מסכת שבת דף קכ"ט ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד, אהב.

מסכת שבת,

דף קכט עמוד ב',

ארבע שורות קודם סוף השורות הצרות.

אני חוזר שוב,

מסכת שבת, דף קכט עמוד ב',

ארבע שורות קודם סוף השורות הצרות.

אמר שמואל

אכל חיטה והקיז דם

לא הקיז אלא לאותה חיטה.

שמואל מדבר כאן בעניין אכילה אם לפני הקזדה ואחרי הקזדה

אז בתחילה בא לבאר אם אדם אוכל לחם או תבשיל שעשוי מקמא חיטים

ולאחר מכן הקיס דם

אין תועלת גדולה בהקזה שכזו

אלא כל התועלת זה רק להקל את הכובד שהיה בגופו כתוצאה מהאכילה שאכל

שהרי האוכל מכביד לאדם

הקזה שאחר האכילה הועילה להקל מעליו את אותו הכובד

אבל תועלת

רפואית אין בזה

ואנא מילא לרפואה כמו שביארנו

אם כוונתו לצורך רפואי זה לא הועיל לו אם הוא עושה את הקזה הזו אחר אכילת

לחם או תבשיל שעשוי מקמח

אבל לא כאילו מקל אבל אם כוונתו רק להקל מעליו את הדם שמכביד עליו

פה אכן

יכולו לקבל את התועלת

שירגיש הקלה בגופו גם אם ההקזה הייתה אחר אכילה

אומר המלבים

שכוונת הדברים שעל ידי האכילה מתווסף דם בגוף האדם

אם כן

הדם שנוצר על ידי האכילה הוא קלוש יותר מהדם הישן שכבר נמצא בגוף האדם

אם הולך ומקיז מיד לאחר האכילה

יוצא הדם הקלוש ולא הדם העבה ואם כן אין בכך שום תועלת

לרפואה אלא רק להקל מכובד הדם

נמשיך בגמרא המקיז דם שתייה לאלתר

אכילה עד חצי שעה

הוראה נוספת שאומר שמואל בעניין זה של הקזת דם

שלאחר הקזה יכול לשתות מיד

אבל לאכול

לא יאכל אלא עד חצי שעה כי אם יעבור זמן של חצי שעה

אז רשאי לאכול

איבאיה לו

שתייה לאלתר מעלה אבל בתר הכי קשה

עודילמה לא קשה ולא מעלה

הסתפקו בני הישיבה במה ששמואל אמר המקיז דם שתייה לאלתר

האם כוונת הדברים

שרק כשהוא שותה לאלתר מיד אחר הקזה מועיל לו

אבל אם ישתה לא מיד אלא לאחר זמן

אז יהיה קשה כלומר יכול הוא להזיק לו

או שנאמר לא

כשהוא עושה את זה לא מיד זו תשתייה לא יעשה את זה אחר הקזה

גם אם זה לא מועיל אבל זה לא גורם נזק

תיקו

שאלה זו נשארה בספק

ואין לנו

הראה ברורה בעניין הזה

ושוב הסתפקו לגבי אכילה

איבאיה לו אכילה עד חצי מילה ודקמאה לה

האבא תראכה ומיקמאה הכי קשה

עודילמה לא קשה ולא מעלה תיקו

הסתפקו בני הישיבה מה שאמר שמואל

שלאכול יאכל רק לאחר זמן, עם מעבר זמן של חצי מילה

האם כוונתו לומר שמתי מועילה האכילה רק אם אוכל אותה

לאחר חצי שעה מתום ההקזה אבל אם יאכל קודם שעבר זמן כזה

של חצי מיל

או לאחר מכן אז יהיה קשה

זה יזיק לו, עודילמה לא קשה ולא מעלה או שאולי

אם יאכל מקודם שעבר זמן של חצי מילה או לאחר שכבר עבר זמן חצי מילה

זה לא קשה וגם לא מועיל לו.

תיקו וגם זו שאלה זו נשארה בספק

ולא נפשטה.

לכן

ראוי שבן אדם יקפיד בעניין זה שאם עושה הוא הקזת דם

יישתה לאלתר ואכילתו יאכל

לאחר שיעבור זמן של חצי מיל.

אם המילה הוא שמונה עשרה דקות

אז חצי מיל זה תשע דקות.

מכריז רב

מאה קרא בזוזה,

מאה רשא בזוזה,

מאה ספאמה ולא כלום.

מאחר וכבר הבאנו

סוגי מאכלים

מועילים או שאינם מועילים.

הרב מביאה ממרה של רב

שישנם מאכלים שלכל אדם אין תועלת באכילתה.

רב היה מכריז ואומר מאה קרא בזוזה.

כלומר אם יש לך מאה דילועים אל תקנה אותם אלא בזוז.

כלומר רק אם יהיו הדילועים כל כך בזול קנה אותם.

אם לא אל תקנה כי אינם בריאים לאכילה.

הוא מביא פה את הדילועים.

מה זה הדילועים?

אינני יודע בדיוק מה זה הדילועים שהוא מביא פה,

אם זה הדילועים של היום. היום יש דלעת, כן?

כן. אבל משמע מתוך הדברים שדילועים לא מועילים לאדם.

התועלת היא קטנה מאוד

שלא שווה להשקיע בהם הרבה.

רק אם הם כל כך זולים

שאפשר לקנות מאה בזוז.

כן, אבל ברור שצריך לדעת מהי התועלת ועד כמה יש תועלת.

אז הוא בא ללמד שהתועלת מהאכילת דילועים היא לא כזה גדולה.

אני לא מוצא פה במפרשים בעניין הזה, זה מה שאנו קוראים היום.

מאה הרשת בזוזה.

אין משהו ברש? לא, לא.

מאה הרשת בזוזה.

כלומר,

ראשי בהמה,

רק אם עולים מאה ראשים בזוז, אז תקנה.

מאספם ולא כלום. לעומת זאת,

בשפתיים של בהמה אל תשקיע כלום,

כי אין בזה כלל וכלל תועלת.

אמר רבי יוסף, כי יאבינו ברב הונה,

יומא דמפגרי בי רבנן,

אמרי, הייד נא יאב מאן דשפמיהו,

ולא ידענה מייקה אמרי.

רבי יוסף היה אומר בעניין הזה,

שכאשר היינו לומדים בבית מדרשו של רב הונה,

ואז

היו ימים שהתלמידים היו מתעצלים מלבוא לבית המדרש.

אז היו אומרים, היום זה יום השפתיים.

כלומר, שהתבזבז ללא תועלת.

ואני, כששמעתי את הדברים, לא ידעתי מהם, מה כוונתם.

אבל עכשיו כשאני שומע, מירב,

שאין תועלת מאכילת שפתי הבהמה,

אם כן, אני מבין שזו הייתה כוונתם של אלו שאמרו

על אותו יום שנתעצלו התלמידים,

שזה יומא דשפמיה. כלומר,

זה יום שנתבזבז ללא תועלת.

למה? למה לא באו ללמוד?

כי לא באו ללמוד.

אז נתבזבז זה יום.

למה לא באו ללמוד?

זה תשאל אותה.

תנאים לא באו ללמוד.

דובר פה על תלמידים שהיו בזמנם,

בזמן האמוראים.

בכל הדורות היו מצבים כאלה,

שהיו מצבים שלא באו.

ומילא,

נו, היום למה לא באים?

תגיד אתה למה.

בכלל, כל אחד חושב שהסיבות שלו מוצדקות.

גם אם הוא מבין את הערך הגדול של לימוד תורה,

אבל יש הרבה שיש להם את הניסיון הזה מאוד חזק, והם לא יכולים לעמוד בזה.

אז פה יש דבר כזה לעשות, פה דבר כזה, ופה דבר כזה.

אבל דבר אחד לא עושים,

ללמוד.

זה לא עושים.

תירוצים לכל הדברים האחרים ישנם.

אתה מסכים עם זה או לא?

רואים את זה בחוש.

ולמה? בגלל שבאמת אחד מהדברים הקשים,

אחד מהדברים הקשים

שקשה לאדם, יש לו ניסיון גדול בהם,

זה לימוד תורה, עסק התורה.

ארבעה דברים צריכים להיות חזוק בכל יום.

ואחד מהם זה תורה,

לעסוק בתורה.

זה צריך להיות חזוק בכל יום.

כי גם אם קבעת זמן, מדי יום ביומות, תשב תלמד,

אבל תמיד היתר רע ייתן לך,

פתאום עסוקים כאלה ואחרים, בשביל שלא תבוא ללמוד.

אז האדם אחריו...

יודע, ישנו זמן שאני,

אצלי זה בבחינת חוק ולא יעבור.

אני יושב, לומד, יהיה מה יהיה.

יהיה מה יהיה.

את הסידורים, אני אסדר בזמן אחר.

אבל הזמן הזה, לכן זה נקרא קביעות חיתים,

שתהיה עת קבועה ללמוד בכל יום ויום.

ואת זה לא לבטל בשום פנים ואופן.

אם ישנם סידורים כאלה או אחרים,

לדחות אותם, או לקודם לכן, או אחר כך. אני מציע אחר כך,

כי הרבה פעמים אדם עושה את הסידורים קודם,

אז הרבה פעמים זה נגרר

גם לזמן שהוא קבע אותו כזמן ללמוד תורה.

לכן טוב יותר שבן אדם יעשה את העיסוקים שלו

אחר הזמן הזה שהוא קבע לעצמו.

זה ניסיון מאוד קשה.

אני יודע ואני חי את הדברים הללו, ממה שאני רואה,

במשך עשרות שנים.

עשרות שנים.

התועלת, מה?

אין שום בעיה.

אבל זה קודם דומה בערב לבוקר. עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט. אני לא דיברתי עכשיו

לקבוע בוקר, לקבוע ערב, לקבוע צהריים.

מצידי יש תקווה בחצות הלילה, אין לי בעיה.

אבל אשתי עד קבועה,

שיהיה זמן קבוע.

כי אם אין זמן קבוע,

אז יהיו צריכות כאלה ואחר כך. תמיד אתה תגיד, טוב, אני לא אלמד עכשיו, אני אלמד אחר כך.

לא אחר כך, עוד קצת. וכן הלאה, על זה הדרך.

עד שנמצא שהיום מסתיים ללא שלמדת.

אבל אם יש לך חוק ולא יעבור,

שזמן קבוע מדי יום ביומו,

אתה קובע על עצמך זמן.

אם שעה בשעות הבוקר,

אם שעה בשעות אוכלת הצהריים, שעה בשעות הלילה, לא משנה.

אז שיהיה עוד קבוע שבשום פנים ואופן לא לעשות כלום.

אז עכשיו ככה,

יש את הבעיה בשעות הבוקר, כיוון שאנשים צריכים לצאת לפרנסה.

כן, זה באמת בעיה.

ואדם שאין לו כל כך קשיי פרנסה,

אבל כבר היצר רע ממציא לו כל מיני סידורים שהוא צריך לעשות.

כן, היה לי תלמידים שכל שנים החמישי יש לי סידורים, יש לי סידורים.

אמרתי לו, כבר מילאת את כל בית הכנסת מסידורים.

סידורים, סידורים, סידורים, סידורים.

ממה זה נובע סידורים?

אם בן אדם באמת היה תעב,

היה לו אהבת תורה,

לא היה מוצא את העניין הזה, הסידורים לא היו מפריעים לו.

היה עושה,

כמי שכבר עושה את הסידורים,

אבל את התורה יושב לומד.

אבל זה לא ככה.

אלא כשהוא מוצא כבר תירוץ, אז מייד,

כן, זה כבר, תירוץ מספיק בשביל שלא יישב וילמד תורה.

ואת מי הוא מפסיד? הוא מפסיד רק את עצמו.

אבל אם בן אדם בא מדי יום ביומו, כמו שאני רואה עליכם,

שאתם באים באופן קבוע בשעות הבוקר,

ולחוק כבר יעבור, אני לומד זה, זה, זה, זה, זה.

בן אדם חי עם סיפוק.

ועם הזמנים, אתם תראו, אתם תוכלו להגדיל את זה

משעה ביום לשעתיים, שעתיים לשלוש.

אבל זה קבוע,

אבל זו עבודה יציבה.

אני יציב בעבודתי, בעבודת השם שלי,

לא אזוז מזה.

שיהיה מה יהיה.

האישה דורשת, עשה זה, זה, זה.

לא עכשיו, אחר כך.

על זה נאמר לו.

מה כתוב בחז״ל? זאת התורה אדם כי עמוד בוא אל. אין

התורה נקנית, אלא למי שממית עצמו ואללה של תורה.

מה זה ממית עצמו?

הוא יאמר לי, אשתו, תגידי לי, אם חלילה הייתי מת,

האם היה לך ממי לבקש?

יאמר לסידורים, אם היה, חלילה הייתי מת,

האם היה מישהו שדורש ממני לעשות את הסידורים? לא.

אז בשעה הזו,

זהו.

אני לא חי.

אני חי עם הקדוש ברוך הוא,

אין לי שום קשר עם כל הסופר אותי ועם כל העולם הזה.

כשבן אדם באמת עקבי בעניין הזה, יכול להצליח.

אבל באמת, בעקשנות,

בעקשנות.

ואני אומר לכם את זה מתוך מה שאני מכיר, הרבה תלמידים

שיש מהם

ששמעו לעצות שלי הללו,

והם גדלו בתורה.

בגלל שהם קיבלו על עצמם קבלה גמורה,

וגם בזמן שבאו להם ניסיונות, לא ויתרו, ישבו ולמדו.

זה גם מתבצע בקשיים בלימוד,

לפעמים מגיעים לסוגיות קשות,

ואז בן אדם מתרפא,

עוזב.

בגלל שללמוד את התלמוד הבבלי זה לא קל, צריך להשקיע ראש, צריך לשבת, להתעמת.

ובטבעו של האדם שהוא דורש עצלות, אוהב עצלות.

פחות.

איך אומרים? ללכת לחיים הקלים.

מעדיף ללמוד לקרוא תהילים מאשר ללמוד גמרא. למה?

למה?

כי תהילים זה יותר קל.

גמרא זה יותר קשה.

על המדרשת הלכובה אומר,

שלמה הקדוש ברוך הוא היה צריך לכפות,

למה היה צריך לכפות את הער כגיגית?

למה היה צריך לכפות את הער כגיגית?

אומר המדרשת הלכובה בפרשת נוח,

בגלל שרצו רק לקבל תורה שבכתב.

על תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע.

כי לזה לא צריך הרבה מאמץ.

תעברו את התורה שבעל פה, הוא אמר עזוב. אבל תורה שבעל פה, את זה לא רצו.

כי בשביל ללמוד תורה שבעל פה, הוא צריך לנדד שינה מעיניו ותנומה מאף אפה.

לשבר את גופו בשביל לעסוק בתורה, בפרט תלמוד בבלי,

שעל התלמוד הבבלי נאמר במחשקים מושיבה לי כמתי עולם.

בן אדם מגיע לסוגיות שהוא ממש יוצא עם חושך, הוא לא יודע מה קורה פה.

תסבוכת, פתאום פעם אומרים ככה ופעם אומרים ככה.

יש כל מיני דברים שהוא פשוט יוצא מבולבל, הוא לא יודע מה.

אבל מה, אבל מה?

אנחנו הולכים בחושך, ראו אור גדול.

בתחילה זה חושך, אבל בסוף הוא רואה את האור הגדול.

המילים יותר קשות,

אבל לא עצם ההבנה בדברים.

המילים, ביאור המילים הוא היותר בעייתי.

גם הרבה ערבים?

בטח.

ההפך זה עוד קשה יותר מאשר התלמוד הבבלי.

מובן?

טוב, בכל אופן.

טוב, בכל אופן.

בכל אופן, אתם שומעים?

לכל יש סיבה, זה לא בכדי.

לכל יש סיבה ולא בכדי.

אני לא יודע.

אני לא יודע.

בסדר?

אני לא יכול להרחיב בעניין הזה.

יש לזה סיבה, זה לא בכדי.

יש לזה סיבה, ולא בכדי.

ולא בכדי.

אתה צריך לדעת

שכל מה שסובב, כל הקשיים שסובבים

בעניין הלימוד,

זה מעלה אותך ברמות שאתה לא מודע אליהן.

אתה חושב שאתה היום כמו שהיית לפני חודש?

אתה טועה.

ואתה חושב שאתה לפני חודש היית כמו לפני חודשיים? לא.

כי כל אימת שאתה מוסיף עוד זמן של לימוד,

עוד חודש של לימוד, עוד חודשיים, עוד שנה, עוד שנתיים,

זה עולם לא.

זה מבט אחר בכלל.

אם היית רואה את הכתר שהולך עליך, כתר רוחני,

לא היית מפסיק לשמוח.

כי אתה זוכה מתוך כלל ישראל

להיות עם אלה שיושבים ועמלים בתורה מדי יום ביומו.

וכמובן שהתרגשה ממך צריכה להיות יותר גדולה.

אומרים הפוך.

מה?

אומרים הפוך, שבכל קטעצוע קטן,

שבכל קטעות בבית רבן, זה הכי טוב. זה הבל שאין בו חטא.

כן. זה מצד הניקיון שבפיו של האדם.

זה נכון.

זה נכון.

זה נכון מאוד.

אבל מבחינת המאמץ שלך,

שאם כל הסובב אותך,

ואם כל זה שאתה מרגיש בעולם הזה,

עם כל הניסיונות שיש לך,

היצר לא עוזב אותך לרגע.

מבלבל לך את המוח.

ועם כל זה אתה בא לשבת ללמוד, מעלתך גדולה מאוד.

בפרט בדור הזה.

בדור הזה שכולו דור שפל ופחות,

שהגיעו למצבים כאלה שלהתנהג באנושיות המינימלית לא מתנהגים.

אנושיות מינימלית.

תועבות מצרים עושים כאן, וזה מקבל לגיטימציה.

אבל עקבי לנו פה ב... איך אפשר להבין את הדבר הזה?

ועל ימין ועל שמאל אתה מוצא גם באנשים שמוחזקים בעייני ההמון ככאלה שהם בסדר.

לא, גם זה לא בסדר,

וגם זה יש פה בעיה, וגם פה יש בעיה.

אז הניסיון הוא קשה,

ואם בכל זאת אתה מתאמץ,

ואתה יודע,

נו, לפחות אני ארצן החתוך על הקדוש ברוך הוא.

גם אם יש בתוך הכלל כאלה שעושים את זה לצורך כבוד,

לצורך מעמד,

לצורך כסף,

כל מיני דברים כאלה ואחרים,

אני אשתדל להיות מאותם אלה שכל חפצם ורצונם לעשות את זה לחתור על הקדוש ברוך הוא.

וזה קשה,

וזה קשה,

מאוד קשה.

כי סוף סוף אתה, החלק של השוחד,

שהוא האינטרס האיש שקיים בך, זה חלק ממך.

איך אפשר לנטרל את זה?

אבל אתה תיקח את החלק של האני בשביל לרומם את השם מדבר.

לעשות נחתוך על הקדוש ברוך הוא.

הנה, אז אני, תרגיש כאילו גאווה בעצמך,

אני הוא מאותם אלה שזוכה לעשות נחתוך על הקדוש ברוך הוא.

זה אני מרשה שיהיה.

זה טוב מאוד.

כי באמת בתוצאה הסופית מה יש?

שאתה כל כולך למען עשות נחתוך על הקדוש ברוך הוא.

כך ראוי להיות.

במובן?

אז אם אתה תשאף שיהיה הבל שאין בוחת,

צריך לחכות לגלגול הבא.

זה מה יש בינתיים.

זה מה יש בינתיים.

ולצמצם את הלכלוך שיהיה בפה,

להשתדל שיהיה ניקיון בפיך מכל מיני איסורים,

מכל מיני ניבול פה, סוגי ניבול פה שאנשים לא שמים לב לזה.

ותדעו לכם, אני שומע לא אחת ולא שתיים כאלה שפולטים מילים,

שאיך אומרים? ניבול בריח של נבלה יש בכל אותו סגנון של דיבור.

צריך לדעת.

יפיפותו של יפה תהה באוהלי שם.

כלומר, עניין הלשון

צריך להיות לשון נקי,

לשון צח,

לשון נכון,

וזה מה שראוי להיות באוהלי שם,

אלה שצמודים ועוסקים בתורה הקדושה.

לא להתבטא במה שנקרא היום סלנגים.

להוציא כל מיני מילים לא יפות,

לא ראויות, לא הוגנות, בצורה מכובדת.

אדם שמכבד את עצמו גם מדבר בצורה יפה ונכונה,

בצורה מכובדת.

זה הכל נראה כלול בכלל זה, שיהיה הפה נקי.

ותדעו לכם,

כפי שמקובלני,

שאדם שרגיל לנבל פיו,

זה הופך להיות חלק ממנו,

זה מעיד על שורש נשמתו.

כי אדם שהוא באמת,

נשמתו גבוהה,

נשמתו אצילית, הוא לא מסוגל לנבל את פיו.

אבל העם גם לא אדם כשנשמתו אצילית והכי גבוהה בעולם.

אם הוא יגור בבית... נכון, יכול להתקלקל, זה כן.

אז אמרתי, אמרתי, שאדם כזה,

שאתה שומע ממנו,

שהוא מדבר בסגנון זול בלי שיהיה לו את הניסיון מצד החברה,

זה מעיד עליו.

לעומת זאת, לעומת זאת,

יש כאלה שלצערנו

יכולים להתקלקל מהחברה.

אגב, יש כאלה שיש להם נשמה גבוהה,

אבל בגלל שהם חיים בחברה שכזו,

מתקלקלים.

מתקלקלים בסגנון של דיבור, מתקלקלים בסגנון של מעשים,

כי החברה זה כוח אדיר בשביל להשפיע על הבן אדם.

וגם מה שאתה שומע, אם אתה שומע תקשורת,

והתקשורת מבזה,

משפילה, רומסת,

ואתה שומע את זה יום, יום, יום, יום, יום, יום, באיזשהו שלב פג אצלך העניין של כבוד האדם.

כי הם רגילים לבזות ולהשפיל, בני אדם כאלה ואחרים.

אתה כבר לא חש לזה.

זה מפחיד עוד לא אכפת לך.

על ימין ועל שמאל, על זה אתה מדבר.

על זה אתה מדבר, ואתה מדבר על זה, ואתה פוסל את זה.

רק רגע, תחשוב קצת, תתבונן.

יש הלכות, מה מותר, מה עשו.

נכון, את החנפים, אלה שאין תוכם כברם,

והם עושים עצמם כצדיקים, עלולים להיכשל אחריהם.

על זה נאמר, מפרסמים את החנפים וכנחלו להם.

כדי שלא ייכשלו וילכו אחריו.

וגם כן, וגם כן,

להשיג את התועלת הזו במינימום שצריך,

כן? שלא יהיה סתם יותר.

לא הותר לדבר ככל העונה על ההוכחה,

אלא בשביל להשיג את התועלת, שלא ילכו אחריו.

אז אם אתה יכול להשיג את התועלת הזו

בלי להשמיץ את גוף האדם,

אלא רק להסביר שהמעשים שלו לא רצויים בעיני השם יתברך,

ולהוכיח את זה מן העובדות ומן המקראות,

מה טוב.

אם לשל זה אתה צריך גם לבזותו ולהשפילו, אין מה לעשות.

רצון השם הוא חביב יותר מהכול.

אם זה דבר כזה שאתה לא יכול אחרת, אלא אתה חייב

לבזות אותו בשביל שלא ילכו אחריו,

ככה אתה תשיג את התועלת,

אין מנוס.

אבל אם אתה לא חייב את זה,

אז תצמצם את העניין בשביל להשיג את התועלת.

אין לנו עניין לבזות את האדם,

כי כולם בניו של מקום.

אם זה נוכל. כל בניו של מקום.

שוב,

נוכל, ויכולים אנשים להינזק ממנו, אז אתה רשאי ללכת ולפרסם אותו כדי שלא יינזקו ממנו.

אבל לא סתם להכפיש אותו,

רק אם אתה מכיר אותו

כאדם שהוא רשע מרושע, עם הוכחות,

במזיד.

אין לו בכלל עניין רצון השם,

אלא הוא בכוונה הולך ומשחית

לעשות נגד רצון השם, בכוונה.

לא שהוא מורה היתר לעצמו,

אלא לא חש בכוות השם כלל וכלל.

אחד כזה מצווה אפילו לקללו ולבזותו.

זה בסדר.

אבל אם הוא לא בגדר הזה, אלא אתה אוחז שהוא טועש, זה לא נכון.

אבל אתה יודע שכוונתו היא ברצון השם,

אז אתה תדע לצמצם את הדברים כדי להשיג את התועלת הרצויה, להעביר את המסר שלדעתך הוא טועה ואסור לנהוג כמו שהוא נוהג.

אבל לבזותו על חינם אין צורך.

אלא אם כן, אין דרך אחרת אלא

לבוא בדרך הזו.

כלומר, אם העם לא ימעון מללכת אחריו, אלא בדרך כלל אתה תבזה אותו,

אין מה לעשות.

זה כדי להטיל את העם. כדי לדעת, כן.

אבל בכל אופן, זה העניין.

אז מה אנחנו אומרים?

אנחנו צריכים לנקות את פינו,

לנקות את המחשבות,

לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו.

לקבוע עיתים לתורה מדי יום ביומו.

וכך אתם תרגישו,

כן?

ואני מדבר מתוך מה שאני יודע בצורה ברורה,

אם מתוך ההרגשה, אם מתוך הידיעה,

השמיעה והראייה,

שאדם שעוסק בתורה מדי יום ביומו, בטהרה ובקדושה,

זה מעלה אותו ברמות בלתי רגילות.

הוא מרגיש קרבה לקב' ברוך הוא יותר ויותר.

כל חייו הם מלאים שמחה, כי הוא חי עם הקב' ברוך הוא.

הוא חי יחד עם אבא.

האבא הכל יכול.

הוא מרגיש את זה כך, כי אני חי עם אבא.

כשאדם חי עם אבא שהוא הכל יכול,

יש בעיות, יש דאגות,

אני חי עם אבא.

אז גם אם יש איסורים,

אבל זה מתגמד כל כך כנגד ההנאה הגדולה שהוא חי, עם הסיפוק הרוחני שיש לו,

שהוא מתקדם בעבודת השם,

שהוא עושה לחזור עליה, הקדוש ברוך הוא.

הלוא כמה מתנות,

זה לא עול. היום בן אדם צריך לדעת שהמצוות,

כשהוא מגיע לגיל כזה,

שהמצוות זה לא עול.

זה צריך להרגיש את זה כמו מתנה.

אני מקבל מתנה במה שאני קם בבוקר ויכול לקום,

ולהתפלל לקדוש ברוך הוא לעשות נחות נחת רוח.

אני מקבל מתנה שאני יכול ללמוד תורה ולעשות נחת רוח. זה מתנה, זה לא עול.

כך עם הזמן בן אדם צריך להרגיש.

הקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה, זיכה אותי, שלא עשני גוי,

שלא עשני אבן, שלא עשני אישה.

אני מברך את הקדוש ברוך הוא בכל ליבי,

בנפשי ומאודי.

על מה?

שאני זוכה להיות

בן ישראל.

בן ישראל כשר,

שחייב בכל המתרי״ג מצוות

למען עשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. כמה אני מודה לו.

זה מתנות, הקדוש ברוך הוא נותן לנו מתנות.

הנה עוד מצווה,

והנה בני היקר תיקח עוד מצווה,

והנה בני היקר עוד מצווה.

ברוך השם, כמה מצוות, כל צעד ושאלת,

מלופף במצוות.

זה לא כיף?

זה לא הנאה גדולה?

כמה שמחה, כמה הודאה, אני מודה לקדוש ברוך הוא על כדי שזכיתי.

לא רק אני, כל אחד ואחד מאיתנו

שזוכה להגיע לרמה ולדרגה הזו של להיות עבד, להשים, להתברך.

יש טוב מזה?

יש טוב מזה? אין טוב מזה. אין.

אין דבר יותר טוב מהדברים הללו.

מה הבעיה?

כשבן אדם מתקשר לעולם הזה, אז השכל שלו מתעוות.

הוא מגריש קושי בעבודת השם. קשה לו.

קשה לו.

מה קשה לך?

אם אדם הוא רוחני אז הוא מרגיש הנאה עצומה מעשיית רצון השם.

הוא לא מרגיש איזשהו ריחוק או אדרבה.

לזה הוא מחכה כל הזמן.

הקבוצה ברוך הוא באמת יזכה אותנו שנזכה לזה

יותר ויותר.

נראה את רשי.

אנחנו בקכת עמוד ב',

ברשי דיבור המתחיל,

אכל חיטה והקיז דם,

שזה השורה הראשונה ברחבות,

ממש לקרוא את סוף העמוד.

אכל חיטה והקיז דם לא הקיז אלא לחיטה,

שהאוכל מכביד את האדם,

והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד.

ואני מילא במקיז לרפואה,

אבל או כולי,

מי שיש לו דם המכביד עליו,

אפילו לאחר אכילה מקיז ומקל.

מארי שבזוזה, כלומר, אם יהיו בזול מאוד,

קנה ראשי בהמה, ואם לאו,

אל תיקח שאינן ברין לאכול.

מארי שבזוזה,

מאספמי כמו על שפם,

שפתיים של בהמה.

יומא דמפגרי ברבנן, שהיו התלמידים מתעצלין למלבו בבית המדרש,

קרילה יומא דספמי, כלומר, היום הזה עבד לו ואין בו תועלת.

נחזור לגמרא,

אנחנו בנקודתיים האחרונות שבעמוד,

וקושרין הטבור.

זו שורה שישית

מתחילת השורות הרחבות.

וקושרין הטבור.

אמרנו שמותר לקשור את הטבור של הוולד בשבת.

תנו רבנן, זו המשנה, תנו רבנן, קושרין הטבור.

ויוסי אומר, אף חותכין.

כאן לפי הדעה הראשונה,

קושרים את הטבור כדי שלא יעבור לידי סכנה, שמא הטבור ייחס באיזשהו דבר,

ואם חלילה ייקח את הולד,

עלול הוא להיקרע שמרחם.

רבי יוסי אומר, אף חותכי, מותר גם לחתוך את הטבור,

ובלא זה הוא יכול לבוא לידי סכנה.

וטומנין השליה כדי שיחם הולד.

זה היה דרכם לקחת את השליה,

להטמין אותה לאחר הלידה בדבר המחמם,

ואז על ידי זה יתחמם הולד.

הולד שיצא ממנה.

זה היה, אומר המשנה ברורה, דרך סגולה אצלה,

שכשמחממים את השליה,

מתחמם על ידי זה גם הולד,

אפילו שהוא כבר לא בתוך השליה,

הוא כבר יצא.

עם כל זה,

זה דבר סגולי שאיננו מבין את ה... השליה פה, הם מתחממים והוא מתחמם גם. זאת אומרת, יש להם איזשהו כסף. הכסף, משהו סגולי, אנחנו לא מבינים איך זה פועל, אבל זה קיים.

אבל זה לזמן קצר, זה קשור לזמן העולם.

יכול להיות.

לא אני ולא אתם יודעים, לכן אני אומר, אינני יודע.

אמר רבן שמעון בן ימליאל,

בנות מלכים טומנות בצפלים של שמן,

בנות עשירים בספוגים של צמר,

בנות עניים במוחים.

כלומר, כשהיו טומנים את השליה,

אז כל אחד לפי מצבו הכלכלי,

בנות מלכים היו מטמינים את השליה בסבלים של שמן.

ואילו האחרות, שהן לא בנות מלכים, אלא עשירים,

עדיין היה להם אפשרות להטמין בספוגים של צמר מנופץ.

ואילו הבנות עניים טומנות במוחים.

במוחין הכוונה כל מיני דברים רכים, אם למשל חתיכות של צמר רחמה ואימה,

בגדים מלויים, צמר גפן.

כן.

אמר רב נחמן, אמר רבא בר אבוה, אמר רב. עד כאן זה הברייתא.

עכשיו בא רב נחמן

ואומר בשם רבא בר אבוה, שאומר בשם רב, הלכה כרבי יוסי,

שמותר לחתוך את הבור בשבת.

ואמר רב נחמן, אמר רבא בר אבוה אמר רב,

גמרא בבהרת,

שיש מצב שחכמים מודים לרבי יוסי שאפשר לחתוך את הטבור. מתי הם מודים לו?

מודים חכמים לרבי יוסי בטבור של שני תינוקות.

תינוקות טעומים,

שהטבור של שניהם קשור זה בזה,

שמותר לחתוך להם את הטבור בשבת, שחותכי.

מה הייתה? מה?

דמינת חיה הדאדה.

משום

שהטעומים הללו,

פעמים שזה לא מרים את התינוק. בלי משים לב, יכול לבוא אדם ולהרים תינוק אחד, והוא לא יודע, אלא שם לב שהטבור שלו קשור לטבורו של אחיו, התהום.

לכן,

מלכתחילה חותכים את הטבור

של אותם תינוקות.

ואמר רב נחמן, אמר רבא בר אבוה אמר רב, כל האמור בפרשות הוכחה עושי לחיה בשבת.

ישנה פרשה ששם הוכיח יחזקאל הנביא את עם ישראל,

והוא מפרט להם את אותם חסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עימם.

וזה בדרך של משל, כמו שהיולדת,

עושים בזמן הלידה.

אז הוא אומר את אותם דברים שיחזקאל הנביא מפרט בתוך פרשת התוכחה שבה מוכיח את ישראל,

אפשר לעשות לכל יולדת, גם אם זה יוצא בשבת.

שנאמר,

בפרשת התוכחה נאמר, ביחזקאל טז פסוק ד',

ומולדותייך

ביום הולדת אותך לא חרת שורך,

ובמים לא רוחצת למשעי,

והומלח לא הומלחת,

הוכתה לא חותלת.

כלומר,

בעת לידתך,

ביום הולדת אותך,

ביום שהיו מיילדים אותך, אומר יחזקאל,

לא כרת שורך, לא חתכו את תבורך,

ובמים לא רוחצת למשעי,

ולא רחצו אותך במים כדי להחליק את בשרך,

והומלח לא הומלחת על מנת שבשרך יתקשה,

וזה טוב יותר לוולד.

הוכתה לא חותלת, לא כרכו אותך בבגדים,

כדי ליישר את איבריך.

הפסוק הזה יחזקאל אומר לישראל,

וזה כמשל כמובן.

כוונתו לומר שהקדוש ברוך הוא בחר את עם ישראל,

וגאל אותם מתוך מצרים שיהיו לעם.

הקדוש ברוך הוא דאג להם מעל רבעתיו

כדי להגיע למצב הזה שיהיו ראויים לעמוד כעם במתן תורה בהר סיני.

משל לאדם נכבד שמצא תינוקת שנולדה בשדה,

והושלחה שם התינוקת, ללא שתיקנו בה כל התיקונים שהיו צריכים,

אבל אותו אדם נכבד חמר עליה,

החיה אותה,

עשה את כל הפעולות הללו,

וכשהגיעה עליה את פרקה הנשאה לאישה,

זה כבר המעלה היותר גדולה,

שהקדוש ברוך הוא,

כן, קרב אותנו כל כך,

עד שכמו שכתוב תורה ציווה לנו משה,

מורשה קהילת יעקב,

מורשה, אל תקרא מורשה,

אלא מאורסה.

אנחנו מאורסים עם הקדוש ברוך הוא,

מאורסים עם התורה, הקדוש ברוך הוא התלבש בתורה.

עכשיו, על כל פנים,

לאחר שאנחנו הבאנו את הפסוק,

בואו נראה כמה דילים לומדים לגבי יולדת בעניין הזה.

ומולדותייך ביום הולדת,

מכאן שמיילדים את המולד בשבת.

זה חלק בלתי נפרד מהלידה, כן.

לא קראת שורך,

מכאן שחותקין את הטבור בשבת.

כלומר, שהחלק שהוא בלתי נפרד מהלידה,

לחתוך את הטבור בשבת לאותו תינוק.

ובמים לא רוחצתם אישרי,

מכאן שרוחצין את הולד בשבת.

ואומלח לאומלח, מכאן שהוא מולחי לוולד בשבת.

כדי להקשות ולחזק את הבשר.

איך מולחים?

אז ככה, הברייתא משמש זה מליחה במלח.

כלומר, מפזרים עליו קצת מלח,

ואז הבשר מתקשה.

אבל מביאים פה שהרמב״ם, בפירוש המשניות,

כותב שמפזרים על התינוק אבק ההדס

והדומה לו.

וזה כנראה גורם לו שבשרו יתקשה.

ואוחתל אוחותת,

מכאן שמלפפין הולד בשבת.

עוטפים אותו בבגדים,

קושרים מסביבו איזושהי חגורה רחבה,

כדי שאיבריו יסודרו בצורה הראויה.

כי כתוצאה מהלידה, פעמים שאיברי הולד מתפרקים.

לכן,

היו נוהגים לעשות כך לאחר הלידה.

כל פעולות אלה שנזכרו כאן,

זה חלק בלתי נפרד מהלידה.

אם כן,

כל אלה מחללים עליהן

את השבת. כלומר, אפשר לעשותם אפילו בשבת.

נראה את רש״י,

טומנים את השלייה.

זה רש״י, כן?

וטומנים את השלייה, כדי לפרש רבי שמעון בן גמליאל,

שהיא רפואה להתחמם הולד.

ספוגין של צמר, צמר מנופץ,

של שני תינוקות,

תאומים

וקושרים טבורן זה בזה.

משום דמינתך מעדד זה יילך וזה יילך,

ונמצאו מסוכנים.

בפרשת תוכחה שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקדוש ברוך הוא שימהן.

תוכחה לשון

לכו ונבכחה.

להתווכח ולהודיע מיהו שסרח על שכנגדו.

למשחי,

לטוח ולחליק בשרו.

שמורחין ובשרו מתקשה מלפפין.

ולאו היינו עשו וינוקה דאמרנו לאל בפרע כל הכלים.

דא שמעינא לרם נחמן דא עשה. כלומר, מה שכתוב פה מלפפין

זה לא כמו המקרה שהזכרנו,

דף קכ״ג, עשו וינוקה.

משום שהרם נחמן אוסר לעשות זאת.

אלא מה זה המלפפין כאן?

אלא לפופי בעלמא, כמו שעושים בחגורות ופסיקיות.

מה זה חגורות ופסיקיות?

כלומר,

רב נחמן מדבר על זה שלוקחים את אבריו בידיים ומכניסים...

אבל אמרנו את זה בטוח בנקווה שאפשר לעשות. לפי רב נחמן, אבל עשו.

אבל אם הוא לוקח ומלפף אותו בבגדים

ובחגורות

וככה הוא נשאר לזמן

מסודר

באבריו,

כל העבר עומד במקומו כמו שצריך, בצורה הזו הוא מתחזק,

ואז כבר אפשר להוציא לאחר מכן

את החגורות הללו.

הדבר הלך בפנין ולנדר,

ונתחיל בסייעתא דשמיא, פרק 19,

רבי אליעזר אומר,

אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגונה,

ובסכנה מכסהו על פי העדים.

אחר שלמדנו דיני הלידה,

עוסק פרק זה בעניין מצוות המילה.

כשנולד זכר, אומרת התורה הקדושה,

מצווה למולו.

מתי? ביום השמיני.

וביום השמיני אמול בשר הולתו.

ואת המילה עושים אפילו

בשבת.

למה? כי התורה אמרה ביום השמיני.

לא באה ואמרה לי, תלוי אם זה חול או שבת.

אלא חובת המילה היא בשמיני בין אם יצא בחול ובין אם יצא בשבת.

אבל צריך לדעת

שיש מילה שאינה דוחה את השבת.

וזה נראה בהמשך מה הם,

מתי מילה אינה דוחה שבת,

וגם נראה איזה מלאכות

שהן חלק מצורכי המילה שדוחות שבת, ואיזה מלאכות

אינן דוחות שבת, גם אם זה לצורך המילה.

כל מה שמערב שבת. נכון, נו, זה אתה מדבר לגבי המילה.

אם זה ספק,

מתי היה?

האם זה יום השישי או יום השבת?

אם נולד ביום השבת, אז אפשר למולא בשבת, כי זה היום השמיני.

אבל במקום שנולד בבין השבשות ובין השבשות, ספק יום, ספק לילה,

נמצא שהשבת שאחריה זה ספק שמיני, ספק תשיעי.

לכן

אין לחלל שבת מן הספק.

רק אם זה ודאי, יום השישי. בדיוק.

בכל אופן,

למדנו בפרק הקודם

שכל צורכי מילה נעשים בשבת.

כן? במשנה.

באה המשנה לדבר על הכנת סכין המילה בשבת.

זאת אומרת,

אם הסכין השבת יעשי, אז למה אני מסכין? ודאי שלא.

רק מילה בזמנה דוחה שבת, אה?

אבל כל יום שבת זה גם יום שבת. נכון.

זה רק אם יכול למול ולא, אבל אם יש

עיכוב מצד איסור התורה,

אז הוא לא עובר על שום דבר.

הלאה, הרב מלעזר אומר,

אם לא הביא כלי

מערב שבת

מביאו בשבת.

מגולה.

כן?

רב מליאזר אומר,

אם אדם

לא הביא את הסכין שבו הוא אמור למול, את התינוק,

הוא לא הביא אותו מערב שבת לאותו בית

שבו אמורה להיות המילה.

הוא יכול להביא את הסכין גם אם לשם זה הוא צריך

לעבור עם הסכין ברשות הרבים,

ונמצא שהוא עובר פה לכאורה עבירה דאורייתא

של עברה של דלת אמות בשבת.

הלכה למשה מסיני,

שאין להעביר דלת אמות בשבת.

ברשות הרבים, כן?

או עם כל זה, לצורך המילה,

יביא את הסכין.

הוא לא יכול להתחכן, הוא יכול להביא את זה. והוא חייב אבל להביא אותו כשהוא מגולה.

כשהוא מגולה.

אתה יכול לשאול שאלה יותר גדולה.

ותוספות כבר שואלים את זה כאן,

למה באמת

מביא את הסכין לתינוק, יביאו את התינוק אל הסכין.

והתינוק,

הרי יש מי שסובר שאינו, אין דין,

אין איסור בזה,

כי מדין תורה חי נושא את עצמו.

שומעים?

אז מתרצים,

מתרצים,

מתרצים.

אני מדבר דעת רבי נתן.

שההלכה כמותו,

שחי נושא את עצמו.

על כל פנים מדין תורה.

גם אם זה רבנן אסור, אבל מדין תורה מותר.

ממילא אם מדין תורה אין איסור, אז עדיף

שיעבור רק איסור רבנן בזה שהוא יביא את התינוק לסכין,

ולא את הסכין לתינוק, שזה איסור דאורייתא.

אבל זה לא פסוק להביא תינוק, זה סכנה חדרת. איזה סכנה?

כתוב פה... מה יכול להיות סכנה? אני לא יודע. כתוב פה, כתוב פה,

רבי בשל מגולרת, בסכנה. לא, לא, בסכנה מדברים על משהו אחר. בסדר, בסדר, אבל אתה נמצא באזור, אולי אתה ליד גולים, אולי אתה בסביבה בעייתית.

לא, לא, לא, לא.

עוד פעם.

מי עושה את זה לא יכולה להרים תינוק?

לא.

באותו מקום לקחת להביא אותו נתודה נקודה. אתה יכול להרים אותה. לא האימא, האימא תישאר בבית, ואם מישהו לא יביא את התינוק, מה הבעיה?

אז הם מתרצים, תקשיב.

אם אכן יש...

אתה יודע, הוא רוצה להרים תינוק, זה מה שאתה רוצה להרים, תינוק קטן, כן, אתה צודק.

אז אני אומר,

שבאמת אם ברור לך הדבר שיש סכנה, אז אתה צודק.

אבל רבי אלעזר בא ואמר כלל,

שכל אימת שלא יביא את הסכין מערב שבת למקום המילה,

יכול להביא אותו בשבת.

זה השאלה למה.

הרי פעמים שאין סכנה,

אז למה שלא יביאו את התינוק אל הסכין ולא את הסכין לתינוק?

הרי אתה מצמצם בזה את האיסורים,

שיהיו פחות חמורים.

אז מתרצים התוספות, כי בין ככה אחרי המילה צריכים להחזיר את התינוק לאמו.

ולאחר המילה, התינוק הוא כבר לא כמו חולה.

סליחה, הדין הוא כמו חולה, והבחולה כבר לא אומרים לך, אם נושא את עצמו.

לאחר ובין ככה אתה צריך לעבור לשירות דאורייתא,

אז עדיף לעשות רק את העברה של הסכין,

ואז תשאיר את הסכין שמה.

לא תחזיר.

בתינוק,

שאתה חייב להחזיר לו לאמו,

וכלפי המצב שהוא אחר המילה הזו, אז הוא כחולה.

חולה לא מבחינת עצמו,

יעבור לה לשירות דאורייתא.

אז אם כבר אתה עובר לשירות דאורייתא, בחזרה.

עדיף שיביא את הסכין וישב את הסכין שם באותו מקום.

הוא מחזיר אותו לאמו,

אבל יש תירוצים.

אם את לא נמצא בתוך בית הכנסת,

הוא מחזיר אותו לבית-האמא תהיה בבית-הכנסת עד שימצא הסבת,

אם לא תמצא,

נהיה אמרה שצריכה לקחת את התינוק ולצאת איתו החוצה.

יש תירוצים נוספים.

לתקוע תינוק בתוך בית-הכנסת.

לא חייבו את האימא לצאת

מביתה בשביל הדברים הללו.

לא חייבו.

השאלה היא, אם כל העניין הוא צורך המילה,

אז הציבור האחר,

אין לו בעיה לצאת מהבית, הוא יוצא מהבית.

שהוא יביא את התינוק במקום, מאמו,

לאותו מקום שיש שם את הסכין.

עשיילך לבית של האמא, כי אמרו לו שבבית של האמא הכי טוב. על זה מדובר.

מה כתוב פה? זה מה כתוב.

בבית של האמא?

כן, אני לא מדובר. זה לא לאימו, זה נושא בבית של האמא. נכון, זה גובה כתוב. למה לא מביאים אותו למקום הסכין?

כי אז צריכים לחזיר את התינוק מאמו.

לכן מה עושים?

מביאים את הסכין לאיפה שאימו נמצאת,

ושם מלאים את התינוק.

אז לא צריך להביא לי אותו. נכון, מה אני אומר?

אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה.

כלומר בפרהסיה,

בכוונה,

שיהיה מגולה.

אבל הוא בסכנה מכסהו על פי העדים.

אבל מה יהיה הדין אם יש סכנה?

כי הגויים גזרו שלא ימולו את בניהם.

אז במצב הזה הוא מכסה את הסכין אבל בפני העדים.

שהעדים יראו שזה סכין של מילה.

ואז הוא מוליך אותו בליווי העדים כדי שהם יעידו שהוא נושא רק סכין למילה ולא חפץ אחר חלילה.

להסיר חשד ממנו.

הוא רואה גם את הסכין שמיוחדת למילה.

עוד פעם, אבל הוא חייב לכסות בגלל הפחד מהגויים.

אז אף אחד לא רואה.

אבל אנשים רואים זה סכין למילה. מי רואה?

העוברים משאבים לא יודעים.

לא, אבל עדים צריכים להעיד על מה?

מול אנשים להגיד, חבר'ה, הוא עשה את זה למילה. נכון.

מה אמרנו?

זה מה שאנחנו אומרים.

שהעדים שהולכים איתו יפרסמו וכל אותם אנשים שעוברים משאבים,

שלא יחשדו שהוא נושא משהו אחר.

אז במה הוא חתר עליו?

בבגד.

בבגד.

בבגד שלא. בתיק.

בבגד הוא לא בבגד, היה לאף אחד לא יכול לקחת בגד אחר. אפשר, יכול להיות. אבל לא לקחת בגד אחר.

יכול להיות.

ואם זה מסוכן בשבילו,

זה חד כל כך שהוא מפחד להינזק,

אז הוא חייב להכניס את זה לתוך כיס מבגדו.

אלא מה? יעטוב אותו עם משהו, אתה אומר,

נגיד בד כזה,

ואז יישא אותו תחת בית שחיו.

בסדר. יש לך סכין בית מיוחדת כזאת.

בסדר, מאה אחוז.

בית מאבד. מאה אחוז, מאה אחוז.

בקיצור, אם אפשר בדרך, כמו שאתה אומר, אז יעשה כך.

ועוד אמר רבי אליעזר,

כורתים עצים,

לעשות פחמין,

לעשות ברזל.

רבי אליעזר מוסיף

חידוש גדול,

גם אם עדיין אין סכין,

וצריך לייצר את הסכין.

אז בשביל זה ארץ צריך

לקחת

חומר גולמי של מתכתי,

כן?

וליצור, לעשות הסקה בשביל

ליצור מצב שהחומר הנוזלי,

יוכלו לעשות ממנו את הסכין הזו.

גם את זה מותר לעשות.

בקיצור, מותר גם לעשות צורכי מוסיף.

מה זה צורכי מילה? היינו כלים שנצרכים לצורך המילה

כורתים עצים לעשות פחמין,

לעשות ברזל בשביל לייצר את הסכין.

דלדל פחרות.

כלל אמר רבי עקיבא,

כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת

אינה דוחה את השבת.

ושאיה אפשר לעשותה מערב שבת,

דוחה את השבת.

אבל רבי עקיבא, אבל רבי עקיבא, תרשי, תן לי לסיים ואז תשאל.

רבי עקיבא חולק על רבי אליעזר ואומר לו,

לכרות עצים,

לעשות סכין,

זה אין יותר לעשות בשבת.

שהרי אפשר לעשות את זה מערב שבת.

מכשירי מילה, מאחר ואפשר שיעשה מערב שבת,

אינם דוחים את השבת.

אבל עצם המילה שפה הוא לא יכול למולו מערב שבת, כי זה עדיין היום השביעי,

במצב הזה זה דוחה את השבת.

גם רבי אליעזר לא ידחה את השבת.

מה?

גם רבי אליעזר לא ידחה את השבת. נכון, לפי רבי עקיבא נכון.

אבל אנחנו מדברים, כל מה שדיברנו מקודם זה לדעת רבי אליעזר,

שסובר שמכשירי מילה דוחים את השבת.

נכון, צריך למצוא איזושהי דרך

בשביל שיעקם את מצוות המילה.

איזה דרך?

אולי כמו שאמרנו במצב הקודם,

שיביא את התינוק לסכין.

כן, כן.

הוא לא יכול להחזיר אותו.

הוא לא יכול להחזיר אותו. לא יכול להחזיר, אז לא יכול להחזיר.

אבל מאחר וזה איסור, בקיצור,

מאחר ולדעת רבי אליעזר,

לא משנה.

לא משנה, אבל ודאי עדיף.

אפשר לדחות שידחה איסור דרבנן לצורך, בצוות המילה,

ולא שידחה איסור דאורייתא.

גם אם היה שר מר שפה, רבי עקיבא?

כן, עם איסור דרבנן מסתם מקום.

רק בעקיבא? כן.

מדברים פה רק איסור דאורייתא.

איסור דאורייתא,

אז לא יעשהו.

יכול לעשות אותו חרב שבת.

הוא ייקח את השקית ברשות היחיד, ילך, ילך, ילך, ילך. או בדרך של שינוי, כמו שאמרת.

או שיוליכנו פחות, פחות מדל אדמות.

לא, לא פחות מדל אדמות. ילך יעשור. לא, לא, לא, לא ילך יעשור.

ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך ילך י

אז אתה צודק מה יקרה.

יכול לעקור את הסכין

מרשות היחיד,

ולא לנוח אלא כשיגיע כבר לרשות היחיד,

לאותו מקום שבו נמצא התינוק.

אבל לא רצו לסמוך על זה, כי חששו שמא יעמוד.

אז יש ארצות אחרות על ידי דרמי עקיבא.

או בדרך של שינוי,

שזה דרך רבנן,

או בדרך של פחות-פחות מדר אדמות.

שניים, שניים, שיהיו נוחים.

שים את הסכין, נכון?

בסדר, נראה את רשי.

אומר רשי,

כן, אני קורא את רשי, רבי אליעזר אומר,

אם לא הביא כלי,

מה זה כלי?

הזמין למול את התינוק.

זה חוזר על המשנה שנזכרה בפרק הקודם.

זו המשנה האחרונה בפרק הקודם.

ושם נאמר, וכל צורכי מילה עושים בשבת.

אומר רבי אליעזר, אפילו מכשירי מילה דוחים את השבת.

כמו למשל, אם לא היה כלי סכין

מערב שבת, באותו מקום שבו אמורים לקיים את מצוות המילה.

מביאו, אפילו ביום רשות הרבים, מגולה, בפני הכול.

זאת אומרת, זה לא מחלוקות,

לא, זו מחלוקת גדולה.

מכשירי מילה לדעת רבי עקיבא אינה דוחה את השבת. לא, אבל אם נזכן מטר... לא,

לא.

לא דוחה, פירושו.

שגם אם נקרא... אנחנו לא עושים את המילה. גם לא.

אז אם מחפשים דרכים אחרות, כמו שהבאנו. אין את הכלי, אין כלי לעשות זוהה. כי מה הוא יעפיק? אה, אין כלי?

גרבר. אין כלי? אז כן, אין מה לעשות. אז לא עושים. אז הוא אנו עוסקי.

נכון.

מגולה בפני הכול, ובגמרא מפרש המים אצלכי לגלוי.

הגמרא תסביר למה צריך שיביאו מגולה, מה העניין?

ובסכנה שגזרו

ארמיים על המילה גויים, גויים.

שגזרו גויים על המילה

יחסאו על פי עדים שיעידו שיש זמן של מצווה הוא מביא

ולא יחשדו.

כלל אמר רבי עקיבא. ונחלק הרבי אליעזר, אומר רשי,

במכשירי מצווה שאין דוחין.

יכולים ואפשר לעשותן מערב שבת.

ושיהיה אפשר לעשות מערב שבת, כגון מילה עצמה

שאי אפשר לא לעשות קודם, כן?

דזמנה ביום השמיני.

היא דוחה שבת.

איבי אלוהו, אני עכשיו חוזר לגמרא. זה רק בעניין הזה של עשיית כלים. אין בעיה.

כל דבר שהוא בגדר מכשירי מילה,

אינו יכול לעשות אותו בשבת.

מה זה דדיקה מכשירי מילה?

דבר שאפשר שהיה עושהו מקודם, השבת.

איבי אלוהו,

שואלת הגמרא שאלה,

הסתפקו בני הישיבה.

מהו הטעם

שאמרנו?

מהו הטעם שאמרנו,

שאמר בן עזר,

יביא את הסכין ברשות הרבים כשהסכין מגולה? למה מגולה?

האם

טעם על רבי אליעזר משום חיבוב ומצווה,

כדי להראות לכולם שהמצווה חביבה עליו,

עד כדי שמחלל שבת בעבור מצוות המילה?

או דילמה משום חשדה.

או שאולי יטעמו כדי שלא יחשדו אותו שהוא מעביר חפץ

אחר.

לכן ראוי שיראו כולם שזה סכין של מילה, ואז יבינו כולם שזה לצורך במצוות המילה.

מובן, זו הייתה השאלה. מה הטעם שהוא מעביר אותו בגולה?

האם כדי להראות שהמצווה חביבה עליו,

או לה?

או בשום חשד שלא יחשדו שהוא מעביר חפץ אחר.

למה היא נפקא מינה?

להטיע מכוסה על פי עדים.

כלומר, מה ההבדל בין שני הטעמים הללו?

האם הוא יוכל להביא את הסכין כשזה מכוסה על פי עדים?

ופה השאלה לגבי שלום בשעת הסכנה.

אם בשעת הסכנה זה כבר המשנה אומרת שמביאו על פי עדים.

אבל שלום בשעת הסכנה,

האם אז הוא יכול להביא אותו על פי עדים או לא? או שלא, הוא חייב להביא את זה מגולה.

אי אמרת משום חיבוב ומצווה.

אם תאמר שאתה עמום כדי להראות עוד כמה מצווה חביבה עליו,

אז אפילו אם יכול לכסות אותו על פי עדים, לא יעשה, אלא יביא אותו מגולה.

מגולה היא מכוסה לו?

אלא היא אמרת משום חשדה.

אבל אם תאמר שהעניין הוא כדי שלא יהיה חשד שהוא מעביר חפץ אחר,

אז אפילו מכוסה על פי עדים, זה אפילו מכוסה שפר דמא.

מובן?

אם כן, מהי?

מה באמת הטעם הנכון?

האם מגולה זה משום חיבוב ומצווה או משום חסדה?

איתמה?

הגמרא באה לפשוט את הספק הזה, נאמר בבית המדרש, אמר רב לוי,

לא אמר הרב אליעזר אלא על חיבוב ומצווה.

תעני על ימי הכי מביאו מגולה ואין מביאו מכוסה,

דברי רב אליעזר.

כתוב מפורש

שלא מביאו מכוסה.

מה הכוונה?

אפילו אם יכול להביא אותו מכוסה על פי העדים,

לא יביא אותו,

אלא רק מגולה.

אמר רב אשי.

רב אשי מביא ראיה מהמשנה, שכך באמת

צריך ללמוד את המשנה גם כן.

כי הרי בהמשך מה כתוב? דקתנא,

ובשעת הסכנה מכסהו על פי העדים.

מה משמע?

בסכנה אם.

רק אם זו סכנה אז אפשר שיכסהו על פי העדים.

שלא בסכנה? לא.

אבל אם אין סכנה אז לא יכסר על פי העדים.

שמע אמינא משום חיבוב ומצווה, שמע אמינא.

אז אם כן מוכח

שמהו הטעם שצריך להביאו מגולה כדי להראות עד כמה מחבבו את המצוות.

ולכן גם אם יכול לכסרו על פי עדים, לא יעשה כך,

אלא יביאנו מגולה,

שמע אמינא. ואכן,

הוכחה זו הוכחה מצוינת,

נפשוט את הספק שלנו.

תנא אידך.

כלומר, היא מביאה ברייתא נוספת.

שהיא אומרת כך, מביאו מגולה ואין מביאו ומכוסה את דברי רבי אליעזר.

רבי יהודה אומר בשמור אליעזר,

נוהגין היום בשעות הסכנה שהיו מביאין

מכוסה

על פי עדים.

למעשה, ברייתא הזו

אינה חולקת

על מה שלמדנו מקודם. ככה רואים.

החלק הראשון, רבי אליעזר אומר,

שאם זה לא בשעת הסכנה מביאו ומגולה,

החלק האחר,

שבשעת הסכנה מכסה על מביאו ומכוסה על פי עדים.

איבה היה לו, הסתפקו בני הישיבה,

עדים דקאמר איהו ואחד עוד דין מה הוא ותראה.

מה שנאמר במשנה מכסהו על פי עדים.

או בברייתא.

האם

מספיק

הוא ועוד אחד,

כלומר זה שמביא את השקין יחד עם עוד אחד,

או דילמה הוא ותראה, או אולי

הכוונה שיהיו עוד שני עדים חוץ ממנו.

לא הוא ועוד אחד, אלא הוא ועוד שניים.

נמצא שיהיו שלושה בשעה שמונחים את הסכין.

תא אשמה ובסכנה מכסהו על פי עדים.

בוא נביא לך ראיה מהמשנה האומרת שבסכנה מכסהו אותו על פי עדים.

אי אמרת בישלמה איהו ותראה שפיר.

זה טוב אם תאמר שחוץ ממנו צריך עוד שניים.

אז במובן מדוע קראו לזה מכסהו על פי עדים.

מכסהו, מיהו מכסהו?

היינו אז זה שמביא את השקין

על פי עדים. משמע שהעדים זה חוץ ממנו.

עוד שניים חוץ ממנו.

אלא אמרת, זה לא, אין בעיה, משום שכל העניין הוא רק להסיר חשד, זה לא עדות בבדים.

לא משנה, אבל אם עוד שתיים אז אמרו עדים. לא, לא חייב, זה לא חייב.

כתוב אפילו לא חייב. עוד פעם, אז פה השאלה,

מה מדייקים?

מה, לסון עדים?

האם הכוונה שניים חוץ ממנו,

או יחד איתו שיהיו שניים?

כלומר, הוא ועוד אחד.

אז הוא אומר שאם

ההבנה היא שהוא ועוד שניים, אז מובן, זה מה שכתוב, מכסהו,

היינו זה שהביא את הסכין יכסה,

על פי עדים, אז מה שהעדים זה חוץ ממנו.

אבל אם נאמר אלה, אמרת הוא ואחד, מה עדים?

אבל אם תאמר שמספיק הוא ועוד אחת,

היה צריך להיות כתוב בסכנה מכסהו על פי,

אוהד, מה זה על פי עדים?

יותר נכון,

יש כאלה שרוצים לבאר,

איך הוא יכול להעיד על עצמו, דקה.

עד זה שתיים, שתיים. לא, משמעות. אם זה לא יחד. זה לא קשור לפה.

השאלה היא,

אם נאמר, אם נאמר שזה הוא ועוד אחד,

אז איך יש פה, אין פה שניים,

משום שהוא עצמו לא יכול להעיד על עצמו.

לא, כמובן. לא.

אתה חשבת מצד דיני עדות.

לא בגלל דיני עדות.

בגלל שלא יאמינו לו.

שהרי למה הצליחו?

הוא לא יכול להעיד על עצמו על מה הוא ידע על עצמו.

אין פה נאמר. אבל אתה תראה שבכל זאת, הגמרא מתרצת

שראויים להעיד במקום אחר.

לא.

יכול להיות באמת

שהוא גם כן אחד מאלה.

רק למה, אז יוצא שרק אחד צריך עוד אחד, לא צריך שניים.

רק למה קוראו להם עדים הוא ועוד אחת?

כי הם יכולים להעיד במקום אחר.

לכן קראו להם עדים.

זה הכל.

אם יש איזושהי תביעה בבית דין,

אותם שניים, זה שהביא איתם סכין ועוד אחת לא יכולים להעיד,

הם נקראים עדים כלפי דבר אחר.

לכן קראו להם עדים.

אבל למעשה לא צריך יותר מאשר אדם אחד שיהיה יחד עם זה שמביא את האזרח.

מה בעדות?

יש ידעים בעדות, זה נכתב כאן.

אחד ולא נכתב עדים.

בוא תראה.

כן, ברור. כשצריך עדות, נו.

פה זה לא דין של עדות, פה זה רק עניין של להסיר חשד. לא מעבר.

החתם סופר מבאר שכאשר אדם מוריף את האזמיר כשהוא מכוסה,

בלווי אדם נוסף שראה איך שהוא מכסה אותו,

אין מקום לחשד כלשהו.

לא יחשדו.

למה? בגלל שאם נחשוד בו שהוא מסתיר חפץ אחר,

ושזה לא סכין של מילה,

אם כן אנו חושדים משניהם שהם רשעים.

כי אם יש מקום לחשוד

במצב הזה שהוא מוליך חפץ אחר,

אז זה שמעיד שהוא מביא סכין, הוא גם כן רשע.

משום שהוא מעיד בשקר,

בזמן שלמעשה זה סכין שאינו של מילה,

בזמן של חפץ אחר.

כן, אדם שמעיד על אדם שמוליך חפץ ברשות הרבים בשבת,

הוא מתחבר איתו יחד, הולך איתו,

זה שני רשעים.

כן,

מישה הולך עם הרשע, גם הוא רשע.

הולך את חכמים מחכם,

והקסירים מרוע.

כן,

מצא מיל את מינו, לא הלך זרזיר אצל עורם,

אלא בפני שהוא מינו.

בקיצור, פשוט הוא הדבר שאם אתה מאמין לאחד הזה שהוא לא מביא את האזמל, אז ודאי שגם זה שמביא את האזמל

יועיל לו, כיוון שכבר חשד לא יהיה במצב הזה.

אז אם ככה יוצא, אומר אחת אב סופר,

שלא חייב

שיהיו עדים שכשרים לעיד במקום אחר.

בשביל להסיר את החשד אפשר אפילו להביא נשים או קרובים.

למה?

כי העניין הוא רק הסרד החשד,

ולא צריך מעבר לזה כלום. אז אם החשד לא יהיה

כאשר יש כאלה שהם אפילו נשים

או קרובים,

זה יועיל,

לומר שאין מקום לחשוד באחד הזה שהוא מולך חפץ אחר.

בפשטות הגמרא לא רואים כתיב רע אחד עם סופר, אבל ככה הוא רוצה להוציא.

כי כתוב בגמרא כאילו צריך שיהיו עדים שראויים לעיד במקום אחר.

זו הפשטות.

זאת אומרת, התרגה של זה, של העדים,

כמו בתשפת.

לא.

לעיד במקום אחר. מה הטוב? אבל לא,

אבל הוא עצמו,

לא יכול.

יכול לעיד על עצמו

בצירוף חברו.

רק למה קראו לו עם עדים? זו הייתה השאלה. למה קראו להם עדים?

הרי הוא למעשה,

הוא לבד לא יכול לעיד על עצמו.

אומר, מאחר שהוא יכול לעיד במקום אחר, זה גם נקרא עדין.

אומר רשי, תמת רבי אליעזר, ואמר מגוליין מכוסה לו, אני קורא ברשי.

משום חביב מצווה, להודיע שחביבה מצווה עליו,

שמחלל שבת עליה.

משום חשדא,

משום חשדא,

שלא יחשדו שהוא נושא

שעל חפציו.

ספד זה מדליטי, זה קטן לנו בסכן המכסה, הוא על-פי עדים.

ודאי משום חשדא הוא, זה ודאי משום החשד.

אלא רשע מבעיה לעד, כל הספק הוא על הרשע.

האם דווקא מגולי, כאמר,

אבן מכוסה על-פי עדים שלא משארת הסכנה לו,

ומשום חיבוב מצווה,

או לאו דווקא מגולא.

לא, לא חייב מגולא. זה טעמי, משום חשדא.

כל הטעם שצריך להביאו בגולא, זה משום חשד.

אם ככה, הוא עדין, אם הוא חוסה על-פי עדים, אז כבר לא יהיה חשד.

אי אמרת בשביל מה הוא עוצרי שפירא, היינו דין מקרא עדים.

אני לא רוצה לפשוט מהמשנה שמה שכתוב חסרו על-פי עדים, זה הכוונה,

הוא ועוד שניים.

ואז מובן למה זה על-פי עדים. אין לאף אחד ממקרא עדים.

אבל אם נגיד שהוא ועוד אחד,

כשייך לקרוא להם עדים, יהיו לגבי נפשם ממקרא עד,

האדם כלפי עצמו וכי הוא נקרא עד או משנה שראויים להעיד במקום אחר.

לעולם אך העדות לא שייכה.

אומר, פה לא צריך דיני עדות.

זה להפוגע עם החשדא בעלמא, וכל זה רק בשביל להסיר חסר.

ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שיהיו צריכין שניים.

זה לא דיני ממונות ונפשות.

ועמי קראו לה עדים, אתה יודע למה קוראים להם עדים?

דאי כאילוי מילתא על-ידי השני. השני,

שמצטרף אליו,

זה מועיל להסיר את החשד,

הוא מגלה לנו שאכן אינו נושא חפץ אחר אלא סכין של מילה.

אז למה קורא להם עדים?

ושניים קראו עדים בעדות אחרית, בגלל שבעדות אחרת אכן הם יכולים להעיד וקשרים לזה,

שהרי אינו נוגע בה. גם המביא את ההזמין, אם זו עדות אחרת,

אינו נוגע בדבר הזה, יכול להעיד.

לכן שייך להגדיר את המביא הסכין יחד עם זה שהולך עמו כעדים.

עד כאן.

אה...