מסכת שבת דף קי"ד עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קי״ר, עמוד א',

שבע שורות קודם תחילת השורות הרחבות.

ואמר רבי יוחנן,

איזהו תלמיד חכם שמחזירים לו עבידה בתביעות העין.

כהמשך למה שלמדנו אתמול בשיעור בעניין בגדיהם של תלמידי חכמים,

שבהם אם יש כתם אפילו מצד אחד,

הרי זה חוצץ בטבילה אם הבגד נטמא.

אז כהמשך לזה אמר רבי יוחנן גם כן מאמרות נוספות

שקשורות

לתלמידי חכמים.

אומר רבי יוחנן,

יש הלכה שמחזירים עבידה אפילו שלא על פי סימנים,

אם האדם

שאיבד אותה הוא בגדר תלמיד חכם.

כלומר, כשיבוא אותו אחד שהוא בגדר תלמיד חכם בעניין הזה,

ויאמר, מכיר אני,

אני יודע שהאבידה הזו היא שלי, הגם שלא נותן בה סימן,

מחזירים לו את האבידה.

מיהו אותו תלמיד חכם

שלגבי אבידה מחזירים לו את האבידה בתביעות העין?

זה המקפיד על חלוקו להופכו.

אומר רבי יוחנן,

אדם שהוא מקפיד לא ללבוש את הבגד הפוך,

אלא באותו סדר כמו שהכינו אותו מלכתחילה,

במצב הזה זה מוכיח שהוא תלמיד חכם.

זה להלכה גם היום בחדור.

דקה.

עכשיו, הבגד שעליו מדברים זה סוג בגד כזה שאין חלוק,

שהיה שייך גם ללבוש אותו הפוך,

ואז יראו התפירות,

אמרי החלוק, כלומר, השוליים של החלוק יראו.

זה מגונה לאדם שהוא תלמיד חכם שיראה כך.

לכן, אם זה, אם הוא אחד כזה שמקפיד

שלא יראו אלה, אותן תפירות של אותו בגד,

וכן אמרי החלוק,

הרי זה מוכיח שהוא בגדר תלמיד חכם לגבי זה שיחזירו לו אבידה

מתביעות עין.

מה הקשר בין זה לזה?

אז אומר אחד המפרשים,

אם רואים שהוא מקפיד על חלוקו,

אז גם מקפיד

על הכלי שאבד להכיר אותו באמת,

שרק אם ברור לו הדבר שהוא שלא,

אז יאמר שהוא שלא.

אבל כשאינו מקפיד על חלוקו,

חוששים אנו שהוא לא מדקדק כל כך להסתכל באותו חפץ שהוא רואה מול עיניו האם הוא שלא או לא.

אלא פעמים שיאמר שהוא שלא,

הגם שעל פי האמת

אינו ברור לו שהוא שלא.

כך

ביאור הדברים כאן.

אומנם במסכת בבא מציעא נאמר

מודד אחר לדעת מיהו התלמיד חכם

שמחזירים לו אבידה בתביעות עין.

שם כתוב שאם זה תלמיד חכם כזה,

שאינו משנה בדיבורו

כי אם בשלושה דברים,

ושם המובן מהם השלושה דברים שבהם ראוי שישנה בדיבורו,

אבל בשאר הדברים לעולם לא ישנה בדיבורו,

אם לא בפני דרכי שלום,

באחד כזה שהוא מקפיד

שלא להוציא מפיו דבר שאינו נכון,

אז יוכלו להחזיר לו אבידה על פי תביעות עינו כשאומר שהוא שלו.

מוסיף רבי יוחנן מימרה נוספת שקשורה לעניין תלמיד חכם,

ואמר רבי יוחנן

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור?

זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר,

ואפילו במסכת קלה.

כלומר, מי הוא אותו תלמיד חכם

שיכולים למנות אותו מנהיג

על ציבור כלשהו?

זה אחד כזה ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום בש״ס ואומר את ההלכה.

אפילו אם שואלים אותו במסכת קלה,

שזו מסכת שלא רגילים

כלל הציבור ללמוד אותה,

אם הוא כזה חכם

שהוא גם במסכת קלה יודע להשיב,

הרי זה מוכיח שבאמת חשוב לו ידיעת כל התורה כולה,

וראוי למנותו פרנס על הציבור.

אמנם

יש כאלה שלא מבארים בדרך זו,

כי על פי מה שפירשנו, שזה על פי

דרכו של רש״י,

מה שבאים להחמיר ולומר

שאיזוהו אחד, מי הוא הראוי למנות אותו מנהיג על הציבור?

רק אחד כזה שהוא כל כך בקיא,

שאפילו במסכתות

הקלות הללו,

שאין דרך בני אדם ללמודם, גם את זה הוא למד.

אבל יש שפרשו אחרת.

למשל, התוספות מפרשים שמסכת קלה כוונה דרשות הסדורות בלכות החג.

כלומר, המון פעמים הרבנים במקומותיהם היו מוסרים

קודם המועדים את אותן ההלכות שקשורות לאותו מועד שקרב הוא בא.

אז אם הוא יודע במסכת קלה היינו באותן דרשות שקשורות למועדים,

אפשר כבר למנותו פרנס בעירו,

ואכן ראינו, נראה בהמשך,

שיש אפשרות שאם אדם בקיא במסכת אחת, כבר יכולים למנות אותו במקומו,

יש לו איזשהו מעמד כלשהו.

בפרט,

אם בקיא הוא בהלכות שקשורות לאותם דברים הנצרכים לאותו ציבור,

אפשר למנותו פרנס עליהם.

מה זה קרה? לא חייב שיהיה בקיא,

שיהיה בקיא בכל השאס כולו בשביל זה.

זו כוונה לרעב.

כן, זו הכוונה.

ואמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם,

היום כשרוצים

לתת אסמכתא יורה יורה,

כדי שיוכלו למנותו להיות רב על ציבור מסוים,

צריך הוא שילמד ללקות איסור והיתר,

ללקות שבת, אותם דברים הנצרכים,

ושאמורים להישאל על ידי חלק מהציבור, את אותן ההלכות השכיחות ומצויות.

ואמר רבי יוחנן,

איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו?

זה שמניה חפצו,

והוא עוסק בחפצי שמיים.

רבי יוחנן מביא מימרה נוספת,

לומר שיש

תלמיד חכם

שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו, לסייע בעדו,

כדי שיהיה פנוי לעסוק בתורה,

ולא שיצטרך לעסוק במלאכה,

וכך יתבטל מכוח זה מהתורה הקדושה.

מי הוא אותו תלמיד חכם שראוי שאחרים יעשו לו את מלאכתו כדי שיעסוקו בתורה?

זה שמניה חפצו, אדם שלא דואג לצורכי עצמו וכל עסקו זה בחפצי שמיים.

זה אחד כזה שראוי שאחרים ידאגו לו לצורך פרנסתו, כמו שכתוב כאן בהמשך,

ועני מילה למיטרך ברבטה.

כל מה שאמרנו שצריכים לעשות מלאכתו זה בשביל לפרנס אותו,

זה דבר שהוא לא יכול לטרוח בו בעצמו,

עיקר חייו תלויים בו.

אבל אם זה דברי מותרות

שאינם הכרחיים לו,

או שהוא אדם עשיר והוא יכול בכספו לדאוג לעצמו על ידי שישכור פועל שיעסוק במלאכתו,

אחד כזה אין

מצווים לעשות לו מלאכתו.

רק אחד כזה שאין לו את האפשרות מבחינה כספית למנות פועל,

ועוסק במקומו במלאכתו,

וכן,

גם אם הוא לא,

גם אם כן צריכים לעשות לו מלאכתו, אבל רק לצורך דברים הנצרכים לו,

אבל לא לדברי מותרות.

ואמר רבי יוחנן,

הביא מימרה נוספת שקשורה לזה,

איזה הוא תלמיד חכם?

כל ששואלים אותו הלכה בכל מקום ואומרה.

ופה צריך להבין,

כבר אמרנו הלוא את המימרה הזו מקודם,

שרבי יוחנן אומר איזה הוא תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הציבור.

ושמה הביאו כאן מימרה נוספת של רבי יוחנן,

שאם שואלים אותו בכל מקום,

זה תלמיד חכם.

אז למעשה,

המהרשב מבאר

שיש לנו שלוש מימרות בדברי רבי יוחנן קודם לכן,

לגבי להחזיר לו עבידה בתביעות עין,

לגבי למנות אותו פרנס על הציבור,

ולגבי שבני עירון מצווים לעשות לו מלאכתו.

זה,

מדובר בכאלה תלמידי חכמים

שאינם תלמידי חכמים גמורים.

לגבי עניינים מסוימים,

אתה נותן להם הגדרה של תלמיד חכם.

אז לגבי עבידה בתביעות עין, ההגדרה היא,

לא צריך שיהיה תלמיד חכם גמור,

אלא די במישהו מקפיד על חלוקו להופכו.

ולגבי למנותו מנהיג על הציבור,

על ציבור כלשהו,

זה אם הוא תלמיד חכם כזה,

שיודע לענות בשאלות הנצרכות לאותו ציבור.

ולגבי העניין של בני העירון מצווים לעשות לו מלאכתו,

אז לא צריך שיהיה תלמיד חכם גמור עד כדי כך שיהיה בקיא בכל מקום,

אלא די במה שכל חפצו ורצונו זה לעסוק בתורה הקדושה.

כאן רבי יוחנן הוסיף

שאיזה אדם כזה שהוא תלמיד חכם,

שהוא בגדר תלמיד חכם גמור,

כמו שנראה בהמשך,

שנוכל למנותו כראש ישיבה ללמד תורה לרבים.

זה,

אם הוא הגיע למצב ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה,

ראוי הוא להיות ראש ישיבה.

למה היא נפקא מינה? והגמרא החל מבארת את זה בהמשך.

ושמה רבי יוחנן אמר את הממרה הזו?

למנוי הפרנס על הציבור,

בשביל שנדע למנות אותו מנהיג על הציבור.

למה? אבל כבר אמרנו למעלה.

אז הוא אומר, איבא חדא מסכתא באתרי,

איבא חולי תנאויה בריש מציבתא.

אם הוא יודע להשיב הלכה במסכת אחת,

כלומר באותה מסכת שבה הוא לומד את המסכת שהוא עוסק בה, הוא יודע לענות.

אחד כזה יוכלו למנותו כפרנס במקומו, באותו מקום

שבו נמצא.

אבל איבא חולי תנאויה, אם הוא יודע להשיב דבר הלכה בכל מסכת ומסכת שבשש,

גם אם זו מסכת אחרת שהוא לא עוסק בה היום, הוא יודע להשיב עליה.

אחד כזה,

ממנים אותו ברשמת תיבטא, היינו להיות ראש שיבה.

אחד כזה שבקי בכל מקום בש״ס ויודע לענות

על שאלות שנשאל גם אם זו לא המסכת שהוא עוסק בה כעת,

זה מוכיח על גדלותו ושהיא ראוי ויכול הוא ללמד תורה לרבים.

נראה את רש״י קודם שנמשיך.

הם לא מדברים על המידות שלי.

שמחזירים לו אבידה בתביעותיים, זה היינו הך, מידות זה תורה, זה חייב להיות. זה לא היה צריך להגיד את זה בכלל. זה חייב להיות, זה ממילא.

אומר רש״י, שמחזירים לו, אבל לא אתה תשפוט אם יש לו מידות או לא.

גדולי הדור יגידו אם יש לו מידות או לא. אתה רואה את זה? לא הקטנים, לא.

הרבה פעמים הקטנים לא יודעים לשפוט ולפרש נכון דברים.

אומר רש״י, שמחזירים לו אבידה בתביעותיים,

כיוון שאמר, אני מכירה,

אף על פי שאינו נותן בה סימן,

אף על פי שכלפי המון העם ודאי לא נחזיר אבדה על פי תביעות עין,

רק אם הוא יבוא ויאמר סימן.

אם למשל מישהו מצא מציאה והוא מכריז עליה בגלל שיש בה סימן,

אז אם

יבוא אדם אחר ויגיד אני יודע זה שלי אבל הוא לא נותן בה סימן,

לא ייתנו לו.

אבל אם הוא בגדר תלמיד חכם,

כמו שאמרנו על פי הקריטריון את זה שאמרנו כאן,

אז מספיק שנראה לו את הדבר והוא יגיד

כן זה שלי אני יכול לסמוך עליו שאכן הוא בטוח בזה שזה שלו

ולא שהוא אומר בגלל שנדמה לו.

אז נוכל להחזיר לו את האבדה הזו על פי מה שאומר הוא

שזה שלו גם ללא סימן.

אלא אם כן נתן סימן.

כן. גם הוא לא נותן סימן, הוא בכלל יכול להגיד מישהו שקרן. לא, אתה צריך לדעת שכשבאים לבקש סימנים

מדובר שלא מראים לו את החפץ

אלא אומרים לו מהו החפץ שנמצא ועל פי זה הוא יגיד מה הסימנים המיוחדים

שהוא יודע באותו דבר.

מובן?

לא מראים לו.

כאן, שהוא כבר ידוע כאדם תלמיד חכם,

נוכל להחזיר לו אבדה אפילו שהוא לא ייתן מהסימן אלא בתביעות עין.

מובן?

על פי מה שיבוא ויגיד כן אני יודע בבירור שזה שלי

כבר אז יוכלו להשיב לו את האבדה

כי דמר באלו מציאות, כל זה מובן במציאה כג עמוד ב'

המקפיד על חלוקו לא הופכו

זה המודד לדעת שהוא תלמיד חכם לגבי זה

לובשו כשהוא הפוך

מקפיד עליו א הופכו. כלומר אם קרה והוא לבש את החלוק, את הבגד העליון כשהוא הפוך

אז הוא מקפיד להפוך אותו שיהיה אכן ללבוש אותו בצורה ראויה.

למה?

שמקפיד עליו שלא ייראו התפירות המגונות ואימרי החלוק

בכל מקום, בכל השס

ואפילו במסכת קלה, זה לא רגיל לבא אינשה

וזה נתן לבו וגרסה.

האדם הזה למד גם מסכת קלה כי הוא רוצה לדעת את כל התורה כולה

ללא הבדל של מסכתות, את הכל הוא רוצה.

למה זה נקרא מסכת קלה? אומרה שהיא מסכת קלה ברייטאי.

מסכת קלה היא מסכת קלה מאוד, זאת אומרת היא

קצרה מאוד.

היא מורכבת מברייטא אחת שנאמר שם,

קלה בלא ברכה,

אסורה לבעלה כנידה.

תלביד החכם של בני עירום מצווים לעשות מלאכתו,

כי דמר בפרק זן דיומה.

כתוב אחד אומר ועשית לך ארון נועץ,

וכתוב אחד אומר ועשו ארון עשה שיטים.

אצל משה רבנו נאמר,

שהקדוש ברוך הוא מצווה אותו, ועשית לך ארון נועץ.

אתה תעשה את הארון.

ומצד שני כתוב פסוק אחר, ועשו ארון.

כלומר, שכלל ישראל יעשו.

זה בא ללמד שגם אם עיקר המלאכה הייתה מוטלת על משה,

אבל מצווין כלל ישראל

לעשות לו את אותה מלאכה שהוא ממונה עליה.

למטרח ברבטה, הכל רק בשביל שיהיה פנוי לעסוק בתורה.

זה אסמכתה כמובן לעניין.

למטרח ברבטה, דבר שאינו יכול לטרוח בו,

וחייב תלויין בו.

אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה,

ממנים אותו פרנס באתרי במקומו.

ואם בחולי תלוייה,

דכאי בה המסכת ומהדו במסכת האחריתי,

כלומר, אם הוא יודע לענות תשובות בכל מקום ומקום בשס,

גם אם זה לא במסכת שהוא עוסק בה כעת,

הרי זה סימן שהוא ראוי להיות ראש שיבה.

נחזור לענייננו בגמרא,

רבי שמעון בן לקיש אמר.

הזכרנו מקודם, וגם אתמול למדנו את העניין הזה,

שיש תלמידי חכמים המקפידים על בגדיהם,

ואיך כינו אותם,

איך כינו אותם בלשון המשנה שם?

במשנה כינו אותם בלשון בנאין.

בנאין. מה זה בנאין?

רבי יוסי אומר של בנאין מצד אחד.

אז שם,

רבי יוסי שאומר כך, הגמרא מפרשת מה הכוונה של בנאין,

אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם כל ימיהם,

לכן נקראים הם בנאים.

כך לפי רבי יוחנן.

רבי שמעון בן לקיש אמר,

מה הכוונה בגדים של בנאים? לא כמו שפירוש רבי יוחנן בגדים של תלמידי החכמים,

אלא רבי יוסי כשאמר בגדים של בנאים מתכוון

אלו כלים העול ירין

הבאים ממדינת הים.

כלומר, בגדים

של הבלנים שבמרחץ,

היה להם

בגדים כאלה שהיו מביאים אותם ממדינת הים.

כלומר, היו בגדים חשובים

שבהם

סופגים את המים. כלומר, מגבות,

מגבות יקרות וחשובות,

והיו נותנים אותם לאותם אנשים חשובים שבאים למרחץ,

נותנים להם על מנת להתעטף ולהתנגב בהם.

באותן אלונטיאאות, מה שנקרא בלשון המשנה, היינו המגבות הללו,

שהן חשובות,

מקפידים אפילו על לכלוך מעט.

לכן

רבב חוצץ בהם אפילו אם זה מצד אחד בלבד.

באה הגמרא ושואלת, לממרא דחיבר איננו?

האם שייך לומר שמה שנאמר כאן, כלימה אולי ירינה באינו ממדינת הים הם לבנים?

אם אתה אומר שמקפידים אפילו על לכלוך מועט, על כורחנו,

שגוון, הגוון של הבגד הזה זה לבן.

אם זה היה צבוע בצבע אחר,

שהוא כהה יותר,

לא היו מקפידים עד כדי כך אפילו על לכלוך מועט.

אז ודאי שזה לבנים. אם כן, שואלת הגמרא,

וכי כך הוא הדבר?

והאמר לו רבי ינאי לבניו,

בניי, אל תקברוני

לא בכלים לבנים

ולא בכלים שחורים.

כלומר, רבי ינאי ציווה את בניו,

שלא יקברו אותו לא בתכריכים לבנים

ולא בתכריכים שחורים.

לבנים,

שמא לא אזכה

ואהיה כחת על בן אבלים.

מדוע אינני רוצה, אומר רבי ינאי לבניו,

שיקברו אותו בכלים, בתכריכים לבנים,

אולי הוא לא יזכה להיות בגן עדן?

ואז הוא יושב

יחד עם אלה שנידונו בגיהנום,

ופניהם שחורים כשולי קדירה,

ואיראה כחתן בן אבלים.

בזה שאני אהיה לבוש בבגדים לבנים,

והם פניהם כשולי קדירה,

איראה בשונה מהם.

מאידך שחורים גם לא.

למה? שמא אזכה.

ואהיה כאבל בין חתנים.

אם תניחו לי ללבוש בגדים שחורים,

אז איראה בצורה משונה כלפי אותם צדיקים שאני אהיה בחברתם.

אלא בחילים על ירין הבאים ממדינת הים.

אלא שיקברו אותו

באותם בגדים העול ירין

שבאים ממדינת הים.

זה כמו שאמרנו, אותם בגדים

שמשתמשים בהם

אותם בלנים,

שלוקחים אותם לצורך אנשים חשובים.

על כל פנים מתוך הדברים, מה אתה מבין?

שכלים העול ירין זה לא לבנים

ולא שחורים.

אלמא?

סומקנינו.

אם כן רואים שהכלים הללו הם אדומים,

הבגדים הללו הם אדומים ולא לבנים.

איך זה מסתדר

עם מה שביארנו מקודם,

שמוכח שזה כלים לבנים, בגדים לבנים?

עונה הגמרא לא קשיא,

אה בגלימי,

אה בלבושיהם.

כל מה שנראה מתוך דברי הביאנה, שהכלים הללו הם אדומים,

אדומים או גוון אחר, אבל לא לבנים ולא שחורים,

זה מדובר בגלימה שהיא בגד עליון.

כאשר זה בגד עליון,

אז אכן

זה בגד שהוא בצבע כזה,

שהוא

לא לבן ולא שחור.

אבל בלבושיה,

מאשר רשלה כשמשמע מדבריו,

שזה לבן, ואשר על כן שייך לבאר את דברי הביוסי,

שאפילו לכלוך מועט,

מקפידים על זה,

מדובר בלבוש התחתון,

בלבוש הוא נמצא על גופו של האדם.

כאשר זה כך,

אז אכן זה בגוון לבן.

כמובן שהדברים הללו ששמענו עכשיו מרבי ינאי,

דברים שאין לנו הבנה מתים,

אז ייראה בצורה סבירה ולא בצורה מוגזמת.

מובן.

לכן

על פי זה מבאר הראב״ד את הדברים כאן.

כן.

אומר רש״י, אלו כלים העול ירין.

הד אתנן בנאים מצד אחד היינו כלים של עול ירין.

בלנים שיש להם אלונטיות חשובות

להתעתב בהם בני אדם חשובים מצאתם מן המרחץ,

ומקפידים על טינוף מעט.

ובנאים לשון בבאנה.

בית מרחץ נקרא בארמית בבאנה.

אז מה שנאמר בלשון רבי יוסי,

הבנאים מצד אחד, הכוונה אותם בלנים שנמצאים בבאנה, היינו בבית המרחץ.

לממרא דחיבר איננו מתפקפידין על רבב שעליהם,

רואים שהם לבנים. דאילו סונקי, אם הם היו אדומים לא מיגנו בטינוף פורטה, הם לא היו מגונים כל כך על ידי טינוף כלשהו.

שמא לא יזכה ואשב בין אותם שנידונים בגיהינום

שדומין פניהם לשולי גדרה.

גלים מאה סונקי.

כן.

נראה את ה... נחזור לגמרא.

הגמרא מביאה כאן ציטוט מדברי המשנה.

רבי ישמעאל אומר,

למדנו במשנה את דברי רבי ישמעאל שאומר,

מקפלין את הכלים ומצעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת.

כלומר, לדעת רבי ישמעאל,

מכינים

מיום הכיפורים לשבת,

כי כבוד השבת

גדולה יותר מיום הכיפורים.

והוא הדין,

זה כמובן מדובר שיום הכיפורים חל ביום שישי, בערב שבת.

וחלבי שבת קריבים ביום הכיפורים. מאידך,

אם יצא יום הכיפורים ביום ראשון

ונשאר חלבי,

חלבים מהקורבנות שהקריבו בשבת,

שזרקו את דמם בשבת,

הרי החלבים לא נפסלים מיד בשקיעת החמה כמו הדם,

אלא מתי הם נפסלים רק בעלות השחר שלמחרת.

אז בליל יום הכיפורים, שזה מוצאי שבת,

יכולים להקריב את אותם חלבים שנותרו מהקורבנות

שהקריבו בשבת.

זה הכל ביחסית

יום הכיפורים בשבת, כלומר שהשבת עדיפה יותר.

אבל להפך, מיום הכיפורים לשבת ודאי שלא מקריבים את חלבי היום הכיפורים בשבת.

רבי עקיבא טוען,

לא שלשבת קריבים מיום הכיפורים

ולא שליום הכיפורים קריבים בשבת.

כמובן

שהדברים הללו שיום הכיפורים יכול לצאת מיום שישי או ביום ראשון,

כמובן שזה היה רק בזמנם,

שמות שנה היו על פי הראייה, כמו שכבר מהרנו אתמול

או שלשום,

אבל היום בזמננו

שכל החשבון של ימות השנה בנויים על פי החשבון ולא על פי הראייה.

כל ענייני קביעות ראשי חודשים הם על פי החשבון ולא על פי הראייה.

אם כן, דואגים מראש

שלא יצא יום הכיפורים, לא ביום שישי

ולא ביום ראשון.

כן.

עכשיו הגמרא תביא לנו ברייתא,

שהיא מבארת באמת את סברות המחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

מדוע לפי רבי ישמעאל אכן

כבוד השבת חשוב יותר מכבוד יום הכיפורים לגבי עניינים מסוימים,

כמו שראינו,

ולדעת רבי עקיבא

לא מזלזלים ביום הכיפורים בשביל השבת, ובוודאי לא בשבת בשביל יום הכיפורים,

אלא

של יום הכיפורים קרבין ביום הכיפורים, של שבת קרבין בשבת,

ולא שיקריבו את חלבי האחד

ביום האחר.

תנו רבנה, מביאים לזה ברייתא

ואת המקורות לאותם עניינים שמהם לוקחים את היסוד הזה.

עולה שבת בשבתו,

לימד על חלבי שבת שקרבין ביום הכיפורים.

יכול אף שביום הכיפורים בשבת,

תלמוד לומר בשבת,

בשבתו,

דברי רבי ישמעאל.

שקרבין ביום הכיפורים.

מה?

לא, לא, לא, אתה לא מסתכל במקום הנכון.

זה רבי עקיבא.

אני אדבר על קודם, קודם.

קראתי עכשיו את דברי רבי ישמעאל בברייתא.

למעשה, מצאנו,

אנחנו אומרים את זה מדי ראש חודש, קוראים את הפרשה הזו,

בפרק כח, חומש במדבר, פרשת פנחס,

נאמר שם את הקורבנות שמקריבים בשבת.

ומיום השבת שנכבשים אלי שנה תמימים

וכן הלאה.

בהמשך שם,

כאשר באים לסיים את פרשת קורבן מוצב בשבת,

נאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונזכה.

השאלה נשאלת,

מה זה שאמרה תורה עולת שבת בשבתו?

עולת שבת בשבת.

כלומר,

מתוך הלשון הזו אנו למדים שני דברים.

קודם כל, כשאתה אומר עולת שבת בשבת,

משמע שמותר להקטיר

עולת שבת אחת בשבת אחרת.

וזה ודאי שלא שייך לפרש את הדברים כפשוטם,

שמה שנשאר בשבת אחת,

יקריבו את זה בשבת האחרת.

משום שזה כבר נפסל בפסול נותר.

אז לא ייתכן לפרש שמה שנותר מהשבת האחת,

יקטירו את זה בשבת האחרת.

כשיש הפרש

של שישה ימים ביניהם.

אלא מה? על כורחנו שהכוונה על יום כזה שהוא גם כן כיום השבת, כלומר ששובתים בו ממלאכה והוא בסמוך לשבת.

ואז במצב שאין פסול נותר,

שייך לבוא ולומר שיקטירו את מה שנשאר בשבת

ביום הסמוך לו, שגם הוא מוגדר כשבת.

איזה יום זה?

לימד על חלבי שבת שקרבין ביום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא בא גם מוגדר כשבת.

אם למשל חל הוא ביום ראשון,

הוא מוגדר כשבת בכל פעם, זה לא משנה, כי הוא

שובתים בו במלאכה, אסור לעשות במלאכה,

ואפילו ללא צורך אוכל נפש. לא כמו יום טוב,

שמותר לעשות שם מלאכה לצורך אוכל נפש.

ביום הכיפורים אסור.

נו, אז יום הכיפורים מוגדר כשבת.

אז אם יצא יום הכיפורים ביום ראשון,

נמצא שזה יום שסמוך לשבת,

אז אם נותר חלבי שבת,

יכולים להקטיר אותם בליל יום הכיפורים

שחל ביום ראשון.

כן.

וזה כוונת הפסוק, עולת שבת בשבת.

מה זה עולת שבת בשבת?

מה שנותר מתמיד של בין הערביים, שזה עולה של שבת,

זה קורבן עולה.

אם למשל זרקו את הדם, עדיין לא הספיקו להקטיר את החלבים,

כן?

או את האיברים, בעולה זה אפילו איברים.

ויש קורבנות שרק את החלבים מקטירים.

על כל פנים, את מה שנותר שם

מקטירים בליל יום הכיפורים,

כשחל ליום הכיפורים,

במוצאי שבת וראשון.

יכול, אף

של יום הכיפורים בשבת.

כלומר, הברייתא שואלת, וכי נלמד מכאן,

שגם חלבי הקורבנות של יום הכיפורים

יהיו קרבים בשבת, אם למשל יצא היום הכיפורים ביום שישי.

ולא הספיקו

חלק מן הקורבנות של מוספי יום הכיפורים,

לא הספיקו להקריב את זה.

את החלבים שלהם,

האם נקטיר אותם בשבת?

הסמוכה, תלמוד לומר בשבתו.

מה?

אותם קורבנות

שהם קורבנות ציבור,

מצווה להקטירם מדי יום ביומו, כולל בשבת.

מה המטרה?

לרצות על עם ישראל, ודאי.

את אמורה לעשות את התפקיד הזה. לא קשור.

כל אחד עושה את התפקיד שלו.

אנחנו לא מבינים...

בסדר, אבל ברור, יש את השבת,

כתוב שהשבת 70 שנה של עוונות כמו דור אנוש, ואמור להיות... אתה צריך לדעת שיש

בכל העניין של הקורבנות

סודות עצומים ונשגבים,

שאותם דברים ואותן תועליות, היינו המעלות

והתועלת שיש בהקרבת הקורבנות,

יש רק בהקרבת הקורבנות.

לכן,

גם בשבת וגם ביום הכיפורים מקריבים קורבנות.

זה מה שכתוב כאן.

אז כשבא הפסוק ואומר עולת שבת בשבת,

זה בא ללמד שמקטירים חלבי שבת ביום הכיפורים.

מאידך, הוו הנוספת,

שהוא בא למעט בשבתו,

בא ללמד שמצב הפוך זה אסור שיהיה. כלומר,

שיהיה אסור להקריב את חלבי יום הכיפורים בשבת.

כך דברי רבי ישמעאל, כך סובר רבי ישמעאל.

אבל, רבי עקיבא אומר,

עולת שבת בשבתו,

לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב.

כל מה שאתה לומד,

שיקטירו עולת שבת בשבת,

זה הכוונה על יום טוב.

גם יום טוב מצאנו שהוא נקרא שבת.

הפסוק בויקרא כג אומר, תשבתו שבתכם,

זה מתייחס גם לימים טובים.

אם כן, רואה אתה בלשון הפסוק שלשון שבת נאמר גם על ימים טובים.

לכן, רואה רבי עקיבא את העניין הזה שנראה לו יותר,

ותכף אנחנו נראה למה,

שכל מה שאמרה תורה עולת שבת בשבת,

זה בא ללמד בסך הכל שיקטירו חלבי שבת ביום טוב הסמוך.

אם למשל יצא ביום ראשון יום טוב,

ונשארו חלבים מקורבנות שיקריבו בשבת,

יקריבו את אותם חלבים ביום טוב. ופה ודאי מובן,

משום שיום טוב הוא יותר קל מאשר שבת.

יכול אף ביום הכיפורים.

האם תבוא ותאמר שגם חלבי שבת יהיו קריבים ביום הכיפורים הסמוך לו? כלומר, כשחול במוצאי שבת תלמוד לומר בשבתו.

הו״ב הזה בא למעט

שרק חלבי שבת קריבים ביום טוב,

אבל לא חלבי שבת קריבים ביום הכיפורים.

עכשיו,

מהו יסוד המחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא.

אומרת הגמרא כך, כשתמצא לומר לדברי רבי ישמעאל,

נדרים ונדבות קרבים ביום טוב,

וכי צריך קרא ליום הכיפורים,

לדברי רבי עקיבא, נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב,

וכי צריך קרא למשרה ביום טוב.

כלומר,

אם אתה תדקדק בדבריהם של התנאים הקדושים הללו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא,

כדי לברר מה שורש המחלוקת שביניהם,

אחר העיון אתה תמצא שלדעת רבי ישמעאל נדרים ונדבות קרבים ביום טוב.

רבי ישמעאל, זאת אומרת, למעשה,

יש מחלוקת תנאים.

במסכת בצד יט הובאה מחלוקת תנאים אם מותר להקריב נדרים ונדבות ביום טוב,

או שכל מה שהותר להקריב ביום טוב,

זה רק אותם קורבנות שזמנם ביום טוב,

כמו למשל התמידים של שחר ובין הערביים,

כמו למשל המוספים שאמרה תורה להקריב בחג,

כמו למשל חגיגת הרגל, יש קורבן חגיגה שנאמר ברגלים להקריב,

כן?

בפסח יש את העניין הזה של החגיגה,

אולי גם בשבועות, כמו שזכור לי.

על כל פנים,

מאחר ורבי ישמעאל סובר שלא כדעה המחמירה,

שרק קורבנות מיוחדים מקריבים ביום טוב, אלא גם נדרים מונדבות

מקריבים ביום טוב,

אם ככה הוא סובר,

רואים שהוא סובר שאף על פי שיכול להמתין להקריב אותם אחר יום טוב,

בכל זאת,

התירו לאדם להקריב נדרים מונדבות,

הגם שיכולו להמתין לזה.

אז לפי השיטה הזו, כל שכן שמותר להקריב,

חלבי השבת שקרבו להקריבה ביום טוב.

אם נדרים מונדבות קריבים ביום טוב,

שיכולים להידחות עוד לאחר יום טוב,

אז כל שכן חלבי שבת שהוקרבו בזמנם,

הקורבנות של שבת קרבו בזמנם,

ודאי וודאי שיקריבו ביום טוב הסמוך לו.

אז לא צריך לזה פסוק.

אם כן, כל מה שצריך את הפסוק, אומר רבי ישמעאל,

זה רק ללמד על יום הכיפורים,

שחלבי שבת קרבים ביום הכיפורים.

אבל, לדבריו בעקיבא,

נדרים מונדבות, אין קרבים ביום טוב.

פה,

בשיטתו צריך פסוק,

לחדש האגם של נדרים מונדבות

לא קרבים ביום טוב.

רק אותם קורבנות

שזמנם ביום טוב מקריבים,

כמו למשל תמידים ומוספים וחגיגת הרגל,

אבל שאר קורבנות שהם ידר נדרים מונדבות לא מקריבים ביום טוב,

כי יכולים הם לדחותם לאחר יום טוב.

בא הפסוק לחדש, שאם זה חלבי שבת,

היינו,

נותרו מהקורבנות שיקריבו בשבת, וזמנם הרי היה בשבת,

אלא שנותר מהם כי לא הספיקו להקטיר את חלביהם.

אלה יכולים להקריבם ביום טוב.

צריך לזה פסוק מיוחד

שיהיה מותר להקריבם ביום טוב, כי היום טוב קל יותר מן השבת,

ואשר על כן יקריבו את מה שנותר משבת,

יקריבו את זה ביום טוב.

אומר רשי,

חלבי שבת,

כגון איברי תמיד של בן הערביים,

קרבים במוצאי שבת,

והוא יום הכיפורים.

עולת שבת בשבתו,

משמע למדרש בלובב.

כלומר, אפשר לדרוש את הפסוק גם ללא הוווה נוספת,

הוו שכתוב במילה בשבתו.

וממילא נלמד מכוח זהו, משמע.

דעולת שבת קרבה בשבת אחרת.

ודאי שלא ייתכן שבת אחרת ממש,

כי יש

שישה ימים ביניהם, זה כבר נפצל בפסול נותר.

אלא לימד על רחבי שבת, אומר רבי ישמעאל,

שקריבין ביום הכיפורים.

יכול אף של יום הכיפורים בשבת,

תלמוד לומר בשבתו, הווו,

ווו מיעוטהו.

מה זה בא ללמד?

בשבתו ולא בשבת אחרת.

אז איך אתה דורש את הדרשה שמצד אחד אתה אומר שכן אפשר להקריב עולת שבת בשבת,

בשבת אחרת, ומאיד אחריו, מהווה וממעט?

אז דורשים את זה כך,

שאם זה אלה חלבי שבת,

קריבין אכן ביום הכיפורים,

אבל להפך, חלבי יום הכיפורים,

אין קריבים בשבת.

לעומת זאת, לדעת רבי עקיבא,

הפסוק נדרש על יום טוב ולא על יום הכיפורים.

כל ההיתר הוא רק להקריב חלבי שבת ביום טוב,

שקריבים ביום טוב,

שחל להיות במוצאי שבת.

נדרים ונדבות, אומר רש״י, פלוג תאים ומסכת ביצה.

מי שילמד מסכת ביצה בדף יט תראה

שכבר חלקו בזה תנאים.

ממילא

נוכל לומר שרבי ישמעאל סביר על היקם עמדה אמר קרבים.

הוא סובר כמו מי שסובר שם

שנדרים ונדבות קריבים ביום טוב.

הלקח, מאחר ולשיטתו קריבים ביום טוב,

הלקח כיוון נדרים ודבות, שיכול להמתין ולשוחטן בחול,

הרי הוא יכול להמתין

ולהקריבן ובכל זאת נשחטים ונקרבים ביום טוב.

אם ככה קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן וניטוטרו,

כלומר

נותר מהם חלבים שלא הספיקו להקטירן על גבי המזבח.

שאת זה באה התורה לומר שחלבי השבת,

סליחה, בלי התורה,

אלא ודאי וודאי שיהיו קריבים

ביום טוב.

כך לא יהיה צריך רק, כל הפסוק נצטרך הוא ללמד רק

עולה שבת ושבתו אלא ליום הכיפורים,

כי על יום טוב זה לא צריך פסוק, כי אפילו נדרים ונדבות קריבים ביום טוב. אגב שיהיה אפשר לדחותם למחרת,

לאחר יום טוב. אז כל שכן חלבי השבת שקריבים ביום טוב.

כל הפסוק נצטרך ללמד רק על יום הכיפורים,

שחלבי שבת

קריבים ביום הכיפורים.

נמשיך קטע קטן נוסף

בזמן שנותר לנו.

למעשה זה חוזר על דבר שלמדנו אותו לפני המ...

המון המון המון זמן

אם זכור לכם מי שזוכר מי שראה את השיעור שמע את השיעור

למדנו בדף ל״ה עמוד ב״ט

שבערב שבת סמוך לכניסת השבת תוקעים שש תיקיעות

להבטיל את העם מן המלאכה כלומר כדי להבדיל אותם שיפסיקו לעסוק במלאכה

אותם אלה שהיו בשדות אותם אלה שעסקו

במכירת שחורות וכדומה

ובסוף

להבדיל השלוש האחרונות היו עושים להבדיל בין הקודש לחול

כך למדנו

בדף ל״ה עמוד ב׳ כאן במסכת הזו מסכת שבת

עכשיו צריך לדעת שגמרא במסכת משנה במסכת חולים דף חו״ה עמוד ב׳ כותבת

שאם חל יום טוב להיות בערב שבת

האם יתקעו

ביום שישי שזה יום טוב

לפני כניסת השבת

כדי שידעו

שלא לעשות יותר מלאכות אפילו של אוכל נפש מותר ביום טוב

אבל שידעו שזהו מכאן ואילך אסור לעשות שום מלאכה

אז מובא במסכת משנה במסכת חולים

שהיו אכן תוקעים תקיעה ביום טוב הסמוך לשבת

כדי להבדיל את העם ממלאכת אוכל נפש שהיא כן מותרת ביום טוב

ובנוסף גם היו עושים תקיעה של הבדלה סליחה

היו תיקנו חכמים להבדיל

לא תקיעה להבדיל עושים הבדלה בין יום השבת ליום טוב אם חלו ביום ראשון

כמו שתיקנו לעשות הבדלה בין מוצאי שבת ליום ראשון שהוא חול

כך תיקנו לעשות הבדלה בין מוצאי שבת לבין יום טוב

אם חלו ביום ראשון

עכשיו כאן הגמרא תדון

מה יהיה הדין אם יום הכיפורים חל בערב שבת

האם יתקעו בו ביום הכיפורים

כדי שידעו שאוטוטו השבת נכנסת

וכן אותה שאלה האם יבדילו ביום הכיפורים

החל במוצאי שבת

יעשו הבדלה או לא?

אמר רב זרע וזה אנו למדים עכשיו

אמר רב זרע כי אהבה נא בבבל

הוה אמרה

הדתניא

יום הכיפורים שכל להיות בערב שבת

לא היו תוקנין

ובמוצאי שבת לא היו מבדילין

דברי הקולי

כסיליק נא להתם

אשכחית אל יהודה ברד רב שמעון בן פזי

דעתי וכאמר רבי עקיבא היא

דעי רבי ישמעאל

כיוון דאמר דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים

כיהיכא דליבי ידעם דחלבי שבת קרבין

ביום הכיפורים

רב זרע אמר

כשהוא היה לומד תורה בבבל הלוא בתקופה יותר מאוחרת רב זרע עלה לארץ ישראל

אבל

הוא מספר

שכשהוא היה עדיין בבבל ולומד תורה שם

אז הוא אמר כך

על איזה ברייתא? בברייתא כתוב

יום הכיפורים שחליות ערב שבת

לא היו תוקעין

אומנם מצאנו שתוקערים היו ביום שישי

שש תקיעות

כמו שהזכרנו מקודם להבטיל את העם מן המלאכה

ולהודיעם על כניסת השבת

כן?

להבדיל איך כתוב שם?

להבדיל בין קודש לחול שידעו

שהיום השישי הוא חול

ואו-טו-טו-טו תכף נכנסת השבת

זה הכל

זה הכל אם זה יצא יום שישי הזה יצא

זה לא יום הכיפורים

אם יום השישי הוא לא יום הכיפורים אלא יום טוב

בכל שכן יום חול אז היו תוקעין בו כדי להבדיל בין

יום השישי

לבין השבת אבל אם יום הכיפורים יצא בו באותו יום שישי

הוא יצא בערב שבת

לא היו תוקעין

ולמה באמת?

הסיבה היא, כמו שם, אתה אומר,

כי כל התקיעה זה בשביל להזהיר את העם שיפסקו מהמלאכה, וכן להבדיל בין חול לקודש.

יום הכיפורים,

בין כך אין בו מלאכה,

וכן קדושתו שווה לקדושת השבת,

שהרי הוא אסור בכל מלאכה כמו שבת.

לכן

אין צורך

לתקוע בו באותו יום הכיפורים,

לפני השבת.

חמישי אישורים נוספים בפיפורים.

מה?

חמישי אישורים נוספים בפיפורים.

נו, אז אדרמה.

אבל לגבי ענייני המלאכות,

כל המלאכות אסורות,

כמו השבת.

ובמוצאי שבת לא היו מבדילים.

והוא הדין,

שכתוב באותה ברייתא,

שאם חל יום הכיפורים במוצאי שבת,

ויום ראשון,

אז לא עושים הבדלה,

לא מזכירים נוסח הבדלה בתפילת ערבית של ליל יום הכיפורים.

אם למשל היה יום טוב ביום ראשון, אז אכן מזכירים לשון

הבדלה בתפילה, כן? כידוע.

ובנוסף, גם כשעושים את הקידוש,

הרי

מזכירים שם גם ברכה על ההבדלה בין קודש לקודש, כן?

אומרים ברכה של המבדיל בין קודש לקודש.

כאן, ביום הכיפורים, שחל במוצאי שבת,

לא הבדילו,

לא על הכוס, וזה ודאי לא על הכוס,

כי אסור היה לשתות,

אלא אפילו בתפילה לא עשו הבדלה.

אפילו בתפילה לא אמרו נוסח הבדלה,

שיהיה משמש שבאים להבדיל בין השבת לבין מוצאי, לבין יום הכיפורים.

זה ברייתא.

בא רב זרע ואמר, בתחילה,

כשהייתי בבבל,

אני הבנתי שהברייתא הזו זה דברי הכל.

כלומר, לא על דעתי שזה דבר ששנוי במחלוקת,

אלא כולם מודים בזה.

לשם מה יצטרכו בכלל לתקוע ביום הכיפורים,

שחל להיות ערב שבת?

אין צורך בזה.

הוא הדין שאין ראוי לעשות הבדלה במוצאי שבת,

שחל ביום הכיפורים,

אבל כסליגנא לעתם,

כאשר עליתי לארץ ישראל,

השכחתי ליהודה בן רבי שמעון בן פזי.

מצאתי שנפגשתי עם יהודה, בינו של רבי שמעון בן פזי.

והוא ישב ואמר שהברייתא הזו,

שראינו אותה עתה,

זה רק לשיטת רבי עקיבא,

ולא לשיטת רבי ישמעאל.

איזה רבי עקיבא, איזה רבי ישמעאל.

זה אותם רבי ישמעאל ורבי עקיבא שראינו עכשיו.

רבי עקיבא אומר,

הרי רבי עקיבא סובר חלבי שבת,

לא קריבין ביום הכיפורים.

כן?

ולא כל שכן יום הכיפורים לא קריבין בשבת.

אם כן יוצא שלפי רבי עקיבא,

אין הבדל בין יום הכיפורים לשבת.

יום הכיפורים לא קל בשבת,

אלא שווה הוא בקדושתו.

לכן לא יתקעו בו

ביום שישי, אם חל יום הכיפורים ביום שישי.

כל התקיעות נועדו רק

אם באים להבדיל

בין יום השישי, שהוא קל יותר, אפילו אם הוא יום טוב, אבל הוא קל יותר,

מיום השבת, שהוא חמור יותר.

אבל אם יום הכיפורים יצא ביום שישי,

אין קדושתו קלה יותר מן השבת,

ואשר על כן

סובר רבי עקיבא שלא יתקעו בו באותו יום שישי שיוצא ביום הכיפורים.

אבל, לפי רבי ישמעאל, דהי רבי ישמעאל,

כיוון דאמר חלבי שבת קריבים ביום הכיפורים,

יוצא אם כן שלשיטת רבי ישמעאל השבת חמורה מיום הכיפורים,

אז ראוי כן לתקוע ביום הכיפורים,

גם אם חלו,

ראוי לתקוע ביום שישי גם אם חל בו יום הכיפורים.

למה?

כדי שהעם ייזהרו

להזהיר את הכהנים שלא יקריבו בשבת הקרובה את חלבי יום הכיפורים.

כדי שידעו שרק חלבי שבת קריבים ביום הכיפורים,

אבל לא חלבי יום הכיפורים קריבים בשבת.

ואמנה לה נא כהנים זריזיני.

אבל אני אמרתי לו שלדעתי אפשר להעמיד את הברייתא גם כמו רבי ישמעאל,

גם לשיטת רבי ישמעאל שיום הכיפורים קל משבת,

עם כל זה אין צורך לתקוע, כי מאחר וכל הצורך בתקיעה זה רק בשביל הכהנים ולא בשביל שאר העם,

שהרי בין כך הם עושים מלאכה,

אם זה רק בשביל הכהנים אין צורך בתקיעה,

כי הכהנים זריזים,

הם בקיאים בכל ההלכות הללו שחלבי שבת חלבי יום הכיפורים.

ערבים ביום הכיפורים ולא שלא יום הכיפורים בשבת

ואם כן לא צריך לעשות תקיעה בשביל להזכירם את העניין הזה

נראה את רש״י

נראה את רש״י

כן

כי אבנה בבבל

כשלמדתי תורה בבבל קודם שעליתי לארץ ישראל

לא היו תוקעים שיש תקיעות שתוקעים בערב שבת להבטיל ולהבדיל

משום דיום הכיפורים קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה

ובמוצאי שבת אם חל ביום הכיפורים

לא היו מבדילים בתפילה המבדיל בין קודש לקודש

כמו שמבדילים ביום טוב שחניות במוצאי שבת

אז בתחילה סברתי דברי הכולי

לא המסיק נא דעתי