מסכת שבת דף קטז' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כבוד הרב, בכבוד.

מסכת שבת,

דף קטז עמוד א',

ואני רוצה לחזור על חלק מהשיעור שמסרנו אתמול,

משום שלא הספקנו לקרוא את רשיול וערוק ההוגן,

אז נראה שוב

בדף קט זו עמוד ב', שורה שנייה מסוף העמוד,

תנו רבנן

ויהי בנשוא אהרון ויאמר משה

פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא

סימניות מלמעלה ומלמטה

לומר שאין זה מקומה.

כלומר

בפרשת נשוא,

בפרשת

פרשת בעלותך כמדומני, זה כתוב בפסוקים הללו.

ויהי בנשוא אהרון ויאמר משה

קומה השם ויפוץ אוהביך וינוס ומשנאיך מפניך

ובנוחו יאמר שובה השם

רבבות אלפי ישראל

אלה שני הפסוקים

שנמצאים שם.

הזכרנו קודם לכן את העניין

שהפסוקים הללו נחשב כספר בפני עצמו,

ולכן הביאו כאן את הדעות

בעניין הזה של ויהי בנשוא אהרון.

אז אברייתא אומרת שהקדוש ברוך הוא עשה סימניות מלמעלה ומלמטה.

כלומר, קודם

שתחילת הפרשה הזו של ויהי בנצוע אהרון,

ישנו איזשהו סימן,

ורש״י מבאר

שהכוונה לנון הפוכה

שיש בספר תורה.

וכן

בסיום הפרשה יש נון הפוכה שוב,

זה הסימניות של עשולה מלמעלה ומלמטה,

היינו בתחילתה ובסופה.

לא קוראים לי אלאות סימנים על מנוזרים.

לא ידוע לי.

לומר

שאין זה מקומה.

הכוונה בסימניות הללו להודיע שהפסוקים הללו של ויהי בנצוע אהרון,

וכן הפסוק הבא ומרוחו יאמר

זה לא המקום שלהם כאן.

היו צריכים להיכתב במקום אחר.

רש״י מפרש

שהרי בפרשת במדבר נאמר שם

על הדגלים, איך הלכו,

מה הייתה צורת

מסעיהם של עם ישראל במדבר סיני,

ואיך הייתה חנייתם במדבר סיני.

אז נאמר שם שחילקו לארבע רוחות

לכל רוח היו שלושה שבטים,

דגל מחנה ראובן, דגל מחנה יהודה,

דגל מחנה אפרים,

וכדומה.

אז שם הייתה ראויה להיכתב

הפרשה הזו של ויהי בנצוע אהרון,

שזה גם כן מורה שהאהרון היה נוסע איתם במדבר.

ולא כאן, לא בעניין הזה, שזה לא מדבר בעניין המסעות במדבר סיני.

רבי אומר, לא מן השם הוא זה,

אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.

רבי סובר שזה לא הטעם

של הסימניות,

אלא סובר רבי שאכן זה מקומה של הפרשה.

שהרי זה נמצא במקום

שבאה התורה לומר מה נעשה בתחילת מסעם כשנסעו מהר סיני.

לדעת הדעה הראשונה,

הפסוקים הללו של ויהי בנצוע אהרון ובנוחו יאמר

היה צריך להיכתב לאחר

שנזכר שם עניין מסעותיהם של עם ישראל במדבר,

שהיו בעיה בצורה של דגלים,

כלומר שלושה שבטים בחור רוח,

ובמרכז היה אהרון

עם שבט הכהנים שמסובבים את המשכן,

את אהרון הקודש.

לכן

טוענית תועלת הדעה הראשונה, שזה דעת חכמים כאן,

שהיה ראוי שהפסוקים הללו של ויהי בנצוע אהרון,

היה ראוי להיכתב שם

יחד עם מה שהתורה מתארת,

את

מסעם של עם ישראל במדבר, שזה בצורה של דגלים,

כשארון הקודש הוא בתווך, באמצע.

אבל לדעת רבי

זה לא כך, אלא

אכן זה מקומה של הפרשה,

משום שערי התורה שם מדברת

על תחילת מסעותיהם ממדבר סיני, כשנסעו מהר סיני,

כמו שכתוב, ויהי בחודש השני, בשנה השנית, בעשרים לחודש,

נעלי הענן, ושם התורה מתארת

כשנסעו מהר סיני מה היה,

ממילא אז אכן

ראוי

לכתוב את הפרשה הזו,

שבתחילת מסעה מהר סיני

נאמר הפסוקים הללו, ויהי בנצוע אהרון ויאמר משה.

אז למה בכל זאת לדעת רבי עשה סימניות?

רק בגלל שרוצים להורות שזה ספר חשוב

בפני עצמו.

זה כל המטרה.

נראה את רש״י.

אין מוקדם או מאוחר בתורה.

זה נכון כדי לומר

שלמדים אנו

מדברים

ולא גם אם זה לא על פי הסדר.

כל מיני לימודים שנצרכים אנו.

כאן,

כאן גם אתה רואה את העניין הזה,

שכתבו פרשה לא במקומה לדעת חכמים.

כך לפי דעת חכמים.

ממילא היה לזה מטרה מסוימת.

כל התורה נפתרה לא במקומה.

מה?

כל התורה נפתרה לא במקומה.

אנחנו מאחרות חיים. כל... מי שראיתי פעם בשם שמחפש חיים שאמר שאם התורה הייתה נכתבת על הסדר,

בואו, קוראו על הסדר, האדם יכול לחולל מיסים,

האדם יכול לקרוא את הפרשת, אתה צריך לדעת, להבין, שהעניין הזה של אין מוקדם או מאוחר,

כלומר שבתורה נכתבים דברים שנעשו בזמן מאוחר יותר,

גם קודם פרשיות שנעשו מוקדם יותר.

מובן? זה הכוונה אין מוקדם או מאוחר.

שגם אם אתה מוצא פרשיות כאלה

שנכתבו

קודם

לפרשה מאוחרת, שהפרשה המאוחרת קדמה בבחינת הזמן לפרשה המוקדמת הזו,

בכל זאת,

דרך התורה שלא לכתוב את הדברים על פי הסדר של המאורעות,

של זמן המאורעות שהיו.

אבל ברור שיש איזושהי כוונה מיוחדת בכתיבה עצמה,

שנכתב זה ואחר זה ואחרי זה זה.

אז כאן,

בשונה משאר התורה,

תוארים חכמים,

שפה היה ראוי שייכתב

שלא

במקום הזה, אלא בפרשות במזבר.

ולכן נזכרו כאן

הסימניות ההפוכים,

היינו הנונין ההפוכים, זה בתור סימניות כדי להראות את העניין הזה,

שפה היה ראוי שייכתב שם.

לא מבחינת,

לא מבחינת זמני המאורעות, אתה מבין?

זה נכון,

אבל לדעת רבי המטרה בסימניות הללו להורות

שזה נחשב כספר בפני עצמו,

ואשר על כן, חומש במדבר למעשה מחולק

לשלושה ספרים.

מתחילת הספר עד ויהי בנשוא אהרון, ספר אחד.

הפסוקים הללו, ויהי בנשוא אהרון,

עד סיום,

ובנוכחו אמר שובה השם ורביבות אלפי ישראל, זה ספר שני,

ומכאן ויהיה לך עד סוף החומה, זה ספר שלישי.

נמצא, אם כן,

שיש שבעה ספרי תורה בספר תורה שלנו.

רגע. זה מחולק לשבע.

שיבוא נשיח,

הגיעו, ולא יהיו שתי חומושים אחרים, זה יעבוד על ידי זה? לא, לא, לא ידוע לי על דברים כאלה.

לא כתוב שכת בתורה החדשה,

כמו המשטרנן.

אני לא יודע מאיפה אתה מביא את הדברים האלה. אני לא שמעתי אף פעם על דברים כאלה.

אומר רש״י,

אומר רש״י,

עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה,

להבדילה מן הסמוכות לה.

מה המטרה של הסימניות הללו? היינו הנונין ההפוכים,

כדי להבדיל אותה מהפרשיות הסמוכות לה, כלומר מהפרשה הקודמת ומהפרשה שמעוחרת לה.

למעלה ולמטה, בתחילה ובסוף, ויהי במצוא האהרון.

שאין זה מקומה, אומר רש״י,

שאינה ראויה לך,

ולא בהליכות מסעות משתה אל האל מינה.

הרי

קודם לכן, לא נזכר שם

הליכות ומסעות של עם ישראל במדבר סיני,

אלא איפה זה נזכר?

בפרשת במדבר. אם כן, אלא בדגלים הייתה ראויה להיכתב בפרשת במדבר סיני.

לא מן השם הוא זה, אומר רבי.

לא זה השם של טעמי הסימניות.

דמקומהו.

בפרשה זו בתחילת מסע שנסעו מהר סיני,

איירה.

אבל זה מדבר בתחילת המסע שנסעו מהר סיני,

וזה כמו שכתוב בפסוק שמיד אחר כך נציב לעל מיני.

כתוב שם קודם, ויהי

בחודש השני, ויהי בשנה השנית, בחודש השני,

ב-20 לחודש נעלי הענן.

אם כן, ודאי שראוי לכתוב את הפסוק הזה כאן,

אלא מה?

כל המטרה זה רק להורות שזה ספר חשוב בפני עצמו.

נחזור לגמרא, כיוון אז לאדם אמר רבי שמואל בר רחמן אמר רבי יונתן

חצבה עמודי השבעה אלו שבעה ספרי תורה,

כמן כרבי.

כשיטת מי הולכת

הממרה הזו של רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן.

אומר הוא

על הפסוק במשלי פרק ט' פסוק א',

חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי השבעה.

מה זה חצבה עמודי השבעה?

אומר רבי יונתן, אלו שבעה ספרי תורה.

כלומר, הכוונה, הקדוש ברוך הוא בנה את העולם בחוכמה,

וחצב עמודי העולם,

שזה שבעה ספרי תורה,

שזה היסוד של העולם כולו.

כמען,

כאשר אתה רואה כאן בדברי רבי יונתן שיש שבעה ספרי תורה,

זה מתאים למי? לדעת מי זה מתאים?

שהספר תורה שבידינו זה למעשה שבעה ספרים כרבי,

שמשום שהרבעי בנישואה זה ספר בפני עצמו, אם כן נמצא שספר במדבר מחולק לשלושה,

ועוד ארבעה נוספים שזה בראשית שמות ויקרא דברים,

יש לנו, אם כן, שבעה ספרי תורה.

אז מה זה חשב עמודי השבעה?

אומר רשי, שאלה טובה, אינני יודע,

שבעה ספרי תורה,

לפרשה זו ספר לעצמו,

נמצא שלמעלה ספר לעצמו ושלמטה ספר לעצמו,

הואיל בזה מקומה,

נמצא הספר וידבר,

נחלק לשלושה ספרים.

שואלת הגמרא,

מן תנא דפליג על ידי רבי?

מיהו התנא שחולק על רבי?

רבן שמעון בן גמליאל היא,

עונה הגמרא,

הדעה החולקת על רבי

זה למעשה דעת רבן שמעון בן גמליאל.

אמנם בברייתא לא נזכר שזה רבן גמליאל,

אבל הם עוד לא אמננו מכוח ברייתא אחרת שזוהי דעתו של רבי שמעון בן גמליאל.

נתנא הרבן שמעון בן גמליאל אומר,

עתידה הפרשה זו שתיעקר מכאן

ותיכתב במקומה.

ולמה הכתבה כאן? כדי להפסיק

בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

לעתיד לבוא,

עתידה הפרשה הזו של פרשת וידבר סוהר,

שתיעקר מכאן

ותיכתב במקומה, היא תהיה כתובה היכן?

במקומה,

ביחד עם מסעם של עם ישראל במדבר סיני,

בפרשת במדבר,

כאשר התורה שם מתארת דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה אפרים.

למה אם כן כתבה כאן, למה התורה בהתחלה כותבת את זה כאן שלא באותו מקום?

כדי להפסיק

בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.

כלומר,

ישנה פורענות ראשונה שהיא כתובה קודם,

ויהי בנצוע אהרון,

ולאחר פרשת ויהי בנצוע אהרון נאמר פורענות שנייה,

שתכף אנחנו נראה מה זה.

לכן כתבו את הפרשה של ויהי בנצוע אהרון,

כדי להפריד

בין הפורענות הראשונה לפורענות השנייה.

אבל העתיד לבוא,

שהיצר רע יהיה בטל, והפורעניות יהיו בטלות.

היינו, כשהתורה אומרת פורענות, פירושו של דבר שהמציאות הזו,

שהסיבות שבגללן קראו את אותן פורעניות,

יכולות להיות סיבות גם כן לעתיד.

זאת אומרת, במשך הדורות,

שאם חלילה יהיו אותן סיבות שבגללן קראו אותן פורעניות מקודם לכן,

אז חלילה תהיה פורענות.

אז התורה, כדי שלא יהיה פורענות אחר פורענות,

יצרה הפסקה על ידי ויהי בנצוע אהרון.

שבמציאות של ההנהגה של הבורא תהיה הפסקה בין פורענות לפורענות, ולא חלילה שתהיה על ידי ריבוי הפורעניות קלעיה לשונאי ישראל, כמובן.

שונאי ישראל, הכוונה,

כשאני אומר שונאי ישראל, הכוונה בסגי נהור.

לכן

נכתבה ההפסקה הזו של הבאים לנצוע אהרון, אבל לעתיד לבוא, כשזה יתבטל,

לא יהיו פורעניות, לא יהיה יותר רע,

ולא יהיה סיבה לדאוג מהפורענות,

אז אכן

תחזור ותיכתב במקומה.

זאת אומרת, אנחנו רואים שיש הספרה חזקה על התורה, זאת אומרת, אנחנו רואים שיש הספרה חזקה על המציאות. אין ספק בזה.

פורענות שנייה, מהי? אז עכשיו... אם אני עכשיו מעביר את זה במקומה וכותב את זה במקום אחר,

זה ספר תורה כאשר שאני יכול לראות? פורענות שנייה, מהי? לא.

לא. כל זמן שלא הגיע הזמן העתיד שראוי שייכתב שם,

אין לאדם לשנות מסדר התורה.

אומרת הגמרא, פורענות שנייה, מהי?

מה זה הפורענות השנייה,

שזה נאמר לאחר פרשת ויהי מנשואה?

עונה הגמרא, הרי בתורה כתוב,

אחרי זה,

מה היה בעם ישראל,

ויהי העם כמתאננים.

רע באוזני השם, אומרת התורה.

בני ישראל התלוננו.

כמה אנחנו עייפים בדרך הזו, שלושה ימים.

לא אנחנו מעינוי הדרך.

ורשי במקום מפרש,

מה זה הלשון מתאננים?

זה לשון עלילה.

מתלוננים. מתאוננים.

שמבקשים עלילה כיצד לפרוש מאחורי המקום.

כלומר,

טמון פה בדברים שאם הייתה להם אהבה חזקה

בבורא עולם,

לא הייתה סיבה לאותן תלונות,

משום שהם נמצאים פה במצב הטוב ביותר, יחד עם בורא עולם.

וכשיש מי שמנחה אותך והוא המבין טוב ביותר מה הטוב בעבורך ומה דרך ההנחיה וההנהגה,

אין סיבה לתלונות.

אז מאחר ונאמר שם פורענות שנייה לאחר ויהי בנשוא אהרון,

וגם מוזכר כשהקדוש ברוך הוא כעס עליהם בגלל זה. אז זה לא דעה.

ו...

לא משנה.

זה פעל בכלל עם ישראל.

להזיק, להזיק לכלל עם ישראל.

ופורענות ראשונה שהייתה קודם, ויהי בנשוא אהרון, מהי?

וייסעו מער השם.

פורענות ראשונה,

וייסעו מער השם ואמר רד חמא ברב חנינא,

שסרו מאחרי השם.

כלומר, בתוך שלושה ימים לתחילת מסעם התאבו האספסוף תאווה,

והתרעמו על שאין להם בשר כדי למרוד בהשם.

והיכן מקומה?

אמר רב אשי בדגלים.

היכן באמת המקום האמיתי צריך להיות בפרשת ויהי בנשוא?

רב אשי אומר, כמו שבהרנו מקודם,

בדגלים שנמצא בפרשת במדבר.

בפסוקים שלאחר פרשת המתאוננים נאמר, והאספסוף

אשר בקרבו

יתאבו תאווה ויאמרו מי יאכילנו בשר.

הפסוק שנאמר קודם פרשת ויהי בנשואה, וייסעו מער השם,

זה תחילת הפורענות של אותו אספסוף,

המתאבים שנאמר לאחר פרשת ויהי בנשואה.

בשעה שנסעו מער השם,

חשבו לעשות כן.

לכך היא פורענות ראשונה,

איי, איי, איי, אף שכתובה לאחר המתאוננים.

תוספות מבהרים שהפורענות הראשונה שהם נסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר.

למדו הרבה תורה בסיני

וברחו מהר סיני דרך שלושה ימים כדי שלא ירבה להם עוד מצוות.

אמר, תן לקבל את ה... ואמר הקדוש ברוך הוא,

לא תסמוך פורענות לפורענות,

אלא נפסוק בפרשת ויהי בנשואה אהרון.

למה הגמרא קוראת לזה פורענות בזה שהם יארו לברוח?

במתאוננים אני מבין.

נאמר שם מה הפורענות ומה העונש, אבל מה העניין הזה של ויהי בנשואה?

מה קיבלו על זה? למה אתה קורא לזה פורענות?

אומר הרמב״ן, החטא עצמו נקרא פורענות.

למה ש... החטא עצמו נקרא פורענות.

וחוץ מזה אפשר, אומר הרמב״ן,

שאלמלא החטא הזה היו נכנסים מיד לארץ.

נמצא שאכן

היה להם, על עצם הדבר הזה שברחו כתינוק המורח מבית הספר,

היה להם את המצב הזה שלא נכנסו מיד לארץ ישראל,

וזה גוף הפורענות.

כן.

בערך לא היו תמיד את הפורענות. למה שהם עושים את הבעיות?

שאלה ככה.

זה צריך לדעת שכשנמצאים ביחד

בתור... הם לא היו ברוחות לענן. לא, כשהם נמצאים ביחד זה משפיע על הכלל ובן אדם צריך לדעת

שכשהוא רוצה

להיבדל

חייב להיבדל לגמרי ולא להיות בתוכם ולהגיד אני לא נוהג כמותם.

הוא גם לא הוכיח אותם.

אבל הם לא היו ברוחות לענן.

קשור, הענן הזה זה היה רוחני.

במציאות היה נראה הכל כעם אחד.

היו רואים זה את זה, היו נפגשים זה עם זה.

איך ענן רוחני?

כל המושג הזה של ענן זה לא מציאות גשמית.

כתוב בירדל, הענן בין מחנה ישראל לבין מחנה מצרים. כן, כן, ודאי, ודאי. מה זה בירדל? ודאי. מי שהיה רוחני יכול אולי לראות את זה, אבל ככה הלכו,

הם הרגישו שהם הלכים.

אה, עמוד עשר רוחני? כתוב על פני שאיר להם. זאת אומרת, איר להם, איר להם ממש. אם הוא רוחני, איך הוא מאיר להם ממש, הוא מוכן ממש.

העמוד הוא באמת יכול להיות רוחני ובאמת להעיר להם.

גם, גם, גם כל אותם דברים שאתה רואה,

מכוחם אתה רואה הם דברים רוחניים,

והם מעירים לך.

אומר רשי,

עתידה פרשה זו לעתיד

שיהיו כל הפורעניות בטלין,

ולא ידאגו לפורענות ויצר רע בטל.

מאחרי השם,

בתוך שלושה ימים למסעם יתאבו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר

כדי למרוד מהקדוש ברוך הוא.

איבה ילו, נחזור לגמרא, איבה ילו,

הגיליונין של ספר תורה מצילין אותן מפני הדלקה,

או אין מצילין אותן מפני הדלקה.

מה זה הגיליונין?

זה מה שכתבו.

זה רק קלף.

מה זה הגיליונין?

הגיליונין זה החלק

בקלף שהוא החלק, שלא כתבו עליו.

עוד לא כתבו עליו. כן.

זאת אומרת, הבד מעובד.

העם מעובד.

כך

הבנו בגמרא בהתחלה,

שהכוונה,

כך אומר רשי, שהכוונה על צדדי הקלף,

למעלה, למטה, צדדים,

וכן מקום הכתב,

שנמחק ונעשה חלק, זה גם גיליונין.

השאלה היא,

האם כמו שמצאנו שכתבי הקודש מצילין אותן מפני הדלקה בשבת,

האם זה גם כן החלק של הגיליונין?

היינו המקום החלק שבקלף שבספר תורה.

גם יש עניין להצילו מפני הדלקה או לא?

תא אשמה.

ספר תורה שבלע,

אם יש בו ללקט 85 אותיות,

כגון

פרשת ויהי בנשוא אהרון מצילין,

ואם לאו,

אין מצילין.

הגמרא באה לפשוט את הספק הזה מברייתא.

מהי הדין ספר תורה שבלע?

לא שבלע.

מלשון בלאי.

ברבות השנים... לא מתכבדים בו, לא מתכבדים בו. ברבות השנים נמחק

רוב הספר ונשארו בו

מספר אותיות.

זה כל מה שנשאר.

אז אומרת הברייתא, אם יש בו ללקט 85 אותיות,

כמו, כדוגמת, פרשת ויהי בנשוא אהרון,

שמצאנו שיש לזה חשיבות של ספר בפני עצמו,

ויש בו 85 אותיות,

אז כשיש 85 אותיות בספר הזה,

יכול להיחשב כספר ולהצילו מפני הדלקה.

אבל אם לאו, אין מצילין.

אבל אם אין בו 85 אותיות בכל הספר,

לא מצילין.

ועמי

תיפוק לה משום גיליון דידה.

ואז יש לשאול שאלה, אם אכן

גם את הגיליונים אפשר להצילה מפני הדלקה,

אז מה אכפת לך שאין בו 85 אותיות?

אבל הרי אתה טוען שגם הגיליונים, שלא כתובים שם כלל, אלא זה חלק,

מצילין מפני הדלקה.

אם כן, הקלף עצמו יש בו קדושה,

הגם שהוא חלק.

היה ראוי, אם כן, שיצילו את פני הדלקה, גם אם אין שם 85 אותיות.

זה רק ספר תורה או המגילון?

עונה הגמרא, בלה שנה. כתוב ספר תורה.

בלה שנה.

כלומר, ספר תורה של בלה זה דין שונה.

מאחר הגיליון בלה, גם הקדושתו בדלה.

אבל אם זה לא בגלל בלאי,

אלא נמחק בגלל איזושהי סיבה,

הגיליון עדיין קיים,

ייתכן באמת שיצילו מפני הדלקה, בגלל הגיליון.

אם יצילו, זאת אומרת, גם פחות מפחות החלוקתיות.

נכון מאוד, אבל כאן מדובר שהוא בלה.

במי יצבח? כלומר, יש צד קל לומר שהגיליון,

כן, יש בו קדושה,

שבגלל זה מצילין אותו מפני הדלקה, אפילו שלא כתוב שם.

כלומר, לא הכתיבה זה הסיבה להצילתו מפני הדלקה,

אלא הקדושה שיש

בקלף

זה סיבה בפני עצמה להצילתו מפני הדלקה. כמובן,

זה הספק.

כלומר, הצד שאומר שמותר זה בגלל שיש קדושה בגיליון.

לעומת זאת, בספר תורה שבלה,

אז ייתכן שהסיבה הזו של הבלאי

גורמת שקדושתו של הגיליון גם כן בטלה.

אם כן, אין

סיבה ללכת ולהציל אותו.

אם כתוב עוד אחת, לא יודע, שתי אותיות נגיד, שתי אותיות נוצאות לתורה, את המילה אין.

נוציא באלוהים את השמיים, כתוב רק את אין. לא, לא צריך להגיע לזה, עוד יותר. נוצאת את התורה. אפילו אם כתוב

85 אותיות ואפילו יותר,

אם זה כל כתיבתו מלכתחילה,

אז אלה זה לא מצילי על פני הדלקה.

למדנו אתמול שיטת המאירי.

זה מצילי. המאירי, לא.

אמרתי, אם יש ספר תורה שנכתב בקדושה

והיה מושלם,

אלא מה, אחר כך נמחק מאיזה סיבה,

כתוצאה מהבלאי,

אז אם יש בו עדיין 85 אותיות, מצילי.

אבל באופן שמלכתחילה לא כתבו אותו בשלמות,

אלא רק פרשה מסוימת, פרשיות מסוימות.

אין בזה עדיין דין של ספר תורה שמצילן אותו בקנה הדלקה.

כך אומר המאירי.

ואם זה ספר שלם,

אבל איפה חלטונין וחלטונין?

אמרתי.

אז כבר עניתי על זה. ספר שלם אמרתי. אמרתי.

ספר תורה שלם?

כן. מה פרשן פה 85 אותיות?

ספר, זאת אומרת,

פרשה הזאת של אלודין המזונה.

של אלודין המזונה, של אלודין ההפוכים.

ויהי בן שואה אהרון. נו, הגמרא אומרת בעצמה כבר, למדנו אתמול שפרשת ויהי בן שואה אהרון עצמה פשוט שיצילו אפילו אם אין שם שמונה וחמש אותיות.

אפילו אם חסר אחת או שתיים, אבל יש פה אזכרות,

כלומר את שמות השם,

כן?

כשיש שם השם אז עדיין הקדושה קיימת,

ומצילין.

כל מה שדיברנו שלא מצילין, שם אם אין שמונה וחמש אותיות,

מדובר שגם אזכרות שם השם אין באותן שמונה וחמש אותיות.

אז כאשר זה המצב,

אז לא מצילים בני הדלקה.

רק מה, תבואו ותגידי לי מצד הגיליון?

הגיליון,

מאחר וזה בלה,

אז גם הקדושה שבגיליון כבר לא קיימת, אם אין שם 85 אותיות ולא אזכרות.

שיוצאים להשתקד של השם אצלנו. כן.

הוא אמר לך איזה ציוט של שרפתו לא היה לו. איך עכשיו הוא חושב, יש פה 85. דובר שהוא יודע.

דובר שהוא יודע מראש.

תוך כדי דבר כזה,

הוא שאומר שיש פה עוד איזה מוקיע.

מדובר שהוא יודע מראש.

על זה מדובר.

תא שמה,

ספר תורה שנמחק,

אם יש בו ללקט 85 אותיות,

כגון פרשת ויהי בנישוא אהרון מצילין,

ואם לאו אין מצילין.

כלומר, הברייתה הזו שונה מקודמתה.

הברייתה הקודמת שהבאנו זה ספר תורה שבלה.

ועל זה תרצו שבלה זה סיבה שגם הקדושה של המקלף בגיליונין היא תתבטל.

אבל הברייתה הזו אומרת ספר תורה שנמחק.

לא בלה.

במצב הזה יש פה לכאורה קדושה עדיין.

עם גיליונין.

לא זה משנה איך ירדו האותיות, ירדו האותיות,

ירדו האותיות, זה יכול הרבה אותיות ככה.

הגמרא מבינה שאכן

יש מקום להבדיל בין אם בלה לבין אם נמחק.

אז אתה לא יכול לבוא ולומר מה זה משנה.

עצם הדבר שזה כתוצאה ממחיקה ולא כתוצאה מבלאי,

אז ממילא יש כנראה כוונה להחזיר אותו לתקנו, אבל אם זה בלה אז כנראה כבר אין אפשרות תיקון.

מה ההבדל בין נמחק לבלה? בלה זמן זה עם השנים.

עם השנים.

עברו כבר מאות שנים, וכתוצאה מזה הגיעה למצב של...

כמו שהגיע.

או שנמחק כתוצאה מאיזה אדם יד זדונית,

או בגלל כל איזשהו חומר שהתפשט וגרם לאותיות להיעלם.

אני יודע, חסר אפשרויות.

אין קשר עכשיו לזה.

טוב,

בואו נראה.

בואו נראה איך שהגמרא מנסה להתמודד עם השאלה הזו.

מה עם הגיליונין?

אותם קלפים,

שאותו חלק של הקלף שהוא חלק מבלי כתב,

האם יצילו אותו בפני הדלקה או לא?

והגמרא מנסה לפשוט את זה מן הברייתא הזו,

שאם יש ספר תורה שנמחק

ויש בו עדיין 85 אותיות, אז יצילו אותו. אבל אם לאו לא,

שואלת הגמרא ועמי,

תיפוג למי שבגיליון די דקה. פה יש מקום לשאול.

למה אם אין בו 85 אותיות, לא יצילו?

הרי יש פה על כל פנים את הסיבה של הגיליון,

שבגלל זה יוכלו להציל. אלה ודאי רואים

שהגיליון זה לא סיבה להצילו בפני הדלקה.

עונה הגמרא,

מקום הכתב לא קם מבעיה לי.

דחי קדוש.

אגב, כתב הוא דקדוש.

עזל כתב,

אזללה קדושתה.

כלומר, שם אתה מדבר שנמחקו האותיות מן הקלף.

אם כן,

אותו מקום ששם היה כתוב את האותיות,

מה יצר את הקדושה בחלק הזה שהיה עליו האותיות?

האותיות כשל עצמן, הן יצרו את הקדושה.

ממילא אומרת הגמרא, עזל כתב, עזלה קדושתה.

אם הכתב נמחק, אז הקדושה באותו מקום הלכה, פקעה.

אבל אנחנו מדברים על החלק שבצדדי הקלף,

או למעלה ולמטה,

שלעולם לא היה אמור להיות כתוב שם.

ממילא ייתכן שהקדושה הזו הרי קיימת כתוצאה מן הכתיבה,

זה מקדש את כל הגיליון.

ממילא, וזה כבר לא, לכאורה, החלק הזה כבר לא ישנה לי מה שנמחק הספר,

כי כאן מבעיה לי, הספק שלי זה של מעלה ושל מטה,

ושבין פרשה לפרשה,

שבין דף לדף,

שמתחילת הספר ושבסוף הספר.

זהו.

אז אם כן, שם יש מקום עדיין להסתפק,

מאחר שבתחילתו

הוא נהיה קדוש לשם שיהיה חלק מגיליון ולא חלק מכתיבה,

שלא יכתבו עליו.

אז אם כן, מה אכפת לי שנמחק הכתב?

יכול יש להסתפק אם הוא נשאר בקדושתו או לא.

גם אם נמחק הכתב.

שואלת הגמרא, ותיפוק להם אישור, מה הוא?

גם אם אין בו 85 אותיות,

נאמר, שניתן להציל

מצד הקלף של מעלה ושל מטה, בין דף לדף.

אלא מה רואים? מזה גופה נוכיח שאין

עניין להציל

מפני הגיליון,

מובן.

שוב אני חוזר.

אם נאמר שהגיליון, היינו החלק החלק שבקלף,

שמעל מעלה ומלמטה ושבין פרשה לפרשה,

זה סיבה להצילה מפני הדלקה?

כי מה אכפת לי שהספר תורה נמחק ואין בו 85 אותיות,

אבל מה עם החלק של הגיליון, אותו חלק החלק שבקלף,

שהוא לא תלוי בכתב לפי איך שאתה שואל,

אם הוא לא תלוי בכתב,

אם כן היה ראוי להצילו מפני הדלקה, אלא מה רואים?

שלא.

שהחלק החלק שבקלף,

של מעלה ושל מטה, בין פרשה לפרשה,

ושבתחילת הספר ושבסוף הספר, כל אותו חלק חלק,

שמלכתחילה הוא אמור היה להיות חלק לכל הזמן,

במצב הזה אין

זה סיבה שיצילו אותו מפני הדלקה.

אם הוא התחילה קדושה בתור גיליון סתם, למה זה להחלק ההוא שלא תלוי בכתב איתו הקדום,

כי החלק הזה לא פשוטה?

הסיבה היא פשוטה.

כשהדבר מלכתחילה קיבל קדושה בתור גיליון,

וזה עדיין קיים,

אז אין סיבה לשנות את הקדושה.

הסיבה שבגללה קיבל את הקדושה,

הסיבה הזו קיימת גם עתה.

מה שאין כן במקום הכתב,

שהחלק של הקדושה בתוצאה מן הכתב,

ממילא אם הכתב הלך, אז כבר לא נשאר קדושה.

אבל זה גם מקום ראוי בכתב.

לא קשור. ראוי זה עוד עניין.

ראוי? זאת אומרת, אני יכולתי לקדם את הספר תורה בשורות אחרים. ראוי זה לא קשור.

אבל בכל ספר תורה חייבים להשאיר חלק למעלה ולמטה,

מן הצדדים, בין פרשה לפרשה.

מאחר וזה היה מיועד להיות...

ממה קיבל החלק הזה קדושה?

החלק הזה קיבל קדושה... בגלל שייחדו אותו לצורך כתיבת ספר תורה.

לא. כן, זו הסיבה. לא, לא. החלק הזה שלא כותבים בו. החלק הזה שלא כותבים בו שבין פרשה לפרשה,

הוא קיבל את החלק הזה שלא כותבים בו מכוח הכתיבה.

כשאני כתבתי, רגע, כשאני כתבתי עד שמה,

ואחר כך התחלתי במקום אחר,

אז החלק הזה קיבל את החלק שלא כותבים בו מתוך הכתיבה,

אבל בגמרא רואים לא ככה, כן?

רואים שזה עצם זה שאיחדת את זה לצורך כתיבת ספר תורה,

ובכל ספר תורה אמור להיות חלק שהוא חלק,

אז זה קיבל קדושה בתור גיליון, קדושת גיליון.

זה קדושה בפני עצמה. אבל זה קיבל את ההשראה בזמן הכתיבה. עוד פעם.

לא. בכתיבה, אני יכול להמשיך את האופיות אב, אני החלטתי בכתיבה שלי לעשות את האופיות. בשביל זה אמרתי.

את הפרשה שהיה צריך להיות החלק הזה. בשביל זה אמרתי שאם, אם נאמר

שיש קדושת גיליון עד כדי שיצטרכו להציב לפני הדלקה,

קדושת הגיליון באה, לפי ההבנה של הגמרא כאן,

באה מעצם מציאות הגיליון מלכתחילה שהקדישו אותו לשם גיליון.

מאחר ומלכתחילה הקדישו את הקלף שחלק עליון שלו יהיה חלק,

חלק תחתון שלו יהיה חלק,

קדושה זו נשארת בעינה בכל מצב,

גם אם החלק של הכתב נמחק.

מובן?

וזה גוף השאלה.

אם קעקע, אז למה לא יצילו פני הדלקה,

קצת חלק של הגיליון?

אמרנו, אם יש בלעי, יש בי כל ה... אתה לא שומע, אתה רואה? שמת לב?

אנחנו הבאנו שתי ברייתות. בריית האחד בלה, בריית האחרת נמחק.

וגם בספר תורה שנמחק רואים

שרק אם יש בו 85 אותיות מצילים,

ולא במצב שאין בו 85 אותיות.

השאלה נשאלת, מה עם הגיליון?

הרי הגיליון, אם נאמר שיש בו קדושה, והקדושה היא באה כתוצאה מעצם זה שייחדו את זה לצורך

שיהיה גיליון ספר תורה,

אם כן, הקדושה הזו לא פקחה,

אז למה שלא יצילו פני הדלקה מצד הגיליון?

אלא ודאי מה רואים?

אבל לא אף אחד מילים אותך, גיליון הוא דלקין. או, זה גופה שלה.

יפה מאוד, זכית לכוון

לשאלת הגמרא.

אלא ודאי רואים

שאין פה סיבה לתת קדושה לגיליון, קדושה עצמית,

אלא הכל כתוצאה מן הכתב.

מילא, לא יצילו מפני הדלקה.

אם אין פה את האפשרות

וצורך להציל מפני הכתב לעצמו, אז לא יצילו מפני הגיליון.

עונה גמרא דא גאיז ושדי.

אתה יודע מדוע כשאין בו 85 אותיות,

לא יצילו מצד הגיליון?

באמת יכול להיות שגיליון זה סיבה נפרדת להצילו מפני הדלקה.

קדושת הגיליון.

אז למה באופן של ספר תורה שנמחק,

שם לא יצילו מפני הדלקה מצד הגיליון עצמו?

טובה היא מדובר שהספר תורה הזה,

כל החלק שמלמעלה ושלמטה נחתך מסביב,

ונשתייר בו רק מקום הכתב שנמחק.

יפה.

תגיד ספר תורה שנמחק.

ויש פה שאלה שהיא דומה לשאלה ששאלת קודם,

אבל יש הרי חלק חלק בין מילה למילה, בין אות לאות.

מה עם זה?

אומר הרשב״א,

על החלק של הקרב שבין שורה לשורה,

או בין מילה למילה, זה נקרא כתב, כי הרי זה מקום הכתב.

גם הוא, כל קדושתו זה מחמת הכתב.

אבל הספק של הגמרא זה על החלק שלא אמור מלכתחילה להיות כתוב שם.

ואם כן יש מקום לומר שהוא קדוש מחמת עצמו,

לא מחמת הכתב.

במצב הזה הסתפקו כאן בגמרא, האם

זו סיבה נפרדת להצילו מפני הדלקה?

מובן.

ספר תורה שבפני שקדמו אותו,

לפני שקדמו אותו, תזמינו גיליון,

לא נבחר. עוד לא קדמו אותו, אבל אמרו את הקלף הזה לשם קדושת ספר חברה. זה נקרא הזמנה.

הזמינו אותו לשם קדושה.

נכון.

אז אני אומר, אם

אם הגיליון קדושתו בפני עצמה,

קדושתו היא קדושה עצמית ולא מחמת הכתב,

אז ייתכן שעצם ההזמנה היא הזמנה מילתא, זו סוגיה בפני עצמה.

אם נאמר שעצם ההזמנה זה נחשב כדבר שייתן לו קדושה וייחוד כלשהו,

אז ממילא גם פה.

כן, אבל אני אומר לכיתה הזאתי שנחזור מלמעלה ומלמטה.

אה, זה פשוט שלא.

כי שמה ודאי שיאחדו את זה רק לצורך הכתיבה ולא לצורך קדושה נפרדת,

אלא רק מחמת הכתיבה.

למה אבל הזמנה שבאתם מלמעלה אומר שמלמעלה מלכוש למטה ולמעלה.

מה?

פה יש, גם בגיליון יש למטה ולמעלה קדוש.

אבל אמרת שחתכו,

באו להזמנה.

אבל אתה טוען שהלכו וחתכו, נשאר רק במקום הכתיבה.

אם לא חתכו, גיליון מוזמן ולא חתכו?

אז ייתכן שזה כן יצילו.

אם נאמר, זאת אומרת, אני ספק בגמרא.

אם נאמר שקדושת הגיליון העצמית

היא סיבה נפרדת להצילו בפני הדליקה.

והם חשפו אותו מלמעלה מלמטה?

כן, אבל עדיין לא קדמו, זה מוזמן. אחר ההזמנה, אם נאמר שההזמנה מלטה היא. כן. אז טוב, אז באמת זה לא יהיה סיבה שיאחצילו בפני הדליקה.

אבל אבל, מינו, מה אכפת לי מלמטה? אז לא. יש הבדל.

כשהיה הזמנה, אז החלק שמלמעלה מלמטה,

זו הזמנה כזו שהיא אמורה להיות חלק,

שקדושתו קדושה עצמית.

אבל החלק של מקום הכתב,

כל סיבת ההזמנה היא רק בגלל הכתב.

אז אם זה רק בגלל הכתב,

אז כשאין כתב זה כמו ספר תורה שמעולם לא כתבת.

תציל אותו בפני הדליקה.

הרי כל קדושתו מחמת הכתב, ואין פה כתב, אין פה כלום.

אתה מבין מה אני אומר?

מה שיוצר את הקדושה זה הכתיבה, כמו שמוכח כאן בגמרא.

תא שמה.

באה הגמרא עכשיו לפסוד את הספק הזה ממשנה במסכת ידיים.

במסכת ידיים, פרק ג', משנה ד', נאמר, הגיליונים של מעלה ושל מטה,

שבין פרשה לפרשה,

שבין דף לדף,

שמתחילת הספר, שבסוף הספר,

מטמאין את הידיים.

זה אחת מהגזרות שכבר למדנו את זה בפרק הראשון,

גזרו 18 גזרות,

בתוכן גם שספרים מטמאין את הידיים.

אם אדם נוגע בספר

בידיים מגולות,

הרי הידיים הללו טמאות,

וממילא אם ייגע אחר כך בתרומה,

זה יפסול את התרומה.

מה יהיה הדין אם הוא נגע בחלק של הגיליונין הללו?

הוא לא נגע במקום הכתב,

אלא נגע בגיליונין,

בחלק החלק שבקלף,

שלמעלה ומטה,

שבין פרשה לפרשה,

שבין דף לדף.

כן,

למדנו את זה כבר,

שגזרו 18 גזרות ובתוכן הגזרה הזו,

שידיים שנגעו בכתבי הקודש

ואחר כך נגעו בתרומה, יפסלו את התרומה.

ולמה גזרו?

כי אסור לאחוז ספר תורה בלא מטפחת.

לכן הם הלכו וגזרו שיהיה לו עונש למי שנוגע כך.

שהוא יצטרך להטביל אותה ולא יוכל לנגוע בתרומה.

מובן?

אבל זה מטמת את הידיים?

כן, כן, כן, כן. מה אכפת אם הוא מטמת את הידיים?

כן, כן, כן.

אבל הוא פוסל בזה את התרומה.

רק אם הוא ייגע בתרומה, הוא לא ייגע עכשיו בתרומה.

מה אכפת לו?

לא. מה אכפת לו? זה שתדע, שאנחנו חיים בדור כזה...

הרב, שאם הוא ייגע בתרומה, אנחנו חיים בדור כזה שאנחנו לא מבינים בכלל את המושגים הללו.

כשבעזרת השם

ייבנה בית המקדש

ויהיה מושגים כאלה של טומאה וטהרה,

כל עם ישראל יחפשו להיות טהורים ולא צד של טומאה,

כדי שיוכלו לנגוע בתרומה, לתת תרומה לכוהנים, להקריב קורבנות.

הבנתי, אבל הוא גם ילך לכיור ונותן ידיים וגמרנו.

לא, צריך מפה טבילה, צריך להטביל אותה.

לא יועיל נטילה לבד. כל מה שהתקינו לנטילה זה הכל בחולין,

משום סרח תרומה.

אבל זה פשוט שבאופן כזה שהוא

נטמאו ידיו במצב הזה,

הוא צריך טבילה לידיים.

ממילא, עצם הדבר שזה יגביל אותו באיזשהו דרך,

זו סיבה שהוא לא ייגע יותר בספר תורה ללא מטפחת,

ללא אמצעי נוסף.

אבל היום זה לא נורא כזה.

האיסור הוא בעינו, לא קשור.

זה ביזיון לספר תורה,

כאשר אתה אוחז אותו ערום ללא מטפחת.

רק אם אין לך אפשרות,

בדרגה אחרת, אז לצורך הספר

אולי הוא טר, אבל לא,

באופן שאתה לא חייב להגיע לזה.

לא אוכל מצד הכתב, אני רציתי לראות לא אוכל מצד הכתב,

אני אוכל מצד החוץ.

אמרתי שהאיסור הוא קיים בכל מצב.

בגלל שיש בזה ביזיון, כאשר אתה אוחז את זה כך.

אבל אם זה לצורך הספר, אז...

אבל אם אתה אומר את שאילו הוא נוגע לספר תורה בגמולים,

נכון.

הכוונה שהוא,

כאשר הוא יכול לעשות את זה על מטפחת, והוא לא עושה.

ואם הוא מנשק את הספר תורה,

נחלף ככה, מנשק? אותו דבר,

אותו דבר, לא צריך לנגוע.

אתה יכול...

אה, לנשק בפיו?

אה, ההפך, שם זה לא ביזיון.

אלא מוכיח רבה את חביבותו לספר תורה.

שלא ירוק על אקפתה ומבקש את הספר תורה. כן, כן, זה עוד עניין.

כן, אבל זה לא... טוב, טוב, נחזור לענייננו.

הרב תיסע טומאה, לנשק זה לא... על כל פנים רואים... לא גמולים שלו.

גם הגיליונים רואים במשנה ובמסכת ידיים, שיש להם קדושת ספר,

שהרי גזרו עליהם טומאת הידיים, כמו אם נוגע במקום הכתב.

אם כן,

נוכיח אולי גם לגבי העניין שלנו,

שיצילו את הגיליונים מפני הדלקה.

עונה הגמרא דילמה, גם ספר תורה שאני...

אולי שם מדובר באופן שהכתב עדיין קיים. זה ספר תורה שלא נמחק.

אגב, הספר תורה,

יש קדושה גם לגיליונים,

כמו הכתב, אבל זו לא קדושה עצמית.

אבל באופן שנמחק הכתב,

וקדושת הספר של מלחמת הכתב כבר לא קיימת.

אלא מה?

קדושה עצמית של הגיליון.

פה יש מקום להסתפק, אם אכן קיימת קדושה שכזו,

ויצילו בפני הדלקה.

איך הוא יכול להציץ לך תורה? הוא גם כזאת וגם טמא.

זו גזירה של תורה, לא אכלתי להיות טמא.

חס ושלום

לומר כך.

הספר כבר לא טמא. ודאי שלא!

הסברתי, גזרו שידיים הנוגעות בספר,

כשהן ערומות, היינו ללא מטפחת,

הן הטמאות.

זה גזירת רמרן על הידיים כאשר הגיעו למצב זה שנגעו בספר.

חס וחלילה.

תא שמה.

הגיליונין

וספרי מינין

אין מצילין אותן מפני הדלקה,

אלא נשרפין במקומן

הן ואזכרותיהן.

שוב מנסים אנו לפשוט את הספק מברייתא,

שהברייתא אומרת הגיליונין, כלומר החלק החלק שבקלף,

והוא הדין ספרי מינין.

אם יש

תורה או נביאים או כתובים

שכתבו אותם משומדים לעבודה זרה,

השם מרחם,

כאשר אלה

שהם משומדים לעבודה זרה,

כותבים, גם אם כותבים ספר תורה באשורית,

היינו בכתב הרגיל של ספר תורה,

ובלשון הקודש,

הן מצילין אותן מפני הדלקה.

למה?

כי בוודאי כתבו את זה לשם עבודה זרה.

אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן.

בוודאי.

בואי אם כותבו תורה נכון.

אני לא אומר, על ארמית, ספר זר שכתוב בארמית?

זה אמרתי כבר קודם, לא?

כתוב בלשון הקודש

ובעשורית, היינו

ספר תורה רגיל,

כמו שאתה רואה מול עיניך מדי שני וחמישי בשבת.

ספר תורה כתב אותו,

כזה, כתב אותו משומד לעבודה זרה.

אומרת הברייתא, לא מצילין.

שישרפו יחד עם האזכרות שבהן.

למה?

אומרת הגמרא בגיטין, מדוע?

בגלל שבוודאי כתב את זה לשם ספר תורה.

אנו צריכים בעיקר להתמקד על החלק שנזכר ברשע של הברייתא, הגיליונין.

אין מצילין יותר מנהיגה. ופה מדובר

לא בספר תורה שכתבו מין

שכתבו משומד לעבודה זרה.

אלא כל ספר תורה,

החלק של הגיליון,

זה לא סיבה שיצילו בפני הבדיקה.

מה אליו גיליונים לספר תורה?

לכאורה זה מדובר

בגיליון של ספר תורה כשר.

ובכל זאת הגיליון זה לא סיבה להציל, לא מפני הדלקה.

גם אמרנו שמקימים גדל את הגיל על הגיליון.

הסתפקנו, זה ספק. זה דעה, נכון. יש, לא דעה, זה צד בספק.

אנחנו ניסינו להתווכח האם נוכל להוכיח לצד אחד או שעדיין לא,

אבל הספק עדיין, עד עכשיו, ברגע הזה אנחנו עדיין בספק.

אז נכון, אני עושה דברים של הספק,

על ספר התורה של כתבו מין.

עזוב אותך עכשיו, מי מדבר על ספר התורה של כתבו מין?

מדבר על הגיליון בשביל ספר תורה כשר.

כן, אבל אם כתב אותו, אמרנו עכשיו... עזוב עכשיו, בשביל זה אמרתי,

תפריד בין הדברים.

הגמרא הבינה שיש פה שני חלקים.

חלק ראשון, גיליונין, לא מציל לפני הדלקה.

מה זה גיליונין?

אפילו ספר תורה כשר,

שכתבו אדם כשר גבירי שמיים.

החלק השני שהפרקתם מוסיפה,

שגם אם יש ספר תורה מושלם,

או נביאים או כתובים שכתבה משומד לעבודה זרה,

לא מציל לפני הדלקה.

אז ממילא, אם כך היא ההבנה,

היא עושה שגיליונין לא מציל לפני הדלקה, גם אם כתבות אדם כשר וירא שמיים.

ואם כן יש הוכחה לפשוט הספק שלנו,

עונה הגמרא, לא, גיליונין זה ספרי מינין.

לא מדובר על גיליונין של ספרי תורה כשרים.

מדובר על גיליונין של ספרי תורה של המינין.

על זה אמרו, אין מצילין פני הדלקה.

ופה שואלת הגמרא שאלה עצמה, והייתם צריכים מיד לשאול.

אני לא מבין.

אם כל הספר עצמו לא מצילין, אז הגיליונין של הספר הזה,

של המינין,

כן יצילו?

בשביל מה צריכים להגיד לזה?

אשתה, יפה מאוד.

אשתה, ספרי מינין גופיו, אין מצילין.

אפילו ספרי המינין עצמם.

לא החלק של הגיליון, החלק של הכתב.

לא יצילו.

גיליונין של ספרי מינין, אין בעיה.

צריך להגיד לי שהגיליונין של ספרי מינין לא מצילין?

אם כל הספר כולו לא מצילין, אז ודאי שהגיליונין של אותם ספרים לא יצילו.

למה? אבל היינו חושבים שזה יציל. שהגיליונין יותר טוב מאשר זה.

תחשוב,

זה גיליון של ספר תורה שכתבו מין.

לא, כן.

יש שני דברים.

אקילאון כתב אותו יהודי כשר, עשה אותו יהודי כשר. אבל הגמרא עונה לא ככה, אתה לא שומע.

הגמרא עונה שמה שאמרה, ברייתא גיליונין אין מצילין,

זה לא מדובר בגיליונין של ספר תורה כשר,

אלא בגיליונין של אותם ספרי מילין.

נכון, לא מצילין.

ולמה צריכים להגיד לי את זה? רגע אין יצילו, אם זה היה גיליונין כשרים, אז זה לא מצילין. נכון, וזו הגמרא מתרצת, אבל השאלה היא,

לשם מה ברייתא צריכה להגיד לי את זה?

שהגיליונים של ספרי המינים לא יצילו.

פשוט,

אם את הספר תורה עצמו שהוא כתב לא יצילו,

אז הגיליונים של אותו ספר כן יצילו.

זה גוף הגמרא שואלת, הגמרא רוצה, אולי נוכיח מכאן שהתירוץ הזה שתירצת, שמדובר בגיליונים של ספרי מינים,

אינו נכון.

עונה הגמרא, הכי כאמר,

וספרי מינים

הרי הם כגיליונים.

במובן?

כלומר, מה שכתוב פה גיליונים, לא הכוונה,

לא הכוונה גיליונים

של ספר תורה כשר.

וגם לא באו לדבר על הגיליונים של ספר תורה שכתבו מין.

הכוונה היא כך, גיליונים,

היינו,

אם יש קלף,

כן,

שעדיין לא כתבו בו כלום מעולם,

אז ודאי שלא יצילו.

לא תבוא ותאמר,

אבל יש פה אופציה,

יש פה פוטנציאל שיוכלו לכתוב עליו.

לא, לא. זה לא סיבה להצילו מפני הדלקה.

לאחר שנזכר העניין הזה של הגיליונים, היינו,

קלפים חלקים שלא נכתב בהם מעולם,

אז אין מצילין.

הוסיפה אברייטה ואמרה, שתדע לך שספרי מינים

זה כמו גיליונים.

זה כאילו קלפים,

חלקים,

לא כתבו בהם מעולם ולא יצילו מפני הדלקה.

אבל בגיליונים של ספר תורה, היינו,

כאשר ספר תורה כשר

נכתב בקדושה ובשלמות

ויש שם את החלק של הגיליון,

פה עדיין יש מקום להסתפק שמא קדושת הגיליון היא קדושה בפני עצמה,

מחמת שייחדו את זה לצורך

כתיבת ספר תורה על ידי אדם כשר,

אשר על כן יצילו את הספר מחמת קדושת הגיליונית,

הגם שהכתב נמחק מכאן.

מובן?

אבל הוא אמר, כשאדם רוצה לקדמה תורה או את האור אצלו

מאבד בשם ולגבור את ספר תורה על ידי קדמות את התורה. לא קשור.

לא קשור. נו, אז רואים שזה לא מספיק.

צריך שזה יהיה אחר שכבר כתבו עליו.

אומר רש״י,

יחד איתי תראו את רש״י,

הגיליונין,

אתם רואים ברש״י הגיליונין?

הגיליונין,

קלפים חלקים.

וכסרקא דעתא חשתא דבכל צדדין שיהיו חלקים כמבעלה.

הגמרא סברה בהתחלה שמדובר פה על כל אותם חלקים בקלפים הללו שהם חלקים,

כגון

חלק של מעלה ושל מטה,

ושנמחק כתבו ונעשה חלק.

על זה השאלה.

והגמרא ניסתה לפשוט את זה בספר תורה שבלע,

בלע שענה, וכיוון שבלע אף הגיליון בטל.

וכי מבעלה שהגיליונין קיימים, אלא שהכתב הלך.

אבל באופן שזה לא בלע,

אלא שהכתב הלך מן הספר,

פה יש מקום לדון האם

נציל מחמת הגיליונין.

ותיפוג לה משום גיליון דידה.

מראה שואלת,

למה בספר תורה שנמחק

לא תאמר שיצילו מחמת הגיליון,

דהיינו כל הספר תורה?

על זה אמר,

ודאי וודאי מקום הכתב שנמחק לא מבעיה לי,

זה ודאי מגרעגרע.

אם אתה מדבר על החלק, החלק שנוצר לאחר המחיקה,

זה ודאי שאין מקום להסתפק בזה,

שאת זה לא יצילו, זו לא סיבה להצילו בני הדלקה.

זה גרוע יותר מאשר גיליוניין.

זה כי קדיש מעיקרה, כאשר הקדישו אותם מלכתחילה,

לאו לשם גיליון חלק קדיש. לא הקדישו אותם לשם שישאר שם חלק,

אלא על דעת הדכתב, זה רק על דעת שיכתבו שם.

וכיוון דעזה לכתב, לאחר והכתב נמחק,

פקח בקדושתיה.

שלמעלה ומטה דמתחילה לשם חלק קדיש.

ועשת כשנמחק כתב הספר, נמי חלק הוא.

לכן,

עכשיו שנמחק

הכתב שבספר, זה עדיין חלק. כלומר,

החלק של הגיליון אמור היה להיות חלק מלכתחילה,

ונשאר באותה צורה.

אם כן, אין סיבה שהקדושה תלך ממנו.

אז אולי באמת זו קדושה עצמית,

מחמת שייחדו את זה לשם גיליון, ויצילו בפני הדלקה.

ותיפוק לה משום מה הוא,

דגאיז ושדי,

אומר רשי ואחר פירושה.

ותיפוק לה דאף על גב דאין בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות,

הבה ללמידנא בברייתא מצילין.

למה אתה אומר שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, אז לא מצילים בפני הדלקה?

למה לא?

שיצילו משום מה הוא רווח של מעלה ומטה,

בגלל החלק החלק שיש בכל קלף שמלמעלה או של מטה.

אלא להב פשוט מזה, אלא ודאי תפשוט מזה,

דאין מצילין.

ומשנה,

ועל זה מתרצים, דגאיז ושדי,

שנחתכו הגיליונים,

ולא נשתייר בו אלא מקום הכתב,

שבתחילת הספר, שבסוף הספר,

שכולנו היו כתובים כמגילה,

כספר תורה.

בגלילה צריך לומר, לא כמגילה.

שכולנו היו כתובים במגילה כספר תורה,

ואמרי על בבא בתרא ומפרקקם, הראשו כדי לגול עמוד,

סופו כדי לגול היקף, להקיף על הכרך.

כלומר, הגמרא בבא בתרא אומרת כמה חלק של חלק צריך לשים,

להניח

בראש הספר וכמה בסוף הספר,

אז הוא מביא פה את האומדן לדעת כמה צריך להיות בתחילת הספר.

תחילת הספר צריך שיהיה חלק חלק, שיוכל לגול בחלק החלק את כל העמוד

שעליו גוללים את הספר עצמו.

והסוף צריך להשאיר חלק שיוכל לגול,

לגלול כנגד כל הכרך.

ולעטוף אותו. לעטוף אותו, בחלק החלק.

כן.

בדיוק. מטמא את הידיים,

אם נגע בו, ונגע בתרומה, פוסלה.

ומגזירת שמונה עשר דבר היא

דילמה אגב ספר תורה, שלא נמחק כתב הספר,

אלא כולו קיים, וזה נגע בגיליונים.

וכי מבא אליו נמחק הספר ואין כאן קדושה,

אלא משום גיליון ששימשו בו, עוד לא קיים.

כן. כלומר, מדובר לגבי המטמאים את הידיים. אמרנו שאולי,

אגב, ספר תורה זה אכן,

גם אם הוא ייגע בגיליון,

זה יטמא את ידיו.

אבל הבעיה שלנו זה באופן שהספר ימחק ואין בו קדושה,

רק הגיליון, האם הגיליון יש לו קדושה עצמית

או לא.

ספרי מינין משרתים לעבודה זרה,

משרתים או משום מדין לעבודה זרה, יש גרסה משום מדין.

נכתבו להם תורה נביאים כתובים כתב השירות ולשון הקודש.

ספרי מינין גופיים מצילין בתמיהה.

ספרי המינין הראיין כגיליונים כקלפים חלקים

שלא נכתב בהם

מעולם

יוצא אם כן שלמסקנה.

למסקנה אין לנו פשיטות לספק הזה,

האם מצילים את הגיליונים לפני הדלקה או אין מצילין.

או אין מצילין.

להלכה נראה שפסקו

שהגיליונים

אין מצילין אותן

מפני הדלקה.

אנחנו נראה את זה תכף.

או,

הגיליונים

של מעלה ושל מטה ושל בין פרשה לפרשה,

שבין דף לדף ושמתחלטת הספר ושום סוף הספר.

אין מצילין אותם.

הוא מבאר בצורה יפה בהלכה.

מה זה הגיליונים?

לכן,

אם אין בספר 85 אותיות,

הלכה.

וגם הגיליונים שסביבם.

עד כאן.