מסכת שבת דף קט"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שיין בוי ללקט,

שיין בוי ללקט,

שיין בוי ללקט.

בכבוד.

מסכת שבת,

דף ועמוד ב',

שורה רביעית מראש העמוד.

תנו רבנן,

הברכות והקימין,

אף על פי שיש בהן אותיות של שם,

ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדלקה,

אלא נשרפין במקומן הן באזכרותיהן.

מכאן אמרו

כותבי ברכות כשורפי תורה.

עמדנו במשנה שכתבי הקודש מצילין אותן מפני הדלקה.

הבאנו מחלוקת בשיעור שעבר באופן שכתבי הקודש כתובים

בשאר לשונות שלא בלשון הקודש,

האם מצילין או לא מצילין.

והמחלוקת היא למאן דאמר שלא ניתנו להיכתב,

שיש מאן דאמר שסובר כמאן דנון, לא ניתנו להיכתב,

לא ניתנו לקרות בהן, אין מצילין אותן.

ולשיטת מאן דאמר אחר,

העצם זה שזה כתבי הקודש,

אז משום ביזיון כתבי הקודש מצילין אפילו שכתובים

בלשון שאינו לשון הקודש, ולא ניתנו לקרות בהן.

היום נראה ברייתא אומרת שישנם דברים שלא מצילים אותם כלל בפני הדלקה,

כמו למשל אומרת ברייתא הברכות,

אם יש ברכות

שנמצאות במצב שתכף הדלקה עלולה לשרוף את אותם קלפים שנמצאים שם הברכות, כגון שמונה עשרה,

שאר ברכות,

והקמאין מועדין,

אם יש שם קמאין

באותו מקום.

קמאין זה כתב שכותבים לצורך רפואה.

אף על פי שיש בהן אותיות של שם,

אפילו שבקמאין הללו,

וכן בברכות,

יש שם השם.

בקמאין,

פעמים שכותבים שם השם ממש באותיותיו.

גם, אם כתוב שם שם השם ממש,

לא מצילין.

וכן,

כתובים שם עניינות הרבה שבתורה, כלומר, כל מיני פסוקים מפרשיות התורה,

שהיו כותבים בקמאין

ללחש עבור אותו צורך רפואי,

גם כן לא מצילין אותה על פני הדלקה.

כי ברכות וקמאין לא ניתנו להיכתב,

כך מפרש הריטבו,

שזה כמובן היה בזמנם.

בזמנם לא היה ניתן לכתוב לא ברכות ולא כמאין.

ואשר על כן אמרה הברייתא, שאין מצילין אותה על פני הדלקה.

אלא הנשרפין במקומן הן והזכרותיהן,

גם אם הדלקה תבוא ותשרוף אותם,

אדם לא יכול לבוא ולהצילם בשבת.

מכאן אמרו חכמים כותבי ברכות כשורפי תורה,

שהרי על ידי זה שהוא כותב את הברכות,

אם חלילה תהיה שרפה באותו מקום,

לא יהיה רשאי להצילן, וממילא נמצא כאילו הוא גורם לכך שיישרפו.

הדין הזה,

אומרים הראשונים,

שזה גם לדעת רב חידה שסובר שכתבי הקודש שכתובים בשאר ראשונות,

היינו שלא בלשון הקודש,

מצילין,

זה בגלל שכתבי הקודש

ניתנו להיכתב בלשון הקודש.

מאחר וניתנו להיכתב בלשון הקודש,

הרחיבו את ההיתר

שיהיה רשאי להצילם גם אם הם כתובים שלא בלשון הקודש.

כי אם אינו מציל, יש בזה מישהו ביזיון כתבי הקודש.

אבל אלה שלא ניתנו להיכתב כלל או כלל,

לא חוששים לביזיון כתבי הקודש במצב שכזה,

ואין מצילין אותן בפני הדלקה.

כמובן, כמו שהזכרנו, כל זה מדבר בשם,

כל זה מדבר בזמנם.

אבל בזמן הזה, אומרים הראשונים,

מותר להציל גם דברים שלא ניתנו להיכתב.

כי היום שנתמעט הדעת והזיכרון,

התירו לכתוב הכול.

משומעת לעשות להשם,

הפירו תורתך.

גם ברכות מותר להציל בזמן הזה.

משום שהרי בזמננו התירו לכתוב ברכות,

לברך, להתפלל.

לגבי קמעין,

דעת הרשב״א שיהיה אסור,

כי בקמעין אין משום מה את לעשות להשם.

הרי אין בהם תורה ללמוד או להתפלל, אלא כל זה נכתב

ללחש בלבד.

הטור פוסק שברכות וקמעין מצילין בזמן הזה,

והבית יוסף

מבאר שם במקומו בסימן של ל״ד את דעת הטור,

מדוע מצילין את הקמעין בזמן הזה,

אף על פי שלמעשה

אין בהם עניין של לימוד תורה או תפילה.

מדוע?

מעשה באחד שהיה כותב בצידון,

היה אדם אחד

שהיה כן כותב ברכות

בעיר צידון,

באו והודיעו את רבי ישמעאל.

הלכו להודיע לרבי ישמעאל שישנו אחד שכזה,

שעושה נגד

דעת חכמים

וכותב ברכות.

והלך רבי ישמעאל לבודקו.

רבי ישמעאל רצה לראות בעיניו אם אכן כך הוא הדבר, הלך לבדוק.

כשהיה עולה בסולם, הרגיש בו.

כשרבי ישמעאל הגיע לאותו מקום

ועלה בסולם כדי להגיע לאותה עלייה ששם היה יושב

אותו אדם שכתב את הברכות,

אותו אדם הרגיש

כאשר רבי ישמעאל עלה בסולם,

ומהחשש ומהפחד מרבי ישמעאל נטל תומוס

של ברכות

ושיכען בסבל של מים.

היה בסמוך אליו קבוצת קונטרסים,

ששם כבר היו ברכות.

הלך ושיקע את זה בתוך ספל של מים כדי שיימחקו,

כדי שרבי ישמעאל לא יראה

שהוא כתב ברכות.

בלשון הזו אמר לו רבי ישמעאל,

גדול עונש האחרון מן הראשון.

כשאתה הולך ומאבד את זה בידיים,

פה מגע לך עונש יותר גדול מאשר

העונש שהיה מגע לך בראשונה על זה שכתבת את הברכות.

אמנם מי שכותב ברכות,

נאמר עליו כשורפט תורה כי פעמים שעל ידי זה גורם שיישרפו, אם תיפול חלילה דלקה בשבת,

אבל זה לא ודאי שיישרפו.

כאן שאתה נוטל בידיים ומשקע את זה בתוך ספל של מים,

בזה אתה מוחק את שמות הקודש שכתבת שם,

בזה אתה עובר

על איסור הרבה הרבה יותר חמור

כאשר אתה עושה זאת.

באה מנרש גלותא מרבה ברב הונא.

הגמרא עכשיו

מביאה איזושהי שאלה ששאל ראש הגלות את רבה ברב הונא.

היו כתובים בסם ובסקרא,

בקומוס ובקנקנתום,

בלשאול הקודש,

מצילין אותן מפני הדלקה,

או אין מצילין.

כלומר, כל מה שדיברנו עד עתה,

שמצילין את כתבי הקודש מפני הדלקה,

כשכתובים

בלשון הקודש לדעת הכל,

ויש שסובר שאפילו אם כתובים בשאר לשונות,

כל זה מדובר שכתובים בדיו,

אבל ישנם חומרי כתיבה אחרים שהם לא טובים כדיו. דיו, מי שכותב בו,

משאר הכתב מתקיים לאורך זמן.

אבל ישנם חומרי כתיבה אחרים, כמו למשל סם,

שהוא סוג של צבע צהוב,

סקרא זה צבע אדום,

קומוס זה סרב של אילן מסוים,

וכן קנקנתום זה סוג של סם, שצוברים היו בו

מנהלים שחורים.

אם כתב באלה, בלשון הקודש,

שואל ראש הגלות את רבב ארמונה,

האם יוכלו להאצילה מפני הדלקה או לא?

כלומר, כוונתו בשאלה,

האם נאמר, מאחר ואינו מתקיים,

אין להם דין של כתבי הקודש כמו בדיו ולא יאצילו מפני הדלקה?

או שנאמר,

מאחר ועתה כתובים הם,

גם אם אמנם לא יתקיימו לאורך זמן,

אבל יש צורך להאציל,

והתירו את זה חכמים, להאצילה מפני הדלקה.

והרש גלותא ממשיך לבאר את הספק

ואומר כך, תיבא אל למאן דאמר מצילין,

תיבא אל למאן דאמר אין מצילין.

הספק שלי קיים בין למי שסובר,

שכתבי הקודש שכתובים בשאר ראשונות מצילין,

שזוהו דעת רב חיסדא שלמדנו בשיעור שעבר,

והספק יכול להתקיים.

מתקיים גם לדעת רב הונא שסובר שכתבי הקודש שכתובים בכל לשון אין מצילין.

איך הספק הזה יכול להיות בין למאן דאמר זה ובין למאן דאמר זה? בין לרב חילדא ובין לרב הונא?

אומר אש גלותא טיבא למאן דאמר אין מצילין.

הספק יכול להיות גם למי שסובר שאין מצילין.

כתבי הקודש שכתובים בכל לשון.

האנא מילאיך דכתיבי בכל תרגום ובכל לשון.

כל מה שסובר אותו מנדא אמר

בלשון הקודש.

אבל מאחר וכתובים הם

בסוג חומרים כאלה

שלא מתקיימים לאורך זמן,

לא התירו חכמים להצילה מפני הדלקה.

ואז הקשה לו ראש הגלות שאליו הרב הננונה תנא מצילין?

איך אתה אומר כך?

אז רב הננונה שנה ברייתא ששם כתוב שמצילין כתבי הקודש מפני הדלקה

גר עם כתובים שלא בדיו

אמר לה היא תניא תניא.

כששמע זאת רבב הרב הונא

אז הוא אומר לו

אז הוא אומר לו, אם אכן

ישנה ברייתא שכתוב כך שמצילין,

תניא. כלומר, נלך אחר הברייתא הזו,

אני חוזר בי.

וזהו, אז למעשה לפי האמת

מצילין אותן מפני הדלקה

גם כשכתובים הם

שלא בדיו.

השאלה נשאלת, למה ראש הגלות הולך ושואל את רבא בר רב הונא

אם היא יודעה הוא ברייתא, אומרת,

שמצילין

כתבי הקודש מפני הדלקה גם עם כתובים שלא בדיו.

אומר הרי צבע שראש הגלות לא ידע אם הברייתא הזו

היא כדברי הכל או שזה דעת יחיד.

לכן, הלך לשאול את רבא בר רב הונא

מה דעתו בעניין הזה.

ורק לאחר ששמע את דעתו של רבא בר רב הונא אמר לו אבל ישנה ברייתא.

אז בשלמה, אם רבא בר רב הונא היה אומר לו שהברייתא הזו היא כדעת יחיד,

אז לכן

היה נשאר בדעת רבא בר רב הונא שאין מצילין.

אבל לאחר

שרבא בר רב הונא ענה לו שאם יש ברייתא,

אז ודאי נלך אחר אותה ברייתא, אז הוא הבין

שאכן זו דעת הכל,

שאין מקום להבדיל לבין אם כתוב בדיו או שלא בדיו,

לעולם כתבי הקודש שכתובים בלשון הקודש,

מצילני אותנו בני הדלקה בין כתובים בדיו ובין כתובים שלא בדיו.

אז כל הנידון כאן, בגלל שאותם סוגי כתיבה, אותם חומרי כתיבה,

כמו שהגמרא אומרת, זה דברים שאינם מתקיימים.

והראשונים

כבר מקשים מכמה משניות,

גם במשנה במסכת גיטין וגם במשנה מכאן במסכת שבת בדף כד עמוד ב',

שמלשון המשנה בגיטין ובשבת

נראה שזה החל מתקיים גם אם זה כתוב שלא בדיו.

אז מה זה שהגמרא כאן אומרת שכשכותבים שלא בדיו זה לא מתקיים?

אז הרשב״ם מתרץ

שצריך לומר שהם מתקיימים קצת עד שדרכם של האנשים לכתוב בהם

דברים שאינם עשויים להתקיים לעולם.

כלומר,

ברור הדבר שזה לא מתקיים לאורך זמן,

אבל ישנו איזשהו זמן שזה אכן מתקיים.

לכן,

למשל לגבי שבת, אם אדם כותב

שלא בדיו אלא בסם, בסקרא וקומוס בקנקנתו,

הוא יהיה חייב.

גם אם הם לא מתקיימים לאורך זמן, אבל מאחר שמתקיימים לזמן קצר,

ודרך אנשים

שכשאינם צריכים להשאיר את הכתב הזה לאורך זמן,

אז כותבים גם בחומרים שכאלה,

אז זה נחשב כמלאכת מחשבת, ובוודאי שהוא יהיה חייב על כתיבה שכזו.

אבל לגבי כתבי הקודש,

שצריך שיהיה כתב שמתקיים לעולם,

אז ודאי

שאין הדרך לכתוב כתבי הקודש

שלא בדיו.

ולכן אמרה הגמרא, לא מתקיים,

כי אז באמת זה דבר שלא רגיל להיות שכותבים

בכאלה שאינם מתקיימים לאורך זמן.

אבל בכל זאת, כמו שראינו,

התשובה הייתה, עם כל זה,

שזה כתוב שלא בדיו,

מצילים אותן

מפני הדלקה.

מהי טניה?

שואלת הגמרא, מהי אותה ברייתא,

ששם כתוב שמצילים כתבי הקודש גם כתובים שלא בדיו?

אמר רבשי כדי טניה, רבשי עונה,

כמו שמצינו בברייתא,

אין

בין ספרים למגילה,

אלא שהספרים נכתבים בכל לשון,

ומגילה עד שתהיה כתובה אשורית,

על הספר ובדיו.

כלומר,

אין הבדל בין ספרים, היינו, שער כתבי הקודש,

למגילת אסתר.

כל ההבדל הוא רק שספרים,

היינו, כתבי הקודש,

נכתבים בכל לשון,

גם שלא בלשון הקודש.

ואילו מגילה צריך שתהיה כתובה אשורית, היינו, לשון הקודש,

על הספר, ראינו, על הקלף,

הוא בדיו.

רואים, אם כן,

שהחילוק בין ספרים למגילה,

שהמגילה נכתבת בדיו.

ספרים נכתבים גם שלא בדיו,

אלא בשם ובסיקרא וכדומה.

אז ודאי, אם כן, שיהיה מותר להציל.

מאחר ומותר לכתוב,

אז ודאי שניתן גם לקרות

בכאלה,

בכתבי הקודש, שכתובים שלא בדיו.

יש מן הראשונים ששואלים

איך ייתכן להבין את מה שכתוב כאן בברייתא שהספרים נכתבים בכל לשון.

כלומר,

מתוך הדקדוק

שמגילה נכתבת על הקלף, הוא בדיו,

משמע, רק מגילה, אבל שאר ספרים אפשר שייכתבו

גם שלא על הקלף ואף שלא בדיו.

הרי למדנו לנהל בדף ע' ט' עמוד ב',

שספר תורה צריך לכתוב אותו דווקא על קלף,

וכן ראינו בדף ק' ג' עמוד ב',

שספר תורה שכתב אותו שלא בדיו, פסול.

אם כן,

איך זה ייתכן שהברייתא כאן אומרת

שהספרים נכתבים בשונה ממגילה,

שלא צריך שיהיה כתוב על הקלף ובדיו.

אז דעת התוספות לבאר את הדברים שכל הברייתא הזו כאן,

זה נאמר רק לגבי להצילה מפני הדליקה.

לגבי הדין של להצילה מפני הדליקה,

יוכלו להציל את הספרים גם אם כתובים בכל לשון,

ולא על הקלף ולא על הדיו.

כי יש בהם על כל פנים אזכרות שם השם,

מה שאם כן במגילה לא יהיה דין הצלה מן הפני הדליקה,

רק שכתוב אשורית על הספר ובדיו,

כי אין שם אזכרות.

אבל כדי להכשיר את הספר, בפרט ספר תורה,

פשוט הוא

שכל הדין של ספר תורה כשר,

צריך שיהיה דווקא על קלף

ודווקא בדיו.

קודם שנמשיך

את העניין הבא, נראה את רש״י.

רש״י, בדיבור המתחיל, הברכות.

אומר רש״י,

שורה רביעית

מתחילת דברי רש״י בעמוד

הברכות

מטבע הברכות שטבעו חכמים, כלומר נוסח הברכות שניסחו חכמים

כגון שמונה עשרה, י״ח ושאר ברכות.

ומעניינות הרבה מפרשיות

שהיו כותבים בקמעין פסוקים ללחש,

כגון כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך,

כי אני השם רופאיך,

וכגון לא תירא בפחד לילה,

מחחץ יעוף יומם.

לשונות כאלה שמועילים

לרפות את האדם,

וזה לחש שאומרים, לא עיל,

להבריא בן אדם ממחלה שיש לו.

נשרפים במקומן

אם נפלה דלקה בשבת

כשורפי תורה, כלומר אמרנו שלא מצילין,

לא מצילין אותן

מפני הדלקה אם זה ברכות

או כמעין.

כשורפי תורה, לכן מי שכותב נחשוך כשורפי תורה שהרי לא יצילו בשבת,

לבודקו אם אמת

זה היה הדבר תמוס קבוצות קונטרסים

היו כתובין תורה נביאים וכתובים

טיבי למאן דאמר בכתבים ונכתבים בכל לשון מצילין

טיבי למאן דאמר אין מצילין

ולא מקיים אין מתקיים כדיו

הר ומנונה תנא מצילין

מאי תניא

היכה תניא

מתקאמר מגילה בדיו

וכתניה דהו מן הדברים שבין ספרים למגילה

שמע מיניים כי רואים מכאן

שאר ספרים נכתבים

בסם ובסקרא

וזה גוף הכתוב כאן

שזה המבדיל בין ספרים למגילה שהמגילה נכתבת על הספר ובדיו ובראשון הקודש

ואילו שאר כתבי הקודש

אינם נכתבים אפילו בכל לשון

ואף שלא על הקלף ואף שלא בדיו

נחזור לגמרא

באה מנה רב הונא בר חלוב מרב נחמא

מרא כאן תבאר האם מותר להציל

ספר תורה שנמחק

שאל אותו רב הונא בר חלוב

אדם מסוים שיקח שמו

שאל את רב נחמא

ספר תורה שאין בו ללקט

שמונים וחמש אותיות

כגון פרשת ואהי בנשואה אהרון

מצילין אותה מפני הדלקה

או אין מצילין

אם היה ספר תורה

וברבות השנים נמחק

או בלה

ואין בו בכל הספר תורה שמונים וחמש אותיות

מדוע נזכר כאן העניין של שמונים וחמש אותיות?

משום שיש חשיבות

לשמונים וחמש אותיות

יש חשיבות של פרשה

יש חשיבות של ספר תורה לכשלעצמו

כמו למשל פרשת ואהי בנשואה אהרון

בפרשת ואהי בנשואה אהרון יש שמונים וחמש אותיות

לכן

ושם פרשת ואהי בנשואה אהרון נחשב כספר תורה לעצמו

ועל כן מסתפקים כאן

אם

יש

אם היה בו שמונים וחמש אותיות בכל הספר תורה שמונה

או נמחק, אז פשוט שיצילו אותה בני הדלקה.

אבל מה יהיה הדין אם אין בו

ללקט מכולו שמונים וחמש אותיות?

וגם צריך להוסיף

שאין בו אזכרות.

אין בו אזכרות של שמות,

שם השם. זה כמו שנראה בהמשך.

האם יצילו את הספר הזה מבני הדלקה

או לא?

זה פשוט, אומר המאירי, שכאן הנדון

בספר תורה שנכתב כדין בקדושה,

כלומר נכתב כולו,

אחר כך נמחק עובלה ולא נשאר בו שמונים וחמש אותיות,

אבל אם מלכתחילה לא כתבו בו רק שמונים וחמש אותיות,

פשוט שאין בו קדושה כלל ונשרף במקומו,

אף אם יש בו אזכרות.

רק כל הספק כאן באופן שהיה בו קדושת ספר תורה מלכתחילה,

כתבוהו

בקדושה ואת כולו,

ורק לאחר זמן נמחק עובלה ונשארו בו אותיות בודדות,

עשרות אותיות בודדות.

זו השאלה,

כשאי אפשר למצוא 85 אותיות

וגם אין בו אזכרות,

האם יצילו ספר תורה שכזה מבני הדלקה או לא?

אמר לה, ותיבע לך פרשת ויבן נשוא אהרון גופה.

שואל אותו רב נחמן,

למה אתה מסתפק

על ספר תורה שאין בו 85 אותיות?

תשאל מה יהיה הדין אם נכתבה פרשת ויבן נשוא אהרון לבדה

וחסר שם היה אות אחת, ממילא נמצא שיש שם רק 84 אותיות.

האם יהיה מותר להציל

את הפרשה הזו או לא?

עונה לו רב הונא,

היכא דא חסר פרשת ויבן נשוא אהרון לא קם בבעיה לי.

אם זה פרשת ויבן נשוא וחסר ממנה אות אחת

ונמצא שיש שם רק 84 אותיות,

פה אין לי ספק שיהיה מותר להציל.

למה? דכיוון דאית מהזכרות,

אף אגב דלית בו 85 אותיות מצילין.

הרי בתוך

הפסוקים הללו של ויהי בנשוא אהרון

ויאמר משה כומה השם נזכר שם השם יכוו

אפילו שאין 85 אותיות, עצם זה שיש אזכרות של שם השם

ודאי שיצילו את הפרשה הזו מן הדלקה, גם שאין שם 85 אותיות.

כי כמה בעיה לי כל הספק שלי, ספר תורה שאין בו ללקט

וגם אין בו אזכרות, צריך להוסיף.

כאשר זה ספר תורה שאין בו ללקט 85 אותיות וגם אין בו אזכרות,

מה יהיה הדין? האם מותר להציל או לא?

אמר לה אין מצילין.

אז עונה לו רב נחמן לרב הונא בר חלוב

אין מצילין ספר תורה שכזה מפני הדלקה.

הי תיבא.

אז רב הונא בר חלוב מגשה רב נחמן קושיאמי ברייתא

שמשם הוכח שלא כדבריו.

תרגום שכתבו מקרא,

או מקרא שכתבו תרגום,

הוא כתב עברית,

מצילין מפני הדלקה,

ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.

כלומר הברייתא אומרת מה יהיה הדין אם ישנן

תיבות

שכתובות בתורה ובנביאים בלשון ארמי.

והלך הסופר וכתב את אותן תיבות בלשון הקודש.

או מקרא שכתבו תרגום,

שכתב את התיבות שהן כתובות בלשון הקודש, כתב אותן בלשון ארמי.

וכן אם הוא כתב כתב עברית.

כלומר זה סוג של כתיבה שונה מאשר הכתב שידוע לנו בספר תורה.

עברית זה הכוונה כתב של עבר הנהר.

היה סוג של כתיבה כזה שהוא,

או יש בו אותיות גדולות.

ולא

כתב הלשון,

ולא כתב את זה בכתב אשורית,

אלא בכתב עברית.

אמנם זה היה כתוב בלשון הקודש,

וודאי שמצד הלשון לא הייתה בעיה, אבל שינה את הכתב.

אז אומרת הבריתא, גם אם כך,

מצילין מפני הדלקה.

ואין צריך לומר, כלומר זה פשוט שיצילו אם יהיה את אותו תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.

מאחר ולמעשה כתב אכן כהלכתו את התרגום, שהרי בעזרא ובדניאל יש,

זה כתוב בתרגום,

הרבה הרבה מהמילים שבעזרא ושבדניאל זה בתרגום בארמית,

וכן בתורה, אם יש אותן תיבות,

אותן מילים

שכתובות בלשון ארמי,

הוא אכן כתב כך, זה פשוט,

משום שפה הוא לא שינה.

תרגום שבתורה מה הניעו?

ייגר שעדותה.

שואלת הגמרא,

מה הכוונה תרגום שבתורה?

לכאורה, זה מה שכתוב בתורה לגבי לבן, כאשר רדף אחרי יעקב.

נאמר שעשו גלעד,

כן?

כרתו ברית

ביניהם.

ואיך

קראו לו,

איך קרא לו לבן? ייגר שעדותה.

ייגר שעדותה זה במילים אחרות גל עד,

גל שועד.

שעדותה זה עדות.

ייגר זה גל.

על כל פנים זה כתוב בתורה בלשון ארמי.

נו, אז מה רואים?

ואף אגב דלית בה 85 אותיות.

בברייתא משמע שמצילים ספר תורה,

גם אם כתוב בו רק ייגר שעדותה.

נו,

יש שם 85 אותיות במילים הללו?

נו, אז איך אתה אומר שאם אין 85 אותיות לא מצילים?

עונה אברה הגמרא כי תניה היא להשלים.

מה שהברייתא הזו אומרת שמצילים,

גם אם זה כתוב בתרגום

היינו בארמית,

כמו למשל התרגום הזה שבתורה ייגר שעדותה,

זה הכוונה שהוא יכול להשלים את מניין האותיות.

הרי המינימום שצריך, לפי רב נחמן,

צריך שיהיה 85 אותיות.

אז אם זה משלים,

ייגר שעדותה משלים למניין של 85 אותיות,

אכן יועיל, אגב שזה כתוב בתרגום.

אבל אם זה רק זה, ייגר שעדותה לבדו?

פשוט שלא יצילו.

וגם אם זה כתוב בלשון הקודש, אם אין שם 85 אותיות,

לא יצילו ספר תורה שכזה מפני הדלקה.

כמובן, אז אם יש ספר תורה שנכתב בקדושה ובאופן מושלם, אלא מה?

ברובות השנים נמחק או בלע,

ועתה אין

בו כמעט כלום.

רק

מספר אותיות.

המינימום שצריך זה 85 אותיות.

אם אין בו 85 אותיות לא מצילין אותו מפני הדלקה.

יפה.

בעיה לו,

הנה 85 אותיות, אני בדף קטו עמוד ב'.

אני ממש בשורה הראשונה מהשורות הרחבות שבסוף העמוד.

קטו עמוד ב',

השורה הראשונה

מהשורות הרחבות שבסוף העמוד.

איבא יעלו, בני הישיבה יסתפקו.

אמרנו שאם יש 85 אותיות, מצילין אותו על פני הדלקה.

מה הכוונה מצילין? באיזה אופן?

הנה 85 אותיות,

מכונסות

או מפוזרות?

האם דווקא אם הן

מקובצות יחד,

אותן 85 אותיות,

או גם אם הן מפוזרות

בכל מיני פרשיות בתורה.

בפרשה זו כתוב

שני אותיות,

בפרשה אחרת עוד שלוש אותיות, וכן הלאה והלאה, על זה הדרך.

עד שמתקבץ לו, בכלל הכול, 85 אותיות.

האם גם אם הן מפוזרות,

יצילו אותן בפני הדלקה או לא?

רב הונא אמר מכונסות.

רב חיסדא אמר

אפילו מפוזרות.

לדעת רב הונא לא יצילו ספר תורה שיש בו 85 אותיות, אלא אם כן

מכונסות אותן 85 אותיות,

ואילו לדעת רב חיסדא אפילו מפוזרות.

יש מי שרצה לבאר

שרב הונא ורב חיסדא כאן למעשה הולכים בשיטתם

כפי מה שחלקו לגבי הצהרת כתבי הקודש

כאשר כתובים הם שלא בלשון הקודש.

הבאנו מחלוקת ברב חיסדא לרב הונא. רב הונא סובר שכתבי הקודש שכתובים בכל לשון ולא מכירים בלשון הקודש

לא מצילים אותו פני הדלקה, כי לא ניתנו להיכתב

ולא ניתן לקרות בהם,

וממילא אין מצילים.

לדעת רב חיסדא, נכון,

אבל יש פה עניין של ביזיון כתבי הקודש,

לכן מצילים.

כך סובר רב חיסדא. ממילא

אומר אחד המפרשים שרב הונא ורב חיסדא כאן לגבי, אם יש בספר

85 אותיות, האם צריך שיהיו מכונסות, אפילו מפוזרות?

למעשה זה תלוי בגישה הזו.

רב הונא שסבר דווקא מכונסות,

שבר שלא חיישין על ביזיון כתבי הקודש, כאשר זה כתוב בצורה שלא ראוי לקרוא,

לא ניתנו לקרות בהן.

אז כמו שלגבי כתובין בשער ראשונות ולא ניתנו לקרות בהן,

לא מצילים, הוא עדין כאן.

אם זה לא מכונס, זה לא שייך לקרוא בהן.

לכן,

לא יהיה צילום, אלא אם כן מכונסות.

מה זה רב חיסדא סובר?

אפילו מפוזרות, כי יש עניין של ביזיון כתבי הקודש.

הסיבה הזו מספקת

כדי להצילה מפני הדלקה את אותו ספר תורה,

הגם שאין בה 85 אותיות מכונסות.

מי טבע

באה הגמרא ובקשה קושייה ערב הונא,

ספר תורה שבלה,

אם יש בו ללקט 85 אותיות,

כגול פרשת ויהי מנשוא אהרון,

מצילין,

ואם לאו,

אין מצילין.

רואים, אם כן,

שבברייתא כתוב מפורש,

שאם הספר תורה שבעליו יש בו ללקט 85, מה זה ללקט?

מה זה הלשון של ללקט?

מה שהן לא מכונסות,

מילא אם תוכל למצוא אותיות פה ושם,

ועל ידי זה יהיה לך 85 אותיות,

כמו

שיש בפרשת ויהי מנשוא אהרון, שזה חשוב כספר לעצמו,

ויש לו חשיבות של ספר לעצמו, ואשר על כן, יצילו את הספר תורה, זה בנה דלקה.

אבל אם לאו אין מצילין,

אבל אם גם 85 אותיות לא יהיה שם,

אז לא יצילו.

על כל פנים כתוב ללקט,

משמע שאפילו מפוזרות, ציוב תא דרב הונא.

אם כן, מכאן קושייה,

ופרקה על דברי רב הונא, שאומר דווקא המכונסות.

אבל אם זה 85 אותיות מפוזרות, לא מצילין בני הדלקה.

תרגמה רב חיסדא לימבא דרב הונא בתיבות.

רב חיסדא אומר, הוא בעצמו ראה צורך

לתרץ את הדברים לשיטת רב הונא, ואומר,

הגם שאני אוחז בדעתי,

אבל הברייתא הזאת זה לא סתירה על דברי רב הונא.

מדוע?

רב הונא יסכים

שאם יש תיבות שלמות

ורק

שהתיבות מפוזרות,

פה זה יועיל להצילה מפני הדלקה, אם יש בכלל התיבות הללו שהן מפוזרות,

התיבות מפוזרות, לא האותיות.

אז אם יש בהן 85 אותיות, יצילו.

אבל כל מה שרב הונא אמר אל מצילין,

הוא מדבר במקרה שגם האותיות מפוזרות.

אז ממילא לא שייך בכלל לקרוא בהן

קריאה כלשהי,

שהרי או תחת כאן ואות אחת כאן ואות אחת כאן. מה המשמעות בכלל? אין שום משמעות.

על זה רב הונא אמר שאין מצילין.

על כל פנים אנו רואים את גודל האהבה שיש

בין גדולי תורה אלו,

שגם הגם שהם חלקו ביניהם בהלכה,

אבל ראו צורך אחד להגן על חברו,

את ואהב בסופה, אפילו אם אתה רואה שני תלמידי חכמים

מתנצחים עם זה בהלכה ונראים

כאויבים זה לזה, אבל לבסוף

אוהבים

זה את זה.

כך חז״ל אומרים.

אז זה המודד לדעת אם מחפשים את האמת או לא,

כאשר כל אחד יודע לכבד את דעת חברו,

הגם שדעתו של האחר

יכול הוא לחלוק בכל תוקף ובכל עוז נגד דעה זו,

אבל האישיות של עצמה לא נפגמת

בגלל שדעתו שונה משלי,

אלא אם כן זה נגד דעת,

זה נגד דעת רוב חכמי ישראל והוא נוהג שלא על פי רצון השם.

אבל אם זה דברים ששייך להבינם לכאן או לכאן,

דעתי כצד אחד והאחר אוחז בדעת הפוכה ממני,

גם אם אני אוחז שהוא טועה בזה,

אבל האישיות שלו כשלעצמה לא נפגמת בזה, ומחויב אני לכבדו

בכל עוז ותוקף.

אומר רש״י,

בר חלוב שם אדם,

בר חלוב.

אתם רואים את הרש״י?

קרוב לאמצע העמוד בשורות רש״י,

פ״ה אותיות זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלע להיות עומד בקדושתו,

כגון פרשת ויהי בנשוא אהרון,

שהוא ספר לעצמו כדלקמן,

ויש בה פ״ה אותיות,

ללקט,

שנשארה כאן תיבה ובמקום אחר תיבה.

מהו להצילה?

ותיבה לך לפרשת ויהי בנשוא אהרון גופה,

שנכתבה לבדה

וחסרה אותה אות, מהו להצילה?

שאין בו כדי ללקוט, ובאותו ליקוט עצמו לכה אזכרות.

תרגום שבתורה ייגרסה עדותה,

זה התרגום שמצאנו בתורה,

וכאן מצאנו תרגום בנביאים,

ושבנביאים כגון קדנת תמרון נהום,

ובירמיה פרק י',

שכתבו מקרא, אז אם הוא שינה וכתב במקום בארמית,

כתב את זה בלשון הקודש.

הנה, מהתרגום שבעזרה כתבו מקרא.

כתב עברית אותיות גדולות הן, ואין דומות לכתב אשורית,

אף על פי שכתובים בלשון הקודש,

אלא שכתב האותיות משונות.

ואין, צריך לומר, תרגום שבעזרה ושבדניאל ושבתורה,

שכתבו תרגום כהלכתו.

להשלים, אם היה בו כדי ללקט בתרגום זו משלימו,

מצטרף ומצילין בשבילו.

תיוב תא דרב הונא,

דמדקתניה ללקט,

מי כללנו מפוזרות דינו.

בתיבות

אה דמדקתניה ללקט, משמע מפוזרות,

לא ללקט אות ואות לבד.

אלא ללקט תיבה שלמה,

תיבה כאן ותיבה כאן, עד פה אותיות.

בזה גם רב הונא מודה שזה בסדר, מצילין בני הדלקה,

וכי פליגי אינן.

אומר רב חיס, הכול מחלוקתי עם רב הונא באותיות המפוזרות,

שפה רב הונא טוען שלא מצילין,

ואני טוען שמצילין,

גם אם אין תיבות שלמות והאותיות מפוזרות בכלל הספר,

נחזור לגמרא,

שורה שנייה מסוף העמוד, תנו רבננו.

ויהי בנשוא אהרון ויאמר משה,

פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות

מלמעלה ולמטה.

לומר שאין זה מקומה,

רבי אומר לא מן השם הוא זה,

אלא מפני

שספר חשוב הוא

בפני עצמו.

כלומר,

בחומש במדבר פרק י', פסוק ל' ה', נאמר הפסוק הזה,

ויהי בנשוא אהרון ויאמר משה,

אם נתבונן,

יש סימניות

קודם תחילת הפרשה, היינו לפני ויהי בנשוא אהרון,

וכן למטה, וכן בסוף הפרשה,

כדי להבדילה מן הפרשיות הסמוכות לה.

יש נון הפוכה.

נון הפוכה

למעלה ולמטה, גם קודם תחילת הפרשה וגם בסוף הפרשה.

למה הסימניות הללו נעשו?

לומר שאין זה מקומה.

כלומר, הפסוקים הללו

היו צריכים להיכתב במקום אחר, לא כאן.

הרי הפסוקים

שנאמרו שם,

זה עוסק,

עד שהגענו ל'ויהי בנשוא אהרון', זה מדבר על

הסדר שנשאו עם ישראל במדבר.

את השבטים, הדגלים,

דגל מחנה ראובן,

דגל מחנה יהודה,

וכנן על זה הדרך.

אם כן, מה העניין של ויהי בנשוא אהרון?

והגמרא גם תבהר לנו בהמשך

היכן באמת המקום של הפרשה הזו, איפה היה צריך לכתוב את הפרשה הזו.

רבי אומר, לא מין השם הוא זה. מה שנאמר כאן סימניות,

זה לא בשביל ללמד שאין זה מקומה,

אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.

זה כדי לומר שהפסוקים הללו,

שני הפסוקים הללו הם ספר חשוב בפני עצמו.

עד כדי כך,

לדעת רבי,

כאן הוא המקום לכתוב את הפסוקים הללו. ויהי בנשוא אהרון,

אך ראוי להיכתב באותו מקום.

רק כל המטרה של הסימניות,

כל המטרה של הסימניות זה רק להוכיח ולהורות

שזה ספר בפני עצמו.

כמען אז לה, הדה אמר רבי שמואל בר נחמן, אמר רבי יונתן,

חצבה עמודי השבעה,

אלו שבעה ספרי תורה,

כמען כרבי.

כלומר,

כשיטת מי הולכת,

הממרה שאמר רבי שמואל

בר נחמן בשם רבי יוחנן.

הפסוק במשלי פרק ט' אומר,

חכמות בנתה ביתה,

חצבה עמודיה שבעה.

זה הפסוק.

אומר רבי יונתן,

אלו שבעה ספרי תורה.

כלומר, הקדוש ברוך הוא

בנה את העולם בחוכמה,

והוא חצב את עמודיו של העולם,

שזה למעשה שבעה ספרי תורה.

כמען,

שיטת

מי נאמר

הדברים הללו שיש בתורה למעשה לא חמישה ספרים,

אלא יש שבעה ספרים.

דעת מי זה? זה תואם לדעת רבי, שאמר כאן,

שהסימניות נעשו בשביל אורות,

ויהי בלסוע אהרון,

זה ספר חשוב בפני עצמו.

אם כן, יש לנו שבעה ספרי תורה. למה?

כי חומש במדבר מתחלק לשלושה.

עד ויהי בלסוע אהרון זה ספר אחד.

ויהי בלסוע אהרון ויאמר משה,

ובנוחם אמר שווה השם אלוהות אלפי ישראל,

זה ספר שני.

ומכאן ואילך עד סוף חומש במדבר זה ספר שלישי.

נמצא שיש כאן, בסך הכללי,

עם הארבעה חומשים הנותרים, שזה בראשית שמות ויקרא, דברים,

יש כאן שבעה ספרי תורה.

זה נקרא שבעה?

למה זה חמישה חומשים?

כנראה

שלא נתקבל דעת רבי,

אבל רבי אוחש את זה למעשה שבעה ספרי תורה, שבעה חומשים,

שבעה ספרים.

הוא אומר שאדרבה.

טוב, פה צריך להבין.

מביאים כאן המפרשים, שאדרבה, בהלכה כמו רבי,

שספר חשוב הוא בפני עצמו,

ואשר על כן גם מצילים ספר תורה שיש בו 85 אותיות,

כמספר האותיות שיש בפרשת ויהי בנסוע אהרון,

משום שבזה הוא מקבל חשיבות של ספר.

אז אדרבה.

אז אדרבה.

רק פה ניתן לשאול את השאלה שלך,

למה אנו קוראים לזה חמישה חומשי תורה ולא שבעה ספרי תורה.

חמישה חומשי,

כאילו יש פה חמישה חלקים.

יש פה מי שמפרש,

מה זה הנונין,

הנון ההפוכה שיש למעלה ולמטה?

זה אומר שזה בא לרמז

על נעשה ונשמע,

שהפכו בבריחה מהר סיני ובמתאננים.

כלומר, נעשה ונשמע זה שני נונין, נעשה,

נשמע.

ואילו ברחו מהר סיני,

כתינוק הבורח

מבית הספר.

אז הם הפכו את הנון. אז הם הפכו את הנון. במקום שיהיה נון ישרה, שנעשה ונשמע,

הפכו את זה.

לכן עשו נונה הפוכה לרמז

שהם

נהגו בצורה שונה ממה שהיה כשאמרו לעשה ונשמע.

כן, כן, הם לא שמעו את ה...

בצורה שבעל פה, כששש שמעו, זה הספיק.

בעל ההפלאה מבאר,

מאחר והפרשה הזו באה להבדיל

בין מה שיצאו מהר סיני,

שהיו בו בדרגה חמישים של קדושה,

לבין הפרשה של המתאננים שרצו לחזור למצרים, שהיא בשער החמישים של הטומאה.

סימן בנון הפוכה,

שהיא סימנה של שער הנו של טומאה,

שבא לרמז על חמישים שערי טומאה,

שהוציאם הקדוש ברוך הוא קודם שנפלו לשער הנון,

כי אם היו נופלים שם,

אז לא היו יכולים לקום.

הניסיונות שהיו להם במדבר היו על שרצו לחזור למצרים וליפול בשער הנון.

הקדוש ברוך הוא העלה אותם לנון שערי קדושה,

ולכך נרמז בנון הפוכה.

כלומר, הנון ההפוכה בא לומר שהגם שקודם לכן

הם היו בטומאה אבל בהר סיני נתעלו

להיות בנון

של שערי קדושה.

כלומר, שמה במצרים באמת כמעט הגיעו לנון שערי טומאה.

ברוך הוא הצילם מהנון שערי טומאה

והביא אותם למצב שיהיו במעלה של...

חמישים שערי קדושה.

אבל מה זה אומר?

זה אומר שיש מושג שנקרא נון שערי טומאה.

מה זה אומר נון שערי טומאה?

בן אדם נכנס למצב כזה שכבר אין לו את הכוח,

אין לו את הכוח

להוציא את עצמו מן הטומאה שבה הוא נמצא.

עד כדי כך.

זאת אומרת, וגם בהנהגה של הקדוש ברוך הוא נראה

שההנהגה היא שאחד שכבר הגיע למצב של נון שערי טומאה,

ההנהגה היא שלא עוזרים לו.

גם אם היה עזר וסיוע ראוי

שיהיה למי שעדיין לא הגיע לשם,

אבל אם כבר הגיע לשער הנון,

ההנהגה היא

שלא עוזרים לו.

לכן אם כבר עזור,

זה במצב הזה שעדיין לא הגיע,

כדי שלא יגיע למצב הזה.

לכן האדם צריך לדעת שהעולם הזה הוא כל כך מפתה,

ואפשר שיגיע האדם לנון שערי טומאה

בלי משים לב, בלי הרבה הרבה מאמץ.

היצר רע הוא כל כך גדול שהוא מכניס את האדם

אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, לאט לאט הוא מידרדר.

יש מצבים שכאלה שלמדו תורה,

ואף עמלו בתורה,

ואף נהנו מתורה,

והיו רוחניים בדרגה גבוהה,

אבל היצר רע הזה התחיל אצלם בקטנה,

כמו שאומרים,

שקצת תפנה יותר לאוי לו, מה זה?

לאט לאט יידרדר,

עם הזמן,

ליהנות יותר מהעולם הזה,

עוד קצת יותר ועוד יותר,

ואז כשצריך להתרחב הוא מגיע למקומות שאין בהם כל כך קדושה בלשון המעטה,

והדבר הזה סוחף וסוחף וסוחף,

עד שהוא מגיע למצב שהוא פורק הכול.

וישנם כאלה

שהגיעו למצב שהגיעו לכפירה מוחלטת,

והכל בגלל התאוות

שהובילו אותם למה שהובילו.

יהודי

לא שייך שיהיה כופר.

מה שכן שייך,

שהתאוות ישלטו על מוחו ושכלו,

וממילא יתנהג

כמו גוי חלילה.

עד הסוף אולי אפילו יותר גרוע.

כשעולין עולין עד לרקיע, וכשיורדין,

נאמר על עם ישראל, יורדין עד תהום.

לכן צריך הרבה הרבה תפילה לדעת לשים את הגבולות במקום הנכון,

ותמיד יהיה מול עיניו.

אני נמצא פה במצב של סכנה.

כאן העולם הזה כשלעצמו הוא מצב של

פי יתום.

אני עומד ממש בפי יתום,

שבשנייה אני יכול ליפול.

יש הרבה מבלבלים,

והרבה מבולבלים,

והרבה כאלה שמחדירים השקפות ודעות

נגד רצון השם

של כפירה,

של ביזיון התורה,

של ביזיון החכמים.

הכל, הכל נגד, נגד, נגד, נגד, נגד.

אדם צריך לדעת להיות חכם,

כי המאבק הזה של עקביתא דמשיחא,

הבלבול יהיה כל כך גדול,

שאחד מעיר ושניים ממשפחה

לא ינצלו הרבה,

אלא אם כן הוא דבק בכל עוז בתורה הקדושה

ובחכמי התורה,

אם בן אדם משופק לא יודע באמת איך ללכת ועם מי ללכת,

ילך להתנהג ולראות את ההנהגה של אותו אחד שמקובל על כלל ישראל,

גדולי התורה,

מה הם אומרים, איך הם מתנהגים,

מה הכוונה שלהם,

אז הוא יכול להיות בטוח.

במצב הזה,

שיש כל כך בלבול גדול של דעות ואפיקורסות,

אתה שומע דברי נאצה, נאצה,

כפירה בעיקר ודברי נאצה,

שאתה צריך לקרוע את הבגדים כשאתה שומע את אותם דברים,

והכל נעשה בצורה לגיטימית. מה הפירוש היום? זה חופש הדיבור.

חופש הדיבור הם רוצחים אנשים במילים.

הם אומרים הסתה, הסתה, הסתה.

ומה עם ההסתה שאתם עושים לעם שלם?

שאתם מורידים אותו לעברי פישחת?

מובילים אותו לגיהינום בעולם הזה כאן,

כשהגיעו כל אלה לסמים ולכל מיני מרעיל בישין.

זה נובע מהגישה המתירנית הזו,

חופש, דמוקרטיה.

לא זה רצון השם.

הדמוקרטיה הלכידה זה התורה הקדושה.

כך צריך להיות וכך צריך ללכת

ולהביע את זה בכל הכוח.

דמוקרטיה זה דבר פסול.

הדמוקרטיה הלכידה זה רצון השם,

התורה הקדושה, ההנהגה הזו.

יש זכות הבחירה, בבקשה. אתה רוצה להעוות ולהיות בגיהינם?

תהיה.

אבל כשיטה, כדרך, צריך להילחם נגד זה.

אסור שיהיה כך.

אנחנו, ברוך השם, יש לנו מסורת.

ואיך, כמו שקיבלתי

ממורי ורבי במשך

השנים שהייתי,

שמעתי את הדברים שקיבלתי ממנו,

תמיד הוא היה אומר,

לנו יש אבא וסבא וסבא של סבא. לנו יש מסורת.

כל המתחדשים למיניהם,

זה דרך שהשם הרחם הובילה אותם,

והם לא יודו בזה.

והמעניין הוא

שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה.

הם רואים.

הם נוקחים שזו טעות.

לא, אבל גם באלה יש דברים לא טובים.

מה זה קשור?

אז מה אתה עונה למה שאתה,

אתה מודה בעצמך אם אתה אומר גם באלה?

פרשו שמה שאתה נוהג זה ודאי לא נכון.

אז מה התשובה בזה שאתה אומר שגם אלה לא נוהגים נכון? מה הקשר?

אז בבקשה, תבדוק מה היא הדרך הנכונה.

אני יוחס שהדרך שלי היא הכי נכונה.

אם אתה פה מוצא בי פגמים, בבקשה, תבוא ותוכיח לי שאני טועה, אין לי בעיה, אני חוזר בי.

אבל כשבן אדם יודע שהוא טועה והוא בא ונתלה בזה שהוא אומר, גם השני יש.

אין לך טיפש גדול מזה.

בגלל שההוא נופל לטום, לכן גם אתה תבל את עצמך לטום.

בגלל שההוא שותה, גם אתה תהיה שותה.

אבל ככה זה.

הם כל כך שבויים, וזה מה שאנחנו רואים כאן.

נמצאים בנון שערי טומאה,

שהגם שרואים

שהדרך שלהם אינה נכונה, אבל הם לא יודו בזה, הם יישארו בשלהם.

מה יש לכם יותר מאשר אדם

שכל ימיו

חי בכפירה,

והיה לו מוות קליני לפני תקופה,

ונוכח שהוא טעה, ובכל זאת לא שינה את דרכו.

הייתכן דבר כזה?

אתה הולך לאבדון, אתה יודע, יש שכר ועונש.

אתה יודע שכל השיטה שלך וכל הדרך שלך בכל חייך היה דרך של טעות.

אבל לא היה יכול לומר בפה מלא,

טעיתי!

כי קשה באמת להודות.

צריך לזה גבורה.

יהודה, להשתבח במה שאמר, צדקה ממני.

כן, האמת איתה.

קשה מאוד. אדם יילחם

כמה שיותר

לומר שהוא-הוא הצודק.

הגמרא מביאה את הלשון הזה, עביד איניש לאחזוקי דיבורי.

עשוי אדם להחזיק בדבריו הקודמים.

הגם שלמעשה,

הוא רואה שהוא לא צודק,

כי זה קשה.

רק אדם שבאמת מחפש את הקדוש ברוך הוא,

השיקול האישי והאינטרסנטי בכלל לא קיים אצלו.

אז הוא מסוגל להגיד, טעיתי.

כן, אתה צודק, טעיתי.

למה? יש בזה בושה?

אדרבה.

אדרבה.

יבוא בן אדם ויציל אותי מליפול אטום?

אני אודה לו, אני אנשק אותו.

תודה שהצלת אותי!

כי חלילה יכולתי ליפול.

למה אתה מפחד להודות?

כי זו הגבורה האמיתית.

כשבן אדם באמת מחפש את הקדוש ברוך הוא, ורק את הקדוש ברוך הוא,

אז הוא יודע לבוא ולהגיד,

אם טעה, הוא מסוגל לומר, כן, טעיתי,

אני חוזר בי.

בגלל זה צריך הרבה הרבה שנים

של עמל רוחני,

של עבודת השם אמיתית.

אני, עם הזמן, אני שומע לא אחת ולא שתיים

על כאלה שנפלו רוחנית

והגיעו לדברים קשים ביותר.

ואתם יודעים שהמשותף לכולם, מה הוא?

אה?

המכשיר הקטן הזה, שנקרא אייפון.

המכשיר הזה הוביל אותם להגיע למטה, למטה, למטה, למטה לעומק.

אני אוחז,

ואני גם כקטן מצטרף,

אם בכלל אני רשאי להצטרף, אבל על כל פנים, אני כאן בבית המדרש, כאן, אני רשאי לומר את

דעת תורה אמיתית,

שאדם שלוקח את האייפון שלו ומנפץ אותו לרסיסים ולא חוזר אליו,

לדעתי,

הוא מקבל מדרגה עצומה בשמיים רק בגלל זה גופא,

שהוא הלך וניפץ את אליל השקר הזה,

את העבודה הזרה הזו,

את זה שגרם לו לחטוא ברבות,

אם במחשבה, אם בעיניו, אם בכל מיני דעות של קטירה ואפיקורסות, שהוא

מוצא דרך שם.

אמר לי פעם מישהו, אבל תראה, יש גם דברים טובים בזה.

ולכן מה?

מערבים לך בתוך האוכל גם רעל, אז מה?

אז תגיד, יש גם אוכל בתוך הרעל, יחד עם הרעל.

אבל זה רעל.

מתים מזה.

לא, לא, אל תיקח.

זו דעתי, לעשות הכול

ולדבר בכל הזדמנות

נגד אלה שמחזיקים את זה.

כל מה שאפשר, נגד, נגד, נגד, נגד.

ואני מדבר מתוך דברים שאני שומע.

ברוך השם, אני לא קשור יותר מדי לאוהל ומה זה לשמוע כל כך הרבה.

אבל במעט ששמעתי,

הזדעזעתי.

לא מה יש בפנים, כי זה גם לא שמעתי עד היום.

אבל מה ששמעתי, שיש כאלה שהיו בדרגה פלונית

והגיעו למצב של נפלו מטה-מטה, והכל רק בגלל זה שהתחברו לזה.

אתה רואה איך שזה ממכר.

אני נוסע פעמים בתחבורה ציבורית,

וכל הזמן,

כל הזמן הציבור כבר לא מדבר אחד עם השני.

לא קוראים פעילים, לא קוראים סדר, לא קוראים לזה.

זה נגמר, זה נגמר, זה נגמר.

נגמר.

ממכר, זה משהו ממכר.

אי אפשר להתחיל על עצמך?

תעשה את מה שאתה צריך ואת מה שאתה רוצה?

הם ידעו, אותם אלה שעשו את זה.

הם לומדים את החולשות של בני אדם.

כשמוציאים החוצה כל מיני דברים שגורמים,

אם זה בגדי נשים, גורמים להתמכר, הנשים שמתמכרות לכל מיני סגנונות של יופי.

יודעים את החולשות שיש לאישה כשהיא רואה דבר יפה.

והם מנצלים את זה,

מכניסים כל מיני דברים של פריצות וכדומה, שזה נגד רצון השם.

הם לומדים פסיכולוגיה,

לדעת מה הצורה ומהו היא הנפש של הבן אדם.

והם מצליחים, לצערנו, השליחי השטן הללו

הצליחו בגדול.

הצליחו בגדול.

אנחנו,

שרוצים לשרוד,

ורוצים

שנוכל לקבל פני משיח, צדקנו באמת,

בצורה מושלמת,

בלא שיהיה לו תביעה כלפינו למה התקרבנו לשקר הזה.

חייבים לנתק את הכל, לנתק את הכל.

להתחבר רק לדברים שהם גלאט,

לדברים שהם

כשרים באופן מוחלט.

אבל דברים שמעורב בהם רעל,

בשום פנים ואופן לא.

נראה את רשי.

הזמן רץ, לא שמתי לב אפילו,

אבל בזה אני חייב לסיים.

נראה את רשי מהר.

עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה,

להבדילה מן הסמוכות לה.

למעלה ולמטה, בתחילה ובסוף, ויהי בנסוע אהרון,

שאין זה מקומה,

שאינה ראויה לך.

זה לאו בהליכות מסעות משתה לאל מינה,

אלא בדגלים הייתה ראויה להיכתב בפרשת במדבר סיני.

לא מן השם הוא זה,

לא זה השם של טעמי הסימנות, הסימניות, למקומהו.

לפרשה זו, בתחילת מסע שנשאו מהר סיני הירא,

כי דכתיב לעלמיני ויהי בחודש השני, בשנה השנית,

בעשרים לחודש, נעלי הענן.

שבעה ספרי תורה, לפרשה זו ספר לעצמו,

נמצא שלמעלה ספר לעצמו, ושלמטה ספר לעצמו,

הואיל בזה מקומה.

נמצא ספר וידבר, כלומר,

חומש במדבר,

נחלק לשלושה ספרים.

את החלק הזה, האחרון, אנחנו נחזור שוב, בעזרת השם, מחר,

כדי לבאר יותר טוב את רש״י.

בינתיים להיום נסיים כאן

סייעתא דשמיא.