מסכת שבת דף צט' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בעמדה שלו. כבוד הרב, בכבוד.

מסכת שבת, דף צדיק צד עמוד ב',

השורה הרביעית מראש העמוד

באה מנה רב מולדכיימר הווה

עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה

ורכב ארבעה

וזרק ונח על גביו

מהו

מי אמרינן, הרי עקירה באיסור, הרי הנחה באיסור

או דילמה כיוון זה ממקום פטור כהתיא, לא.

שואל אותו רב מרדכי את רבא

הרי

כדי שנקבע שהמקום נקרא רשות היחיד

הזכרנו כבר בעבר

צריך שיהיה מחיצות

בגובה עשרה טפחים

כאשר המקום לכשלעצמו, השטח לכשלעצמו

צריך להיות לכל הפחות רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

אם כן,

אותו דבר אם יש עמוד

שגובהו עשרה טפחים

וראש העמוד יש בו רוחב של ארבעה טפחים,

אם כן הוא מוגדר כרשות היחיד,

משום שהמחיצות של העמוד

אני מחשיב את זה כאילו זה עולה כלפי מעלה,

משום שישנה אחת מן ההלכות למשה מסיני, נאמר

Good asic מחיצתא

אתה מושך ומעלה את המחיצה ונחשב כאילו

יש מחיצות למעלה סביב השטח הזה של ד' טפחים על ד' טפחים

נמצא שראש העמוד הינו כרשות היחיד.

השאלה היא

כשיש עמוד כזה ברשות הרבים

ובא אדם וזורק חפץ מרשות הרבים

והניח וזה נח, החפץ הזה נח על גבי העמוד

האם התחייב כדין

אדם שמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד?

שהרי העמוד אינו כרשות היחיד.

שהרי יש כאן עקירה באיסור והנחה באיסור.

הרי עקר הוא מרשות הרבים

והניח ברשות היחיד.

יש פה את שני התנאים

כדי לחייב אותו,

עקירה של איסור והנחה של איסור.

או אולי,

שואל אותו רב מורדכה את רבא,

יכול להיות שפה זה יהיה שונה.

מאחר וזה הגיע ממקום פטור,

היינו,

הרי כדי שיהיה מונח

על גבי העמוד, על ראשו של העמוד,

חייב להיות שהחפץ יבוא מכיוון למעלה מעשרה,

ואז זה יכול להיות מונח על גבי העמוד.

הרי ידוע שאותו שטח שהוא מגובה עשרה טמחים ומעלה ברשות הרבים,

דינו כמקום פטור.

נמצא אם כן שזה לא הגיע ישירות מרשות הרבים לרשות היחיד,

אלא עבר קודם

דרך מקום פטור.

האם

הוא יהיה פטור בגלל זה,

או שנאמר זה לא מפריע לי?

עצם הדבר שיש עקירה באיסור והנחה באיסור,

גם אם זה עבר דרך מקום פטור, היינו,

אותו חלק של אוויר שהוא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים,

גם אז יהיה חייב.

אמר להם.

אז רבא העונה לרב מורדכי תשובה על השאלה הזו,

מתניטימי.

זו משנה מפורשת.

המשנה שלנו

היא שממנה ניתן ללמוד את הדין הזה,

שאדם מתחייב,

גם אם באמצע הדרך זה עבר למקום פטור.

כלומר, אם הוא עקר מרשות הרבים,

והניח במקום שהוא עמוד,

שדינו כרשות היחיד,

גם אם לשם זה עבר

דרך מקום פטור,

יתחייב.

עתה שיילה לרב יוסף,

אמר לה,

מתניטיני.

רב מורדכי, לאחר שקיבל את התשובה מרבה,

בא ושאל גם את הרב יוסף את השאלה הזו.

ואז רב יוסף משיב לו את אותה התשובה,

מתניטיני.

הלא המשנה שלנו,

היינו כאן בדף צ׳ עמוד א',

ממנה ניתן ללמוד שיהיה חייב אפילו באופן זה.

עתה שיילה הבית,

אמר לה, מתניטיני.

הלך ושאל גם את אבייה, וגם הוא אמר לו,

זו משנה מפורשת.

אמר להוא,

כולכו ברוכא דא דא דתפיתו.

רב מרדכי

אומר לאבייה,

אני רואה שכולכם,

גם אתה, גם רב יוסף, גם רבה,

מביאים את אותה ראייה.

כאילו,

וכי אתם רוקקים את אותו רוק?

זה היה ביאור המילים.

כוונתו,

כולכם

באותו ראש,

באותה הבנה,

שיש להביא ראייה מהמשנה אצלנו.

אמרו לה, ואת לא תסברה?

שאלו רבה,

רב יוסף ואבייה,

את רב מרדכי,

וכי אתה לא סבור שנוכל לפשוט את שאלתך מן המשנה?

המשנה אצלנו, דף צדק ת' עמוד א',

והתנן.

הרי כתוב במפורש במשנה,

הנותן מהן

והנותן על גבן, חייב.

כלומר,

אם ישנו סלע

שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה,

אז נאמר שם שאם אדם נותן על גבן חפץ שנתן ברשות הרבים,

חייב.

נו, איך ייתכן

שהחפץ יהיה מונח

על ראשו של הסלע

כשהוא בגובה עשרה טפחים?

חייב להיות שהוא הגיע דרך האוויר שהוא למעלה מעשרה טפחים.

אם כן, נמצא שבאופן כזה יהיה חייב.

אז למה אתה בכל זאת

מתעקש

לבוא ולומר,

שמפה אין להעביר ראייה לשאלתך?

אמר לו,

דילמה מגניתין במחט.

אומר להם רב מרדכי, מהמשנה לא נוכל להעביר ראייה.

אולי המשנה מדברת לדבר שהוא קטן ביותר, כמו למשל מחט.

מחט אין לה גובה,

היא יכולה לנוח על הסלע בלי שתעבור מקודם לכן

באוויר שהוא למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים.

שואלת הגמרא, מחט נמי,

אי אפשרת ללמידליה פורטה.

מה זה אכפת לי שזה במחט?

אבל גם מחט, לא ייתכן

שהיא תוכל לנוח על גבי הסלע,

ולא שהיא תבוא מקודם לכן באוויר שהוא למעלה מעשרה.

אז מה זה שאתה אומר,

אולי המשנה מדברת במחט?

אבל עדיין גם המחט הזאת צריכה, רק בשביל לנוח על גבי הסלע,

צריכה שתהיה מקודם לכן באוויר של למעלה מעשרה טפחים.

עונה הגמרא,

דהית למורשה.

אולי המשנה מדברת בסלע כזה שבצדו יש בליטה,

והבליטה הזו

היא בתוך עשרה טפחים מהקרקע.

אז מה יש?

אם זה בתוך עשרה טפחים, אז איך אתה נותן לזה דין של רשות היחיד?

התשובה היא, מאחר והסלע כשלעצמו,

אני מגדיר אותו כרשות היחיד,

שהרי גובהו זה עשרה טפחים,

והרוחב שנמצא בראשו של הסלע זה ארבעה על ארבעה,

ממילא אז כל הסלע נקרא רשות היחיד.

הבליטה הזו מקבלת הגדרה של חורה רשות היחיד,

וממילא זה בטל לרשות הזו של רשות היחיד.

ממילא חורה רשות היחיד כרשות היחיד, יש לזה גם דין כמו של רשות היחיד.

ממילא ייתכן בהחלט

שהמחס בכלל לא עברה בעול של למעלה מעשרה,

אלא היא עדיין בתוך עשרה טפחים מן הקרקע.

וזה נח על גבי אותה בליטה,

שאותה בליטה יש לה עדיין דין של רשות היחיד.

איהי נעמי

זה רביה בחריצה

או אפשר שהמשנה מדברת באופן

שהמחט

נתונה בתוך חריץ שיש בראשו של הסלע

ממילא היא לא הגיעה לשם דרך למעלה מעשרה אלא מתוך עשרה

נאמר שהוא זרק את זה באופן ישיר

שיהיה מונח על הסלע

וזה נח בתוך אותו חריץ שיש בראשו

אז ודאי וודאי שהחריץ הזה יש לזה דין של רשות היחיד

הגם שאם יש חריץ אז נמצא אם כן שעד מקום החריץ יש פחות מעשרה

אבל מאחר וכל המקום

כל הסלע כשלעצמו

כן לגבי ראשו

זה ודאי שנקרא רשות היחיד, החריץ הזה ודאי וודאי שהוא חלק מן ראשו של הסלע וגם הוא יש לו דין של רשות היחיד.

ממילא מאחר וניתן לפרש את המשנה באופן זה

לא נוכל להעביר ראייה מן המשנה לפשוט את ספקו של רב מרדכי

כך

אומר רב מרדכי לרבה ורב יוסף ואבייה

ולכן שואל הוא עדיין את השאלה האם

יתחייב באופן שהוא זרק חפץ ברשות הרבים

לעמוד שהוא ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה שדינו כרשות היחיד.

האם נחייב כי סוף סוף יש עקירה באיסור בהנחה, באיסור?

או אולי כיוון שזה הגיע דרך מקום פטור, היינו דרך אביב של למעלה מעשרה שזה מקום פטור

אז הוא יהיה פטור

נראה ברש״י

רש״י בדיבור המתחיל הרי עקירה באיסור

הרי עקירה באיסור מרשות הרבים

הרי הנחה באיסור, ברשות היחיד

ממקום פטור כאתיה

שאי אפשר

שלא יגביה תחילה למעלה מן העמוד

שהוא מקום פטור

שאינו אבי רשות הרבים

כלומר כדי שיהיה מונח החפץ על גבי העמוד

חייב להיות שזה יעבוד דרך אבי רשות הרבים של למעלה מעשרה

ואוויר כזה שהוא למעלה מעשרה הוא לא מוגדר כאבי רשות הרבים

אלא מקום פטור

ואבי רשות היחיד נמי לא אבי

ותבוא ותאמר לי שיהיה לזה דין של אבי רשות היחיד

זה גם לא

למה?

דכי אמרינה רשות היחיד עולה עד לרקיע, אמנם מצאנו דין

שרשות היחיד

הרי זה עד לרקיע ואין לזה הגבלה מבחינת הגובה

הנמילה כנגד רשות היחיד, כל זה דווקא

באותו חלק של אוויר שהוא כנגד רשות היחיד

אבל היי, אבל כאן במקרה הזה שהוא זרק חפץ

מכמד אל לימתי להעביר עמוד אגבי למעלה מעשרה הרי קודם שהגיע לאווירו של העמוד

כבר היה גבוה למעלה מעשרה היינו הוא היה מונע, היה תוך כדי שהוא מעיף את החפץ לשם

הוא הגיע להיות באוויר של למעלה מעשרה באותו מקום שהוא לא כנגד העמוד

שאז ודאי דינו של אותו אוויר

כמקום פטור ולכן זו השאלה אם מתחייב

או יהיה פטור באופן זה

אז אמנם

הרב מרדכי

לא קיבל

את

הראיה שהביאו לו רבי יוסף ואביי אבל מאחר

והם כן הסכימו שזה הפירוש במשנה כי ללכת ולהעמיד בו קמטא דחוקה כמו שרב מרדכי העמיד

שמדובר בבליטה שיש בסלע

או בחריץ שיש בראשו של הסלע

לא היה נראה להם לפרש כך אלא כפשוטם של דברים

וממילא

כך הוא הדין

וכך גם נפסק להלכה

העומד ברשות היחיד ואני קורא עכשיו את לשון ההלכה

העומד ברשות היחיד

הוא מוציא או מכניס

או מושיט וזורק

לרשות הרבים דרך מקום פטור

או איבחר

והוא עדין להפך

שהוא זורק מרשות הרבים לרשות היחיד דרך מקום פטור

חייב

מאחר והוא עשה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים

או להפך אם הוא עשה עקירה ברשות הרבים והנח ברשות היחיד

לא אכפת לאן מה שהוא העביר בינתיים דרך מקום פטור

כל זה אבל בתנאי

שהחפץ לא נח

במקום פטור

אבל אם הוא נח שם

כמו למשל

באדם שמושיט

שייך לומר את האופן הזה שהוא נח באיזשהו זמן במקום פטור

אבל עמד מעט שם ואחר כך חזר והוציא לרשות האחר פטור

כיוון שעשה הנחה במקום פטור

אמנם יש איסור דרבנן אבל לא איסור דאורייתא

שם זה מסיבה אחרת

שם זה מאחר

שחששו

שזה ילך דרך אוויר למעלה מעשרה, בתוך עשרה

זה גזירה, זה הכול, זה הסברה

כשאין את החששות

אז ודאי שמקום פטור מותר

אבל ישנם פעמים

שחזר חששו למצבים שזה לא יהיה בשליטתו

ואז

יעבור על איסור דאורייתא

כדי שלא יגיע למצבים כאלה

לכן ישנם מצבים שגזרו

שלא יעשה את זה גם בדרך שזה עובר דרך מקום פטור

נראה את המשך הגמרא

את המשך רשי, דברי רשי, סליחה

נמשיך ברשי

למה שיש נאייסור רבנן?

פעם אחת להלכים במקום פטור מהרשות היחיד לרשות הרבנן? לא, לא. אתה מפנה ממקום פטור לתוך הרשות היחידה?

לא, לא שייך לומר פה פעמיים.

כי כל הגזירה

שמא הוא יוליך להדיה בלי שזה יעבוד ממקום פטור.

אז מתי הוא קרה איסור רבנן?

כשהוא מוציא מרשות היחיד למקום פטור בפעם הראשונה

כשהוא מוציא ממקום פטור בתוך רשות הרבים הוא מקים את זה.

כן?

זאת אומרת, חפץ שהיה ברשות הרבים.

נכון. הוא שם את זה במקום פטור

ואחר כך... לא שם.

הוא הוקם ברשות הרבים והוא עניין במקום טוב.

הכוונה שהוא עצמו...

אחר כך הוא קרה למקום טוב ושם ברשות היחיד.

אמרת את זה. לא, זה לא, לא על זה.

אני מדבר באופן כזה שהוא עמד שם, הבן אדם המוליך,

המושיט,

נתן לחפץ לנוח מעט במקום פטור.

על זה מדברים.

אבל באופן שהוא הניח את כל גוף החפץ על גבי הקרקע,

אז לא הועלנו כלום בזה.

אז אם הוא עמד שם,

אז עבר על איסור רבנן?

אז עבר על איסור רבנן כשהוא ישלים את ההנחה הסופית, כן.

כיוון שכל העניין הוא החשש שהוא שמא

הוא יעביר בלי משים לב בתוך אוויר של עשרה טפחים.

אומר רש״י, מתניתיני,

הנוטל מעין והנוטל על גבי ההנחיה,

זה לשון המשנה אצלנו.

מזה נוכל לפשוט את הספקו של הרב מרדכי.

אומר להם רב מרדכי, ברוכא דא דא דא תפיתו, כולכם,

רוק אחד אתם רוקקים?

על זה שואלים אותו, ועד לא תסברא דא מתניתיני,

כי אתה לא סבור שלמעשה נוכל להעביר ראיה מן המשנה לפשוט את שאלתך?

על זה אומר להם רב מרדכי,

אולי זה מדבר במחד, עינה גבוהה.

תבוא ותגיד לי איך ייתכן שיגיע להיות בתוך רשות היחיד, ללא שזה עבר דרך מקום פטור.

דא דא דא דא סלע מורשע נמוך מעשרה.

אפשר שמדובר שזה נח על גבי איזושהי בליטה

מן הסלע, כאשר הבליטה הזו היא מתוך עשרה טפחים.

וכיוון שכולי הגבוהה עשרה בר מאה היא מורשעה,

מאחר וכל הסלע הוא גבוה עשרה,

רק שהמורשעה הזו בתוך עשרה,

ויהיו לה ומקום חשוב,

ואין לבליטה איזושהי חשיבות עצמית,

אלא זה חלק מן הסלע,

הבא לאחורי רשות היחיד.

ממילא זה נחשב

ככל רשות היחיד שדינו כרשות היחיד.

אינמי

דרם מהמחט בחריץ שבסלע שבראשו,

ולא נפל מלמעלה מעשרה,

אלא לתוך עשרה.

נחזור לגמרא,

הגמרא מביאה ספקות נוספות בענייני הוצאה בשבת.

אמר רב מיאשה

בא רבי יוחנן,

כותל ברשות הרבים גבוה עשרה,

ואינו רחב ארבעה,

ומוקף לכרמלית.

ועשאו רשות היחיד,

וזרק מנחל גביו מהו?

מי אמרינן,

כיוון דאינו רחב ארבעה מקום פטורו?

או דילמה,

כיוון דא עשאו רשות היחיד,

כמא דמא לדמיה.

רבי יוחנן מסתפק

השאלה הזו,

מה יהיה הדין אם יש כותל ברשות הרבים

שהוא גבוה עשרה טפחים?

כותל זה קיר

שהוא גבוה עשרה,

אבל אין בו רוחב של ארבעה טפחים

ומוקף לכרמלית.

הכותל הזה למעשה הוא הקיף

מקום שמוגדר ככרמלית.

מקום כזה שהוא יש בו ד' על ד',

אלא מה?

אלא מה?

זה לא מקום שהולכים שם רבים.

זה נאמר מקום שדות.

שדות זה לא מקום שהולכים שם רבים.

זה לא דרך.

ממילא כל השדות הללו

דינם ככרמלית.

אז אם הוא הקיף

בכותל הזה כרמלית

ועשה הרשות היחיד,

מייד כשהוא הקיף בכתלי בכותל

את הכרמלית,

הפך את הכרמלית להיות הרשות היחיד.

למה?

שהרי זיעתי שאם יש

ג' מחיצות או ד' מחיצות, תלוי בשיטות הראשונים,

אם יש ג' או ד',

שמקיף מקום מסוים שיש בו רוחב ד' על ד',

הרי המקום הוא מוגדר כרשות היחיד.

יוצא שכשהוא בנה כותל

מסביב שדה,

הרי המקום הזה הוא מוגדר,

המקום, היינו השדה,

הופך להיות רשות היחיד, כי יש מקום מוקף מחיצות.

זאת אומרת, שאם אנחנו נקיף בכל ארץ ישראל מחיצות,

אתה יודע למה יש עכשיו גדר ביטחון?

אז כל ארץ ישראל זה הרשות היחידה.

נכון.

יש בגמרא, בעירובין,

שירושלים,

בגלל שהדלתות נדעלות בלילה,

אז אין לזה דין של רשות ערבים.

בסדר, אז אי אפשר לשאול שום דבר לא, אבל השאלה היא אם זה דין של רשות היחיד. כלומר,

המחיצות,

המחיצות, המחיצות

נותנות איזה דין של רשות היחיד.

כאשר אפילו מקום ענק וגדול,

יש מחיצות

וסוגרים את השערים בלילה.

כלומר,

זה מקום שחלק משעות היום הוא סגור הרמטי.

במצב הזה שאין פרצות במחיצות

ואין

בלילה, עצם זה שזה אמרנו, הוא לוקח בשלוש רבים.

בשיטות האלה שצריך בשלוש רבים. זה מספיק. חוץ מזה, גם אם תגיד שצריך רוח רביעית, הרי יש צורת הפתח.

נכון. יש צורת הפתח. אז לא צריך שיסגרו את הדלת.

כן, אבל זה אתה צריך לדעת שיש מושג

שלרבים מבטלים מחיצתא.

כלומר, שאם הרבים עוברים דרך מקום כזה,

אז הם מבטלים את המחיצה מלהיקרא מחיצה, גם אם הם עוברים דרך פתח.

לכן,

אם הגלטות נעלות בלילה, ואז אין יוצא ואין בא,

יוצא שבחלק משעות היום

אין בכלל הילוך לרבים שם,

אז במצב הזה, זה מתבטל מלהיות

רשות הרבים.

אבל אם הם לא רוצים שלוש רצות שלוש רצות טוב,

אז זה שוב, שאלה אם רבים הולכים שם או לא.

שלוש רצות זה טוב בשביל להגדיר את המקום כרשות היחיד.

אבל אם הרבים, למשל, ילכו באותו מקום,

ותהיה להם, נאמר,

אפשרות ללכת מעבר לעבר,

מצד לצד,

אז שוב לא יעלנו כלום.

אתה מבין?

אתה מדבר באופן סטנדרטי,

שיש לך פה שטח,

השטח הזה שלוש מחיצות מסביב,

ויש רוחב של ד' על ד',

זה שטח מינימלי,

כן?

אז אם אין הרבים עוברים דרך שם

מצד אחד לצאת לדרך פתח שבצד השני,

אז זה ודאי מודר כרשות האחי.

אתה מבין?

אבל באופן שיש רבים שהולכים שם,

אז זה מבטל.

ואם זה מבטל, זה מבטל אפילו ד' מחיצות.

אם למשל ישנם שערים

שהם מכוונים זה כנגד זה,

והרבים הולכים, נכנסים בפתח אחד ויוצאים בפתח שבשער האחר,

שהוא למעשה ממוקם כנגד,

כנגד שער הכניסה יש שער היציאה.

כמה זה רבים? כמה זה רבים? כמה זה רבים? כמה זה שיאפו? כמה? כמה זה רבים?

תראה, לפי שיטות מסוימות זה שישים רבו.

לפי שיטות אחרות לא הזכירו כמה.

אבל בהגדרה של רבים פירושו לפי השיטות האחרות מסתמה,

כל זמן שאין פה מניעה

מלכל אחד מבני העולם להיכנס דרך שם.

כשיש רשות לכל אחד מבני העולם לעבור דרך שם,

זה מקום שמיועד

לאנשי העולם,

אז באופן כזה זה מקבל הגדרה של רשות הרבים.

תאמין?

דרך הרבים נקרא לזה כך.

אם זה רשות הרבים, זו עוד שאלה.

פה זה תלוי במחיצות,

ואיך המחיצות,

השערים וכדומה.

על כל פנים,

הרי הכותל הזה, כמו שאמרנו, הקיף שדה.

ואז,

גם אם הכותל עצמו ברוחבו הוא לא ארבעה,

אבל הרי הוא עשה את השדה הזו כרשות היחיד.

עכשיו, זהו היסוד,

שאם יש ד' על ד' שהקיפו את זה במחיצות,

דינו של אותו מקום כרשות היחיד.

אז אם הקיפו את כל השדה עכשיו, אז עוד פעם, כבר אמרנו, כבר ענינו את התשובה.

רגע, אתה אמרת שאלה,

כל ישראל מחיצות,

אבל המנהרות של חמאס מתחת האדמה

מתפסות ויוצאות.

זה נקרא עשת ערבים.

לא, המנהרות לבד זה לא סיבה.

אה, לא, לא. המנהרות זה לא נקרא שהם הולכים שם.

הם הולכים במקום שהוא מתחת,

גם בצד השני של כדור הארץ הולכים.

אז תגיד, זה יחשב כאילו לבטל את רשות הערבים.

עוד רשות היחיד.

עוד רשות היחיד, כן.

לבטל את רשות היחיד. בוודאי שלא.

אנחנו צריכים לדעת, המקום

שהוא הקרקע,

שיש היקף מחיצות,

דינו כרשות היחיד.

זהו, זה מה שכתוב כאן.

אם יש כותל שמקיף שדה,

ובזה הפך את השדה לרשות היחיד,

ואז לאחר מכן זרק חפץ מרשות הערבים ונח על גבי הכותל.

ונזכור טוב שמדובר פה שהכותל,

רוחבו פחות מארבעה.

איך היית נותן הגדרה לכותל כאשר רוחבו פחות מארבעה?

איזה דין היה לו?

אם הוא לא היה מקיף שדה, אלא סתם כותל,

כותל ישר,

שהוא בגובה עשרה ורכב פחות מארבעה.

דינו כמקום פטור.

משום שכל היחש שזה פחות מארבעה זה מקום פטור.

אבל פה יש

נקודה אחרת,

שאולי נחשיב את הכותל כרשות היחיד.

הגם שהוא רחב פחות מארבעה טפחים.

למה?

וזה השני הצדדים כאן בגמרא.

מי אמרינא?

כיוון דינו רחב ארבעה.

מקום פטור הוא,

האם נאמר מאחר והכותל הוא פחות מארבעה ברוחבו,

אז הוא מקום פטור?

ממילא אם הוא יזרוק חפץ מרשות הערבים וינוח על גבי אותו כותל?

זה לא, הוא לא עבר שהוא מסירות גאורייתא.

או דילמא כוונד עשו רשות היחיד כמנדמא לדמיא.

או אולי נאמר

כיוון שהכותל עשה את הכרמלית, היינו את השדה שהיה עדינה ככרמלית,

הפך אותה להיות כרשות היחיד,

שהרי זה עכשיו מוקף במחיצות.

אם כן כל החלל שם שבתוך היקף המחיצות כמנדמא לדמיא צריכים להחשיב את זה כאילו הוא מלא.

ואם כן ראש הכותל נחשב כחלק מרשות היחיד

שיש בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

ונמצא אם כן שהוא זרק

מרשות הערבים על מקום שהוא כרשות היחיד.

בקיצור,

השאלה היא האם ראש הכותל,

גב הכותל,

נקרא כרשות היחיד או שזה עדיין מקום פטור.

בפשטות, לפי העיניים שלנו,

עיני הבשר, מה זה נראה?

פחות מארבעה.

אז אם זה פחות מארבעה, זה מקום פטור.

אבל מאידך יש מקום לומר,

כיוון שכל המקום מסביב

זה הקיף על עוד את השדה, והשדה היא רשות היחיד.

ממילא הרי זה כאילו כל החלל מלא.

אז אם כל החלל מלא, אז זה הופך להיות גם שהגג של הכותל,

ראש הכותל, הוא חלק מרשות היחיד,

וממילא התחייב כשזרק חפץ מרשות הערבים לשם.

כך הסתפק רבי יוחנן.

אמר עולה,

מיכאל, אתה שמעת את השאלה?

הדין אומר שבשביל שיחשב רשות היחיד,

צריך שיהיה לו חצות עשרה ורוחב ארבעה טפחים.

כאן יש שאלה אם יש כותל שהוא אומנם גבוה עשרה,

אבל רוחבו פחות מארבעה.

אז מה דינו של הכותל הזה למעשה, לפי האמת?

מקום פטור.

כי אם זה פחות מארבעה, זה מקום פטור. אבל מה?

כאן מדובר שהוא הקיף בכותל,

עשה כותל ש... ב...

בצורה שווה,

להקיף שדה.

השדה לפני בניית הכותל מסביבה היה דינקי חרמלית.

כי זה לא מקום שעוברים שם רבים.

מאידך זה גם לא רשות היחיד, כי לא היו מחיצות.

אבל בזה שהוא הקיף בכותל את כל השדה,

הפך להיות דינקי רשות היחיד.

אז האם נאמר שגם ראש הכותל מקבל דין ורשות היחיד,

או שנאמר לא, מאחר ובפועל זה לא רחב ארבעה טפחים,

הרי זה עדיין מקום פטור,

וממילא הזורק מרשות הערבים לשם,

יהיה פטור.

הרב, תן לי שתי פטור.

מובן?

אז בואו נראה את התשובה.

הרב, פתאום זה גם תגובה,

נכון.

זה גזירת רבנן.

שם זה דין רבנן בלבד,

שאין להוציא מרשות של אדם אחד לרשות של אדם אחר,

כאשר

לא עשו עירוב.

אבל אתה אומר שזה אומר שזה מנצוף וחיצון,

חזקו את הרשות היחיד. נכון, מדאורייתא אין בעיה.

מדאורייתא זו רשות אחת, אני גם ברשות אחת זו רשות היחיד.

אבל מאחר שזה שתי רשויות של שתי אנשים שונים,

בהגדרה זה רשות אחיד, אבל זו רשות היחיד של ראובן,

זו רשות היחיד של שמעון.

אז גם ירושלים שאמרת,

לידי תצטרך

בשביל יריבו בחצרות, שתעמוד לשם. מה הקשר? אני לא חושב שזה עוד עניין.

אני דיברתי על העניין הזה של איסור דאורייתא.

האם יהפך להיות דינו,

שכבר לא יהיה דינו כרשות הרבים?

נדמה לי, יהיה אפשר להוציא מן הבתים לשם?

או לא, זה עדיין כרשות הרבים.

וודאי שמי שמכניס מהבית,

מי שמוציא מהבית לשם, או משם לבית,

עובר איסור דאורייתא.

זה שתי שאלות שונות.

אז אומרת הגמרא כך, אמר עולה,

קל וחומר, לאחרים עושה מחיסה,

לעצמו לא כל שכן.

אז הוא עונה תשובה ואומר,

ברור שראש הכותל עכשיו כרשות האחים.

למה?

זה קל וחומר.

מה זה תמיד קל וחומר?

אתם יודעים מה זה קל וחומר?

אם אני בא ללמוד דין של חומרה,

אז אני בא ללמוד את החמור מהקל.

אם בקל יש את החומרה הזו,

כל שכן בחמור יהיה את הדין של החומרה הזו.

אם אני בא ללמוד קולה, זה הפוך.

טוב, לא משנה, לא נכניס אתכם לכל זה.

אבל, עולה בא ואומר,

אם הכותל הזה עושה את החלל שבין המחיצות כרשות היחיד,

כל שכן שזה יעשה את עצמו כרשות היחיד,

שמעתם את התשובה של עולה.

אני לא הבנתי איפה קל וחומר.

הקל וחומר זה פירושו,

אם

יש כוח לכותל הזה

להפוך את השטח הזה של להיות מכרמלית

לרשות היחיד,

כלומר יש לו כוח לפעול באחרים,

כל שכן שיוכל לפעול בעצמו שיהיה רשות היחיד.

להפעיל על עצמו כאילו?

כלומר, במילים אחרות,

מאחר

שיש כאן

היקף של מקום

שהוגדר כרשות היחיד, מחמת הכותל,

אז הכותל מקבל גם כן דין של רשות היחיד,

משום שהוא חלק מאותה רשות היחיד.

מובן?

יתמהר נמי,

אמר רבי חיא בראשי, אמר רב,

וכן אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן,

כותל ברשות הרבים,

כבוה עשרה ואינו רכב ארבעה,

ומוקף לכרמלית,

ועשאו רשות היחיד,

הזורק ונח על גביו חייו,

לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שקט.

אז זה הסיכום,

ונראה

שאין בזה מחלוקת,

אלא כך יהיה הדין להלכה גם כן,

שאם

יש קוטל,

והכותל הזה גובהו עשרה,

ואין בו רוחב ארבעה.

הרי פעמים שאתה לוקח גדר כלשהו,

שעוביו אפילו משהו, חצי טפח,

אולי אפילו פחות, אולי עשרה סנטים,

אולי חמש סנטים,

ובו אתה מקיף

מקום מסוים.

והמקום הזה,

יש בו ד' על ד' מינימום,

ד' טפחים על ד' טפחים.

אז הפקת את המקום,

מאחר ויש פה מחיצות בגובה עשרה,

הרי השטח הזה, שהמוקם במחיצות, דינו כרשות היחיד.

ואשר ערכנו,

גם ראש הכותל,

ראש המחיצה, יחשב כרשות היחיד.

מובן?

באה רבי יוחנן. בואו נמשיך.

שעה רבי יוחנן

בור תשעה

ועקר ממנה חוליה

והשלמה לעשרה.

מהו?

עקירת חפץ

ועשיית מחיצה

בהדהדה דקעתו

ומחייב

או לא מחייב.

קודם הבאנו,

רבי יוחנן הסתפק באיזשהו ספק

ופשטנו את הספק, עולה פשט את הספק.

ולבסוף ראינו שגם רבי יוחנן הסכים

לסברה של עולה,

שהרי במקום אחר הביא בשמו רבי יצחק,

כן? רבי יצחק הביא בשמו של רבי יוחנן,

שהדין הזה באמת החל אמיתי,

וסובר רבי יוחנן שאכן כך יהיה הדין,

שגם כותל שהוא פחות מארבעה,

אם הוא מקיף עם מקום מסוים שהופך אותו להיות רשות היחיד,

אז גם ראש הכותל דינו כרשות היחיד.

רבי יוחנן אבל מביא עכשיו ספקות נוספים.

מה יהיה הדין בבור שהוא עמוק תשעה טפחים?

נו, אז המקום הזה הוא פחות מעשרה.

אם הוא פחות מעשרה,

גם אם יש בו ד' על ד',

כמו הרוחב שלו,

זה ד' על ד',

גם אז

לא יהיה דינו אלא כרמלית,

נכון?

יש בו עומק תשעה

ורחב ארבעה זה כרמלית.

אם זה היה פחות מארבעה טפחים ברוחב,

אז זה היה מקום פטור.

אבל מאחר והוא כן ערח ארבע ארבע ארבע ארבע ארבע ארבעה והגובה העומק לא היה עשרה אלא תשעה אז זה היה כרמלית.

שימו לב מה קרה אחר כך.

בא הבן אדם, הלך ועקר גוש עפר מעומק הבור

והפך את הבור להיות עומק עשרה.

יוצאים לעקור גוש עפר לכל האורך והרוחב?

מדובר פה באופן שהעקירה הזו הועילה,

ויצרה עשרה.

ליצור מצב שיש באותו מקום רוחב ד' על ד'.

אבל בדופן אחד יש שתי קלות, יוצאים לכל העולם. אז הסברתי, לכן אני אומר,

שאם למשל על ידי עקירת החוליה הזו,

הגוש הזה,

נוצר מצב שיש באותו מקום שנעקר הגוש

רוחב של ד' על ד',

כן?

אז במצב הזה הרי דינו של הבור כרשות היחיד מכאן ואילך.

לא הבנתי, הבור יותר רחב מד' על ד'.

נכון.

הוא ברוחב של חמישה טפחים מעל חמישה טפחים.

רחב מולייה רחב מולייה. והוא? או שישה טפחים. שישה טפחים. והוא בפנים באמצע

עקר חוליה. חוליה של ד' על ד'. נכון.

אז מה שמתבטוח חוליה של הד' על ד',

זה יהיה רשות היחיד.

אבל מה שבצד,

כשעולים באבו הדורגה שם בצד... לא, זה גם בסדר. זה פשוט.

מדין לבוד, מדין חורר, רשות היחיד. לא משנה.

זה גם רשות היחיד. כן.

נו, מה השאלה?

עכשיו בואו תשמעו את השאלה.

השאלה היא,

הרי בו זמנית שהוא עקר את החוליה,

הוא הופך את המקום להיות רשות היחיד.

יוצא שכשהוא בא לעקור את החוליה, הרי עדיין המקום לא יהיה רשות היחיד.

מתי זה נוצר רשות היחיד?

בעצם הדבר שהוא עקר.

אז האם נאמר, זה נקרא שהוא עקר מרשות היחיד והניח ברשות האבים,

שהוא שם את זה

בראשו של הבור, בשפת הבור?

או שנאמר לא.

כלומר, לשון השאלה שבגמרא זה כך,

האם נאמר,

סוף סוף יש פה עקירת חפץ ועשיית מחיצה,

באותו זמן, באים כאחת,

גם עשיית מחיצה, שזה הופך להיות עשרה טפחים,

וגם עקירת חפץ, שזה אותו גוש.

זה בא כאחת, שניהם באו כאחת, וזה יתחייב.

או שנאמר לא.

בשביל שיתחייב,

צריך שקודם העקירה יהיה המקום לעשרה טפחים.

אבל אם בשעת העקירה זה היה עדיין

פחות מעשרה,

לא יתחייב.

במובן, אלה הם שני הצדדים הספק.

אני קורא שוב

נהיה צמודים למילות הגמרא, בא עיר רבי יוחנן

בור תשעה, אם יש בור שהוא עמוק בתשעה טפחים בלבד

שאז אין דינו כרשות היחיד

ובא אדם ועקר ממנה חוליה, גוש של אדמה מתוך הבור

והשלימה לה עשרה על ידי זה שהיא לקח גוש עפה

הפך להיות הבור מכאן ואילך

עשרה טפחים בעומקו

מה הוא?

לא נראה שזו עקה מוקדם, זה לא היה ראשי דערים

הוא לא עקר, הוא לא עקר.

אני לא מבין מאיפה יש לך כוח ללכת

ולהגיד אתה רבי יוחנן המסתפק אבל אני רונן מבין יותר טוב ממך,

לי זה יותר פשוט.

לא למה אני שואל?

לא הוא כבר החליט זה לא נראה לו

אם היה בא ואומר ראשון שאלה אני לא מבין

לא זכיתי בעניותי להבין את הדברים אבל לא נראה לו אתה מבין את זה

כבר קביעה זה הוא קובע שלא נראה לו הספק הזה

טוב תסגלן תמיד אתה יודע אני תמיד כשתלמידים באים ומפליטים, פולטים

מילות כאלה כן זה פשוט מרתיח אותי אתה לפעמים שומע תלמידים ואומרים תשמע הרב זה לא הגיוני

אמרתי את ההיגיון תשאיר באוניברסיטה פה אתה צריך לדעת שתכפוף את דעתך לדעת תורה

תגיד שאתה בעניותך לא מבין

את ההבנה בדברים לא מבין תתלה את הבעיה בך לא בדבר איך של עצמו

מובן

כך צריך להיות הגישה כשבאים ללמוד תורה

תורת אלוקים תורת

התורה היא אלוקית

אנחנו צריכים לכפוף את דעתנו שנדע

שעדיין אנחנו רחוקים מההבנה האמיתית של דעת תורה מהי

רבי יוחנן אחרי שעמל שנים רבות

והתייגע מאוד הוא המסתפק

אז אם הוא מסתפק אז כנראה שיש לו צדדים די חשובים להסתפק בעניין

נו עכשיו בוא נשמע את הקושי שלך בהבנת הספק

קרקע רגילה מישור

שם את היד שלו בתוך האדמה לקחנו בבת אחת גוש עפר גוש עפר עשרה טמחים ארבע על ארבע והניח את זה בצד

לא בתוך הזה

מה תגיד שהוא עקר ברשות היחיד?

כן כן לא היה פה שום דבר היה פה

תתבונן טוב אם יש לך ספק

יש צד בספק

שעקירת חפץ ועשיית מחיצה זה בא כאחת

ועדיין זה סיבה לחייב גם אם זה בא כאחת

אז אותו דבר יהיה בנדון שלך? יש לי שאלה קודם. דקה. מה זה בשוקר? לא היה פה שום דבר, הכל שטוע.

מה זה משנה?

אבל יש פה עקירת חפץ ועשיית מחיצה באדי אדי

זה בא באותו זמן

אבל הוא לא עקר ברשות היחיד

זה נקרא שהוא עקר ברשות היחיד?

אם זה נקרא

אם אתה אומר שעשיית עקירת חפץ זה עשיית מחיצה זה נחשב שעשה פה פעולת

עקירה מרשות היחיד אז ממילא גם בנדון שלך זה אותו דבר.

השאלה היא שמה שאלה היא טובה, מה זה דין של מאה רצופה עד השלושים תפקים?

מה זה נחשב?

מאה רצופה עד... אתה מתכוון שלושה טפחים? כן, מה זה? לבוד.

כן, לא, אבל זה דין יחיד.

לא קשור.

לבוד אתה אומר את זה בהמון דברים שכאשר יש מרחק

של פחות משלושה בין דבר לדבר,

הרי זה כאילו המקום סגור.

מה זה תגיד?

כאילו הוא סגור.

כאילו לא קיים שם את הפרצה הזאת.

למה כשהוא עקר,

כשהוא עקר, כן, היד שלו עדיין הייתה שם.

היד, אז נו,

נו, נו, נו. זה כאילו נחשב שהוא עדיין שטוח.

אז זה עדיין היה תשעה טפחים כביכול.

אתה טוען שכל זמן שהוא לא העלה את זה למעלה משלושה טפחים מן הקרקע,

זה עדיין לא נכנס שהוא תלש את זה.

אז עכשיו, השאלה, מכאן ואילך.

מכאן ואילך.

בדיוק. ירפו עד עשרה טפחים.

בדיוק.

זאת אומרת, זה איש ש... כאשר הגיע השלב

שהוא הגביע את החפץ

לשלושה טפחים ומעלה,

כן?

אז פה תהיה השאלה,

האם נאמר שזה נקרא שעקר ברשות היחיד או לא?

מעט שלושה טפחים לא, משלושה טפחים כן. כן.

אז זה נקרא עקירה ברשות היחידה. לא. אז אני מסביר לך למה.

כיוון שאם תאמר שבשביל לעקור חפץ

צריך שיהיה למקום הגדרה של רשות היחיד לפני שעקרת,

אז כאן עדיין לא נהיה רשות היחיד. אז לא נשאר, אז בעצם לא, אז הוא לא, נכון, אבל בעצם זה לא עקר. אז אותה שאלה קיימת עדיין.

האם נאמר שהתחייב עם כל זה, מאחר

וזה בא כאחת,

עקירת חפץ או עשיית מחיצה זה בא כאחת

וזה עדיין סימן לחייב?

או שהוא לא אמר לא, כדי לחייב בן אדם צריך שיהיה לעקור ברשות היחיד.

כאן בזמן שהוא בא לעקור את החפץ, עדיין לא היה המקום ברשות היחיד.

מעל שלושה פחים זה רשות היחיד?

לא קשור. לא, אני שואל. כשהוא הגביע את הגוש הזה,

והגיע הגוש הזה להיות משלושה ומעלה,

אז באמת הפך להיות המקום ברשות היחיד.

יפה. זאת אומרת, כשהוא עקר, כל עוד הוא הגיע, הוא היה כשהוא הייתה עדיין במסגרת של שלושה פחים,

זה נקרא, זה לא נקרא שהוא עשה כלום. הוא לא עשה כלום. לא. ברגע שהוא שלף את העץ שלו מעבר לזה, זה רעפה הראשונה היחידה. נכון, נכון. בעצם,

עד ששטחים הוא לא עבר, גוש 30 וזהו הוא כבר עבר. נכון. כי הגוש הפר הייתה גדולה, אז לא יבוא הקירה בראשונה היחידה.

עוד פעם. צריך עקירה והנחה.

הנחה יש.

צריך עקירה והנחה.

הנחה יש.

הנחה יש, אבל אין עקירה.

אם אדם יבוא מערב שבת,

יבוא מערב שבת ויעקב בראשות היחיד, בערב שבת, ביום שישי, יעקב בראשות היחיד, יעקב. זה לא עקירה של איסור.

יחכה שייכנס שבת. זה לא עקירה של איסור.

נכון, זה לא עקירה של איסור. נכון.

יחכה שיצא שבת, ייכנס שבת ויניח. זה יקרה משהו. לא. זה נקרא שהוא הוציא.

למה קריאה כבר הקריאה?

הוא הוציא, הוא הוציא משהו. פה זה שונה, מותק שלי.

פה זה שונה.

נכון מאוד, אבל פה זה שונה.

מאוד שונה. פה זה,

אם נאמר שעקירת חפץ ועשייה מוחצה,

גם אם באים כאחת, אין פה בעיה בעקירה, זה נקרא עקירה של איסור.

בדוגמה שאתה הזכרת מקודם,

הנקודה המבדילה אצלו, שהוא בא לומר כך,

כל זמן שהחפץ, הגוש הזה,

לא עבר את השלושה, לא הגיע להיות שלושה טווחים בהפרש,

באוויר בינו לבין הקרקע,

אז זה לא נקרא לא רשות היחיד ולא נקרא שעקר.

מתי התחילה השאלה?

כשהוא,

מהשלוש ומעלה.

אז בו זמנית,

כי עקר זה גם פחות מפלגה קרקעית. מה? עקר זה פחות מפלגה קרקעית. לא, כל זמן

שהוא לא ביטל את הקשר שלו למקום,

עדיין זה לא עקירה. עקירה זה פירושו שהיא גיביה אותו,

ואז הניח אותו במקום אחר.

להגביה פירושו של דבר שזה יהיה למעלה משלושה.

מה זאת אומרת? שלושה ומעלה. מה זאת אומרת? אם עכשיו הגמור המשנה הראשונה,

עני ועשיר. בסדר?

הבעל הבית והעני בחוץ.

למדת, למדת את זה. אתה שכחת.

אני צריך, כשאני עוקר את החצית מהיד של בעל הבית,

אני צריך להקפיא איזה שלושה טפחים?

אני צריך, כשאני עקרתי את זה, אתה אומר לי, אתה, לא קשור שזה מלכתחילה.

אתה אומר לי, בשביל לעקור את זה. מלכתחילה כשאתה עוקר,

כן?

וזה הופך להיות בתוך אוויר של עשרה למעלה משלושה,

אז ממילא זה הופך להיות כעקירה של איסור.

אבל אם זה היה בקרקע,

ואתה עקרת ועדיין לא עברת את השלושה מן הקרקע,

עדיין לא נקרא שהעקרקע.

דוגמה של עני ואשם זה משהו אחר, כי מיד אתה מוציא מידו,

זה נקרא כבר בתוך למעלה משלושה.

למעלה משלושה ובתוך עשרה.

אני אגיד לך למה, ברגע שהוא עבר את השלושה טפחים,

העת שלו הייתה, אחרי שלושה טפחים,

האזור הזה הפך להיות רשות היחידה. נכון. אז הוא עקר בזה כעקירה.

לא.

הוא עקר מרשות היחיד? כי זה נוצר בו זמנית.

אתה מבין? זה נוצר בו זמנית, מיד. לא הייתה עצירה, זאת אומרת, הוא המשיך את היד שלו. לא משנה, אז זה נקרא עקירה.

זה נקרא עקירה.

אבל השאלה,

האם זה נקרא שהוא עקר מרשות היחיד או לא?

אבל באותו זמן שהוא הפך את זה להיות שלושה,

אז נעשה המקום כרשות היחיד.

אז זה בא בו זמנית, באותו זמן.

תתבונן טוב בעומק ואתה תגלה

שזה לא, עכשיו אני חושב על זה, לא, אני חושב שזה לא נקרא

זה נקרא בו זמנית

כן, זה בו זמנית, זה נראה כאילו הוא עקר, אבל מצד שני כשהיד שלו הייתה מעל שלושה טפחים

בתוך שלושה, מפה הוא מתחיל, בדיוק, זה מה שאמרת לך, זה מה שאני אומר לך,

שמתי אתה מסתכל על העניין שהפך את זה להיות רשות היחיד,

ואידך שזה נקרא שהוא עקר,

שתי הפעולות הללו של עשיית המקום להיות רשות היחיד והעקירה של הדבר,

הכל זה כשזה הגיע להיות בין פחות משלושה לבין השלושה, כשהפך את זה להיות שלושה טפחים,

הפרש בין החפץ, בין היד שלו לבין הקרקע.

הלאה.

אז זה לא מכיר עקירה, זה עושה דעייתים.

אבל אם נאמר שעקירת חפץ ועשיית מחיצה בעדי ה...

הדקתו זה באים כאחת אז זה גם נקרא ככה כעקירה גם זה נעזר בתורה הקדושה

זה הסופג של רבי יוחנן האם לומר שצריך שיהיה שם רשות היחיד במקום קודם העקירה או גם אם זה מקבל הגדרה של רשות היחיד תוך כדי העקירה

זה תגובה סופג

נמשיך הלאה

ואם תמצא לא אמר כיבד דלאה ומחיצה עשרה מעיקרא לא מחייב

אם תבוא ותפשוט לי את הספק הזה ותאמר

שזה לא נקרא עקירה מחייבת

כי בשביל שיהיה עקירה צריך שיהיה מקום רשות היחיד מקודם לכן

מקודם העקירה

עדיין אני מסתפק במקרה הפוך איזה מקרה?

בור עשרה

ונתן לתוכה חוליה ומיעתה

שאלה הפוכה

אם הבור האחר היה בעומק רשות

עשרה טפחים בעומק עשרה טפחים של רשות היחיד בדיוק, והוא לקח גוש עפר מרשות הרבים והיא זרק אותה למטה

ובזה הפך להיות הבור כמה?

תשעתה.

מכרמלית, לא רשות היחיד

האם נאמר

שהוא התחייב כיוון שבשעה שנחה חפץ שם זה הפך להיות, זה עדיין מונח ברשות היחיד?

מה שנאמר לא אבל באותו זמן שהוא נח הוא גם הפך להיות לא רשות היחיד

אז זו סיבה לפתור

האם נאמר הנחת חפץ וסילוק מחיצה

בדה דה דה קטו

ומחייב

האם נאמר

שגם אם הייתה פה הנחת חפץ

ובאותו זמן היה סילוק המחיצה, כלומר זה לא היה עשרה טפחים עומק

וזה בא עם כאחת

עדיין זה סיבה לחייב אותו כיוון שבשעה שזה הלך לנוח שם

המקום היה מוגדר כרשות היחיד

לא אכפת לי שאחר שנח שם זה הפך להיות כרמלית

או לא מחייב

או שינו מהר

כיוון שבאותו זמן שנחה גוש האדמה זה בבור,

בטל הבור מלהיות רשות היחיד

לא יתחייב על הנחה שכזו.

לפי רבי הוא יהיה חייב,

לפי רבי הוא לא צריך בכלל להבין, אז עצם זה שזה מתחזק לתוך החלל של רשות היחיד עוד לפני שזה נח בקרקע זה כבר נקרם מונח.

נכון? אמרתי שאם את זה נחכה ברשות הרבים, ברשות היחיד אפילו לא הנחתי את זה,

בעצם זה שנחרש בתוך החלל של רשות היחיד זה כבר נקרא כאילו זינה.

אתה זוכר שהבאנו שרבי אמר את זה רק במקום שזה מקורא?

אה, כן, מקורא.

זכור לך?

כן, נכון.

טוב.

הזמן רץ.

הזמן רץ.

באה הגמרא ורוצה לפשוט את הספק הזה של רבי יוחנן

ואומרת כך, תפשוט להם ידידי,

נוכל לפשוט את הספק של רבי יוחנן

מדברי עצמו, כלומר מהדברים שרבי יוחנן בעצמו אמר.

דתנן,

קודם כל מביאים אנו את המשנה ואז נראה מה אמר על זה רבי יוחנן ולפי זה נוכל לפשוט את הספק.

דתנן,

שנינו במשנה בדף ק' עמוד א', שזה העמוד הבא.

הזורק ארבע אמות בכותל

למעלה מעשר הטפחים כי זורק באוויר.

למטה מעשרה כי זורק בארץ.

והזורק בארץ ארבע אמות חייב.

כן, אבל האמת, כלומר מה יהיה הדין אם אדם זרק חפץ ברשות הרבים

למרחק של ארבע אמות

והוא פגע בכותל

החפץ הזה הגיעה לכותל.

אז בתוך העשרה טפחים, אם זה נמצא עדיין

בכותל זה נח על גבי הכותל.

לא על גבי הכותל, נח בכותל.

אנחנו נראה שרבי יוחנן אומר שמדובר פה בדבלה שמנה.

כלומר, מדובר פה בטעינה בשלה מאוד

שכאשר

הוא מתיח אותה בחוזקה על הכותל

היא

נדבקת שם.

אז אומרת המשנה, שאם זה בתוך עשרה מן הקרקע,

הרי זה כאילו נחברשות הרבים,

ממילא נמצא שהוא הוליך דלת אמות, העביר דלת אמות,

או זרק דלת אמות את החפץ

מתחילת ארבע לסוף ארבע.

אבל אם זה נח למעלה מעשרה,

אז זה נקרא שנח היכן במקום

צהור

ולא יתחייב.

מובן?

הלאה,

והבה אינן באה,

והלא נח.

לפני שידענו את הדין שמדובר פה בדבלה שמנה,

אז שאלו בני הישיבה את השאלה,

למה המשנה מחייבת אם זה פגע בכותל?

גם אם זה בתוך עשרה.

אבל מייד כשזה פוגע בכותל, הרי זה נופל למטה.

יוצא שהחפץ לא נחם בכותל, אלא חזר לאחוריו.

אז נמצא שלא היה פה דלת אמות.

אם אתה מתבונן,

כן?

האם יש פה, הלוא פה מדובר שהוא זרק דלת אמות בדיוק. דלת אמות.

אז אם זה דלת אמות,

והוא משליך את זה על הכותל והחפץ חוזר אחורה,

יוצא שזה נח למעלה

בתוך דלת.

אז למה אתה מחייב?

ועל זה אמר רבי יוחנן, בדבלה שמנה שנינו.

מדובר במשנה שזה נח בכותל עצמו.

זה לא חזר לאחורה ונח בקרקע בתוך דלת אמות.

אלא זה נח אכן בכותל.

ממילא, יש פה לכאורה דלת אמות.

ממקום שהוא זרק עד הכותל, הרי יש דלת אמות.

מובן.

שואל, אומרת הגמרא ואמר, אבל עדיין יש לשאול.

הקמא מעט מארבע אמות.

למה אתה אומר שזה ארבע אמות?

נכון שבמקום עמדו של האדם,

כשהוא זרק את החפץ עד הכותל, זה הדלת אמות. זה נכון.

אבל הרד ולה היא גם כן לוקחת איזשהו משהו מהחשבון.

אז עדיין ממעט

לשיעור של ארבע אמות.

יוצא שהדבלה לא כולה נחה

לאחר דלת אמות,

אלא רוב הדבלה היא נמצאת לכאן,

בתוך דלת אמות.

בטוח אתה מחייב.

אלא מה אתה רואה?

רוצה הגמרא כאן לפשוט

את הספק.

אלא מה אתה רואה?

כיוון שבשעת הזריקה

היה ארבע אמות עד הכותל,

גם אם על ידי הזריקן נתמעט בשיעור של ארבע אמות,

הוא התחייב.

כי בשעה שהוא זרק,

אכן היה פה מרחק של דלת אמות

ממקום עומדו של האדם עד הכותל.

ובעבע לא התחייבו.

דקה. ממילא,

נוכל ללמוד לחייב, גם אם אדם זורק חוליה לתוך בור,

שהוא עמוק עשרה טפחים,

מאחר שכשהוא זרק זה היה קודם לכן מה?

עשרה טפחים,

גם אם תוך כדי נתמעט השיעור,

ונהיה פחות מעשרה,

עדיין יתחייב.

כי במגיעה של זה, זה היה עשרה טפחים. זה שהפך את זה אחר כך... זה לא אחר כך, זה בו זמנית.

זה בו זמנית. היה מרווח. היה מרווח. מה מרווח?

מה מרווח? זה היה בו זמנית. עוד פעם. זה יכול להיות שהוא נפל בין שניים. אבל על כל פנים,

הגמרא מתכוונת לפשוט את הספק ולומר שכשזה

נזרק לכיוון הבור,

הבור עדיין היה הרשות האחידה.

אז כל היכה

שבשעה שהוא עקר את הדבר ממקומו, את החוליה הזו,

את הגוש עפר הזה,

להשליך את זה לבור, עדיין הבור היה הרשות האחידה?

כן?

ממילא זה נקרא שהוא הניח את הגוש הזה בתוך הרשות האחידה. אבל זה לא אותו דבר, זה שונה.

מה השונה?

כי האבן לא טפסה את כל הבור.

לא, לא. זה לא משנה.

זה לא משנה.

הוא הפך את זה. האבן לא הופך לדעים. אתה מתכוון,

דבלה, לא אבן. הפוך, אתה מתכוון, אתה מתכוון, אדרבה,

שהטעינה היא קטנה יותר מהאבן.

האבן

סתם את כל...

הקטין את זה לתשע. כן, אבל מה...

לא, הדבלה היא לא מילטה את התשע, היא לא הקטינה.

אבל מה זה משנה?

בסברה מה זה משנה?

אם נאמר

שבשביל שיתחייב צריך שגם לאחר סיום המעשה יהיה לו עדיין הגדרה של מקום איסור,

אז אם כן כאן

בבור אין את זה.

והוא הדין בתבלה, אין את זה.

הרי לאחר שזה נח, יש פה פחות מ-400.

התבלה היא מונחת

בתוך דלת אמות.

אלא מה? אתה אומר לא.

כיוון שהוא זרק את זה על גבי הכותל,

ועד הכותל היה דלת אמות.

גם אם בהנחה

נהיה פחות מהשיעור,

נוצר פה כאילו מרחק בין העומד לבין ה...

במקום הטבלה פחות מדל אדמות,

עדיין זה סיבה לחייבו.

אז הוא עדין כאן.

לא צריך שזה יהיה אחר כך, אלא גם

אם תוך כדי השלכת הדבר לתוך הבור, זה היה הרשות היחיד,

גם אם אחר כך כבר לא,

הוא עדיין מתחייב. אבל למה יש קצת הבדל? יש קצת הבדל, ובואו נראה את ההבדל בגמרא.

בגמרא באה לענות ההבדל.

הטם לא מבטלה,

אבל הכה מבטלה.

האבן ביטלה את זה, זה לא ביטול.

לא זה.

האבן, כשהוא השליח את האבן, הוא התכוון לבטל אותה שתישאר שם,

ותהיה חלק בלתי נפרד מן הבור.

לכן,

במצב הזה,

הרי זה ביטל את המקום להיות רשות היחיד.

מה שאם כן, כשאדם זורק תאנה,

הוא לא התכוון לבטל אותה שם.

זה בתור משחק, אבל אחר כך יוריד את זה מהכותל.

נדמה לי זה לא נחשב כחלק מהכותל.

לכן זה נקרא

שהוא לא מיעט את המקום מלהיות דלת אמות,

ולכן מתחייב.

נראה את רש״י.

באבן הוא כתוב?

באבן.

זה גוף הספק.

לא, אנחנו רצינו לפשוט את הספק שהתחייב,

ועל זה אמרנו, לא, אין ראיה לפשוט את הספק שהתחייב.

אבל עדיין למה ספק בעיינו, עדיין הספק קיים.

רק יש קצת הבדל, למה?

יש קצת הבדל. כבר מצאנו הבדל. לא, אתה צריך לעשות עוד הבדל. לא, פה יש כבר, לא, לא הבדל בין החפירה לזה.

בחפירה,

פה היה רשות ערבים, ופה לא היה הרשות היחיד בהתחלה.

לא קשור. ושם יש כבר רשות ערבים,

לכן אמר... יש כבר רשות היחיד, הן כבר קודם כבר מוכנות.

הן כבר מוכנות לרשות ערבים לרשות היחיד. מה זה קשור?

גם פה הדל עמוד ברשות ערבים.

הדל עמוד ברשות ערבים זה מוכן.

כשאתה לוקח את השיעור בין האדם העומד לבין הכותל,

יש פה כבר דל עמוד.

יש פה דל עמוד באופן מלא.

איפה? כותבים? ברשות ערבים. הלוא מה מדובר שם? שהוא זרק את דבלה,

והוא היה, הוא עמד במקום כזה של בתחילת ד' לסוף ד'.

כלומר, הכותל היה במרחק ממנו ד' עמות.

אין, הוא בסדר, יש רשות הערבים,

רשות הערבים, לא רשות היחיד.

למה היה הכל ברשות הערבים?

הוא העביר ד' עמות ברשות הערבים, שם המדובר.

בבור זה שהוא זרק מרשות הערבים לרשות היחיד.

הבנת?

נראה ברשי.

אני חייב להזדרז.

רשי אומר, מוקף לכרמלית.

שבכותל זה הקיפו מקעה שהייתה כרמלית,

ועל ידו

נעשית הרשות היחיד, כגון שהוא הוקף לדירה.

או לא הקיפו בו אלא בהצעתיים.

וזרק ברשות הערבים ונח על ראשו חייו.

כלומר,

רשי אומר שהאמתי,

מתי כשאדם מקיף במחיצות, אתם שומעים?

מקיף במחיצות את המקום,

אז זה הופך להיות רשות היחיד שיהיה מותר גם לטלטל בתוכו?

אז אם הוא הקיף אותו לשם דירה,

כלומר, היה שם איזשהו

בית במקום,

והוא עושה את ההיקף לצורך הבית,

אז כל המקום מקבל הגדרה של רשות היחיד, ומותר לטלטל שם.

גם אם זה יותר באמת צעתיים,

גם אם השטח הוא יותר משטח

של בית צעתיים. בית צעתיים זה 100 על 50. 100 אמה על 50 אמה.

או לא הקיפו אליו בית צעתיים. מאידך, אם לא הייתה דירה,

אבל השטח לא היה מעבר לבית צעתיים,

אז במצב הזה עדיין יהיה מותר לו לטלטל.

מה שאם כן,

אם זה לא הוכף לדירה וגם הוכף יותר מבית צעתיים,

במצב הזה,

גם אם זה לא רשות הרבים,

אבל יהיה אסור לו לטלטל, עדיין מוגדר ככרמלית.

מובן.

כלומר, אם אדם יקיף רשות הרבים במחיצות,

זה פשוט שבכל מצב

זה יהפך להיות רשות היחיד מדאורייתא.

מדאורייתא אני מדבר.

לא שיהיה מותר לטלטל.

היתר טלטול זה עוד עניין.

אבל מדאורייתא לא יהיה דין רשות הרבים.

אם אין פה את הדין של רבים, מבטלה מחיצתא.

כלומר,

אם זה מצב כזה,

ש...

מה?

לא, ודאי שלא.

אסור, מדרבנן אסור.

בכרמלית, בכרמלית אסור.

אה, אסור, כמו ברשות הרבים.

מדרבנן, לא מדאורייתא.

כן.

וזרק ברשות הרבים ונאחר ראשו מהו.

עודיל מה כבדקות אל זעש אל לכרמלית זו רשות היחיד,

כמנדמה לדמיה,

והבה אצל ראשו כרעס מיכתא, כל החלל.

לאחרים, כל החלל עשה רשות היחיד, לעצמו לכל שכן.

כלומר, ראש הכותל, דין של רשות היחיד.

ועקר ממנה חוליה והניחו ברשות הרבים.

מי מחייב, האם נאמר שהתחייב? אף אגב דמי כמה העקירה,

לב רשות היחיד הבאה.

בשעת העקירה מי? הרשות היחיד הבאה.

אפילו שקודם העקירה עדיין לא היה לבורד עם רשות היחיד,

אבל בשעה שהוא עקר את החוליה, הפך להיות רשות היחיד.

או שנאמר לו שהוא לא התחייב.

מאידך הגמרא מסתפקת בעוד ספק, אם הוא עקר חוליה,

הוא עקר חוליה והניח אותה בתוך בור שהיה עמוק עשרה, ועל ידי זה נתמעט הבור מעומק עשרה.

האם נאמר שהנחה וסילוק מחיצה נעשה בעדי הדדה,

התחייב, בהנחה זו נסתלקה מחיצת הבור

שנתמעטה מעשרה, מי מה נהיה עם מיעוטה לנפטרה?

אדרבה,

אם תאמר בא עם כאחת איזה סיבה לפתור,

או לא,

או שנאמר לא, מאחר וקודם הנחת הדבר זה היה רשות היחיד,

זה נקרא שהניח את החפץ,

את החוליה בתוך רשות היחיד.

בדבלה שמנה שנדבקה בפני הכותל,

והמימי חייב,

המתנית עם דלת אמות קטנה, ואפילו מצומצמות עליה, המשנה מדברת גם במקרה שהוא הוליך דלת אמות, שהוא זרק לדלת אמות בדיוק, מצומצמות, באופן מדויק.

וכי נח בפני הכותל, גם אם הדבלה הזו נחה על פני הכותל,

להתמעט על זריקה מדלת אמות כדי מקום הדבלה.

אין פה מרחק של דלת אמות באופן מושלם,

כיוון שמקום הדבלה מצמצם את השיעור להיות פחות מדלת אמות,

וקטנה חייב, בכל זאת כתוב שחייב,

קבע דמעיקר הדלת אמות אבה,

שהרי קודם הדבלה, קודם הדבקת הדבלה,

היה מרחק בינו לבין הכותל, דלת אמות מצומצם,

בצורה מדויקת.

עונה הגמרא אין להוכיח מתבלה,

הטם לא מבטל את דבלה, ילקח עליו מיעוטו,

אבל כאשר הוא זורק חוויה לתוך הבור והוא מתכוון לבטל,

ייתכן שפה הוא יתבטל את המקום להיות רשות האחיד,

והוא לא יתחייב.

אבל זה רק לדחות את הראייה.

אבל הספק נשאר עדיין ספק,

כמובן?

ועדיין הספק הזה קיים, עד ימינו זה אין.