מסכת שבת דף קיח' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קייח עמוד ב',

השורה השלישית מתחילת השורות הרחבות

אמר רבי יוסי

יהא חלקי מאוכלי שלוש סעודות בשבת.

לאחר ודיברנו בשיעור האחרון על חשיבות קיום מצוות

אכילת שלוש סעודות בשבת,

הביאו כאן את דברי רבי יוסי האומר

יהא חלקי

מאוכלי שלוש סעודות בשבת.

פירושו מאחר והעניין כל כך חשוב,

רבי יוסי ראה צורך להתפלא על הדבר שיזכה אכן

להיות לו חלק עם אותם אלה שמקיימים

מצוות אכילת שלוש סעודות בשבת.

כל זה כדי להבין שהאנשים יבינו כמה החשיבות יש בזה

ולזרז אותם לקיים את המצווה הזו.

אמר רבי יוסי, מוסיפה הגמרא להביא

עוד מימרות של רבי יוסי שאמר עליהן יהיה חלקי.

אמר רבי יוסי, יהיה חלקי מגומרי הלל בכל יום.

כלומר,

מתפלל הוא שיזכה שיהיה לו חלק

עם אלו שגומרים את ההלל בכל יום.

הלל בזה שמהללים את הקדוש ברוך הוא,

כמו שנזכר בהלל הידוע שאומרים לנו בראשי חודשים ובמועדים.

אם כן, יהיה חלקי מאלה שגומרים אותו בכל יום.

עיני, והאמר אמר,

הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרב ומגדף.

איך ייתכן שהוא אמר דבר כזה,

ונראה כביכול שזה מעלה במי שאומר הלל כל יום

ממי שגומר את ההלל בכל יום?

הלוא

נאמרה שמועה שאיננו יודעים מהו המקור לאותה שמועה.

אחד החכמים אמר זאת,

שאם אדם קורא הלל בכל יום,

הרי זה מחרב ומגדף.

זה בעיקר, אומרים המפרשים,

אם הוא גומר את ההלל, נחשב למחרב ומגדף.

אבל מי שקורא חצי ההלל,

כמו שנוהגים בראשי חודשים,

הוא לא כלול בכלל זה שיהיה כמחרב ומגדף.

במגן אברהם נראה שאין הבדל.

גם אם אדם קורא בדילוג,

כמו בראש חודש,

הרי זה מחרב ומגדף.

ולמה זאת באמת עד כדי כך

שאומרים שאדם שגומר הלל בכל יום, הרי זה מחרב ומגדף.

משום שהעניין הזה של אמירת ההלל במועדים

זה תקנה קדומה של הנביאים הראשונים,

לומר בזמנים מיוחדים,

זה לשבח ולהודות בזה על אותם ניסים ונפלאות שהיו באותם זמנים.

ואם כן, אדם שקורא תמיד את ההלל,

שלא בזמנה,

הרי זה כביכול מזמר שירים,

מתלוצץ.

הוא לא מבין את החשיבות הגדולה

של אמירת הלל דווקא באותם ימים.

אז הגמרא עונה כי כאמרינן

בפסוקי דזמרה.

אמר שאה,

בעניין הזה שהזכרנו מקודם, שאדם שגומר הלל בכל יום

מחרף ומגדף,

מוסיף ומסביר

שההלל הרי נתקן בימים מיוחדים על הנס

כדי לפרסם שהקדוש ברוך הוא בעל היכולת.

הוא היה הכל שיכול לשנות את טבע הבריאה

כמו ששינה בימים הללו,

שנאמר בהם לקרוע את ההלל.

ממילא, אדם שאומר את זה בכל יום,

אז לא יהיה שום פרסום בזמן שהוא יאמר את ההלל באותם ימים

שכוונתו לפרסם את הנס.

אם כן, הרי זה כמחרף ומגדף,

כביכול אומר שאין בידו של הקדוש ברוך הוא,

חלילה,

שאין בידו כביכול לשנות את טבע הבריאה.

לכן נחשב הוא עד כדי כך למחרף ומגדף.

הגמרא עונה,

כל מה שרבי יוסי אמר יהיה חלקי מגומרי ההלל בכל יום.

הוא משבח

את אלה שגומרים את ההלל עד כדי שיתפלל שיהיה חלקו עמהם.

זה מדבר באמירת פסוקי דזמרה.

באיזה פסוקי דזמרה?

ישנם שני מזמורים

שבדווקא עליהם מתעכב רבי יוסי

לומר יהיה חלקי מגומרי ההלל, היינו את אותם פסוקי דזמרה.

את הללו את השם מן השמיים,

זה בטילים קמ״ח,

והללו אל בקדשו, שזה המזמור האחרון בטילים, קנ״ם.

כך רש״י מבאר שזה העניין,

זו החשיבות הגדולה שמדגישים שם ביותר

את ההלל והשבח לקדוש ברוך הוא

על כל הבריאה כולה,

ושכל הבריאה כולה משתתפת

בהלל, היינו, בהשבח

לקדוש ברוך הוא

על ברואיו ועל הבריאה כולה.

אמר רבי יוסי,

יהיה חלקי

ממתפללים עם דמדומי חמה.

כלומר,

ודאי שאני רוצה

ומתפלל שאזכה להיות מאותם אלה

שמתפללים

עם דמדומי חמה.

תפילת השחריט

מיד אחר הנצח חמה זה נקרא תפילה עם דמדומי חמה,

וכן תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה.

זה חשוב מאוד, זו מעלה גדולה.

והריף עליהן יעקב

כותב

שרבי יוסי בא להשמיע לנו

שאל תחשוב שלכתחילה ראוי להמתין שלא להתפלל את השחריט, אלא עד שיהיה יום גמור

ותראה את השמש באופן מלא שמאירה לארץ.

לא, אלא אדרבה,

מתחילת הנצח חמה זה הזמן הראוי ביותר.

וכן

יכולנו לחשוב שראוי להקדים את תפילת המנחה

הרבה לפני שקיעת החמה.

וכן בא ואומר רבי יוסי,

יהיה החלקים מאלה שמתפללים סמוך לשקיעת החמה.

אם כן יוצא מתוך הדברים,

שכך ראוי להיות, להתפלל למנחה

סמוך לשקיעת החמה.

לכאורה זה סותר את מה שהגמרא בברכות מביאה. הגמרא בברכות כ' ט' אומרת

שבמערבה לייטה,

כלומר בארץ ישראל היו מקללים

את מי ששוהה ומתפלל מלחם דמדומי חמה.

שחוששים שמא תטרף לו השעה ויעבור הזמן.

כלומר, אולי פתאום יהיה איזשהו דבר אונס

שבגלל זה לא יוכל להתפלל באותו זמן.

לכן אדרבה, ראוי להתפלל מקודם לכן.

לכאורה זה סותר את מה שאומרים לנו כאן.

אולי תטרף לו השעה באמצע התפילה? זאת אומרת,

שבאמצע התפילה יעבור הזמן והוא עושה את התפילה,

אחרי הזמן. לא משנה, זה לא משנה.

על כל פנים,

אומרים המפרשים,

כל זה נאמר רק בשוהה עד סמוך לשקיעה ממש.

אבל הוא מתפלל חצי שעה קודם,

כן? שעה קודם.

זה גם נקרא סמוך לשקיעה,

ובזה אין חשש

שמא

תטרף

לו השעה על ידי איזשהו דבר אונס ויעבור הזמן.

אז שערי תשובה מביא שהאריזה,

שערי תשובה על השולחן ערוך,

כן? באורח חיים סימר ה' מביא

שהאריזה לה נוהג להתפלל מנחה עם שקיעת החמה.

כדי לקיים את מה שאנו רואים פה, שזה חשוב ביותר,

כמובן,

זה כמו שאמר, עם השקיעת החמה, פירוש בסמוך

לשקיעת החמה.

של עתיד.

לא, לא, לא, לא, לא, לא.

סמוך לשקיעת החמה.

מסתבר שזה, כמו שביארנו,

שזה זמן מסוים כלשהו

קודם השקיעה,

שבזה יהיה בטוח שיוכל להתפלל את תפילתו כעוגן

ולסיימה

בסמוך לשקיעה ממש.

אמר רבי חייב הרבה, אמר רבי יוחנן,

מצווה להתפלל עם דמדומי חמה. הגמרא מביאה את הממרא של רבי יוחנן ומביא לזה מקור,

שיש מצווה להתפלל עם דמדומי חמה.

היינו בבוקר,

תפילת המנחה, שיהיה סמוך לשקיעת החמה.

אמר רבי זרע מאי יקרא,

מהו הפסוק

שבו נרמז הדבר הזה, את החשיבות העניין של תפילה בסמוך לדמדומי החמה,

שנאמר יראהוך עם שמש

לפני ריח דור דורים.

פסוק בטהילים ע' ב'

אומר יראהוך עם שמש לפני ריח דור דורים.

יראהוך עם שמש,

הכוונה לאותם אלה שמתפללים את תפילת השחריט.

וזה עם השמש, היינו צריכה להיות עם תפילת הזריחה.

ולפני הריח,

תפילת המלחה,

שהיא צריכה להיות קודם אורי הריח,

עם שקיעת החמה, כלומר כשעדיין השמש

לא שקעה.

ואמר רבי יוסי,

יהיה חלקי ממטה בחול ימיים.

דע אמר מר,

רובן של צדיקים

מתים בחול ימיים.

רבי יוסי אומר, ולוואי

שכשיגיע זמנו למות,

שזה יהיה כתוצאה מחול ימיים,

שיהיה לו.

למה?

משום שהצדיקים מתים בחול ימיים, רובן של צדיקים.

חול ימיים זה מחלה קשה ביותר.

וזה

ריבוי של ייסורים.

מזה שהם מקבלים ייסורים רבים וקשים,

מתמרקים עוונותיהם.

אם כן מגיע המצב,

שכשהוא נפטר לאחר ייסורים שכאלה,

הרי הוא נקי,

כאשר מגיע לבדואי שלמעלה,

כבר נוקע מכל עוונותיו.

וגם פה אומר הרייף,

מה?

יש שאומר

כי האכילה שיש במעיים

זה דבר שפעמים שהאדם נהנה.

ולכן יש עניין למרק אותו מן האכילה הזו

ומן אותן תענוגות,

כדי שיהיה נקי וטהור

כמלאכי השרת.

בגלל שהם חילוקים ואומרים אכילה?

כשהצדיקים נהנים מהאכילה, אדרבה, כן, על זה.

כך מביאים תוספות כאן, מביאים מדרש, שזה העניין.

כן,

יש תוספות במסכת כתובות שמביא

דרשה של חזל האומר,

עד שיתפלל אדם

שייכנסו דברי תורה לתוך מאיו,

יתפלל שלא ייכנסו תענוגים ומעדנים לתוך גופו.

די, די, די, די, די, ולא די. ברור. אין ספק בזה.

צריך לדעת שגם על התענוגות שמתענג אדם,

הוא ייתבע על זה.

אלא אם כן

זה משמש לו בתור שיוע בעבודת הבורא.

ואדרבה,

אם בן אדם לוקח את העולם הזה במינון הנכון,

על מנת

שיוכל לעבוד את השם יתברך.

וכוונתו בזה לעבוד את השם יתברך

בצורה יותר מושלמת.

אז אדרבה, בזה הוא מעלה את המאכל,

בזה הוא מקדש את עצמו,

ואכילת אותו אחד,

הרי זה כביכורים

לפני השם יתברך.

יש בזה קיום מצווה.

אבל אם אדם

אוכל לשם

מילוי קרסו בלבד,

והרבות תענוגים, אני מדבר על צדיקים.

מה, צדיקים אוכלים בשביל ההרבה תענוגים?

אם יש צדיקים שלוקחים,

לא יימלט שיש צדיקים שנכשלים בזה גם כן לפעמים.

לא כל הצדיקים הגיעו לדרגה שלא יענו מהעולם הזה כלל וכלל.

מגישים איזשהו דבר מה, אכל השולחה.

הוא ניגש ואוכל והוא מרגיש את הטעם הטוב.

טוב, אז אם הוא לוקח זאת

על מנת להתענג,

יש פה תביעה עליו.

לכן,

אם אחד שהוא יתבונן בדבר ולוקח את זה רק לשם שמיים, אדרבה, פעמים זה מוסיף לו שמחה,

בזה הוא

מתקרב יותר,

תהיה לו את היכולת יותר ל...

כאילו הוא מתרץ את עצמו, מה שחבוי לו בפנים.

זאת אומרת,

יכול להיות שאם היית מוציא את העניין של השמחה וזה, אז הוא לא היה חושב על זה כל כך בשביל השמחה.

עכשיו שחשוב לו את זה. לא השמחה, לא. אבל יש לו החברים בלב שלו בפנים. לא התכוונתי שמחה גרידא,

התכוונתי שיהיה לו הרגשה טובה,

שככה הוא יוכל להתעסק בתורה ובמצעות.

כמובן, ואני חייב להדגיש,

כמובן

שהצדיקים הגדולים מתנזרים מהעולם הזה.

ידוע על הגאון מבין לה כמה התנזר,

ידוע על צדיקים במשך הדורות, וגם בדורנו ישנם כאלה שמתנזרים מהקשר עם העולם הזה,

בפרט בענייני המאכלים, לוקחים

את המינימום הנדרש להם, ההכרחי להם,

ולא מעבר, משום שחוששים

שמא זה יגרור אותם להיות מקושרים עם העולם הזה.

חז״ל אומרים, הרוצה שלא ימות, ימית עצמו עד שלא ימות.

אדם שרוצה לא ירגיש את טער המיתה,

ימית עצמו, יבטל מעצמו את הקשר לעולם הזה,

יהיה כל-כולו רוחני, וזו ההנאה היחידה שיהיה לו,

לפני שהוא ימות, ואז הוא לא ירגיש את טער המיתה.

משום שהמצב הזה של קשר לתורה ומצוות,

הקשר לרוחניות, הוא כבר עשה את זה בעולם הזה,

וזה לא ישתנה גם לאחר מותו,

ואילו ניתוק מהעולם הזה אין לו, כיוון שבאמת כך לא יתקשר מעודו לעולם הזה.

אז זה לא יבין שצער המיטה.

צער המיטה ישנו רק לאחד

שלפתע מגלה שכל מה שהיה עד עתה,

הוא חייב להתנתק ממנו.

ויש פה איזשהו שינוי, חשיבה ותפיסה.

אחד שכבר הרגיל את עצמו מקודם.

זה עניין חשיבתי, או עניין, איך אומרים, הרגשי?

זה הכול.

זה הכול.

מה?

זה הכול.

הכול ביחד.

עצם הדבר... זה המיטה של בן...

בדרך הראשי? העיקר...

אז אני אומר, עיקר,

עיקר הצער במיטה זה הניתוק מהעולם הזה.

משום שהוא נתקשר לעולם הזה.

מה הפירוש של העולם הזה?

העולם הזה זה היינו התענוגות.

וגם,

גם לא תענוגות גופניים ממש, אלא תאוות הממון.

או תאוות אחרות.

שפתאום הוא מתנתק מזה.

כל ימיו היה סביב כסף,

תאוות כאלה, תאוות אחרות, תאוות המאכלים.

פתאום במיטה הוא חייב להתנתק ולעזוב את הכול.

זה קשה מאוד.

בבת אחת פתאום להתנתק לגמרי.

לכן אומרים לאדם, אתה רוצה לא להרגיש לטהר המיטה?

תחנך את עצמך במשך חייך לבטל את הקשר שלך לעולם הזה.

תיקח את המינימום הנצרך, וגם זה בקושי.

וכמו שמובא,

וכמו שמובא בגמרא על אחד התנאים

שהיה עושה מעשה שיכול לגרום לו הנאה, כי מי שכפאו שד

עבד על עצמו עד כדי כך

של להתנתק מהעולם הזה.

הוא, אולי בגלל שהוא נהנה, אמרת, בדיוק.

אם הוא לא היה נהנה זה לא קפיד לשכבי שרושט, כי הוא לא נהנה,

זה מה שאני בא ואומר.

הוא עבד על עצמו שההרגשה בשעת המעשה תהיה כמי שכבר הושט.

אבל אם הוא לא היה עובד על זה,

הוא לא היה מגיע למצב הזה,

משום שבאופן טבעי אדם שנדבק לעולם הזה...

ומה הוא?

הוא נלחם באותו רגע והנוער. נכון.

אבל באותו רגע יש לו תואן נוער. אז זה מה שאני. באותו רגע הוא נלחם.

אז זה מה?

זה מה שאני בא ואומר שהעניין הזה של כפר הושד זה כדי לבטל ממנו את הקשר של אותה הנאה שגורם אותו להרגיש שייכות ורצון להמשיך הלאה עם הקשר שלו לעולם הזה.

אבל אם לא יבטל ממנו את ההנאה אז אולי תראו עוד פעם לא ביטל לגמרי אתה לא שומע אבל בכל אימת שהוא היה יודע שהוא תכף אמור לעשות את המעשה הזה שאמור באופן ציבורי לגרום לו הנאה היה עובד על עצמו

אינני יודע באיזה צורה אבל לקח על עצמו את החשבון נפש האמיתי והראוי כדי שהמעשה הזה לא יהיה אלא כמי שכבר הושד ולא ברצון ובשאיפה לעשות זאת.

ולכן בחובותיו שבעולם הזה

גם אם אתה אוכל תיקח לעצמך את מה שאתה צריך בשביל

הצורך בעבודת השם אבל מעבר ללכת לבזבז את הזמן

ואת החיים ובסוף עוד לקבל

עונש על כל זה

זה ודאי ראוי שזה לא יהיה

כן ואמר רבי יוסי יהיה חלקי ממתי בדרך מצווה

רבי יוסי מתפלל גם על זה שיזכה שיהיה לו חלק מאותם אלה שמתים בעת שהם עוסקים במצווה

אמנם מצאנו שאפילו שלוחי מצווה אינם נזוקים

אפילו רק הולכים לקיים מצווה

אומר המהרשע זה הכל דווקא שלא יהיו נזוקים על ידי עסק המצווה עצמה

אבל בעת עסק המצווה

יכול להיות שיינזקו

לא מהמצווה, מדבר אחר.

ולמה, למה אם יש נזקו?

לכן יכול להיות בהחלט... למה אם יש נזקו?

למה אם יש נזקו?

וכן אוהב המדינה אותם אמרה איתך, אל תהנה. אנחנו כבר סיימנו את זה.

אנחנו עברנו פנסה אחרת.

מה אתה שואל?

התורה כאילו מגבילת אדם אל תהנה?

למה לא תהנה? ברור, זה מלא בחזל.

חזל מלאים מזה שיש,

שהאדם צריך לברוח מהתאבות של... לעולם הזה.

אבל למה בעניין של קירור מגביל אדם אל תהנה?

למה כאילו, אם עכשיו הוא תאם שותם אוכל, כאילו... אז זה ההסבר, בגלל ש... למה שאדם... זו התשובה, התשובה היא בגלל שבזה הוא מתקשר לעולם הזה,

ועולם הזה במציאותו הוא דבר טומאה.

כי כל דבר שמרחיק אותך מהקרבה לקדוש ברוך הוא

זה טומאה.

זה טומאה.

אתה צריך לעשות את כל מה שנדרש כדי שתתקרב לקדוש ברוך הוא.

אם אתה עושה מעשים שמנוגדים לזה,

הרי בזה במעשה אתה הולך ומרחיק את עצמך מהקרבה הזו שאמורה להיות לך.

הרי הרמב״ן אומר שזה מצוות קדושים תהיו לאלוהיכם. מה זה מצוות קדושים תהיו?

שלא יהיה אדם נבל ברשות התורה.

לא יבוא ויגיד, הרי מותר לאכול. אם מותר לאכול,

אז אני אוכל כמה ש...לבי חפץ וכמה זמן שאני רוצה.

מותר לטייל. אם כן, לבזבז כל זמנו על טיולים. מותר להתלבש.

כל ראשו יהיה עסוק בלהיות דוגמן ולא לדעת לנצל את זמנו לעבודת השם האמיתית.

לא היה לפני חמיקה עליו.

זה מגיע לתיקון הגמור, מיידי. אז זה היה לפני עם אדם היה נהנה כל הזמן?

שוב, לא היה. אם הוא היה עומד בעצמו, היה מגיע לתיקון הגמור, ובזה נגמר. הוא היה כל כולל רוחני, כמו שצפוי לנו לאחר אלפי שנים שאמור להיות לנו אחר העבודה.

אחר אלפי שנות העבודה שהאנושאות עובדת.

עוד פעם, אם הוא לא היה נכשל בעניין הצדה,

היה מגיע לתיקונו,

ובזה היה נגמר מה שצריך. זה היה הרצון שמתקיים בזה.

אבל מאחר ולצערנו היה חטא הצדה,

נותר לנו ל...

אדם היה יכול להיות מכל הפירות ומכל הירפון שהיו לו,

לא היה צריך להפריש את עצמו,

נכס חטא צדה.

לא היה צריך אל... אז אני אומר, במצב,

בדרגה שלו,

גם זה נאמר במצב כזה שזה ישמש אותו לעבודת השם.

והעובדה הוא לשומרה,

אבל לא בשביל שיהיה לו רצון אישי,

אינטרס אישי שלו.

כמו בכל מעשה שאתה עושה, אתה מתכוון לשם שמיים?

באמת לשם שמיים, לא סתם להגיד,

אלא שאתה מתכוון שאלמלא שזה לשם שמיים, אתה לא עושה את זה.

אתה צריך גם להגיע להכרה ולהרגשה שאלמלא מצוות השם, אתה לא עושה את זה.

אז הכול, זה כל המטרה, לקיים רצון השם.

ואמר רבי יוסי,

פירשנו את העניין הזה של יהיה חלקי ומתי בדרך מצווה,

שגם אם קורה שכשהוא עושה מצווה,

הבן אדם פתאום מת,

שלו כתוצאה מהמצווה,

אבל זה חשוב מאוד להראות

שהוא זוכה להיפטר כשהוא מחובר לקדוש ברוך הוא על ידי קיום המצווה.

ואמר רבי יוסי, יהיה חלקי ממכניסי שבת בטבריה.

כלומר, בטבריה היו מכניסים את השבת לבעוד יום,

כי טבריה הייתה נמוכה,

והערים שמסביבתיה מסתירים את אור השמש.

מילא, סבורים הם

שכבר חשיכה, כשעדיין לפי האמת יום.

אז אני הייתי רוצה, אומר רבי יוסי,

שאזכה להיות מאותם אלה

שמכניסים את השבת מוקדם, כמו אלה שבטבריה,

וממוציאי שבת בציפורי,

ולזכות להוציא את השבת,

כמו אלה היושבים בציפורי, שהיא יושבת בראש ההר,

ושם רואים שהלילה ההוא,

לפי האמת,

בשעה היותר מאוחרת, ולא כמו אלה שדורים במקומות הנמוכים,

שסבורים שכבר נהיה חשיכה מקודם.

במילים אחרות, מה הוא אומר?

אני מתפלל שאני אזכה לקבל את השבת מוקדם ולהוציא את השבת מאוחר.

ואמר רבי יוסי,

יהיה חלקי ממושיבי בית המדרש.

ולא ממעמידי בית המדרש.

שוב הוא מתפלל שהוא יזכה להיות מאותם אלה

מושיבי בית המדרש,

שמאספים את התלמידים

שיבואו לבית המדרש.

הוא מעורר את האחרים לבוא לשמוע את הלימוד שבבית המדרש.

ולא חלילה להיות ממעמידי בית המדרש,

היינו לומר, הגיע הזמן להפסיק את הלימוד וללכת.

ואמר רבי יוסי,

יהיה חלקי,

לא, לא, לא, לא, לא, הפוך.

כן.

כן, יש מי שמבאר ככה.

אבל השאלה היא,

למה הוא אמר זאת?

אז אומר רבי יוסי,

יהיה חלקי מאותם אלה שיושבים בבית המדרש,

הגם שהם לא תומכים בתלמידים,

ולא מכאלה שאינם יושבים בבית המדרש,

אלא רק מעמידי בית המדרש, רק הם תומכים בתלמידי החכמים.

כלומר, מה שדיברנו פעם, אם אתה זוכר,

שהחשיבות היותר גדולה זה לשבת וללמוד תורה יותר מאשר אדם

שתומך בתורה ואינו עוסק בתורה.

אם הוא גם תומך וגם עוסק,

השלבה של חלקו,

אבל אם יש את הברירה או להיות תומך

ולא ללמוד,

או ללמוד ולא לתמוך,

עדיף ללמוד ולא...

וכך באמת המהרש״א אומר, אני אקרא לך את לשונו של המהרש״א.

יש את זה אצלך?

המהרש״א כותב,

דרכן בבית המדרש היו יושבים שורות שורות.

יש מהן שהיו עומדים.

על כך אמר רבי יוסי,

שיהיה חלקו מיושבי בית המדרש,

שהם לא מתמהרים לצאת מבית המדרש. כלומר, היושבים

נשארים לשבת במשך כל זמן הלימוד בבית המדרש,

ולא מן העומדים שמאחר וקשה להם לעמוד, ממהרים לצאת.

זה פירושו של המרש״א.

יש מי שפרש

מושיבי בית המדרש הם התלמידי החכמים

שיושבים כל היום ועוסקים בתורה בבית המדרש.

מעמידי בית המדרש, לעומת זאת,

הם תומכי התורה המהנים תלמידי החכמים מנכסיהם

ונותנים להם פרנסתם כדי שיוכלו לעסוק בתורה,

ובית המדרש עומד עליהם שאם אין קמח אין תורה.

על זה אמר רבי יוסי,

שיהיה חלקי מהלומדים עצמם

ולא מהמעמידים.

וכמו שאמרו חז״ל,

בברכות ל״ד עמוד ב׳

כל הנביאים לא נדנמו אלא למשיא ביתו לתלמיד חכם,

ולא עושה פרקמטיה לתלמיד חכם,

ולמנה תלמיד חכמים מנכסם.

אבל תלמידי החכמים עצמם,

אין לא ראתה אלוקים זורתך.

כלומר,

השכר של תלמידי החכמים זה הרבה הרבה למעלה מאשר אותם אלה שתומכים

בתלמידי החכמים,

שיש להם קשר בעשיית סחורה לתלמיד חכם,

או למעלה תלמיד החכמים מנכסיו,

או אפילו משיא ביתו לתלמיד חכם.

התלמיד החכם עצמו זה שכר שהוא הרבה מעבר,

הוא מקבל חלק

בקדוש ברוך הוא עצמו,

כלומר שהקשר שלו עם השכר הזה הוא קשר אמיתי וחזק מאוד,

שאפילו הנביאים בדרגת נבואתם

לא הגיעו לדעת

תכלית שכרו של התלמיד החכם.

ואמר רבי יוסי,

יהיה חלקי מגבעי צדקה,

ולא ממחלקי צדקה.

אומר רבי יוסי, אני מתפלל

שאזכה להיות מאותם אלה שאוספים צדקה לחלק לעניים,

כן?

מאוספים את הצדקה,

ולא רק מאלה שמחלקים את הצדקה לעניים.

שהרי המחלקים צריכים לבדוק כל אחד ואחד כמה הוא צריך.

לפעמים השוחד

גורם להם לעוות את החוק הזה.

לפעמים שיש להם איזושהי נטייה לכיוון עני אחד,

ואילו מאחר יש להם איזשהו ריחוק בליבם.

הם לא שופטים נכון.

לכן

אומר הוא שהוא מעדיף להיות מהגבאים,

היינו לאסוף את הצדקה, ולא מהמחלקים.

ואמר רבי יוסי, יהיה חלקי ממי שחושדים אותו,

ואין בו.

חושדים אותו בעבירה, ואין בו את העבירה הזו.

למה באמת?

כי עצם הדבר שחושדים בו ואין בו,

זוכה לך פרה גדולה על שסובל הדבר.

ולכך אמר שיהיה חלקו ימי.

אמר רב פאפא, לדידי חשדן ולא הווה בי.

אותי חשדו,

ולא היה בי הדבר שבו נחשדתי.

אמר רבי יוסי,

חמש בעילות בעלתי ונתתי חמישה ארזים בישראל.

זכיתי שיהיו לי חמישה בנים חשובים כארזים, אומר רבי יוסי.

אומן עינון, מי העלה את בנם של רבי יוסי?

אומרת הגמרא רבי שמעאל רבי יוסי.

ועזר ברבי יוסי,

ורבי חלבתא ברבי יוסי,

ורבי אבטילס ברבי יוסי,

ורבי מנחם ברבי יוסי.

כל אלה הוא הגדיר כארזים, חמישה ארזים.

אומר המהרשע, מאחר והם נסמכו להוראה,

החשיב אותם כארזים,

שזה אילנות חשובים.

שואלת הגמרא, והייקה ורדימאס?

הרי ידוע שהיה בן לרבי יוסי שקראו לו ורדימאס, למה לא מנעו אותו כאן?

עונה הגמרא, היינו ורדימאס, היינו מנחם.

למעשה,

רבי מנחם הוא שכינו אותו ורדימאס.

למה ומה העיקר אלי ורדימאס?

שפניו דומין לוורד.

כלומר, פני רבי מנחם ורבי יוסי

היו נאות

כמו ורד,

לממרא, אז רבי יוסי, מצוות עונה לא קיים.

אם הוא אומר חמש בעילות בעלתי, משמע,

שזה מה שהיה ולא יותר,

איך היא לא קיים מצוות עונה?

עונה הגמרא,

אלא המה חמש בעילות בעלתי ושניתי.

כלומר,

כאשר יש מצב

שעושים כך,

אז זה סגולה שיהיו לו יותר בנים זכרים.

אבל זה ודאי שהוא קיים מצוות עונה.

אמר רבי יוסי,

מימיי לא כריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי,

אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי.

כלומר, עכשיו הגמרא תביא כמה וכמה מהאומרות של רבי יוסי,

שהוא בא ואומר את ההנהגה שלו שהייתה במשך חייו.

אומר רבי יוסי, גם בשיחת חולין

שלי תוכלו ללמוד חוכמה.

אני לא הייתי קורא לאשתי אשתי ולשורי שורי, אלא איך?

לאשתי הייתי קורא ביתי,

כי היא העיקר של הבית.

ולשורי שדי, כי הוא עיקרו של השדה,

על ידו יכול אני לחרוש,

ואז יהיה תבואה בשדה.

יש מי שמפרש, והוא אמר שם,

שאומר שרבי יוסי התכוון

שהוא קרא לאשתו עצמו,

הוא לא היה קורא לה אשתי הנכבדה או בשמה,

אלא איך היה קורא לה?

ביתי.

כך היה פונה אליה,

ביתי. ולמה?

כדי לזרזע בכל צורכי הבית,

ולשורו הוא קרע השדה,

כדי לזרז את העבדים,

שיהיו זריזים בעבודת השדה כהשור.

אמר רבי יוסי, מימי לא נסתכלתי במילה שלי,

מרוב צניעות.

איני, ואמרו לרבי, מטעמא קראו לך רבנו הקדוש.

אמר להוא, מימי לא נסתכלתי במילה שלי.

נו, אז אתר האש בגלל זה קראו לו רבנו הקדוש בגלל המעלה הזו.

אז למה רבי יוסי,

אם ככה היה גם ברבי יוסי,

גם לרבי יוסי היו צריכים לקרוא רבנו הקדוש.

עונה הגמרא ברבי,

מילתא אחריתיה ובה.

אצל רבי היה דבר נוסף,

שבגלל זה נקרא רבנו הקדוש,

שלא הכניס ידו תחת אבנתו.

והשאלה נשאלת,

המהרשו, אגב,

באה להבדיל

בין

הנהגתו של רבי יוסי

לגבי עניין ההסתכלות,

לבין הנהגתו של רבי.

הנהגתו של רבי יוסי היה מחמת צניעות,

אבל הנהגתו של רבנו הקדוש

זה כדי שלא יבוא לידי ערעור עבירה,

וכך נקרא קדוש.

כמו שאומרים חז״ל,

בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה נאמר בו קדושה.

אלא שנשאלת השאלה,

אם למסקנה מעלת רבנו להיקרא הקדוש

זה מחמת שלא הכניס ידו תחת אבנתו,

מדוע כששאלו את רבנו הקדוש

למה קראו לך כך,

אמר להם, מכיוון שלא נסתכלתי במילה שלי.

הרי זו אינו אמת.

הרי העניין של רבנו הקדוש

נקרא כך בגלל שלא הכניס ידו תחת אבנתו.

אומר אחד המפרשים

שרבנו הקדוש

לא רצה לפרסם את עצמו בחסידות יתרה,

לכן אמר רק שלא נסתכל.

אבל למעשה האמת

שהיה לו את המעלה היתרה שלא הכניס ידו תחת אבנתו.

ואמר רבי יוסי, מימיי לא ראו קורות ביתי

אמרי חלוקי.

אני הייתי צנוע מאוד

שכשהייתי צריך להחליף את בגדיי

לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקים. מעולם לא גילאתי אותם לצד חוץ,

כי הפושט חלוקו כמו שלובשו דרך ראשו.

לא היה שולף אותו

בצורה כזו שהיה צריך להפך את הבגדים.

אלא היה יושב במיטתו,

מכסה את עצמו תחילה בסדין משום צניעות,

ואחר כך פושט את בגדיו.

ואמר רבי יוסי, מעמיי לא עברתי על דברי חבריי.

מוסיף רבי יוסי, הנהגה טובה שהוא היה עושה,

שמה שהיו אומרים לחבריי לעשות,

הייתי עושה.

יודע אני בעצמי שאיני כהן.

אם אומרים לי חבריי, עולה לדוכן,

אני עולה.

אם היו מצווים עלי חבריי, אומר רבי יוסי,

שאני אעלה לדוכן למציאת כפיים,

גם אם אני לא כהן, ואני יודע בעצמי שאיני כהן,

הייתי עולה

כדי לא לעבור על דברי חבריי.

מה זה אפילו

אם היו אומרים לעלות לדוכן?

משמע כאילו שאף על פי שיש בזה איסור,

שהאדם שהוא זר יעלה לדוכן.

והתוספות כבר טמאים בעניין, ואומרים, איזה איסור יש בעלייה לדוכן?

עד שרבי יוסי ראה צורך להדגיש,

אפילו אם היו אומרים לעלות לדוכן, הייתי עולה.

איזה איסור יש בזה?

כל העניין הוא אולי קצת ברכה לבטלה,

כי בעניין הזה של הברכה

ניצבו רק הכוהנים

לברך את עם ישראל, ולא אדם זר.

נו,

וכי ייתכן לבוא ולומר שהוא היה עולה לדוכן,

כדברי חבריו, והיה גם מברך,

עובר על אישור ברכה לבטלה?

לא מסתבר שכך

היה הנהגתו של רבי יוסי, לעבור על אישור ברכה לבטלה.

אומר בתוספות הראש,

זה בוודאי שרבי יוסי לא יתכוון לעלות לדוכן,

שהרי יש איסור בדבר.

סובר הראש

שאכן יש איסור.

אלא מה?

בא ואומר על דרך ההפלגה, כלומר לומר עד כמה הוא מכבד את דברי חבריו,

שגם דבר גדול כזה היה עושה,

אבל לפי האמת,

לעבור על איסורים הוא לא היה עושה.

זה שהם חברים שלך,

ועתה פניו ונשמע לדבריהם,

זה הכל עד כבוד השם,

אבל לעבור על איסורים משום חבריך,

ודאי שלא.

בכל אופן, רואים כאן

שדעת התוספות, מה זה דברי חבריו? מה זאת אומרת? הם חספו הלכה. לא, לא. אם הם היו,

אם הם היו מבקשים ממנו בקשה אישית,

אומר רבי יוסי, תעלה אתה לדוכן

יחד עם הכהנים, הוא היה עולה.

השאלה נשאלת, מה? הוא לא היה כואב,

והשאלה נשאלת,

לא, הוא רק בא להסביר עד כמה

הוא מכבד את דברי חבריו.

אלא מה, השאלה נשאלת, מה, מה הכוונה?

שהוא היה עולה

ומברך?

זה אסור.

אלא מה?

היה עולה.

היה עולה לדוכן, הגם שהוא לא היה מברך.

אומר התוספות, אם ככה, מה האיסור? איזה איסור יש בזה?

זר שעולה לדוכן עם איזשהו איסור.

לא מצאנו איסור. האיסור הוא לברך, לא האיסור לעלות.

מובן?

אז זה מה שהוא בא ואומר.

נראה שהכוונה של רבי יוסי זה כך. התוספות אומנם לא מתרצים

את השאלה הזו,

אבל נראה שכוונת הדברים היא

שגם אם היו באים ואומרים לו

ללכת לעלות לדוכן,

והיה נראה כאילו שהוא ניגש לברך,

וזה היה כביכול גורם לאיזשהו חשד בציבור שהוא...

הולך

ועובר על איסור בשביל זה.

אם חבריו ציוו אותו לעלות, הוא היה עולה.

כמובן שהוא לא יברך,

אבל יש עניין שאולי יסתכלו עליו הציבור שהוא עלה בשביל לברך.

יש פה עניין של חשד.

ואמר רבי יוסי,

מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי.

כן?

אומר רבי יוסי,

אם היה בא מי שדיברתי עליו ושאל אותי,

דיברת עליי כך?

אמרת עליי כך?

לא אמרתי לו, לא אמרתי.

שמעתם?

אומר רבי יוסי,

אם אני יצא לי שאמרתי פעם איזשהו דבר על מישהו,

ואותו אחד שדיברתי עליו היה בא אליי ואומר לי,

תגיד לי, אתה אמרת עליי כך?

הייתי אומר לו, נכון.

נו, מה מה עלה בזה?

שהוא גם חצוף ואומר שהוא אמר דברים

על אותו אדם?

אומר לנו המפרש, הכוונה,

שהוא אמר דבר אמת.

אז ממילא, כשהוא אומר דבר אמת, אין בזה שום בעיה.

הוא היה עד כדי כך

הולך אחר האמת,

שגם אם היה בא אותו אחד שדיבר עליו ושואל אותו, אמרת ככה? הוא אומר, כן,

כי זו האמת.

נו, תגידו לי אתם,

מותר לדבר

דבר שהוא אמת?

אם יש בזה עניין של גנאי, גנות?

לשון הרע, חילוט זה ממש לא נראה. נכון.

זה בדיוק הפוך משקר, שקר זה שקר.

לשון הרע זה

נאמר את האמת. אומר רשי,

אומר רשי

שהגמרא בערכין אומרת שרבי יוסי סובר

שאף דבר שנראה קצת כלשון הרע,

אבל אם לא היה נמנע מלאומרו בפנים מי שמדבר עליו,

אין בזה משום לשון הרע.

ויכול לא, אמרו אבשלו בפניו.

כמובן שלהלכה,

ודאי וודאי.

כותב החופץ חיים על העניין הזה.

רבי יוסי לא התיר לספר לשון הרע ממש.

גם באופן שהוא היה אומר בפני הבעלים את הדבר הזה, זה לא מתיר לדבר.

לא יכול אדם לבוא ולומר,

אני מסוגל לומר את הדברים האלה גם בפני אותו בן אדם.

זה שאתה עזפני ומסוגל להטיח בפניו, זה עדיין לא אומר שהוא מותר לך לדבר.

אז בוא נגיד. אלא מה?

אלא כוונתו שדיבור כזה שיש לו שתי משמעויות,

זה אומר רבי יוסי,

שמאחר והוא יודע שאם יבוא אליו הזה שדיבר עליו,

יאמר לו ככה אמרת עליי?

יאמר לו כן, אמת. למה?

כי באמת

התכוונתי למשמעות הטובה, ולכן הייתי מסוגל לומר לו בפניו,

כן, אמרתי עליך,

אבל כוונתי לומר את החלק הטוב, את המשמעות הנכונה שהיא הטובה ולא המשמעות שיש בה גנאי.

רק באופן זה

התיר רבי יוסי,

כוונת רבי יוסי להתיר בכוח את זה שהיה אומר בפניו.

אמר רבי נחמן, תהי תה לי

דקיימי שלוש סעודות בשבת.

ישנם כמה וכמה שמועות של אמוראים

שהם השתמשו בביטוי הזה, תה תה לי. מה זה תה תה לי?

ישולם לי סחרי

עבור שקיימתי, אומר רבי נחמן, שלוש סעודות בשבת.

עד כדי כך.

מתוך הדברים נראה שלא כולם היו נזרים

לקיים מצוות אכילת שלוש סעודות בשבת.

זה היה כבר דבר גדול.

עד כדי שרבי נחמן אומר, תה תה לי. כן, כן, כן,

תה תה לי.

אני אקבל שכר על זה שאני בשונה משאר העולם. למה אם זה חיוב, למה לא יצתה?

זה מעניין אותי, אפילו לא תקציבים, לא.

היה קשה. לא, כנראה לא היו מודעים כל כך לחומרה שבדבר.

תנאים לא היו מודעים.

אמוראים.

בזמן האמוראים.

בזמן האמוראים.

לא כל דור שהיה, כל הדור כולו שהיה בשביל האמוראים היו אמוראים?

האמוראים זה אלה בעלי התלמידי החכמים שבאותם הדורות.

בסדר, אבל הם קיבלו את התורה כבר מהתנאים.

אין קשר.

ברור.

אבל העניין הזה של

מצוות שלוש עודות, כמו הרבה דברים שהתחזקו במשך הדורות,

היו זמנים שלא היו כל כך מודעים.

יכול להיות שבזמן משה רבנו כולם קיימו את העניין הזה.

וישנם דברים כאלה.

אם הזמן היה חולשה בעניינים מסוימים.

קורה.

אמר רבי יהודה, תייתה לי דקיימת עיון טבילה.

רבי יהודה אומר,

ישולם לי הזכרי שאני הייתי מתפלל,

בכוונת הלב.

אמר אבונה ברד רבי יהושע,

תייתה לי.

תייתה לי שאף על פי שאני עייף,

תייתה לי שאף על פי שאני עייף, אני בא לשמוע שיעור.

זה תייתה לי, כי זו מעלה גדולה מאוד.

אמר אבונה ברד רבי יהושע, תייתה לי דרסא גינה ארבעה עמוד בגילוי הראש.

איי, איי, איי, איי, עד כדי כך?

יהיה לי שכר על זה שלא הלכתי בגילוי הראש.

זה דבר מינימלי לכאורה, לא?

אז דעו לכם

שאחד מן הראשונים,

והרמ״ה מביא את אחד מהראשונים הזה,

שכל העניין של כיסוי הראש שלא בשעת התפילה,

זה לא מעיקר הדין,

זה במידת חסידות.

העניין של כיסוי הראש,

זה רק מידת חסידות,

אם זה לא בזמן התפילה.

כן?

מצד מידת חסידות לא יערך אדם ארבע אמות בגילוי הראש.

אבל אם זה פחות מארבע אמות,

אין בעיה אפילו פחות, אפילו מידת חסידות אין פה.

אבל המגן אברהם טוען

שזה לא כך.

מידת חסידות היא שלא יערך אפילו פחות מדלת אמות.

אם זה דלת אמות,

זה מעיקר הדין,

חייב שלא ללכת ארבע עמות בגילוי הראש.

אם כן,

זה לכאורה סתירה למה שרואים כאן,

שבא רב הונא בנו של רב יהושע ואומר,

אני מחכה שיהיה לי שכר על זה שלא הלכתי בגילוי הראש.

ארבע עמות בגילוי הראש זה מעיקר הדין,

מה המעלה הגדולה בזה שאתה לא הולך בגילוי הראש?

טוב,

אמר רב ששת, תתה לי

דקיימת מצוות תפילין.

שוב,

השתדלתי

ללכת תמיד עם תפילין,

לא הלכתי דלת עמות ולא תפילין,

זה אומר רב ששת.

ואמר רב נחמן, תתה לי דקיימת מצוות ציצית,

שגם מעולם לא הלכתי דלת עמות ולא ציצית.

אמר לרב יוסף, לרב יוסף ברדר אבא שואל אותו רב יוסף

את רבי יוסף בנו של רבה אבוך במאי זהיר תפילין,

ומה אבא שלך,

באיזה מצווה היה אבא שלך זהיר ביותר?

תפילין זה הרבה.

הרבה. בדיוק.

באיזה מצווה היה אבא שלך זהיר ביותר?

אמר ליה בציצית.

הוא לא הלך מעודו מלא ציצית.

יום אחד חבקסליק בדרגה.

יום אחד היה עולה במדרגות,

איבסיק לה חוטה.

לפתע נקרע לו אחד החוטים שבציצית.

ולא נחית ועתה, כמה דלא רמיה.

לא ירד משם

עד שלא תיקן את הציצית הזו.

ואמר רביי,

תהייתה לי

וכי חזינה צורבא מרבנן

דשלי מסכתה

עביד נא יומא טבא לרבנן.

ישולם לי זכרי, אומר רביי,

שכאשר הייתי רואה תלמיד חכם צעיר שמסיים מסכת,

הייתי עושה סעודה לתלמידים.

זה כבר אחרי שנקראו מסכת.

אביי היה ראש שבעה.

והוא היה תמיד, כל תלמיד

מהישיבה

היה מסיים מסכת

מממונו

היה עושה סעודה לתלמידים.

למה רש״י מוסיף שהוא היה ראש שבעה?

מה זה משנה לי לעניין?

אומר אחד המפרשים,

כוונתו של רש״י בזה שאביי בא לזרז את התלמידים.

כי הדבר הרי מותר עליו לזרז את התלמידים לעסוק בתורה.

איך היה מזרז אותם?

על ידי שהיה עוסק סעודה.

ממילא קנאת סופרים,

תרבה חוכמה,

אותו פלוני,

הראש שבעה,

הוא מאדיר ומעצים את מעשה לימודו של זה, עד כדי שהוציא מממונו כדי לעשות סעודה לתלמידים.

אם כן, גם אני חפץ

לעשות מעשה שכזה, שהוא חשוב מאוד בעיני הראש שבעה.

יפה.

אמר רבא, תייתה לי

וכי עתה צור מרבנן לקמאי לדינא

לא מזיגנה רש״י אבי סעדיה,

כמה דלא מהפכנה בזכותי.

אומר רבא,

ישולם לי זכרי על זה ש...

כשהיה בא לפניי תלמיד חכם לדין

לא הייתי מניח את ראשי על הקר, כלומר לא הייתי ישן

כל זמן שאני לא הייתי מהפך ומפשפש בעבור לזכותו

כי אני מחבב תלמידי חכמים וחפץ בזכותם

זה בוודאי

שלא הייתה כוונתו של אבא להפך בזכותו שלא כדין

רק

כל אותם דברים שהם על פי דין

חיפש כל התצדיקה האם הוא יכול על פי דין

לזכות אותו

באופן שהוא לא תלמיד חכם

אז

הוא שומע את דברי הטוען או הנטען, התובע והנדמה, מה שהם טוענים,

על פיהם הוא דן

אבל כאשר זה תלמיד חכם

ראה הוא מעצמו את הצורך

לחשוב על דברים לזכותם

שהם כמובן במסגרת הדין

הגם שהנטבעים, התלמידי החכמים עצמם לא טענו את הטענות הללו

אמר ברברה ואשי

פסינא לליצור ומרבנן לדינה

אני פסול מלדון בדין של תלמיד חכם

אם יש איזה שיעור או התובע או הנטבע תלמיד החכמים

אני לא הייתי דן

למה הוא פסול לדין?

מה היא טעמה?

דחביב עליי כגופיי

ואין אדם רואה חובה על עצמו

הוא חביב עליי כאילו גופי, כמו גופי

ומאחר שהוא חביב על עיניי,

אין אדם רואה חובה על עצמו

הוא גם לא יכול לראות כי הוא נגוע

אז הוא חשש

אחר שהוא כל כך אוהב את התלמיד החכמים

הוא יהיה נגוע בדבר, לדון אותם לזכות ולא לחובה

אז הוא היה נותן מישהו אחר?

ודאי

רבי חנינא

מעט תבקע יפניה דמעלה שבתא

עכשיו הגמרא תביא מעשים באמוראים איך הם היו מקבלים את השבת

אומרת הגמרא רב חנינא היה מתעטף בבגדים נעים

בערב שבת

לפנות ערב

ואמר, היה קורא לתלמידיו

בואו ונצא לקראת שבת המלכה

כמו אדם שמקבל פני מלך, יוצאים לקראתו

ראשי וחשובי העם

כך היה מקבל

עם בגדים נעים וחשובים את פני שבת המלכה

רבי ינאי

לביש

מאנה מעלה שבת

ואמר בואי ייקלע בואי ייקלע

רבי ינאי היה לובש את הבגדים שלו לכבוד שבת

כמובן בערב שבת

והיה אומר בואי ייקלע בואי ייקלע מתוך החביבות

כמו שהחתן

מחבב את הכלה כך רצה להראות רבי ינאי

נתן לה שבת הגדרה של כלה

להראות את חביבותו עד כמה מחבב הוא את השבת

ובאמת הגרשי בבבא קמא אומר שהשבת קרויה מלכה

כן משום שהיא בת זוגה של כנסת ישראל שבת המלכה

וישראל בני מלך אימה

אומר המהרשע

למה רב חנינא

היה יוצא לקראת שבת ורבי ינאי היה עומד על מקומו

אם תשימו לב

רב חנינא כתוב

ומעט אבקה יפניה דמעלה שבתא

כן והיה יוצא החוצה ואומר

בואו ונצא לקראת שבת המלכה ואילו רבי ינאי היה עומד במקומו

אומר המהרשע באמת השבת היא בת זוג של ישראל

שבת עצמה הרי היא כנשואה

אבל בכניסת השבת היא עדיין רק כמו כלה

אז מאחר ודרג החתן לצאת לקראת הכלה קודם כניסתה לחופה

גם רב חנינא יצא לקראתה בערב שבת שהיא עדיין כלה

אבל רב ינאי היה לו הנהגה אחרת לא יצא לקראתה

אדרבה היה עומד במקומו בכניסת השבת ואומר בואי כלה בואי כלה כלומר שהכלה תבוא אליו

כדרך כלה לאחר כניסתה לחופה

שהיא באה מבית אביה לבית בעלה.

לכן כפל פעמיים,

בואי ייקלע, בואי ייקלע. מה פירוש?

בואי ייקלע לחופה, ואחר כך בואי ייקלע לבית בעלך.

שזה היום קרה.

אנחנו אומרים, כמובן,

לחד עבדי, בואי ייקלע, בואי ייקלע.

כן?

בני שבת נקבלה.

רבה אברהו נא.

ייקלע לרב אברהם נחמן.

קריבו לתלת, סווה, תחויה.

רבה אברהם הונא הזדמן לביתו של רבה אברהם נחמן בשבת.

הגישו לפניו שלוש שיאים

של מאכל,

שזה כאלה רקיקים.

כלומר, פת דק כמו מצה,

וברוח היה על זה שומן של עלייה

או שמן.

אמר לו, אז רבה בר אברהם הונא,

האורח,

אומר לבני ביתו של רבה בר אברהם נחמן,

מי הוו ידעיתו דעתנה?

מה, אתם ידעתם?

שאני אגיע היום לבית אליכם,

שאתם הכנתם את זה כל כך לכבודי?

אמרו לו, מי עדיף עד לנמינה?

אז אומרים לו,

חי אתה עדיף מהשבת?

אנחנו עושים זאת בעצם למעשה לכבוד שבת.

לא ידענו שתבוא.

אומנם,

אם היינו ידעים שתבוא, ייתכן שהיינו מוסיפים לך לכבודך גם כן.

אבל למעשה זה, אנו עושים את זה בכל שבת, לכבוד השבת.

כלומר, ראוי שבן אדם

יוסיף וישביח את מאכליו

לכבוד שבת המלכה.

רבי אבא עזבן בתלי סער אסתירא פשיטא בישרא בתלי סער טבחת.

הוא עד כדי כך

היה קונה בשר לכבוד שבת

בשלושה עשר אסתירא.

אסתירא זה מה שנקרא שמינית

שבסלע צורי, כלומר חצי דינה.

חצי דינה.

והוא היה משלם

לכל טבח, כלומר לכל אטליז,

ששם היה קונה את כמות הבשר הזו,

משלם לו חצי דינר.

אם כן, נמצא בידו שהיה לו כמות גדולה של בשר,

כי הוא קנה משלוש עשרה אטליזים

בכל אחד מחצי דינר.

ולמה עשה זאת? כדי שיהיה לו בשבת בשר מבושל,

מבושל ומובחר ביותר.

ומשלם לו, ומשלם לו הצינורא דדשא.

ואז היה נותן מיד את הבשר לשמשים שהם מכינים אותו בפתח הבית.

הוא בעצמו לא היה נכנס לבית,

היה ממהר ללכת ולחזור ולהביא בשר אחר.

היה מביא את הראשון,

רץ הביתה, קחו,

תתחילו, תעשו מזה איזשהו סוג מעקל כזה.

ואמר לו,

אשור איה, אשור איה.

אני הולך עכשיו, אבל תתחזקו מהר

להכין את זה שהבאתי עכשיו,

תוך כדי שאני הולך להביא איתה אחרת,

כמות הבשר הנוספת.

תלכו ותכינו את מה שהבאתי כבר,

וכך באים להראות לנו עד כמה היה מכבד וטורח בכבוד השבת.

רבי אבאו, הווייתי א-תחתקה דשינה.

רבי אבאו היה יושב על כיסא שעשוי משן של פיל,

מה שנקרא בלשוננו שנהב.

שן

שעשוי משנהב.

זה כמובן

כיסא

ששייך לאנשים עשירים,

יקר מאוד,

רק אנשים עשירים וחשובים משתמשים בזה.

ומה הוא היה עושה כשהיה יושב על הכיסא ומושיף נורה?

הוא היה נופח באש כדי לבשל בה לכבוד שבת.

רב ענן לביש גונדה.

רב ענן היה לובש

בגד שחור, ההפך, בגדי עבודה בערב שבת,

כדי להודיע שהיום זה לא זמן להתנהג בחשיבות,

אלא להתעסק בתבשילי השבת, להתכונן לזה.

וכדי שהבגדים שלו לא יטלפו,

הבגדים הראויים לכבוד שבת,

יישארו נקיים.

לכן היה מחליף את בגדיו לבגד אחר,

שהוא יהיה הראוי לעבוד איתו.

וטען לדבר רבי ישמעאל,

בגדים שבישל בהם כדרה לרבו,

אל ימזוג בהם כוס לרבו.

כלומר צריך לדעת שאפילו בסוגי העבודה,

מי שמוזג כוס לרבו,

ראוי שיהיה לו בגדים נעים יותר מאשר כשהוא מבשל

כדרה לרבו.

אם כן,

זה משל לענייננו אנו.

כבוד השבת, שזה...

אכילת הסעודות

זה חשוב יותר, לכן ראוי שיהיה לו בגדים נעים

ואילו בעסקה, בהכנת המאכלים

זה בגדים פחות נעים

שהם בבחינת בגדי עבודה כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנעים שלו.

רב ספרא מחר איחלשה

מוסיפה הגמרא הנהגה נוספת שרב ספרא היה נוהג בה

שהוא היה חורך באש את שיער הבהמה לכבוד שבת

רבא מלאך שיבוטה

רבא היה מולח דג גדול שנקרא שיבוטה

לכבוד שבת

רב פאפא רב הונא מדליק שרגה

הוא היה מדליק נרות לכבוד שבת רב הונא

רב פאפא גדל פתילתא

מאוד מעניין לדעת

מה פתאום רב הונא הדליק נרות

הרי המצוות הדלקת הנרות זה מותר על האישה

אז אומר

אומר המהרשע

כי הוא אחז

הוא אמר הרי לממרה שהרגיל בנר כך מובא בפרק בימי מדליקין בדף כג עמוד ב

שרב הונא אומר הרגיל בנר זוכה לבנים תלמידי חכמים

מזה משמע שכאילו גם האיש צריך להדליק

אז חוץ ממה שאשתו הייתה מדליקה גם הוא היה מדליק

והכל בשביל לזכות למענה הזו שיהיה לו בנים

תלמידי חכמים

רב פאפא גדל בן צילתא הוא היה מכין את הפתילות לכבוד שבת

רב חידה פרים סילקה היה מחתך ירק ששמו סילקה לכבוד שבת

רב אברהם יוסף מצר חצי

היו מבקרים את העצים לכבוד שבת רב זרע מצטט ציטוטה

היה מציט את האור בעצים דקים לכבוד השבת

רב נחמן בר יצחק מחטא ועיל מחטא ונפק

הוא היה נושא על כתפיו

מסעות של כלים ובגדים

ומגדים

לכבוד שבת

והיה מכניס אותם הביתה

מצד שני

היה מוציא מהבית את אותם חפצים שאינם ראויים שיהיו בבית בשבת

שזה מזלזל בכבוד השבת

וכל זה עשה בשביל להראות

שכביכול אורח חשוב מגיע

כשהאורח החשוב מגיע ראוי שיביאו בחדר שבו נמצא האורח

את הדברים היותר נעים

מאידך להוציא את הדברים שהם לא ראוי שיהיו שם

זה מה שהוא עשה כביכול איזה אורח חשוב בה כך הוא קיבל את השבת

אמר

אילו מקראו לי רבי עמי ורבי אסי

מי לא מחטפנה כמה יהיו אם היו מזדמנים לביתי האורחים

חשובים כמו למשל רבי עמי ורבי אסי האם לא הייתי עושה זאת

לשאת לכבודם מסעות הביתה ולהוציא מהבית את הפחות ראויים

אז באמת גם לכבוד השבת

ואיכא דאמרי רבי עמי ורבי אסי מחטפנה ובעילה מחטפנה ונבקה

יש שאומרים שהם עצמם היו נוהגים כך

להכניס מסעות

חשובים הביתה ולהוציא מהבית את הפחות חשובים

אמרי אילו איכלע אלא רבי יוחנן מי לא מחטפינם כמה

היו אומרים

לתלמידיהם

מדוע עושים לנו זאת שהרי אם רבי יוחנן שהוא אדם

תלמיד חכם וגדול הדור היה מגיע לביתנו לא היינו עושים כך

אז גם לכבוד השבת ראוי לעשות כך

כן

נראה את רש״י

רש״י בדף קייח עמוד ב'

בדיבור המתחיל

הרי זה מחרב ומגדף

קייח עמוד ב'

רש״י

כמעט קרוב לראש העמוד

זה שש שורות, שבע שורות אחר

אחר תחילת

שורות רש״י

הרי זה מחרב ומגדף

שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח ולהודיה

כי דמרה בהרבה פסחים וזה הקורה תמיד בלא עתה

אדם שקורא

את ההלל תמיד בלא הזמן אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ

פסוקי דזמרה

שני מקרי מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמיים

הללו אל בקדשו

דמדומי חמה כשהיא אדומה שחרית אחר הניצה

מיד היא אדומה

וערבית סמוכו לשקיעתה

עם שמש עם זריחתה

ולפני הריח קודם אורי הריח מעוד השמש לא שקה

ממתי מחולי בן אמעיים

שמתייסרין מייסורין ומתמרקין מעוונותיהן

מכניסי שבת בטבריה

פני שיע עמוקה ומחשכת

מבעוד יום וסמורין שחשכה

וממוצאי שבת בציפורי שיושבת בראש ההר

ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול מאחרים לצאת

ומושיבי בית המדרש חזנים שמאסווה תלמידים בכל יום לבוא

ממעמידיהם הם מונים לה את האוכל לומר הגיע העת לעמוד ולאכול

ממחלקי לעניים צדקה דאמרה לבא בבא בתרא פרקה כמה

צדקה נגדית בשניים ומתחלקת בשלושה

והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפיה צריך לכל אחד ואחד

ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה

ולחלוק יותר מן הצורך שעומדים אותו בהרווחה ועומדים את חברו בצמצום

בעלתי ושניתי כדי שיהיו זכרים

טעם ארמונה לא רוצה שיהיו בלב זכרים ממול וישנה

לא קראתי לאשתי אשתי שהפסיכת חולים שלי יש ללמוד ממנה חוכמה

אשתי ביתי שהוא עיקר של בית

ולשיעורי שדה שהוא עיקר של שדה

דכתי ורוב תבואות בכוח שור

לא נסתכלתי בו

מרוב צניעות

ואמרו לו ואם כן רבי יוסי נעמי עבדאל מקרא רבנו הקדוש

תחת אבנתו מן אבנת ולמטה

לא ראו קורות בתור כשפושט חלוקו ופושטו כמו שהוא לרשות על גרשו

מכסה את עצמו תחילה מי שמצניעות בזדילו מתחת ויושב בביתתו

לה אמרתי דברו חזלתי לאחורי

שאם בא משאמרתי עליו דבר ושאל אם אמרתי כן עליו לא חזלתי בי לומר אינו כדבריו

לפי שבתחילה אמת אמרתי וכס עבר

כל מלתה דמית עמרה באפה מרה לד בה משום לשנה בישה

וכן מפרש מסכת ההלכים כך סבר רבי יוסי שמאחר שהוא מסוגל לומר בפנים לאדם כן אמרתי עליך אין בזה בשום לשון הרע

כמובן שלהלכה זה מדובר רק במצב

שזה יש לזה שתי משמעויות אז אם הוא מסוגל לומר את זה בפניו

סימן שהוא מתכוון למשמעות הטובה ולא למשמעות שיש בה גנאי

קיימתי מצווה תפילין שלא הלך ארבע עמות בלא תפילין

לכן לעניין הציצית

עד דרמיה אישית תקנה

וזה לשון תליה ציצית כדמרן בעלמא לא רמי חוטה

נשאלים מסכתך שגרסה

אני עובר עכשיו לדף קיוט ברשי

עביד נא יומתיו על הרבנן

ראש ישיבה על התלמידים ראש ישיבה היה אותו הבעיה תה תה לי שולם זכרי

זכיית תצור בה ברבנן שחיבת תלמידי החכמים עליי

דלא מזיגנה רשע בסעדיה איני מניח ראשי על הכר

קמא דלא מאפיק לזה בזכותי

עד שאירעים יש בדבריו לזכותו

מתעטף בבגדים נעים בואי כלא הכי כלא לשביתת שבת מתוך חביבות

תלו חיה רקקין תאכיל פניהם בשומן עליהו בשמן

מעדיף הדלמינה כלום אתה חשוב לנו מן השבת

לכבוד שבת הכננו ולא היינו ידועים שתבוא

מתלסר טבחי לטעום בשבת מן המובחר

הסתירה סלעים

הסתירה פשיטה סלעים מדינה

ואין אחד משמונה בסלע צורי והיינו חצי זינר

ומשלימלו הצינור על דדשה לפני בואם להביא לו הבשר

היה מזמן להם העותן על פתחן ואומר להם אשוראי

התעשרו והתחזקו מהר באומנותיכם למהר ולחזור

ולמכור ולהתעסק בצורכי שבת

ולי נראה

הפירוש שהבאנו זה הפירוש הזה שאני קורא עכשיו לא הבאנו את הפירוש הזה הראשון

אלא פירוש שני

ומשלימלו הצינור על דדשה כשהיהה מביא ראשונה היה נוצר לשמשים

המכינים סעודתו על פתח ביתו,

ולא היה נכנס אלא ממהר לחזור ולהביא אחרת.

ואמר הנה השמשים,

אשור היה התעשרו מהר להכין את זו,

בעוד שאלך להביא את זו.

התחתקה דשינה של שן,

שהחשוב היה מאשר לקומו, מה שאמרנו, על שנהב,

והיה יושב על כיסא שעשוי משנהב.

ומושיף נורה נופיח משם נורה לכבוד השבת,

רבנו הלוי גרס,

התחתקה דשגה,

תדהר. זה סוג עץ חשוב, סוג עץ אחר,

שקוראים לו תדהר.

לביש גונדה, כלי שחור, להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת,

ולא להתענף בגדיו בבישול גדירות.

לטען דבר רבי ישמעאל,

בבישול גדירה מטנף בגדי.

מחר יכלי שם, היה שם ראש בהמה לחלוך, מחר כהוא בעצמו.

פרים, לשון פרומים, מחתך.

מצאתה ציטוטה, מצית האור במעצים דקים.

מחתף עיל, מחתף ונאפיק. בערב שבת יוצאו יום ונכנס להביא תלמיד מסעות,

כדי תשמישו בגדי חופש ומגדים.

כאדם שמקבל את רבו בביתו, מראה לו שהוא חשוב עליו,

וחרד לכבודו, לתרום אנחנו להרבות בשבילו.

עד כאן להיום, בעזרת השם, מחר נמשיך את העניין.