מסכת שבת דף קטז' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכרות

עקב תקלה שהייתה בשידור השיעור של אתמול, נחזור שוב על השיעור.

אנחנו במסכת שבת, דף קטז ללמוד ב',

שורה שלישית מתחילת השורות הרחבות.

תנו רבנן, ארבעה עשר שכה להיות בשבת,

מפשיטין את הפסח עד החזה.

דברי רבי ישמעאל בנו, שיר רבי יוחנן בן ברוקה.

חכמים אומרים

מפשיטין את כולו.

הבריתא מביאה מחלוקת תנאים,

מה יהיה הדין אם י״ד בניסן חל בשבת,

והרי מצווים לשחוט את הפסח בי״ד בניסן.

גם אם חל בשבת,

זורקים את דמו,

מקטירים את החלבים שבו,

כמו כל קורבנות ציבור שדוחה את השבת.

עבודת הקורבנות ציבור דוחה את השבת.

מה יעשו כאשר צריכים להוציא את החלבים

מקורבן הפסח?

הרי בשביל להוציא את החלבים

צריכים להפשיט את האור כדי להוציא דרך זה את החלבים.

הפשטת האור,

הרי זה מלאכה בשבת.

אומר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה,

יפשיטו את עורו של הפסח עד החזה,

ואז יוכלו להוציא את החלבים

ולהקטיר אותם על גבי המזבח.

אבל יותר מזה, אסור להפשיט,

משום שרק עד החזה זה צורך גבוה כדי להקטיר את החלבים.

אבל מעבר לזה, אין בזה צורך גבוה, אלא צורך הדיוט,

ואין היתר להפשיט

את כל הפסח לגמרי.

החכמים אומרים מפשיטין את כולו,

אבל חכמים חולקים וסוברים שמפשיט את כל הפסח,

שלא יישאר אור מחובר

לבשר הפסח.

שואלת הגמרא, בי ישלמה לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה,

דא יתעבי לצורך גבוה,

אלא לרבנן מי תמה,

דעתו של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מובנת.

מה שהוא סובר שמותר להפשיט רק עד החזה,

בגלל שכל הצורך בהפשטה זה כדי שיהיה אפשר להקטיר את החלבים,

וכדי להוציא את החלבים די בהפשטת הפסח עד החזה.

אם כן, ההפשטה הזו זה צורך גבוה,

מעבר לכך אין בזה צורך גבוה,

ולכן סובר הוא שאין להפשיט אלא עד החזה,

אלא לרבנן, אבל לדעת חכמים,

שסוברים שמותר להפשיט את כולו,

מה היא טעם?

מה הטעם שמותר?

הרי אין,

בהפשטת כל הקורבן,

צורך גבוה. רק עד החזה?

עונה הגמרא, אמר רבא ברבא חנא, אמר רבי יוחנן,

דאמר כרע כל פעל ה' למענהו.

רבי יוחנן אומר שטעמם של רבנה של חכמים,

משום הפסוק,

הפסוק במשלטת ז', אומר כל פעל ה' למענהו.

פירושו של דבר,

את הכל עשה הקדוש ברוך הוא לכבודו.

אם כן, כבוד השם

שיפשיט את כל קורבן הפסח.

שואלת הגמרא והכה, מהי למענהו איכה?

מה שייך פה כבוד,

ומה העניין אם מפשיט את כולו לעניין הכבוד?

עונה הגמרא, יוסף אמר שלא יסריח.

אם הוא ישאיר את האור על גבי הבשר,

אז זה יכול לחמם את הבשר,

וממילא יסריח הבשר.

זה לא כבוד שמיים

שהבשר יסריח.

רבא אמר

שלא יהיו קודשי שמים מוטלים כנבלה.

לעומת זאת, רבא אומר טעם אחר,

משום שאם יניח את קורבן הפסח,

כאשר לא יפשיט את עורו מעליו לגמרי,

הרי זה נראה כאילו הנבלה מושלכת כך עם האור,

כדי שלא יהיו קודשי שמים מוטלים בביזיון כנבלה,

אכן

צריך להפשיט

את כל האור מעל גבי הפסח.

שואלת הגמרא, מהי בעיניי?

מהו ההבדל בין רבי יוסף לרבא? כלומר,

מתי יכול להיות הבדל בשיטתם,

שאז לדעת אחד מהם יהיה צורך להפשיט את האור כולו,

ולדעת האחר,

פה לא יהיה צורך להפשיט אלא דחזה?

עונה הגמרא, איכא בעיניי ודמנך פטורה דדבה.

ההבדל ביניהם היה עדין אם קורבן הפסח מונח על שולחן של זהב,

אז

זה כבר לא מוטל בביזיון.

לכן לרבי יוסף, לרבא שאומר,

שהטעם הוא שלא יהיו מוכות ששמים מוטלים בביזיון כנבלה.

במקרה שזה מוטל על שולחן הזהב, אין בזה ביזיון.

אם כן, חכמים יודו שבאופן שכזה יפשיט רק עד החזה, ולא יותר מכך.

אבל לדעת רבי יוסף,

שהטעם הוא שלא יסריע,

גם אם זה מונח על שולחן של זהב,

יש חשש שיהיה סריח הבשר אם ישאיר את האור יחד עם הבשר.

לכן גם באופן שכזה יפשיט הפסח כולו.

אין עמי

יומא דאסטנה.

אופן נוסף שיש הבדל ביניהם,

זה אם יצא שי' ד' בניסן זה יום שנושבת בו רוח צפונית.

זה רוח נוחה, אומר רשי, לא חמה,

לא צוננת.

אין חשש שהבשר יסריח.

לא, זה יותר מסתר, אבי.

דובר ביום כזה שמרגישים

את הרוח הצפונית שמגיעה לשם.

לכן, לפי זה,

אין חשש שהבשר יסריח באופן שכזה. אז אם כן, לפי רבי יוסף,

שאומר שכל הטעם הוא שמותר להפשיט כל הפסח מצד חשש סרחון.

כאן, במצב שיש רוח צפונית, אין חשש סרחון.

אם כן,

גם חכמים יודו שלא יפשיט אל עד החזה.

אבל,

לפי רבה, שהחשש הוא שלא יקצה שמים מוטלין כנבלה,

גם במצב שיש יום שנושבת בו רוח צפונית,

עדיין,

עדיין

זה נראה כמוטל בביזיון, כנבלה,

ולכן יפשיט גם באופן שכזה, גם ביום שכזה,

יפשיט את כל הפסח לדעת חכמים.

שואלת גמראו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

היי פעל ה' למענהו, מה יחבד לה?

כלומר, לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

מה הוא ילמד ואיך הוא יפרש את הפסוק,

כל פעל ה' למענהו, לגבי עניין הפסח.

עונה גמרא שלא יוציא את האמורים,

קודם הפשטת העור.

הפסוק מלמד אותנו, אומר רבי ישמעאל,

שמחויב הוא קודם להפשיט

את העור לכל הפחות עד החזה,

כדי להוציא את החלבים.

אבל

שלא יוציא את זה

בלי הפסטת העור.

כי אם הוא רק

יחתוך בעור

מול הכרס,

וכך דרך שם יחדור וייקח את החלבים,

בזה יכול להיות מצב של

שלא יהיה כבוד שמיים.

מה העניין בזה?

אומרת הגמרא, מה הייתה אמה?

אמר רב הונא ורד רב נתן משום נימין.

משום שאם הוא לא יפסיט את העור,

אז כשהוא יוציא את החלבים,

זה יידבקו, השיער של הבהמה יידבק בחלבים,

בהימורים.

לא ראוי להקטיר

חלבים

עם

שיער

על גבי המזבח, זה לא כבוד שמיים.

אמר רב חיסדא, אמר מר עוקבא,

מה יעדרו לחבריה לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

רב חיסדא בשם מר עוקבא בא ואומר שלמעשה היה משא ומתן

בין חכמים לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

והלכו הם להביא לו ראיה לשיטתם,

שאינו צודק במה שהוא אומר שיפשיט רק עד החזה,

גם

עם הפשטת כל הפסח,

כן,

הפשטת עד החזה זה צורך גבוה,

רק זה צורך גבוה, ולא מעבר לכך,

אבל בכל זאת מותר יהיה להפשיט את כל הפסח.

מה פתאום?

הביאו לו עם ראיה,

הָכֶהּ אַמְרֶהּלֶהּ כך הם אומרים לו,

אם אצילין תיק הספר עם הספר,

לא נפשיט את הפסח מאורו?

אם מצאנו במשנה במסכת שבת, המשנה האחרונה שלמדנו,

שכשיש דליקה בשבת,

וחוששים אנו שזה יגיע לכתבי הקודש,

ספר תורה נאמר.

אז מותר להציל את הספר תורה יחד עם התיק שבו,

והמשנה מוסיפה אף על פי שיש בתוכו מעות.

בוודאי שהצלת המעות זה צורך עדיות ולא צורך גבוה,

אבל בכל זאת,

מאחר ועיקר ההצלה זה בעבור הספר,

אז התירו גם, אגב כך, גם צורך עדיות.

אם כן, גם פה אותו דבר.

נוכל להפשיט את הפסח כולו מאורו,

גם אם החלק של ההפשטה מן החזה ואילך,

זה רק צורך עדיות.

שכשעושים את זה, אגב,

שההפשטה העיקרית שזה עד החזה,

ובזה צורך גבוה באמת.

שואלת הגמרא, מי דמה הטעם טלטול,

אך המלאכה.

מה בכלל חכמים?

באים לדמות את עניין הפשטת הפסח מאורו

לעניין הצלת תיק הספר מפני הדלקה.

כל האיסור שם, כאשר הוא מטלטל אגב הספר את המעות,

זה טלטול בעלמא.

יש איסור לטלטל,

דבר שהוא מוקצה.

כאן לעומת זאת,

הוא עובר על איסור דאורייתא.

אז ודאי שאין מקום לבוא ולומר שנתיר לו

אגב צורך גבוה נתיר לו לעשות מלאכה דאורייתא שזה הפשטת הקורבן.

עד אחרי זה, אמנם כן, זה צורך גבוה.

וכשם שעבודת הקורבנות דוחי שבת ובתוכם הפשטת הפסח

או הפשטת קורבנות אחרים,

אז הוא עדין כאן, אבל מעבר לכך זה לא צורך גבוה.

אז איך נתיר מלאכה דאורייתא בגלל זה?

אמר רב אשי בתרטה פליגי, פליגי בטלטול

ופליגי במלאכה.

אבא אשי עונה שנראה שחלוקים מהם,

חכמים רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

בשני דברים.

הם גם חולקים בדין הזה, האם מותר יהיה לטלטל את הפסח

מהחמה לצייל,

זה עניין אחד,

מפליגי במלאכה.

גם חלוקים

האם יהיה מותר להפשיט

את הפסח גם מן החזה ואילך עד גמר ההפשטה.

והכי כאמרלה,

היא מצילית דיקה ספר על הספר,

לא נטלטל עור אגב בשר?

כל מה שחכמים

הביאו ראיה לרבי ישמעאל זה לא בעניין הזה של ההפשטה.

ההפשטה,

דעתם ידועה, ברורה,

שמותר להפשיט את הפסח כולו,

ואפילו מעבר להפשטה שעד החזה.

כן?

כי לדעתם יש בזה, כמו שאמרנו, כבוד שמיים, שלא יסריח או שלא יראה כנבלה.

כל מה שהם הולכים להעביר היה את זה לגבי הנידון השני שהם חלוקים בזה עם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

הם חלוקים בעוד נידון,

האם לאחר הפשטת הפסח

נוכל לטלטל את הבשר,

את האור אגב הבשר?

הרי המטרה שלנו לטלטל את הפסח

מחמה לצל,

שלא יסריח.

האם יהיה מותר לטלטל אותו יחד עם האור שהוא אסור למעשה בטלטול?

למה הוא אסור בטלטול? רש״י מבאר

שאומנם מצאנו לעיל בדף מ״ט שמותר לטלטל אור, אבל זה אור של בהמה גסה.

אור של בהמה גסה ראוי לשימוש על ידי שיפרוס אותו ויישב עליו,

אבל אור של בהמה דקה אינו ראוי לכך.

ואם כן,

אין בו אפשרות שימוש,

אז במילא הוא מוקצה, אסור לטלטול.

לא נתיר,

אגב, כך אומר המשמעות בנו של רבי יוחנן מרוקה,

להתיר את האור אגב הבשר.

לעומת זאת, חכמים באים ואומרים לו, לא,

מותר יהיה לטלטל את הבשר עם האור,

והראיה מזה שמצילים תיק הספר עם הספר.

כלומר, משום כבוד הספר,

שזה צורך גבוה,

כי תראו לטלטל גם את התיק.

זה להצלה. אז גם אם נטלטל אור אגב בשר,

יש באותו עניין של כבוד שמיים.

זה להצלה. בסדר, אבל מה העניין?

צורך גבוה. כבוד שמיים.

כי הרי המטרה היא שהבשר לא יסריח,

אז אין בעיה, גם אם אגב כך תטלטל. מה זה לא יסריח עם הנוח?

לא, הם חלוקים במצב שזה כן חושב שזה נכון.

אם אין חושב שזה נכון, אז לא.

אבל מדובר פה במצב שיש חושב שרחון.

ואז את הבשר,

תוארים חכמים,

ברור שמותר יהיה לטלטל מחמא לצל.

כל הנידון,

אם נשאר

חלק מן האור עם הבשר,

האם יהיה מותר לטלטלו ברגע זה עם האור לצל?

כן?

אומר רבי ישמעאל, למה שיהיה מותר לטלטל את האור?

כל הצורך הוא להציל את הבשר מסרחון.

האור

הוא לא...

אין עניין של סרחון. אבל יש לו חלק מעט הסרחון של הבשר, היום. לא, אבל כן. אבל יש פה שאלה נוספת.

מעבר לעניין הזה של עצם ההפשטה.

אבל הם טוענים לו,

גם לשיטתך אתה,

שאתה סובר שהיתר הפשטה זה רק עד החזה ולא מעבר לכך,

אבל אם הוא ירצה לטלטל את כל האור, את כל הבשר,

יחד עם האור שנשאר עליו,

יהיה אפשר לעשות כך.

למה?

הגם שהאור הוא מוקצה,

פסול בטלטול, אבל אגב הבשר מותר.

כמו שהיתרנו להציל תיק הספר על בספר,

הגם שתיק הספר אינו צורך גבוה,

אבל אגב הספר שזה צורך גבוה, יתירו גם את הצלת התיק.

אז זו הדין, יהיה מותר לטלטל את האור,

הגם שאין בזה צורך גבוה.

אגב הבשר,

שבזה יש עניין של כבוד הקורבן,

שלא יסריח הבשר.

טוב, זה נראה בהמשך, נראה את זה בהמשך.

ואז זה סברה, זה משנה את הכול. בכל אופן, בכל אופן, כך הסביר בתחילה רב אשי את דברי החכמים,

שלדעתם מותר יהיה לטלטל את הבשר

יחד עם האור.

הגם שהאור,

אין בו שום בעיה, רק כל המטרה היא להציל את הבשר מסרחון.

כמו שמצאנו שמצילים את תיק הספר עם הספר, משום צורך הספר, יתירו גם את התיק.

אז גם פה, משום הבשר, יחד עם זה, את האור.

ועל זה שואלת הגמרא, מידעמה,

וכי דומה הנידונים הללו של הטלת תיק

הספר עם הספר לעניין טלטול העור, אגב, הבשר.

הטעם, בעניין של תיק הספר,

נעשה בסיס את הדבר המותר.

הלוא התיק משמש את הספר,

אז הוא חלק מן הספר, זה עניין של בסיס, זה דבר המותר.

הספר הוא דבר המותר בטלטול,

והתיק משמש אותו.

אם כן,

הוא חלק מהספר, שיהיה מותר בטלטול.

אבל כאן בעניין זה של טלטול הפסח,

נעשה בסיס דבר האסור.

העור הוא נעשה בסיס דבר האסור לבשר,

שאסור לטלטלו מצד עצמו.

כלומר, אם אתה תבוא לדון מצד חלקו טלטול,

הוא מוקצה,

כי הבשר הוא לא ראוי לאכילה.

הפסח לא נאכל אלא בלילה וצלי,

אבל במצב הזה ודאי שאי אפשר לאכול אותו.

אם כן,

אפילו אם העור היה מותר בטלטול,

היה אסור לטלטלו, כי הוא בסיס לבשר שהוא אסור בטלטול.

כל העניין הוא רק כבוד שמיים, אבל אלמלא כן,

אז אין יותר טלטול.

אז אתה רוצה לבוא ולהגיד לי שהעור שהוא עצמו אסור בטלטול,

יהיה מותר אגב הבשר?

די לך במשק התיר לטלטל את הבשר בשבילו שלא יסריח,

אבל לא גם להטיל לטלטל את העור?

כי הבשר בשבילו עצמו הוא לא דבר המותר בטלטול, הוא דבר אסור.

כל מה שמותר יהיה לטלטל עור זה רק צורך,

הצורך זה שלא יסריח, אבל לא מעבר לכך.

אז למה שאתה צריך לטלטל את העור אגב הבשר?

כן,

אלא אחי כמרי.

אז הגמרא מנסה לבאר בצורה אחרת

את הראייה שהחכמים הביאו מהמשנה.

אם אצילין תיק של ספר על ימי ספר,

אף על פי שיש בתוכו מאות,

לא נטלטל עור אגב בשר?

הראייה שמביאים לו חכמים לרבי שמואל בן ראש ורבי יוחנן בן מרוקה,

זה מצטיין שמצילין תיק של ספר על ימי ספר אף על פי שיש בתוכו מאות.

התיק אם כן הוא בסיס גם למאות,

והמאות הם דבר אסור.

אבל לדורייננטי יותר זה המותר. אם כן אתה רואה,

אם כן אתה רואה

שמותר לטלטל תיק, אגב שהוא משמש את המאות שזה,

שזה דבר אסור,

אז גם כאן יוכל לטלטל את העור אגב הבשר.

העור אגב הבשר מפני כבוד שמיים של הבשר,

שלא יסריח.

אומרת הגמרא מדמי,

מה אתה מביא ראייה מהצלת תיק הספר

והמעות עם הספר לעניין הטלטול של העור אגב הבשר? הטעם

נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר.

בתיק של הספר מדוע הטילו לטלטל אותו, אגב שיש בתוכו מעות?

כי התיק משמש גם את הספר וגם את המאות.

אם כן הוא בסיס לדבר האסור, שזה המאות,

ולדבר המותר, שזה הספר.

והדין אומר שבמצב כזה שהדבר המותר הוא יותר חשוב מדבר האסור,

אז התיק של הספר, שזה משמש את שניהם,

מותר לטלטלו.

אז לכן התירו לטלטל את התיק עם הספר והמעות, כי הספר הוא החשוב כאן.

ואם כן, התיק מותר לטלטלו יחד עם הספר.

אבל כאן, לגבי הקורבן, טלטול הפסח,

העור כולו הוא נעשה בסיס לדבר האסור.

כי הרע אמרנו שהבשר נאסור בטלטול, כי לא ראוי לאכילה,

אלא בלילה וצליל, לא במצב הזה.

אלא אחרי כאב ולגמרה, הולכת ומבארת אחרת

את הראייה שהביאו חכמים מן המשנה.

אם מביאים תיק

שיש בתוכו מעות מעלמא להאציל בו ספר תורה.

לא נטלטל, לאור, אגב בסיס.

חכמים טוענים כנגדו,

אומרים לו כך,

מותר הרי גם להביא תיק ממקום אחר

באחת מפינות הבית, שיש שם בתוכו מעות

על מנת להציל את הספר. כלומר, אם הספר הוא ללא תיק.

והאדם הזה, כדי שלא לחזור ערום,

הולך להביא תיק

מאיזשהו מקום,

ויש בתוכו מעות, להלביש על הספר וככה לקחת אותו.

נו, איך מותר להביא תיק על מעות

על עוד שהוא מגיע לספר ולמעות נמצא שהוא מטלטל תיק ומעות לבד?

כלומר, התיק משמש במצב הזה את המעות.

בכל זאת, לצורך כבוד הספר,

הצלתו בפני הדלקה, התירו.

אם כן,

ודאי וודאי שנוכל לטלטל עור על אגב הבשר,

הגם שזה בסיס דבר האסור בלבד.

ועל זה הגמרא שואלת, והיא גוף המנהלה.

אם זו הראיה שאפשר להביא תיק ריק,

אם שיש בתוכו מעות,

כדי להלביש על הספר וכך להצילו,

זה מניין לנו.

במשנה לא מצאנו כך, במשנה מצאנו שאם התיק כבר מולבש על הספר,

מצילים תיק של הספר או עם הספר, אף אחד משיש בתוכו מעות.

אבל להביא במקום אחר תיק ריק שיש בתוכו מעות,

זה מאיפה אתה לוקח.

אי למה דמידי חדיד באלושה דלום,

אתינן עמימי תינן,

אם תבוא ותאמר.

כן, הסברה נותנת שאם אתה רואה

שמותר

מטלטל את התיק של הספר עם הספר והמעות,

והוא לא מחייבים אותו להשליך את המעות,

אז יהיה מותר גם להביא תיק במקום אחר, תיק ריק,

הגל שיש בתוכו מעות.

זו ראיה?

מי דמה?

וכי זה דומה?

הטעם עד האח אבה כי נפלה דלקה.

לגבי תיק של ספר על מספר שיש בתוכו מעות,

שם ודאי שיתירו לו לטלטל

את התיק עם המעות והספר כדי להציל

את הספר במנה דלקה.

כי על כורחנו אם יתירו,

מדובר במצב כזה שאם הוא יצטרך להוציא את המעות מקודם, להשליך את המעות,

אז יש חשש גדול שהדלקה תיפול על הספר.

אבל האח ה...

אבל כאן שבין כך הוא הלך להביא את התיק של הספר במקום אחר,

מה מפריע לו שבדרך ישליך את המעות עד האחל ואחל, יש דינן?

בין כך ובין כך, כלומר עד שיגיע לספר שישליך את המעות.

אלא אמר מר בר רב אשי

לעולם כי דמרינן מעיקרא.

אלא מר בר רב אשי אומר כך

באמת המחלוקת ביניהם לא לגבי טלטול

אלא רק לגבי ההפשטה

שלדעת רבי ישמעאל עד החזה בלבד מותר להפשיטו

ולדעת החכמים להפשיט את כולו.

אלא מה?

ועוד קעקע שהלך,

אך הטלטול ואך המלאכה,

אז למעשה באו הם להביא לו ראיה לשיטתה.

כמו שהתארנו

להציג תיק של הספר עם הספר,

אף על פי שיש בתוך המעות.

כלומר,

התירו לטלטל את המעות, שזה צורך הדיעות,

אגב, הצלת הספר,

שזה צורך גבוה.

אז הוא עדין, אומרים לו חכמים, שיהיה מותר להפשיט את כל הפסח,

הגם שמן החזה עד גמרא הפשטה זה רק צורך הדיעות.

בכל זאת, יתירו.

אגב, ההפשטה הראשונה שהייתה צורך גבוה,

ההפשטה של עד החזה,

מה תבוא ותגיד לי?

כמו ששאלנו בתחילה מה הראיה בהצלה של תיק הספר והמעות,

תיק של ספר עם הספר והמעות,

שם כל מה שבסך הכל הוא עובר זה איסור רבנן,

טלטול מעות זה ברבנן.

אבל כאן אתה רוצה, מביאים ראיין, עניין מלאכה,

שמותר אגב צורך גבוה של עד החזה גם לגמור את ההפשטה שזה מלאכה דאורייתא.

החלק של ההפשטה מן החזה ואילך זה כבר דאורייתא.

זה צורך ידיעות גם כן.

מה פתאום שנבוא ונתיר?

עונה גמרא, אתה יודע, כגוד דלוקה באה ללאור.

לא, זה לא איסור דאורייתא.

למה זה לא איסור דאורייתא ההפשטה?

בגלל שהוא לא צריך את האור.

הוא לא מתכוון להפשיט לצורך האור.

המטרה שלו זה למען הבשר.

ממילא, מאחר שהוא לא צריך את האור,

הוא לא מתכוון

להפשיט את האור,

ממילא מותר, אז הרי אם איסור דאורייתא,

כל מה שיכול להיות איסור דאורייתא.

אם זה רק איסור דאורייתא רבנן,

אז לכן טוב הביאו לאורייה מהצלת

תיק הספר עם הספר והמעות.

שמעות זה איסור דאורייתא רבנן.

שואלת הגמרא, ואהבאייה ורבאה, ועמרי תרוויהו,

מודה רב שמעון בפסיק רשם ולא ימות.

איך אתה בא ואומר שאם הוא לא מתכוון להפשיט את האור, לצורך

האור אלא לצורך הבשר,

אז זה לא איסור דאורייתא.

מה אכפת לי שהוא לא מתכוון?

בתכלס מה?

הוא מפשיט.

הוא עושה פה הפשטה גמורה, אז זה איסור דאורייתא.

במצב שוודאי הוא מפשיט,

אין טפות פטור של אינו מתכוון.

אז אם כן, ודאי שזה עדיין איסור דאורייתא.

עונה הגמרא, דשקי לבר זה.

הגמרא מתרצת, כל מה שמותר להפשיט את האור,

את החלק הנוסף מן החזה,

זה רק שהוא לא מפשיט אותו כדרכו,

אלא חותך אותו חתיכות קטנות,

וככה הוא גומר את ההפשטה.

במצב הזה, מאחר שזה שלא כדרך הפשטה,

אין פה איסור דאורייתא, אלא איסור מדרבנן.

אשר על כן, טוב הביאו לו ראיה,

ולזה שמצאנו שמצילין

את המעות אגב, הספר, כן?

מצילין תיק הספר, עם הספר והמעות,

שזה איסור מדרבנן, כל טלטול המעות,

והתירו צורך הדיוט, אגב,

צורך גבוה, שזה הצלת הספר.

והדין,

שיתירו כאן להפשיט שלא כדרכו את שאר הפסח,

מן החזה ואילך,

כדי,

גם אם זה צורך הדיוט, משום העניין זה של

צורך גבוה שיש בהפשטת האור עד החזה,

וגם משום העניין, כמו שאמרנו, של כבוד שמיים,

שלא יסריח הבאסר, שלא יקודשו השמיים, תולן כנבלה.

אם כן, זה המשא ומתן שביניהם,

ומחלוקת זו, כמו שהזכרנו בעבר,

זה לא רק מחלוקת

בעניין הפסח,

אלא בכל קורבנות שמקריבים בשבת.

זו אותה שאלה

אם יוכלו להפשיט את כל הקורבן,

או רק

עד החזה כדי להוציא את החלבים בלבד.

כן,

עד כאן למדנו אתמול.

היום נמשיך הלאה.

אנחנו עכשיו הגענו לדף קיוז עמוד א',

בנקודותיים הראשונות, למעשה זה באמצע העמוד,

ולהיכן מצילין אותה?

המשלוא אומרת להיכן מצילין את כתבי הקודש.

אז המשנה מביאה שתי זהות.

דעת התנא הראשון למבוי שאינו מפולש,

למבוי, מבוי זה רחוב

שהוא לא מפולש,

אבל למפולש אסור,

ולדעת בן בטרה מותר להציל גם למבוי שהוא מפולש.

מה זה מפולש, מה זה שאינו מפולש?

היכא דמא מפולש,

היכא דמא שאינו מפולש.

אם

אתה אומר שלדעת חכמים רק למבוי שאינו מפולש,

אבל למפולש אסור,

מה אם כן נקרא מפולש,

יהיה אסור לדעת חכמים ורק לדעת בן בטרה מותר?

ומה הוא נקרא שאינו מבולש, אז זה מוצר לדעת כולם.

ההגדרה של שתיהן אותו דבר לגבי מבולש.

אנחנו עכשיו רואים, אני רואה שזה ודאי שני דברים שונים.

אמר רב חזדה,

שלוש מחיצות ושני לחי עין,

זהו מבוי שאינו מבולש.

שלוש מחיצות ולחי אחד,

זהו מבוי המבולש.

אם יש שלוש מחיצות שלמות,

ובפתח של המבוי

הרי אם היא רק שלוש מחיצות, נמצא

שברוח אחת יש פה את הפתח, כן?

כל הרוח הרביעית הזו, אין בה מחיצה

אלא פתוחה.

ואז מה הוא צריך לעשות שם?

לחי.

אז אם הוא עושה שני עמודים

משני צידי הפתח,

בחלק הרביעי, ברוח הרביעית, שיצומן מחיצה,

זה נקרא מבוי שאינו מבולש.

כלומר, זה נקרא מבוי שאינו פתוח לרשות הרבי.

אבל אם יש שלוש מחיצות ולחי אחד,

אם יש לחי אחד,

גם אם יש שלוש מחיצות

לדעה זו, לדעת הרב חיסדא,

מבוי המבולש.

הגם שיש שלוש מחיצות,

אבל אם ברוח הרביעית יש רק לחי אחד,

זה נקרא מבוי המבולש, וממילא,

לדעת חכמים יהיה אסור להוציא לשם למבוי שכזה,

ולדעת רבי נתירא יהיה מותר אף להוציא אף למבוי כזה.

ותערוויה יואליבא, רבי אליעזר.

שניהם, גם רבנן, גם חכמים וגם בן בטירא,

סוברים כדעת רבי אליעזר, נתנן הכשר מבוי.

בית שמאי אומרים, לכי וקורא.

רבי אליעזר אומר.

בית הילל אומרים,

או לחי או קורא, נכון מאוד.

רבי אליעזר אומר,

שני לחייו.

כלומר,

איך מכשירים,

כלומר, מתירים

לטלטל במבוי?

מבוי שיש בו שלוש מחיצות ואתה רוצה לטלטל בתוכו.

מה צריך לעשות בשביל להכשירו?

כלומר, להביא את המצב שיהיה מותר לטלטל במבוי?

אומרים בית שמאי,

בפתח היינו ברוח הרביעית,

ששם אין מחיצה.

צריך לחי וקורע.

מדוע צריך לחי וקורע?

בשביל שיהיה היכר

לאותם אלה המטלטלים במבוי,

שעד כאן מותר לטלטל,

ולא יבואו לטלטל גם מעבר למבוי,

שזה רשות הרבים.

מדובר שרשות הרבים

היא בסמוך למבוי.

כלומר,

נכנסים למבוי מן רשות הרבים.

אז לכן צריך היכר.

מהו ההיכר לאותם אלה שמטלטלים במבוי, ושידעו שלא לטלטל מעבר לפתח ברשות הרבים?

על ידי הלחי וקורע.

בית הלל אומרים

או לחי או קורע.

לדעת בית הלל לא צריך את שניהם.

יכול לעשות לחי

או קורע.

אם יש לו קורע, אז גם מספיק, לא צריך שניהם.

רב אליעזר אומר,

שני לחיי.

בשביל להתיר את הטלטול במבוי,

חייב שיהיה

שני לחיי,

משני צידי הפתח.

ממילא,

חכמים ובין בטרס עוברים,

של מעשי טלטול במבוי, שיש בו שלוש מחיצות,

אינו מותר, אלא אם כן יש בו שני לחיים.

אבל לגבי העניין של הצלת כתבי הקודש

למבוי שאין בו שני לחיים, אלא לחי אחד,

בזה חלוקים בין בתירה וחכמים.

חכמים סוברים,

כמו שאסור לטלטל

במבוי שאר דברים, אם יש לו רק לחי אחד, לדעת רב אליעזר,

הוא הדין שהיה אסור להציל לשם את כתבי הקודש.

לדעת בן בתירה לא, משום הצלת כתבי הקודש,

התירו לטלטל, גם אם יש בו רק לחי אחד,

הגם שבטלטול שאר דברים לא מועיל לחי אחד,

אבל הצלת כתבי הקודש

מותר יהיה להוציא לשם הגם שיש בו לחי אחד.

מאחר וכל האיסור טלטול שם זה רק מדרבנן כמובן, זה לא מדאורייתא.

אין איסור טלטול

במקום שיש בו ג' מחיצות.

אין פה איסור טלטול מדאורייתא.

זה רק מדרבנן.

לכן,

יש מקום לדון שלפעמים יתירו גם אם אין את כל התיקון באופן מושלם.

אמר לרבא,

שלוש מחיצות ולך לאחד

מפולש כריתלה.

אומר לו רבא לרב חיסדא,

אתה אומר ששלוש מחיצות,

אם אין בו שני לחיים אלה, לחי אחד זה המפולש

שעליו חלוקים חכמים ובן מטרה?

למה זה מפולש?

מפולש הלו לכאורה פירושו שהוא פתוח בשני צדדיו,

אבל לא שהוא סגור בשלוש מחיצות,

גם אם יש בו לחי אחד.

ועוד

בפרט

שאם יש שלוש מחיצות גמורות

ולחי בכניסה הרביעית, ברוח הרביעית,

יש מי שסובר שלחי זה נחשב כמו מחיצה, אז הנה יש פה סגירה גמורה.

ועוד קושייה שמקשה לו.

רבא לרב חיסדא,

לרבנן, אציל לתוכו אוכלנו משקית.

אם מדובר, לדעת חכמים,

שמותר להציל כתבי הקודש רק למבוי שאינו מפולש,

ומה ההבנה למבוי שאינו מפולש?

מבוי שמתוקן המשנה לחייים, ג' מחיצות משנה לחייים.

אם ככה, אז למה מותר להציל רק כתבי הקודש?

גם אוכלנו משקית.

הרי אין בזה איזושהי בעיה, זה מתוקן כהלכתו.

אז למה במשנה,

נראה את זה בהמשך בדף ככ,

מובא שאוכלים ומשקים אסור להציל למבוי, רק לחצר.

לא כתוב במפורש שאסור למבוי,

אבל כתוב שאוכלים ומשקים

מצילים לחצר. בתוך זה מדקדקים,

מדייקים חכמים,

שזה רק לחצר ולא למבוי.

למה באמת לא?

אם מבוי

זה פירושו שלוש מחיצות ושנה לחייים,

זה המבוי שאינו מפולש,

למה שלהצילו הוא גם אוכלנו משקית.

אלא אמר רבא, הרבא חולק על ארכידא,

הוא מפרש אחרת.

שתי מחיצות ושנה לחיין,

זהו מבוי שאינו מפולש.

שתי מחיצות ולחי אחד,

זהו מבוי המפולש.

כלומר,

אם יש את המחיצות משני צידי המבוי,

ובכל פתח ופתח יש לחי,

זה נקרא מבוי שאינו מפולש.

אבל אם יש את המחיצות

ורק

רוח אחת מהשתי הפתוחות

מתוקנת בלחי,

במצב הזה זה נקרא מבוי המפולש.

אם כן, יוצא שכל מחלוקתם

זה מתי

ובמצב שיש

שתי מחיצות במבוי

ולחי אחת מתוקן

ברוח השלישית.

אלו הרוח הרביעית,

אין תיקון כלל, לא לחי ולא קורה.

ותערוואי הוא אליבא רבי יהודה,

ושניהם, גם חכמים וגם בן ביתרע,

סוברים כדעת רבי יהודה דתניא שלמדנו בברייתא,

דעת רבי יהודה. ויתר על כן אמר רבי יהודה מי שיש לו שני בתים

בשני צידי רשות הרבים,

עושה לחי מכאן ולחי מכאן,

או קורה מכאן וקורה מכאן,

ונושא ונותן באמצע.

אם

יש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, בית כנגד בית.

בצד אחד של רשות הרבים יש לו בית אחד

ויש לו בית נוסף כנגד אותו בית.

הוא רוצה לטלטל,

הוא רוצה לטלטל מבית לבית.

מה הוא יעשה?

הרי למעשה זה פרוץ לרשות הרבים,

כי הרי בשני צידי הבתים

יש רשות הרבים.

אז או שיעשה לחי לכל פתח או פתח

כדי לסתום את שני הפתחים לרשות הרבים,

בשני הצדדים,

או קורע מכאן וקורע מכאן,

ונושא ונותן באמצע.

אומר רבי יהודה,

ממילא אם יהיה לו את התיקון של

קורע מכאן וקורע מכאן, או לחם מכאן ולחם מכאן,

יוכל לטלטל בין שני הבתים באמצע.

למה? כי רבי יהודה סובר.

עכשיו אני מבאר את דעת רבי יהודה לכשלעצמו,

אחר כך נראה במה אם כן המחלוקת של חכמים ובין בטרק.

אם יש פה שתי מחיצות,

זה כבר רשות האחים.

זה לא נקרא רשות הרבים.

אלא מה?

מאחר וזה פתוח לרשות הרבים,

יש פה כבר חששות גדולים יותר.

אולי יבוא לטלטל ברשות הרבים מעבר למקום שכנגד הבית,

או יכול להיות שמאחר וזה פרוץ לרשות הרבים,

אז כבר זה מבטל כאילו את המחיצה,

אולי.

אז על ידי לחם מכאן ולחם מכאן,

או קורע מכאן וקורע מכאן,

יתירו לטלטל.

אמרו לו,

אין מערבין רשות הרבים בכך.

באו חכמים וחולקים על רבי יהודה.

עכשיו אנחנו מדברים על החוק של רבי יהודה וחכמים.

אין דבר כזה.

אם זה רק שתי מחיצות,

זה ודאי רשות הרבים, גם בין הבתים.

ממילא מאחר וזה, זה רשות הרבים מדאורייתא,

אי אפשר להסתמך

על שני לחיים, אם יש רק שתי מחיצות,

ולא על קורע מכאן וקורע מכאן.

על כל פנים,

מה זה קשור לעניינינו אנו?

שניהם סוברים כדעת רבי יהודה.

סליחה.

שניהם חולקים אליבא דרבי יהודה.

בן מתירא אומר,

רבי יהודה מודה שמספיק שתי מחיצות ולכי אחד, אם זה לצורך הצלת

כתבי הקודש.

כי הרי לדעת רבי יהודה אמרנו שאם יש למחיצות,

אז זה כבר אין פה רשות הרבים, זה רשות היחיד.

שם זה רק בגרבנן, אלא מה? רבי יהודה אומר, אבל צריך ללכת מכאן ולכת מכאן.

כך לדעת רבי יהודה.

אז אמנם נכון,

אמנם נכון שאם באים לטלטל שאר דברים,

יצטרך לדעת רבי יהודה ללכת מכאן ולכת מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן.

אבל מה יהיה הדין אם הוא רוצה להציל כתבי הקודש למקום שכזה,

שאין בו אלא ללכת לאחד ולא ללכת מכאן ולכת מכאן?

פה, אומר בן בטרן, לצורך הצלטת כתבי הקודש, גם רמי יהודה יודע שאפשר להסתפק בדרך לאחד

וכך לטלטל את זה לאותו מקום.

נאמר, נפלה דלקה

בבית אחד שלו,

שיש בו אותו בית ספר תורה,

והוא רוצה להוציא לבית האחר, דרך

המקום שבין שני הבתים,

את התיק הזה,

את הספר תורה,

התירו לצורך הצלת כתבי הקודש,

הגם שזה רק לך לאחד ואסור לטלטל שאר דברים, אבל את כתבי הקודש התירו.

או מה זאת חכמים סוברים?

לא.

צריך

שתי מחיצות

ושני לחיי,

גם אם זה לצורך הצלת כתבי הקודש.

אלא מה? נשאלה לנו רק שאלה שהיא מחויבת להיות כמו ששאלנו בעבר,

מה הרווחנו?

אם חכמים סוברים שצריך שתה לחיים בנוסף לשתי מחיצות,

ואתה אומר שכל שיטתם זה לדעת רבי יהודה,

אז למה מצילים רק כתבי הקודש?

שיהיה מותר לטלטל לדעת רבי יהודה שם גם אוכלים ומשקיעים.

אמר לה אביה לדידך נמי,

אז אביה שומע את רבה,

שהוא שהקשה את הקושייה בדומה לזעה על הרב חזא,

הוא אמר לו, אז מה לשיטתך?

לא קשה.

גם לשיטתך,

שאתה מפרש חכמים סוברים שמותר יהיה לטלטל את כתבי הקודש רק אם זה מתוקן בשני אל החיים.

אם ככה, לרבנן נציל לתוכו אוכלים ומשקיעים.

השאלה הזו חוזרת.

אתה יודע, חכמים שכל היתר לטיטול כתבי הקודש זה רק

באובל שתי מחיצות ושני אל החיים,

אז מותר להציל, לטלטל לשם גם אוכלים ומשקיעים.

מדוע אם כן,

ראינו במשנה שמותר להציל אוכלים ומשקיעים רק לחצר ולא למבוי.

אלא אמר רב אשי

אומר רב אשי באור אחר

ממה שביאר לנו רבא ורב חיסדא.

שלוש מחיצות ולחי אחד זה מבוי שאינו מבולש.

שלוש מחיצות ולא לחי זהו מבוי המבולש.

אם יש שלוש מחיצות

ולחי אחד זה מבוי שאינו מבולש.

כן?

אז בשעת לחי אפשר... זה כמו שאמרנו.

כמו שאמרנו בתחילה, כשלמדנו את המשנה.

שלוש מחיצות בלא לחי.

בוא, פה בחלק הזה לא דקדקתי.

בוא, בסדר.

שלוש מחיצות בלא לחי, גם אם יש שלוש מחיצות.

אבל אין תיקון ברוח הרביעית של לחי,

זה נקרא מבוי המפולש.

ממילא.

ואפילו לרבי אליעזר דאמר,

בעינן לחייהן,

כלומר,

אם כך הוא הביאור,

שמה שנאמר מבוי מפולש זה הכוונה אם יש שלוש מחיצות בלא לחי.

וכל מה שהתירו חכמים לטלטל זה רק למקום שיש בו שלוש מחיצות בלחי אחד.

כן?

אז האם הם סוברים?

אז לכאורה יש מקום לשאול, אם יש לכת, למה לא נציל לשם אוכלנו משקיעים?

השאלה חוזרת.

אז אומר הרב אשי,

בגלל שלמעשה הם סוברים כמו רבי אליעזר.

שמה?

שבמצב שיש

שלוש מחיצות, צריך ברוח הרביעית לא ללכת לאחד, אלא שני לחייך.

שתי קורות.

כן. שתי לחייך.

אפילו, ועל זה באים חכמים לומר,

אפילו לרבי אליעזר דאמר בעינן לחייך,

היינו שתי לחייך,

הנמי לאוכלנו משקיעים.

כל מה שהצריך רבי אליעזר.

שיש שני חייים כדי להטיל ולטלטל שם.

זה הכל בשביל אוכלנו משקיעים.

היינו, אם זה לא כתבי הקודש.

אבל ספר תורה,

באחד לחי שגה.

אבל אם זה לצורך הצהרת ספר תורה,

מותר ומספיק,

גם אם יש רק לחי, אחד ברוח הרביעית,

וזהו זה.

ממילא יוצא

שבאמת מובנים הדברים,

זה מובן מחלוקת בין מתירה וחכמים.

מבוי שאינו מפולש בראשו,

מבוי שאינו מפולש בראשו, שלוש מחליצות מלך לאחד.

אז הגם של מעשה כל שאר הדברים לדעת, וזה הכל לדעת רב אליעזר.

הגם של דעת רב אליעזר לא מועיל לטלטל במבוי שכזה שום דבר,

כי אין פה שני לחייים,

רק ללך לאחד,

אבל מודים חכמים של צורך הצהרת כתבי הקודש, אפשר יהיה לטלטל שם.

אבל אם זה מבוי המפולש,

כלומר, אין בכלל תיקון אפילו ללכי אחד,

פה ודאי וודאי שיהיה אסור, גם אם זה לצורך הצהרת כתבי הקודש.

אבל לדעת בן מתירה,

הצהרת כתבי הקודש עניינו כל כך חשוב,

שמותר יהיה לטלטל את הספר תורה, להצילו בפני הבדקה,

גם אם צריך להוציאו למבוי המפולש,

דהיינו מבוי שיש לו שלוש מחיצות ואין בו כלל וכלל לחי.

אומר רשי,

רשי בדיבור המתחיל

שני לחיי לפתח שאין לו מחיצה.

זהו מבוי שאינו מפולש, בקי״ז עמוד א',

זהו מבוי שאינו מפולש, כלומר,

מבוי הניתר בכל הלכותיו,

בין בעירוב בין בשאר דברים,

וכל היתר שאר מבואות יש לו,

כגון שיתופי מבואות,

ותערבא יהיו רבנן ובן מתירה, סבירה להו

כרבילי העזר. דאמר אין מבוי ואפילו סתום לי תרביל אחי אחד.

כלומר, לא מועיל, גם אם יש שלוש מחיצות,

לא מועיל לאחי אחד, אלא צריך ברוח רביעית שני לחיי.

ואי שמואנה בן מתירה, ועל זה בן מתירה לומר,

דבר צהרת כתבי הקודש לא באינה לחיי קרבילי העזר.

הוא לא צריך שני לחיים.

ועל זה שואל אותו, אם יש בו שלוש מחיצות,

ולכי,

אז מה, מפולש כרת ליה, נין, עמידי בעיר רבי אל העזר לחיים? נכון, אמנם,

שמצליחים לעזר שיש שני לחיים,

אבל גם אם יש בו רק לחי אחד, מיהו מפולש,

במקרה זה עדיין לא נקרא מפולש.

ועוד, לרבנן דאמרי שאינו מפולש.

וכאמר דאנו, מה בואי ניתן בכל הלכותיו, לדעת חכמים שאומרים,

שהצלת כתבי הקודש מותר לשאינו מבולש.

ומה זה שאינו מבולש לשיטתך?

זה מבוי שיש בו שני לחיים,

שהוא מתיר לטלטל בו כל דבר.

אם כן, אציל לתוך אף אוכלין ומשכין,

כמו לחצר המאוהבת.

והמפגין הוא מאדאדה.

אז למה באמת מוצאים אנו חלוקה בין הצלת ספר כתבי הקודש לבין אוכלין ומשכין?

לגבי ספר קטן למבוי שאינו מבולש.

כל היתר בספר להצילו, רק אם זה מבוי שאינו מבולש.

לגבי אוכלין קטנה,

להיכל מצילין אותן לחצר המעורבת.

דמשמע, אבל למבוי לא.

שתי מחיצות מכאן ומכאן.

שני לך יין, לחי לכל פתח ופתח.

עליבא דרבי יהודה ואמר בשתי מחיצות צגיהו ושני לך יין.

ואתה בין מטרה למימר.

על זה בא בן מטרה לטעון.

ולגבי ספר מודה רבי יהודה, זה שגיב אחד,

מספיק לחי אחד, וג' מחיצות אבו.

כי הלחי זה משום מחיצה, זה נחשוב כמו מחיצה.

ממילא, יש פה שלוש מחיצות, ומותר לטלטל, אפילו אם זה רק לחי אחד,

ואילו הרוח הרבאית פרוצה לגמרי.

ותדאכת אנא מדעיקה למזרקת כטא דלא אל. אז הבאי שואל את רבא,

גם לשיטתך,

אם אתה אומר שרבנם מדברים לשיטת רבי יהודה,

שיטת רבי יהודה, אם יש שני לחיים, לחם מכל צעד,

אם כן זה מותר לטלטל הכל, לרבנם כן אדם, אמרת.

לטער בית רבי יהודה,

חרבת הטעון שגם חכמים סוברים כמו רבי יהודה,

לרבנם אמרי לי שאינו מבולש ומפרשו לי שאינו חסר כלום כרבי יהודה,

לדעת חכמים שאומרים שמותר להציל את כתבי הקודש

למבוי שאינו מבולש.

ומה הכוונה שאינו מבולש?

במצב שזה כי יש בו שתי לחיים,

לחם מכל צעד,

כשרבי יהודה סובר שזה מבוי גמור,

שמותר לטלטל שם, זה לא בעיה של מחיצות של שני לחיים.

אם ככה, יאחה.

אם ככה, לרבנם יציל לתוך אוכלנו משקיעין,

כמו לחסר המעוררת.

להסבר שלך,

שואל אותו אביית רמב״ם.

אלא אמר רב אשי

בין רבנן ובין בן ביתרק רמליעזר סבירה לו.

שניהם סוברים כמו רמליעזר, דבעי גמל מחיצות,

ושני לחיים בעלמא.

ואחר לגבי ספר, אמר רבנן. פה, לגבי ספר,

חכמים אומרים שגם רמליעזר יודע.

מודה רמליעזר בלך אחד,

אם זה לצורך הצלת,

כתבי הקודש,

ובין בתירה אמר,

זה מעודד רמליעזר, אף בלא לחי.

אם אתה מדבר לצורך הצלת, כתבי הקודש,

רבי אליעזר סובר שלא צריך אפילו לחי.

באחד לחי סגילה,

מילתא דרבנן כאן מפרשה. מה שמצריכים לחי, אחד על כל פנים,

זה לדעת חכמים.

אבל לדעת בן בתירה באמת,

אם יש גמל מחיצות,

אפשר להציל כתבי הקודש.

הקודש אפילו אם אין בה רוח הרביעית,

לחי כלל אוכלה.

‫-הוא יא יא יא יא אוי.

תודה רבה.

תודה רבה.