת קצת אדר וכן.

הוא אמר את זה באירוניה.

רבי יוסף בא ואומר,

כמה החריפים,

כמה השמועות הללו שאומרים, נהגו רבה ואבייה,

כמה חריפה ההנהגות הללו.

הוא התכוון, הם חושבים שהם חריפים

על ידי שימצאו כל מיני טכניקות בשביל להתיר את טלטל מוקצה.

ודאי וודאי שהם לא צודקים בדרך הזו, אומר רבי יוסף.

איימר דאמו רבנן בשוכח.

לכתחילה מאמור,

כל מה שרבנן התירו לטלטל מוקצה עם דבר שאינו מוקצה,

היינו עם כיכר או תינוק,

זה הכל בשוכח.

אם הוא שכח את המוקצה במקום שאינו משתמר,

ויכול הוא להיפסד

החפץ ייגנב מאותו מקום,

אז פה התירו לו על ידי הנחת כיכר או תינוק,

אבל לכתחילה,

כשהם לא שכחו במקום כזה, במקום שזה לא משתמר,

מה פתאום שיתירו?

ואם כן ודאי וודאי שאסור בשום פנים ואופן

לנהוג כמו שנהגו אביי ורבא,

כך דעתו של רבי יוסף.

אמר אביי, אביי הולך לבאר את הנהגתו הזו,

שהוא היה מניח קו על עומרים שנקצרו וככה מטלטלה.

עילה עבדה אדם חשוב הנאה,

כפה עקיף אל עמלי,

אחזו למזגה עלייך.

אומר,

למעשה העומרים הללו

אינם אסורים בטלטול בכלל, הם לא מוקצה,

כי ראוי להסב עליהם.

ואם תבואו ותגידו לי,

אז למה אביי עצמו הלך והניח עליהם כף,

הרי בין כך אינם מוקצה.

הכל הוא בגלל שאני אדם חשוב, אומר אביי.

כלומר,

מאחר ואני חשוב ומלמדים ממני,

צריך להחמיר בדבר שמותר מן הדין,

כדי שלא ילמדו אחרים להקל בייסורים.

כך הסביר הבית את הנהגתו זו,

שהניח כף על העומרים וכך טלטלם.

וגם רבא ראה צורך לבאר את הנהגתו, אמר רבא,

ענה, אל עבדה אדם חשוב ענה,

סכינה בריונה למה לי?

אחזי לי לאומצה.

רבא אומר, אני, אם לא שאני אדם חשוב,

צריך להחמיר על עצמי, שלא ילמדו ממני להקל בייסורים.

לא הייתי בכלל צריך להניח סכינה על בריונה.

גם אם הבשר הזה לא נתבשל, לא נמלח,

אבל הוא לא אסור בטלטול.

משום שהוא כן ראוי לאכילה,

החזי לי לאומצה לא ראוי,

הוא לי לאוכלו חי, אני יכול לאכול אותו חי.

הוא לא מוקצה.

כך

באר

רבה את הנהגתו.

נשאלת השאלה אז למה רבי יוסף

טען שהנהגתם זו אינה נכונה.

אז אומר אחד המפרשים,

הוא ידע שהעומרים והבשר זה לא מוקצה,

מהטעמים הללו שהזכרנו,

שהעומרים ראוי להסב עליהם והבשר ראוי לאכול אותו גם

ואומצה היינו לאכול אותו חי.

אבל

טענו שכל מה שהניחו עליהם דבר היתר,

כדי שבני אדם

לא ייתחו שיחשבו שהם מוקצה.

כן? הלוא זו הייתה הסיבה.

למה הם יניחו? כדי שלא יחשבו האחרים שמטלטלים אביי אברהם, הדבר מוקצה.

לכן הניחו כף,

אביי יניח כף, זה יניח סכין.

אומר רבי יוסף, אז מה הם הרוויחו?

עכשיו שהם הניחו דבר היתר, גם כן יגרמו לטעות של העולם,

של אלה שרואים אותם,

כי יחשבו שמותר להניח דבר,

מותר על דבר האסור, אפילו אם לא שכח.

אז אתם מחפשים לתקן שלא ילמדו מכם להקל באיסורים,

לכן אתם הנחתם דברים המותרים על זה.

אבל מה עושה אתם מקלקלים?

כיוון שהציבור לחשוב שאפשר לטלטל.

דבר היתר הם דבר האסור, גם אם לא שכח.

לכן היה עדיף שלא תעשו כך,

ולא, והנהגתכם זו אינה נכונה.

כך מבאר אחד המפרשים את המחלוקת שהיה בין אביי רבא לרבי יוסף.

ממשיכה הגמרא ומדייקת

ממה שרבא אמר, החזי לי לאומצא.

תעמד החזי לאומצא.

הלא חזי לאומצא, לא.

כלומר, מתוך דבריו משמע, שלמה מותר לטלטל את הבשר של בן יונה הזה?

רק בגלל שהוא ראוי לאוכלו חי.

אבל משמע, אם הוא לא היה ראוי לאוכלו חי,

הוא לא היה מתאים לטלטל אותו.

אפילו שלמעשה זה ראוי לאכילה של

בעל חי,

כגון חתול.

אז למה לא נגיד,

עצם הדבר שהוא מותר לאכילה של בעל חי,

זה כבר לא מוקצה.

אלא מה רואים?

שמכיוון שזה עומד לאכילת אדם,

כי הרי הכוונה להשתמש בזה לצורך אדם, שיבשלו ממנו אחר השבת ויאכלו אותו.

אז זה לא נקרא שעומד לאכילת בעלי חיים.

גם אם הוא ראוי לאכילת בעל החיים, אבל מכיוון שזה לא עומד לאכילת בעלי חיים,

זה לא מבטל דין מוקצה מזה.

זה לא הופך להיות מוכן.

מוכן, כלומר שאין בו איסור טלטול מוקצה.

שואל את הגמרא למימרא דרבק רבי יהודה סביר עליה.

וכי רבא סובר כמו רבי יהודה, רואים את שיטתו במקום אחר של רבי יהודה,

כי רבי יהודה סובר דין מוקצה.

ודבר שראוי לאכילת אדם, הוא לא נחשב כמוכן לבעלי חיים?

ואמר רבא לשמייך.

הלא רבא פעם אחת אמר לשמש שמשרת אותו.

הוא אמר לו את זה ביום טוב.

טבי לי בר אבזה ושדי מאה אלה שומרה.

תצלה לי בבקשה בין אווזים,

תשליך את המעיים שלו לחתול.

ביום טוב אין דרך בני אדם לאכול מעיים,

כמו שבין כך יש להם דברים אחרים יותר נורמליים לאכול.

למה בכל זאת התיר לטלטל את המעיים?

מזה שאתה רואה

שרבא התיר לטלטל

למאכל בעלי חיים,

דבר כזה שהוא ראוי למאכל בעל חיים.

גם אם הערב יום טוב זה עמד למאכל אדם, והיו כן אוכלים.

אבל ביום טוב לא אוכלים אותו, בכל זאת התיר לטלטל.

אם כן רואים שרבא סובר,

כמו דעת דעת רב שמעון,

שדבר שהוא ראוי

למאכל אדם,

הוא נקרא מוכן גם לגבי

טלטול לצורך בעל חיים.

אז אם כן,

מדוע היה צריך רבא

לומר שכל מה שהתיר לעצמו לטלטל את הבניונה הזה

זה בגלל שהוא חזי לאומצא.

הרי גם אם לא היה ראוי לאכילת אדם,

היה יכול לטלטלו בגלל שראוי לתתו לחתול.

עונה גמרא הטעם

כיוון דמסרך דעתיה ילווה מאתמול.

שבאמת רבא סובר כדעת רבי יהודה

שדבר שעומד לאכילת אדם,

גם אם הוא ראוי לבעלי חיים, זה לא נקרא מוכן.

אלא מה?

תבוא ותגיד לי, אז למה רבא התיר להשליך את מיעב של העבד שהיה ביום טוב,

התיר להשליך אותו לחתול?

אבל לכאורה מערב יום טוב, לכאורה זה לא עומד להאכילת אדם, ולא לחתול או לכלב.

כיוון דמסרך דעתיה ילווה מאתמול.

אם הוא היה משאיר את זה

עד אחר יום טוב, אז זה יצליח ויתקלקל.

ממילא כבר מערב יום טוב הידה דעתו שאותו אבד שישחוט ביום טוב ויבשלו לו את זה ביום טוב,

את המעיים ישליך לחתול.

זה נקרא מוכן לבעלי חיים גם כן,

אבל באופן סתמי,

בשר שבדרך כלל הוא עומד לצורך אכילת אדם,

סובר רבי יהודה שאם הוא עומד לאכילת אדם,

אינו נקרא מוכן לבעל חיים, אדם לא נותן אותו לבעל חי.

לכן,

רק באופן שהוא יכול להשתמש בזה ולאכלו כך כשהוא חי.

אבל אם למשל,

סוג בשר כזה שהוא עומד לאכילת אדם, אבל עדיין לא ראוי לאכילת אדם,

כיוון שלא אוכלים אותו בצורה שכזו קודם בישול או קודם מלאכה,

במצב הזה ודאי שהוא מוקצה ואין לטלטלו כלל,

גם אם הוא ראוי

לאכילת בעלי חיים.

אך אינם היא מסתברא.

גמרא מוסיפה להעביר ראיה של רבה סובר כמו רבי יהודה.

אך אינם היא מסתברא, אני כבר בדף קמ״ג עמוד א', אתם רואים?

כן?

כך מסתבר לומר באמת, דרבק רבי יהודה סבירה לה,

שרבה סובר כדעת רבי יהודה.

זה דרש רבה,

אישה לא תיכנס לבית העצים ליטול מעין עוד.

רבה דרש

ולימד הלכה את הציבור

שאסור לאישה להיכנס ביום טוב לבית העצים. היינו,

מחסן שיש שם עצים.

כדי לקחת מהעצים אוד.

אוד זה שיפוץ של העץ, מעקל עץ ארוך.

ומה יש לי? שמה היא צריכה את זה?

נאמר, לחטות הגחלים שבתנור.

למה באמת אסור לה להיכנס

למחסן של העצים

כדי ליטול מעין מקל עץ

לחטות בו גחלים שבתנור.

כי העצים,

שהניחו שם באותו מחסן,

באופן סתמי זה עומד להסקה, לא לחטות.

מאחר וזה כך,

אסור לאדם לטלטל דבר כזה שהוא לא עומד,

הוא לא מיועד לו.

מאחר וזה לא מיועד לחיטוי אלא להסקה,

אין לטלטלו לצורך זה שאינו מיועד לו.

ואוד שנשבר,

אסור להעסיקו ביום טוב.

רבד הוסיף ודרש

שאם היה לאדם אוד, היינו מקל עץ,

שהוא היה מוכן לו לצורך חיטוי הגחלים

והוא נשבר ביום טוב,

האם יהיה מותר להעסיק אותו וכך

להשתמש בזה לצורך הקדירה?

אז כתוב שאסור.

מדוע?

לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.

מותר ביום טוב להעסיק

רק בדברים שאינם מוקצה ומותרים בטלטול,

אבל בשברי כלים, היינו דבר כזה שהיה מיועד לא להעסקה,

ולפתע נשבר, ועתה זה כבר,

האפשרות השימוש היחידה זה להעסקה.

מאחר שזה דבר שהתחדש ביום טוב עצמו,

וערב יום טוב זה לא היה מיועד לצורך זה,

אם כן זה נקרא נולד,

מה שלא היה, אבל לא היה קיים בו בכניסת היום טוב.

במצב כזה אסור, כי זה מוקצה.

אם כן, שמע אמינה,

וכך אם כן מכאן,

שרבה סובר כל רבי יהודה לאסור במצבים כאלה,

או בוודאי שרק רבי יהודה הוא שאוסר, כי הוא סובר מוקצה.

אבל לא,

זה לא מתאים לדעת רבי שמעון, כי רבי שמעון מתיר טלטול,

כי הוא סובר שאין איסור מוקצה במקומות כאלה.

נראה את רשי.

אני רואה שפסקו כאן שלא.

לא תיכנס וגם לא תסיק.

ביום טוב, פוסקים כאן רבי יהודה בהרבה דברים.

נראה את רשי.

להלכה היום גם. רשי, בדיבור המתחיל,

הייתה חבית מונחת באוצר בדף קמ״ב עמוד ב'.

אתם מוצאים את זה?

רשי, כן. אפשר להביא במינם באוצר החלומה. כלומר, במקום מכונס,

שעוצרים שם חביות הרבה,

ודואג

שמא יתנה ותיפול האבן על החבית שאצלה.

לא שנו דמנער נעשה הכר בסיס למעות,

ואף הכר אסור בטלטול. כלומר, אם הוא הניח בכוונה שיהיה שם בכניסת השבת,

אז זה הופך להיות הכר בסיס למעות.

לא שנו דמנער אבינו מטלטלה בעוד עליה,

כל מסוים שהוא חייב לנער,

ואסור לו להגביה את הכר עם המעות,

אלא שצריך לגופו של כר לשכב עליו.

כל כך

בניעור סגיא, בניעור מספיק,

ושדילה באתריו.

אז הוא יכול להשדיח את זה באותו מקום שהיא פלושה.

אבל צריך למקומו של כר,

לטלטלו עם המעות למקום אחר.

וזכיה מלאה המעות גרסינן, בשרעתי הרשות הרבים.

הניחו עליה כיכרות תינוק דלישטרל, טלטלה הגבאיות תוך דלת אמות.

לטלטלו הפחות-פחות מדלת אמות,

או במחיצה של בני אדם, מדברי על מהעירובין.

שוכח, אבל במניח מדעת,

מערב שבת לא התירו לו לטלטלה על ידי כיכר או תינוק,

אלא למד משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה.

הביים הנחקפה עקיפי, מניח תרווד על העומרים,

לטלטלן אגב תרווד.

כבר יונה חי בלא מליח.

חליפה שמעתה דרדקה,

סבורים הם שהם חריפים.

הם הורדם ורבנן בארנק כבד עסקיה מניח עליה כיכרות לינוק

בשכחה ובמקום התורפה.

כלומר, כל זה מדובר דווקא באופן שהוא שכח את זה במקום שאינו משתמר ומשום הפסד ממון.

אמר רבייה, ענה שפיר בטלטל אקיפי ואפילו בלא תרווד.

אני למעשה מטלטל

את העומרים בהיתר,

ומותר היה לי אפילו בלא תרווד,

ללא הכף שהנחתי עליהם.

אלא מה, אילת האדם חשוב ענה, וענה מחמיר על עצמי שלא נלמדו ממני להקל מאיסורים?

ככה עקיפי למה לי?

לא הייתי צריך אפילו להניח כף על העומרים,

בלאו ככה נמי שריה לטלטולינו.

הרי גם בלי זה מותר היה לי לטלטל את העומרים.

דאחה זו למסגה עליהו, אז הם לא מעוקצים,

ראויים להסב עליהם.

לאומצא, לא אכלו, חי בשבת.

כך אמר רבא, שיש בני אדם שדעתן יפה.

כלומר, הוא לא אסטיניסט, מי שאינו אסטיניסט קוראים לו דעתו יפה.

ואוכלים בשר חי, וקראו לה אומצא.

הלא חזי לאומצא, לא, אף אוהב דחזו לשור ראה.

אפילו שלמעשה זה ראוי לחתול.

בכל זאת, אם זה לא ראוי לאדם,

רבא לא היה מתיר לטלטלו.

דאמרי עליהם מוכן לאדם, לא אבי מוכן לכלבים. מכיוון שזה מיועד לאדם,

זה לא יכול להפך להיות מוכן לצורך בעלי חיים.

אז דבר שהוא מוכן לאדם,

צריך לבדוק אם החל הוא ראוי לאדם.

אם הוא ראוי לאדם, אפשר לטלטלו, אבל אם לא ראוי לאדם,

גם אם הוא ראוי לבעל החיים, זה לא יספיק שיהיה מוכן לטלטל מכוח זה.

קרא ביהודה במסכת בצער, טפילי בר אבזה ביום טוב,

אשר דמייאן אה שורא.

עלמה מטלטלו משום שורא.

רואים שזה יכול לטלטל, אגב החתול, ואגב דאידנא, לא חזי לאדם.

אפילו שעכשיו זה לא ראוי לאדם,

לעבור אחר אלימיך רבי יום טוב.

ומיהו מאתמול לאדם אבו קיימא. כבר מאתמול

זה היה עומד לאדם.

חתם כבדמס רחמיהו, אימצנא לאהדורתא.

מאתמול דעתיה עליהם שורא ובין השמשות נמי מוכן לבהמיו.

אוד,

נסתם עצים להעסקה נטלטלו ולא לטלטול כלי.

הוא שנשבר ביום טוב בשביל הכלים שנשברו היום.

דאבו לו נולד.

שמע מינם, זכרה ביהודה סבירה ליה, דאית למוקצה.

נראה את המשנה בסייעת השמיים, דף קמ״ג עמוד א',

המשנה האחרונה שבפרק הזה.

בית שמאי אומרים

מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין,

ובית הלל אומרים

מסלק את הטבלה כולה ומנערה.

גם אחת.

כלומר,

אדם שאוכל,

כן,

וכמובן כדרך בני אדם אוכל בסמוך לשולחן.

כבר על השולחן מונחים עצמות אחר שאכל את הבשר, קליפות

של אגוזים.

מה שכתוב כאן, עצמות, מדובר, זה עצמות קשות שלא ראויות למאכל בהמה,

למאכל הכלב.

מה זאת אומרת? כי אם זה היה ראוי...

מה אתה אומר?

מה זה עצמות קשות שלא...

איזה סוג עצמות כאלה?

כנראה שיש עצמות כאלה שהן קשות,

לא, ואי אפשר...

הוא לא יכול, גם הכלב לא יכול לאכול את זה. זה סגוף כזה,

ישנן עצמות קשות, אני יודע שלמשל,

אולי, למשל, נביא לך כדוגמה.

עצמות של תרנגול,

נראה לי שכלב יכול לאכול.

אבל תיקח עצמות של הודו,

יכול לאכול.

עצמות של בהמה גסה, יכול לאכול.

משתעשע זה לא מספיק, צריך שיהיה ראוי לו לאכילה.

משתעשע שחפש לו גן שעשועים אחר.

על כל פנים,

העצמות הללו הן מוקצה.

גם הקליפות, מדובר פה בקליפות של אגוזים,

שגם בהמה לא אוכלת מזה.

נו, אז האם מותר יהיה באיזושהי צורה להסיר את זה מעל לשולחן?

ושם אומרים כן,

אין איסור לטלטל מוקצה.

אין איסור לטלטל מוקצה.

הם סוברים

שכדעת רב שמעון, שהתירו את הטלטל מוקצה.

ובטילל אומרים,

אבל בטילל אוחזים שאסור

להעביר אותם בידיים,

משום שהם סוברים שאסור לטלטל מוקצה.

אלא מה יעשה?

מסלק את הטבלה כולה ומנערה.

יש איזושהי מפה,

כן?

או איזשהו מגש,

שנמצאים שם העצמות והאגו והקליפות אגוזים.

יכול הוא, אגב,

המפה או המגש

לקחת את העצמות הללו

ולנער את הפסולת הזו, העצמות והקליפות,

להשפעה.

כי מכיוון שהטבלה זה כלי,

אז ממילא היא לא מוקצה.

אגב, הכלי יכולים לטלטל גם את הפסולת הזו,

שהיא כן מוקצת.

ממשיכה המשנה.

מעבירים מעל השולחן פירורין

פחות מכזית.

כלומר, אם יש

פת

בשיעור של פחות מכזית,

כל מיני חתיכות של פת,

אבל שהן פחות מכזית,

אז אפשר להעביר את זה משם מעל השולחן.

מותר לטלטל

פירורין כאלה,

גם אם אין בהם כזית,

וכל שכן אם יש בהם כזית.

למה?

כי הם ראויים לאכילת בהמה, גם אם אדם לא אוכל פירורין,

אבל לבהמה הם ראויים.

ושיער של אפונין.

מותר גם

להעביר מעל השולחן

שיער של אפונין, זה תרמילים

שיש בהם קטניות שנקראים אפונים.

ושיער,

עדשים.

שוב, זה גם כן סוג תרמילים שיש בהם עדשים.

למה מותרים בטלטול כל אלה? פירורין,

אפונין,

עדשים,

פני שהוא מאכל בהמה.

תרמילים של אפונים או עדשים, וכן הפירורין,

ראויים הם למאכל בהמה.

מוסיפה המשנה להביא עוד הלכה,

והעניין זה של קינוח השולחן, לנקות את השולחן.

אם יש אפשרות של היתר,

לנקות את השולחן.

יש לאדם ספוג.

ספוג

זה כמין צמר שהוא סופג מים.

פעמים שמטבילים אותו במים כדי לקנח בו את השולחן.

אם יש לו עור בית אחיזה,

מקנחין בו.

אם

צמוד אליו יש עור,

ואפשר לא אחזו לצפוג על ידי שאוחזו בעור הזה,

מקנחין בו. אפשר לקנח בצפוג.

אבל אם לאו, אם אין לו בית אחיזה,

אלא הוא צריך לאחוז את הצפוג עצמו בידיו,

אין מקנחין בו.

למה?

כי כשהוא אוחז אותו בידיו, גורם הוא לסחיטת

המשכין הבלועין בתוכו.

בין כך ובין כך, ניטל בשבת.

אבל,

אם רוצה הוא לטלטל בשבת, פה זה כבר לא משנה אם יש לו בית אחיזה או אין לו בית אחיזה.

כל זה כמובן מדובר כשהספוג יבש.

משום שאם זה עדיין בלוע משכין,

אז יש חשש שישחוט.

מדובר במצב שזה יבש,

וכל העניין כאן, כל החידוש כאן, זה כן נקרא כלי, לכן זה לא מוקצה.

ואינו מקבל טומעה.

אבל גם אם הוא כלי, אל תחשוב שהוא יקבל טומעה,

כי טומעה מצאנו רק

כלי עץ או בגד או עור או שק או מתכת,

אבל לא הספוג הזה.

אומרת הגמרא, מר נחמן, אנו

אין לנו

אלא בית שמא יקרא בי יהודה

ובית הלל יקרא בשמעון.

לאחר שלמדנו במשנה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

אם מותר להעביר מעל ושולחן עצמות וקליפין בידיים,

או רק אגב הטבלה,

בא רב נחמן ואומר שהמשנה הזו, אנחנו לא סומכים עליה,

אלא

שמענו מרבותינו שהדעות בדיוק הפוכות.

שבית הלל מתירים לטלטל בידיים את העצמות והקליפין,

ובית שמאי אוסרים, אלא אם כן, לוקח יחד עם הטבלה.

למה?

כי כך לימדו רבותינו,

רבותינו, כך אומר רב נחמן, שבית שמאי יקרא בי יהודה

שיש איסור לטלטול מוקצה, לכן רק אגב הטבלה,

ואילו בית הלל סופרין, כבי רבי שמעון שאין מוקצה,

לכן מותר לטלטל את זה בידיים.

מעבירים מלפני השולחן פרורין,

או מעל השולחן פרורין, יש גרסה מעל.

אמרנו שמותר לקחת את הפרורין משם, מפני שאין מאכל בהמה.

והגמרא מביאה שמכאן הוכחה לרבי יוחנן,

נסיעה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן,

פרורין של מעין כזית,

אסור לה בדן ביד.

אסור לאדם

להשליך את זה למקום

שזה ביזיון

לפרורין הללו,

אלא

יעביר את זה בדרך של כבוד, לכן לא כתוב במשנה זורקין פרורין,

זורקין פרורין של מעין כזית.

לא.

כתוב מעבירין.

כלומר,

תעביר את זה בצורה מכובדת,

ולא לזרוק את זה על גבי הרצפה,

או כל שכאלה, מקום כזה שזה ביזיון להם.

ללכת.

פירוי לחם. ללכת על זה ודאי שעשו.

לא, פירוי לחם.

על זה מדברים, על זה מדברים, ולא על לחם, ודאי.

בשיער של עפונין,

מוסיפה המשנה שגם שיער של עפונין

זה מאכל בהמה, ואפשר להעבירו מעל השולחן.

שיער הכוונה, התרמילים ששם נמצאים העפונין.

מאני,

כלומר, המשנה הזו כדעת מי?

רבי שמעוני, דלדלה מוקצה,

שהוא סובר

שאין לאסור טלטול משום מוקצה

במצבים הללו.

לכן מותר לטלטל את התרמילים

של העפונין והעדשים.

אבל לדעת רבי יהודה באמת אסור לטלטל,

כי מכיוון שהם לא היו עומדים למאכל בהמה בערב שבת,

כי עדיין העפונין והעדשים היו בתוכם,

מאחר וכן זה היה עומד למאכל אדם בכניסת השבת.

אז גם אם עכשיו בשבת

לקחו את העפונין והעדשים מהם ונשארו התרמילים לבדם בלי האוכל,

אבל זה כבר נקרא כנולד,

כי קודם לכן זה לא היה עומד לאכל אדם,

כי זה שימש את האוכל.

ועתה שנפרד העפונין והעדשים, גוף האוכל נפרד מהם,

זה עומד למאכל בהמה.

זה נקרא נולד.

ולכן לדעת רבי יהודה יהיה אסור בטלטול,

אבל רבי שמעון לא סובר לאסור משום נולד.

אי מה הסיפא, שואלת הגמרא, אם כך,

בוא נראה

מכוח זה את הסיפא, האם אכן

יתאים מה שרואים לנו בספר למה שהזכרנו, שזה רבי שמעון?

ספוג, אם יש לו בית אחיזה, מקנחים בו,

ואם לאו,

אין מקנחים בו.

כל העניין הזה לכאורה נתן לרבי יהודה.

דאמר,

דבר שאין מתכוון, אסור.

זה יכול להסתדר רק לדעת רבי יהודה,

כי רבי יהודה סובר שדבר שאין מתכוון, אסור.

כשהוא אוחז בספוג

שאין לו בית אחיזה, למה אסור לקנח?

משום החשש שמא יסחוט, נכון?

אבל הרי רבי שמעון סובר שדבר שאינו מתכוון,

מותר, כאן הוא לא מתכוון לסחוט.

אלא ודאי, זה יכול להיות רק לדעת רבי יהודה,

שסובר דבר שאינו מתכוון אסור,

אם כן יש פה לכאורה סטירה מן הרשע של המשנה שמתירה לטלטל צער של אפונים.

רואים שזו דעת רב שמעון, שהמשנה הוחזקת את דעת רב שמעון,

שאין טלטול מוקצה.

אין בזה איסור טלטול בשום מוקצה.

ואילו בספר של ספוג אתה רואה שזו דעת רבי יהודה לגבי דבר שאין מתכוון, שאסור.

הודא הגמרא בהאה, אפילו רב שמעון מודה.

לא, זה לא נכון.

בעניין הספוג גם רבי שמעון מודה שיהיה אסור לאחוז את הספוג

אם אין לו בית אחיזה.

מדוע?

דאביי ורבא דאבר תרוויו מודה רב שמעון מפסיק רשב ולא ימור.

במקום שוודאי יעשה האיסור,

במקום שוודאי יעשה האיסור,

במקום שוודאי יעשה האיסור,

אז רב שמעון מודה שדבר שאין מתכוון, אסור.

נראה את רשי.

מעבירים בידיים על השולחן

עצמות קשים שאינן ראויות לכלם

וקליפין של אגוזים

למה מותר ארוזי מוקצה?

כי זה לא ראוי אפילו לבהמה.

תשובה דלדל בסטמאי מוקצה,

הם לא סוברים איסור מוקצה.

ובית הלל אומרים מסלק את הטבלה שיש תורת כלי עליה,

אבל לא יטלטל הקליפין בידיים,

קרא ביהודה.

מעבירים מעל השולחן סטמאי,

זה נאמר בצורה סתמית,

בערורין פחות מכזית וכל שכן כזית

כי זה מפרש תמיה שאין מאכל בהמה.

בשיער של אפונין שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם.

עור בית אחיזה, בית אחיזה של עור שיוחזינו בו.

מקנחין בו טבלה,

אין מקנחין בו

שכשאוחזו נשחט בין אצבעותיו.

נטל בשבת כשהוא נגוב

ואינו מקבל טומאה, דהינו לא כלי עץ ולא בגד

ולא שק ולא מתכת.

אנו אין לנו אין לנו סומכים על משנתנו כמות שהיא שינויה,

אלא מוחלפת ששתתה ובצמייק רבי יהודה.

אסור לאבדן ביד, מדי קטן הם מעבירים בידיים

ולא זרק לו.

דלית למוקצה, דהי רבי יהודה, מאתמול עליו לבהמה כאמור.

שער האוכל היה המיין

והיום לוקח מהם, כלומר נפרד האוכל

מתוך התלמילים, אז זה נולד.

אז למה בכל זאת מותר?

כי הם סומכים כמו רבי יהודה, רבי שמעון.

אז למה בספר רואים שאסור לאחוז את הספוג אם אין לו בית אחיזם?

בגלל שהוא סוחט, הרי הוא לא מתכוון.

לדעת רבי שמעון הרי מותר שאין מתכוון, שאין מתכוון לסחוט.

עד כאן. אז הגמרא ענתה ששם זה פסיק רשע. שם זה ודאי יהיה סחיטה,

לכן גם רבי שמעון מודה.

נחזור לגמרא ונסיים את הפרק בעזרת השם היום.

הנה גרענין

לתמרי ארמייתא

שרו לטלטולינו

הואיל וחזיין אגב עמם.

גרענים של תמרים ארמיים, כלומר זה סוג של תמרים רעים

שגם אם הוא אוכל עדיין יש

מקצת מהאוכל על גבי הגרענים.

אז אלה

עומדים למאכל בהמה.

מותר לטלטל אותה.

למה מותר לטלטל אותה?

הועיל וחזיין אגב עמם.

כבר מערב שבת היו ראויים למאכל בהמה.

אגב עמם, אגב התמרים עצמם שהם ראויים למאכל בהמה.

איזה אוכל תמר?

מה?

איזה אוכל תמר?

לא, את האוכל.

נו.

את התמר עצמו. בסדר, אדם אכל סוף סוף סוף על הקרים שלו. נכון, אבל זה כבר חלק מהאוכל.

מאחר שהאוכל

כן ראוי

למאכל בהמה, לא.

אבל נשאר מהאוכל.

למאכל בהמה, זה תמרים לחיים שאדם לא אוכל.

אז זה לבהמה, זה איזה אוכל.

אז היו נותנים את זה לבהמות.

אז גם אם כבר נוצר מצב שנפרד

חלק מן התמר, מגוף האוכל, על גבי הגרעין,

מאחר שנשאר עדיין קצת מן האוכל עליו,

עדיין ראוי לטלטל את הגרעין.

אגב, האוכל שעליו, כי האוכל עצמו לא ראוי לבהמה.

כי לא נפרד מצב שייפרד לגמרי האוכל מעל גבי הגרעין.

אבל עוד פרסייתא,

אבל אם זה גרעינים של תמרים פרסיים,

שזה תמרים טובים שעומדים למאכל באדם, זה לא מאכילים אותם לבהמה.

אסור.

אז אסור לטלטל אותם בשבת,

כי בכניסת השבת בכלל לא עמדו למאכל בהמה.

אז זה עומד למאכל אדם.

אז גם הגרעינים שימשו

כחלק בלתי נפרד מהאוכל שהוא מיועד לאכילת אדם.

אז גם אם בשבת נאכלו התמרים,

אבל עכשיו, לאחר שנאכלו התמרים,

הגרעינים ראויים רק למאכל בהמה.

במצב הזה נעשו מוקצה מדין נולד ואסור לטלטלם בשבת.

שמואל, מטלטל הוא אגב ריבתא.

גמרא מביאה ששמואל היה, לאחר שהיה אוכל תמרים בשבת,

היה מטלטל את הגרעינים אגב ריבתא, יחד עם כיכר לחם, אבל לא בפני עצמה.

שמואל, לטעמה,

שמואל שהתיר לטלטל את הגרעינים עם הלחם,

הולך למעשה לשיטתו, דאמר שמואל,

עושה אדם כל צורכו בפת.

אין לומר שפה זה ביזיון כי הוא משתמש בפת לצורך טלטול הגרעינים,

כי הוא סובר שהוא עושה אתם כל צורכו בפת. יכול הוא להשתמש בפת,

גם אם הוא רוצה לקחת מהפת

ולפורר את זה לתוך תבשיל,

זה לא ביזיון לפת,

כי כל זמן שיכול עדיין לאכול,

אין זה נמאס לאדם

ויכול לעשות כך.

רבא, מטלטל הוא אגב לקנא דמיא.

לעומת זאת, רבא, כשהיה גומר לאכול תמרים משבת,

היה מטלטל את הגרעינים יחד עם ספל של מים.

כי מיד כשהוא הוציא מפיו, אחר גמר אכילת התמר,

הוא היה זורק את זה מהפה לתוך הספר,

וכך טלטל את הגרעינים יחד עם הספר.

רב הונא,

צריך לומר שבספר היה מים.

כן?

אבל אם היה ספר רק, זה היה אסור.

רב הונא ברד רבי יהושע, אביד לו כגרף שרעי.

רב הונא ברד רבי בנו של רבי יהושע היה גורם

שיהיה הדין של הגרעינים הללו כמו גרף שרעי,

כמו כלי שמיועד לצורך עשיית צרכים.

הלוא גרף שרעי התירו להוציא להשפעה,

כי אי אפשר שהאדם יישב במקום כזה שנמצא שם דבר מאוס.

אז הוא היה גורם שיהפך להיות...

כמו גרף של רעי, איך הוא היה עושה?

הוא היה אוסף את הגרעינים לפניו עד שיהיה מצב שכבר נמאס בעיניו לראות את זה מולו

אז זה היה נוטל את זה משם ונוטל את זה לבמה.

אמר לרבי של הממר, וכי עושים גרף של רעי לכתחילה?

וכי מותר ליצור מצב

שיהיה כאן

גרף של רעי שמכוח זה תרצה לבוא לעתיר את הטלטול?

טוב,

אז הגמרא לא עונה על זה, הגמרא כאילו

דחתה את דברי, את הנהגתו,

כאילו באה לשאול על הנהגתו של רב הונא,

שלא ידוע לנו למה בעצם הוא סמך על זה.

רב ששת זרק לו מלישנה.

כשהוא היה מסיים לאכול את גרעיניה תמר,

היה זורק את זה בלשונו מעבר לשולחן.

רב פאפה זריק לו אחורי המיטה,

הוא היה זורק את זה לאחורי המיטה ששם היה מסב והיה יושב.

אמרו עליו הרבי זכריה בן אבקולס,

שהיה מחזיר פניו לאחורי המיטה.

אותה מיטה שהיה מסב עליה,

אז היה מחזיר את פניו לכיוון של אחורי המיטה,

ושם היה זורק את גרעיני התמרים, כלומר משליך את זה מפיו

לאחורי המיטה ששם היה מסב,

כדי שלא ייגע בהם, כי מה שאסור לו לטלטל את זה, זה מוקצה.

לא נשאר היה אוכל עליהם.

אומר רשי,

אומר רשי,

גרעינים של תמרים ואין לבהמה,

ארמייתא תמרים רעים מהם ומאכילים את התמרים עצמם לבהמה, אל ככה גם ממאי ולבהמה, למי קיימא?

לכן,

כשיש אוכל עליהם, הם עומדים לבהמה,

פרסייתא תמרים טובים מהם ואין מאכילין אותם לבהמה,

כל צורכו משתמש בו ואין כאן משום ביזיון וממחהו בתבשיל,

וכאן אדמיה סבל של מים,

גרעף שרעי,

צוברן לפניו כשאוכל את מרים עצמם עשות בעיניו,

ונוטל אותן מפניו כגרעף שרעי,

ונותנים לבהמה.

זרק לו בלישדל אל עבר השולחן, אחרי המיטה שהוא מסב עליה.

חדרה עלק נוטל אדם את בנו בלי נדר,

סייעתא דשמיא,

מתחילים היום את פרק 22,

חבית שנשברה מצילי נאמן המזון שלו סעודות ואומר לאחרים בו והצילו לכם,

ובעזרת השם מחר נמשיך את הסוגיה.