מסכת שבת דף קכ"ו עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בבקשה, אדוני.

מסכת שבת,

דף קכו עמוד א',

שלוש שורות בסוף העמוד.

אמר רבי יהודה בר שלט,

אמר רבי אסי, אמר רבי יוחנן,

הלכה אקרא בן שמעון בן גמליאל.

פיזקנו אתמול בשיעור

את דעתו של רבי שמעון בן גמליאל,

שסובר שמותר להשתמש בקנה המיועד לנעול בו את הדלת,

גם אם לא קשרו אותו כלל וכלל לדלת.

וכאן בא לפסוק רבי יוחנן, הלכה כדעתו של רבי שמעון בן גמליאל,

שאין צריך קשירה לאותו קנה מבעוד יום.

זה לא,

ואין צריך לחשוש שייראה כאילו מוסיפו על הבניין.

שואלת הגמרא, ומי אמר רבי יוחנן, אחי?

וכי ייתכן שרבי יוחנן אמר כך,

שההלכה תהיה אקרא בן שמעון בן גמליאל, שמותר לטלטל את הקנה,

גם אם לא קשרו אותו כלל בבעוד יום?

ועד תנען.

כל כיסויי הכלים,

שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת.

רואים אנו במשנה, כאן בדף הזה, בעמוד השני,

האומרת שאם יש כיסוי לכלי,

דווקא אם יש לו בית אחיזה, היינו ידית כלשהי,

שבה אוחזו את הכיסוי,

אז יכולו לטלטלו בשבת את אותו כיסוי של הכלי.

אבל אם אין ידית לאותו כיסוי של הכלי,

אסור בטלטול.

ואמר רבי יהודה בר שלה, אמר רב אסי, אמר רבי יוחנן,

הוא שיש תורת כלי עליהם.

כלומר, רבי יוחנן בא לפרש,

שגם מה שאמרה המשנה, שאם יש ידית לכיסוי מותר לטלטל,

זה רק בתנאי שיש על זה תורת כלי. פירושו,

רק אם הם ראויים לתשמיש אחר, חוץ מעצם הכיסוי,

של הכלי,

אז מקבלים הם שם כלי ומותרים בטלטול.

אבל אם אינם ראויים לשום שימוש אחר,

אלא רק כל השימוש בהם זה כיסוי לכלי,

הכיסוי הזה אינו נחשב כשימוש

להגדיר את הכיסוי ככלי.

אם כן, גם הקנה

הרי יהיה אסור בטלטול.

משום שאם אינו ראוי לשימוש אלא לנעילת הדלת,

במצב הזה אין לו תורת כלי.

עצם הנעילה היא לא מחשיבה אותו ככלי. מדוע?

רש״י מבאר,

בגלל שהנעילה זה נחשב כשימוש של בניין.

כי אם הנעילה זה

סוגע על ידי ההשתמשות בקנה לנעילת הדלת,

בזה הופך להיות חלק מן הבניין.

זה לא שימוש של כלי,

וממילא אין לזה תורת כלי.

וממילא

אומר רבי יוחנן

שכל הכלים, ומתי תהיה תורת כלי עליהם?

רק אם ראויים הם לשני תשמישים.

חוץ

מהשימוש הזה שלשמו מיועדים הם,

צריך

שיהיה בו שימוש נוסף,

ואז יש לזה תורת כלי.

אז למה אם כן פסק כאן רבי שמעון בן גמליאל שמותר לנעול באותו קנה בשבת?

הרי אין לזה תורת כלי לפי מה שפסק רבי יוחנן שצריך שימוש נוסף

חוץ מעצם הנעילה.

וכי תימח אינמי

דאיכא תורת כלי עליו?

ואם תבואו ותתרץ לי שגם כאן

הקנה הזה שהתיר רבי שמעון בן גמליאל לנעול בו,

זה קנה שאפשר להשתמש בו שימוש נוסף,

וממילא תורת כלי עליו.

ומאי רבי שמעון בן גמליאל תורת כלי עליו?

וכי

בשיטת רבי שמעון בן גמליאל

צריך שתהיה תורת כלי עליו כדי להתירו בטלטול?

הרי מוכח ממקום אחר

שלדעת רבי שמעון בן גמליאל

אין צריך שתהיה תורת כלי עליו.

והתניא,

למדנו זאת בברייתא.

חריות של דקל

שגדרן לשום עצים

ונמלך עליהן לשבעה.

אם אדם קצץ ענפי דקל יבשים

והתכוון בקציצתו לקחת את אותם ענפים

לצורך הסקה, להשיג בהם,

אלה ודאי שהם מוקצי מחמת גופן,

שהרי אינם ראויים לשימוש אלא להעסקה

ואינם כלי, ממילא מוקצה מחמת גופו,

אלא מה? לאחר מכן נמלך עליהן לשבעה

אותו אדם שקצץ,

התחרט, חזר בו,

ורוצה להשתמש בהם לצורך ישיבה.

אז אומר לנו תנא כמה, אז צריך לקשור.

התנא הזה הראשון,

שמוזכר כאן בבריידס, אומר שבשביל שיהיה אפשר להשתמש בהם

ולשב עליהם,

צריך שיקשור אותם יחד מערב שבת,

כי ככה דרך של אותם ענפי דקל יבשים

שמשמשים לישיבה.

כאשר רוצים לשב עליהם, אז לוקחים כמה וכמה ענפי דקל,

מחברים אותם יחד,

וכך אפשר להשתמש בהם

בשימוש כזה של ישיבה עליהם.

אבל, אומר תנא כמה, אם הוא לא קשר אותם,

לא יועיל למחשבה שלו בלבד

כדי לבטל מזה שם מוקצה.

אבל רבי שמעון בן גמליאל סובר, רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין צריך לקשור.

עצם המחשבה שלו,

שכוונתו להשתמש באותם חנפי דקל יבשים

לצורך ישיבה,

עצם המחשבה כבר מבטלת מזה שם מוקצה ומותר בטלטול,

אף על פי שלמעשה אין עליהם תורת כלי,

משום

שהרי לא יהיה חינם לא במעשה,

ואין לזה הגדרה של כלי בכלל,

כלומר אינם ראויים לשימוש אחר,

לכן במצב הזה,

בכל זאת אתה רואה שלפי רבי שמעון בן גמליאל,

אפשר לטלטל אותה.

אם כן נמצא שרבן שמעון בן גמליאל

סובר שאין צריך

שיהיה עליהם תורת כלי כדי להתיר בטלטול,

אלא מספיק המחשבה לבד,

זה די בא כדי להתיר בטלטול.

אם כן חייבים אני לומר,

שגם בקנה שפותח ונועל בו את הדלת,

אין מצריך, רבי שמעון בן גמליאל לא מצריך

שיהיה לזה תורת כלי על ידי שיהיה לו שימוש נוסף,

אלא עצם הכוונה להשתמש באותו קנה לפתיחת מנענת הדלת,

כבר מתירו בטלטול.

ואם כן רבי יוחנן שפוסק כמוהו,

לכאורה סובר כמוהו לגמרי,

שאין צריך שיהיה תורת כלי.

אם כן זה סותר את דבריו במקום אחר,

המצריך שדווקא צריך שיהיה תורת כלי כדי להתיר את הדבר בטלטול.

תרצת הגמרא רבי יוחנן סבירה לאקבטה בחדה ופליגה לבחדה.

נכון אמנם שלדעת רבן שמעון בן גמליאל

מותר להשתמש בקנה שנועל בו את הדלת

גם ללא שראוי הוא לשימוש אחר אלא לנועלה בלבד,

כי עצם מחשבתו מבטלת מזה שמוקצה אף על פי שאין לזה הגדרה של כלי.

כמו שבאותן חריות של דקל סובר רבי שמעון בן גמליאל שועץ למחשבתו

להשתמש בהם לצורך ישיבה עליהם.

מספיק זה, מספיק כדי שייבטל מזה שמוקצה וממילא מותר בטלטול.

אבל רבי יוחנן שפוסק כמוהו,

זה לא שהוא סובר לגמרי כמותו,

אלא הוא סובר שאומנם

תהיה הלכה כמו רבי שמעון בן גמליאל

בקנה הזה שפותח ונועל בו את הדלת

ומותר בטלטול, אבל בתנאי

שיהיה בזה אפשרות של שימוש נוסף.

הוא סובר שהוא לא צריך שיקשור,

זה נכון,

כמו שרבי שמעון גמליאל אומר, לא צריך שיקשור את הקנה אל הדלת.

אבל לא בעניין הזה שרבי שמעון בן גמליאל סובר

שלא צריך תורת כלי.

אכן,

כל היתר הטלטול זה דווקא אם יש על זה תורת כלי.

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל אמר רבי יהודה,

בדף קכו עמוד א',

הרשי האחרון

אמר רבי יהודה גרסינה.

ולא גרסינן ואמר,

שיש להן בית אחיזה בית יד.

אחי גרסינן ואמר מיהודה,

הוא שיש תורת כליאה להן,

שהכיסוי

ראוי לתשמיש לעצמו הוא,

הוא דליטלין בשבת.

כלומר,

רק עם הכיסוי

יש אפשרות שימוש נוסף, חוץ מעצם כיסוי הכלי,

אז אפשר לטלטלו בשבת.

ואם אין תורת כליאה עליו,

אבל אם אין לו שימוש נוסף,

לא אמרינן כיסוי כליאה והכליא.

אנחנו לא אומרים שעצם זה שזה מכסה את הכלי,

יש לזה דין של כליא.

ודלטות שידה טבע ומגדל

דתנא דמדניטין נוטלין

הקשה לרש״י,

מדוע למדנו לעיל.

בדף קכב עמוד ב',

שדלטות של שידת טבע ומגדל לכל מיני ארוניות וכל מיני גדלים,

הדלטות שבהם

אפשר לטלטלם, אומרת המשנה.

מדוע אפשר לטלטלם?

הרי לכאורה כל ייעודם הוא לסגירת השידת טבע ומגדל,

לדלת.

אז למה ניטלים?

מתארת רש״י, יש תורת כליא עליהם.

להם באמת יש תורת כליא דראוי לשב עליהם.

יש בהם שימוש נוסף,

חוץ מעצם השימוש שזה משמש כדלת.

אלא אפשר גם לשבת עליהם ולתת עליהם מזונות לקטן.

עד כאן.

ולקמן מפרש, עמי בעינן בית אחיזה,

הואיל ותורת כליא עליהם.

בהגמרא בהמשך תבאר,

אם בין כך מדובר כאן דווקא באופן שיש לזה תורת כליא,

אז למה צריך שיהיה להם גם ידית?

היינו בית אחיזה, למה?

הרי עצם הדבר שיש להם שימוש נוסף חוץ מעצם הכיסוי,

הרי יש בזה תורת כליא,

ואם כן, גם אם אין בית אחיזה, ראוי להתירו בטלטול.

זוהי שאלה שהגמרא תשאל בהמשך,

וכשנגיע לשם נראה מה הגמרא מתרצת על שאלה זו.

על כל פנים, רשי מפרש

שמה רוצה הגמרא כאן ממה שרבי יוחנן פסק,

שצריך תורת כליא עליהם,

עלמא,

משמע, לרבי יוחנן, מי דליקה תורת כליא עליו,

לא מטלטלים.

רואים מכאן שרבי יוחנן סובר

שדבר שאין לו תורת כליא, אסור בטלטול.

והייקנא ממילא שאלת הגמרא כאן,

אז איך הוא פסק בקנק רבן שמעון בן גמליאל?

מהי תורת כליא עליו היכא? איזה תורת כליא יש על אותו קנה שהוא מיועד לנעילת הדלת?

היא משום דה פותח ונועל בו?

אם תבוא ותגיד לי שהשימוש הזה שהוא נועל בו את הדלת

זה שימוש מספיק כדי להגדירו ככליא,

אין זו תורת כליא עליו, אלא תורת בניין.

כלומר, מאחר וכל השימוש באותו קנה זה לנעילת הדלת, וכשנועל בו את הדלת הרי הוא חלק מן הבניין,

אז אי אפשר להגדירו ככליא, אלא כחלק מבניין.

וכדי להטיל מטלטול צריך אתה שיהיה לזה תורת כלי?

אם כן, מדוע פוסק רבי יוחנן כרבשים אומרים גמליאל

שאפשר יהיה לטלטל את אותו קנה הגם שכל יעודו רק לשימוש

נעילת הדלת?

וכי תימה הכנה מדעיקת תורת כלי עליו.

ואם תבוא ותגיד לי שגם בקנה הזה מדובר שיש עליו תורת כלי,

כלומר ראוי לשימוש נוסף, אומר רשי כגון,

שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים.

הרי רואים דברי רבות גמליאל מהעדין של חריות של דקל,

שהוא לא מצליח תורת כלי כדי להטיל מטלטול.

והראיה שאם יש חריות של דקל

שכשקצץ אותן,

קצץ אותן לצורך הסקה והרי זה מוקצה מחמת גופו,

עצם המחשבה שלו, אם נמלך וחזר בו

ורוצה לשבת עליהן,

די בעצם מחשבתו שחשב מערב שבת כדי להתיר לשבת על אותן חריות, הגם שאין לזה תורת כלי.

אז הגמלה מתרצת שאכן לדעת הרשב״ג לא צריך שיהיה תורת כלי,

אבל רבי יוחנן שפוסק עם אותו,

לא פוסק עם אותו בכל אלא רק בחלק מהדברים.

סבירה לאקבטי בחדה דמתוקן ואף על פי שאינו קשור.

כלומר הוא סובר כמוהו בדבר אחד,

שדי במשך הינו והזמינו לאותו קנה על מנת להיות פותח ונועל בו את הדלת,

גם אם אינו קשור, יהיה מותר בטלטול.

אבל הוא פליג עליה בחדה דמתוקן תורת כלי.

אבל מצד שני הוא מצריך

שבשביל להתירו בטלטול צריך שיהיה תורת כלי,

ואם כן רק באופן שיש בו שימוש נוסף,

אז מקבלו תורת כלי, היינו הגדרה של כלי,

ורק בכוח זה יהיה מותר בטלטול.

נחזור לגמרא,

אנחנו בדף קכו״ע עמוד ב',

השורה התשיעית מראש העמוד.

דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דרש גלותא.

הלכה כרבי אליעזר.

כאן

חוזרים לדבר על המשנה שלמדנו בעניין פקק החלום.

במשנה למדנו

שאם יש לאדם

חלון בכותל הבית,

חלון זוהי פרצה ששם נכנס אוויר לתוך הבית.

אם רוצה הוא לסגור אותו לפעמים, לוקח הוא

דבר שאוטם את אותה פרצה,

כמו למשל פלטה של דיקט רועץ,

וכך נועל בו את אותה פרצה. זה נקרא בלשון המשנה פקק החלון.

כדי להתיר ולהשתמש באותו פקק החלון, צובר רבי אליעזר,

שצריך שיהיה גם תלוי, גם קשור וגם תלוי.

כלומר, גם שיהיה קשור בחבל

לגג הבית,

וגם שלא יהיה נגרר על הקרקע,

אלא הוא תלוי

מעל גבי הקרקע.

רק באופן שכזה מותר לפקוק בו, היינו, להשתמש בו לצורך נעילת החלון.

לעומת זאת, רכבים חולקים וסוברים שלא צריך את התנאים הללו.

בא רבי יצחק נפחא ודרש

על פתח ביתו של ראש הגולה,

שההלכה בעניין הזה, כמו רבי אליעזר,

שאי אפשר להשתמש בפקק החלון, אלא אם כן הוא גם קשור וגם תלוי.

מיטיב רב עמרם.

רב עמרם, כששמע זאת מרבי יצחק נפחא,

הקשה עליו קושייה.

ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וכושרין בשבת.

משנה בסוף המסכת,

בדף ק' בז עמוד א', כאן,

אומרת כך,

שלמדים אנו מדברי חכמים שם,

שפוקקין ומודדין וכושרין בשבת, כלומר שמותר בשבת

לבקוק את החלון

גם בדבר שאינו קשור בתלוי.

ולמדו מזה גם דברים נוספים, שמותר למדוד מדידה של מצווה,

ולקשור קשר כזה שאינו מרקיימה אפילו לכתחילה.

על כל פנים,

שם רואים במפורש

שהמשנה הזכירה שפוקקין בשבת,

מותר להשתמש בפקק החלון

ואף על פי שאינו קשור ותלוי.

אם כן, איך אתה פוסק על אחר כרבי אליעזר?

אמר לי אבייה,

מהי דעתך?

משוב דקתן אסתמא,

נגר הנגררנמי אסתמא היא.

אומר לו אבייה לרמרמרם,

היינו למקשה שהקשה קושייה זו

על רבי יצחק נפחא.

למה אתה הולך להוכיח מהמשנה הזו

שזה לא כדעת רבי אליעזר?

הרי לכאורה, מי יצחק נפחא יכול להשיב לך תשובה

שהמשנה שם זה כדעת חכמים,

אבל זה לא שיש הסכמה של חכמים לפסוק

כדעה זו שאינו צריך קשור ותלוי,

אלא רק מביאה שם את דעת חכמים.

אבל עדיין המחלוקת בעינה,

וממילא אין לך סתם משנה המוכיחה שסוברת כדעמי אליעזר.

מה אתה תבוא ותגיד?

אבל לא כתוב שם שזה דעת חכמים,

היא כתובה בלשון סתמי, משום דקתנא אסתמא.

וכי

כל משנה שכתובה

בדרך של סתמה, סתם משנה,

אתה רוצה לומר שההלכה תהיה כמו אותה משנה?

הרי ישנה משנה בעירובין, דף ק״ב עמוד א',

בעניין נגר הנגרר.

למדנו את זאת אתמול,

שאם יש

איזשהו סוג יתד שבו היו נועלים את הדלת כי היה חור במבטר הבית,

וכך היו נועצים

את היתד בתוך חור שבמבטר הבית כדי לנעול בו את הדלת.

שם

גם כן מובא שיש מי שסובר כדעת רבי אליעזר,

וזה סתמה, נמי סתמה היא.

אז אדרבה, יש...

סתם משנה כדעת רבי אליעזר,

שאינו מתיר להשתמש בנגר הנגרר,

אלא אם כן קשור ותלוי.

כמו שמצאנו כאן דעת רבי אליעזר,

שפקק החלון אינו מותר בשימוש, אלא אם כן קשור ותלוי.

אם כן, כמו שאתה רואה סתם משנה כאן במסגת שבת,

שזה כדעת חכמים,

כך יכול אתה לראות סתם משנה במסגת ערובין,

שזה כדעת רבי אליעזר.

אם כן, זה סתם משנה כנגד סתם משנה,

סתם משנה שבערובין זה רבי אליעזר.

סתם משנה כאן זה כדעת חכמים.

אז מנין לך לבוא ולהקשות מסתם משנה שבמסגת שבת,

ולא להוכיח כדבר רבי יצחק נבחה מאותה סתם משנה המובאת שם בערובין, קב עמוד א',

ששם מוכר כדעת רבי אליעזר.

ממשיכה הגמרא,

כך שאל אותו אביי את רב עמרם.

הגמרא באה ואומרת, ואפילו אחי,

ואפילו אחי מעשה רער. כלומר,

אביי לא צודק בדבריו,

משום

שבנוסף למה שמצאנו כאן,

סתם משנה כדעת חכמים,

שיכולים להשתמש בפקק החלון גם אם אינו קשור ותלוי,

אבל הכלל הוא שכשהמשנה מביאה שאכן כך נהגו,

יש לזה כוח גדול יותר, מעשה רב.

כשהמשנה מזכירה שכך עשו מעשה,

זה כוחו גדול יותר להוכיח שכך נהגו הלכה למעשה.

ומילא,

רב עמרם לכאורה צודק בקושייתו,

שמאחר ובמעשה עשו ונהגו כדעת חכמים,

אם כן נראה שההלכה לא תהיה כרבי אליעזר אלא עד רבה,

כדעת חכמים.

אומר רש״י,

הלכה כרבי אליעזר

דבעינן קשור ותלוי.

מדבריהם למדנו,

בפרק בתרא,

בימי אביו של רבי צדוק

ובימי אבא שאול בן מותנית,

מובא כאן בפרק אחרון במסכת,

בדף קלוזן עמוד א',

המשנה שם אומרת שבימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן מותנית,

שפקקו את המאור בתפיח.

כלומר, היו נצרכים שם

לסגור איזושהי

פרצה בכותל

שדרכו היה אפשר שייכנס

אוויר

וחששו שם מהעניין של טומאה שיכול להיכנס לבית,

אז הלכו וסגרו את אותה פרצה על ידי פח כלשהו,

תפיח.

וקשרו את המגידה בגמי לדם, יש בגיגית פותח טבח.

ושוב רצו לבדוק

אם יש בגיגית שהייתה שם פותח טבח

כדי לדעת אם זה,

אם הטומאה יכולה לעבור דרך אותה גיגית

למקום השני, למקום שמצד שני של הגיגית.

על כל פנים, מה שקשור לענייננו זה,

ואתה מפרש לה וקטעני מדבריהם למדנו.

מתוך המעשה הזה למדו הלכה.

הלכה ראשונה שפוקקין את המאור

בדבר שאינו קשור ותלוי.

שהרי כך היה המעשה שם שפקקו את המאור בתפיח,

ללא שהיה קשור התפיח הזה וללא שהיה תלוי.

וכן למדו מזה שקושרין קשר שאינו של קיימא לכתחילה,

כמו שקשרו את המקידה בגמי.

ומודדין עם מקווה ומדלניות, זה עוד עניין

שלמדים שם שאפשר למדוד בשבת אם יש בזה צורך לשבת.

מה היא דעתך?

על זה טוען לו אביילר אמרה, מדוע רואה אתה מקום להקשות מן המשנה ההיא בסוף מסכת שבת?

מה היא דעתך דאמות ואין לרבי יצחק נפחא מאה?

כלומר, מה דעתך שאתה הולך ושואל קושרין יצחק נפחא שפסק רבי אליעזר מהמשנה ההיא שבסוף במסכת?

מה זה לשנויה לה? חמאני רבנני?

הרי יכול הוא לתרץ לך שהמשנה שם

זה דעת חכמים,

אבל רבי אליעזר הרי חולק.

ואם משום זה קטן אלא סתם מעמוד בטלה?

ואם תבוא ותגיד לי שהתכוונתי להקשות בגלל שכתוב שם סתם משנה,

הרי ידוע הכלל סתם משנה, הלכה כסתם משנה.

אם כן רואים שפסקו כדעת חכמים, שהרי סתם משנה כדעת חכמים,

דמדיסתם לן כרבנן הלכתה כבתיו,

מזה שסתמו שם במשנה כדעת חכמים,

שפקק החלון אפשר לבקוק בו, לסגור בו,

הגם שאינו קשור ותלוי אם כן הלכה כמותיו,

נגר אל יגרניו היא סתם הקטן אלא.

הרי גם משנת נגר הנגרר בה ראובן קב',

גם כן מובא שם סתם משנה,

שזה טועם לדעת רב אליעזר,

וסתם לנבחק רב אליעזר דעסר.

מתארסת הגמרא מעשה רב למלאבין בניהם.

מדוע יש מקום לדחות את דבריהם את חכנבך ולהוכיח שאין הלכה כרב אליעזר, אלא כדעת חכמים?

זה מכיוון שבסוף המסכת כאן במשנה ההיא

של פוקקין ומודדין וקושרים בשבת,

היה שם המעשה שעשו.

אם כן,

כיוון דסמיך

למיבד עובדא לכולם, מאחר וסמכו לעשות כאן הלכה למעשה ולהקל בדבר,

להשתמש במקק החלון גם ללא שהיה קשור ותלוי,

שמאמינא הלכתא היא. אז אם כן ודאי מוכיח שזו ההלכה,

ואדרמה כדעת חכמים ושלא כדעת רבי אליעזר.

נחזור ונראה את המשנה האחרונה כאן שבסוף הפרק,

כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת.

אמר רבי יוסי,

במה דברים אמורים בכיסוי קרקעות?

אבל בכיסוי הכלים,

בין כך ובין כך, ניטלין בשבת.

למדנו כבר את העניין הזה שכדי להתיר טלטול כיסוי כלי,

צריך שיהיה לו בית אחיזה ידית,

שבה אוחזים כדי לטלטל את אותו כיסוי.

רק באופן שיש להם בית אחיזה אפשר לטלטל להם בשבת.

בא רבי יוסי ואומר,

מתי צריך אתה שהכיסוי יהיה לו ידית?

דהיינו בית אחיזה,

זה הכל בכיסוי קרקעות.

אם ישנם בורות שהם חפורים בקרקע ויש על הבור כיסוי,

אז כיסוי שכזה לא יוכלו לטלטלו, אלא אם כן יש לו בית אחיזה.

בור שבקרקע,

אלמלא בית אחיזה, נראה כאילו הוא מוסיף פה על הבניין.

כי הרי כל אימת שהוא עושה חיבור לקרקע,

הרי זה כבונה.

רק על ידי שיש בית אחיזה,

מוכרח שאין כוונתו לבנותו שם,

אלא להשתמש בו על מנת ליטול אותו פעמים ולהחזיר אותו.

אבל בכיסוי הכלים,

אבל בכיסוי של כלי שאין בהם את החשש הזה שייראה כבונה,

בין כך ובין כך לטליל בשבת. כלומר, בין אם יש להם בית אחיזה,

בין אם אין להם בית אחיזה,

מותר לטלטלה בשבת.

נמצא, אם כן, שיש פה מחלוקת

בעניין כיסוי הכלים,

האם דווקא אם בית אחיזה,

אם יש להם בית אחיזה, נטללים בשבת, כדעת הנקמה,

או שאף על פי שאין להם בית אחיזה, כמו שרבי יוסי סובר.

אמר רבי יהודה בר שילה, אמר רב אסיה, אמר רבי יוחנן,

הוא שיש תורת כלי עליהן.

הסברנו כבר קודם לכן את הדברים,

שכיסוי כלים שיש להם בית אחיזה,

אינם נטללים בשבת, אלא אם יש תורת כלי עליהן. חוץ מהכיסוי,

אפשר להשתמש בזה לשימוש נוסף.

אז בצירוף זה שיש להם בית אחיזה, מותר לטלטל.

דקו לעלמא, כיסוי קרקעות,

אם יש להם בית אחיזה, אם

היא לא, לא.

כיסוי הכלים,

אף על כך דאין להם בית אחיזה.

כלומר,

כולם מודים, בין תנא קמא, התנא הראשון שהזכיר ההר משנה.

לא כתוב לנו מי, דעת מי זה.

על כל פנים,

מכנים לנו את הדעה הראשונה שבמשנה,

תנא קמא, התנא הראשון.

ובין רבי יוסי,

שהזכירה המשנה את דבריו,

מודים שניהם שבכיסוי קרקעות

לא יהיה אפשר לטלטל את הכיסוי אלא אם כן יש להם בית אחיזה,

כי אם אין להם בית אחיזה, זה נראה כבניין.

ממשיכה הגמרא לבאר

שבכיסוי הכלים שניהם יודו.

עכשיו דה אין להם בית אחיזה.

גם אם אין להם בית אחיזה יהיו ניטלים,

אפשר יהיה לטלטלם.

לכאורה אבל במשנה רואים שכיסוי הכלים יש מחלוקת

ולדעת

תנא קמא צריך שיהיה בית אחיזה, בדווקא.

כי פליגי בכלים דחברינו בערה. כל מה שתנא קמא ורבי יוסי חלוקים

זה בכלים כאלה שחיבר אותם לקרקע.

מר צוואר גזרינן

ומר צוואר לא גזרינן.

כלומר,

תנא קמא סובר,

שמאחר שהוא חיבר אותם לקרקע אז זה נראה כאילו כיסוי

של בור החפור בקרקע,

ומאחר וכן גוזרים שלא יוכלו לטלטל את אותם כיסויים אלא אם כן בית אחיזה,

כדי שלא יבואו להתיר ולטלטל גם כיסוי הבור הזה שלא על ידי בית אחיזה.

אומר צוואר לא גזרינן, ולעומת זאת רבי יוסי סובר,

לא גוזרים.

כל מה שאסור זה רק כיסוי קרקע, היינו כיסוי בור שבקרקע.

אבל כלי שחיברו בקרקע אין איסור ואין צורך לגזור שלא יוכלו לטלטל את אותו כיסוי,

אלא

כיסוי כלי

גם אם אין לו בית אחיזה ואף על פי שחיברו בקרקע מותר לטלטלו.

לישנא אחרינא

כפליגה בכיסוי תנור.

אבל יש

לשון אחר שמבאר את המחלוקת של תר הקמא אברהם יוסי,

ששניהם מודים בכיסוי קרקעות שצריך בית אחיזה.

כיסוי סתם כלים לא צריך בית אחיזה.

כמו שאכן אמרנו בלשון הראשונה.

כי פליגה בכיסוי תנור,

מחלוקתם של תר הקמא אברהם יוסי,

זה רק

כיסוי של תנור שמחובר לקרקע,

רק זה

מר מדמי אלה לכיסוי קרקע ומר מדמי לכיסוי כלים.

אין מחלוקת הלכתית

בין הלשון הראשון ללשון השני.

כל העניין הוא שבלשון הראשונה לא נזכר מהם סוגי כלים שחיבר אותם בקרקע, ועל זה חלוקים את ההלקה מאברהם יוסי.

ובלשון השני אמרו במפורש שמחלוקתם זה בכיסוי תנור שמחובר לקרקע.

זה הכל.

על כל פנים,

בין לפי הלשון הראשון, בין לפי הלשון השני,

כיסוי כלי,

אין צריך שיהיה לו בית אחיזה אם הכלי הזה מיטלטל

או לא חבר אותו בקרקע.

אם כן, לפי זה,

מתורצת גם הקושייה שהקשינו מקודם,

שאם צריך שיהיה תורת כלי עליהם,

מדוע צריך שיהיה בית אחיזה?

התשובה, אכן לא צריך בית אחיזה.

מאחר שיש לזה גם שימוש נוסף,

יש לזה תורת כלי ולא צריך בית אחיזה.

כל מה שצריך בית אחיזה זה רק באותם מקומות

שיש מקום לגזור, שמא יבוא להשתמש בכיסוי קרקעות גם שלא על ידי בית אחיזה.

אבל בכלי גמור שלא חברו בקרקע,

אכן לא צריך בית אחיזה.

בעצם הדבר שיש לו שימוש, חוץ מן הכיסוי הזה, יש לו שימוש נוסף,

זה מספיק כדי להגדירו ככלי ומותר טלטלו.

אומר רש״י, בכיסוי קרקע כגון כיסוי בור ודות.

דהיווה כבונה.

דות

זה בעניין שבונים בתוך הקרקע,

בור זה חפירה סתמית,

ודות שבונים כותל בתוך

אותו בור בעומק, וכך זה משמש כבור.

אלא שזה בחפירה וזה בבניין.

אז כיסוי קרקע זה נראה כמו בונה.

אלהב דמוכה בית אחיזה דירה.

רק אם יש בית אחיזה,

אז זה מוכיח דלמישקיל ואדורעבי.

זה לא חלק מהבניין,

אלא כל יעודו של הכיסוי הזה זה לטלו ולחזירו.

אמר רבי יוחנן, והוא שיש תורת קריאה עליהם.

לכיסויים הללו

חזו לתשמיש דה-עלמא.

הכיסויים הללו

של הכלים שהזכרנו במשנה,

דווקא אם הם ראויים לשימוש נוסף, שאינו רק לכיסוי הכלי.

אבל כיסוי כלי,

אבל אם אינו אלא מכסה את הכלי ואין לו שימוש אחר,

לא אמרינן כלי.

כך פרש רבי יוחנן

את המשנה.

ודכו לעלמא, משום דאאו גמר רבי יוחנן, שיש תורת קריאה עליהם,

הצריחה למימר.

אומר רשי,

למה היו צריכים להוסיף

שכולם מודים,

כולם מודים בעניין הזה שבכיסוי קרקעות צריך בית אחיזה,

כיסוי כלים אין צריך בית אחיזה,

וכלים שחבר אותם בקרקע זה מחלוקת ההנקה מאברהם יוסי.

למה כל התוספת הזו?

כי מאחר ורבי יוחנן אמר שכיסוי כלים צריך שיהיה תורת קריאה עליו כדי שיהיה מותר לטלטלו,

לכן הוסיפה הגמרא לומר,

דכי פליגא רבנן בכלים דחברינו בארו הפליגא.

כל מחלוקתם זה רק בכלים שחבר אותם בקרקע.

דאילו כלים דארמא, אבל כלים רגילים,

היינו שהם מיטלטלין,

אף אגב דלדנו לכיסויין בית אחיזה מיטלטלן.

אלה,

כיסוי כלים כאלה, אפילו שאין להם בית אחיזה, אפשר לטלטל לעם.

כיוון שבאיכא תורת קריאה עליהן קיימן,

מאחר ומדובר כך,

שיש תורת קריאה עליהן, כמו שאמר רבי יוחנן,

שיש לזה שימוש נוסף חוץ מעצם הכיסוי.

מה לאיכא בית אחיזה? מה ללכא בית אחיזה? בשביל מה אני צריך בית אחיזה?

מה זה משנה אם יש או אין?

זה כלי גם לא רק בית אחיזה,

אלא בכיסוי כלים המחוברים לקרקע, כגון תנור וחיריים ודיפליגה.

כל המחלוקת היא רק בכיסויי כלים שחבר אותם בקרקע,

ואז לפי תנא קמא צריך שיהיה לזה בית אחיזה, משום זה דמו במקצת לכיסוי בור ודות.

מאחר והם מחוברים לקרקע,

חששו שיבואו גם להתיר ולטלטל כיסויי קרקעות,

שלא על ידי בית אחיזה. לכן הצריכו באותם כלים המחוברים לקרקע,

שהכיסוי שעליהם יהיה לו בית אחיזה.

ויאזרינן הנה הטואנה

גוזרים להצריק בית אחיזה בכלים המחוברים לקרקע,

משום אותם כיסויים שמשמשים את הבור ודות, שזה קרקע ממש.

אז רעים עלך כל הכלים בלי נדר.

נתחיל בסייעתא דשמיא, פרק 18 כאן.

מפנים אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה.

המשנה הזו,

שמלמדים אותה עכשיו,

עוסקת בעניין

כמה התירו לטרוח בשבת,

ובאיזה אופנים מותר.

אז אומרת המשנה, מפנים אפילו ארבע וחמש קופות

של תבן ושל תבואה

מפני האורחים

ומפני ביטול בית המדרש.

אבל לא את האוצר.

אם ישנו איזשהו חדר שמונחים שם

קופות של תבן,

קופות זה

נאמר ארגזים,

שיש בזה תבן או תבואה,

והוא צריך את אותו מקום שמונחים שם אותן קופות

כדי להשיב שם אורחים שהוא הזמין לסעודה.

או מפני ביטול בית המדרש, אם צריך להושיב שם תלמידים

שבאים לשמוע את הדרשה, באים ללמוד תורה מרבם,

אז מותר לפנות

מאותו חדר שמונחים שם אותן קופות

ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה

לצורך האורחים שישבו שם, או לצורך התלמידים

שיבואו

ויוכלו לשמוע את השיעור,

שיעור תורה.

אין חוששים בעניין הזה משום שהוא טורח בשבת.

הגם

שפשוט הדבר שעניין השבת

זה לשבות

מכל מלאכה,

חכמים הוסיפו גם לטרוח טרחה מותרת

שאין בה מלאכה,

גם כן אסור,

אבל לצורך דברים אלו מותר לטרוח על מנת שיהיה לו מקום

להכניס את האורחים שלו או את התלמידים שבאים לשמוע ממנו שיעור,

שיעור תורה,

אבל לא את האוצר.

אבל אם

ישנו אוצר,

היינו זה מחסן,

ששם מונחים שם

את הקופות הללו,

אסור לו לפנות.

והגמרא כבר תעמוד על הדברים.

האם בחלק הראשון שהזכרנו זה לא מדובר באוצר?

מה זה משנה אם זה

אוצר או אינו אוצר?

נראה בגמרא באמת איך מפרשים את הדברים.

והמשנה מוסיפה לבאר איזה סוג תבואה מותר לפנות לצורך האורחים או התלמידים.

מפנים תרומה טהורה.

מותר לפנות רק דבר כזה שאינו מוקצה,

שראוי להשתמש בו בשבת,

כמו למשל תרומה טהורה.

תרומה הרי היא

ראויה רק לכהן טהור,

ובתנאי שגם התרומה הטהורה.

אז יכול הוא לפנות

תרומה טהורה.

גם אם

מדובר כאן

שבעל הבית ישראל,

אבל מאחר שזה ראוי לכהן,

מותר יהיה לטלטל, וכן מותר לפנות

דמאי.

דמאי זו תבואה

של עם הארץ.

וספק אם היא מאוסרת.

אסור לאכול

תבואה שכזו עד שיעשרו אותה.

מותר אומנם לטלטל,

כמו שאכן אנו רואים כאן במשנה,

כי היא ראויה לעניים.

מי שהצריך לעשר דבר כזה, שזו תבואה של עם הארץ,

שמוגדר כדמאי,

זה חכמים.

חכמים אמרו, הגם שלמעשה מצריכים אנו לעשר תבואה של עם הארץ,

אבל עניים יכולים

לאכול את אותם פירות שהן בגדר דמאי.

דמאי, משמעותו בארמית דמאי.

זה מה.

כלומר, מסופקים אנו האם הפירה הזה מאוסר או לא.

למעשה, מצד דין תורה לא היה צריך לעשר את הפירות הללו. למה?

מאחר וישנו כלל רוב עמי הארץ מעשריניהם,

והרי התורה אמרה, אחרי רבים להטות, היינו שאפשר לסמוך על הרוב,

אז לא היה צריך מן התורה לעשר פירות אלו.

אבל,

מאחר שיש מיעוט

שלא מקפידים לעשר את פירותיהם,

באו חכמים וגזרו

שלא יאכל אדם משום פרי שקונה מעם הארץ,

אלא אם כן מעשר מקודם.

אבל מאחר וכל העניין של איסור פירות שכאלו,

אינו אלא מדרבנן,

התירו לעניים לאכול מהם.

סמכו כלפי העניים, הסתמכו על הרוב,

שרוב עמי הארץ מעשריניהם.

ומאחר וכלפי עניים

הדמיי ראוי לאכילה,

מותר לבעל הבית לטלטל את אותם ארגזים שיש בהם דמיי, פירות כאלה,

שהם ספק מאוסרים בגלל שנקנו מעם הארץ,

והם לא אסרו, אם זה לצורך העורכים או ביטול בית המדרש.

מוסיפה המשנה, הוא מעשה ראשון שליטלת תרומתו,

והוא הדין שמותר לטלטל פירות כאלה שהן מעשה ראשון,

כשהופרש מהם כבר התרומה שבהם.

מה פירושם של דברים? צריך לדעת

שכל אדם שיש לו פירות,

בראש ובראשונה צריך הוא להוציא

תרומה לכהן,

וזה נקרא תרומה גדולה.

תרומה גדולה, הכוונה שהיא ראשית לכול,

לפני הפרשת שאר תרומות ומעשרות, נוציאו

חלק

מן הפירות,

וצריך לתת את זה לכהן.

הכמות שהוא אמור לתת מזה,

זה מדאורייתא כלשהו,

אפילו כמות קטנה ומזערית ביותר,

זה מספיק מדאורייתא כדי להתיר באכילה,

אם הוא הפריש כמובן גם את שאר את מה שצריך לעשות, מעשר ראשון,

מעשר שני,

תרומת מעשר.

התרומה הגדולה מדאורייתא אין לה שיעור, אלא מה?

באו חכמים ואמרו, נתנו לזה שיעור.

יש, שצריכים לתת,

חז״ל נתנו את האפשרות לאדם לבחור, או שייתן אחד מארבעים,

שזה מוגדר בלשון חכמים עין יפה,

או שייתן אחד מחמישים שזה עין בינונית,

או שייתן אחד משישים שזו עין רעה.

ובנוסף למה שמפריש הוא תרומה גדולה ולצריך לתתה לכהן,

צריך להוציא מעשה ראשון.

היינו, עשירית

ממה שנשאר בפירות,

ואת זה הוא צריך לתת ללוי.

למה אמרו מעשה ראשון? כי יש עוד סוג מעשר שהוא נקרא מעשר שני.

המעשר הניתן ללוי זה המעשה הראשון, הוא הקודם.

ומאותו מעשה ראשון, אם ניתן הוא ללוי,

צריך הלוי בעצמו להפריש ממנו מעשר מן המעשר. היינו,

עשירית ממה שקיבל הלוי,

ייתן ממנו לכהן.

זה נקרא תרומת מעשר. אותו חלק שנותן הלוי

מן המעשה הראשון,

עשירית מן העשירית שקיבל,

זה נקרא תרומת מעשר.

אם כן,

אם באותם ארגזים שיש באותו מקום שרוצהו לפנות

יש מעשר ראשון

שכבר נטלה תרומתו, הפריש מזה תרומת מעשר,

אז יכולו לפנות

את המעשה הראשון הזה. הגם

שהוא ראוי ללוי

ובעל הבית אינו לוי,

עם כל זה יכולו לטלטלו ממקומו על מנת לפנות מקום לאורחים או לתלמידים.

מוסיפה משנה ומעשר שני כדי שנפדו.

הרי כמו שאמרנו, שחוץ ממעשה ראשון

צריך להוציא שוב, מאחר שהפריש תרומה גדולה

לכהן ומעשר ראשון ללוי,

צריך הוא להפריש

מעשר נוסף,

שזה עשירית מן, נותר מעשר שני.

מה הוא צריך לעשות במעשר שני?

אז במעשה צריך לאכול את אותם פירות

שמוגדרים כמעשר שני בירושלים.

אלא שאם

אין לו אפשרות ללכת לירושלים ולא יכול מכל מיני סיבות,

אז הקלה התורה עליו שיוכל לפדות את פירות המעשר שני על מטבע,

שיש בו שווי פרוצה לכל הפחות.

תלוי כמובן

בכמות של המעשר שני.

מן התורה למעשה היה צריך,

לפי כמה דעות,

צריך שיפריש מטבעות בשווי

אותן פירות.

היום מקלים כיוון שבין כך

לא עולים לירושלים עם אותן מטבעות,

ולכן די בפרוצה כדי לחלל את המעשר שני.

הקדש

זה אותו דבר אם יש פירות שהקדישם לבדק הבית,

וצריכו ורוצהו להשתמש באותם פירות,

יכולו לפדות אותם על מטבעות

ואז מותר לאוכלם.

אלה, מעשר שני והקדש שאחר שפדו אותם,

אינם מוקצים,

כיוון שהם ראויים לאכילה לכל אדם אחר שפדו אותם.

מילא ודאי שמותר לטלטלם לצורך מקום לתלמידים או לאורחים.

והתורמוס היבש, מוסיפה המשנה,

גם תורמוס.

תורמוס זה סוג של קטניות

מרים מאוד,

שבשביל שיהיו ראויים לאכילה צריך לבשלם הרבה עד שיהיו ראויים לאכילה.

גם התורמוס היבש

אינו מוקצה כי מפני שהוא מאכל עזים,

הוא ראוי לבהמות.

אז הגם שזה ראוי רק לבהמות,

מותר הוא בטלטול.

מותר הוא בטלטול.

וצריך להדגיש שהמשנה הזכירה תורמוס היבש

רק יבש ראוי לעזים,

אבל אם הוא הולך עדיין לא התייבש

אפילו העזים אינם יכולות לא אכלו.

עד כאן סוגי הדברים שהתירו לטלטל

לצורך האורחים או התלמידים,

אבל לא את התבל

ולא את מעשה ראשון

שלא נתלה תרומתו

ולא את מעשר שני והקדש שלא נפטו.

אבל תבואה כזו שלא הפרישו ממנה תרומות ומעשרות,

אסור לפנות אותה מאותו מקום,

גם אם זה לצורך אורחים או תלמידים,

כיוון שזה מוקצה.

והוא עדין אם זה מעשר ראשון

שלא הפרישו עדיין תרומת מעשר ממנו,

והוא עדין מעשר שני והקדש הם עדיין לא פדו אותה,

כל אלה אסורים באכילה ומוקצים הם.

הוא מוסיף לנו התנא וגם לא את הלוף.

לוף זה סוג של קטנית

שהוא לא ראוי לאכילה כשהוא חי,

רק כשהוא מבושל.

אפילו בהמה אינה יכולה לאכול ממנו כשהוא חי.

לכן מאחר ואינו ראוי לאכילה כלל, מוקצהו.

וגם ולא את החרדל.

החרדל אם אינו טחון, אינו ראוי למאכל,

והוא מוקצה.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבים.

לעומת זאת רבן שמעון בן גמליאל אומר שמותר יהיה לטלטל

קרטונים או ארגזים שיש בהם את הלוף הזה,

כי אמנם בהמות אינם אוכלות מזה,

אבל עורבים אוכלים.

אז אמנם סתם בני אדם אינם מגדלים עורבים בביתם,

אבל דרך העשירים לגדל עורבים.

אז בעצם זה שזה ראוי

לעורבים שבבית העשירים,

זה מספיק כדי שיהיה מותר לטלטל כל אדם את הלוף שברשותו,

כך לדעת

רבן שמעון

בן גמליאל.

חבילי קש וחבילי עצים

וחבילי זרדים

היא מתקינה למאכל בהמה, מטלטלין אותן.

ואם לאו,

אין מטלטלין אותן.

מה יהיה הדין

אם זה דבר שראוי למאכל בהמה?

אמנם הוא ראוי,

אבל אינו עומד לכך.

ומתי יהיה מותר לטלטלו?

באה המשנה לומר שאלה

שראויים למאכל בהמה רק שאינם עומדים לכך,

מותר לטלטלם רק אם הוא יכין אותם במחשבתו מערב שבת לצורך האכלת הבהמה,

לצורך שיהיה מאכל בהמה.

כמו למשל חבילי קש

וחבילי העצים.

העצים זה עצים רכים שראויים למאכל בהמה,

וחבילי זרדים זה סוג של קנים שקוצצים אותם כשהם רכים,

ושייך שהבהמות יאכלו אותם.

אמנם באופן סתמי זה לא עומד לכך,

אבל שייך שיאכלו.

הבהמות יכולות לאכול את האלה, קש, עצים וזרדים.

אז אם היא תקינה למאכל בהמה,

אם הוא הזמין אותם במחשבתו

מערב שבת

לצורך

שיהיה מאכל הבהמות,

מטלטלין אותם, אז אפשר גם לטלטל את אלו.

אבל הם לאו.

אבל בלא כן,

אסור לטלטלן,

כי באופן סתמי זה עומד להסקה,

ומילא כמובן שאם דבר שעומד להסקה,

הרי הוא מוקצה.

אומר רשי, מפנין,

אם צריך למקומן להושיב שם אורחים,

להאסב בסעודה,

או תלמידים לדרשה,

ולא חיישינן לטרחה זה שבת.

אני לא חושש לומר שיהיה אסור,

משום שהוא טורח בשבת,

אם זה לצורך אורחים או תלמידים,

התירו לו,

אבל לא את האוצר.

מפרש בגמרא, הגמרא תפרש

מדוע נזכר כאן, אבל לא את האוצר.

ומה ביאור הדברים בכלל?

מפנין תרומה טהורה, מוסיף ראשי כלומר.

ומהו מפנין?

עד כאן דיברנו

מתי מפנין וכמה מפנין.

אבל איזה סוג של דבר אפשר לפנות?

דבר הראוי, כגון אלו, כמו אלו שהמשנה מונה בהמשך, תרומה טהורה.

למה? דחזי לבהמת כהן.

אבל תרומה טמאה לא.

אפילו לבהמת כהן אוכל זה בשבת.

אם זו תרומה טמאה,

אז אסור לטלטל.

כי אין ראוי לתת בשבת אפילו לבהמת כהן.

לאף אגב, זה בחול חזיה.

כי דתנא בכל שעה בפסחים, שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב.

גם אם נאמר שבחול אפשר לקחת תרומה טמאה ולהאכילה לבהמתו,

כמו שמצאנו במסכת פסחים,

שכהן יכול לקחת תרומה טמאה ולטיטה להאכילה לכלב.

כי אמנם אסורה היא באכילה,

אבל בהנאה דרך כילוי מותר.

בשבת וביום טוב לא חזיה.

אבל בשבת וביום טוב אסור לו לתת תרומה טמאה לבהמתו.

מדוע? דזוהי ברורה מן העולם.

או לעסק או לבהמה.

הרי

על ידי שנותנים את זה לבהמה.

מתבערת היא מן העולם.

או שלמשל, מסיקים אותם, זה גם צורה של ביאור מן העולם.

ובדבר שכזה שהוא תרומה,

חר על זה הכלל שאל מבערין תרומה טמאה וקודשים טמאין מיום טוב.

ולמדנו זאת כבר בפרק שני, במה מדליקין.

כדתנן שנינו שם במשנה, ואל מדליקין בשמן שרפה ביום טוב.

ומה זה שמן שרפה?

שמן של תרומה טמאה,

שזה אסור בשרפה ביום טוב. ואו קימנה טמאה.

שם הגמרא פרשה מה הטעם שאין להדליק

בשמן כזה של תרומה טמאה שמיועדו לשרפה.

דאין שורפין קודשים ביום טוב.

מוסיפה המשנה לוף.

מה זה הלוף? מין קטניות

שאינו ראוי חי אפילו לבהמה.

לעורבים,

כגון עשירים,

שמגדלים עורבים לגדולה.

כלומר, דרכם של העשירים

שמגדלים הם עורבים.

וכמובן שיש לזה עניין של חשיבות.

אלה שהם חשובים או שמחשיבים את עצמם,

מגדלים את העורבים בביתם,

זרדים,

מין קנים הם,

שמזרדים כשהם רכים ואוכלים אותם.

זה סוג של קנים שכשהם רכים אפשר שיאכלו מהבהמות.

הגם שלמעשה עיקר יעודה לצורך הסקה, היינו ממתינים עד שיתייבשו ואז מסיקים בהם,

אבל כשהם עדיין רכים,

גם אם הם לא עומדים למאכל בהמה, מה שייך שיאכלו מזה הבהמות?

ולכן, מאחר שעקרוני שייך שיאכלו רק כשלא מיועדים אלו למאכל בהמה,

לא יהיה מותר לטלטלם, אלא אם כן,

היא תקינה מראש במחשבתו, היא זמינה לכך

שיהיו לאכילת הבהמות.

תודה רבה.