מסכת שבת דף ק"כ עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת, דף קכ עמוד א',

‫ארבע עשרה שורות מתחילת השורות הרחבות,

‫ועיגול של דבלה.

‫במשנה למדנו

באיזה דרך וכמה מותר לאדם להציל

‫מן הדלקה, אם זה לצורך עצמו.

‫לאחר שהוא מציל לצורך עצמו,

‫אומר לאחרים בו, ‫מצילו לכם,

‫ואם היו פיקחין, עושינו עמו חשבון אחר השבת.

‫זה לשון המשנה.

‫הגמרה

מבינה שכוונת המשנה,

‫אם

הם בקיאים בדיני הממונות,

‫ויודעים שהאוכל הזה הפקר,

‫כן יכולים לזכות בו,

‫אפילו שהבעלים יפקרו, ‫רק מחמת אונס,

מחמת הדלקה.

‫ולפי זה שואלת הגמרה, חשבון, ‫מה עבידתם?

‫מהפקר הקזח הוא.

‫מה שייך כאן לעשות חשבון?

‫הרי אותם אלה, האחרים, שהצילו מן הדלקה,

‫זכו מן ההפקר,

‫אותו מזון שהצילו מן הדלקה,

‫ממילא הוא שלהם.

‫שהרי הוא אמר להם, ‫בואו והצילו לכם.

אם כן,

המשנה הייתה צריכה לומר, ‫אם היו פקחים, היו מצילים ולוקחים הכול לעצמם.

לא לומר, אם היו פקחים, ‫עושים עמו חשבון אחר השבת,

‫שהרי יכולים הם לקחת את גוף

‫המזון שהצילו לעצמם,

‫כי זה הפקר.

רשי, במקום, מבאר,

‫שמדוע פשוט לנו הדבר שזה הפקר,

‫ושם שערי הוא אמר להם, ‫הצילו לכם, כלומר,

לצורככם.

‫מאחר שהוא אמר, ‫הצילו לכם לצורככם,

‫אם כן, הוא הפקיר את זה.

‫ופה ישנה קושיה של הראשונים,

‫מדוע צריכים שהוא יגיד,

‫בואו והצילו לכם, כדי שזה יהיה הפקר.

‫גם אם הוא לא אמר להם ‫שיצילו לעצמם,

‫בכל זאת זה יהיה הפקר,

‫כי הוא הרי אינו רשאי להציל ‫יותר ממזון שלו או סעודות.

‫אם כן, השאר מופקר לכול,

‫כמו אם אדם מציל דבר

‫מים או נהר העולים על גדותיהם,

‫הבעלים מתייאשים ממנו,

‫מפקירים אותו לכל אדם,

‫הוא מותר לכל אדם לתלו.

‫גמרא במציעה דף כא עמוד ב',

‫אומרת את העניין הזה,

‫שאם

זה נאבד ממנו ומכל אדם,

‫אז זה ודאי שמותר לקחת,

‫בגלל שמציאותו

כדבר שאינו ניתן להצלה,

‫אם כן, הוא הפקר מחמת המציאות ‫שהוא אבוד ממנו ומכל אדם.

‫אם כן, מדוע צריך שהוא יאמר זאת שהוא מפקיר?

‫הרי גם בלא השאמר אפשר שיזכו מן ההפקר.

‫אומר הבך,

זה לא דומה לדבר שנפל לים ‫או נהר שעולים על גדותיהם.

‫שם באמת זה אבוד ממנו ומכל אדם,

‫זה ודאי הפקר לכל.

‫כאן

אינו אבוד ממנו,

‫שהרי יכול להציל אותו על ידי גויים,

‫שיבוא ויאמר להם כל המחמם או מפסיד.

‫לכן,

מאחר שניתן להצלה על ידי גויים,

‫שיבואו ויכבעו את הדלקה,

‫אם כן, ודאי מובן שאם הוא לא היה אומר, ‫הצילו לכם,

‫אין זה הפקר.

‫אבל מאחר והקדיבה ואמר, ‫בואו והצילו לכם,

‫בכוונת הדברים שכל אחד כשיציל, ‫לעצמו הוא מציל.

‫ממילא מוכיח שהוא יתכוון להפקיר.

‫לכן שאלה הגמרא, אם כן,

‫מה שהיה חשבון שהיה עשורים ‫אחר השבת.

‫הרי את גוף הממונים יכולים לקחת לעצמם, ‫כי זה הפקר.

‫המגן אברהם מתרץ, גם כן, בדומה לזה,

‫שבלא אמירת הצילו לכם,

‫היה יכול לטעון שהיה מוצא אנשים ישראלים,

‫שהיו מצילים ומחזירים לו מה שהצילו,

‫רק בגלל אמירתו מוכיח שהפקיר.

‫על כל פנים, זו שאלת הגמרא, ‫מדוע ומה הצורך לעשות ‫על מוכיח חשבון אחר השבת,

‫הלוא ודאי זה הפקר, ‫אם מצד אמירתו, אם מצד המציאות,

‫שזה אבוד ממנו מכל אדם.

‫ממילא, למה צריך שיעשו עבוד מוכיח חשבון? ‫הרי יכולים הם לקחת את הכול עצמם.

‫אמר רב חיסדא, מידת חסידות שנו כאן.

‫רב חיסדא מתרץ,

מה שאמרו במשנה,

‫אם היו פיקחים עושים מוכיח חשבון אחר השבת,

‫שבאים הם ליטול שכר על מה שהצילו בעבורו,

‫את אותו מזון,

‫זה הכול ממידת חסידות.

‫אם הם חסידים

שמוותרים משלהם

לפנים משורת הדין,

‫הם לא רוצים לקחת לעצמם את מה שהצילו, ‫אלא רוצים להחזיר לבעלים.

‫בכל זאת, אבל אם הם פיקחים,

‫יוכלו לגבות שכר על מה שהתאמצו ‫בעניין להציל זאת בשבת.

‫אמר רבא, אמר רבא ומקשה, הרב חיסדא,

‫חסידא אגרא דשבתא שקלה.

‫אם אתה אומר שמדובר פה ‫במידת חסידות,

‫איך החסידים נותנים שכר ‫על מלאכה שעשו בשבת?

‫הרי אם הם חסידים, יש להם לוותר לגמרי ‫ולא לא ליטול שום שכר.

‫אלא, אמר רבא,

‫אלא, אמר רבא אחא ביראי שמים עסקינא,

‫ולא ניחא לדליטנא מהאחרים,

‫ובחינם נמי לא ניחא לדליטרח.

‫והכי קמה.

‫ואם היו פיקחים,

‫דידו הדחייה גבנא,

‫לאו שכר שבת הוא,

‫עושינמו חשבון לאחר השבת.

‫הרבא מפרש את המשנה ‫שלא מדובר כאן בחסידים,

‫שעושים לפנים משורת הדין,

‫אלא מדובר באדם ירא שמים,

‫שאינו בדרגת חסיד לוותר משלו.

‫אז אומנם,

ירא שמים זה לא נוח לו,

‫ואינו רוצה להיענות מממון של אחרים,

‫בגלל שהוא זוכה בממון מן ההפקר,

‫כי הוא יודע שבעל הבית ‫לא הפקיר את זה מרצונו,

‫אלא מה, הוא נקלע לסיטואציה כזו ‫שהביאה אותו למצב של הפקר.

‫לכן הוא ודאי רוצה להחזיר

את גוף המזון,

‫אבל מאידך הוא לא רוצה לעבוד בחינם,

‫לטרוח טרחה בשבת להציל,

‫ולמסור את הנפש,

‫להיכנס למצב של סיכון בשביל להציל,

‫ולא לקבל שכר,

‫זה ודאי אין לו רצון לזה.

‫מילא, כוונת המשנה כך,

‫היא מעט אותם יראי שמים פיקחין, ‫כלומר, הם בקיאים בלכות שבת,

‫והם יודעים

שבאופן הזה שלא הצילו על מנת ליטול שכר,

‫אז זה לא נקרא שכר שבת,

‫משום שהוא לא יתנעתם שישלם להם.

‫במצב הזה,

השכר על מלאכתם לא נחשב כשכר שבת,

‫לכן עשינו עמו חשבון לאחר השבת.

‫אומר רשי, מהפקרה,

‫דאי אצילו לכם, כאמר לו, לצורכיהם.

‫ואם פיקחין מהם, יעקבו הכול, ‫אבל אלה מתנא.

‫ממילא היה ראוי שיכתוב,

‫שאם אין פיקחין, ייקחו הכול לעצמם.

‫מה זה שנאמר במשנה,

‫עושים עמו חשבון לאחר השבת?

‫אז רב חיסדא אומר, ‫מדובר בדת חסידות, שמחזירים לו.

‫על זה הקשרה, וחסידא אגרא דשבתא שקלה, בתמיהה.

‫אם חסידים מהם

יש להם לוותר משלהם ‫בכל דבר שיש בו נידון עבירה?

‫מאף על יבדליו, השכר שבת גמור הוא,

‫שהרי לא התנא,

‫ומהפקר הקזח הוא,

‫מיהו חסיד לא מקרה, ‫אלא אם כן מוותר משלו.

‫כלומר,

דרגת חסיד אין לו אם הוא מקבל שכר,

‫אף על פי שמותר לו ליטול שכר, ‫כמו שראינו,

כמו שדיברנו מקודם.

‫אבל אי אפשר לקרוא לאדם חסיד ‫שעושה לפנים משורת הדין, ‫אם הוא יתכוון לקבל שכר עבור זה.

‫לכן רבא לא היה נוח לו לומר ‫שמדובר פה בכאלה

‫שנוהגים בחסידות.

‫אלא אומר רבא, ‫אך בירא שמיים עסקינן. ‫המציל הזה ירא שמיים הוא,

‫ולא חסיד לוותר משלו.

‫דלא ניחא לדליתני מאחריני.

‫מצד אחד הוא בדרגה כזו, ‫שאינו רוצה ליהנות מממון של אחרים,

‫בזכייה דהפקרה,

‫בכוח הזכייה שלו, שזה מן ההפקר.

‫דיאדע, זה לא מרצונו הפקרו, ‫משום שהוא יודע שהמצב הזה של ההפקר, ‫זה היה באונס, ‫ולא מרצון של אותו בעל הבית.

‫הוא בחינם, אמנם הוא לא ניחא לדליתרח,

‫מצד שני,

‫אבל הוא לא רוצה לעבוד בחינם. ‫בדלת חסיד הוא

למחול על שלו, ‫הוא לא ייגע בדרגת חסידות ‫לוותר לגמרי גם על השכר.

‫מילא ואחרי כמה, ‫וכוונת המשנה כך, כלומר,

‫דהאי, אם היו פיקרו.

פיקחין דמגניטין,

מה שאמרה המשנה אמור, הוא פיקחין

לאו פיקחין בדין כאמר,

ליטול את הראוי להם.

לא הכוונה שהם פיקחין בדין

שמכוח זה ידעו שיכולים ליטול את הראוי להם.

דין אם כן יעקבו הכל אבל אלה הם יתנה.

היה צריך לומר שיעקבו הכל עצמם, לא חשבון.

אלא לאו הכי כאמר, אלא ודאי הכוונה כך,

הניר השמיים אם פיקחינן בהלקות שבת.

דיאדרא, שהם יודעים, תחילה גם עליו שכר שבת, הוא שפה זה לא נקרא שכר שבת.

כך אותם אנשים יודעים את ההלכה,

שזה לא נקרא שכר שבת. למה? דמעיקרא מלכתחילה, לאו הדעת הזה שכר פעולה נחות,

נחין מההתחלה, לא ירדו על מנת

לקבל שכר עבור הפעולה.

במצב הזה זה לא שכר שבת, אז עושים לנו חשבון.

ואחי כאמר,

אדרם חיסדא נמיקאי,

אלא לא שווקינאי לרב חיסדא לסיימי למלתה.

מה שאמרה הגמרא, האחי כאמר,

למעשה זה מתפרש גם לדעת רב חיסדא.

רק שרב חיסדא לא סיים את דבריו,

וכבר רבה הקשה לו, לא ייתכן לפרש

שזה מידת חסידות.

אבל למעשה,

העניין הוא עניין אחד,

שאם

לפי הבנתו של רב חיסדא,

שיכול להיות

אדם בדרגת חסידות, גם אם אינו רוצה,

אומנם אינו רוצה לקחת משל אחרים,

אבל שכר עבור פעולתו הוא נוטל,

אז שייך לפרש את הדברים גם לשיטת

רב חיסדא.

נחזור לגמרא, ולהיכן מצילין אותה?

אמרה המשנה,

לאיפה מצילין את אותו מזון שהוציאו מהדלקה?

כתוב שם לגבי כשהוא בא להציל בגדים,

כתוב שהוא אומר לאחרים בואו ולהצילו עמי.

כשהוא בא להציל מזון,

אז הוא אומר בואו ולהצילו לכם.

אבל כשזה הצלת הבגדים,

פה הוא אומר לשון בואו ולהצילו עמי את הבגדים.

שואלת הגמרא,

מי ישנאך דקתנא עמי,

דקתנא לכם,

ומי ישנאך דקתנא עמי.

למה באמת שונה דין הצלת המזון,

ששם המשנה אמרה שיכול לומר לאחרים רק

בואו ויצילו לכם, ראינו שיצילו לעצמם,

ואילו לגבי הבגדים

נאמר עמי שמשמע שיצילו בעבורו,

ולא לקחת זאת לעצמם.

מתארצת הגמרא המרה

לגבי מזונות קטנא לכם,

משום דלא קחזו אלא מזון שלו סעודות,

אבל לגבי לבושים

קטנא עמי,

משום דלא קחזו אלא וכולי יומא.

בני הישיבה תרצו את הדברים כך,

כאשר עסוקים אנו בהצלת המזון,

שם

שייך לומר בואו והצילו לכם בדווקא,

כי הרי אינם ראויים לו שער המזון לאותה שבת,

כל מה שהתירו לו זה מזון שלוש סעודות,

והוא כבר הציל מזון שלוש סעודות.

מאחר ואין לו אפשרות לקחת

מן המזון יותר ממה שכבר הציל,

אז הוא אומר, בואו והצילו לכם, היינו שיצילו כל אחד לצורך עצמו.

אבל לגבי לבושים,

לגבי הצלת הלבושים, כתוב, עם מי?

למה?

משום שכל הלבושים ראויים לו לכל היום,

על ידי שיפשוט את הראשונים בחוץ,

ויחזור וילבש בפנים ויוציא,

וכך כל היום יוכל להציל

מפני הדלקה עוד ועוד בגדים.

לכן, מכיוון ששייך שיציל

בגדים

בלי הגבלה,

בדרך הזו שיפשוט בחוץ את מה שלבש,

ושוב ילבש בפנים ושוב יוציא,

וכך יעשה כל היום,

לכן נאמר בואו והצילו עמי,

כי הרי זה ראוי לי,

ואני יכול לקחת ולהציל את כל הבגדים.

לכן,

אז הוא מזמין את העוזרים והמסייעים

שיבואו לעזור לו להציל בפני הדלקה.

טענו רבנן.

לובש ומוציא

ופושט,

וחוזר ולובש ומוציא ופושט,

ואפילו כל היום כולו,

דברי רבי מאיר.

בברייתא

מובא המחלוקת

האם הוא מוגבל

לסכום בגדים מסוים,

או שיכול להוציא אפילו הרבה בגדים,

אלא מה?

שילבש ויוציא,

ושוב יפשוט ושוב יחזור וייכנס ויוציא.

אז זה מה שכתוב בדעת רב מאיר, לובש ומוציא,

הוא מתלבש

בבית שיש שם תדלקה,

והוא מוציא לחוץ את אותם בגדים,

הוא פושט אותם בחוץ.

הוא חוזר הביתה פנימה ולובש בגדים נוספים,

ומוציא לחוץ את אותם בגדים שלבש באחרונה,

ושוב פושט את אלה בחוץ,

וכך יכול לעשות פעמים רבות,

אפילו כל היום כולו. אפילו אם כל היום כולו הוא עסוק

בהצלת כל בגדיו,

רשאי לעשות כך. כך לדעת רבי מאיר.

אבל רבי יוסי אומר,

כל מה שהתירו לו להציל מנדלקה,

זה רק שמונה עשר כלים, בגדים מסוימים בלבד.

ומהם השמונה עשר כלים? ואלו הם שמונה עשר כלים.

מקטורן,

מקטורן זה מעיל עליון

שמתכסה בו על כל הבגדים שמתחת.

השני זה אולקילי,

זה סוג של לבוש רחב

שלובש הוא מתחת המעיל העליון.

השלישי זה פונדה,

זה כעין חגורה,

חלולה, שיש מעל בגדיו.

הרביעי זה הכלבוס של פשתן,

בגד מלא במוחים של פשתן.

החמישי וחלוק,

הקטונת שממש נמצאת על בשרו.

השישי ועפיליות, סדיל שמתעטף בו כולו.

אום עפורת זה השביעי,

זה בגד שעוטף בו את ראשו.

והשמיני והתשיעי הוא שני ספרקים.

זה כמין אבנתים

שבהם הוא חוגר עצמו.

והי' וי' אלף, כלומר העשירי והאחד עשר,

שני מנעלים.

והשתים עשר ושלושה עשר, שני אנפילאות, זה גרביים של צמר.

והארבע עשר וחמישה עשר זה שני פרגד,

זה מכנסיים קצרים שמגיעים עד הברך.

כי זה נקרא,

רבב״ם אומר, זה נקרא בתי שוקיים,

שהם צמודים לגוף.

והשישה עשר וחגור שבמותניו,

שהוא חוגר באותה חגורה על החלוק מבפנים,

מתחת למעיל, שהזכרנו אותו מקודם, משם מקטורן.

והשבע עשרה וכל מה שבראשו.

והשמונה עשר וסודר שבצווארו.

היו לוקחים גם סודר,

כורך אותו סביב צווארו,

וראשי הסודר תלויים לפניו כדי לקנח בו את פיו ועיניו.

אלה הם השמונה עשר כלים,

ולא יותר,

כך לשיטת רב יוסי.

אה. כן.

נכון. אם בתוך עיר, אז אם מותר לך לראות את הדלקה. מה, מה? לא הבנתי. צריכה ובתוך בית, בעיר, ויאמינו.

אם מותר לך לראות את הדלקה. למה?

אם בתוך עיר צריכה ויאמינו, זה הכל בספר בתוך עיר. אם זה כך, אז אתה צודק.

שאלה אם זה אכן כך.

אתה לא יכול לבוא ולקבוע כלל

לעשות יותר גורף

בכל מצב שיש דלקה.

אש זה אש, היא לא שואלת שאלות אם היא מתפשטת.

ברור, אש זה אש, אבל אם למשל

ידוע על פי מומחים

שהאש לא תתפשט הלאה,

אלא... אז אמרתי, בתוך עיר.

אני מדבר בתוך עיר, גם בתוך עיר, אז מה?

די, צמוד לבית, צמוד לבית. עוד פעם, זה לא חייב להיות. ואם זה נמצא בווילה שמרחק בינה לבין הבית האחר,

האש תכלה ובזה ייגמר.

ייגמר הסיפור.

אלא אם כן, יש בזה פיקוח נפש גם לגוף בעלי בני הבית.

אתה מבין?

אומר אשי.

אבל אשי חשמד בפירון.

ואשי בדיבור המתחיל,

לחצר המעורבת,

ואפילו אך טומא לו ליצון.

כלומר, גם אם זה לחצר המעורבת,

אסור לו להציל יותר,

לפי רבי יוסי, יותר מ-18 כלים.

כי זה אמר לאל,

כמו שאמרנו כבר למעלה, בדף גי ז עמוד ב',

מתוך שבהול

יישאר אל אל סוכי בהצלק ולהאי

עת אל חבויה.

מאחר והוא בהול להציל,

אם נתיר לו

להציל בגדים

בכמות

לא מוגבלת,

אם כן, ייתכן שהוא יבוא לכבות.

ביקטורן און כלי לבוש רחב

פונדה אזרו חלול מעל למדיו,

כלבוס חלוק על בשרו, והפיליון

סדין להתעטף בו כולו, מחפורת

לעטוף ראשו,

ושני ספרקין

הנפלייאות של צמר,

פרגוד ובלשון אשכנז,

חגור על חלוקו מבפנים וסודר שבצווארו,

תלויין ראשיו לפניו,

לקנח בו פיו ועיניו.

נראה מעתה את המשנה,

רבי שמעון בן לנאס אומר,

פורסין אור של גדי על גבי שידה,

תיבה ומגדל,

שאחז בהן

את האור,

מפני שהוא מחרך.

רבי שמעון בן לנאס אומר,

איך נוכל להציל כלים שאחזה בהם האש?

יש עוד אפשרות, אומר רבי שמעון בן לנאס,

מותר לפרוס בשבת אור של גדי,

שהוא רך ולח,

אם הוא היה יבש, לא היה מועיל, האש הייתה מחלה אותו גם כן,

אבל מאחר והולהח,

אז אם תפרוס אותו על גבי שידה,

זה כמין ארגז שתלוי בעגלה,

או תיבה, זה כמין ארון קטן, או מגדל, ארון עץ,

שאחז בהן האור,

תוכל אכן לפרוס עליהם את אותו אור של גדי,

מפני שהוא מחרך.

היינו,

כשהדלקה תגיע על האור,

זה מתכווץ מן האש ולא נשרף.

ולכן,

ולכן

זה עומד בפני האש ומגן על התיבה.

אמנם הוא גורם

לכיבוי האש בשבת,

אבל צובר רבי שמעון בן לנאס,

שגרם כיבוי מותר,

אין בזה שום איסור.

אין בזה שום איסור.

מוסיפה המשנה, ועושים

מחיצה

בכל הכלים,

בין מלאים

ובין רקנים,

בשביל שלא תעבור הדלקה.

מותר לעשות בשבת מחיצה בין האש

לבין הבגדים, שלא יאחז בהם הדלקה,

על ידי שישים

כל מיני סוגי כלים,

גם כלים כאלה שיכולים להתבקע מחמת האש,

ואז אם למשל הם מלאים מים,

הרי המים הללו

יכבו את הדלקה.

בכל זאת מותר.

כמו שאמרנו,

שמאחר שזה רק גרם כיבוי,

יכול לעשות זאת.

וכל זאת בשביל שלא תעבור הדלקה.

רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים,

כפי שהם יכולים לקבל את האור,

והם מתבקעים ומכבים את הדלקה.

אבל רבי יוסי חולק על רבי שמעון בן ננס,

והוא אומר שאסור לעשות מחיצה בפני האש

של כלי חרס חדשים,

שיש בהם מים,

כי פשוט הדבר שלא יוכלו לעמוד בפני האש.

למה? כי הם חדשים.

ואז יתבקעו, המים שבהם יישפכו

ויכבו את הדלקה.

אומר רבי יוסי,

אסור לגרום לכיבוי האש בשבת,

גם כרם כיבוי, לדעת רבי יוסי,

אסור.

אמר רבי יהודה אמרהב

אמר רבי יהודה אמרהב

טלית שאחז בה האור מצד אחד

נותנים עליה מים מצד אחר,

ואם כבתה,

כבתה.

אם למשל טלית

אחז בה האש

מצד אחת של הטלית,

יכול הוא לתת מים

על הטלית מצד אחר.

כדי שכשהאש תגיע למקום

ששם שפך את המים,

לא תוכל הדלקה להתפשט.

ואם כבתה, כבתה.

וממילא גם אם כתוצאה מן המים שהניח בצד אחר של הטלית האש כבתה,

אין לו מה לחשוש לכך,

כי מותר לגרום לדעת רב

לגרום

לכיבוי בשבת.

לגבי רבי יוסי זה מותר?

לא, לא דיברו פה לדעת רבי יוסי.

דיברו כאן דעת רב. רב ככה סובר

בפשטות נראה

שזה לא כדעת רבי יוסי, כי רבי יוסי אומר

שאסור לגרום לכיבוי העז בשבת.

מיטיבי,

על זה באו בני הישיבה והקשו על רב. רגע, אבל לרבי יוסי יש כאילו סגרת...

סגרת קיינים? רבי יוסי הוא טנא. מה?

אה כן, אבל לרבי יוסי יש סגרת שכן יהיה מותר או שבכל האופנים? לא.

כל מה שהתירו זה להציל.

ולא לעשות דברים שיגרמו לכבות את הדלקה.

אפילו שזה לא עולה עד האש בכלל, זאת אומרת שמיטל מזה אפילו כבר תעבור קילומטר, אני שם חווי... אה,

כשזה מרוחק מדי ולא ניכר, שבכלל לא בטוח שהאיש תתפשט לפה.

לא, אני יודע, לא קילומטר, מטר.

לא, זה הבדל גדול.

ההבדל הוא שבמקום שוודאי האש תתפשט,

נמצא של מעשה, ברור הדבר שאתה גורם לכיבוי על ידי הנחתך את הכלי החרס ומלאי מים. אבל עכשיו אני לא חווה, עכשיו יש לו זמן, עכשיו אני לא חווה. זה גוף הכתוב, זה גרם כיבוי, נו, על זה מדברים.

נהייתי וטלית שחס באאור מצד אחד... אבל אם זה לא פסיק רשע של כיבוי...

מה?

לא אומר שזה גרם כיבוי, אמרתי, אבל אם זה לא פסיק רשע של כיבוי... זו שאלה טובה.

שאלה טובה. מה יהיה הדין באופן שהוא לא מתכוון,

אתה אומר,

גם לא מתכוון וגם לא פסיק רשע שיכבה.

לא, לא. אז מה?

כל מה ש... זה גרמה, זה גרמה, אבל זה לא פסיק רשע. זאת אומרת, הוא מניע חביל,

אבל הכמות של המים היא לא פסיק רשע שיכבה את האל,

יכול להיות שזה לא יכבה את האל. לכן אני אומר שנראה שלדעת רב יוסי,

גרמה זה לא סיבה להתיר.

כל מה שאתה יכול לבוא ולומר,

שיהיה מותר כמו כל מלאכה שאינו מתכוון לה, וזה לא פסיק רשע.

אז לכן למה יכול להיות שהוא יסבול שמותר?

יכול להיות.

בכל אופן, בני הישיבה באו ויקשו ערב מברייתא.

כתוב באותה ברייתא טלית שאחז בה אור מצד אחד,

פושטה ומתכסה בה.

מה העצה שנתנו לו כדי שהאש לא תתפשט בכל הטלית?

שיקח

ויפשוט את זה ויתכסה בה בטלית.

יפשוט הכוונה יפתח את הטלית,

יתכסה בה וכך

האש תתקבה, ואם כבתה, כבתה?

על זה מדובר.

אז הוא יכול לצרף.

הלאה.

יש אש על הטלית. אז אתה יכול להבין שמדובר פה באופן

שלא יהיה את החשש הזה.

כאילו שלא ייתכן שהברייתא תבוא ותגיד דבר

שהוא יציל את הטלית אבל את עצמו הוא לא הציל.

כן.

הלאה.

זה לא נקבע בידיים.

זה לא נקבע בידיים.

זה לא נקבע בידיים.

טוב, נראה הלאה.

מה זה לא נקבע בידיים? איך הוא מכבד?

הוא לובש את זה עליו,

וככה ממילא זה מתקבל.

הוא לא עוסק בלחבות.

הוא עוסק בללבוש את הבקט.

ואם כבתה, כבתה.

כלומר,

ואם

נחמת שפשט את הטלית

היא כבתה,

אז כבתה. כלומר, הוא לא צריך לחסוש בזה.

וכן ספר תורה שאחז בו האור,

פושטו וקורא בו.

פותח אותו וקורא בו על ידי כך

שהוא פותח אותו, לא תתפשט האש

בכל הספר.

ואם כבה, כבה.

ואם זה תוך כדי שהוא פושט את הספר, פותח אותו,

גרם לאיזה גרם של כיבוי,

הוא לא חושש מאיסור.

על כל פנים, מה אתה רואה?

שכל מה שהתירו לו... אבל הם מתקרבים בכבוד. כל מה שהתירו לו בטלית... הוא לא פותח את הספר הזה. כן, אבל זה לא פסיק רשת. זה גוף, אתם רואים פה.

ואם כבה, כבה.

משמע, אם זה היה פסיק רשת, זה היה אסור, נכון?

על כל פנים,

משמע בתוך דברי הברייתא, שכל מה שהתירו לו באופן שהאחז בטלית דלקה,

זה רק לפשוט את הטלית.

אבל לשים מים בצד אחר של הטלית,

זה אסור.

נו, אז איך ייתכן שרב התיר את זה? זה נגד ברייתא.

עונה הגמרא, אני הפכתי כבר את הדף,

הוא דאמר,

רב שמעון בן ננס.

רב סובר שגרם כיבוי מותר,

כמו שראינו במשנה,

בדעת רב שמעון בן ננס,

שמותר לפרוס עור של גדי

על התיבה כדי לעכב את הדלקה.

שואלת הגמרא, אין מרדא אמר רב שמעון בן ננס,

מפני שהוא מחרך,

גרם כיבוי, מי אמר?

כלומר,

איך אתה יכול לבוא ולהסתמך על דברי רב שמעון בן ננס?

כל מה שרב שמעון בן ננס התיר,

זה לפרוס עור על התיבה,

בגלל שהוא מחרך.

האור מונע את האש לעבור, חוצץ בפניה.

אבל לשפוך מים

וכך לגרום לכיבוי האש,

לשפוך מים על הטלית,

מי אמר שרב שמעון בן ננס מתיר?

עונה הגמרא, אין מדקתני בסיפה.

רב יוסי עושה רבי חרס חדשים למים שאינם יכולים לקבל את האור,

והיו מתבקעין ומכבין את הדלקה,

והן מתבקעין ומכבין את הדלקה.

מי כלל?

ותנא כמה?

כלומר, מזה שמובא דעת רבי יוסי בספר שהוא שאוסר גרם כיבוי,

משמע שהתנא הראשון, דהיינו רבי שמעון בן הנס,

מתיר גרם כיבוי.

הוא מתיר, עשויות, יש משנה שאמרה שמותר לעשות מחיצה בכלים,

בין מלאים ובין ריקנים,

אף על פי שיתבקעו וכך המים יכבו את האש,

זה יהיה לדעת רבי שמעון בן הנס באמת,

ומותר לעשות כך,

כי זה רק גרם כיבוי,

ומילא רב סובר כדעתו של רבי שמעון

בן הנס.

רבי רשי,

כן, גרם כיבוי

זה רק בן רבנן.

כיבוי בכלל כשלעצמו,

שיטת מי שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

אז אין איסור דאורייתא בכיבוי.

אבל נפצל פלא, כי... בגמרא כתוב שהאיסור של עשיית מלאכה,

נאמר לו, תעשה כל מלאכה.

אומרים חז״ל,

עשיהו דא עשו,

הא גרמא שרא,

רק לעשות מלאכה אסור, עשייה, מעשה,

אבל לגרום זה אין איסור,

זה הכל מדאורייתא כמובן.

מבטא פלא, אתה רואה שהנחמים הסבירו הרבה פעמים הרבה עד כאילו שיש במקום צער, לא בגרום, במקום כבוד הבריאות, לא בגרום, כתוב רבנן, ופה כל נאמנו של בן אדם נטרף עליו הרבה הרבה זמן, זה יותר מצער ויותר מכבוד בריאות, אדם מוכן להתווזות בפני הבריאות ושלא יהיה לך כל נאמנו. צער גופו

זה עניין אחד,

צער הפשד הממון זה עניין אחר,

ואדרבה,

חזר חששו שאם נתיר לו לעסוק בהצלה,

אז יכול הוא לבוא למצב של לעבור על איסור

מפורש במעשה.

לכן ראו צורך

לאסור כל מיני מצבים.

אומר רשי,

נראה את רשי

על המשנה בדף ק״כ עמוד א' למטה,

עור של גידי יילח,

פני שהוא מחרך מן האור ואינו נשרף,

ומתוך כך

ומגין על התיבה.

בין מלאי מים שאינן יכולים לקבל כוח האור,

פני אש חדשים הם.

הוא דאמר כרב שמעון דשר אל עכו ודלקה בעור גדי.

גרם כיבוי, כי עגבנה,

כי שמגיע למים הוא כבד.

מי אמר?

דדיל מהדק אטאנה במדניתין,

ועושין מחיצה בכל הכלים,

לאו בחדשים המתבקחים כמה.

מי אמר לך שראש שמעון בן אנשי אמר עושים מחיצה בכל הכלים,

זה מדובר בכאלה שהם ודאי יתבקעו והמים יכבה את הדלקה.

אולי כל מה שאמר זה דווקא בכאלה שהם לא יתבקעו,

אבל אם הם חדשים שוודאי יתבקעו, אולי גם הוא אוסר.

לכן הביאו ראייה מן הספר,

שמזה שרבי יוסי הלך ואמר שזה אסור,

משמע שהתנא הראשון

מתיר אפילו כלים חדשים

שוודאי יתבקעו בחמת הדלקה,

פעמיים שבהם יכבו את הדלקה.

נראה

את הגמרא שוב, תנו רבנן.

תנו רבנן.

נר שעל גבי טבלה

מנער את הטבלה והיא נופלת.

ואם כבתה, כבתה.

הגמרא מביאה ברייתא שמדברת בעניין הזה של גרם כיבוי.

באו חכמים בברייתא ואמרו שאם יש מנורה,

שיש שם פתילה דולקת.

והמנורה הזו

עומדת על גבי טבלה. זה מונח על גבי לוח

על השולחן.

הוא רוצה לפנות

מן הדברים שעליה.

מותר לו לנער את הטבלה,

ועל ידי כך המנורה נופלת.

ואם כבתה, כבתה.

וגם אם תוך כדי נפילה זה יתקבל,

לא תרקו לחסוש לזה.

כי אינו מתכוון לחבוטו.

דבר שאינו מתכוון, מותר.

תוספות מבארים

שמדובר שאין שמן בנר.

אבל אם יש שמן בנר,

חייב.

שהרי כשהוא מנער את הטבלה,

שופך את השמן.

ממילא.

זה נראה כאילו מסתפק ממנו,

ובזה יש חיוב משום מכבה.

כל מה שמדובר כאן זה נר של שעווה,

שיש בזה רק חסה של כיבוי הנר,

ועל זה אמרו שמנער

את הטבלה יחד עם המנורה,

וכך

ייפול הנר, גם אם הוא דולק,

ויכבה על ידי כך, אבל לא מתכוון.

שואלת הגמרא, אומרת הגמרא, אמרת ורבי ינאי,

לא שנו אלא בשוכח,

אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור.

באו תלמידי בית המדרש של רבי ינאי,

והגבילו את ההלכה הזו ואמרו,

כל מה שאיתנו לנער את הטבלה עם הנר שעליה,

זה רק אם הוא שכח את הנר על השולחן מבעוד יום.

אם הוא שכח ולא היה כוונתו שזה יישאר שם בשבת,

אז זה לא נקרא בסיס לדבר האסור.

אבל במניח, היינו מבעוד יום,

הניח את המנורה בכוונה על גבי הטבלה שעל השולחן,

וכוונתו הייתה שיישאר שם בשבת,

הרי השולחן כולו נחשב כבסיס

לדבר האסור.

הטבלה עצמה מוקצה ואסור לטלטלה כדי לנערה.

תנא,

נר מאחורי הדלת,

פותח ונועל כדרכו,

ואם כבתה, כבתה.

שוב יש בריתא נוספת,

שאם יש נר דולק שהוא מאחורי הדלת,

האם הוא יכול לפתוח ולנעול את הדלת כדרכו או לא?

הרי לכאורה, אם הוא יפתח וינעל כדרכו,

בזה הוא יגרום שתיכנס רוח ותכבה את הנר שמאחורי הדלת.

אומרים, מותר.

אמרה אברייתא, מותר,

כי אלוהו מתכוון לכבות.

לה יתעלה רב.

רב, כששמע את הדעה הזו שמותר לפתוח ולנעול את הדלת כדרכו,

גם אם יש נר מאחורי הדלת,

היה מקלל את כל אלה שמורים הלכה שמותר לעשות כך.

אמר לה רבינא לרב אחא אברד רבא,

ואמר אלא אשר רב אחא ורב אחא בן רבא אל רב אשי.

יש פה שאלה ששואלים

רב הינה או רב אחא בנו של רבא

מה הטעמה לייט על הרב?

מה הטעם שרב קילל את המתירים?

אילמה משום דרב סבל לך רבי יהודה ותנא כתנא לקרב שמעון?

משום דרב סבל לך רבי יהודה כל דתלק רב שמעון מלט לייטלה?

אם נבוא ונאמר שרב סובר כמו רבי יהודה

שדבר שאינו מתכוון אסור.

והברייטה סוברת כדעת רב שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר.

אם כן מה פתאום רב הולך ומקלל את אלה שמורים כך?

איך אם בגלל שהוא סובר כרבי יהודה זה אומר שמי שפוסק כמו רב שמעון צריך לקלל אותו?

האמר לה, בה אפילו רב שמעון מודה.

אז עונה לו המשיב

כאל השואל

פה בעניין פתיחת הדלת כדרכו?

הרב שמעון מודה שאסור, כך סובר רב.

למה?

דאביי ורבא דאמרי תרוויו,

מודה רב שמעון מפסיק ראשי ולא ימות.

כלומר, כאשר הדבר ודאי שיהיה,

פה אין סברה לומר שיהיה מותר באינו מתכוון,

כי הרי ברור הדבר שיהיה הכיבוי.

ופותח בנועל דלת שהנר מאחוריה,

אם הוא פותח כדרכו

ולא במתינות,

ברור הוא שזה יכבה.

ובזה גם רב שמעון מודה שאסור.

לכן רב קילל את המורים כך,

כיוון שגם רב שמעון מודה בזה שאסור.

אמר רבי יהודה,

פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת,

ולית עלה הבית.

רבי יהודה מביא הלכה

שאם יש מדורה קרובה לדלת,

והוא רוצה לפתוח את הדלת שכנגד המדורה,

מותר לו לפתוח זאת בשבת,

אפילו שבאותו זמן

רוח נכנסת דרך הפתח ומבעירה את האש,

כי זה טבעה של האש, שכאשר נכנסת רוח זה מגדיל את האש,

בכל זאת,

מותר.

אבל לה התעלה אביי.

אביי קילל את אלה שהיו מורים כך.

שואלת הגמרא, במה עסקינא?

במה בדיוק המחלוקת ביניהם?

אי למה ברוח המצויה?

מה יתעמד המד עשיו?

אם נאמר שמדובר באופן שיהיה רוח מצויה מנשבת שם,

אז למה אביי אוסר לפתוח את הדלת?

הרי דרך רוח מצויה לא מפעירת האש.

והיא ברוח שאינה מצויה,

מי תעמד המאן דשרה?

ואם מדובר באופן שמנשבת שם רוח שאינה מצויה,

כלומר רוח חזקה,

אז למה יש מי שמתיר?

הלוא זה ודאי ש...

המדורה תבער יותר

כי הרוח שייכנס דרך הדלת.

עונה הגמרא לעולם מרוח מצויה.

מור סבר גזרי נען, ומור סבר לא גזרי נען.

באמת מדובר

שיש שם רוח מצויה בלבד.

אבל הבעיה היא שהשר או סבר שראוי לגזור

גם ברוח מצויה.

כך שאם נתיר לו

לפתוח דלת כנגד המדורה,

בזמן שיש רוח מצויה,

יבואו לפתוח דלת גם כשהרוח אינה מצויה.

אבל רבי יהודה סבר לא גזרינן, לא גוזרים,

אלא מאחר והרוח מצויה,

ואין חשש שהאש תבער יותר מחמת הרוח הזו,

אין סיבה לאסור.

יפה.

עושים מחיצה.

במשנה ראינו שהביאו את הדעה הזו של רב שמעון בן הנס,

שיכול אדם לעשות מחיצה בכל הכלים,

בין מלאים, בין רקנים.

רב יוסי עושה.

הוא אומר שאם זה כלי חרס חדשים,

שמתוך שתגיע הדלקה

הרי הם יתבקעו ואז המים שבהם יישפרו ויגבו את הדלקה,

זה אסור.

מה בדיוק המחלוקת בזה שחכמים מקלים ורבי יוסי מחמיר?

מה אמרת רבנן שאו רגל רב כיבוי? מותר.

רב יוסי סבר, גרם כיבוי אסור.

לכאורה המחלוקת היא האם גרם כיבוי אסור או מותר.

לדעת חכמים שיתירו,

בגלל שהם סוברים שגרם כיבוי מותר.

גם אם הוא מניח כאילו חרס חדשים,

שוודאי יתבקעו מחמת הדלקה ואז המים שבהם

ייחמת את הדלקה,

אבל מאחר וזה רק בגרמה מותר.

אבל רב יוסי אוסר, כי הוא סובר גם אם זה בגרמה אסור.

והאייבך סמינה לו, אבל לכאורה,

יודעים אנו מברייתא אחרת, שהם סוברים להפך.

שרבי יוסי הוא המחמיר,

רבי יוסי הוא המקל והחכמים מחמירים.

נתניה,

ישנה ברייתא האומרת עושים מחיצה בכלים ריקנים

ובמלאים שאין דרכן להשתבר.

ואלו מלאים שאין דרכן להשתבר כלי מתכות.

כלומר, כל מה שמותר לעשות מחיצה בפני הדלקה שלא תתפשט,

זה דווקא או בכלים ריקנים,

שאין בהם מים בכלל,

אז גם אם יהיה דרכן להשתבר אין בזה שום בעיה,

או המלאים שאין דרכן להשתבר.

אם זה לא דרכן להשתבר, אז ודאי שאין שום בעיה.

מה למשל, איזה כלים אין דרכן להשתבר?

כלי מתכות. כי אם זה כלי חרס,

אז ודאי שהדלקה עלולה לגרום להתפוצצות הכלי,

לגרום לביקור הכלים, ואז המים יתפ...

יישפכו על זה ויכבו.

אז יוצא שלפי החכמים כל מה שהותר זה רק באופן זה,

שאו שאין מים, או אפילו יש מים,

אבל באופן שוודאי לא יתבקע הכלי.

רבי יוסי אוסר, רבי יוסי אומר,

אף כלי כפר שיחין

וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

כלומר,

גם כלי חרס

שהם עשויים מעפר שנמצא בכפר שיחין,

או מעפר של כפר חנניה.

אלה חזקים,

אין דרכן להשתבר.

מותר לעשות מחיצה בפני הדלקה.

על כל פנים, מה אתה רואה?

מבואר, אם כן, שהחכמים סוברים גרם כיבוי אסור.

במשנה, לא מהזאת הם סוברים, שמותר.

כל מה שהתירו חכמים כאן בברייתא,

זה רק או שאין מים בכלים,

או שיש מים, אבל זה רק באופן שברור לדבר שלא יתבקעו הכלים.

וגם ברבי יוסי אתה רואה

שהוא מקל יותר מחכמים לגבי גרם כיבוי,

שהוא התיר אפילו בכלי חרס,

שעשויים מעפר של כפר שיחין וכפר חנניה,

ואילו כאן במשנה רואים שהוא מחמיר יותר.

ממשיכה הגמרא ואומרת, וכי תעימה איפה ומתניתי.

ורבי יוסי דברא איתא לדבריהם כאמר,

ואם תרצה לומר,

שנהפוך את השיטות במשנה.

נאמר כך,

מה שכתוב עושים מחיצה בכל הכלים בין מלאין ובין הקנין,

אפילו שיתבקעו הכלים ואז על ידי זה המים יישפכו על האיש וייכבוה,

זה דברי רבי יוסי.

הדעה שמה שאוסרת כל החרס חדשים זה דעת חכמים.

אם כן נמצא לפי זה שרבי יוסי הוא המקל,

והחכמים הם המחמירים,

אם אני הופך את השיטות.

ואם כן, איך נפרש מה שרבי יוסי אמר בברייתא?

אבל לשיטת רבי יוסי אמרנו שמותר אפילו לעשות גרם כיבוי,

אז למה הוא אומר דווקא בגלל שאין דרכן להשתבר בברייתא?

התשובה, כל מה שרבי יוסי אמר בברייתא זה רק לשיטת חכמים.

לשיטת יעני,

מותר לעשות מחיצה בכל הכלים.

גם אם הם ודאי שברו והתבקעו,

כשהם מלאים מים, מותר, אין שום בעיה.

אבל לשיטתכם, אתם שאתם אוסרים,

ואוסרים גרם כיבוי,

סובר אני שכלאחר יהיה סוגי כלאחרס שהם עשויים מעפר חזק,

אז ודאי לא יתבקעו, וממילא היה ראוי לכם

להתיר לעשות מחיצה בהם, אפילו שאינם כלי מתכות.

על זה שואלת הגמרא, וממצית אף חדלה?

וכי שייך להפוך את השיטות במשנה שרבי יוסי הוא האומר גרם כיבוי, מותר?

והאמר רבא בר תחליפא משמדרה,

מה הן תנא גרם כיבוי עשו? רבי יוסי,

הרי רבא עצמו אמר

שמיהו הטנא שסובר גרם כיבוי אסור? זה רבי יוסי.

אז ודאי שכל דבריו לקוחים מן המשנה.

אז לא ייתכן להפוך את המשנה לומר שרבי יוסי הוא המקל בגרם כיבוי,

ורבננה הם המחמירים,

אלא לעולם לא תיפוך,

וברייתא כולה רבי יוסי,

אלא ודאי אין להפוך את השיטות במשנה,

אלא באמת דעת חכמים, גרם כיבוי מותר.

לדעת רבי יוסי אסור.

אלא מה?

הברייתא זה למעשה, כולה זה רבי יוסי, אין פה דעת חכמים,

אלא הברייתא מתכוונת פה לומר את דעת רבי יוסי,

וחסור אל מחסרא ואחי קטן.

נוכל ללמוד את הברייתא כאילו חסר בה כמה מילים,

וכך ראוי לשנות בברייתא.

עושין מחיצה בכלים רקניים

ובמלאים שאין דרכן להשתבר,

ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר כלי מתכות,

וכלי כפר שכין וכלי כפר חנניה נמי אין דרכן להשתבר,

אשר רבי יוסי אומר,

אף כלי כפר שכין וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר.

אז לאחר שאנחנו יודעים זאת,

הכל מתפרש בצורה יפה,

אין סתירה בדברים,

ומילא עדיין עומדים אנו במה שהבנו מקודם,

שרבי יוסי הוא המחמיר,

גרם כיבוי אסור לשיטתו,

הרבנן הם המקילים,

כל מה שעברייתא שמע,

באה ואמרה שאין דרכן להשתבר,

דווקא אז מותר, אבל לדרכן להשתבר אסור,

זה הכל בדעת רבי יוסי,

אבל לא בדעת חכמים.

טוב, לאחר

שתרצנו את הדברים מן הברייתא,

באה הגמרא ומקשה סתירה אחרת במחלוקת חכמים ורבי יוסי.

ורמי דרבנן עד רבנן,

ורמי דרבנן רבי יוסי עד רבי יוסי.

זה טניא,

רשעי השם כתוב לו על בשרו,

הרי את זה לא ירחוץ ולא יסוך

ולא יעמוד במקום התינופת.

הזדמנה לו טבילה של מצווה,

כורך עליה גמי ויורד וטובל.

רבי יוסי אומר,

לעולם

יורד וטובל כדרכו,

ובלבד שלא ישפשף.

כלומר,

אנחנו עכשיו באים ושואלים

סתירה בעניין הזה שראינו במשנה,

חכמים עתירים גם כיבוי, ואילו רבי יוסי אוסר גם כיבוי.

ויש בריתא אחרת שאומרת, מה יהדין אם אדם

יש לו שם השם, כתוב לו על בשרו.

האם הוא יכול לרחוץ במים את בשרו או לסוך בשמן

באותו מקום שיש שם את שם השם?

התשובה היא אסור לו,

כיוון שיש איסור של מחיקת שם השם,

וגם אסור לו לעמוד במקום התינופת, במקום שיש שם לכלוך,

כיוון שבזה מתבזה השם שעליו.

וגם בזמן שהזדמנה לו טבילה של מצווה,

אם למשל הוא זב או מצורע או שאר חייבי טבילות,

צריכו לטבול,

מה יעשה במקרה הזה? כורך עליה גמי.

אז הוא לוקח גמי, זה צמח שנקרא צמח גומה,

וכורך על המקום שיש שם את שם השם,

וכך טובל, כך לא יימחק השם בחמת המים.

יורד וטובל.

מצוין, שאלת שאלה מצוינת.

בכל אופן, יורד וטובל.

טוב, טוב, טוב, טוב, טוב, טוב, אני שומע את השאלה.

אז מה התשובה?

רבי יוסי אומר, לאורם יורד וטובל כדרכו,

ובלבד

שלא ישפשף.

רבי יוסי אומר, לא, לא צריך לשים גמי,

הוא יכול ללכת ולטבול כדרכו,

בתנאי שלא ישפשף בידיו,

במשרו, באותו מקום שיש שם את שם השם,

כי אסור למחוק שם השם בידיו.

על כל פנים, מה רואים?

שלדעת חכמים גרם מחיקה אסור,

ולרבי יוסי מותר.

לדעת חכמים אסור לו לטבול, אלא אם כן, כורך עליה גמי.

ולדעת רבי יוסי

מותר לו לטבול כדרכו אפילו, אפילו בלי שכורך עליה גמי. למה?

כי אם יימחק,

זה

זה לא מעשה שלו אלא גרמה.

אתה רואה שלגבי מחיקת השם

סובר רבי רבי יוסי הוא המקל והחכמים הם המחמירים בשונה

מגרם כיבוי לגבי שבת ששם חכמים הם המקלים ורבי יוסי הוא האוסר.

עונה הגמרא שאני עתם דאמר קרא ואם הבדתם את שמה מן המקום ההוא לא תעשון כן להשם אלוקיכם

עשיהו דעשו גרמא אשרי.

כלומר דקה

לגבי העניין של מחיקת השם

מובנת דעתו של רבי יוסי

זה שונה משבת

כי נאמר בתורה ויבטא מגרמניה במקום ההוא לא תעשון כן. כלומר ללכת ולעשות

פעולה של עיבוד שם השם על ידי מחיקה זה אסור מדאורייתא.

אבל מדייקים חז״ל עשיהו דעשו כל מה שאסור זה בידיים

אבל אם זה לגרום למחיקת השם מותר

לכן יוסי איתי לגרום מחיקת השם

אבל לגבי שבת אין לזה היתר.

שואלת הגמרא יא אחי יא חנמיקתי לא תעשה כל מלאכה

עשיהו דעשו רא גרמא שרע.

למה אתה אומר שבשבת גרם כיבוי זה סברה יותר לאסור?

הרי גם שם בתורה נאמר לא תעשה כל מלאכה, כל האיסור למחיקת מלאכות בשבת זה דווקא במעשה,

בידיים, אבל אם זה גרמה מותר אז למה רבי יוסי עושה גרם כיבוי?

עונה הגמרא ששם זה סברה אחרת שחכמים מסרו

מתוך שהאדם אהור על ממונו

אישר יתלה אה תלך בויה

למה חכמים אסרו לדעת רבי יוסי

גרם כיבוי?

משום שאם נתיר לו, הרי אדם ברור על ממונו

ואז חוששים חכמים

שיבוא לכבוד בידיים.

רש״י אומר,

אומר רש״י

נר דולק אלא בשכח נשכחו מבעוד יום על הטבלה שלא מדעת

אבל מניח נעשית טבלה בסיס דבר האסור ואסור לטלטלה כזה לנערה

להתעלה על כל המורים כן

כי רבי יהודה דאמר דבר של מתכוון אסור

בפסיק רש״י שבא כנמי הרוח מכבהו

כנגד המדורה ואף על פי שרוח מנשבת ומבעיר האור

מי טעמא דמאן דאסר אין דרך להפר ברוח מצויה

ללא פסיק רש׳י ולא ימותו

אף כלי כפר שחין חרס העשוי מאותו עפר חזק ואינו משתבר

עלמא לרבי יוסי בגרם כיבוי תפה מקל מדרבנן

וכי תמא ההיפוך ומדליטין ונותנים ברשע דברי רבי יוסי והחכמים מוסרים בכוח ארץ החדשיים

רבי יוסי דברייתא דמשמע דבאנהו דפקה מודה דא כפר שחון וכפר חנינה ודקשאריה

לדבריהם כאמר לו לדידי כל הכלים שערו דגרם כיבוי מותר

אלא לדידכו לשיטתכם אתם נעידא אסריתו גרם כיבוי

עודו לי מייד דבהנא אפילו גרם לקה

כורך עליו גמי כסרקדת אכסיה כדי שלא יימחק שם השם במים עלמא לרבנן גרם מחק אסור

ורבי יוסי שרם ובלבד שלא ישפשף דא ומוחק בידיים

כן

בזה אנחנו מסיימים להיום סיעת השמיים מחר נמשיך את הסוגיה