מסכת שבת קיב ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת דף קי״ב עמוד בית,

‫שמונה שורות בסוף העמוד,

‫ונודות יין ושמן.

‫למדנו במשנה שאפשר שאדם יקשור בשבת

‫את אותן נודות

‫שממלאים בהן יין ושמן.

‫קושרים את פי הנוד

‫כדי שלא ייכנסו כל מיני רמסים

‫או לכלוך,

‫כל מיני סוגי לכלוך לתוך המשקאות הללו, ‫המשכין הללו.

‫שואלת הגמרא פשיטא,

‫נו, פשוט שמותר לקשור קשר כזה,

‫משום שהקשר הזה הרי עשויים ‫להתיר אותו בכל יום ויום.

‫למה המשך צריכה להגיד לי ‫שמותר לקשור?

‫מתארצת הגמרא לא צריכה דעית ליה תרתי אוני.

‫המשנה מדברת בנוד כזה שיש לו שתי אוזניים, ‫כלומר, שני פתחים

‫שדרכם אפשר להוציא את המשקה.

‫למילא היה מקום לבוא ולחשוש ‫מעודתם מאחד המיני ובטול הם הבנתם לה.

‫קשר אחד מתוך השניים,

‫שמא הוא יבטל אותו לאורך זמן. ‫זאת אומרת שהקשר הזה יהיה

לכל הזמן.

‫למילא אם זה יהיה קשר לאורך זמן,

‫אז יש מקום לבוא ולאסור,

‫כי זה כבר קרוב יותר להיות קשר של קיימא.

‫כן בא המשנה להשמיע לנו,

‫שלא חוששים לזה. ‫מותר לקשור את שני הפתחים,

‫ולא נחשוש שמא אחד מן הפתחים ‫זה יהיה קשר כזה ‫שיתקיים לאורך זמן.

‫השאלה נשאלת,

‫למה באמת

לא נחשוש שאחד מהם ישאיר?

‫הלא, מאחר ולצורך הוצאת המשקה, ‫די לו בפתח אחד,

‫אז מסתבר שיתיר רק פתח אחד, ‫אבל את הפתח האחר

‫הוא ישאיר סגור, קשור.

‫אם כן נמצא שהקשר ההוא

‫הוא קשר של קיימא.

‫למה אתה אומר שמותר לקשור ‫את שני הקשרים,

‫את שני הפתחים?

‫אז הרית והעונה,

מכיוון שלא יודעים

‫איזה מהם הוא יתיר ואיזה מהם הוא יקשור.

‫אז כל אחד נחשב כאילו שהוא עומד לעטרה.

‫בפרט שלפעמים בכלל הוא מתיר את שניהם.

‫נוח עושי, יש שני פתחים לנוד ‫כדי שיוציא את המשקה יותר מהר.

‫וזו הסיבה שמותר לאדם לקשור ‫את אותם

שני קשרים שיש

בפי הנוד,

‫זאת אומרת, יש פה שני פיות, שני פתחים,

‫וכל אחד יש לו קשר,

‫ולא חוששים שמא יבטל אחד מהם ‫שיישאר הקשר לאורך זמן.

‫ממשיכה הגמרא ומביאה קטע נוסף ‫מן המשנה,

‫הוא קדרה של בשר.

‫מותר גם לקשור

קדרה שיש בה בשר.

‫שואלת הגמרא, פשיטא.

‫כן? ‫-כי זה לא שלך דהית דהית שם.

‫מה החידוש בזה?

‫הלא זה פשוט, שבשביל,

‫שמאחר שהוא עשוי להתיר את הקשר, ‫כי הרי זה נועד לאכילה,

‫אז הוא ודאי יתיר אותו בשביל לקחת ‫מן הבשר שבתוך אותה קדרה.

‫אז מה החידוש שמותר לקשור? ‫למה לא?

‫הוא יתיר את זה כשירצה לאכול.

‫עונה הגמרא לא צריכה דהית לה שלאך.

‫המשנה מדברת בסוג קדרה כזו,

‫שיש פתח נוסף,

‫כעין ברז,

‫שאפשר להוציא דרכו את מה שיש בגדרה.

‫אהודתם עבדתו להם מבעת אלא,

‫הייתי אולי חושש

‫שמא יבטל את הקשר שהוא בפי הגדרה,

‫והוא יוציא את מה שיש בגדרה ‫דרך אותו נקב, דרך אותו ברז.

‫ממילא נמצא שהקשר הזה שייקשר בפי הגדרה,

‫זה קשר של קיימא.

‫כמה אשמה להן. ‫לכן בא בשביל להשמיע לנו ‫שלא חוששים לזה,

‫משום שבאופן נורמלי וסביר, ‫אדם סטנדרטי

‫מעדיף לפתוח את פי הגדרה ‫כדי להוציא בכמות גדולה יותר ‫מאותה הגדרה.

‫מוסיפה הגמרא להביא קטע נוסף ‫מן המשנה, רבי אליעזר, ‫בן יעקב אומר,

‫כושרים.

‫המשנה אומרת, כושרים לפני הבהמה ‫בשביל שלא תצא.

‫כך אומר רבי אליעזר בן יעקב.

‫אם יש איזשהו פתח שחושש בעל הבהמה ‫ששמא היא תצא דרכו,

‫אז הוא לוקח חבל וקושר

‫כדי לסגור את אותו פתח.

‫שואלת הגמרא, פשיטא...

‫-למה לסגור את הבהמה, לא לסגור את הבהמה?

‫מה?

לסגור את הבהמה. אה, את הבהמה, הוא רוצה שהיא תוכל להסתובב

‫חופשי באותו מקום.

‫תבוא ותגיד לי שיקשור אותה עם חבל ארוך? ‫אין לו חבל ארוך.

יש לו חבל קטן.

‫אז האפשרות היחידה

‫זה לעשות את הקשר,

‫שבזה יסגור את הפתח, ‫את האפשרות היציאה.

‫שואלת גמרא, פשיטא פשוט שיהיה מותר לקשור קשר כזה,

‫שהרי הוא מתיר את הקשר הזה בכל יום,

‫כדי שהבהמה תצא ותרעה במקום מרעה.

‫עונה הגמרא, לא צריכה דיתלה תרתי סערי.

‫מדובר כאן בפתח כזה שיש לו שני חבלים.

‫חבל אחד תחתון יותר וחבל אחד עליון.

‫חבל אחד אחד, אז הוא יעבור יחסור. ‫מהו דתמה, מהו דתמה, לא מדובר

בבהמה כזו שיכולה לרדת מלמטה.

‫ככה הגמרא הבינה?

‫-יכולה לעלות מלמטה, אם זה למטה.

‫-אם זה למטה. ‫-באופן נורמלי, בקיצור, ‫בהמה נורמלית, סטנדרטית,

‫מספיק לה חבל אחד.

‫ממילא מאו דתמה, חדא מינאיובית ולמא ועטל.

‫שאחד מן החבלים, הוא יבטל אותו שם, ‫יישאר שם לאורך זמן,

‫בלי להתיר את הקשרים.

‫אולי הוא יתיר את החבל התחתון,

‫ואז יוציא אותה

בדוחק

מתחת החבל העליון,

‫או בדיוק להפך, שהחבל העליון,

‫אותו הוא יתיר, ואז קצת יגביה את

רגלי הבהמה שתצא בצורה הזו, ‫גם אם החבל התחתון עדיין קשור.

‫בכל אופן,

היה מקום לבוא ולומר

‫שיהיה אסור לקשור את שני החבלים הללו,

‫כי אחד מהם יבטל וישאיר את זה לאורך זמן.

‫כמה אשמה לן,

‫לכן באה המשנה להשמיע לנו.

‫יש לא חוששים לזה, ומותר לו לקשור ‫את שני החבלים.

‫מותר לו לקשור את שני החבלים.

‫ושוב, גם פה אומר הריצווה את הטעם,

‫מאחר ואני לא יודע איזה הוא יתיר ‫ואיזה הוא יבטל,

‫אז זה נחשב כל אחד כאילו עומד להתיר,

להתיר אותו.

‫אמר רבי יוסף, אמר שמואל, ‫אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

‫הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

‫בא רבי יוסף

ואומר

‫שרבי יהודה אמר לו,

‫ושמואל אמר לרבי יהודה,

‫הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

כלומר, מותר לקשור חבל

בפני הבהמה בשביל שלא תצא...

טוב,

על זה מדובר.

זה שקירה אחת, לא סתם. מה?

איזה קשירה? קשירה?

לא חילקו בקשרים.

בעצם הדבר... יש קשירה שם. כן, נכון, נכון, נכון. אז אני אומר,

אז אני אומר, זה סוג קשר כזה,

שאלמלא שיתיר אותו בכל יום, אז באמת זה היה אסור.

מובן?

על זה מדובר.

אם זה דבר כזה שבכלל לא קשר, למשל, למאן דאמר עניבה,

שקשר עניבה זה לא קשר.

אז אין שום בעיה, זה בכלל לא קשר.

אתה צריך שיהיה סוג של קשר ושיהיה של קיימא.

מובן?

אז יש שיטות הסוגרות, מה זה קשר של קיימא?

זה קשר על גבי קשר, ושיהיה עשוי להתקיים לאורך זמן.

אבל אם לא עשוי להתקיים לאורך זמן, אז זה לא קשר שלא קיימא.

אפילו שזה בצורך עצמו יכל להתקיים.

יש שיטות הסוברות? לא.

שאם זה כבר ראוי בפני עצמו להחזיק מעמד,

לא אכפת שאתה לא מתכוון לזה.

בכל אופן,

רבי אליעזר בן יעקב שאמר שמותר,

כל סיבת ההיתר, כפי איך שמוכח כאן בגמרא,

בגלל שהוא עשוי להתיר אותו בכל יום ויום.

מילא זה לא מוגדר כקשר של קיימא.

אמר לאביה,

הלכה,

מכלל דפליגה?

שואל אותו אביה, רב יוסף, כשאתה אומר הלכה,

מה שאתה בא לומר,

הלכה כזה, שלא כדעת זה.

כלומר שיש מי שחולק.

וכי יש מי שחולק על רבי אליעזר בן יעקב?

במשנה,

כשלומדים את המשנה ואת דברי רבי אליעזר בן יעקב,

לא נזכר שחכמים חולקים על רבי אליעזר בן יעקב. אין הסכמה. אז לשמה אתה צריך להגיד, היא הלכה.

הלכה צריכים להגיד מתי, כשיש מחלוקת,

ואתה בא לפסוק כדעת אחד מהחולקים,

כאחת מהדעות.

אבל אם אין מחלוקת, אז לשמה אתה צריך להגיד הלכה?

וזה שואל את רבי יוסף, הלכה מיכל דה פליגה?

כשאתה אומר הלכה,

וכי נוכיח מכאן שבאמת יש בו זה מחלוקת?

הלא ראינו מחלוקת כזו.

אמר לה, מאי נפקא לך מינא?

אמר לה רבי יוסף אל אביי,

מה זה משנה לך אם יש מחלוקת או אין מחלוקת?

כל שכן, שאם אין מחלוקת אז ודאי שזה קרה לך.

אמר לה, אתה לא יכול להיות הכרעה בצטאנט.

הלכה זה גם ההלכה של המשנה.

לא, אבל שמה צריך להגיד הלכה?

פה הם חלקו בגישה, אתה מבין? מה צריך להגיד?

אני אסביר.

הפסיקה היא כזאת או הלכה? אני אסביר לך משהו.

כנראה,

שדעת רבי יוסף היה שאולי יש בזה מחלוקת.

לא היה ברור לו הדבר.

לכן הוא בא ואמר הלכה,

כדי שגם אם יהיה יותר מאוחר,

יבואו וירכיחו מישהו שיש מישהו שחולק על רבי אליעזר בן יעקב,

בכל זאת הלכה כך.

מובן?

אבל הבעיה היה פשוט לא, שאין שום סימן

ואין שום רמז שיש מי שחולק על רבי אליעזר בן יעקב.

אז המילה הלכה היא שלא במקומה.

אין צורך לומר הלכה כשאין מי שחולק בדבר.

וזה מה ששואל אותו הבית רבי יוסף.

אם אין מי שחולק,

וזה מה שנראה מוכח בתוך הדברים שלומדים את המשנה,

אם כן, גמרא גמור זמורתא תהה?

מה אתה אומר לי? מה זה אכפת לי?

וכי העניין הוא, העיקר שיהיה לנו ניגון?

העיקר להגיד מילים?

רשי אומר באיזה מקום, מה זה גמרא גמור זמורתא תהה?

שהשותה,

כן?

אומרים לאדם שוטה,

תלמד.

לא משנה אם זה נכון או לא נכון.

זה חלק מהניגון.

אתם שומעים?

אז זה מה שאומר לו הבעיה לרבי יוסף.

וכי אתה בא ואומר לי, גמרא גמור, העיקר תלמד.

מקסימום הוא יחשב לך כמו זמר, כמו איזשהו

שיר.

לא הבנתי.

למה חיזוק? בדיוק הפוך.

הוא בא ואומר, אז אתה משיב לי תשובה שראוי לומר אותה לשוטים.

אני רוצה לשאול אותך שאלה עקרונית.

הוא אמר שזה ההנקה או שזה דברים שזה.

לשם מה צריך לחזק אם אין מי שחולק בדבר.

אם אין מי שחולק, אז פשוט שככה יהיה הדין.

זאת אומרת, הוא כן בחזק.

או, זה אני כבר אומר מעצמי, אבל הבעיה לא אחז כך.

הבעיה אחז,

כן?

לרבי יוסף לא היה ברור לו הדבר אם יש מי שחולק או לא.

לכן בא ואמר הלכה.

אבל הבעיה אומר, אין שום סימן ואין שום רמז לזה שיש מי שחולק.

אז המילה הלכה היא לא נכונה.

העיקר לומר את המילה הלכה,

וזה ישמש אותי בתור חלק מהשיר,

ממילות השיר.

אנחנו באים לדעת מה האמת.

תורת אמת נתן לנו.

לא, העיקר להגיד דברים הם לא נכונים.

ברוך ה' אלוהינו מהלך העולם שהכל יום לדמוריו.

נראה את רשי קודם שנמשיך את המשנה הבאה.

מתי קודם?

מה?

אין תשובה.

זה שיש את הגישות שונות.

נראה את רשי.

כן?

תרתי שלחה.

תרתי אונס, סליחה.

אוזניים שכופלים לתוכו.

אוזניים שכופלים לתוכו. הוא איתנו או זה?

אולי תיתן לו לשתות משהו.

אוזניים שכופלים לתוכו.

ובאחת מהן יכול להוציא היין.

שלחה

מה זה שלחה?

אה,

כעין צינור, אומר פה אחד המפרשים.

צינור שיוצא מדופן הגדרה כלפי מעלה.

אנחנו למדנו כעין ברס, ששם אפשר להוציא את מה שיש בגדרה.

מאו דה תמה מבטל לי לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלחה.

תרי איסורי, שני חבלים, קושר ברוחב הפתח, זה למעלה מזה.

לישנא אחרינא תרי איסורי,

שקושרן היום בשני צידי הפתח,

לא הייתה תלויה בה מאתמול.

כלומר, יש פירוש שני, שזה לא היה שני חבלים,

אלא

עכשיו הוא קשר את החבל

בשני צידיו.

אז היה מקום לומר שכשהוא יבוא לפתוח, הוא יפתח רק את האחד, והשני יישאר,

כדי שבפעם הבאה שהוא יכניס את הבהמה שוב,

יהיה לו כבר את החבל מוכן,

ויהיה נותר לו רק לקשור קשר אחד.

אתם מבינים מה אני מתכוון?

יש משק לצידי הפתח.

אז את הראש האחד של החבל הוא קושר פה,

ראש אחד הוא קושר פה.

כשהוא יבוא לעתיר, אולי נחשוש שאת זה הוא ישאיר קיים,

ורק את זה הוא יפתח.

נמצא שזה יהיה קשר של קיימא.

מובן?

אז לא יכולנו להתיר את זה במכה אחת לשתי ימות, הוא אמור להתיר. לא.

אז אומר הריצווה שמכיוון שלא ידוע בבירור את מה הוא יתיר,

גם אם נאמר שהוא יתיר רק אחד, כי הוא לא צריך להתיר את שניהם בשביל שהבהמה תצא.

רק אחד, נכון?

אז ממילא, מאחר ולא ברור לנו את מה הוא יתיר,

אז אני חושב שכל קשר הוא עומד להתיר אותו.

אין פה דבר ברור מתוך הקשרים

שאת זה הוא ישאיר לאורך זמן.

כי אתה מסתפק שמה, את זה הוא יתיר שמה, את זה הוא יתיר.

מובן?

הלאה.

אחד המינאי הוא אחד מן הראשים,

אולי ישנחרינא אחד מן היו מבטלה.

כשיוציא הבהמה לא יתיר אל התחתון, ויוציא הנה בדוחק.

כלומר, רשי הסביר פה את שני הפירושים,

שלפי הצד שהכוונה שהוא קושר את החבל לשני צדיו,

אז החשש הוא אולי שמא יתיר רק צד אחד ואת האחר ישיר קיים.

ככה היה מקום לחשוש.

לפי הלשון האחר של רשי פרס זה שמדובר פה על שני חבלים בכלל,

אז גם כן היה מקום לבוא ולומר שחבל אחד הוא ישיר קיים לו כל הזמן,

ורק אחד מתוך השניים הוא יתיר.

ונמצא אם כן שאחד מהם הוא קשר של קיימא.

לכן באה המשנה להשמיע לי שלא חוששים לזה.

מקלאל דיפליגה, בתמיהה, ואמה יפליגו האדם אל ענך דלען.

כלומר, כשאת אומר הלכה משמע שהם חולקים,

למה שהם יחלקו?

הרי זה דומה לכל המקרים הקודמים,

שכשאדם קושר קשר שהוא עשוי עתירו בכל יום,

אין בזה שום איסור.

אז למה אתה אומר לי הלכה?

יפה, נחזור למשנה.

אבא יהודה.

רבי יוסף, אתה בכבד?

אבא יהפוך, אבא יהתקיף, אבא יטען

שהלשון הזה הלכה אינו נכון.

הוא טען שמאחר ואין שום רמז

ולא מוכח מן המשנה שיש מי שחולק בדבר.

לא ראוי לומר את זה בלשון הלכה.

הלשון הזה הלכה זה רק במקום שיש בזה מחלוקת

ובאים לפסוק כאחת מן הדעות.

אבל לא במקום

שאין כלל מחלוקת בדבר.

אז לא צריך להגיד את זה הלכה בכלל.

לא, אני מבין איך זה נקרא.

ההלכה נכתבת,

בעצם הדבר שזה כתוב זה כבר, זה הלכה.

אוקיי, זה נקרא גם הלכה.

כן, אבל לא צריך לפסוק.

כשבאים לומר הלכה,

אז כל אחד מבין. הלכה, בגלל שיש בזה דעות, יש בזה דעות.

איזה דעות, ועל זה אתה אומר הלכה.

אתה מבין?

כמו שאני אגיד לך עכשיו, תשמע, הלכה אסור לחלל שבת.

אני מלמד אתכם עכשיו הלכות.

אסור לחלל שבת.

נו, תגיד, איך זה יתקבל?

דברים שהם מיותרים,

לא צריך ללמד אותם, זה פשוט.

נראה את המשנה, קושרינדלי בפסיקיא.

אבל לא בחבל.

רבי יהודה מתיר.

כלל אמר רבי יהודה,

כל קשר שאינו של קיימא,

אין חייבין עליו.

הרי בזמנם היו

לוקחים מים מן הבורות או מן הבארות.

וכמובן,

איך היו לוקחים את המים?

דולים בדליים את המים מן הבורות ומן הבארות.

אפשר לקשור דלי בפסיקיא.

זו חגורה רחבה,

כדי שבה הוא יוכל לדלות את המים מן הבור.

אבל יש פה חידוש.

הוא בא לקשור בדלי,

זה אמור לשמש אותו לצורך

רמת המים מתוך הבור.

אז למה לא חוששים

שזה נחשב קשר של קיימא?

התשובה,

מאחר

שזה לא מיועד לזה,

פסיקיא זה סוג דבר כזה שמשתמשים בזה לא לצורך זה,

אלא לצורך

לבישת האדם,

אדם משתמש בזה בחגורה הזו,

אז לא חוששים שהוא יבטל את זה שיהיה קשור תמיד לדלי.

מבין, זה לא קשר של קיימא.

אבל לא בחבל.

לקשור דלי בחבל זה אסור.

למה? כי הוא מבטל את החבל

שיהיה קשור כל הזמן באופן קבע בדלי.

זה קשר של קיימא.

רבי יהודה מתיר.

רבי יהודה אומר שמותר לקשור בלי על שפת הבור ואפילו בחבל.

למה זה?

נראה את זה בגמרא למה.

אבל המשנה מביאה לנו עכשיו את הכלל.

כלל אמר רבי יהודה, כל קשר שאינו של קיימא,

אין חייבין עליו.

פשטות נראה שזה כאילו המשך הדברים.

למה באמת רבי יהודה מתיר אפילו בחבל?

כי קשר של נשיינו של קיימא, אין חייבין עליו.

אבל צריך לדעת

שהראשונים לא מסכימים לומר שזו הכוונה.

משום שאולי רבי יהודה מתיר אפילו לכתחילה לקשור דלי בחבל.

ואילו מכוח הכלל אתה רואה רק שלא חייבין עליו ודאורייתא, אבל אסור בדרמנא.

אז ודאי שזה לא חוזר

לבאר את מה שרבי יהודה התיר לקשור את הדי בחבל.

זה כלל אחר שהוא בא ללמד אותנו בנוסף למה שאמר קודם.

חוץ ממה שלימד אותנו שהוא מותר לקשור את הדי בחבל,

הוסיף רבי יהודה ללמד

שתדע לך קשר שאינו של קיימא,

לא חייבין עליו ודאורייתא, גם שאסור בדרבנן.

שואלת הגמרא, חבל דמאי?

על איזה חבל נחלקו

רבי יהודה וחכמים אם מותר לקשור די בחבל או לא?

אילמה חבל דעלמא?

רבי יהודה מתיר?

קשר שקיים ההוא.

אם נאמר שמדובר פה

בחבל רגיל,

ועל זה חלקו רבי יהודה וחכמים אם מותר או אסור,

אז איך ייתכן שרבי יהודה יתיר?

אם מדובר על חבל רגיל, אז ודאי שהוא מתכוון

להשאיר את זה קבוע שם,

שיהיה קשור באופן כבעל די.

אם כן, זה קשר של קיימא.

לא ייתכן שרבי יהודה יתיר,

אלא חבל דגרדי.

מדובר פה לא בחבל רגיל,

אלא חבל דגרדי.

גרדי זה אדם שאומנותו לארוג בדים.

והחבל הזה משמש את אותו אדם.

מאחר שהחבל הזה צריכו

האומן

להשתמש בו לצורך אומנותו,

אז ודאי שהוא לא ישאיר אותו שם.

הוא לא יבטל אותו ושיישאר קבוע להיות קשור בדלי.

אז באופן הזה אני יכול להבין למה רבי יהודה יתיר.

רבי יהודה יתיר כי חבל דגרדי אף אחד לא ישאיר שם.

זה קשר כזה שמיד לאחר שהוא יסיים להשתמש בדלי,

הוא יתיר את החבל.

שואלת השאלה אבל,

אז למה בכל זאת חכמים אוסרים?

אם מדובר בחבל דגרדי, ומסיבה זו רבי יהודה התיר,

כי זה קשר שאינו של קיימא,

אז למה חכמים אוסרים?

אומרת הגבלה, אתה יודע למה?

הם גוזרים גזירה.

הם גזרו שלא יבוא ויקשור חבל של גרדי,

שמא יבוא לקשור חבל רגיל.

ובחבל רגיל לנו זה ודאי קשר של קיימא.

רבי יהודה לעומת זאת לא גזר.

אמר, נכון שבחבל רגיל זה קשר של קיימא.

חבל של גרדי, זה ודאי לא יישאר שם בדלי,

וממילא אין סיבה לאסור את הדבר.

למה חבל של גרדי לא יישאר בו?

כי הוא משמש את הגרדי באומנותו.

הוא קושר כל מיני דברים שקשורים לעבודה שלו.

הוא מכיר אותם כל זמן. אז ודאי שאם הוא לקח את זה רק בגלל שזה זמנית, לא היה לו חבל.

אז בדרך הזו,

כמו למשל, יש לך חגורה על גב...

אתה חוגר חגורה, נכון?

אתה איתי?

אתה חוגר חגורה ונתקלת למצב שאתה רוצה להרים ממעמקי הבור או איזה משהו שנפן לך.

ואין לך שום דבר. מה אתה עושה? אתה קושר את החגורה לאיזה משהו,

וככה עם זה אתה מוביל אותה למטה. האם אתה תשאיר את החגורה כך,

או שמיד לאחר שתגמור את הצורך בזה אתה תיקח חזרה את החגורה?

להלכה זה גם ככה. אותו דבר.

שואלת גמרא, לממרא,

יוצא שהגמרא באה לומר, המשנה באה לומר,

זה רבנן סברא, חכמים שחולקים ערבי יהודה,

ואסרו לקשור חבל של גרדי,

גזרינן חבל דה גרדי, אתו חבל דה עמא.

הם גוזרים שלא יבואו לקשור חבל של גרדי בדלי אפילו שזה קשר שאינו של קיימא,

שמא יבואו ולקשור קשר בחבל רגיל.

ואז זה כבר קשר שלו קיימא,

אבל רבי יהודה סבר, לא גזרינן.

רבי יהודה לא עומד לא צובר, יש לו חוששים לזה.

אני,

כשאני רואה את הדברים, אני רואה את חבל של גרדי, אנשים לא יבואו לטעות.

אנשים לא יבואו לטעות ולחשוש שאם מותר לקשור חבל בגרדי,

יבואו גם לקשור חבל רגיל.

בני אדם יודעים את ההבדל

בין זה לבין זה.

שואלת גמרא, ורמינו,

אבל יש על זה סתירה

מברייתא ששם כתוב אחרת.

חבל דלי שנפסק

לא יהיה כושרו אלא עונבו.

ורבי יהודה אומר,

כורך עליו פונדה או פסיקיה,

ובלבד שלא יהיה עונבנו.

אתם שומעים?

אם ישנו חבל של דלי שנפסק,

הוא נחתך באמצע.

נו, עכשיו כתוצאה מזה,

החבל הנותר הוא קצר.

הוא חייב לקשור את שני,

את שני חלקי החבל שנקרע,

כדי שיוכל להשתמש שוב

ולדלות מים מן הבור.

נו, מה עושים?

זה נחתך לו בשבת, מה הוא יעשה?

הוא צריך מים לשתות בשבת?

או כל מיני שימושים נוספים שאדם צריך את המים.

רגע, היה לו חבל שהיה קשור באופן קבוע לארץ. נכון.

אני לא יכול לקשור את החבל שלוש דבר.

עכשיו, איזה נחתך לשניים?

נחתך לשניים, יוצא שעכשיו אין לו את האפשרות

לשלשל את החבל למטה, למטה, לדלות המים. למה לא?

משום שהחבל הנותר הוא חבל קצר יותר.

אבל הוא לא יכול לקשור לך. אחר שנקרע, או,

זה גופה שלה.

אלא מה? יקשור את שני חלקי החבל.

לאחר שנקרע, יש פה שני חלקים בחבל.

יקשור.

מותר או אסור?

אומרת המאה ברייתא, לא יהיה כושרו,

אלא עונבו.

כשהוא יבוא, כשהוא יבוא, כשהוא יבוא לקשור.

את שני חלקי החבל, שלא יהיה קשר רגיל,

כי אם זה קשר רגיל זה יהיה קשר של קיימא שעומד כך לעולם.

אלא מה יעשה?

קשר של עניבה.

מובן?

קשר של עניבה. אז קשר של עניבה מותר.

ורבי יהודה אומר,

כורך עליו פונדה אופסיקיה,

ובלבד שלא יענבנו.

רבי יהודה אומר, לא, אסור קשר עניבה.

אסור קשר עניבה.

מה שמותר זה לקחת את שני חלקי החבל

ולכרוך איזושהי פונדה,

כלומר חגורה חלולה. פונדה זה חגורה שיש בחלל. היה בזמנה

כעת חגורה, והחגורה הייתה מורכבת למעשה משני כפלים

שהיו מניחים בתוך

שני הכפלים הללו מטבעות.

אתם מבינים מה אני מתכוון?

זה היה אפילו יותר סרט.

היה פעם כאלה, אתה היה יכול להיות רצועות.

היום אמרו לי את האדמה, את המטבע,

לא, לא, לא, לא פה.

היה לבן אדם חגורה,

אבל זה היה מורכב,

זה לא רצועה אחת.

זה לא חלק אחד של עור.

זה היה בנוי ככה.

החגורה הייתה כפולה.

ואז היו שמים מטבעות בין שני הכפלים.

טוב, בכל אופן,

אפשר לקשור את שני חלקי החבל, שנקרא,

על ידי אחד מהדברים, פונדה,

פסיקיה,

לכרוך על שני חלקי החבל,

אבל לקשור את שני חלקי החבל,

ואפילו קשר של עניבה אסור.

נמצא שיש פה מחלוקת,

האם מותר לקשור קשר של עניבה או לא?

מה בדיוק המחלוקת?

למה האיסור? או.

אז מה בדיוק האיסור? למה לפי חכמים מותר ולפי רבי יהודה אסור?

אז הגמרא הבינה למה רבי יהודה אוסר.

אמנם קשר של עניבה מותר לפי רבי יהודה, כך הגמרא הבינה,

רק למה אסור?

יש פה גזירה.

שאם נתיר לו קשר של עניבה,

הוא יבוא גם לעשות קשר רגיל.

וחכמים שלו סוברים, כך אומרים,

לא גזרינן, לא גוזרים,

שמתוך שנתיר לו קשר של עניבה,

אז הוא גם יבוא לקשור קשר רגיל.

נמצא שלדעת חכמים,

אם אני מבין את הדברים נכון, זאת אומרת,

זה באמת ההבנה, אני רק, ככה אני מציג את הדברים.

לפי איך שהגמרא, כשאני מבין,

יוצא שלפי חכמים,

לא גזרינן קשר עניבה עתו קשר דעלמא.

לא גוזרים לאסור קשר של עניבה,

כדי שלא יבוא להתיר לעצמו לקשור קשר רגיל.

לא גוזרים.

קשר של עניבה מותר,

הגם שקשר רגיל אסור.

אבל רבי יהודה אומר,

קשר של עניבה גם אסור בדרבנן, שמא יבוא להתיר לעצמו לקשור גם קשר רגיל.

נמצא שמי מחמיר יותר, רבי יהודה או חכמים?

רבי יהודה מחמיר.

נו, זה בשונה ממה שאמר לנו פה למעלה.

למעלה, אצלנו לגבי

חבל דגרדי,

רבי יהודה הוא שהחמיר.

ואמר גזרינן, חבל דגרדי, עתו חבל דעלמא.

וחכמים

לא גזרו.

ושם, לעומת זאת, אני רואה בדיוק להפך.

שחכמים לא גזרו קשר של עניבה עתו קשר דעלמא.

ורבי יהודה הוא שגזר,

שלא יעשה קשר של עניבה אפילו,

משום שחוששים לנו שיבוא לקשור קשר רגיל.

אם כן, יש פה סתירה קשה עד רבי יהודה, עד רבי יהודה.

יש פה סתירה

מדעת רבי יהודה בעניין חבל גרדי,

ששם רבי יהודה גזר חבל דגרדי, עתו חבל דעלמא.

סליחה, לא, הפוך.

רבי יהודה לא גזר חבל דגרדי, עתו חבל דעלמא.

ואילו בעניין עניבה הוא כן גזר קשר עניבה עתו קשר דעלמא.

והוא הדין דקשת רבנן אדרבנן,

גם סתירה בדבר החכמים.

שרבנן לגבי החבל דגרדימה הם אמרו,

גוזרים או לא גוזרים? גוזרים.

לעומת זאת לגבי העניבה, שהם אמרו לא גוזרים קשר דעניבה, אותו קשר דעאלמא. זה הפוך, אז זה בדיוק זה, שזו השאלה, בדיוק, זה הפוך.

פה לגבי העניין של חבל דגרדים, לגזור את חבל דעלמא או לא, אז חכמים הם המחמירים,

וחכמים הם המחמירים, ורבי יהודה הוא המקל.

ושם לגבי קשר חליבה, אם לגזור את אותו קשר דעאלמא או לא,

רבי יהודה הוא המחמיר,

והחכמים הם המקלים.

אבל באיזה פתיחה שזה במקב, זה לא מכירים.

אז בואו נראה.

זה לא מכירים. אז בואו נראה.

עונה הגברת ראות זה רבנן, אדרבנן לא קשיא.

חבל בחבל מי הוחלף?

הנאבה בקשירה, לא מי הוחלפה.

כשהטובר גזירה,

פירושו של חכמים חששו שהוא יבוא להתיר לעצמו יותר ממה שהתירו לו ברגע הזה.

אז הוא אומר לגבי העניין

של חבל דגרדי,

שם חכמים חששו

שאם יתירו לו חבל של גרדי,

יבוא גם להתיר לעצמו לקשור חבל רגיל.

והוא לא ידע לזהות את ההבדל ולומר לו, בחבל גרדי הרי אין דרכי

להשאיר את זה שם.

אבל הוא אומן. חבל דגרדי. למה שהוא... למה שהוא... הוא אומן, הוא אומן. זה נכון.

אבל האדם שירש החכמים נתנו לו היתר לקשור את החבל של הגרדי,

יבוא ויגיד,

התירו לי פעם לקשור בחבל.

נו, אז למה שאני... למה עכשיו שיהיה אסור?

הוא לא יראה הבדל

בין חבל כזה לחבל כזה.

ממילא, חששו חכמים שיבוא להתיר.

לכן כזו.

אבל עניבה בקשרה.

אבל לגבי זה

שאם נתיר לו קשר עניבה יבוא גם לעשות קשר רגיל.

זה לא חוששים.

האדם לא יחליף לעצמו לומר שכמו שהתירו קשר עניבה,

יבוא גם לעשות קשר רגיל.

זה הוא לא יטעה.

בזה הוא לא יטעה.

מובן.

אז בחבל זה גרדיאתו חבל דען, מה בזה הוא כן יטעה?

כי חבל בחבל מחלף.

זה יתחלף לו.

הוא לא יבדיל ביניהם.

לעומת זאת עניבה בכשרה,

הוא לא יטעה לדמות זה לזה.

לא יחליף ביניהם.

ומילא, גם אם תתיר לו רניבה לא יבוא לעשות קשר רגיל.

אני יכול להגיע למצב שהוא יטעה לעצמו לא שהוא עושה ספירה של עניבה בין החבלים שנקראו, כן?

למה?

הוא יטעה לעצמו, הוא אומר אם אני עושה קשר של עניבה לשני החבלים. מי אמר שלא? אין בזה בעיה.

אם זה קשר לרניבה, אין בזה בעיה.

כן.

יש לו עניבה, הוא לא קשר שלו קיימה אף פעם.

רק שאם הוא יעשה את זה על הדליה עצמו, הוא לא יכול להגיע לבעל.

לא, לא, זה לא בעיה.

לא, נגיד שזה,

הוא צודק.

נגיד שזה נחתך לו לא רחוק מה...

מהדליה, הקשרה שלו, מהידית של הדליה.

אז נשאר לו עוד אין כמות. אז הוא אומר, יכול להיות שהוא יקשור לזה כבר.

אז אם הוא יעשה קשר עניבה, גם אם זה לדלי,

לא יהיה בעיה.

כי העניבה זה לא קשר.

אתה מבין מה אני אומר?

הלאה.

זה רבי יהודה, זה רבי יהודה, לא קשיא,

וגם מה שהקשינו סתירה בדברי רבי יהודה.

שלגבי חבל של גרדי, שם הוא הקל,

ולא גזר חבל דגרדי, עטו חבל דעלמא.

ואילו לגבי עניבה, הוא אסר לעשות קשר עניבה.

והגמרא הבינה למה שהוא חשש שהם יבואו לעשות גם קשר רגיל.

אומרת הגמרא, לא.

הטעם,

לא משום דמי חלפה עניבה בקשירה,

אלא עניבה גופה קשירה היא.

רבי יהודה,

שאסר לעשות קשר עניבה, אתה חושב שזה בגלל שהוא גוזר?

שמא יבוא לעשות קשר רגיל?

לא, הוא לא גוזר.

כמו שבחבל של גרדי הוא לא גזר, עטו חבל דעלמא.

אז גם קשר מותר,

לא יבוא מתוך זה לבוא ולהתיר לעצמו גם לקשר קשר רגיל, קשר שלו כאמה רגיל.

אלא מה הוא חשש עניבה, זה גם נקרא קשר.

לכן הוא אומר, לא יענבנו.

כי יש איסור,

גם אם זה קשר עניבה, זה איסור דאורייתא.

כמו שקשר על גבי קשר, זה קשר דאורייתא,

אז גם קשר עניבה זה נקרא קשר.

מאחר וכן,

אין סיבה להבדיל

בין זה לבין זה. אז יוצא שזה לא בגלל שהוא גוזר,

אלא בגלל שקשרה של עניבה זה גם נחשב לשיטתו קשר גמור.

יפה.

נראה את רשי

אתם רואים את רשי

על המשנה.

קושרים דלי בפסיקיה

על פי הבור.

כלומר, מדובר פה בדלי שהוא עומד על פי הבור.

דפסיקיה לא מבטל לאטה.

פשוט הוא שהוא לא יבטל את הפסיקיה,

שזה כהן חגורה רחבה שמשמשת את האדם,

הוא לא יבטל את זה לדלי.

אבל לא בחבל,

לקשור דלי בחבל רגיל.

זה אסור, זה מבטל לאטה,

בגלל שהוא יבטל את זה לדלי.

מה אבל לקשר של קיימא?

אז זה כבר יהפוך להיות קשר של קיימא, שהרי קשור ותלוי שם תמיד.

רבי יהודה מתיר

בגמרא מפרש.

בחבל דה גרדי פליגת.

זה צריך לה ולא מבטל לה.

המחלוקת שלהם זה בחבל של גרדי,

שבזה ודאי אין חשש שזה יהיה קיימא,

כי הוא צריך אותו, הוא לא יבטל אותו שם.

חבל לי שנפסק באמצע עיתו,

כלומר נחתך.

לא יהיה כושרו.

זה קשר של קיימא ולעולם.

אלא

יענוונו לפי החכמים ולפי רבי יהודה.

כורך עליו,

מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה,

וכורך עליהם פונדה,

אזור חלול,

אופסיקה, כמו שאמרנו, זו חגורה רחבה.

ובלבד

שלא יענוונו לחבל, אבל אסור לעשות קשר עניבה.

ורבי יהודה סבר,

גזרינן עניבה אתו קשירה.

הגמרא חשבה שלמה רבי יהודה אוסר לעשות קשר עניבה,

כי הוא גוזר שאם נתיר לו עניבה אז הוא גם יבוא לקשור.

ברבנן לא גזרו, אבל חכמים שחולקים לא גוזרים.

מחלף, אומרת הגמרא,

חבל בחבל מחלף.

אינו ניכר בין זה לזה.

לא מכירים כל כך את ההבדל,

האדם לא יכיר כל כך את ההבדל בין גרדי לבין חבל רגיל.

ויהי שרינן בדי גרדי, אם נתיר לו לקשור בחבר של גרדי,

עתה למישרא בדי עלמא, אז הוא יבוא להתיר לעצמו גם לקשור קשר בחבר רגיל בדי עלמא.

מובן?

יפה.

אני חוזר לגמרא,

שורה רביעית מהשורות הרחבות.

אמר רבי אבא, אמר רבי חייא בראשי, אמר רב,

מביא אדם חבל מתוך ביתו,

וכושרו בפרה ובאבוס.

אדם יכול להביא חבל מן הבית.

הוא בא עכשיו לקשור אותו.

עכשיו זה תחילת הקשר של אותו חבל.

הוא מתחיל לקשור אותו היום בשבת.

קצה אחד של החבל הוא קושר בראש הפרה,

ואת הקצה השני, בא אבוס.

בגדר של האבוס. אבוס

זה המקום ששם מניחים את מאכל הבהמות.

נכון. נכון. נכון. נכון. נכון. נכון. נכון. נכון. ישנו איזושהי מסגרת כלשהי ששם מניחים את האוכל של הבהמות,

והיה לו כנראה איזשהו נקב באבוס ששם יכל להכניס את החבל הזה

ולקשור אותו שם.

מותר לו לעשות את זה בשבת.

נו, למה לא נחשוש

שאולי כשהוא יבוא להתיר את הפרה,

אז הוא ישאיר את החלק שקשור באבוס, השאיר אותו שם תמיד.

או בדיוק להפך, שישאיר את החבל על ראש הפרה,

ויתיר את הקשר שבאבוס נמצא עם כן שאחד מהם, מה זה?

קשר של... קיימה. קיימה.

לא חוששים לך.

אומר רב מותר, אין חשש כזה.

עוד פעם אני חוזר, אמר רבי אבא, אמר רבי חויה בראשי, רב

מביא אדם חבל מתוך ביתו,

וקושרו, קשר אחד הוא קושר בראש הפרה, בפרה,

ובאבוס, הקצה השני, באבוס.

בדרך כלל לא מטיל את הפרה, זה מטיל את מה שקשור לאבוס. הי תיבא, נכון מאוד.

הי תיבא, רבי אחריכא,

ואז הקשה עליו

רבי אחריכא.

דהו רבי אחר בר פאפא.

הגדירו אותו אריכא,

כי ככה הרבה הכירו אותו, הגבוה.

למעשה, יש לו שם, רבי אחר בר פאפא.

לאבא שלו קראו פאפא.

אז אותו רבי אחר בר פאפא,

שהוא למעשה היה הגבוה,

כך תדע לזהות אותו מי זה שהקשה.

הוא הקשה את הכושר לרבי אבא.

הוא שואל אותו על זה דבר פשוט.

הלוא מי אמר את הממרה הזו?

רבי אבא אמר את זה בשם רבחיה בראשי בשם רב.

אז הוא שואל את רבי אבא, זה שהביא את השמועה הזו לבית המדרש,

שואל אותו רבי אחר בר פאפא,

קושייה,

מה שאלת קודם?

אז מה קרה לבוהים? היו בוהים מעבר?

יש גמרא במסכת,

נדע שפה אתה פשוט תעמוד לדם לראות איזה גובה היה לה.

היו כאלה גרועים, חבל על הזמן.

לא ידוע לי, זה אני לא יודע.

אבל מדובר על תקופה קדומה.

מובא על שאול, על אבשלום,

כן, הזכרתי, גם רב הגמרא מביאה, כן.

מה היה? אבא שאול, אנחנו,

זה לא קשור לעכשיו.

לא, אבל איזה גובה?

מדובר פה בגובה גבוה מאוד.

טוב, הלאה, אנחנו נגיע לזה. למה אתה רוצה שאני

אקפוץ לשם עכשיו?

אנחנו במסכת שבת, אני כבר רוצה שאני אקפוץ למסכת האחרונה שבשאס.

קושרו באבוס, אז כתוב ככה, חבל שבאבוס קושרו בפרה,

ושבפרה קושרו באבוס,

ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס.

אז בריתא מפורשת אומרת,

שכל מה שמותר זה,

אם כבר קשור צידו האחד של החבל,

מותר לקשור את הקצה האחר.

אבל כשאתה בא לעשות עכשיו את שני הקשרים,

זה ודאי אסור.

עוד פעם אני חוזר, תראו את הלשון.

חבל שבאבוס, כשהוא כבר קשור באבוס,

יכול לקשור את הקצה השני, כושרו בפרה.

או הפוך, או על הפרה.

ושבפרה, קושרו באבוס.

ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאבוס.

זה אסור.

הוא עושה שתי קשירות. אז זה מפורש נגד

רבי אבא, שהביא בשם רווחייה בראשי בשם רב.

צריך להסתדר.

עונה הגמרא, הטאם,

חבל דענמא.

חכה חבל דגרני.

שם, מה שעשרה אברה הייתה,

מדובר בחבר רגיל.

חבר רגיל, ודאי שיש חשש

שאחד מהם, מה יהיה?

קשור לאורך זמן.

הוא יתיר רק את הקשר האחד, ואילו הקשר האחר יישאר קבוע לעולם.

זה קשר של קיימא.

בפרט, כמו שאמר מקודם שמואל,

שהנורמה היא שמתירים את הקשר שבאבוס.

ואת הקשר שבראש הפרה, משאירים.

אז אם זו הנורמה,

אז ודאי שהחשש הוא גדול, שאם זה חבל דגר... חבל רגיל,

ישאיר את זה לאורך זמן.

נמצא שאם הוא יעשה את שני הקשרים בשבת,

ואחר כך, כשיבוא להתיר, הוא יתיר רק את הקשר שבאבוס,

ואת הקשר שבפרה ישאיר לעולם,

נמצא שהקשר הזה הוא קשר של קיימא.

לכן, אוסרים בפרייתא.

אבל אני מדבר, אומר רבי אבא, בחבל דגרדי.

חבל דגרדי אז בכלל לא יבטל את זה.

לא לפרה ולא לאבוס, בשביל שהוא צריך להשתמש בזה.

מובן?

כך

בארו את הדברים.

על פי זה הכל מסתדר.

רש״י אומר,

וכושרו בפרה,

ראשו אחד,

והשני באבוס.

ולא חיישינן,

שמא כשיתיר הפרה,

לא יתיר על הקשר שבראשה,

ויבטל החבל באבוס, שיהיה מוכן לכך.

או יתיר שבאבוס, ויבטל אותו שבפרה, ונמצא אחת של קיימא.

לא חוששים מזה.

שהוא יתיר את היחל...

זה גובה ראינו עכשיו? זה חבל דגרדי.

לא יודע, זה לא יפה רגיל.

זה גובה... למדנו עכשיו שזה אסור.

חבל דגרמה רגיל אסור באמת.

בגלל,

כמו שאתה מבין,

שמא יפתח רק אחד ואת השני ישאיר לאורך זמן.

בפרט שהנורמה היא, כמו שאמר שמואל,

שיתיר את החבל, את הקשר של באבוס,

ואת החבל ישאיר את הקשר שלו עד שחרוש הפרה ישאיר לאורך זמן.

מובן.

אבל מאחר ומדובר כאן בחבל דה גרדי,

אז אין סיבה שיעשה את זה.

משום שאדם לא יבוא לבטל את זה, לא לאבוס ולא לפרה.

מובן?

נמשיך הלאה בסייעתא דשמיא בגברה.

אמר רבי יהודה אמר שמואל

כלי קיבאי מותר לטלטלם בשבת.

רבי יהודה בא ואומר דין בשמו של שמואל.

ישנו כלי קיבאי,

כלים של אורגים.

מותר לטלטל בשבת את כלי ההריגה הידוע לנו,

שיש בו קול העליונה, קול התחתונה,

את הנול,

את הנירין, בתי נירין,

את המסרק.

אתם זוכרים או לא זוכרים?

שלמדנו על זה פעם.

אז מותר לטלטל את זה בשבת.

זה היה מחובר לאיזה שם.

כל המערכת הייתה

בנויה על גבי קנים,

וכשהוא לוקח את הקנים, בזה הוא מגביה את כל מערכת ההריגה.

השאלה נשאלת,

למה באמת

מותר לקחת את זה?

מותר לטלטל את זה?

למה זה לא מוקצה?

התשובה,

זה נקרא כלי שמלאכתו לאיסור.

אסור להרוג בשבת,

זה מילא, זה כלי שמלאכתו לאיסור.

כלי שמלאכתו לאיסור,

הכלל הוא שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו.

אם רוצים להשתמש בו שימוש של היתר,

או שצריך את המקום שבו מונח אותו כלי,

מותר לטלטל את הכלי של האיסור.

רק מה שניתן לשאול,

הרי מצאנו סוג מוקצה שאסור בכלל בטלטול אפילו לא לצורך גופו ומקומו.

כמו למשל,

דבר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

דבר שאדם מקפיד עליו

שלא להשתמש בו שום שימוש

חוץ

מהדבר שלשמו הוא מיועד.

כמו למשל, סכין של שחיטה,

סכין של מילה,

נו, אז למה פה זה לא מוקצה מחמת חסרון כיס?

אז זה ההסבר הוא,

ההורג לא מקפיד

שלא ישתמשו בזה איזשהו שימוש אחר.

הוא מרשה לעצמו.

אם יבוא בן אדם ויגיד שהוא צריך את הכלי בשביל

להניח על הכלי ההריגה הזה משהו,

שהוא צריך שיהיה בגובה.

הוא רוצה שיהיה לו איזה שקיעה, משהו שאפשר לשים על זה

צלחות עם הדברי מאכל.

הגשה.

מותר או הוא יקפיד על זה ההורג או לא?

לא יקפיד.

למה להקפיד?

כי זה הנורמה.

למה לא?

זה הכלים שלו.

לא משנה, אבל זה לא, אין שום בעיה.

כל העניין הוא של ההקפדה זה באופן שזה עלול להתקלקל.

במצב כזה שזה עלול להתקלקל, אז אדם מאוד מקפיד,

דבר שהוא יקר ויכול להתקלקל,

אז אדם מקפיד שלא יעשו בזה שום שימושים. זו הייתה שאלה של אופי.

אבל, תראה, אנחנו מדברים על הסטנדרט. זה סטנדרט, זה שינוי ש... לא, לא. כשאתה אמרת, כשאתה באת ואמרת אופי,

אז זה למעשה סותר את הכלל של הסטנדרט.

אני בונה את הדברים על פי הסטנדרט, לא על פי אופי.

מהו הסטנדרט הרגיל בהנהגות בני אדם?

סכין של שחיטה, מאחר שצריך

שהוא יהיה

חד ללא שום פגימה,

וגם זה דבר שהוא לא כל כך מצוי,

דבר יקר.

הוא מקפיד על זה. מקפיד שלא ישתמש בזה שום שימושים.

פה, שאין חשש של קלקול,

אז אדם לא מקפיץ שלא יקחו את זה לשימושים אחרים.

כן? הוא אולי מקפיץ שייכול עליו. בקיצור,

יש גם סוגי שימושים נוספים,

שהם שימושים של היתר,

ואצל הבן אדם אין קפידה כל זמן שזה לא יגיע למצב של חשש קלקול.

כל זמן שאין חשש של קלקול, הוא לא מקפיד בזה.

ממילא הכלי הזה הוא לא כלי שמוקצה מחמא חסון כיס, אלא מהו?

כלי שמלחמו לאיסור.

ולכן מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו.

עוד יותר,

אני רואה כאן שיש מפרשים שאומרים

שזה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר.

עד כדי כך.

כלומר,

יש שימושים נוספים שעושים בכלי הזה,

שהם שימושי היתר.

כלי הריגה,

כמו שאנחנו לא יודעים.

זה כלים עדינים?

לא.

ולכן,

מאחר שזה כלי שמלאכתו להיתר ולאיסור,

מותר לטלטלו לא רק לצורך גופו ומקומו,

אלא אפילו מחמה לצל,

בשביל שלא יתפסד הכלי,

או להצילו מן הגנבים.

במובן?

זה כתוב.

באו מן רבי יהודה,

כובד העליון

וכובד התחתון, מהו?

באו בני הישיבה ושאלו את רבי יהודה, השאלה,

מה הדין

של הכובד העליון, הקורה העליונה שעליה כורכים את חוטי השתי כידוע,

והכובד התחתון, ששם את זה כבר הבד אחר ההריגה,

נכרח שם על אותה קורה.

האם גם אותה מותר לטלטל בשבת?

או מאחר ואין כבדות,

אז זה לא ראוי לשום תשמיש,

רק לשימוש של הריגה בלבד.

ממילא יהיה אסור בטלטול,

אם זה לא לצורך גופו ומקומו.

אז עונה רבי יהודה, רבי יהודה עונה אין ולאו.

בהתחלה אמר להם, מותר,

ואחר כך אמר להם, אסור.

ורפי אבידל, למעשה התשובה היא

היא הייתה רפויה בידו, כלומר הוא לא ידע בוודאות לומר להם תשובה בזה, אם מותר או אסור.

התמר,

ולמדנו בבית המדרש באמת

שיש

פשיטות לספק.

איך? אמר נחמן אמר שמואל,

כלי קיוואי,

מותר לטלטלן בשבת,

ואפילו כובד העליון

לאכובד התחתון,

אבל לא את העמודים.

את העמודים אסור לטלטל.

עמודים

זה סוגי,

כלי כזה, סוג של קרש,

או סוג של קורה,

שזה נמצא בכלי ההריגה של הנשים.

זה אסור.

ואנחנו ראינו בזמנו,

את ההבדלים בזה, אם אתם זוכרים, הבאתי פה את הזמנות הציורים,

והראיתי לכם את זה.

כן.

זה המבדיל, אתם מבינים. זה היה...

זה היה...

קחו את זה, תראו את זה.

זה הכלי ההריגה הנורמלי

של אלה שעבדו ועשו לצורך מסחר.

והיה...

משהו לנשים.

שהוא היה בנוי כך.

אתם רואים?

זה של הנשים.

זה נראה בעזרת השם השבוע הבא,

מה זה העמודים הללו.

בכל אופן, בכלי ההריגה הרגיל,

מותר לטלטל את כל הכלי הגב וגם את הכובד העליון בכובד התחתון,

אבל לא את מה שיש בכלי ההריגה של הנשים.

נראה את רש״י,

רש״י אומר,

נראה את רש״י,

כלי קבעי,

כלי אורגים.

ועיידה דה עיר בחבל דה גרדי, נקת לאכה.

מאחר והוא דיבר כבר מקודם על עניין חבל של גרדי,

אז הביא גם את העניין הזה פה,

לגבי אם מותר לטלטל את כלי ההורגים.

מותר לטלטלן לשני הקלעים לתשמיש אחר.

ולא הוה ואשמו עינן,

ובא להשמיע לי דאין גרדי מקפיד עליהם,

ולא הוה מלאכתן לאיסור.

זה לא רק שזה לא מוקצה מחמאס חסר כיס,

אלא אפילו זה לא כלי של מלאכתו לאיסור.

זה נקרא מלאכתו לאיסור ולאתר.

כובד העליון והתחתון, מהו מיברינן, האם נאמר עאידא דא יקירא,

מאחר ועם כבדות?

לא חזו סתמאיו

לתשמיש אחרינה

ואבל אין דבר שמלאכתו לאיסור.

האם נאמר מאחר ועם כבדים, אז כבר

לא משתמשים בזה לשימוש אחר?

באמת, זה דבר שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטל אם לא לצורך גופו ומקומו.

זה היה הספק,

ורף ימידיה.

באמת, רבי יהודה לא ידע לענות על זה תשובה. הרפויה הייתה תשובה בפיו,

אם לאסור, אם להתיר.

אבל ראינו שכבר פשטו את הדברים,

שבאמת מותר גם את הכובד העליון וגם את הכובד התחתון.

טוב, בזה אנחנו מסיימים להיום.

תודה רבה.