מסכת שבת דף קכ"ח ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

מסכת שבת,

דף קכח עמוד ב',

שורה שלישית מהשורות הרחבות.

תרנגולת שברחה,

למדנו במשנה,

דוחין אותה עד שתיכנס.

כלומר, אם היא ברחה מן החצר, מן הבית, החוצה,

מותר לבעל התרנגולת

לדחוף אותה מאחוריה על מנת

להובילה לכיוון הבית

שלא תהיה מחוץ לבית.

דוחין אותה אפילו בידיים, אומר רשי.

אומרת הגמרא, דוחין אין מדדין לא.

אם אנו מדייקים את לשון המשנה,

כתוב במשנה דוחין אותה.

לא כמו שמצאנו בהמשך,

שעגלים מוסייחים מדדין אותה. לא כתוב מדדין על תרנגולת,

אלא רק דוחין.

אם כן בא ללמד שכל מה שהתירו בתרנגולת זה רק לדחותה מאחוריה.

אבל לדדוד אותה, היינו לאחוז אותה בצדדים שבגופה,

וכך לא הוליכה כאשר רגליה עדיין נקועות בארץ,

זה לא התירו.

תנינא, לאדתנו רבנן, אם כן רואים כאן במשנה את מה ששנו חכמים בברייתא.

כלומר, מתוך זה ששנו כאן במשנה את הדין הזה כמו שבברייתא.

אם כן, ודאי שמה שנאמרה הברייתא הזו היא ברייתא שאינה משובשת.

ראוי לסמוך עליה.

מדדין בהמה, חיה ועוף, כך כתוב בברייתא בחצר.

אבל לא את התרנגולת.

מותר לדדות בהמה, חיה ועוף בחצר.

אמנם ברשות הרבים אסור לדדות

בהמה, חיה ועוף

בגלל שחוששים שמא יגביהם מן הארץ וישאם ארבעה אמות ברשות הרבים.

ואז יתחייב חטאת.

כמו, ופה רואים

שהברייתא סוברת

כדעת חכמים שחולקים על רבי נתן.

רבי נתן הרי סובר שאם אדם מוציא בעל החיים לרשות הרבים בשבת פטור,

משום שחי נושא את עצמו.

אבל חכמים חולקים וסוברים שלא אומרים חי נושא את עצמו.

ואשר על כן,

אם היו מתירים לו לדדות

בהמה, חיה ועוף ברשות הרבים,

חוששים אנו שמא תוך כדי דידוי יגביהם מן הקרקע ונמצא אם כן עובר על איסור דלת אמות ברשות הרבים

או הכנסה ברשות הרבים לרשות היחיד.

כי לא סוברים חי נושא את עצמו אותם חכמים וכך סובר את הברייתא.

לכן אמרה הברייתא רק בחצר מותר לדדות בהמה, חיה ועוף.

אבל לא את התנגולת,

אבל תנגולת אסור לדדות אפילו בחצר,

אלא רק, כמו שאמרה המשנה, לדחות אותה מאחוריה.

אבל לאחוז בצדדי גופה וכך לסייע לה ללכת, זה אסור בתנגולת,

בשונה משאר עופות או בהמות וחיות.

שואלת הגמרא תנגולת, מה הייתה, מה לא?

למה באמת אסור לדדות את התנגולת? למה זה שונה מכל שאר בעל החיים?

אמר אביי, משום דמא קפיאה נפשה.

אביי מפרש

שטבעה של התנגולת

שהיא מקפיאה נפשה, כלומר,

כשאוחזים אותה בצדה ומדדים אותה, היא מגביה את עצמה מהקרקע.

אם כן,

נמצא שמטלטלו את התנגולת טלטול גמור,

וזה ודאי אסור משום מוקצה.

לכן כל ההיתר הוא רק לדחוף אותה מאחוריה.

ואז, גם אם היא תגביה את עצמה,

הרי הוא לא אוחז בה, הוא לא מטלטל אותה.

אבל שאר בעל החיים,

אפילו עופות, אבל כשזה עוף אחר ולא תנגולת,

גם אם יאחז אותה בצדה וידדה אותה, האם הוא יסייע להם ללכת,

אין חשש בזה,

כיוון שאינם מגביהים עצמם מן הקרקע כדרכה של התנגולת.

יפה.

טען אחד ה...

עכשיו הגמרא מביאה שתי ברייתות, שהיא מדברת בעניין הזה של נדדות בעלי חיים.

ברייתא האחד כתוב, מדדין בהמה חיה ואוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים.

וכמו שאמרנו,

ברשות הרבים החשש הוא שאולי תוך כדי דידוי יגביא אותם מן הארץ,

ויעביר אותם ארבע אמות ברשות הרבים,

ואז זה יסור דאורייתא.

והאישה מדדה את בנה ברשות הרבים.

לעומת זאת,

אישה יכולה לדדות את הבן שלה אם הוא לסייע לו ללכת כשהיא אוחזת בצדדי גופו,

גם אם זה ברשות הרבים.

זאת מחלוקת. ומדוע?

מדוע?

משום שאפילו אם היא תגביה אותו, היא לא תעבור על איסור תורה,

משום שהחי נושא את עצמו.

ואין צריך לומר בחצר.

כלומר, בחצר

אין צריך לומר שמותר לדדות את הבן,

אפילו ברשות הרבים.

יוצא שבהמה חיה ועוף לא הותר ברשות הרבים.

משום שלגביהם פוסק את הברייתא,

שאם יגביהם

הוא יהיה חייב מדאורייתא.

אם יגביה אותם ויישא אותם בנוסח ארבע אמות.

כי לגביהם אני לא אומר חי נושא את עצמו. אבל לגבי בן,

אדם,

כן, כאשר הוא כבר יכול ללכת,

אז האישה יכולה לדדות, משום שגם אם היא תגביה אותו,

תוך כדי זה שהיא עוזרת לו ללכת,

לא, אין פה איסור תורה, כי אמרינם, כי אומרים החי נושא את עצמו.

ותעני אידך,

אין עוקרין בהמה, חיה ועוף בחצר.

אבל, דוחין בהן שייכנסו.

בביתא האחרת כתוב שאסור להגביה בהמה, חיה ועוף.

עד כדי שתוך כדי הגבה הם עוקרים את רגליהם מן הארץ.

זה אסור,

שהרי זה מוקצה.

אסור לטלטלם אפילו בחצר.

אבל, דוחין בהן שייכנסו.

אבל מותר לדחוף אותם מאחור.

עד גובה הם מגביל את הספר. דקה, אבל מותר לדחוף אותם מאחוריהם

כדי שייכנסו לבית.

מה?

עד איזה גובה זה נחשב שהם קופצים לספר הדין?

אבל שהדהמה קופצת, עד איזה גובה היא קופצת. לא מדברים פה שהיא קופצת, לא.

לא מדברים שהיא קופצת. היא עוקרת את רגליה מן הארץ.

לא משנה, כל העקרות.

כן, לא משנה.

עצם הדבר שהיא לא,

שהיא נמצאת באוויר ולא בארץ עצמה. אמרנו שעד גובה יחייאנה.

לא, לגבי זה זה לא עוזר. דין לעבוד זה לא קשור. כן, זה לא קשור לפה. עצם הדבר שהבהמה חייבת העוף עוקרת את רגליה מן הארץ,

אז זה מספיק כדי שייקרא טלטול.

ואז ממילא,

אם הוא יטלטל את זה,

הוא יעבור על טלטול מוקצה.

אסור לטלטל מוקצה.

עכשיו באה הגמרא ומסבירה את

סתירה בין,

סתירה בברייתא השנייה. איפה אנחנו עכשיו מדוייקים?

מה? איפה אנחנו מדוייקים פה?

הגובה קשיא.

זה השורה,

שורה שביעית מתחילת השורות הרחבות.

הגובה קשיא.

הברייתא השנייה

סותרת את עצמה מן הרשע לספר.

בתחילת דברי הברייתא, לסוף דברי הברייתא.

אמרת,

אין עוקרין.

הטנא של הברייתא הזו, השנייה, אומר בתחילת דבריו, אין עוקרין באמה חיה ועוף.

אז מה משמע מזה?

שרק עקירה גמורה עשו.

היינו כשעוקרת את רגליה מן הארץ.

אבל דדויה מדדינא. משמע, אבל אם רוצים לדדות באמה חיה ועוף, מותר. מה זה לדדות?

רגליה עדיין בקרקע אלה שאוחזים בצדדי גופם כדי לסייע להם בהליכתם.

זה מותר.

והדב אמרת, דוחין אין.

מדדין לא.

כלומר, בספר של הדברים אומר אותו טענה שמותר לדחות את העוף

או את הבהמה כדי שתיכנס

לבית.

כן?

זה מותר.

אבל למדדין משמע שלדדות אסור.

כי אם אפילו לדדות מותר,

היה צריך שייאמר יותר חידוש. לא רק דוחין, אלא אפילו מדדין. מה ההבדל בין דוחין למדדין?

דוחין פירושו שהוא דוחף אותה מאחוריה.

אבל הוא לא אוחז בה בכלל.

לעומת זאת, במדדין הוא אוחז בצדדי גוף הבעל חי,

ומסייע לו ללכת, תומך בו במקצת על ידי אחיזתו בצדדיו.

אז אז תראה, מה רשע אתה רואה שאסור לעקור.

אסור לאחוז בהמה כשהיא עקלה את רגליה.

בהמה, חייה עוד.

לא משנה, כאשר עקרו רגליהם מן הארץ, מה שמה, אבל כל דבר שלא עקרו רגליהם,

גם אם זה דרך פעולה של דידוי, מותר.

ואילו בספר, מה שכל ההיתר הוא רק לדחות אותה בידיים.

אבל לא לדדות, היינו לאחות בצדדי גופם.

אמר רבייה, שבע תן לתרנגולת.

כלומר, זה מוזר בשביל מדדי. אם אתה מדדה חיה, אתה יכול לדחות אותה שלא תדחות.

אתה יכול לאחות בה שלא תדחות.

בסדר.

זה באמת מותר.

זה גופס סיכום.

סיפא הטל לתרנגולת.

אביי אומר שבאמת כל שאר עופות וכל שכן בהמות וחיות מותר לדדותם.

אמנם אין לטלטלם כאשר רק רגליהם מן הארץ,

אבל לדדותם בחצר מותר.

אבל מה שכתוב בספר, שכל ההיתר הוא רק לדחות את הבעל חי ולא לדדותו,

זה מדבר בתרנגולת.

וכמו שכבר הסברנו מקודם,

בגלל שדרכה של התרנגולת,

שאם אוחזים בה על ידי שאוחזים בה בצדדי גופה,

היא מגביהה את עצמה ונמצא שהוא יטלטל אותה טלטול גמור, וזה ודאי שאסור,

כי הרי אין לטלטל מוקצה בידיים,

ומשום כך

אין לדדותה על התרנגולת, אלא רק לדחותה.

ראינו לדחוף אותה מאחוריה בלבד.

נראה את רש״י.

מדדין לא.

תסתכלו בבקשה ברש״י,

בדיבור המתחיל, מדדין לא.

כן?

מצאתם?

מדדין לא.

שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה הנוגעים לארץ ומוריחה.

כלומר, גפיה או צדדיה הכוונה.

שלא יאחז

את העוף,

כן? או את הבהמה והחיה בגפיה, בצדדיה, כאשר עדי רגליה ונוגעים לארץ.

גם באופן הזה רצתה לדייק הגמרא שלא, שאסור.

אז אמרו למה?

זה לגפיה? סליחה, דיברו על... טעיתי. דיברו על תרנגולת.

שאסור לדדות את התרנגולת כאשר אוחזו בצדדיה התרנגולת ולציע עליה ללכת.

למה באמת רגלית תרגולת אסור לדדות?

מה זה שונה מעגלים מוסייחים, למשל?

שהמשנה אמרה שכן מותר לדדות?

בגלל שטבעה של התרנגולת, שכאשר אוחזים בצדדיה,

מקפיה נפשה.

מקפיה נפשה. מה זה מקפיה נפשה?

מקבעת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל.

הרי מאחר ודרכה להגביה את עצמה...

גפיים זה הכנפיים.

לא, של בן אדם.

גפיים זה הצדדים, צידי גופו.

מקבעת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל.

ולכן בתרנגולת,

אם הוא ידדה, אוחז אותה בצדדיה,

אז היא תגביה את עצמה ואז יוצא שהוא יטלטל אותה ממש, וזה אסור,

כי טלטול מוקצה. זה מוקצה בעל התרנגולת.

אבל אווזים, כשאוחזים בגפיהן,

הן מנחית ברגליהן, הן לא... אין דרכם להגביה עצמה.

אז למה אסור ברשות הרבים?

ומיהו ברשות הרבים לא?

משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נוסען.

חוששים אנו שאומנם גם אם הן טבעו של האווז,

כמו כל שאר בעל החי... אה... עופות חוץ מהתנגולת,

אין דרכם להגביה עצמם,

אבל חוששים אנו ברשות הרבים חשש גדול יותר,

שמא בטעות יגביה אותו.

ונמצא שהוא עובר פה איסור חמור של דאורייתא.

אם למשל יוליך אותו, ארבע עמוד ברשות...

ערבים.

ונמצא נוסען.

דסתמא כרבנן... תבוא ותגיד לי, אבל חי נושא את עצמו.

התשובה היא לא, הברייתא סוברת.

דסתמא כרבנן דפליגה על עד רבי נתן בה מצביע.

סתם ברייתא כאן כדעת חכמים,

שלא סוברים כמו רב נתן, שתמיד אומרים,

גם בבהמה חיה ועוף אומרים חי נושא את עצמו. לא, זה לא כך.

אלא חכמים סוברים שבבהמה חיה ועוף לא אומרים חי נושא את עצמו. לגבי,

איפה מצאנו לחלוקת רבנן ורב נתן?

לאוהל בדף צד גדלת עמוד א', גביה מוציא חיה ועוף,

בין חיין בין שחוטין חייו,

אבל והאישה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים.

למה באמת מותר לדדות את הבן אפילו ברשות הרבים?

לגבי הבן, חכמים מודיעים שחי נושא את עצמו. באדם חי אומרים את הכלל חי נושא את עצמו. דיינמי מגביה לה,

גם אם היא תגוב תגביה אותו,

אין פה אישור דאורייתא, חי נושא את עצמו.

למה, בבהמה לא אומרים חי נושא את עצמו לפי חכמים.

בגוי.

מה?

בגוי. מה בגוי?

אם נושאים גוי?

מדברים עם נושאים בהמה,

אז לא אומרים חי נושא את עצמו, אבל אם הוא נושא אדם,

אומרים חי נושא את עצמו.

לא, בוודאי כמו אדם.

חי, בכוונה שיש לו... זה לא בגלל ההגדרה.

לא אכפת לי שבהגדרה אתה לא מגדיר אותו כאדם.

אבל במציאות...

טוב, הלאה.

טוב, הצלחת להצחיק אותי.

דיינמי מגביה לה, חי נושא את עצמו.

דאחי מוקמינא נתן, שכך מעמידים שם בגמרא,

בדף צדד דלת.

די בעדם מודו רבנן לרב נתן. בעדם גם החכמים מודים לרב נתן,

שעוברים חי נושא את עצמו.

מקפיא, כגון, אכפו ידייכו דא חגיגה.

הלשון הארמי,

אכפיא, הכוונה שמלשון הגבהה, הצפה, צף.

כתוב, ויהיה צפא ברזל, ויהיה צפא ברזל. תרגם התרגום, וקפא פרזלה.

קפא זה בלשון הצפה.

אין עוקרי לרגליהן, לוגע לגמרי מן הארץ,

דימוק תהי לטלטלה. כך נאמר בברייתא.

משמע שרק זה אסור, אבל דדויה מדדינא.

אוחזה בשני צדדיה בידו, מדדה.

והבה טלטול, טפה בתחייה שדוחבה מאחוריה.

פה ודאי שיש עניין של טלטול.

יותר מאשר אם הוא דוחה אותה מאחוריה.

ספר זה קטן לדוחין, אבל לא מדדין. מה שכתוב בספר,

שאסור גם לדדות בשונה משאר בהמה, חיה ועוף,

עטה לתרנגולת. זה רק בתרנגולת.

אבל ורשע, רשע שמתירה לדדות

בשאר עופות.

נחזור לגמרה.

שתי שורות קודם המשנה שבשורות הרחבות.

אמר אבייה.

עימא דשאחי תרנגולת.

נכבשינו לכרעי בערא.

אי נמי נידל להוא מיידל.

נידל להוא מיידל.

דילמא מן אכלו לטופרע בערא.

ועקר להוא לסימנים.

כלומר מאחר ולמדנו כאן

שדרכה של התרנגולת להגביה את עצמה כשאוחזים בה,

אומר אביי, אז אם מי שיבוא לשחוט את הנגולת

צריך שידחק את רגליה בקרקע כדי שיתקפלו

ולא תוכל להתחזק עליהם.

או יגביה אותה לגמרי שלא ייגעו בקרקע.

אבל אם למשל הוא רוצה לשחוט אותה כשרגליה נוגעות

ואינו דוחק את רגליה בקרקע,

במצב הזה חוששים שאולי תוך כדי שחיטה היא תנעץ את ציפורניה ותתעמת להתחזק

ולהתרומם כלפי מעלה כדרכה ואז

יבוא חלילה לעקור את הסימנים ולא לשחטן.

הרי אם הוא עובר על עניין של שחיטה כהלכתה

אז הוא יוצא שהבהמה מה הופכת, התנגולת תהיה מה?

טרפה, נבלה.

כן, כשלא שחטים כהלכתה זה נבלה.

אז כדי שלא יהיה מצב כזה שחיטתה תהיה פסולה

על ידי שיעבור על עיקור הסימנים,

במקום לשחוט נמצא שיעקרו את הסימנים,

זה בעיה גדולה אם יעשה את המצב הזה.

לכן,

ראוי שאו שיגביה אותה לגמרי מן הקרקע או שידחק את רגליה בקרקע,

אבל לא שתהיה במצב שהיא עומדת על גבי הקרקע והיא אוחזה אחיזה קלה. זה אסור.

למעשה, האמת שבעוף לא צריך שני סימנים.

העוף הכשרו בסימן אחד.

בהמות וחיות

אז צריכות שני סימנים.

עופות די בסימן אחד.

או הקנה או הרשת. מה?

לא צריך את שניהם, אחד מהם מספיק.

או הקנה או הרשת.

אבל אם...

‫התחילה יעקר אחד מהסימנים.

‫לכן חובת הבדיקה אחרת. ‫-וישמט, הלא הוא מחובר, למעשה,

‫הסימנים מחוברים בלחי ובבשר.

‫לא רק שלא צריך שניהם, ‫אלא מספיק רוב של סימן אחד.

‫רוב של שתיים.

‫לא.

‫הכדור רגלם, שוכחתה רוב שתיים.

‫זה במה בחיה.

‫במה בחיה צריך

‫לשחוט שני סימנים. ‫הביא מול עוד אחת רוב של שני סימנים. ‫כלומר, רוב של כל אחד משני הסימנים,

‫לא, היא עדיין נבלה.

‫בעוף די ברוב של סימן אחד.

‫בקודשים,

‫אז ראוי שיעשה בשני סימנים, ‫גם בעוף.

‫אבל בחולין

אין צורך.

‫מספיק שישחט סימן אחד, ‫זה אפילו לא כולו, אלא רובו.

‫-שכול עשיתם זמן, כולו, כולו?

‫שיש שני סימנים.

‫לכתחילה, כן.

‫בעוף אני מדבר, בוודאי.

‫טוב,

נראה את רשי.

‫נכבשינו לקרעי בערעי כדי שיתקפלו,

‫ולא יוכל להתחזק עליהן.

‫אינם ידלינו יגביהנו שלא יהיו רגליו ‫נוגעות בארץ.

‫עכשיו נראה את המשנה בסייעתא דשמיא.

‫אנחנו במשנה הבאה, מכאן,

‫עד סוף הפרק,

‫נלמד על דיני יולדת בשבת ויום טוב.

‫איזה דברים מותר לעשות בשביל היולדת?

‫אפילו שזה איסורים,

‫זה אסור מדאורייתא אפילו.

‫ואיזה אסור לעשות.

‫וגם נלמד ממתי יש לה דין יולדת.

‫אותו דבר בהמה שהיא צריכה ללדת.

‫איזה דברים מותר לעשות

‫בעבור להקרע עליה ללדת?

‫עיקר דין יולדת מתחלק לשלושה זמנים. ‫זוהי ההקדמה ש...

‫קודם שנלמד את דיני היולדת,

‫נביא את ההקדמה בזה.

‫עיקר דין יולדת מתחלק לשלושה זמנים.

‫א', הזמן שקודם הלידה.

‫אפילו שהיא עדיין לא נחשבת ‫כחולה שיש בו סכנה,

‫בכל זאת,

‫אם היא צריכה ללד ‫והיא יכולה לבוא לידי סכנה,

‫מותר לחלה עליה שבת ‫באופנים מסוימים,

‫ואת זה נראה בהמשך,

‫מהם האופנים שמותר לחלה עליה את השבת ‫כאשר מתקרב זמן לידתה.

‫ב',

זמן הלידה עצמה, ‫שאז היא ודאי חולה שיש בו סכנה,

‫ומותר לחלה עליה את השבת.

‫וגם פה יבהרו לנו ‫ממתי ועד מתי היא נקראת

‫יולדת

‫שאז היא כחולה שיש בה סכנה.

‫הדין השלישי שצריך לדעת,

‫ששבעה ימים אחר הלידה ‫היא עדיין נחשבת כחולה שיש בו סכנה.

‫אבל יש לה דין שונה מאשר בזמן הלידה עצמה.

‫זה לא דומה לזמן הלידה עצמה ‫לגבי דינים מסוימים.

‫למה יולדת

לא תהיה דומה לגמרי ‫לחולה שיש בו סכנה?

‫הרי בחולה שיש בו סכנה מצאנו דבר פשוט,

‫שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.

‫אם נצרג אתה לחלל את השבת,

‫שזה עוון חמור מאוד,

‫אבל חילול השבת

‫זה עונשו סכלה,

‫אם זה במזיד עומד דין והתרעה,

‫אבל לא עומד דין והתרעה במזיד חייב כרת,

‫ועל השוגג חייב חטאת.

‫חילול השבת זה חמור מאוד, ‫אפילו יותר מיום הכיפורים.

‫בכל זאת, פיקוח נפש דוחה.

‫גם מותר לחלל את השבת ‫לצורך חולה שיש בו סכנה.

‫מדוע כאן ביולדת אתה מגביל את הדברים,

‫ואומר שנותנים לה דין ‫שכמו חולה שיש בו סכנה, ‫אבל לא לגבי כל הדברים.

‫זה תלוי מתי, ביום הלידה,

‫בימים הבאים.

‫למה זה באמת,

‫למה היא לא נקראת חולה שיש בו סכנה?

‫אז אומרים אותם מפרשים, ‫משום שהלידה זה דבר טבעי אצלה.

‫אפילו אחת מאלף נשים ‫לא תהיה מתה מחמת הלידה.

‫כלומר, הסיכון של מיטה בלידה ‫הוא הרבה הרבה יותר רחוק

‫מאשר

סתם בן אדם שיגיע למצב כזה.

‫כל אדם שהוא חולה שהתחיל לחלות,

‫יכול להיות מצב כזה שזה יסתבך יותר.

‫ואילו היולדות בסייעתא דשמיא,

רובה דרובה,

‫אני חושב ש-95 אחוז, ‫אולי אפילו יותר, ‫ברוך השם, יולדות,

‫ולא מסתכנים בגלל זה. ‫לא מסתכנות.

עכשיו נראה את המשנה,

‫שתפרט לנו מה מותר בראש ובראשונה ‫לעשות בשבת ויום טוב ‫לצורך בהמה שצריכה ללד,

‫ומה מותר לעשות לצורך אישה שיולדת.

‫אין מילדין, אומרת המשנה, ‫אין מילדין את הבהמה ביום טוב,

‫אבל מסעדין.

‫כלומר, ללכת ולהוציא את הולד ‫מתוך רחם הבהמה,

‫זה אסור לעשות אפילו ביום טוב, ‫שהוא יותר קל משבת.

‫אבל מסעדין, עוזרים לה, מסיימים לה בשעת הלידה,

‫זה מה שמותר אצל הבהמה.

‫לא לאחוז את הולד ‫ולהוציאו מתוך רחם הבהמה. ‫-למה כתוב מסעדין ומילדין את האישה ולא את המשנה? ‫-דקה, דיברתי על בהמה עכשיו. ‫-לא, זה כתוב את האישה.

‫אתה שמת לב איפה אני קורא?

‫קראתי בתחילת המשנה. ‫-מילדין את הבהמה ביום. ‫-או, זה בהמה.

‫אבל מסעדין, נקודה. ‫אבל מסעדין, נקודה.

‫כלומר, לגבי בהמה אסור לילד, ‫אבל לסעדין ולעזור לה, זה מותר.

‫-סתם, אסור. ‫-כן, הגמרא תסביר מה זה, ‫איך אפשר לגרום לה,

‫איך מסייעים לה בשעת הלידה.

‫אבל להוציאו ממש בידיים זה אסור.

‫אבל אישה, ומילדין את האישה בשבת, ‫אפילו בשבת,

‫כל שכן ביום טוב.

‫מותר אפילו להוציא את הולד,

‫לתוך רחם האישה,

‫משום העניין הזה של סכנה.

‫וקוראים לה חכמה ממקום למקום.

‫כלומר,

אם המיילדת לא נמצאת באותו מקום ‫שבו נמצאת היולדת,

‫שולחים לקרוא למיילדת שתבוא בשביל לסייע ‫ולעזור ליולדת ללדת את הולד.

‫ואפילו ממקום למקום, גם אם המיילדת

‫נמצאת במקום רחוק, ‫היא צריכה לבוא מאותו מקום

‫למקום שבו היולדת נמצאת,

‫ויש מרחק כזה גדול שהיא צריכה לבוא ‫מחוץ לתחום,

‫אם כל זה יטירו לה.

‫נאמר,

אנחנו כאן בבני ברק,

‫ובשביל לסייע ליולדת שנמצאת

‫באיזשהו יישוב רחוק מכאן,

‫מרחק של יותר מאלפיים אמה,

‫המיילדת הזו שנמצאת בבני ברק ‫יכולה לצאת מהעיר ומתחום העיר,

‫אגב, זה יותר מאלפיים אמה,

‫בשביל לסייע לאותה יולדת ‫שנמצאת במרחק רב ‫מקומה של אותה מיילדת.

‫בכל דרך אפשרית, נכון? ‫מה? הרגל, ברחל.

‫אם נצרכים לזה ברחל, אז גם ברחל,

‫נכון מאוד.

ומחללים עליה את השבת,

‫וגם מותר לחלל את השבת, אם צריך,

‫בשביל הלידה.

‫וקושרים את הטיבור אחרי שהוולד ‫יוצא לחיים טובים ולשלום,

‫צריכים לקשור את הטיבור ‫כדי שלא יבוא הוולד לידי סכנה.

‫רשי אומר, כי טבורו של הוולד ארוך הוא, ‫אם לא יקשרו אותו,

‫חוששים שמא ייקרך באיזה דבר,

‫וכשיגמיאו את התינוק יצאו מעבא, ‫השם ירחל.

‫לכן

מותר לקשור את הטבור, ‫וצריך וחייב לקשור את הטבור.

‫משום חשש הסכנה,

‫רבי יוסי אומר, אף חותכין.

‫לא רק לקשור, אלא מותר גם לחתוך,

‫אם צריך, את הטבור.

‫רבי יוסי סובר שגם אם קשרו את הטבור,

‫עדיין יכול לבוא לידי סכנה.

‫לכן, אם צריך לחתוך, חותכין.

‫יש מחלוקת באחרונים, ‫האם יש בזה איסור דאורייתא ‫בחתיכת הטיבור או לא.

‫וכל צורכי מילה עושים בשבת. ‫כל מה שצריך לצורך המילה, ‫זה כבר דבר נוסף,

‫מותר לעשות בשבת.

‫אז אנחנו נראה מה נקרא צורכי מילה.

‫כן? זה לא נקבע על פי כל הדבר.

אדם לפי הקריטריון שלו, לפי מה הוא חושב.

אלא חכמים הגדירו מה נקרא צורכי מילה במשנה,

שבגלל זה מותר לעשות בשבת.

שואלת הגמרא כיצד מסעדין?

אתה אומר שמותר לסעד את הבהמה.

איך? כלומר לסייע ללדת.

איך? מה נקרא סיעוד?

רבי יהודה אמר, אוכל את הוולד שלא יפול לארץ.

כלומר עצם יציאת הוולד היא על ידי הבהמה עצמה, היא יולדת.

כן?

אבל מותר לאדם לאחוז את הוולד, היינו את וולד הבהמה,

שעה שהוא יוצא כדי שלא ייפול לארץ.

רבי נחמן אמר, דוחק בבשר כדי שיצא הוולד.

יכול האדם לדחוק

בבשר הסמוך לרחם

כדי שמחמת הדוחק הוולד יצא.

אבל לאחוז את הוולד בידיים זה גובה. המשנה אומרת,

הוציאו כשהוא חזור בידיים זה אסור.

תעני עכבה תיעד רבי יהודה.

ובאמת יש נברייתא שאומרת ומפרשת כמו רבי יהודה,

שאיסא מסעדין היינו אוחז את הוולד כדי שלא יפול לארץ.

כיצד מסעדין אומרת נברייתא,

אוחזין את הוולד כדי שלא יפול לארץ.

מוסיפה נברייתא ונופיח לו בחותמו.

הנחיריים של הוולד

סתומים ברירין.

אז מותר לו לפתוח את הנחיריים הללו

כדי שיוכל לנשום

ולא שחלילה תהיה לו בעיה של נשימה בגלל זה.

ונותן לו דד לתוך פיו כדי שינהג.

מותר לו גם לתת לאותה ולד את הדד של אמו

לתוך הפיו של הוולד כדי שינהג ממנה.

על כל פנים,

הברייתא הזו מפרשת שסיעוד זה כדעת רבי יהודה,

שמותר לאחוז את הוולד שלו ליפול לארץ.

אמר רבי שמעון בן גמליאל,

הברייתא מביאה עכשיו חידוש נוסף.

רבי שמעון בן גמליאל מספר,

מרחמים היינו על בהמה טהורה ביום טוב,

היינו נוהגים

לאהיב ולד של בהמה טהורה על אמו ביום טוב.

אם אמו הייתה מרחקת אותו ואינה אוהבתו,

היינו גורמים לה שתאהב אותו.

איך?

היכי עבי,

איך הם היו עושים את העניין הזה שהיה גורם לאמא לאהוב את הולד?

אמר רבייה מביא בול של מלח

ומניח לה בתוך הרחם

כדי שתזכור צערה ותרחם עלה.

לוקחים היו בול של מלח,

מול הכוונה כמות שאפשר למנות אגרוף שביד מלח

ומניח לה בתוך הרחם כדי שיכאב לה.

על ידי כן היא תזכור את הצער שהיה לה בלידה

וכך תבוא לרחם עליו ותאהב אותו.

ומצלפין מי של יע על גבי הולד

כדי שתריח ריחו ותרחם עליו.

וגם היה אפשר שהיו שופכים

מי שליה, מים ששרו בהם את השליה,

שופכים מזה על גבי הולד,

כדי שתוכל הבהמה, האמא,

להריח את ריחו

של הולד הזה על ידי מי השליה וכך תרחם עליו.

איך זה פועל?

אינני יודע.

זה צריך לשאול את הבהמה עצמה,

איך זה קורה שהיא אוהבת אותו

אחר שעושים לה פעולות אלו.

אבל ידעו חכמים ברוב חוכמתם שזה מה שקורה,

ולכן

נוהגים היו כך לעשות אם היו צריכים לגרום לאימא לאהוב את ולדע שלא תרחיקנו.

אבל דווקא הילד של בהמה טהורה,

ודווקא טהורה, אבל טמאה לא.

למה טמאה לא היה צריך לעשות את זה?

מה היא טעמה?

טמאה לא מרחקה ולדע.

טמאה אין דרכה לרחק את הולד שלה.

ואם מרחקה ולדע לא מקרבה,

ואם היא כבר מרחיקה,

כבר לא יעזור שום דבר, היא לא תקרב אותו אליה שוב.

אם כן נמצא שהוא טורח בחינם ביום טוב, כל שכן בשבת זה אסור.

כל האיתר הוא רק ביום טוב,

וגם כן רק בוולת בהמה טהורה.

וולת בהמה טהורה, גם אם היא מרחיקה אותו,

אבל אפשר לחזור ולקרב אותו אליה על ידי שיעשו פעולות שהיא יתרחם עליו.

מי ילדים את האישה?

המשנה הרי הוסיפה דין נוסף.

שאלה טובה.

נראה לי שכן.

אבל לומר לך בוודאות זה אני לא יודע.

זה אני אפנה אותך אליה, שתשאל אותה.

איך? אני לא יכול לדעת.

מסתבר שכן.

כי לא מסתבר שבהמה אחרת

תתקרב לוולד הזה בגלל כל הפעולות הללו. רק האימא שלו.

כן.

מיילדים את האישה מוסיפה המשנה,

וכמו שראינו, בשבת מותר לעשות את זה, לעזור לוולד לצאת מרחם האימא, מרחם האישה,

וגם קוראים את המיילדת ממקום למקום,

אפילו שצריך לחלל את השבת בשביל זה.

שואלת הגמרא, מי כדי טלי למי ילדים את האישה, וקוראים לה חכמה ממקום למקום?

מחללין עליית השבת, לאטוי אמאי,

שמה אתה צריך לכתוב מחלל עליית השבת? הרי כבר אמרת בתחילת הדברים,

שמותר לסייע, לא רק לסייע, להוציא את הוולד בידיים

מרחמה של האישה,

וגם קוראים לה חכמה ממקום למקום, היינו,

אפילו שבשביל זה היא צריכה לעבור את התחום, שזה איסור גמור,

ולפעמים זה גם איסור תורה,

בפרט אם זה 12 מילד, זה שלוש פרסאות,

אז יש מהראשונים שאומרים שזה איסור תורה,

בכל זאת התירו.

אז לשבת צריך להוסיף לי מחר אין עליית השבת,

זה כבר כלול לכאורה בחלק הראשון שאמרה לנו המשנה.

עונה הגמרא, לאטוי אעד איתנו רבנן,

אם הייתה צריכה לנר,

חברתה מדלקת לה את הנר,

ובאה להוסיף

לרבות את מה ששנינו בברייתא.

כלומר, המשנה כתבה לשון כולל,

אבל למעשה הברייתא מפרטת מהם הדברים שיכולים

לעשות למען היולדת ושהיולדת צריכה את זה.

כמו למשל, אם היולדת צריכה נר,

אז חברתה יכולה להדליק בחבורה נר.

התוספות

אומנם לא פה, תוספות ישנים במסכת יומה אומרים

שגם אם היא לא מבקשת, היא לא אומרת צילום.

והמיילדת גם לא אומרת צילום,

אף אחד מהם לא מדבר, אבל כשהגיע הלילה,

כל אתה מבין,

בלילה צריכים נר, צריכים אור.

אז כדי ליישב את דעתה, התירו להדליק בעבורה את הנר.

ואם הייתה צריכה לשמן, חברתה מביאה לה שמן ביד.

אנחנו מדליקים לאש בשבת ארץ, כן?

מדליקים לה את הנר, כן, כן, כן, זה כזה מה שכתוב.

היום שיש מנורות,

כן,

בשביל ליישב את דעתה,

מדליקים לה את האור.

נכון מאוד, היום זה הרבה יותר קל.

ואם הייתה צריכה לשמן, אם היולדת צריכה שמן,

אז החברתה מביאה לה שמן דרך רשות הרבים אפילו,

ביד אבל.

כלומר, כמות מסוימת כשהיא אוחזת ביד את השמן,

אבל לא בכלי,

לא בכוס,

לא בבקבוק.

כדי להימנע ככל האפשר מאיסור הוצאה של תורה,

היא מביאה ביד,

זה פחות מאשר אם היא תביא את זה עם בקבוק,

שאז נמצאת נושאת את הבקבוק או את הכוס.

ואם אינו סיפק ביד,

אבל אם היא צריכה כמות של שמן,

אותה יולדת שלא מספיק אם היא תביא את זה ביד,

מביאה בשערה.

אז היא לוקחת שמן

וסחה אותו בשערה, אותה אישה, אותה חברה שאמורה להביא ליולדת את השמן. מה זה בשערה?

בשער שלה.

את מה? את השמן.

וכשהיא תבוא אצל היולדת, תסחוט את השיער מן השמן,

וכך

יהיה אפשר לאותה יולדת להשתמש בשמן הזה,

ואם אינו סיפק בשערה,

מביאה לה בכלי.

אם זה לא מספיק ליולדת

בכמות שתביא בשיער שלה,

אז פה אפשר גם להביא בכלי.

בקיצור,

אין היתר להוסיף כמות של שמן

אם אינה צריכה לזה.

זה בטח.

על זה מדובר.

בטח.

יפה.

שאלת שאלה טובה, והגמרא תשאל את זה בהמשך.

הלאה.

אמר מה?

אם הייתה צריכה לנער,

חברתה מבדקת לה את הנער.

כלומר ראינו הברייתא,

את הדין הזה שאם היא צריכה לנער, ככל שזה לילה,

אז יכולה חברתה ל...

שואלת גמרא פשיטא?

פשוט

שמותר.

שערי פיקוח נפש

דוחה סבת.

עונה הגמרא לא צריכה בשומה.

כל מה שצריכה הברייתא לחדש כאן זה אפילו שהיולדת שומה,

שאינה רואה.

והחידוש הוא אפילו של מעשה.

המלאכות שצריכות חברותיה,

המיילדות והעוזרות,

צריכה עוד לעשות, גם בחשיכה,

בכל זאת מדליקים את הנר.

למה?

הרי לכאורה סבתא בין כך לא רואה,

והמיילדות והעוזרות לא צריכות את הנר, יכולות להסתדר גם בלי זה, אז למה מותר להבדיק?

מהו דה תימה כמדל אוחז יעשו?

הייתי יכול לחשוב ולומר, כיוון שאינה רואה בין כך,

אסור יהיה להבדיק בעבורה את הנר.

כמה אשמה לאן?

לכן באה הברייתא להשמיע לנו.

איטובה מייד ודעתה, גם בשומה,

אבל הדלקת הנר מיישמת את דעתה.

ואיטובה דעת. סברה,

סברה.

איכא מידי חזה חברתה ועבדלי.

איך הם יכולות להבין? אם יהיה צורך בדבר כלשהו,

אז חברותיי יראו ויעשו לי.

אבל איך הם יכולים? היא חוששת שלא יעשו את הדבר כהוגן אם לא יהיה נר. אבל זה יהודים שישקם יהיה נר.

אז בשביל יישוב הדעת זה כבר לא פיקוח נפש.

זה בשביל יישוב הדעת. אומרים התוספות,

אומרים התוספות, שלא כמו שאתה אומר, שכל מה שנעשה ליישב דעתה ולהשקית פחדה, עושים.

שיישוב דעת היולדת בכלל פיקוח נפש הוא,

מפני שבלוזה יכולה לעבור לידי סכנה.

לפני הלידה או אחרי הלידה?

מדובר פה אחרי הלידה.

אחרי הלידה. נכון.

וגם אם היא לא קטומה, אולי מתקבלו אותה. אם היא לפני הלידה המלא היא יכולה... יש מקום אבל לשאול

אנשים שם שיכולות לעשות את הפעולות. אתה חושב שבזה זה נגמר? יש עוד דברים?

אחר הוצאת הלידה יש צורך לקשור את הצבור ויש צורך...

ישנם כמה וכמה פעולות צריך.

זה לא קשור, שזה אני אומר, אם הדיקימור חייבים בשביל לעשות את הפעולות. איך אוהבים דברים בחושך?

לא, זה גוף הכתוב פה. שאר אנשים כאן.

זה גוף הכתוב.

שאף על פי

אף על פי שהן יכולות להסתדר בלי האור... איך אפשר להסתדר בלי האור? בכל זאת,

לה, בשביל יישוב דעתה,

שאלה יפה וחכמה,

הן יכולות להסתדר דרך אור הירח.

זה הרים קריטיים, מיולדת ומסתכלות. תגידי, אתה שואל אותי... אבל זה לא אורות שיש ברצועות. אתה שואל אותי שאלות מציאותיות.

אז אם ייווצר מצב שאותן אלה שמסייעות לה מסתדרות גם בלעדי האור... יכול להיות שיש אור בחוץ... מה אמרתי?

מה אמרתי לפני רגע?

זה מה שאמרתי לפני רגע.

שאותן אלה,

הן לא מרגישות צורך באור להדליק באותו מקום שבו היולדת נמצאת,

כי הן מסתדרות דרך אור הירח.

אתה אמרת, לא אור הירח, אור אחר שבחוץ.

מה זה משנה? בתכלס? לא, זה לפני אלפיים שנה לא היו אורות שלהם, כבוד הרב. או, זה אני אומר. זה לא אורות של האש בחוץ, זה לא פועל. זו שאלה מציאותית. זה מציאותי. באים...

אז אני... זה יכול לעשות משהו בחוץ.

גם היום, סתיה, כשיש אורות בחוץ,

אתה לא יכול לעשות להם בלי להדליק את האורות, אתה חייב לעשות דברים מדויקים. אתה לא יכול, אם אתה צריך לעשות לה איזה תרחיב או איזשהו חומר, אתה צריך לדעת מדויק.

טוב, אתה לא יכול לעשות את זה מהאורות של הירח.

לא, לא, לא. אתה חייב לשימור.

ולכן אני אומר,

שאם אתה תבוא ותקשה למיילדת,

איך את מסוגלת לעשות בלי אור,

תגיד לך לך הביתה,

תלך לישון, אני מסתדרת, אני יודעת טוב טוב את העבודה שלי גם בלי אור.

אז מה אתה שואל אותי?

אבל איך את מסתדרת?

סליחה, אני לא חייבת לתת לך דין וחשבון איך אני מסתדרת, אני מסתדרת גם בלי אור.

מרוב שהיא כל כך רגילה בזה, אז היא יודעת בדיוק את כל מה שצריכה לעשות.

זה לא הבעיה,

זו מציאות.

מעשה שהיה, ככה היה.

כך המצב שאפשר שיסתדרו בלי.

לא שאני החלטתי את זה, אלא הם אומרות, אנחנו מסתדרות גם בלי זה.

בכל זאת יכולים להדליק את הנר בעבור אותה יולדת.

נו, אני לא יודע אם יש מרנט אחד.

היא רוצה להדליק לומד? בני, היא רוצה... לא, זה אני לא יודע.

זה אני לא יודע. אלא אם כן היא מבקשת. אולי היא מבקשת אז כן.

המגן אברהם שואל,

למה בשומת האומר שמותר להדליק?

בגלל שהיא צריכה ליישוב דעת.

ומה הכוונה?

היא רוצה שידליקו,

כי היא עולה, אז יהיה לה יישוב דעת, כאילו, בגלל שהיא סוברת, אם יצרכו איזה משהו לעשות לי,

אז יוכלו לראות ולעשות לי.

שואל, אמר בגן אברהם, מה הבעיה?

שיגידו לה שהדליקו את הנר,

וכך תתיישב דעתה, בלי להדליק בפועל.

אז הוא מתרץ שיכולה היא להרגיש אחר כך שלא ידליקו נר,

על זה שתנסה אותה.

ותראה להם אצבע או שתיים, ותשאל אותם אם הם,

כמה הראתה להם?

היא כאילו יכולה להרגיש אם אחרת דליקו או לא, לנסות אותה. אז אם הם לא רואים שתיים, אז איך הם יעשו פעולות, תודה רבה? הם חייבים לעשות, הם חייבים לעשות.

לכן אמרתי, אותם דברים שזה כבר חלק מהפרקטיקה שלהם,

זה כבר טבוע בהם, הם יכולים גם להסתדר בלי אור.

אבל כשאתה אוכל אוכל בבית, אתה כבר רגיל לאכול בקצרה אחת פעם, זהו, אתה לא יכול בלי אור, אתה לא יכול, נכון, אבל אם אתה תרצה מלח,

אני מצטער, אני מצטער לומר לך,

אתה, אתם מוזרים, סליחה.

אי אפשר לאכול,

אנחנו גלגולים של הגניים, אי אפשר,

אי אפשר לאכול בלי אור,

אי אפשר לאכול בלי אור,

נו, אני מתפלא.

תגיד באמת את האהבה לאישון. משהו אחר,

הוא פחות נהנה מהאוכל.

הוא פחות נהנה מן האוכל, אבל כשהוא לא יכול לאכול.

זהו.

טוב,

אני לא יודע, אתם צריכים להחליט מי יותר בן אדם, אני או אתם, אני מתרגל גם בלי זה.

אני יכול לאכול גם בלי אור.

זה עניין אחר, בואו נראה.

זה כבר עניין נוסף.

הסברנו אבל, הסברנו את העניין, מה העניין של הדלקת הנר לצורך היולדת.

התשובה,

בגלל שהיא צריכה יישוב דעת,

כדי להיות בטוחה שהיא עשו לה את כל הצריך לה.

ושאלתם,

איזה עניין של יישוב דעת פה? מה העניין? הרי זה לא פיקוח נפש.

הבאתי את התוספות שאומר שזה גם קראת בכלל לפיקוח נפש.

למה?

בגלל שהיא יכולה להשתכן אם היא תחשוש שיהיה מצב כזה שלא יראו מה שהיא צריכה לעשות.

אז זה גם בגלל פיקוח נפש.

ושאלנו אבל, לכאורה, אבל מה היא צריכה נר לעשומה הזו?

הרי אפשר לשקר לה ולומר לה, הדלקנו את הנר, מה את צריכה?

התשובה היא, היא יכולה לנסותם לראות אם הם מאחלים את דליקות הנר, מלחמדווה יכולה להגיע למצב שהיא תרגיש אם היא מדליקות הנר או לא,

לכן התירו מלכתחילה להדליק את הנר בעבורה.

מוסיפה הגמרא לדער את המשך הבריתא.

אם הייתה צריכה לשמן,

מה רמנו שאם הייתה צריכה לשמן

ולא מספיק להביא ביד, אז מביאים את זה דרך השיער, נכון?

שואלת הגמרא,

טיפוק לה משום סחיטה?

כלומר, מה הועיל לך שהיא מביאה בשיער? הלוא מה המטרה שאתה אומר שהוא לא יביא בכלי?

למה לא תביא בכלי? למה?

כדי שלא תעבור על איסור הוצאה, נכון?

נו, אז מה?

אז היא מביאה בשיער.

אז היא הסתוחקת. מה, אז מה הרווחת?

אז אומנם לא יהיה פה איסור הוצאה, אבל יהיה פה איסור סחיטה.

הרי כשהיא תגיע לרדת היא תשחט את השמן שיש בשערה,

נמצא שהיא סוחטת.

רב אב רב יוסף דאמר את ארווי הוא,

אין סחיטה בשיער.

אתם שומעים?

למה אין סחיטה בשיער?

מאחר ושיער הוא קשה, אינו בולע את המים. סחיטה זה נאמר,

כך לפי רב אב רב יוסף.

מתי אני אומר סחיטה? דווקא בדבר שהוא בולע.

אם הדבר הזה שנמצא בו המים,

הוא בולע את המים, חלק מן המים,

פה אני אומר שיש איסור שחיטה.

אבל השיער הוא קשה והוא לא בולע את המים,

וממילא נמצא שאתה רק מוציא את השמן מעל גבי השיער, ולא מה שבלוע בשיער, כי לא בלוע בו.

מובן?

זה מה שסוברים מי?

אביי ביוסף. רבם ורב יוסף. אבל למה יגידו כבר מים? מים זה כן בולע את השיער.

השיער כן נצפה במים,

אבל השמן בעיה ההפך, השמן לא נצפה במה,

אתם הורגו מים.

שהשמן מה? לא נצפה. לא נצפה.

לא נצפה.

פג, אז אדרבא,

אפילו את המים לא בולע.

זאת אומרת שמים מותר, לפי רבא אברהם יוסף, נכון.

רב אשי אמר, בואו נראה את רב אשי,

אפילו תמה יש סחיטה בשיער,

מביאה לה בכלי דרך שערה,

לא הכוונה שהיא תניח את השמן בתוך השיער.

גם אם נאמר שיש סחיטה בשיער,

אז באמת ודאי שיהיה אסור לה לשים

בשיער עצמו, כי כשתבוא להוציא את זה לילדת,

תצטרך לעבור עליה לסוף סחיטה.

אבל מה כן?

הכוונה במשנה שהיא תיקח כלי,

איזשהו כוסית קטנה,

כן?

ותמלא אותו שמן,

תקשור אותו באיזושהי צורה של קשר בשיער,

וכך תביא את השמן.

עכשיו, למה באמת...

או, זה חמד, אי אפשר לשים את זה על הראש. או, זה חמד, אי אפשר לשננה, יהיה משננה.

כמו שאמר לנו אסף,

כמה שאפשר לשנות בשנים, אז כאן, אם אפשר לשנות ולהוציא את הכלי דרך השיער ולא בידיים,

אז ודאי זה עדיף.

עכשיו,

חייבים אנו לבאר את החלק, חלק מעניין הסחיטה שהזכרנו,

זה צריך לדעת,

ששני חלקים נאמרו באיסור שחיטה.

דבר ראשון,

מצאנו כבר

בגברה, באבה רמבה,

בעלקות שבת פרק ח',

הלכה י',

הלכה זן,

הסוחט זה טיב הענבים,

חייב משום מפרק.

שהוא תולדת מלאכת דש, ודאי וודאי.

הלוא דשא זה אחת מלמד ט' מלאכות בשבת.

מפרק

זה תולדה של דש.

כשאדם סוחט

זיתים

מן השמן שבהם, והענבים,

והענבים את היין הבלוע בתוך הענבים,

אז חייב משום מפרק.

יש שהוסיפו וכתבו שגם אדם שסוחט בגד

מהמשכים שבו, יש איסור מדאורייתא,

אם הוא צריך את המשכינה הללו.

זה, דבר ראשון. דבר שני... יש גם איסור מלבן בזה. דקה, יפה. יפה מאוד, אמרת.

אדם שסוחט בגד חייב משום כיבוש

שהיא תולדת מלאכת מלבן.

כלומר, בבגד

יש שסורים שיש פה שני דברים.

חוץ ממה שהוא מלבן את הבגד,

כן, שזה תולדה של מכבש,

הפוך, חוץ ממה שהוא מכבש את תולדתו של מלבן,

יש פה גם איסור סחיטה, שזה משום מפרק.

יפה.

עכשיו,

יש מחלוקת בראשונים, הריב רבנו תם.

האם

האיסור הזה שאמרנו בסחיטת בגד,

שזה משום מלבן,

האם זה דווקא אם הוא סוחט בגד מהמים שבו?

רק במים זה נאמר?

אבל אם למשל בלוח משקה אחר,

אין איסור מלבן.

או שנאמר,

או שנאמר שגם שאר משקים שמלויים בבגד,

יש איסור סחיטה משום מלבן,

הגם שלמעשה זה לא מים.

אז זה צריך לדעת.

רבנו תם סובר.

אתה סוחט, אתה מוציא את הלכלוך, אתה כאילו מנקה את הבגד,

אתה מבין אותו.

זו הגופה של האם

בשאר משקים

יעבור על איסור מלבן או לא.

רבנו תם סובר, שלא שייך איסור מלבן אלא במים ולא בשאר משקים.

מובן?

עכשיו,

מבאר רבנו תם.

תוספות מבארים שלפי דעת רבנו תם,

מה שמבואר בסוגיה אצלנו,

ששייך איסור סחיטה בשוחט ציער מהשמן שבו,

הרי ככה למדנו לפי רב אשי.

אפילו תמה יש סחיטה בשיער, כלומר הוא אוחז שיש סחיטה בשיער.

כן?

וגם,

גם לפי רב אברב יוסף, שאמרו,

אין סחיטה בשיער.

משמע שאם זה לא היה שיער,

אז היה אפשר, אם זה היה בגד למשל,

היה שחיטה, גם זה שמן.

נכון?

אז איך רבנו תם מבאר את זה?

אתם שומעים טוב את מה שאני שואל.

רבנו תם אומר שאין איסור סחיטת

בגד עם משקה בלוע בו.

אין איסור סחיטת בגד

משום מלבן עם משקה אחר בלוע בו. סוחט אבל יהיה. רק במים. רק סוחט. עוד פעם, אז... מי מלבן?

מאיזה איסור?

סוחט. מה זה סוחט?

אבל איזה איסור זה?

זה גוף השואלים התוספות.

לפי רבנו תם שאומר שאין איסור של מלבן בבגד, של בלוע בשאר משקיעים.

אז למה כאן מוכח שיש איסור?

הלוא כאן, גם לפי רב אביב יוסף, שאומרים אין סחיטה בשיער, זה הכל בגלל שזה שיער.

משמע, אבל אם זה היה השמן בלוע בבגד, היה סחיטה.

איזה איסור?

אבל אין מלבן לפי רבנו תם בשאר משקיעים.

אם זה לא במים...

הוא מלבן במים, אדוני. כן. אז התשובה,

אומנם הוא לא יהיה חייב משום מלבן, אבל יהיה חייב משום מפרק,

כמו שהזכרנו קודם.

שבעניין סחיטה, שייך או מפרק או מלבן, ורק שזה תלוי במצבים מסוימים. בהקדרה שם. עכשיו, בסוחט בגד,

לא במים, אלא בשאר משקיעים,

פה לא יהיה אומנם מלבן לפי רבנו תם,

אבל יהיה מפרק. יש חולקים על רבנו תם? מובן, אבל מה יהיה הדין אם הוא שוחט בגד ממים?

הוא יעבור על שתי דברים, גם על מפרק, גם על שוחט, לא יודע. וגם על מלבן.

ויש עוד דעה על חוץ מלבן תם שאומר על מה?

ארי, אריס אומר שיש איסור מלבן אפילו בשאר משקיעים.

כן? ארי, כן. רבנו יצחק מבעלי התוספות.

כן.

נראה את רסי.

מה נקבע היום? שמה?

שיש בזה. ודאי, ודאי. שיש בזה. ודאי.

בואו נראה את רשי.

בואו נראה את רשי.

הרן, הרן

כותב שגם אם נאמר

שאין שחיטה בשיער, כמו שרבי ורבי יוסף אמרו,

אבל זה הכל, אין איסור דאורייתא של שחיטה בשיער.

אבל מדרבנן יש איסור.

מובן?

לכן לפי כולם יש איסור שחיטה, השאלה אם זה מדאורייתא או מדרבנן, לגבי שיער.

לכן כשאדם,

אם נצרכו ללכת למקווה בשבת,

נצרכו ללכת למקווה,

הגם של ללכת למקווה בשבת זה לא כל כך פשוט בהלכה,

אבל אם נצטרכו ללכת למקווה בשבת, הוא סומך להקל לגבי עצם הטבילה במקווה,

כשהוא יבוא לנגב עצמו, צריך להיזהר שצער ראשו או זקנו לא ינגב בכוח, כדי שלא יבוא לעבור על איסור... יכול להניע. סחיטה, בדיוק.

נראה את רשי מסעדין,

מסעדין,

מפרש בגמרא,

חכמה מילדת,

אין מילדין את הבהמה ביום טוב,

דאי כאילו טרחה יתרה,

אבל מסעדין אותה ביום טוב.

ומילדין אישה בשבת, ואין צורך לומר שמסעדין, פשוט מותר,

וכל שכן ביום טוב.

קושרין את טיבול של ולד שהוא ארוך,

שאם לא יתקשר ועלול להיקרק בשום דבר,

כלומר באיזה דבר, יצאו מהאבים, יגביאו התינוק.

דוחק בבשר של בהמה לפנים, שיהיה הולד בורט לחוץ.

ונופח לו בחותמו של חיריו, סתומים לו ברירים,

ונוטה דת של אמו בתוך פיו,

מרחמים מהאבים את ולדה עליה,

בול של מלח מלוא אגרוף,

דקאיב לה.

הרי על ידי זה כואב לה.

וזוכרת שער לידה,

ומרחמה את הולד, כלומר אוהבת היא את הולד במצב כזה, עם ריחקתו.

מי שליה, שורין את השליה במים, זה המים של השליה.

לא מרחקה, זה בהמת מי האמן, ואין דרכה לרחק.

ואם היא מרחיקה, כבר אי אפשר לקרב אותו אליה.

מביאה לה' את דרך רשות הרבים,

ביד, בכפה ולא בכלי.

דקמה דאפשר לשנויה משננה.

בסערה, סחא שערה שמן.

וכשבא אצלם מכאן נחתו.

ואין כאן חילול שבת,

כיוון שאין דרך הוצאה בכך.

פשיטא דאפיקו על נפש דוחה שבת.

אחר כך הבאנו את העניין של סערה, טיפו גלם שום סחיטה, למה לא הביאה לה בכלי?

שלא תחלע עליה בהוצאה, שבת בהוצאה.

נו, איך אמר מיד כמחללה בסחיטה, מה הועיל?

אז על זה אמרו רבי אביב יוסף, אין סחיטה בשיער,

שהוא קשה ואין בולע.

אמר לפי רב אשי,

תביא בכלי דרך שערה, כורך את הכלי בראשה,

כורך את הכלי בראשה.

בשערה, זה שתי פירושים, אחד שהיא שמה את זה על הראש כאילו והיא צפוחתת לה, ממש כן, או שהיא פשוט נעזרת בשערות כדי לטפוס את הכלי הזה וללכת לגרש.

נכון.

אבל אם היא תהיו,

היא תלך יותר משלוש פרצאות ולקשור את הדבור וכו'.

מה שצריך לצורך הלידה מותר. אבל פה מדובר שזה גם לצורך האישה ש...

אבל זה... כבוד הנצל שהשמן הזה יכול... נכון מאוד.

לכן התירו להביא שמן, אבל אם אפשר להגיע לאותה תוצאה בלי להוסיף חלולי שבת דאורייתא,

אז עושים.

כי אפשר להגיע לאותה תוצאה גם בלי זה.

לא התירו סתם, חופשי חופשי, תעשה כמה מה בא לך.

גם בפיקוח נפש, כל מה שהתירו זה רק בשביל להצילו מן הסכנה.

אבל לעשות פעולות שלא קשורות להוציאו מן הסכנה,

זה ודאי שאסור.

לנצל את הפעולות האלה לטובתך אישית גם. ולא שהשבת זה הפקר.

מובן?

טוב, אנחנו נסיים פה היום, סייעתא דשמיא,

שבוע הבא.