מסכת שבת ק"ח ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קח עמוד א',

חמש שורות קודם סוף השורות הצרות.

אני חוזר שוב, מסכת שבת,

דף קח עמוד א',

חמש שורות קודם סוף השורות הצרות.

שמואל וקרנא,

אבוית ואגודה דנהר מלכה.

היו שני אמוראים, אחד בשם שמואל

ואחד בשם קרנא,

שישבו על צפת הנהר,

נהר המלך,

כך היה נקרא הנהר.

הנהר הזה היה נמשך מארץ ישראל לבבל.

חזינו למאיה דקדלו ועכירי.

אז הם ראו שהמים עולים

עם עגלים,

אפילו שלא היה שם רוח.

ובנוסף ראו שהמים עכורים

אינם צלולים

כמו שראוי שיהיו.

אמר לשמואל, אקרנא גברא רבה קהתם ממערבה.

אז שמואל

אומר לקרנא,

אני מבין שאדם גדול בא מארץ ישראל לכאן, לבבל,

וחי איש במאיה

והוא חס במאיו

וקדל ומאיה לאקבולה אפי קאמי.

כדי שלא יראו

כשהוא מתפנה,

מאחר שהוא סובל, יש לו כאב במאיו

והוא זקוק להתפנות,

וכדי שלא יראה גילויו כשמתגלה בשרו על מנת להתפנות על דופני הספינה,

אז המים

עולים למעלה כדי לכסות

ולהסתיר אותו,

שלא יוכלו לראותו.

שמואל הבין,

מזה שיש כאן גלים אף על פי שלא נושבת,

רוח,

אז בסתם הזה לכבוד אדם גדול נעשה.

אומר לו שמואל לקרנא, אני ככה מבין

שזו הסיבה,

ואם כן,

אם הוא,

אם ככה הם הדברים, זיל תהי לאה קנקנא,

תלך ותריח בקנקן, כלומר תבדוק אותו אם הוא חכם או לא.

עזה אל אשכחא לרב,

אז הוא הלך

לאחר

שרב הגיע לבבל באותה ספינה, כשירד מן הספינה,

מוצא הוא את רב.

אנו כבר שמענו על רב, לא מהיום,

אבל

תחילת הסיפור,

שהוא היה בתחילה בארץ ישראל, אחר כך הגיע לבבל.

אז בתחילת, במפגש הראשוני של רב,

אם היא מבני בבל, זה היה קרנא.

אז קרנא שואל אותו, אמר לה, מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה הטהורה?

הוא עשה לו כעין מבחן,

לדעת אם הוא אדם שהוא תלמיד חכם.

שואל אותו, מאיפה יודעים אנו

שאסור לכתוב תפילין

על עור בהמה טמאה, רק על עור בהמה הטהורה?

אמר לה, דכתיב, למען תהיה תורת השם בפיך.

בשמות,

פרק יג', פסוק ט', נאמר,

והיה לך לאות על ידיך ולזיכרון בין עניך.

זה תפילין.

מוסיפה התורה, למען תהיה תורת השם בפיך.

מה זה בא ללמד?

דרשו חכמינו, זיכרונם לברכה,

שהפסוק כאן בא לגלות

על איזה קלף

ועל איזה עור אפשר לכתוב את התפילין.

זה רק למען תהיה תורת השם בפיך.

תורת השם,

וכלול בזה גם מצוות התפילין, שזה פרשיות מן התורה,

צריך שיהיה בפיך, ממה שאתה מותר לך להכניס לפיך.

מאחר, ואנו יודעים שרק בהימות טהורות

רשאי אדם להכניס לפיו, ולא בהימות טמאות,

ממילא, מכאן למדים שגם

כתיבת התפילין

תוכל להיכתב רק על גבי עור בהימה טהורה,

ולא על גבי עור בהימה טמאה.

הוסיף קרנא ושאל את רב שאלה נוספת,

מניין לדם שהוא אדום?

כלומר, לדעת לגבי נידה,

שדם לידה שמטמא זה רק כשהוא אדום, ולא כשאינו אדום,

שנאמר ויראומו אב מנגד את המים אדומים כדם.

אז הוא עונה לו מפסוק במלאכים ב', פרק ג',

ששם כתוב ויראומו אב מנגד את המים אדומים כדם.

אז מאחר ורואים

שנאמר כאן אדומים כדם,

ניכרן שהדם הוא אדום.

מניין המילה שבאותו מקום?

שואל אותו קרנא את רב שאלה נוספת.

מניין יודעים שמצוות המילה צריכה להיות באותו מקום?

במקום הידוע כמו שאנו יודעים?

אז על זה עונה לו רב.

דבר זה לומדים אנו בגזרה שווה, נאמר כאן עורלתו,

ונאמר להלן עורלתו.

לגבי מצוות המילה נאמר בויקרא פרק ג',

ימול בשר עורלתו.

כתוב בפסוק

וערל זכר אשר לא ימונת בשר עורלתו ונכרתה נפש ההיא מעמיה.

אז נאמר, אם כן, לשון עורלתו בפסוק.

ונאמר להלן, לגבי

מצוות עורלה, כידוע, בפירות האילן,

נאמר בויקרא י״ט,

וערלתם עורלתו.

בפסוק כתוב

וכי תבואו אל הארץ ונתעתם כל עץ מאכל

וערלתם עורלתו את פריו.

אם כן, יש פה גזרה שווה, עורלתו שנאמר במצוות המילה,

ולומדים זאת מהעורלתו שנאמר באיסור אכילת פירות העורלה.

מה להלן, דבר שעושה פרי,

כמו שלגבי נטיעה שאמרה תורה שבזה יש איסור אכילת פירות עורלה.

זה נאמר באילן שהוא עושה פירות,

כי רק בזה התורה אמרה שלא לאכול את פריו של אותו אילה.

אף כאן דבר שעושה פרי. אז גם המילה

זה במקום כזה שהוא דבר שעושה פירות.

שואל את הגמרא המה ליבו,

דכתיב

ומרתם את עורלת לבבכם.

שואל אותו, קרנא את רב,

אתה לומד מהגזירה שווה?

בסדר, אבל מצאנו לשון עורלה שנאמר גם לגבי לב.

בדברים י'

נאמר ומלתם את עורלת לבבכם. רואים שנזכר לשון עורלה גם לגבי לב.

המה אוזנו, ויכול להיות גם אוזנו, כי גם באוזן מצאנו לשון עורלה.

דכתיב, הנה ערלה אוזנה בירמיה ו',

פסוק י' נאמר, הפסוק הזה.

אם כן, מה רואים?

שנאמר ראשון עורלה גם בלב וגם באוזן.

אז עדיין ניתן לשאול,

אם כל הידיעה שלנו

שמילה זה באותו מקום זה מכוח הגזירה שווה,

אולי את הגזירה השווה הזו תלמד

מעורלה שנאמר בליבו או בעוזנו.

ואם כן, מצוות המילה אולי תהיה

בזה שיכרות את עורלת הלב, את עורלת האוזן.

עונה הגמרא, לא.

עורלתו, דנין עורלתו תמה מעורלתו תמה.

ואין דנין עורלתו תמה מעורלת שאינה תמה.

אם אנחנו מדקדקים,

אז באוזן ובלב לא נאמר ראשון עורלתו.

נאמר עורלת לבבכם,

או ערלה אוזנה.

החל מצאנו באופן מדויק עורלתו,

כמו שנאמר במצוות המילה.

זה רק באילן,

שנצטווינו לא לאכול את פירותיו בשלוש שנים ראשונות.

אם כן, מאחר וזה נאמר מדוקדק,

הלשון עורלתו,

מה שנאמר במצוות המילה,

כמו במצוות איסור אכילת פירות עולה,

אז ראוי שנלמד משם

גם לעניין הזה,

שכמו שבאילן הדין עורלתו נאמר,

באילן שעושה פירות,

אז גם מצוות המילה נאמר במקום,

בעבר כזה שעושה פירות.

כך

היה המבחן שקרנא בא לבדוק את רב, אם הוא חכם גדול, אם הוא אדם גדול.

אמר לו, מה שםך?

שואל אותו רב את קרנא, הוא הבין שהוא בא לבחון אותו.

אומר לו, מה השם שלך?

רב כבר שואל את קרנא.

אז הוא עוד...

קרנא,

השם שלי קרנא,

אמר ליה רעבה דציפוג ליה קרנא בעיני.

הרב קילל אותו.

לא,

זה עדיין לא.

יהי רצון

שיהיה לך, כאילו הוא אומר לו, לקרנא,

קרן בעין.

יהיה לו איזשהו גידול, השם מרחם.

הוא הבין שהוא בא לבדוק אותו והוא הקפיד עליו.

החזון איש

למה באמת,

הוא מסביר למה באמת רב קילל את קרנא.

כי רב סבר שבבבל מכירים אותו,

כבר יודעים

את מעלתו.

אם כן זה זלזול שבא אדם

לבחון אותו, זה זלזול בכבוד התורה.

לכן ראה צורך לעשות זאת.

אין לי להגיד שזה לא קרה?

לא,

אני מבין שהשם הזה היה מקודם,

רק הוא השתמש בזה גם

לקלל אותו.

טוב,

לסוף, הינה שמואל לביתה.

התגלגלו הדברים שבה שמואל

ונפגש איתו גם כן,

והכניס אותו

אליו הביתה,

ואז

הוא ידע והוא הבין

שרב סובל במעב.

אוכלי נעמא דסערי וקסא דהרסנא,

אז הוא האכיל אותו לחם שעורים

ודגים שמבושלים

עם שמן וקמח.

מאכלים כאלה

שהם יכולים להועיל לו,

לרפות אותו,

ובנוסף, ואשקיה שיחרא,

גם נתן לו שכר לשתות

ולא אח ולבית הכיסא,

והוא לא הראה לו היכן נמצא בית הכיסא,

כי היכד אל ישטרשה,

כדי שהמעיים

ירגיש איזה צורך לשלשל את מעב,

והוא לא יוכל להתפנות,

ומתוך כך

כל הזמל שבמעב

יתרכך ויהיה רפוי,

וכך יוכל להוציא את כל

מה שיש לו במעב.

כנראה

שהוא היה מתקשה,

היה לו קשה להתפנות,

זה היה הכאב שהיה במעב,

על ידי זה שהוא נתן לו משקאות,

משקה כזה, יחד עם המאכלים הללו,

שהם גורמים לרכך יותר את המאכל שבמעב,

וזה גרם לו שיוכל אחר כך

להתנקות בכל, מכל מה שנמצא במעב.

לה יתרא ואמר

מאן דמצערן לא לוק מלא בניה.

אז רב אחר כך קילל את שמואל,

והוא אמר, הוא חשב שהוא עושה זאת בכוונה בשביל לצער אותו.

הוא אומר, מי שמצערני לא יהיו לו בנים, כך הוא אמר.

וכן הבא,

זה כשגגה היוצאה מלפני השליט.

אם חלילה אדם גדול מוציא

דבר של כעס או קללה על אדם אחר,

זה פוגע בו.

הגם

שלמעשה מתברר לבסוף ששמואל התכוון לטובתו,

לרפוד אותו.

אבל הוא לא ידע, בזמן שהוא אמר את מה שאמר,

הוא לא ידע שהוא התכוון לרפוד אותו. הוא חשב

שהוא רוצה לצער אותו.

באמת מובא בגמרא בבא קמא

ששמואל, שרב,

לאחר שהוא הבין

שאין לו בנים לשמואל

בגלל הקללה שהוא קילל אותו,

אז בתור פיוס לפייס אותו על זה,

היה תמיד

מכבד אותו יותר ממנו.

הגם שרב היה גדול מאוד בתורה וענק בתורה יותר משמואל,

אבל הוא היה מכבד את שמואל,

כביכול שהוא גדול ממנו,

רק בשביל לפייס אותו על זה שבגרמת הקללה הזו אין לו בנים לשמואל.

כאן מביאים

שלשמואל

בגמרא במקום אחר מובא שהיה לו רק שתי בנות, בנים אבל לא היה לו.

טוב,

עד כאן

המעשה שהיה עם רבו שמואל.

מכאן ואילך נראה

שהעניין, הלוא השאלה הראשונה שהוא שאל, קרנה את רב,

מנין יודעים

שמצוות המילה היא באותו מקום הידוע לנו?

מאיפה יודעים?

אז הוא למד בגזרה שווה של עורלתו-עורלתו, כן?

אבל יש מחלוקת תנאים בזה מהיכן לומדים.

זה לא פשוט.

כתנאים, למעשה זה מחלוקת תנאים.

מנין למילה שבאותו מקום נאמר כאן עורלתו,

לגבי מצוות מילה נאמר ראשון עורלתו,

ונאמר להלן עורלתו, גם לגבי מצוות

איסור אכילת פירות עורלה,

גם נאמר ראשון עורלתו. מה להלן דבר שעושה פרי?

אף כאן דבר שעושה פרי,

ומכאן למדים על מצוות המילה שזה באותו מקום, דברי רבי יושיע.

אז כמו שאמר רב, אכן מוכיחים גם דברי רבי יושיע.

אבל רב נתן אומר, אינו צריך.

רב נתן טוען,

לא צריך ללמוד את זה מכוח גזירה השווה,

אלא

לימדים את זה מהפסוק עצמו שמדבר במצוות המילה.

הרי הוא אומר,

וערל זכר אשר לא ימול את בשר עור לתו.

אז מה נזכר כאן העניין? וערל זכר

אשר לא ימול את בשר עור לתו.

למה הוסיף את המילה זכר?

אלא ללמד

במקום שניכר בין זכרות לנקבות.

מאחר ושם במקום ההוא יודעים אנו להבדיל ולדעת מי זכר ומי נקבה,

מכאן למדים

שבזה נצווה לקיים את מצוות המילה.

באותו מקום

שבו ניכר בין זכרות לנקבות,

נראה את רשי,

קודם שנמשיך את הסוגיה הבאה, נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל, דא אבו דלו.

אתם רואים ברשי, דא אבו דלו?

אולי תגידו לי באיזה דיבור המתחיל אתם נמצאים, אז אני אגיד לכם אם יותר למטה או למעלה.

אני אגיד לך על מה המטה, זה לעיל מדומים.

מצאת, מצאת. דא אבו דלו,

גליהן מגביהן.

לעקבו לאפה.

לעשות מחיצה סביבם כשהוא נפנה על דופני הספינה,

שלא יראה גילויו.

עניין אחר, לקנח.

כלומר, יש פה פירוש נוסף,

שהמים הגיעו עד

מקום ישיבתו של רב להתפנות

כדי לקנח גם אותו וגם את דופני הספינה.

ועכירא עניין צער, משום צערו שאפוך אחור.

ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלים,

הבין שלכבוד אדם גדול הוא,

והנהר

היה משוך מארץ ישראל לבבל.

תהי הריח בו בקנקנו אם יין הוא או אחמיץ.

כלומר, הוא אומר לו, לך תריח ותבדוק את

אותו אדם לדעת אם הוא אדם גדול, כמו

שאדם בודק

כדי לדעת אם מה שיש בקנקן, אם זה יין או חומץ.

כמו בתי עד האמר גבי יין נסך.

כלומר, בודקהו אם חכם הוא, אם לאו.

הוא מביא דוגמה לזה ממסכת עבודה זרה,

שהלשון הזה, תאי, זה הכוונה לשון הערכה.

אז כשאתה אומר תריח בו, כלומר, תבדוק אותו מה הוא.

מנין לדם שהוא אדום? שאל אותו באחת מן השאלות.

מנין לדם שהוא אדום? דגבי נידת דם כתיב.

ותנן חמישה דמים טמאים באישה,

וכולן משום דמרעיתן אדומה.

אף אגב דשחור תנא בו נמי.

אפילו ששם מובא גם שאם יש שם כתם שחור,

אז עדיין זה מטמא אותה.

התשובה,

אב עינן, שחור אדום הוא אלא שלקה.

גם השחור,

למעשה בתחילתו הוא היה אדום, אלא שעם הזמן הוא לקה בצבעו והופך להיות שחור.

אבל היסוד הוא שהטומאה באה

רק אם פורש מן האישה אדום,

ולא גוון אחר.

ונאמר להלן עורלתו גבי נטיעה,

טמא באותיותיה עורלתו.

ואין דן עורלתו מעורלת, דאין זו אמירה טמאה. כלומר,

אם באים ללמוד גזירה שווה,

אז ראוי ללמוד

באופן מלא שיש דימוי גמור

בין הדבר המלמד לדבר הלמד.

אז פה אני לומד את המילה מן הנטיעה,

ממצוות אכילת פרות רוח.

ומאחר ושם זה כתוב ממש בדימוי מלא ראוי ללמוד משם ולא ממה שנאמר באוזן ובלב

שזה לא נאמר בדימוי גמור שם נאמר לשון עורלת

או ערלה

ושאינו מפורש בתוך התיבה עורלת מה?

עורלתו זה מה לומר איזה עורלה

עורלה של מה?

אבל עורלת זה לא

לא מוזכר במילה עצמה עורלה של מה?

טיפו קרנא בעיני הבין בו שלנסותו בא.

אוכלי נא מדסעריה כדי לשלשל

דרופא היה שמואל.

כלומר שמואל היה רופא,

הוא הבין ברפואה

ולא אחווה לבית הכיסא

שמתוך כך מתאפק ומתבלבל הזבל במעיו

ומתמוגג כולו.

כלומר כל כולו

מגיע למצב שמעיו רפואים

עד כדי שבאמת יוכל לנקות

ולהוציא את כל מה שיש במעיו.

כן,

נראה עתה את המשך הגמרא.

טענו רבנן.

אנחנו בשורה,

שורה אחת קודם,

תחילת השורות הרחבות האחרונות שבעמוד.

טענו רבנן.

כותבים תפילין

על גבי עור בהמה הטהורה ועל גבי עור חיה הטהורה.

הזכרנו את העניין הזה שעל מה כותבים תפילין.

כתוב מן המותר למדנו מהפסוק למה תהיה תורת השם בפיך,

דווקא מן המותר בפיך.

דווקא מדברים כאלה שמותר לאכול את בשרם.

אז בהמה טהורה או חיה טהורה.

יש גם חיות טהורות כידוע.

שבע חיות טהורות ישנן בתורה.

אייל וצבי ויחמור ועכו ודישון וטעו וזמר.

אלה הם של החיות הטהורות.

אז אפשר לכתוב תפילין על גבי האורות של החיות הללו,

וכן על אורות של בהמות טהורות.

והוסיפה ברייתא ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן.

גם אם הן לא נשחטו בכלל אלא מתו

או שהיו טרפות

ואסורות מאכילה בגלל שהן טרפות.

גם זה עדיין מותר

לעשות מהן,

להשתמש בערור בשביל לכתוב עליהן תפילין.

למה? כי המין הזה,

המין הוא מין טהור. אלא מה?

שמסיבה כלשהי אסור לאכול.

זה עדיין לא סיבה שלא יהיה אפשר לכתוב על זה

את התפילין.

ובנוסף, ונכרחות בשיערן.

כאשר באים

לכרוך את פרשיות התפילין,

אז כורכים את זה בשיער של בהמות טהורות.

אחד גם מכניס אותן לבתים,

ונתפרות בגידן, וגם הבתים של התפילין

כורכים את זה, תופרים את זה עם הגיד,

שיש בבהמות הטהורות, או בחיות הטהורות.

וההלכה למשה בסיני,

זוהי ההלכה למשה בסיני,

שהתפילין נכרחות בשיערן,

ונתפרות בגידן,

כלומר של הטהורות,

ולא של הטמאות.

יפה.

אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה,

ואין צריך לומר על גבי עורם ולאו טריפה שלהם.

ואין נחרקין בסהרן,

ואין נתפרות בגידן.

וזו שאלה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי.

כלומר, למעשה הייתה כבר שאלה כזו,

שביתוסי אחד שאל את יהושע הגרסי.

מי זה היה ביתוסי, כידוע,

הצידוקים והביתוסים זה היה שתי כיתות

שלא האמינו בדברי חכמים.

הם היו תלמידי צדוק וביתוס.

צדוק וביתוס

היו תנאים גדולים,

והם

היו למעשה, שני אלה היו תלמידי אנטי גנוסי סוכו.

וכשאנטיגנוסי סוכו אמר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא תהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,

אז הבינו בטעות שמתכוונו לומר שתעבדו את הבורא ולא תקבלו שכר.

באמת, הם כשלעצמם הבינו את הדברים בצורה נכונה.

כן.

הם עצ... לא.

לא, אני מדבר, לא צדוק וביתוס.

צדוק וביתוס שנו את הדברים בצורה הזו, כמו שקיבלו

מרבם אנטי גנוס איש סוכו.

אבל התלמידים שלהם

הבינו את הדברים בצורה לא נכונה.

כאילו,

באו לומר שגם אם

יגיע מצב שיתברר לכם

שלא תקבלו שכר,

גם אז

תמשיכו להיות עבדי הבורא יתברך.

כי אם לא כן נשמע, צריך להגיד את זה,

אלא תהיו כעבדים המשמשים את הרב שלו על מנת לקבל פרס.

הם לא הבינו שהמטרה בזה רק לגלות שכשאתה עובד,

מתי זה יהיה לשם שמיים באופן מלא?

רק כשאתה עובד לשם המורה יתברך ולא לשם קבלת השכר.

זה הם לא הבינו.

הם הבינו בטעות שהכוונה

שלא תקבל שכר ואתה בכל זאת צריך לעבוד.

ומזה יצא הקלקול

שהגיעו להיות כת ביתוסים

וכת הצדוקים.

אז אחד מן הביתוסים שאל את רבי יהושע הגרסי,

למה אני רגע נקרא גרסיק?

למה היו צריכים לנחש ולמה לא שאלו את הרב שלהם?

למה הם כתבו את זה ולמה הם לא שאלו את הרב שלהם?

רבי יוחנן בן פרידה הם לא שואלים את זה, נכון?

לא, התלמידים. אתה מדבר על ה... התר, תתבונן היתר.

התלמידים של אנטיגנושי סוחות, צדוק וביתוס

העבירו את הדברים שקיבלו מרבם באופן מלא.

זה מה שקיבלנו מרבנו,

זה הכול.

מאה אחוז. כמו שהתורה אומרת. עכשיו, הם,

הם

טעו בהבנת הדברים התלמידים,

לחשוב כך.

לשאול את הדגלו של סוחו מה הוא התכוון,

זה לא היה להם, לא היה חלוק, אני רואה שכבר לא היה.

אבל צדוק וביתוס.

הם טעו או שהתלמידים שלהם טעו? התלמידים שלהם טעו, לא הם.

אבל מה יכול להיות,

ואני פה נותן איזשהו כיוון,

יכול להיות שצדוק וביתוס

ידעו והבינו את ההבנה הנכונה בדברים,

ואולי אפילו אמרו לתלמידיהם את ההבנה הנכונה,

אבל התלמידים

נכנס להם ספק בליבם שמאחר שהם לא אומרים את זה בדעת עצמם,

אלא באים לפרש את דעת רבם,

יכול להיות שרבם לא לזה התכוון.

עד כדי כך.

וזה אסור היה להתלם.

ודאי שהם חייבים לשמוע על הרבי שלהם. בדיוק, גם איך שקיבלו ככה. כן,

אבל איך אומרים?

מצא יצר הרעת מקומו לחזור ללבו של אדם, הרבה פעמים

בן אדם מתקלקל, מכוח מה?

מכוח שרואה איזה סיפור.

הוא רואה איזה שהוא דתי שעושה ככה,

אז הוא, ככה? אז אני,

סיפרו, סיפר, לא מזמן,

סיפ... אה, כן, אשתי סיפרה לי,

שהיה איזה שהוא, בת, בת אחת,

שהייתה שייכת ל...

מזרחיסטית, כמו שאמרתי, דתית-לאומית.

והאם הזמן התקלקלה לגמרי, לגמרי, לגמרי, לא נשאר ממנה כלום בדת.

ולמה זה? שאלו אותה למה זה.

אמרה,

אני ראיתי שהקב' ברוך הוא,

שה' יתברך,

לא ריפא את אבא שלי, אלא אבא שלו נפטר,

כן?

אז עזבתי את הכול, זהו.

היא כאילו נוקמת בקב' ברוך הוא.

אבל מה?

פשוט שאם בן אדם חזק באמונה,

הדברים הללו לא ישנו לו את דעתו.

אבל כשמחפשים עילה,

או שהאמונה לא כל כך חזקה, אז כבר היתר רע מוצא את מקומו להכניס כל מיני אירועים על העניין.

כי היתר רע יודע טוב-טוב לעבוד, להכניס לבן אדם

תאווה גדולה בשביל להתקרב לכל העולם הזה,

וזה מפתה.

אז מה עושים?

בן אדם אבל חי, יש לו אמונה שיש שכר ועונש.

אז איך הוא יכול להגיע לכל העולם הזה?

לאט לאט היתר רע מוצא את מקומו, להחליש לו את האמונה,

עד כדי שמגיע לכפור,

ואז הוא

כביכול לדרך פתוחה.

בן אדם טיפק.

זה אין מה לעשות.

זה לא חלילה שאני משהו על גדולי הדור, זה משהו מאחוריו.

רגילים שיצאו לארץ ישראל.

כתוב שמשהו בשמות שלהם זה כבר אמר על מה שהם עומדים להעלות. על העתיד להיות. על העתיד להיות. משהו לא בסדר.

משהו שאיזשהו... יכול להיות שצדוקים ובייטוסים זה משהו שהיה בשמות של הגדולים,

שמפה אולי הייתה איזשהו עצר רע, משהו צריך להיות איכשהו לחדור לעצום. אני לא אומר.

אני לא יודע, אני לא מוצא.

כתוב על יסודות של המרגלים שהם היו הרבה יותר גדולים מגדולי העולם, זאת לא יודעת. מפורז. שם כבר היה כבור משהו מהשמות. כן, בסדר. חז'ל דרשו. דווקא מהם זה התחיל. אולי... תבין, תבין, חז'ל דרשו את זה לאחר שהגיע המעשה הזה, אז חז'ל דרשו את שמותיהם של המרגלים לגנאי אחר שנעשה.

אבל לבוא ולהגיד שכל שם,

כן,

יש בו איזשהו רמז לאיזשהו דבר,

חלילה רעש יעשה. לא, לא, אני אומר, תבין ארצה. אחרי מה שאנחנו רואים... משהו אחר, כן. פה לא שמענו את זה, אבל

לא ראינו שדורשים את שמותיהם

חלילה לגנאי. לא, לא, אני רק אומר. את שמות הרשעים אתה יכול לדרוש לגנאי. לא, זה לא נכון. כן? ושם הרשעים ירכב.

אבל צדיקים.

על מה ולמה?

הם היו את התנאים הקדושים, צדוקות ביתוס.

תלמידיהם טעו.

אז שאל אותו ביתוסית רבי יהושע הגרסי,

מעיניים שאין כותבין תפילין על אור בהמה טמאה,

נכתיב למען תהיה תורת השם בפיך,

מדבר המותר בפיך.

ראינו,

רק על גבי אור בהמות או חיות טהורות,

שזה דברים המותרים באכילה.

הלאה.

אלא מעתה,

על גבי אור נבלות וטרפות, הלא יכתבו.

אז שואל אותו אותו ביתוסי,

ככה אתה אומר שזה המקור שבמנו למדים,

שצריך לכתוב דווקא על אור של בהמות וחיות טהורות?

אז למה על אור של נבלות וטרפות שלהם מותר לכתוב?

הלא, זה לא מותר בפיך?

הלא, אסור לו לאכול את הנבלות או את הטרפות.

מה אכפת לי?

שהמין שלהם הוא מין המותר באכילה.

אבל סוף סוף עכשיו

נאמר שאיזשהו עגל

מתנבל, מת,

שלא בדרך שחיטה ראויה,

או מת מאליו,

או שמצאו שהוא טרפה, הוא אסור באכילה,

אז למה אפשר לקחת מהעור הזה שלו לכתוב על התפילית?

הלא, עכשיו בפועל אסור לו לאכול את זה.

אמר לו רבי יהושע גרסי עונה לו תשובה.

אם שואל לך משל, למה הדבר דומה?

לשני בני אדם

שנתחייבו הריגה למלכות.

אחד הרגו מלך,

ואחד הרגו אספקליטור.

שומעים?

מה זה אספקליטור?

שר הטבחים, אחד מהממונים של המלך,

ללכת ולהעניש את בני האדם.

אבל אחד, המלך הרג אותו.

איזה מהם משובח?

הווי אומר, זה שהרגו מלך.

אז בזה בא יהושע הגרסי,

רבי יהושע הגרסי, לענות תשובה לאותו ביתוסי.

גם הנבלות והטרפות

שהן נהרגו על ידי הבורא הן יותר חשובות

מאלה שנשחטו בידי האדם.

אם ככה, האם אפשר לכתוב

על עור של בהמות וחיות טהורות שנשחטו על ידי האדם?

מה זאת אומרת נהרגות או נזמה? מה, מה, הם נהלו את הטרפות?

נבלות וטרפות זה שהן מתו מעליהן.

אבל היה להם, לא בדרך של שחטה ראויה.

אבל לא מתו מעליהן.

בטח, בלי ששחטו אותה.

זו נבלה.

או טרפה,

שהיא למעשה כבר אמורה למות בהמשך.

לא שחטה שחיטה. לא, לא.

זה גוף אהובה לאומה.

שאם אתה רואה

שנתנבלו או נטרפו, שזכה לידי הקדוש ברוך הוא בעצמו,

אז ודאי שזה יותר חשוב.

מאשר

אלה שנשחטו.

אז אם אתה מתיר

ללכת ולכתוב תפילין על אור של בהמות וחיות טהורות שנשחטו על ידי אדם,

כל שכן מאלו שמתו על ידי הקדוש ברוך הוא.

הוא שואל למה באוכל זה לא ככה?

שאלתי לו הכי חשוב על זה.

הוא שאל. למה באוכל כן וככה לא? כאילו באוכל אסור, אסור את הרבע. אסור מה?

אסור את הרבע. אז איך בית תפילין מותר?

זה מה שהוא שואל.

עלו לאכול אסור, בדיוק.

עלו לאכול אותה מסור,

ובכל זאת לכתוב עליהם תפילין מותר. למה?

אז הוא אומר לו,

מה יותר חשוב בעיניך?

אלה שמתו על ידי המלך, ולא אלה שמתו על ידי אדם שהוא פחות מן המלך.

עדיין, כשהמלך יכתוב עליו. אז ממילא אם מותר לכתוב

על אור,

תפילין על אור של בהמות וחיות טהורות שנשחטו על ידי האדם,

כל שכן מאלו שמתו על ידי המלך.

אוקיי, אז בוא נאכל אבל. אלא מעתה יאכלו,

שואל אותה הביתוסי,

אם זה יותר חשוב בעיניך,

אז שיהיה מוטל גם באכילה.

הרי זה כל שכן, אמרת כל שכן, לא?

אז הפוך, הוא מדבר על הפוך, הוא עכשיו יותר לאכול את זה. אמר לה, התורה אמרה, לא תאכלו כל נבלה,

לאט אמרת יאכלו.

אז הוא אומר לו,

אבל בתורה כתוב לא תאכלו כל נבלה,

אז אתה רוצה שיאכלו?

כלומר, מה הוא התכוון לומר לו בזה?

עניין האכילה זה עניין אחד,

שאנו לא יודעים בדיוק למה באמת זה מותר וזה אסור.

אז היום אוהדים את זה. אבל מבחינת החשיבות,

כן,

חשיבות יש למה שנהרג על ידי המלך יותר מאשר

שיצאה חיותו על ידי אדם.

אבל היום אוהדים הרב לרב, למה אסור?

יכול להיות שיש טעמים, אבל זה מה שהתכוון לענות לו.

יש פסוק,

בפסוק כתוב שאסור.

ממילא זה לא שייך למה שאנחנו רוצים לדעת. אנחנו מחפשים לדעת האם בזה שנתנבלו או נטרפו

זה מהווה גריעותא, פחיתות

במעלתם של אותם אלה,

שלא יכתובו עליהם תפילין. הוא אומר לו, לא, לא,

אדרמה,

אין פחיתות.

מאחר וסוף סוף הן ראויות לאכילה היו, אלמלא שנתנבלו או נטרפו.

ממילא אפשר לכתוב על גבי

אורן של אלה,

גם אם זה נבלות וטרפות שלו.

נבלה זה משהו אחר, מה זה נבלה?

נבלה זה בהמה שמתה שלא על ידי שחיטה,

שלא על ידי שחיטה ראויה.

גם אם היא שחטה, אבל השחטה לא הייתה ראויה.

כגון שהיה סכין פגום.

יש חמישה פסולים בשחיטה, לא נקרא לזה כל זה.

אז מה זה טרפה?

טרפה זה שיש בה איזשהו פגם מסוים שהיא אמורה מום.

מום מסוים באחד מאיבריה שמכוח זה היא הייתה אמורה למות בהמשך.

אז אם היא רק טרפה.

נו.

ו... ו... שחטו אותה.

שחטו אותה. לא יואי.

לא, לא, לעניין הכתיבה. בסדר? מותר, זה כתוב פה.

כן, מותר, ודאי מותר. להלכה מעדיף?

מה? להלכה מעדיף?

מה מעדיף?

כן, מותר שנשחט, לעשות איתו... אה, אתה מתכוון,

האם אלה שנשחטו כהלכה או לא?

כן.

אני לא מוצא עדיפות מזה על זה.

לשון הברייתא שלמדנו מקודם,

הוא כותב בחד המחתה, כלומר משווה את זה,

שנבלות וטרפות של בהמות וחיות טהורות

שווה גם כמו אלה שנשחטו.

זו הפשטות הלשון.

זו הפשטות הלשון. כן.

שהיא נבלה, אתה מתכוון. נבלה, כן? כן. יכול להיות המעלה לקנות ביקר יותר, שזה כן למצוא הברשתים ככה.

לא, אז אני אומר לך, הלשון,

מהלשון לא נראה שיש הבדל,

אבל בכל זאת אני בודק.

אני מוכן לבדוק בהלכה אם יש עדיפות.

אבל השאלה אם היא הייתה בעלת מין, זה לא יודעים כבר, כי היא כבר...

טוב, זה לא מפריע לי, נו. אני אסביר לך, זה לא מפריע.

אם אתה יודע שהמין הזה של הבהמה או חיה זה מין טהור, אז זה בסדר.

נמשיך הלאה.

אמר לו קלוס.

אז אבייטוסי, אחר ששמע את כל זה,

שיבח את דבריו ואמר לו קלוס.

קלוס זה כאילו... לקלס ולקלס. קילס.

שיבח את הטעם שאמר לו.

כן, כנראה זה משהו ביוונית, אינני יודע.

מה?

לא ידוע לי.

לי לא ידוע דבר כזה.

קשה, אבל הם לא רשעים ולא... הם באמצעים, זה כזה...

הם חושבים שהם צודקים, והם רושבים... זה כזה פרווה כזה.

כל אלה, תדע לך. רשעים, ברור, כן, אבל הם... כל אלה... אותם הכי קשה להחזיר גם.

נכון מאוד, יש כאלה של לגמרי ויש כאלה של צדיק, כל אותם אלה

שהחליפו

אידיאולוגיה וחושבים שזה רצון השם,

הם הרבה יותר קשה להחזירם מאשר אלה שהולכים בדרך שלא ראויה.

אחד שהתחנך, כן?

בדרך כלשהי שזה דרך היהדות.

כדוגמת הרפורמים.

הם התאימו את התורה לזמן.

אמרו לסביבה, זאת אומרת, התאימו את ה... לזמן.

והם מבינים שככה, זו הדרך.

זו הדרך. כשאדם הוא חילוני חלילה,

והוא יודע שהוא לא הולך בדרך התורה, הוא לא מחליף, אלא אומר, אני אהיה לא הולך בדרך התורה.

בזה, יותר קל להחזיר אותו.

אפשר להגיע, להביא אותו למצב שהוא יבין

שזה לא זה.

מה שאתה עושה,

לא ראוי שיהיה,

כי גם בתוך-תוכו הוא יודע את האמת.

ואשר על כן, קל יותר להחזיר אותו בתשובה.

אבל אלה שמחליפים יהדות ביהדות,

יש להם דת משלהם,

וטוענים שזה היהדות,

זו היהדות,

היהדות הזו היא עקומה,

ומי יודע לאן זה מגיע.

קשה אותם להחזיר

הרבה הרבה יותר.

כי למה שיעשה משהו חדש

אם הוא חושב שהוא הולך בדרך היהדות ואפילו יותר טוב ממך?

הוא, אדרבה, יעמול להחזיר להביא אותך אליו מאשר שאתה תביא אותו אליך.

רואים את זה גם במציאות, נכון?

כן, זה היום לגמרי.

הלאה ברשי, ונחלחות האיגרות בשערן של אלו,

ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן.

הקציצה הכוונה בבית,

הבית של התפילין נקרא קציצה.

הוא מכניס את זה בתוך

הבית

של התפילין.

אספקלטור שר הטבחים, בלשון יווני.

זה שער אגומלך,

ואלו לקו

על ידי בורן.

קלוס משובח,

טעם זהה.

נראה את המשנה,

משנה חדשה.

אין עושין הילמי בשבת.

ממש השורה האחרונה.

אין עושין הילמי בשבת,

אבל עושהו את מי המלח,

וטובל בעין פיתו,

ונותן לתוך התבשיל.

כלומר, אם אדם רוצה להכין

מי מלח,

אז אם הם

הרבה מים, מי מלח מרובים,

אז אין עושין

את זה בשבת.

כי אז נראה כאילו

הוא רוצה להשתמש בהם לצורך עיבוד.

כשהוא עושה כמות גדולה

של מי מלח,

הוא עובר על איסור של מעבד.

ברור, ברור.

יש דין של מעבד, זה אחד מלאם בט עמוד מלאכה, ודאי.

על זה מדברים.

רש״י בעמוד ב' אומר שהרוגלים לעשות,

לקחת מלפפונים

ולהחמיץ אותם, כידוע,

או כל מיני סוגי ירקות אחרים.

איך עושים את החמוצים?

על ידי שמכניסים אותם במי מלח.

אז כשעושה כמות גדולה של מי מלח,

זה נראה כאילו הוא בא לעבד

איזשהו דבר מסוים, איזשהו ירקות מסוימים,

ולכן

אסור לעשות זאת בשבת.

אבל עושהו את מי המלח, היינו, אם זה מועט, כמות מועטה,

זה מותר.

כי אז לא נראה כמעבד כשזה רק כמות קטנה,

זה רק בשביל להטעין קצת את המאכל.

וטובל בהן פיתו.

ומכוח זה יכול לקחת את פיתו ולהטביל בו אותם מי מלח.

איך יודעים מה הכמות?

מה?

מה הכמות?

אם זה בכמות כזו שיכול לגמור את זה בתוך הסעודה,

אז זה בסדר.

כשהוא עושה כמות גדולה יותר,

פה כבר זה יותר נראה שהוא מתכוון להשתמש בזה לצורך אחר.

מה זה אומר בתוך הסעודה? כמות למאכל הכללי אחר?

אם זה הולך להכין או כמות... לא חמוצי.

לא, המלח, המלח הזה.

אם הוא עושה כמות של מים עם מלח,

כמות כזו שיוכל להשתמש באותה סעודה,

וזהו זה, אז זה בסדר.

אבל כשעושה כמות גדולה יותר,

שמע הוא עושה כמות גדולה, אם אין לו צורך בזה.

אלא מה? זה כבר נראה שכאילו נעשה לצורך הלמוד.

מותר לעבוד את זה רק לצורך בתוך הסעודה.

כן. וטובל בעין פיתו ונוטה לתוך התבשיל. אם זה לצורך

ובכמות שיטבול בעין פיתו או שייתן לתוך התבשיל,

אז זה בסדר.

אמר רבי יוסי,

ולא הוהיל מי בין מרומה ובין מועט.

כלומר, סובר רבי יוסי.

כן?

אם אסור אסור. שאין הבדל.

מה זה משנה אם זה מרובה,

אם זה מועט?

והגמרא בהמשך

מבארת שכוונתו שכמו שהמרובה אסור, גם המועט יהיה אסור.

לא יהיה מקום להבדיל ביניהם.

אלא מתי יהיה מותר, ואלו אל מי מלח המותרים נותן שמן לכתחילה לתוך המים,

או לתוך המלח.

מה זה נותן למים?

כלומר,

כלומר אם הוא

לפני שהוא נותן את המלח

לוקח שמן ומערבב את זה עם המים,

או שמן למלח לפני שהוא נותן את המים,

אז זה בסדר, כי השמן מעכב את המלח

שלא יוכל

לערבב את המים היטב עם המלח.

כן?

זה מתיש את הכוח של המלח.

בדרך כלל,

כשהיו משתמשים

במי מלח בשביל להחמיץ,

זה היה מי מלח אזין.

פירושו שהיה בהם כוח גדול במלח, במים הללו, כדי לעבד בזה את הירקות.

אבל אם זה התישו את כוחם

של המים הללו,

שהמלח כבר אין בכוחו כל כך לעבד,

במצב הזה ניכר שזה לא לצורך אמור.

לכן,

אם הוא קודם מערבב את המים והמלח ואחר כך נותן את השמן,

או בכל שכן הוא בכלל לא עושה שמן,

אז זה ודאי אסור, לא משנה מה הכמות,

כי עדיין המלח הוא נמצא בשיא כוחו,

ויכול להחמיץ את הירקות.

אבל,

במקום שהוא שם שמן

מקודם לכן, עם המים לפני שהביא את המלח, או שמן עם המלח לפני המים,

אז בזה הוא מחליש את כוח המלח,

וזה ודאי כבר לא עושים

בשביל להחמיץ את הירקות.

אומרת הגמרא, מייקה אמר?

כלומר, מה כוונת המשנה שאומרת אין עושין הילמי בשבת,

אבל עושה ממלח?

מה זה הילמי ומה זה מלח? ממלח.

אמר רבי יהודה אמר שמואל, הכי קמא.

כוונת התנאה,

כמו שביארנו, אין עושין

ממלח מרובין,

אבל עושהו ממלח מועטין,

כמו שביארנו,

שכשזה מרובה,

כשזה ממלח מרובין, אז קורא לזה התנאה הילמי.

את זה אסור.

אבל אם הוא עושה בכמות קטנה,

זה מותר.

כמות באופן כללי, יחד עם המים, כן, כן.

נראה את רשי,

אין עושין הילמי בשבת.

הילמי, הוא מביא פה

משהו, מילה בלועזית,

שהמפרשים כאן אומרים, זה תערובת מאי ומלח לשימור אוכלים.

בשביל לשמר אוכל על ידי שכובשים ירקות, למשל, בתוך אלה,

זה משמר את הדבר בזמן מרובה.

אבל עושה, מפרש בגמרא,

בגמרא תסביר מה זה, מה הכוונה בדברי תנאה. כמה, כמו שכבר למדנו עכשיו,

שההבדל בין אם זה מרובים לבין אם זה מועטים.

ועל זה אומר רבי יוסי, והלא הילמי בין רב בן מעט,

אומר רשי,

ואם המרובים אסורים, אף המועטים אסורים, ואם אלו מותרים,

כאילו מותרים.

כן? כלומר, מה פתאום להבדיל ביניהם לומר, זה אסור וזה מותר?

או שתתיר בשניהם, או שתאסור בשניהם.

ובגמרא מפרש, דלחומרא אמר רבי יוסי,

דחולן לאיסור.

והגמרא אומרת שבאמת דעת רבי יוסי

לאסור

בין מלח מרובין במלח מועטין,

מפני שהוא כמחבד

מתקן את האוכל הנתון לתוכו

כדי שיתקיים,

ואלו הן המותרים נותן שמן לתוך מים בתחילה,

קודם שייתן למלח.

קודם שייתן למלח נותן שמן לתוך המלח, כן?

או נותן שמן לתוך המלח בתחילה, קודם שייתן למים.

והשמן מעקם,

שאין המלח מתערב יפה על המים,

ומתיש את כוחו מהיות ממלח עזין.

אבל לא ייתן מים ומלח תחילה,

ואפילו הוא נותן שמן לבסוף.

אבל עלייה לשים מים ומלח ואחר כך ייתן שמן, זה לא

זה בשעה שנותן מים ומלח יחד, הוא נראה כמעבד.

לכן ראוי

שקודם ישים את השמן או עם המים או עם המלח,

ואחר כך ישים את הדבר האחרון

שצריך שם.

כן?

בייקה אמר, מי הילמי ומים המלח?

אז כמו שביארנו,

שכוונת דברי תנאי קמה לאסור את המרובין,

אבל להתיר את המועטין.

ועל זה רבי יוסי חולק.

אמר רבי יוסי ועל לא הילמי בין מרובין ובין מועטין. אני חוזר לגמרא.

בגמרא אני חוזר, כן, תראו,

אמר רבי יוסי,

זה חלק מן המשנה שרבי יוסי סובר לאסור את הכל, כך ביארנו.

אבל האמת,

שאני כבר הקדמתי איתם מאוחר,

למעשה בני הישיבה שלמדו את דברי רבי יוסי, לא ידעו מה כוונתו באמת.

האם כוונתו לאסור בשניהם,

או כוונתו להתיר בשניהם.

כלומר,

כשבאת הנקמה ואומר,

מרובין אסור, מי מלך מרובין אסור, אבל מי מלך מועטין מותר,

רבי יוסי אוכל שאין מקום להבדיל ביניהם.

אבל מה כוונתו שלא להבדיל ביניהם?

האם כוונתו לאסור בשניהם, או כוונתו להתיר בשניהם?

אז הסתפקו בני הישיבה. היא באה לאום,

רבי יוסי לאסור או להתיר.

האם כוונתו לאסור בשניהם או להתיר?

אמר רבי יהודה, להתיר.

כוונת

רבי יוסי להתיר. זה סברה של רבי יהודה.

ככה רבי יהודה האמורה,

כך הוא לומד פשוט ברבי יוסי. זה לא יהודה בן בן בן?

רבי יהודה האמורה הוא היה, זה לא רבי יהודה היה ידוע לנו.

רבי יהודה, הוא בא ומפרש את דברי רבי יוסי שכוונתו להתיר

גם את המרובים כמו את המועטים.

מדלוק קטן רבי יוסי עושר. מאיפה יודע אני אומר רבי יהודה שכוונת רבי יוסי להתיר?

כי לא כתובו רבי יוסי עושר.

כתוב, אמר רבי יוסי, ולא הועיל מבין מרובה למועט.

מאחר ולא כתוב רבי יוסי, אוסר,

משמע שכוונתו להתיר אפילו את המרובין.

אמר לרבה, אז רבה שואל אותו,

המדיקה תנא אספה,

ואלו הם ממלח המותרים מכלל רבי יוסי לאסור.

הוא אומר, לא ייתכן לפרש כמוך, אומר לו רבה לרבי יהודה.

למה?

כי הרי מהמשך דברי רבי יוסי אתה רואה

שהוא אומר,

ומתי מותר לעשות ממלח?

באופן שהוא מניח שמן

לתוך המלח לפני הנחת המים או לא.

אז מה אתה מבין?

שעד עתה באמת הוא לא מצא היתר לעשות ממלח. רק, יפה, אז אדרבה,

הוא בא לאסור בזה מים ומלח ולא שמן,

אלא אמרה בא לאסור.

אבל הוא אומר, מתוך הדברים הללו,

הוא מוכיח בצורה פשוטה וברורה שרבי יוסי אוסר והוא בא להחמיר בשניהם.

וכן אמר רבי יוחנן לאסור.

כל אימת שהוא נותן מים או מלח,

לא משנה איזה ממלח מרובין או ממלח מועטין,

אסור.

מתי מותר?

רק אם הוא מניח שמן מקודם עם המים

לפני הנחת ערבוב המלח, או שמן עם המלח לפני ערבוב המים,

אז זה מותר.

תעני נמיהכה, אין עושין ממלח מרובין לתת לתוך הכבשים.

כלומר, מביאים עכשיו ברייתא שמוכיחה שרבי יוסי באמת אוסר

לעשות ממלח בין מרובין ובין מועט.

כתוב בברייתא,

אסור לעשות ממלח מרובין לתת לתוך הכבשים.

כבשים זה ירקות כבושים,

שבתוך גיסטרה היו לוקחים איזה כלא חרס סבור,

היו מניחים שם ירקות,

ואז מניחים שם את המי מלח

כדי לכבוש את

הירקות הללו,

כדוגמת המלפונים החמוצים.

אבל עושהו ממלח מועטין

ואוכל בהן פיתו ונותן לתוך התבשיל.

אמר רבי יוסי, וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין,

הללו אסורין והללו מותרים?

אומר רבי יוסי, מה?

בגלל שאלה הם מרובין, הם אסורים, ואלה המועטין הם מותרים?

יאמרו מלאכה מרובה אסורה, המלאכה מועטת מותרת?

אז אנשים יבואו ויגידו, אם אתה עושה כמות גדולה זה אסור,

אבל דבר שאתה עושה בכמות קטנה,

מותר, אז בכל מלאכה תגיד ככה.

יבואו לטעות טעות כזו.

אלא אלו ואלו אסורין הם.

אין הבדל.

בין אם זה ממלח רובין,

בין מועטין אסורין.

ואלו הם ממלח המותרים,

נותן שמן

ומלח או שמן ומים,

ובלבד שלא ייתן מים ומלח.

לך תחילה.

אומר רשי לאסור או להתיר.

הייתקה אמר,

שניהם שמים לאיסור או להתר?

כלומר, רבי יוסי, שאמר את מה שאמר,

האם כוונתו לאסור את שניהם, את הברובין והמועטין,

או להתיר את שניהם?

כבשין, ירק שכובש להתקיים,

גיסטרה של כלי שבו של חרס,

לא ראוי לאכול תשביש כשלם,

ומקצין אותו לכך.

כאשר היה בזמנם

כלי חרס שנשברו,

לא היה שייך לתקן כלי חרס.

אז היו משתמשים בזה לצורך

החמצת ירקות.

כן.

מה זה עשית?

מה זה עשית?

זה עשוי להאכיל, זה שבור, אבל בואו נספר את זה.

שבור הכוונה שלהשתמש בו בצורה מכובדת זה לא, אבל עדיין שייך להשתמש בו לצורך זה.

מכניסים את זה למחסן,

מטרינים שם את הירקות עם המי מלח,

וכך היו מחמיצים את זה.

בסדר?

בואו נראה לי מלח.

תודה רבה.