מסכת שבת דף קי"ג עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שורה רביעית מהשורות הרחבות.

מסכת שבת,

דף קייג עמוד ב',

שורה רביעית מהשורות הרחבות.

בא מרבי עם רבי ישמעאל ברבי יוסי

מהו לאכול אדמה בשבת?

רבי שואל את רבי ישמעאל ברבי יוסי

האם מותר לאכול בשבת

סוג של אדמה שפעמים שגם בריאים

היה שייך שיאכלו את זה,

וזה משמש בעיקר לצורך רפואה.

מי שהיה אוכל מזה היה מועיל לו לרפות כל מיני מחלות.

האם מותר לאכול את זה בשבת או לא?

שמא,

כמו שעשרו שעה רפואות בשבת,

משום גזירה שמא ישחוק סממנים ויעבור משום טוחן,

והדין כאן

לא ייקח את האדמה הזו

בשבת

משום אותה גזירה.

כך שהרבי יתרם שמואל ברבי יוסי

אמר לה, אז הוא עונה לו תשובה,

וכי בחול

מי הותרע?

וכי ביום חול מותר לאכול אדמה שכזו?

שאני אומר, אף בחול אסור

מפני שהוא מלכה.

כלומר, אומר רבי שמואל ברבי יוסי,

אני סובר שאסור לאכול את הסוג האדמה הזה,

מפני שזה מביא לידי חולי.

אדרבה,

אדם מזיק לעצמו במה שהוא אוכל,

מאותו סוג אדמה שהיה כביכול בזמנם שמועה על אותו סוג אדמה שהוא מרפא.

אומר רבי שמואל ברבי יוסי, זה לא נכון.

זה מלכה, זה מגרע יותר.

מביא את האדם לידי חולי.

אומר עשי, מהו לאכול אדמה?

מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשהר רפואות או לא?

כמו שביאנו שזו שאלתו של רבי

את רבי שמואל ברבי יוסי, האם שייך לגזור פה,

כמו כל אימת שהוא לוקח הוא, רפואה

משום העניין הזה של גזירה, משום שחיקת סממנים או לא?

אז אומר לו רבי שמואל ברבי יוסי,

אפילו בחול אסור שהיא מלכה.

מביא לידי חולי.

אני חוזר שוב לגמרא, אמר רבי עמי, כל האוכל מעפרה של בבל,

כאילו אוכל מבשר אבותיו.

מאחר ודיברנו על העניין הזה של אכילת עפר,

הביאו כאן מימרה נוספת שמדברת על העניין הזה.

רבי עמי אומר, מי שבא ואוכל

מהעפר של בבל,

זה כאילו אוכל מבשר אבותיו.

משום שהרי אבותינו היו בגולה,

בבבל, באחת מן הגלויות,

ומתו שם, נקברו שם.

אם כן, באמת יכול להיות שמי שאוכל מהעפר,

הרי זה כאילו אוכל מבשר אבותיו.

ויש אומרים, כאילו אוכל שיקצים ורמסים.

יש כאלה שטוענים שמי שאוכל מעפר של בבל,

זה כאילו שהוא אוכל שקצים ורמסים.

אותם שמקצים ורמסים שמתו מחמת המבול ונשטפו לבבל,

ושם נתמחו להיות כמו עפר.

דכתיב,

וימח את כל היקום.

בעניין ירידת המבול, נאמר שם בבראשית פרק ז', פסוק כג,

וימח את כל היקום, והמשך הפסוק, אשר על פני האדמה,

מאדם עד בהמה, עד רמס ועד עוף השמיים,

וימחו מן הארץ.

אם כן, מוכח שכל היקום,

גם הרמסים,

וגם עופות השמיים,

מתו מחמת המבול ונתמחו להיות בתוך העפר.

השאלה נשאלת, רק מי אמר שזה לבבל בדווקא,

ועל זה מוסיפים כאן את הממרה של ריש לקיש.

אמר ריש לקיש,

למה נקרא שמה השנער,

שכל מתי מבול ננערו לשם?

מדוע בבל מוזכרת בתורה בשם ארץ שנער?

בבראשית י', בפסוק י', נאמר העניין הזה,

שבבל נזכר שם בתור ארץ שנער.

למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול

ננערו לשם.

בזמן שירד המבול וכולם מתו,

אז כולם ננערו לשם.

מלשון, וינער השם את מצרים בתוך הים.

כולם הגיעו לבבל.

כיוצא, אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמה מצולה?

שכל מתי מבול נצטללו לשם.

הביאו ממרה

בדומה למה שדיברנו קודם בשם רבי יוחנן,

שמצאנו בישעיה מ״ד שבבל נקרא בשם מצולה.

העומר לצולה חרבי,

כך נאמר שם בישעיה מ״ד פסוק כ״ז.

למה קראו כך לבבל?

ללמד שכל מתי מבול נצטללו, צללו וירדו לשם.

ויש אומרים כאילו אוכל שיקצים ורמסים.

עכשיו הגמרא חוזרת לדון במה שהזכרנו למעלה,

שמי שאוכל בעברה של בבל, יש שאומרים,

זה כאילו אוכל שיקצים ורמסים.

ושואלת הגמרא, ועבדה יתמחו יתמחו.

ודאי שאותם שיקצים ורמסים נמחו לגמרי במבול.

לא הפכו להיות עפר.

אם כן, מה זה שאתה אומר שאם אדם אוכל עפר כאילו הוא אוכל שיקצים ורמסים?

עונה הגמרא אמרה.

יש

אחד מן המפרשים שבא וטמא על קושיית הגמרא,

והעבדה יתמחו יתמחו.

מהי שאלת הגמרא,

הרי הם נמחו, נכון מאוד,

אבל כל דבר שהוא מת, לבסוף שב ונעשה כעפר.

אם כן, מה שאלת הגמרא כאן?

אומר אותו מפרש שבמבול היה דבר שונה.

המים היו רותחים,

והם נמוכו לגמרי מכוח אותם מים עד שלא נשאר מהם דבר. אפילו עפר לא היו.

עונה הגמרא אמרה, קימן דמלכה,

גז רבי רבנן.

בני הישיבה באו לפרש שהכוונה בממרה הזו, האומרת,

שכל האוכל מעפרה של בבל כאילו הוא אוכל שקצים ורמסים.

מאחר ועפר של בבל מזיק לגוף,

לכן באו חכמים וגזרו שמי שיאכל מעפר בבל כאילו אוכל שקצים ורמסים.

מאיפה ידועים שעפר מזיק לגוף? דאהו גברא דאחר ירגישתא.

ואכל תכלא,

וכך הוא תכלא בלבי ומית.

היה איזה אדם אחד שאכל

סוג של אדמה.

בארמית נקרא הסוג קרקע הזה, סוג האדמה הזו,

משם גרגישתא.

ולאחר שאכל מאותו סוג אדמה, אכל תכלא,

מין ירק,

שחליים זה נקרא.

ואותם שחליים גדלו, נקלטו באדמה שבמי אב,

גדלו שם עד שהגיעו ללבו ומת.

אם כן, ודאי שצריך להקפיד בעניין.

כשאוכלים, צריך לאכול שהאוכל יהיה נקי,

ולא שנמצא שם גם עפר לגבי אותם מאכלים שאוכלים.

אומר רשי,

מבשר אבותיו שמתו שם בגולה,

שקצים ורמסים, אבדי תמחו יתמחו ולא נעשו עפר,

אלא כבד דמלכה גזור בה משום אוכל שקצים ורמסים.

קד חולי תכלי,

נקלטו השחליים באדמה וגדלו במעב ונגע בלבו ומת.

עכשיו הגמרא חוזרת

לדבר על העניין הזה שלמדנו אותו אתמול,

שראוי שהאדם יהיה לו בגד מיוחד לשבת,

כמו שראינו,

שלומדים את זה מהפסוק,

הפסוק אומר, וכיבדתו מעשו דרכיך,

וכיבדתו על ידי מלבוש מיוחד לכבוד השבת,

והרחץ וסחת ושמת ימלותיך.

בהקשר לזה, נזכר כאן הפסוק שנאמר במגילת רות,

בפרק ג', פסוק ג',

אומרת נעמי לרות הכלתה,

ורחץ וסחת ושמת ימלותיך עלייך וירדת גורם.

מה זה שאומרת לה, ושמת ימלותיך עלייך?

זכירות.

הרומה הייתה שאמרה לה נעמי שתלבש שמלותיה

אמר באלעזר אלו בגדים של שבת

כוונת רות

כוונת נעמי לומר לרות

שתלבש סמלות מיוחדות איזה סמלות מיוחדות אלו בגדים של שבת

אם כן רואים שיש

עניין לייחד בגד לכבוד השבת

תן לחכם ויחכם עוד

דרשה נוספת שדרש רבי אלעזר

מפסוק במשנה בפרק ט' פסוק ט'

תן לחכם ויחכם עוד אומר שלמה המלך

פשטות הפסוק

תאמר לחכם דברי חוכמה ומדעתו יתחכם מהם עוד יותר

אמר רבי אלעזר זורת המואביה ושמואל הרמתי

דורש רבי אלעזר את הפסוק

על רות המואביה ושמואל הרמתי

רות

דאילו נעמי קאמרה לה ורחץ וסכת ושמצם סמלותייך עלייך

וירד את הגורן

ואילו בדידקתי ותרד הגורן

והדר וטס ככל אשר צוותך מותה

כלומר כשרות

שמעה את הדברים מנעמי האומרת לה

שתרחצי

ותסוכי עצמך ותלבשי בגדי שבת

כשאת כבר לאחר כל זה אז תרדי לגורן

לגורן אצל בועז

אבל אצל רות נאמר להפך בהתחלה היא ירדה לגורן

ורק לאחר מכן עשתה ככל אשר צוותך מותה

ורק לאחר שירדה לגורן

סחה את עצמה

ולבשה סמלות נאות שהן בגדי שבת

כדי שאנשים לא יפגשו אותה בדרך כשהיא מקושטת

ויבואו ויאמרו חלילה שהיא

אינה צנועה

אם כן רואים שרות הוסיפה חוכמה מדעתה על דברי חמותה

שמואל וגם בשמואל מצאנו

את העניין הזה שהוא הוסיף

להחכים יותר ממה שלימדו

ואילו אליקה אמר לה שכב

והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר השם כי שומע עבדיך

ואילו בדידקטיבה

ויבוא השם ויתייצא ויקרא כפעם בפעם

שמואל שמואל

ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדיך

ולא אמר דבר השם

שמואל הנביא איכן מוצאים מאנו שאוסיף חוכמה מדעתו

שהרי כשהיה משרת את השם

בעודו נער

לפני עלי הכהן

שמואל שומע קול קורא לו מתוך ההיכל

אז הוא חשב בתחילה שעלי הוא הקורא לו, הלך אליו

ועלי הבין

שהשם הוא הקורא לנער

אז הוא אומר לשמואל איך לנהוג מכאן והלאה

אומר לו עלי

כאשר אתה שוכב ואתה שומע עליך אתה שומע קול שקורא אליך

אז תאמר דבר השם כי שומע עבדיך

כך

אמר לו עלי לשמואל

אבל כלפי שמואל נאמר

כשהוא שמע את הקול

לא אמר דבר השם

כי שומע עבדיך

כי הוא לא רצה להזכיר את שם השם אולי זו לא השכינה שמדברת וקוראת לו

אלא אמר דבר כי שומע עבדיך. אם כן רואים

שהוסיף בדעתו חוכמה יותר מאשר כשאלי בא ולימד אותו.

דרושות נוספות שיש,

שאותן דרשות רבי אלעזר, דרשנו על מגילת רות.

נאמר בפרק ב', במגילת רות,

פסוק ג', ותלך ותבוא ותלקט בשדה,

והמשך הפסוק שם אחרי הקוצרים, כך נאמר על רות.

אמר רבי אלעזר,

שהלכה ובאת, הלכה ובאת,

עד שמצאה בני אדם המעוגנים ללכת בהם.

ושמה, היא הלכה ושוב

חזרה ובאה,

רק לאחר שהלכה ובאה, אז באה ללקט בשדה.

מדוע לא נאמר, ותלך ותלקט בשדה?

מה זה, ותלך ותבוא?

מה ש...

כשהיא הלכה בראשונה,

לא לקטה,

אלא חזרה לביתה, ושום חזרה ובאה.

ורק לאחר מכן הלכה ולקטה בשדה.

מדוע היה צריך את כל זה? מדוע לא לקטה כבר בראשונה?

אז רבי אלעזר מפרש

שהיא לא רצתה ללכת עם בני אדם כאלה שלא היו נראים בעיניה מהוגנים,

הגונים וראויים ללכת עמה.

לכן הלכה ובאה, הלכה ובאה,

עד שמצאה את אותם בני אדם מעוגנים בין הקוצרים,

כדי שתוכל ללכת עמהם

וללקט באותה שדה.

ויאמר בועז לנערו, הניצב על הקוצרים, למי הנערה הזאת?

גם זה שם רות,

במגילת רות פרק ב', פסוק ה'.

שבועז אומר לנערו,

למי הנערה הזאת?

אותו אחד שהיה משמש אותו,

שואל אותו בועז,

מי זו הנערה?

שוארים חז״ל, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה?

כשאתה בועז שואל מי היא,

וכי אתה מסתכל בנערה לדעת מי זו?

אמר רבי אלעזר, דבר חוכמה רעבה.

אומר רבי אלעזר,

בועז ראה הנהגה טובה ברות,

ראה שהיא מדקדקת בהלכה.

היכן הוא רעה זאת?

שני שיבולין לקטה,

שלושה שיבולין, אינה לקטה.

כלומר, כשהייתה רואה שני שיבולים שנפלו לקוצרים,

אז הייתה מלקטת אותן.

אבל אם הייתה רואה שלושה שיבולים שנפלו לקוצרים,

לא הייתה מלקטת אותן.

משום שכך הוא הדין באמת.

כל מה שהותר לעני לקחת

מן הלקט,

זה דווקא שני שיבולים, אם

תוך קצירה נופל שני שיבולים מידיהם, אבל לא כשזה שלושה.

אם כי ראה והבין שהיא יודעת ומדקדקת בהלכה

במתניתא תנא ובברייתא מובא הסבר אחר

מדוע ראה בועז לשאול על הנערה, על רות, מי היא?

דבר צניעות ראה בה.

עומדות מעומד,

נופלות מיושב.

ראה שהיא צנועה.

אותם שיבולים שהן עומדות,

הקוטרים שכחו לקטור אותם.

אז הייתה מלקטת כשהיא במצב שהיא עומדת.

אבל שיבולים שכבר נפלו, אחר הקצירה

הייתה מלקטת מיושב.

למה? כדי שלא תצטרך להתכופף

ולקחת אותם.

אלא ישבה,

ותוך כדי ישיבה הייתה מלקטת אותם.

זה מורה על צניעות יתרה שהייתה בה.

וכה תדבקי עם נערותיי, שם בפסוק ח'

נאמר שאומר בועז לרות,

הלא שמעת ביתי אל תלכי ללכוד בשדה אחר,

וגם לא תעבורי מזה,

וכה תדבקי עם נערותיי. כך אומר בועז לרות.

וכי דרכו של בועז להתדבק עם הנשים?

כשאומר הפסוק את הלשון הזה,

מה שמה כביכול?

שהוא מורה לה להתדבק עם אותם נערותיו,

וכי דרכו של בועז להתדבק עם נשים?

אלא

שמורים לבית אל תלכי עם נשים?

אמר רבי אל עזר, כבן וחזה,

ותשאק ערפה לחמותיו הרות דבקה בה,

אמר שר לי להתדבק בה.

כשבועז אמר רביכול תדבקים,

ודאי שהתכוונו

לרמז על הידבקות של איש באישה,

כלומר שחפש היה להתדבק בה,

משום שהוא ראה

מעלה גדולה מאוד ברות,

שהיא דבקה בנעמי והתגיירה.

כמו שאכן נאמר שם בפרק א', פסוק י״ד,

ותשאק ערפה לחמותה.

ערפה נפרדה מחמותה וחזרה לגילולי בית אביה,

אבל רות

דבקה בה.

כשהוא שמע זאת,

אז אמר שר לי להתדבק בה, מותר לדבק ברות,

כלומר היא מותרת לבוא בקהל

אם זו ההנהגה שלה.

מהיכן

ידע זאת

בועז

שמותרת לי לבוא בקהל?

כי זהו ידע שהיא מואבייה.

הכלל אומר,

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם,

מואבי ולא מואבית.

כלומר האיסור הוא דווקא שעמוני או מואבי לא יוכלו לבוא בקהלנו להינשא לבת ישראל.

אבל מואבית או המונית

ראויים הן להינשא לבני ישראל

ואין להם איסור.

בהמשך נאמר שם, ויאמר לבועז את האוכל

גוש היא הלום.

ובהמשך הפסוק שם, ואכלת מן הלחם.

בפרק ב', פסוק י״ד במגילת רות, נאמר הפסוק הזה.

ומה זה העניין שהוא אומר לה גוש היא הלום?

הלום זה לכאורה מילה מיותרת.

יאמר לה גושי ואקלת מן הלחם.

בזה הוא מזמין אותה לאכול

יחד עימה מן הלחם.

לשם מה צריך לומר לה הלום?

אמר רבי אלעזר

רמז רמז לה.

רבי אלעזר אומר רוח הקודש נזרקה בבועז.

בדברים הללו התכוון לרמוז לה לרות.

עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך.

נכתיב בהלום,

משום שמצאנו במלכות בית דוד הלשון הזה,

הלום, שנאמר

ויבוא המלך דוד וישב לפני ה'

ויאמר מי אנוכי

אדוני אלוקי ה' ומי ביתי

כי הביא אותני עד הלום.

כלומר

רמז לה שעתידה לצאת ממנה מלכות בית דוד

שנזכר שם על מלכות בית דוד הלשון הזה, הלום.

בהמשך אותו הפסוק נאמר שאומר לה,

ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ.

לכאורה יש לטמוע,

וכי הרי פת בחומץ היא מאכל פועלים,

מאכל שמצוי אצל פועלים.

לשם מה אמר לה את העניין הזה של לטבלת פיתך בחומץ?

מה הפסוק בלמד אותנו בזה?

אמר בן עזר מכאן שהחומץ יפה לשרב.

אותה תקופה זו הייתה תקופה של שרב,

וראוי לאדם שיש,

שהוא מרגיש חום גדול בגופו,

ראוי לו וטוב לו שיאכל חומץ.

כי החומץ

מקרר דעתו יותר מאשר כל משקה שישתה.

כך

יועיל לו קצת לקרר את החום הטבעי שבגופו.

רבי שמואל בר רחמני אמר, רמז לה,

עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשים כחומץ.

אומנו מנשה.

אומר רבי שמואל בר רחמני,

בועז התכוון לרמוד לרות בדברים הללו,

שעתיד

איזושהי צאצאה ממנה,

שיהיו מעשיו קשים כחומץ.

ולמי הכוונה? הכוונה למלך מנשה, מנשה בן חזקיה,

שהיה מלך ממלכי יהודה,

והוא מלך אחרי אביו חזקיה, מלך על יהודה,

עשה רע בעיני השם, החטיא את יהודה,

תעמיד מזבחות,

לעבוד עבודה זרה לבען.

ולא די בזה, אלא עשה פסל אשרה ושם אותו בבית המקדש.

ובהמשך הפסוק, ותשב מצד הקוצרים, אמר רבי אלעזר,

מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים.

רמז רמז לה, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק.

הפסוק האומר מצד הקוצרים בא ללמד

דווקא מצד הקוצרים ישבה, ולא בתוך הקוצרים.

כלומר,

הקוצרים הפסיקו בין בועז לבינה.

למה לא שיבה בין הקוצרים לא בסמוך אליו?

אלא בא ללמד בזה שנזרקה בו רוח הקודש,

ובזה רמז לה,

שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק.

ושתי מלכויות, שהרי ידוע שכששלמה המלך מת

ורחבעם בנו של שלמה היה צריך למלוך תחתיו

על כל ישראל,

מרדו בו רוב שבטי ישראל,

ולקחו

למלך

עליהם את ירומעם בן נבט.

רחבעם הלך בירושלים רק על שבט יהודה ובנימין,

ואילו שאר שבטי ישראל,

המלך עליהם היה ירומעם בן נבט,

ומאז נחלקה המלכות לשניים,

מלכות יהודה ומלכות ישראל.

ויצבות לה כלים ותאכל, זה המשך הפסוק שם,

ותצבע ותותר, אמר רבי אלעזר,

ותאכל בימי דוד,

ותצבע בימי שלמה,

ותותר בימי חזקיה.

כלומר הפסוק, הלשון הזה, בא לרמז

על עושר שיהיה

לבניה,

ליוצאים מצאצאיה.

ותאכל בימי דוד,

היה להם די עושר לדוד המלך,

וגם ותצבע בימי שלמה, שלמה בנו, גם היה לו מצב של עושר.

וגם ותותר בימי חזקיה,

זמנו של חזקיה גם היה לו עושר גדול,

שהיו כל מלכי הארץ

מגישים לפניהם מנחה, היינו, מתנות,

דורונות, שורות.

ואיכא דאמרי,

ותאכל בימי דוד ובימי שלמה,

ותצבע בימי חזקיה, ותותר בימי רבי.

יש שדרשו שהשלושה ראשונות הללו,

ותאכל ותצבע ותותר,

בא לרמז גם על תקופה יותר מאוחרת,

על מי שהיה שייך

למלכות בית דוד, שהוא רבנו הקדוש.

דוד ושלמה, שזה היה באותה תקופה,

בתוקף מלכות דוד נמשכה גם בימי שלמה, לא צריך לרמז את זה בשני פסוקים נפרדים,

אלא זה נרמז מהמילה ותאכל.

וממילא, מה שהפסוק בתותר בא ללמד,

זה על תקופתו של רבי יהודה הנשיא,

גם הוא היה מצאצאי בית דוד.

היה עשיר מאוד,

דאמר מר,

ארוריארד רבי אב עטיר משיבור מלכה.

אותו ממונה על הסוסים והפרדות

בביתו של רבי יהודה הנשיא,

הוא היה עשיר יותר ממלך פרס,

שהכינוי לכל אותה מלכי פרס

היה שבור.

ומתניתא תנא ותאכל בעולם הזה,

ותסבע למות המשיח,

ותותר לעתיד לבוא.

התכוון לרמוז לה שהשכר שלה בעבור זה,

שעזבה את בית אביה ונדבקה בעם הקודש, עם ישראל,

ונדבקה בנעמי,

והתחתנה עם בועז,

ויצאה ממנה שושלת בית דוד,

והיה שכר לא רק בעולם הזה,

ולא רק לימות המשיח,

אלא אף לעתיד לבוא.

אומר רשי,

שמלותייך

וכי ערומה הייתה אלא שמלות מיוחדות, והיינו דשבת.

ותרד הגורן והדר ותעש,

שם סחה ולבשה שמלות נאות.

שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת, ויאמרו זוני.

שמואל שהייתה שכינה קרעה לו מתוך ההיכל,

ולא היה יודע מי קורא לו.

וכתיב אתה מייבן עלי כי השם קורא לנער,

ויאמר לו לך שכב.

והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר השם כי שומע עבדיך.

והוא לא רצה להזכיר השם

שמא אין זו שכינה.

בני אדם המעוגנים שבקוטרים ללחם ההם.

לשאול בנערה כל נערות שרואיה דרכו לשאול מיהן,

אם כן מסתכל בהן היה.

ודאי שהוא מגדולי הדור.

לא ראוי לומר שככה הייתה הנהגתו.

שני שיבולין לקטה, כשהיא רואה שני שיבולין

שנפלו מן הקוצרים, לוקטטן,

אבל שלוש שוכבות יחד, אין לוקטטן.

דאחי מתניתין, שהרי זוהי המשנה האמורה במסכת פאה, פרק ו',

שני שיבולים לקט, שלושה אינו לקט.

עומדות, שיבולים עומדות ששכח בועז

לוקטת מעומד.

לשכחת כמה נע מיהווה שכחה.

הדין הזה של שכחה,

שעל זה מותר לעניים לקחת,

זה גם אם לא הספיקו לקצור,

אלא שכחו מקצת מהשיבולים

ולא קצרו אותה יחד עם שאר הקציר.

אז כתוב שאם

תוך כדי כך לא קצרו מקצת מן השיבולים,

הרי יש לזה גדר של שכחה.

נופלות, אותם שנשרו מן הקוצרים, לוקטת מיושב,

ואינה שכחה לטלן משום צניעות.

היא לא הייתה מתכופפת

לקחת אותם, אלא

הייתה יושבת וכך הייתה לוקטת אותם.

רמז רמז רוח הקודש נזרקה בו,

מצד הקוצרים כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה,

ולא הושיבה בתוכם או אצלו.

למה? רוח הקודש נזרקה בו לרמז,

שמלכות בית דוד היוצאת משניהם

עתידה להיחלק,

ואילו ישבה בתוכם,

לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם.

ראשון עושר הוא, דוד ושלמה וחזקיה כתיב בהן עושר

שהיו מביאים להן

כל מלכי ארץ מלכה.

אהרוריארה ממונה על הסוסים ופרדות שלו.

נחזור לגמרא,

הגמרא מביאה פסוק בישעיה פרק י' פסוק טז',

נאמר שם על צנחירים מלך אשור,

המלאך בא והרג את צבאו בלילה,

כשבא להילחם על ירושלים,

אז בא מלאך והרג

בצבא שלו בלילה.

אז נאמר שם הפסוק,

לכן ישלח האדון השם צבאות במשמניו רזון,

כלומר אותם אלה שהם

בבחינת שמנים, היינו חזקים,

השם ירזה אותם, את אותם אלה שהיו בעמו של צנחירים, כלומר יהרוג אותם.

מוסיף הפסוק ואומר שם, ותחת כבודו יקד יקוד כי קוד אש.

ותחת כבודו יקד יקוד כי קוד אש.

זה הפסוק.

מפרשים בגמרא שני פירושים בזה.

אמר רבי יוחנן,

ותחת כבודו ולא כבודו ממש.

רבי יוחנן, לתעמד עד רבי יוחנן קריא למנה מכבדותיי.

כלומר,

אומר רבי יוחנן,

כשנאמר בפסוק, ותחת כבודו בא לרמז,

שלא כבודו ממש.

כלומר,

גופם של האנשים נשרף,

אבל בגדיהם של החיילים שבצבא סנחירים

הם לא, בגדים לא נשרפו,

אלא מתחת לבגדים יקדה האש ושרפה את גופם.

מדוע ראה רבי יוחנן

לפרש שמה שנאמר כבודו זה הולך על הבגדים של האדם?

רבי יוחנן, לשיטתו,

שרבי יוחנן קורא לבגדיו של האדם מכבדיי,

הם המכבדים אותי.

אם כן,

זו כוונת הפסוק גם כן, לשיטת רבי יוחנן, תחת כבודו.

הגוף שתחת הבגדים, שהם המכבדים את האדם,

שם בערה אש, בגוף בלבד.

רבי אלעזר אומר,

ותחת כבודו, תחת כבודו ממש.

רבי אלעזר מפרש,

גופם נשרף,

ובגדיהם אמנם לא נשרפו,

אבל את הפסוק נבער באופן אחר.

תחת כבודו, היינו תחת כבודו ממש. כלומר, כבודו זה הגוף בעצמו, ולא הבגדים.

והמילה תחת זה מלשון חלפין.

במקום הגוף

ותמורתו היה שם אפר ושרפה, כי קודש.

רבי שמואל בר-נחמני אמר, תחת כבודו,

כשרפת בני אהרון.

מעלה עלן שרפת נשמה וגוף קיים,

אף כאן שרפת נשמה וגוף קיים.

רבי שמואל בר-נחמני פירש שהמילה תחת כבודו, מה שאמר הפסוק תחת כבודו,

הכוונה תחת גופו.

היינו, בתוך גופו יש את הנשמה,

אז זה מה שנשרף.

הגוף נשאר קיים והשרפה הייתה רק בנשמה.

כמו שבצענו אצל בני אהרון, אדם ואביהו,

ששם גופם קיים ונשמתם נשרפה,

כך פספס על חריב הייתה שרפת נשמה, אבל הגוף נשאר קיים.

וזה הכוונה ותחת כבודו.

כבודו הכוונה, הגוף

ותחת כבודו, מה שנמצא בתוך הגוף,

מכופה על ידי הגוף, שזה הנשמה,

שם הייתה השרפה.

היינו רק בנשמה ולא בגוף.

יוצא, אם כן, שלשיטת רבי יוחנן ורבי אלעזר,

הגוף עצמו נשרף,

אמנם לא הבגדים, אבל הגוף.

ואילו לשיטת רבי שמואל בר רחמני,

אפילו הגוף לא נשרף, אלא רק הנשמה בלבד.

אומר רשי,

ותחת כבודו,

איידה דהיירה ביקרה בפלוגתא דרבי יוחנן

ורבי אלעזר ורבי שמואל בר רחמני, נגתא להא יאכא.

מכיוון שהבאנו קודם

דרשות

שקשורות במגילת רות,

שנזכר שם דעת רבי יוחנן,

רבי שמואל בר רחמני, רבי אלעזר,

לכן הביא

דרשה נוספת שבהן חלוקים

רבי יוחנן ורבי אלעזר ושמואל בר רחמני.

אחי גרסינא רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש.

מתחילה רשי מביא את הגרסה הראויה כאן בתלמוד.

רבי יוחנן נתעמד, רבי יוחנן כרם למאניה מכבדותאי.

רבי אלעזר אומר תחת כבודו ממש.

רבי שמואל בר רחמני אומר תחת כבודו כשרפת בני אהרון וכו'.

ואחי פירושה.

עכשיו הוא מפרש את הדברים.

בין רבי יוחנן, בין רבי אלעזר, גופן נשרף.

לשיטת שניהם,

גופן נשרף.

לא כשיטת רבי שמואל בן נחמאני,

שרק הנשמה.

אלא ההבדל בין רבי יוחנן לבין רבי אלעזר.

רבי יוחנן, מה אשמע, לתחת כבודו, כמו תחת רגליו,

ראשון תחתית, וכבודו היינו בגדיו.

כלומר, תחת הכוונה מתחת,

שמכסה הרי את הגוף, הבגדים.

ואחרי, כאמר, תחת בגדיהם של חיילותיו של צנחריב,

יקד יקוד, ולא בגדיהם נשרפו.

אבל רבי אלעזר, משמע, תחת לשון חליפין,

כמו ישלם תחת השור,

משום שרבי אלעזר לא קרא למענה מכבדותה.

ילקח על כורחך, כבודו היינו גופו.

אז ודאי שמה שכתוב כבודו זה לא הכוונה בגדיו,

שיטת רבי אלעזר,

אלא גופו.

וכוונת הדברים כך, ואחרי כמה,

כבודו ממש יישרף.

ותחתיו,

במקום הגוף, מה שנשאר יהיה אפר, ושרפה כי קודש.

כמו שכשהעש שורפת והיא עוקדת,

הרי הדבר הנשרף

הופך לאפר,

כך גופם הפך להיות אפר.

אבל ברבי שמואל, משמע, לתחת רבי יוחנן,

וכבודו, כרבי אלעזר.

מה שאמר תחת הכוונה,

מתחת לדבר שמחסה מעליו,

ואילו כבודו הכוונה,

הגוף

שלזה מתייחס המילה כבודו, לא כדעת רבי יוחנן, זה הולך על הבגדים.

אל כך

כרק רבי יוחנן המדרש.

לכן הדרשה מסתדרת לפי, כמו רבי יוחנן, אומר רבי שמואל מלחמני,

ותחת כבודו נשרף.

כלומר, תחת גופו נשרף, ולא כבודו ממש.

ואי כבודו גופו הוא.

כלומר, לא הגוף,

אלא תחת גופו נשרף. אל כך, כשרפת בני אהרון,

שרפת נשמה וגוף קיים,

כדברי על בסנהדרין, בפרק ד', בד' מיתות.

נחזור לגמרא, שורה אחרונה בעמוד,

אמר רבי אחא בר אבא, אמר רבי יוחנן,

מניין לשינוי בגדים מן התורה,

שנאמר הוא פשט את בגדיו

ולבש בגדים אחרים.

ותעלה הדבר רבי ישמעאל,

לימדך התורה דרך ארץ.

בגדים שבישל בהם גדרה לרבו,

אל ימזוג בהם

כוס לרבו.

מאחר ודיברנו על העניין הזה,

שראוי לאדם

לכבד

את היום או את המעמד על ידי שהוא לובש בגדים מיוחדים לכבוד אותו זמן,

אז הביאו כאן ממרה נוספת

של רבי יוחנן,

מנהל לשינוי בגדים מן התורה.

מאיפה למדים אנו מהפסוק

שכאשר אדם מחליף בגדים

זה דרך של כבוד לפני הקדוש ברוך הוא.

כמו למשל אם זה לכבוד שבת או לכבוד התפילה,

כשעוסק הוא בתורה,

ראוי שאדם ילבש בגדים

לכבוד העסק, התורה והמצוות

שבהם עוסק.

שנאמר מצאנו לגבי הכהן

אותו כהן שמדי יום ביומו צריך להוציא

את הדשן מעל המזבח.

דשן זה האפר שנשאר

נשאר בשריפת הקורבנות של יום האתמול.

אז מדי יום ביומו היה מצוות הוצאת הדשן

מעל גבי המזבח.

אומרת התורה הקדושה, ופשט את בגדיו

ולבש בגדים אחרים.

ובהמשך הפסוק שם, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה.

כלומר, לפני הוצאת הדשן,

שהיא עבודה שהיא לא כל כך חשובה,

הכהן היה צריך להחליף את בגדיו

וללבוש בגדים פחותים.

ולא להישאר באותם בגדים שבהם הוא עובד את שאר העבודות החשובות.

כדי שאותם בגדים החשובים לא יתלכלכו

מהאפר שהוא נוסל מחוץ למחנה.

וטענה את זה רבי ישמעאל.

ונדרשה דרשה כזו בבית מדרשו של רבי ישמעאל.

הוא אומר, הוא לימדך תורה דרך ארץ. התורה כאן מלמדת אותך את ההנהגה הראויה.

שאדם,

כמו שמצאנו, שהכהן צריך,

כשהוא בא לעשות עבודות חשובות

לקדוש ברוך הוא,

ראו שהם בגדים חשובים,

ובעבודות בזויות יהיה לכם בגדים פחותים יותר,

כך

בגדים שבישל בהם כדירה לרבו,

אל ימזוג בהם כוס לרבו.

אותם בגדים שבהם הוא עוסק לבשל כדירה לרבו,

שזה שימוש

שאינו חשוב, שימוש פחות,

ועל כן בגדים שהוא עוסק בהם לבשל,

הם מלוכלכים יותר.

ראוי שלא ילבש אותם כשהוא בא למזוג כוס לרבו,

שזו פעולה חשובה יותר ומכובדת יותר.

אם כן, הוא הדין שכאן כשביא הבן אדם לעסוק בתורה,

בתפילה,

במצוות, בשבת,

ראוי שהוא יהיה בגדים

מכובדים

ולא להישאר בבגדים הפחותים וכל שכן המלוכלכים.

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן,

גנאיו לתלמיד חכם שייצא במנעלים המטולאים לשוק.

מביא כאן, הגמרא מביאה כאן ממרה נוספת בעניין הביגוד הראוי לתלמיד חכם.

רבי יוחנן אומר,

אדם שהוא בגדר תלמיד חכם,

גנאיו שייצא לרחוב עם נעליים שהן קרועות

ורק תיקנו אותן על ידי איזשהו טלאי.

שואל את הגמרא רבי אחא בר חנינא, נפיק?

הרי מצאנו שרבי אחא בר חנינא, שהיה תלמיד חכם,

היה יוצא כן לרחוב עם נעליים כאלה שתיקנו אותן בדרך של טלאי.

אמר רבי אחא ורד רב נחמן,

בטלאי על גב טלאי.

כלומר,

אם

נקרא יותר מפעם אחת,

הוא צריך לתקן אותן, טלאי נוסף על גבי הטלאי הראשון,

זה לא ראוי להיות לתלמיד חכם.

אבל אם נקרא רק פעם אחת, ולא צריך לתקן אלא טלאי אחד בלבד,

זה אינו גנאי לתלמיד חכם לצאת בזה.

וכך יצא אכן רבי אחא בר חנינא.

ואמר רבי חייב רבא מרבי יוחנן,

הביאו כאן מימרה נוספת

ללמד על ההנהגה הראויה לתלמיד חכם.

כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו,

חייב מיתה.

כשנאמר כל משנאי

אהבו מוות,

אל תקרא משנאי

אלא משנאי.

ותלמיד חכם יוצא כשיש לו כתם,

כשיש לו רבב, היינו כתם של שומן או חלב

על בגדו.

אז הוא חייב מיתה,

כי תלמיד חכם צריך להיות חשוב והגון,

שבזה מכבדו את התורה שבו.

למדנו זאת ממה שמצאנו במשנה פרק ח',

על אותם שונאי התורה נאמר כל משנאי אהבו מוות.

דורשים חז״ל, אל תקרא משנאי אלא משנאי.

הפסוק לא עוסק בשונאי התורה עצמם,

אלא במי שמשניא את התורה על אחרים.

אם יש תלמיד חכם

שיוצא עם בגדים שרבב עליהם,

הוא ממאיס את עצמו בעיני הבריות,

משניא עליהם את התורה.

הבריות אומרות אוי להם

ללומדי התורה שמאושים ומגונים,

ובזה גורם הוא לעצמו להתחייב מיתה.

רבינה אמר רבד יטמא

ולא פלי גאה בגנימה, עבל לבושה.

רבינה טוען שמה שנאמר בממרא של רבי יוחנן, כלומר תלמיד חכם שנמצא רבב,

אין הגרסה רבב, אלא רבד.

רבד, היינו שכבת זרע.

שאחד כזה, תלמיד חכם, אם נמצא דבר כזה בבגדו, חייב מיתה.

למעשה אין בזה, אין ביניהם מחלוקת,

אלא תלוי היכן זה נמצא.

כל מה שרבחיה אמר שאפילו רבב זה מדובר בבגד העליון.

בבגד העליון שנראה כלפי חוץ,

פה ראוי שלא יהיה אפילו כתם של שומן או חלב.

אבל כשאינו בבגד העליון, אלא על רבוס התחתון יותר,

שם לא כל כך ראוי להקפיד על כתם של שומן או חלב,

רק אם זה שכבת זרע, שבזה יותר מגונה הוא בעיני הבריות.

ואמר רבחיה ברבא, אמר רבי יוחנן,

מה הדכתיב?

כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף.

ערום בבגדים באלוהים

ויחף במנעלים המטולאים.

רבי יוחנן גם פה יש לו דרשה על פסוק

שנמצא בישעיהו פרק כ'.

שם נאמר בפסוק, ויאמר השם

כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחם שלוש שנים.

כלומר,

השם ציווה את ישעיהו לפתוח את השק מעל מותניו,

לחלוץ נעליו מעל רגליו, ללכת ערום ויחף.

למה? לאות ולמופת

על מצרים ועל כוש.

שמלך אשור ינהג את שבי מצרים

ואת גלות כוש,

נערים וזקנים, ערומים וחפים.

וכי יעלה על הדעת שהלך ישעיהו ערום ויחף ממש במשך שלוש שנים?

אלא, אומר רבי יוחנן, הכוונה ערום בבגדים בלויים.

הלך אמנם בבגדים, אבל בגדים בלויים.

ויחף הלך למנעלים, אבל מנעלים המטולאים.

וכל זה כפי שנצטווה מאת הקדוש ברוך הוא,

כדי להורות

על

מה שיהיה לאותם

אלה שיגלו למצרים וכוש.

שבי מצרים ואת גלות כוש,

מלך אשור ינהג אותם כשהם

ערומים ויחפים.

אומר רשי,

מיניים לשינוי בגדים,

רשי, בדף קי דת עמוד א', רשי הראשון,

מיניים לשינוי בגדים שהוא דרך כבוד לפני המקום,

כלומר לפני הקדוש ברוך הוא,

ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן.

כי הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים

בשעת הוצאת הדשן

שאינה עבודה חשובה,

כדי שלא יימאסו בגדיו החשובים

שעובד בהם עבודת אכילה ושתייה כגון קיטור וניסוך.

טענה דבר רבי ישמעאל, בדרשת דעה אקרא,

בגדים שבישל בהם כדירה לרבו,

דו מידו, הוצאת הדשן,

אל ימזוג בהם כוס לרבו, לפיכך

הוזקק ללבוש בגדים פחותים.

רבב, שומן וחלם,

חייב מיתה שצריך להיות חשוב והגון

לכבוד תורתו.

מה שניאה היא שממעשין עצמן בעיני הבריות?

והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים,

נמצא זה משניא את התורה.

רבד איתמר, שכוותר על לשון,

מרבדי מרבדתי ערשי,

ריפדתי וקישתי בבשמים,

מינים המכניסים תאווה ותזקק לי.

בגלימה שהוא עליון אפילו רבב,

בלבוש שהוא תחתון,

רבד אין, רבב לא.

נחזור לגמרא,

תנא נתן.

הגמרא מביאה כאן משנה שעוסקת בדיני טומאה וטהרה של כלים.

ובסוף אותה משנה

נראה עד כמה שתלמידי חכמים,

הנהגתם צריכה להיות שמקפידים הם על בגדיהם,

להיותם נקיים ולא חלילה מנוקלכים.

תנא נתא, מובא שם במסכת מקוואות בפרק ט',

במשנאות ה' וו',

רבב על המרדע חוצץ.

רבב שמעון בן גמליאל אומר,

עד קיסר האיטלקי.

כלומר,

כאשר כלי מקבל טומאה ורוצים לטהר אותו במקווה

ולהטבילו,

אז אם יש

על המרדע מרדעת של חמור, זה כסוג, כמין כרית כזו

שמניחים על החמור כדי לחממו.

אם יש רבב,

מה זה רבב? כתם של שומן או חלב, כמו שביארנו מקודם.

אם יש רבב על המרדע, זה חוצץ,

המרדעת הזו, גם אם הטבילו אותה בתוך מקווה,

לא עלתה לה טבילה.

כי אומנם הרבב הזה הוא קטן מאוד,

אבל מאחר ודרך בני אדם להקפיד על רבב שכזה,

כל דבר שמקפידים עליו חוצץ בטבילה,

ואין טבילה עולה לו אותו דבר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

עד קיסר האיטלקי.

כלומר, אימתי רבב יכול לחצוץ

רק אם הוא גדול

כמו המטבע?

נקרא איסר האיטלקי.

אבל אם הוא קטן יותר,

אין הדרך שמקפידים עליו, וממילא אינו חוצץ.

ועל הבגדים,

מצד אחד אינו חוצץ,

משני צדדים חוצץ.

ואם יש רבב על בגדים,

אז אם הכתם נראה רק מצד אחד של הבגד,

זה לא חוצץ לעניין טבילה.

כי אין דרך בני אדם להקפיד על כתם שכזה.

אבל אם הוא משני צדדים,

כלומר, רואים אותו גם מצד שני חוצץ.

פה כבר מקפידים,

ולכן, כמו שאמרנו מקודם את הכלל,

שכל דבר שמקפידים עליו, חוצץ בטבילה.

רבי יהודה אומר, משום רבי ישמעאל,

אף מצד אחד חוצץ.

רבי יהודה אומר בשמו של רבי ישמעאל,

שלדעתו גם כתם מצד אחד זה חוצץ לטבילה,

כי לדעתו גם כתם שכזה, דרך בני אדם להקפיד עליו.

בא מן רבי שמואל שמעון בן לקיש מרבי חנינא.

מרדעת מצד אחד או משני צדדים?

לדעת רבי יהודה, משום רבי ישמעאל, שאומר שכתם שבבגד חוצץ,

אפילו כשהוא רק מצד אחד,

מה יהיה לשיטתו אם יש רבב על המרדעת?

האם

מה שאמרנו לנו על המרדעת חוצץ,

זה אפילו אם הוא רק מצד אחד?

או רק שהוא משני צדדים?

אמר לי, זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי.

אז עונה לו רב חנינא, לרבי שמעון בן לקיש,

תשובה על השאלה שלך לא שמעתי,

אבל דבר דומה כן שמעתי בזה.

ומילא תוכל ללמוד מזה לפשוט גם את השאלה שלך.

ניתנן.

שנינו שם בהמשך אותה משנה, רבי יוסי אומר,

של בנאים מצד אחד,

ושל בור משני צדדים.

ולוטה מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ.

כלומר,

במשנה שם נאמר, רבי יוסי חולק על דעת רבי יהודה משום רבי ישמעאל.

אלא הוא טוען שהוא שמע מרבי ישמעאל,

שרק עם הבגד של בנאים היינו תלמידי חכמים,

שתכף נראה למה נקראים הם בנאים,

רק בגד של בנאים,

היינו תלמידי חכמים, חוצץ

גם מצד אחד. גם אם הכתם רק מצד אחד חוצץ,

כי תלמידי חכמים מקפידים

אפילו על כתם כזה.

אבל של בור,

אבל אם הבגד הוא של עם הארץ

ואינו מקפיד על בגדיו,

אז הכתם חוצץ רק אם הוא משני צדדים.

ומילא, מאחר וכן,

יכול אתה לפשוט את הספק,

שהרי כמו שמצאנו בבגד של עם הארץ חוצץ, רק אם יש בורר למשני הצדדים,

אז לא תהיה מרדעת חשובה מבקדו של עם הארץ.

לא ייתכן לתת חשיבות למרדעת

יותר מבגד של עם הארץ,

ולכן גם במרדעת

החציצה היא רק אם הכתם הוא משני צדדים.

מאי בנאים?

אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם

כל ימיהם.

את מי הגדיר רבי יוסי כבנאים?

את אותם תלמידי חכמים.

ולמה כינה אותם בלשון זה בנאים?

משום שהם עוסקים בתורה,

והתורה זה בניינו של עולם.

עוסקים בזה כל ימיהם.

הרי מצאנו בירמיה ל' ג', אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים והארץ לא שמתי.

והפסוק הזה מדבר על לימוד התורה.

ברית שנאמרה ונכלתה על לימוד התורה, העולם מתקיים

על לימוד התורה. אם לא בריתי, אם לא אלה שעוסקים בשמירת בריתי, היינו עסק התורה הקדושה יומם ולילה,

חוקות שמיים והארץ לא שמתי.

לא היה קיום לעולם.

בעל הנפש החיים,

תלמידו של הגאון מביא בספרו נפש החיים,

שאם היה העולם כולו בטל חס ושלום,

אפילו רגע אחד

מהתעסקות בתורה,

כל העולמות העליונים והתחתונים היו נחרבים מיד.

נמצא שהעוסקים בתורה, הם מקיימים את העולם,

נחשבים

כבונים אותו כל ימיהם, שהרי מכוח עסק התורה שלהם

העולם מתקיים.

כל העולמות כולם

וכל הבריות כולם לא נבראו אלא לשמש את האדם השלם

אשר עסקו

רק בלקיים רצון השם

ולהתדבק בקדוש ברוך הוא.

ועליו נאמר, וצדיק יסוד עולם.

הצדיק הוא יסוד העולם, הוא הבניין של העולם.

כמו שבניין ללא יסודות

אין לו קיום,

כך עולם ללא צדיק אין לו קיום.

רש״י אומר,

על המרדעת

של חמור חוצץ.

כל דבר חוצץ לעניין טבילה.

כל דבר חוצץ לעניין טבילה.

דקפי תעלה, וכל חציצה שמקפיד עליו חוצצת.

תנא נתן במסכת מקוואות ונקט לה משום דבר אלא מימר של בנאים

לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו.

משני צדדים שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני.

מרדעת מצד אחד ומשני צדדים לרבי ישמעאל, ואמר בבגד מצד אחד,

מרדעת מה אמר בה?

רבי יוסף אומר של בנאים, פליג עד רבי יהודה ואמר,

רבי ישמעאל בגד של בנאים דהיינו תלמידה חכמים שמקפידים על לבושיהן מצד אחד ושל בור משני צדדים.

בבקשה.